רשלנות רפואית במהלך ניתוח



ישנם סוגים שונים של רשלנות בניתוחים: רשלנות רפואית בניתוחי עמוד שידרה, רשלנות רפואית ניתוח לב, ניתוח מוח, ניתוח איברים פנימיים, רשלנות רפואית בהשתלת איברים וכו'.

קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית בין רופא לבין מטופל, כדי לבחון את התקיימותה של רשלנות במהלך ניתוח, בית המשפט בודק את השאלות הבאות: ראשית, האם הרופא התרשל, כלומר, האם במהלך הניתוח סטה מסטנדרט הטיפול הראוי, בנסיבות העניין. שנית, בהנחה שהרופא התרשל, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין סיבוך שנגרם בניתוח, כלומר, האם נקיטת דרך הטיפול הראויה במהלך הניתוח יכולה הייתה למנוע את התרחשות הנזק המבחן איננו מבחן של "חכמים לאחר המעשה" אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. המחלוקת בסוגיית התרשלותו של רופא במהלך ניתוח, אשר גרמה למנותח נזקים מסויימים, היא בעיקרה מחלוקת משפטית רפואית לגבי סטנדרט ההתנהגות המצופה מן הרופא הסביר במהלך ניתוח.

אם אתם נפגעי רשלנות רפואית, מומלץ להתייעץ עם עורך דין מומחה בתחום משפטי זה, אשר יכול להדריך אתכם בתוך "שדה המוקשים" בדרך לקבלת פיצוי כספי בגין תביעת רשלנות רפואית כנגד בתי חולים רופאים, חברות הביטוח ולסייע לכם לקבל את הפיצויים מהירות - דעו כי תביעה לפיצוי ברשלנות רפואית יכולה במקרים מסוימים להיות תהליך ארוך וקשה. אם אתם מעוניים בתביעות מהירות ויעילות, עו"ד רשלנות רפואית יכול להיות פתרון טוב.

מהי רשלנות רפואית ?
רשלנות רפואית היא אי עמידה בתקן של טיפול של רופא סבירים באותו אזור של עבודה או התמחות. הרופא אינו חייב להיות מושלם. עם זאת, עליו למלא את תפקידו באותה מידה של מיומנות כרופא הממוצע בתחום שלו, חשוב לזכור כי הערכה של תביעות רשלנות רפואית דורשת לא רק ביקורת של עורך דין, אלא גם חוות דעת של רופא מומחה אחר אליו מופנה הלקוח ע"י עו"ד.

מתי אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית ?
ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית אם ארע לך מקרה פגיעה אישית ע"י בית חולים, רופא או ספק אחר של שירותי בריאות אשר התרשל בטיפול שלך. רשלנות רפואית מתארת תרחיש שבו ספק בריאות לא מספק טיפול בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

הפיצויים בתביעות רשלנות רפואית
הפיצויים בתביעות רשלנות רפואית הם פיצויים כספיים המוענקים לנפגע בצורה של כסף על מנת לפצות את הנפגע על פגיעות שנגרמו על ידי רשלנות רפואית. ישנם נזקים כלכליים, אשר בדרך כלל מחושבים ביתר קלות, והם כוללים הפסדים כגון חשבונות רפואיים, העלויות של התרופות, הפסדי שכר, וכו', כמו כן יש נזקים שאינם כלכליים, אותם יותר קשה לכמת. הם כוללים בעיקר נזקים על עגמת נפש כאב וסבל.

רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח ילדה


רקע עובדתי
הוגשה תביעת רשלנות רפואית בניתוח. ילדה אושפזה במחלקת ילדים בבית חולים כשהיא סובלת מהקאות. לאחר מספר ימי אשפוז הופיע נמק באפה, אשר בעקבותיו נשר חלק ממנו, נותרה לה פגיעה אסתטית קשה באפה. היא עברה מספר ניתוחים לתיקון הפגם. הראשון, היה ניתוח לשחזור הנחיר הימני וניתוח נוסף לשחזור הנחיר - ניתוח זה נכשל. היא נותחה בשלישית אולם ללא הצלחה


טענת התובעת
התובעת טענה, כי הפגיעה בפניה היא תוצאה מצטברת של רשלנות רפואית בניתוח ובטיפול הרפואי שניתן לה במהלך אשפוזה בבית החולים ורשלנות כתוצאה מהתרחשות סיבוכים בניתוח הפלסטי שבוצעו בבתי החולים. לטענתה, הנמק שהופיע באפה הוא תוצר של טיפול לקוי וחוסר מעקב מספיק בנחיר הימני עת הוחדרה דרכו זונדה. כמו כן, לטענתה, חלק מהניתוחים הפלסטיים היו מיותרים, ולא רק שלא השיגו את מטרתם, אלא אף גרמו לנזק נוסף בפניה של התובעת

טענות בית החולים
בית החולים טען באמצעות עורכי דין כי לא מדובר במקרה רשלנות רפואית בניתוח, מעולם לא הוכנסה זונדה לנחירה של התובעת, ולראייה, אין כל אזכור לטיפול בזונדה במסמכים הרפואיים דאז. כמו כן, נטען כי לא מדובר במקרה של רשלנות רפואית כי אם מדובר במציאות של קוצר ידה של הרפואה במועד הרלוונטי לטפל במצב שנוצר, בעוד בית החולים, לטענתו פעל בהתאם לפרקטיקה הרפואית הנוהגת באותה עת

הנכות הרפואית
לעניין נכותה הפלסטית של התובעת, הוצגו בפני בית המשפט חוות דעת מטעם מהצדדים. מטעם בית החולים הוצגה חוות דעת מומחה שסבר כי יש לקבוע לתובעת נכות רפואית בשיעור של 10% בגין מצבו האסתטי של הנחיר ובשיעור של 10% בגין הצלקות שנותרו על מצחה של התובעת. מטעם התובעת הוצגה חוות דעת של מומחה שסבר כי יש לקבוע לתובעת נכות בשיעור של 20% בגין מצבו האסתטי של הנחיר ובשיעור של 10% בגין הצלקות במצחה של התובעת

הכרעת בית המשפט
בית המשפט קיבלת את קיבל את חוות הדעת של התובעת וקבע לצורכי פשרה, ובשים לב לגילה הצעיר של התובעת, את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור של 32.5% בשטח הרפואה הפלסטית ובשיעור של 20% בשטח רפואת אף אוזן וגרון. סה"כ נכות רפואית משוקללת בשיעור של 46% ולתובעת נפסקו פיצויים בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות לעתיד, והוצאות רפואיות בגין רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח לקיבוע שבר
הרקע העובדתי
הוגשה תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית בניתוח, המיוחסת לבית חולים שקיבל את התובע בבית החולים לאחר שנפל ונפגע בגפיו התחתונות ובאגן השמאלי ועבר ניתוחים וטיפול בבית החולים. בבית החולים אובחן התובע כסובל משבר בשליש התחתון של עצם הירך הימנית, שבר בשליש העליון של עצמות השוק הימנית ושבר עם פריקה של פרק הירך הימני.והתובע נותח בבית החולים בניתוח לקיבוע השבר בעצם הירך על ידי פלטה ולאחר מכן נותח בשנית בניתוח לקיבוע עצם המחבת השמאלית והירך, חיטוי וניקוי הפצעים, התובע נותח בפעם השלישית בניתוח להוצאת קיבוע המתכת מהירך השמאלית והמחבת.ו התובע שוחרר לביתו בטרם יוצב מצבו, כאשר צינורות ניקוז מחוברים לפצעיו.בלאור מצבו במועד השחרור מבית החולים ובעצת אורטופד משירותי בריאות כללית, אושפז התובע בבית חולים אחר פעם נוספת. התובע הגיע לבית החולים האחר כשמצבו הכללי ירוד, במהלך האשפוז נמצא זיהום בחוליות עמוד השדרה הגבי שנגרם במהלך האשפוז הקודם וזוהה חיידק סטפילוקוקוס קואגולז שלילי. במהלך האשפוז בוצעו בתובע מספר ניתוחים לניקוי וניקוז המוגלה מאזור מפרק הירך השמאלי, הורדת הקיבועים באזור עצם הירך ועצם שוק ימין, תיקון זוויתי קיבוע מחדש וקרוב העצמות למצב שיאפשר איחוי.ובנוסף נערך בתובע ניתוח לקיבוע של עמוד השדרה הגבי וניקוז וניקוי העצם המזוהמת בחוליות


טענות התובע
התובע טען כי בית החולים ו/או מי מטעמו התרשלו בטיפול בשברים שנגרמו לו בתאונה, התרשלו בניתוחים ובטיפול באיחוי השברים, גרמו לו ללקות בזיהומים באזור הניתוחים ו/או לא אבחנו אותם במועד, רשלנות רפואית בניתוח לקיבוע השבר ואיחור שגרם לו לנזק בלתי הפיך ואלמלא הביצוע הרשלני של הניתוחים והאיחור ו/או גרימת הזיהומים ניתן היה למנוע לחלוטין ו/או להקטין את הנזק.נ לגרסת התובע הופרו כלפיו חובות חקוקות הקבועות בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ולפיכך בוצעו בו עוולות של הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין. כמו כן, התובע טען כי נגרם לו נזק ראייתי בגין החסר הראייתי ברשומות הרפואיות ולפיכך יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", ודי בכך כדי ליצור חזקת רשלנות כלפיו. כן פרט התובע בכתב התביעה את הטיפול הכושל לטענתו שקיבל התובע החל באי הצבת השברים במנח אנטומי בעת קיבועם, אי טיפול בזיהומים שהתפשטו וגרמו לעיוות בציר הרגל, שיחרורו מאשפוז בטרם ייצובו, הטיפולים גרמו, כפי שבוצעו, להרס מפרק הירך עקב ניתוחים חוזרים, אי אבחון הפריקה הגבוהה של עצם הירך השמאלית, חוסר אבחנה נכונה וביצוע ניתוח מסוג "גירדלסטון" באופן רשלני ומבלי לשנות את מיקום עצם הירך מחוץ למפרק. התובע נותר נכה 100% עם בעיות רפואיות נוספות והוא אינו מסוגל לתפקד בעצמו

גרסת בית החולים
לטענת עורכי דין של בית החולים, התובע הגיע לבית החולים במצב קשה ביותר ובאיחור. הטיפול היה נאות ומיומן, ובית החולים נקט בכל האמצעים המקובלים. לא מדובר במקרה רשלנות רפואית בניתוח ואין קשר סיבתי בין הטיפול למצבו. בית החולים הגיש מטעמו חוות דעת רפואית הגורסת כי אין קשר בין מצבו של התובע לבין הטיפול הניתוחי שקיבל בבית החולים וכי לא מדובר בטיפול רשלני שהחולה קיבל, אלא בטיפול ניתוחי מקובל בפציעות אלה. אופי הפציעה עצמה, עם שברים מרובים והזיהום שהתפתח בהמשך הם שגרמו לתוצאה העגומה שהביאה לצורך בכריתת ראש הירך ולקיבוע של עמוד השדרה

הדיון בבית המשפט
צילומי רנטגן שנעשו לתובע במהלך אשפוזו בבית החולים לא נמצאו. המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים קבעו חד משמעית שיש קושי לאור זאת לקבוע את מצבו. רופא בבית החולים, העיד כי בית החולים אינו שומר צילומים וגם לא את פיענוחי הצילומים, והעיד כי בוצעו צילומים, ללא תימוכין ברשומה רפואית. בית המשפט קבע כי הדבר נוגד את סעיף 3(ה) לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ז-1976 העוסקת בהוצאת רשומות רפואיות מבית חולים), לפיו יש חובה לשמור העתק מצילומי רנטגן. בית המשפט קבע כי מאחר והתיק הרפואי אינו מכיל את צילומי הרנטגן והפיענוח של הצילומים. עובדה זו תוצאתה, העברת נטל ההוכחה לבית החולים שלא מדובר במקרה רשלנות רפואית בניתוח

התייחסות בית המשפט להיעדר הצילומים
בית המשפט ציין כי היעדרם של רישומים הנדרשים על פי שיגרת הנוהל הרפואי מצביע על אי מילוי חובה החלה על הרופאים ועל המוסד הרפואי כלפי המטופלים, ומהווה מחדל רשלני. במחדל זה יש כדי לפגום גם באפשרויות הטיפול בחולה בעתיד, וגם כדי לשלול ממנו ומבית-המשפט ראיה בעלת חשיבות במקרה של התדיינות עתידית בין החולה לבין הרופא או המוסד. מחדל זה של הרופא או של המוסד הרפואי פועל לחובתם בהתדיינות משפטית בין החולה לבינם, בכל אותם מקרים שקיומו של רישום נאות היה בו כדי להבהיר את העובדות שבמחלוקת ויש הרואים בהתרשלות, אשר כתוצאה ממנה לא נערכו רישומים רפואיים נאותים, עניין המהווה עילה לתביעה בגין "נזק ראייתי" שנגרם לחולה, אשר מנע ממנו להוכיח את תביעתו. מחדל זה אינו דבר של מה בכך. ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים, הנעשים על-ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו. זוהי ממש שיגרת עבודתם של רופאים, במיוחד במרפאות ובבתי-חולים. רישומים אלה חשיבותם בכך, שהם מציגים לפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים

חובת הזהירות של בית החולים
בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית של בית החולים, כמי שהעסיק את הרופא או הרופאים שטיפלו בתובע, חובה שהוכרה ביחסים שבין רופא למטופל אשר לחובת הזהירות הקונקרטית קבע בית המשפט כי בהיותה של חובת זהירות זו בין רופא מסוים לבין חולה מסוים, נוצר קושי טכני בתיק זה באשר לא ברור מהתיק הרפואי מי ביצע בפועל כל פעולה, שהרי כבר במשרד הקבלה אין רישום מספק, וכך לגבי המטפלים בזיהום, ואולם אין מיוחסת בתיק זה רשלנות רפואית בניתוח לרופא מסוים והנתבע נוטל האחריות, ככל שתיקבע, על עצמו

התייחסות בית המשפט לחובת התייעצות רופאים
בפסק הדין צוין כי מתוך חומר הראיות עלה כי הרופא שטיפל בתובע לא עמד בחובת התייעצות עם מומחים. שהרי בית החולים עצמו טוען כי מדובר במקרה קשה במיוחד ונזק כבד שגרמה הנפילה לתובע. עוד צוין כי לא הוכח כי נשקלה אפשרות עריכת ניתוח, וכמובן שלא נעשתה החלטה הנסמכת על פורום המומחים המתאים. אין הרופא פוטר עצמו בבחירה סתמית של אופציה טיפולית אפשרית שאינה נעשית בדרך ראויה

הכרעת בית המשפט
בית המשפט פסק כי בית החולים לא הרים את הנטל שהועבר אליו להוכיח כי לא התרשל, ולפיכך נקבע כי אכן התרשל בטיפולו בתובע ומדובר במקרה רשלנות רפואית בניתוח. בפסק הדין צוין כי המסקנה היא שבית החולים התרשל בטיפול בתובע, הן באשר לא הרים הנטל להוכיח שלא התרשל, אלא שמעדות המומחה הרפואי עולה פוזיטיבית שהטיפול היה רשלני. בכך נגרמה לו נכות שאת שיעורה קבעו המומחים, אם כי יש לקחת בחשבון שגם אלמלא רשלנותו של בית החולים לאור הפגיעה הקשה, ייתכן שהתובע היה נשאר עם נכות מסוימת ולאור האמור לעיל בית המשפט חייב את בית החולים לפצות את התובע בגין הפסדי שכר, עזרת צד ג', כאב וסבל, נסיעות מוגברות, הוצאות טיפולים רפואיים, אבדן סיכויי החלמה ושכר טרחת עורך דין

רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול
הרקע העובדתי
הוגשה תביעה כנגד בית חולים בעילה של רשלנות רפואית בניתוח, בשל ניתוח שבוצע בו לאחר שנמצא כי הוא סובל מסיבוך של גידול בהיפופיזה, שמשמעו כי דימום פנימי בגידול גרם לחסימה של חדרי המוח וללחץ תוך גולגולתי על גזע המוח ועל עצבי הראייה. התובע אושפז במחלקה הנוירו כירורגית בבית החולים, ורופאיו המטפלים תכננו לנתחו. לאחר שהוסבר לתובע כי אפשר שמועד הניתוח יוקדם, ניסה הוא לצאת באופן חד צדדי מבית החולים. התובע נבלם, לאחר מאבק על ידי צוות בית החולים, וקיבל תרופות להרגעה. התובע עבר ניתוח להוצאת הגידול, זאת לאחר ששלושה רופאים חתמו על "טופס פעולה דחופה" לאחר הניתוח נותר התובע משותק בפלג גופו הימני. בדיקות סי.טי שבוצעו לאחר הניתוח הדגימו אוטם מוחי בצד שמאל של המוח. נכותו של התובע הייתה בשיעור 100%. והוא שהה במוסד סיעודי עם שחרורו מביה"ח


טענות התובע
לטענת התובע, התובע נותח בהעדר הסכמה מצידו או מצד בני משפחתו, ומבלי שאלו יודעו על סיכוני הניתוח ועל אפשרויות טיפול חלופיות. עוד נטען, כי לבני המשפחה נמסר כי את הניתוח יבצע רופא מסוים, אך המנתחים בפועל היו שני מתמחים. לתובע אף לא הוצע לעבור את הניתוח במסגרת שירות הרפואה הפרטי שמפעיל בית החולים. התובע הוסיף וטען כי הניתוח בוצע ברשלנות ובחוסר מיומנות, אשר הם גרמו לנכות ועתר לחייב את בית החולים בפיצויים

טענות בית החולים
בית החולים טען מנגד, כי בשל מצבו הקוגניטיבי של התובע לא ניתן היה לקבל הסכמה מדעת לניתוח. מאחר שמצבו של התובע חייב ביצוע ניתוח דחוף, ניתנה הסכמה של שלושה רופאים לביצוע הניתוח, וזאת כנדרש כדין. הסיכונים שבאי ביצוע הניתוח בדחיפות, כמו גם הסיכונים שבביצוע הניתוח, פורטו בפני בני משפחתו של התובע, ואלו נתנו את הסכמתם לטיפול. עוד נטען, כי הניתוח בוצע על ידי שלושה רופאים: רופא בכיר ובעל ניסיון רב, ושני רופאים שהיו בסיום התמחותם. הניתוח בוצע לפי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים, ולא ניתן היה למנוע את נכותו של התובע. לסיום הכחיש בית החולים את הנזקים

טענות הצדדים לעניין העדר הסכמה לניתוח
בית המשפט ציין כי מאחר שהטיפול הרפואי שניתן לתובע הוא ניתוח, המנוי בסעיף 1 לתוספת לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, הייתה הסכמתו טעונה מסמך בכתב, וזאת כאמור בסעיף 14(ב) לאותו חוק. אין חולק כי התובע לא נתן את הסכמתו. לטענת התובעים, בית החולים ניתח את התובע ללא הסכמתו, ואף לאחר שהביע התנגדות מפורשת לניתוח בעת שניסה לצאת מבית החולים. בכך ביצע כלפיו עוולה של תקיפה. בית החולים טען מנגד, כי יש להחיל את הוראת סעיף 15(3) לחוק, שעניינו במתן טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת בנסיבות של "מצב חירום רפואי". התובע השיב כי חל דווקא סעיף 15(2) לחוק, העוסק במתן טיפול רפואי חרף התנגדות המטופל, ואשר תנאיו לא התקיימו כלל ועיקר. התובע הוסיף וטען, כי אף אם חל סעיף 15(3) לחוק, הרי שגם תנאיו לא התקיימו

התייחסות בית המשפט לשאלת ההסכמה לניתוח
בית המשפט ציין כי התובע לא חלק על כך שנשקפה לו סכנה חמורה, אלא שלטענתו, מצבו לא חייב ניתוח מיידי. עוד נטען, כי ניתן היה לנקוט תחילה בטיפולים שמרניים, כגון הקרנות או מתן הורמונים, ורק מאוחר יותר לבצע ניתוח. לעומתו טען בית החולים כי מצבו של התובע חייב ניתוח דחוף. עמדתו של בית החולים, כי דובר בענייננו ב"מצב חירום רפואי", נתמכה בחוות דעת אשר הוגשה מטעם בית החולים ועמדת התובע נתמכה בחוות דעת שהוגשה מטעמו. בית המשפט קבע כי מראיות אלו עולה, כי אף אם תחילה היה התובע נתון במצב של "סכנה חמורה", כמשמעותו בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, שכן הרופאים תכננו לנתחו במועד קרוב, אך לא מיידי. על פי סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה, בהינתן "נסיבות של מצב חירום רפואי" רשאי מטפל לבצע ניתוח גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל, אם בשל נסיבות החירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת, ובלבד שניתנה לניתוח הסכמה של שלושה רופאים אלא אם כן נסיבות החירום אינן מאפשרות אף זאת

שאלת הרשלנות במהלך ביצוע הניתוח
בחוות דעתו מנה המומחה הרפואי מטעם התובע מספר פריטי רשלנות רפואית בניתוח הנוגעים לאופן ביצוע הניתוח לרבות כריתה חלקית בלבד של התהליך הגידולי, אף על פי שלפי דו”ח הניתוח הגידול היה רך וקל לשאיבה; הכנסת קטטר (נקז) לאונה המצחית השמאלית דרך האונה המצחית הימנית, החדרת הנקז לאחר פתיחת הקרום הקשה מצד ימין במקום לפני פתיחתו, ביצוע הניתוח על ידי מתמחה חסר ניסיון וחסר שליטה בטכניקה הניתוחית. המומחה מטעם בית החולים טען כי מסיבות שונות לא מקובל לבצע כריתה רדיקלית של הגידול, וכי מכל מקום, בחלק שנכרת היה די כדי להוביל לשחרור לחץ מעצבי הראיה ומתוך הגולגולת, וכך להגשים את מטרת הניתוח וכי הניתוח במקרה דנן בוצע על ידי צוות מנתחים מיומן

הכרעת בית המשפט
בית המשפט פסק כי לא עלה בידי בית החולים לסתור את העולה מדו”ח הניתוח ולא ניתן הסבר משכנע מדוע תוארו שני המנתחים שביצעו את הניתוח בדו"ח כ"מנתחים", להבדיל מעוזרי מנתחים. מעדותו של אחד הרופאים מטעם בית החולים עלתה האפשרות, כי הדבר נעשה במטרה לסייע למתמחים לקבל ממשרד הבריאות מוקדם יותר תואר "מומחה", וזאת לאור דרישת משרד הבריאות למספר מינימאלי של ניתוחים שעליהם לבצע כתנאי להכרה כ"מומחה". אלא שלהסבר זה היה לדעתו של בית המשפט, כדי לגרוע מאמינותן של העדויות. בית המשפט ציין כי הדעת אינה סובלת, כי רופא בכיר ומתמחים יציגו לפני הרשות המוסמכת מצג שאינו תואם את המציאות, שלפיו ניתוח בוצע על ידי מתמחה, למרות שלמעשה לא בוצע על ידו, כי אם על ידי הרופא הבכיר. אף לא ניתן להשלים עם כך, שמצד אחד יבקשו המתמחים ליטול לעצמם את הקרדיט לביצוע הניתוח למרות שעיקרו לא בוצע על ידם, אך מצד שני יבקשו להסיר מעצמם את האחריות כאשר דבר מה השתבש ולאור האמור לעיל פסק בית המשפט כי אם זהו הלך הרוח שרווח במקרה דנן בחדר הניתוח, כיצד ניתן להעדיף דווקא את הגרסה שמסרו הרופאים בבית המשפט ומדוע להניח, כי עדויותיהם בבית המשפט מדויקות יותר מהדיווח שמסרו לרשות המוסמכת. לאור האמור לעיל בית המשפט קבע, כי מי שביצע את הניתוח על כל שלביו היה המתמחה והמסקנה הסופית הייתה כי בית החולים נושא באחריות לפצות את התובע על נזקיו בגין רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח קשירת חצוצרות
רקע עובדתי
לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזק גוף אשר נגרם ברשלנות רפואית המיוחסת לקופת חולים. על פי כתב התביעה מאחר שהריונותיה של התובעת היו קשים ומלווים בשמירת הריון, דימומים, התייבשויות, דלקות חוזרות בדרכי השתן ושתי הלידות האחרונות היו בניתוח קיסרי. לאחר הריונה הרביעי, אשר הסתיים בהפלה טבעית, החליטו התובעת ובעלה שאינם יכולים להביא ילד נוסף, בעיקר נוכח הקשיים הרבים שעברה התובעת בהריונותיה עד כה. היא ובעלה חתמו על טופס ההסכמה לניתוח קשירת חצוצרות. הוסבר לבני הזוג כי ניתוח זה מונע ממנה באופן מוחלט כניסה להריון בהיותו תהליך בלתי הפיך. התובעת עברה את הניתוח. זמן קצר לאחר הניתוח, הגיעה התובעת לחדר המיון כשהיא מתלוננת על דימום נרתיקי ובחילות. היא נבדקה על רופא אשר קבע שאין מדובר בהריון אלא ב"דימום קדם ויסתי". לאחר שהתובעת התלוננה כי היא חשה בתסמיני הריון הופנתה לבדיקת דם אשר הראתה שאכן מדובר בהריון למרות שעברה ניתוח לקשירת חצוצרות


טענות התובעת
התובעת צירפה לכתב תביעתה חוות דעת רפואית של מומחה למחלות נשים ויילוד. על פי חוות דעתו, פרטי הרשלנות המיוחסת לקופת חולים הם אלה: על פי הרשומות הרפואיות, כישלון הניתוח נובע מטעות בלתי סבירה של אי צריבת החצוצרה השמאלית וכי פעולת הצריבה בוצעה על מבנה אחר מאשר החצוצרה. כמו כן, התובעת טענה, שיש להפעיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" היות שהיא לא ידעה ולא היתה יכולה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכסים שלנתבעת היתה שליטה בלעדית עליהם, והוא נגרם מחמת מעשה או מחדל של הנתבעת, וכי הדבר מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה בזהירות סבירה. על כן נטל הראיה הוא על הנתבעת להוכיח שהיא לא התרשלה.לאור האמור, התובעת טענה שהנתבעת נהגה ברשלנות רפואית בניתוח. התוצאה היתה שהתובעת נשארה פורייה, זכותה וזכות משפחתה ליציבות כלכלית הופרה, ועל כן, חייבת הנתבעת לפצות את התובעת על כל נזקיה

טענות קופת חולים
הנתבעת כפרה בקיומה של עילת תביעה, לפגיעה בטובת הילד מחמת ניגוד אינטרסים בינו לבין אמו התובעת, כן כפרה באחריותה בכל טענה מטענות התובעת. לטענתה, התובעת ילדה את הילד מתוך מודעות ורצון מלאים. בסירובה לבצע הפלה אשר הוצעה לה, נותק הקשר הסיבתי בין המעשים המיוחסים לנתבעת להולדת הילד. היא מכחישה גם כל הטענות הנוגעות לנזק או פגיעה, מכל סוג, בבני משפחתה בהעדר יריבות ועילה. בהתייחסה לכתב התביעה, היא הודתה רק בעובדה אחת ויחידה: בביצוע הניתוח. בסוף כתב הגנתה הוסיפה הנתבעת שכשלון פעולת העיקור, חרף ביצוע מיומן וראוי הנו עובדה רפואית מוכרת ואיננו בלתי צפוי והעדר הצלחה כשלעצמה אינו מוכיח סטיה בסטנדרט הטיפול וכי טעות בזיהוי החצוצרה אינו מהווה רשלנות גם בהעדר עיוותים אנטומיים, קל וחומר כאשר יש כאלה

הכרעת בית המשפט בשאלת הרשלנות הרפואית
לעניין שאלת רשלנות רפואית בניתוח בית המשפט העדיף את את גרסת התובעת, מאחר שעובדה היא, שבעת ביצוע הניתוח הקיסרי האחרון, צפו הרופאים בבית החולים בשתי החצוצרות, וציינו שהחצוצרה הימנית נצפתה צרובה וסגורה, ואילו השמאלית תקינה. ממצא עובדתי זה איננו נוגע כלל לשאלה באיזו שיטה השתמשו הרופאים בעת הניתוח. זהו ממצא המדבר בעד עצמו ואומר בלשון ברורה כי האפשרות שחצוצרה שמאל לא נצרבה, היא אפשרות סבירה מאוד. אין זכר לקיומה של צלקת, או סימן כלשהו לצריבה חלקית או לקויה. שורת ההיגיון מלמדת, כי צוות רפואי המבצע אותו ניתוח עיקור בשתי חצוצרות, ישתמש באותה שיטה ויפעל לפי אותם קריטריונים ומידות בשתי החצוצרות. יתרה מזו, לא הוכח כל קשר בין כישלון הניתוח ובין השיטה בה השתמש הצוות הרפואי. העובדה של העדר סימני צריבה על חצוצרה שמאל יש בה כדי לתמוך במסקנה שיש סבירות גבוהה שהמנתח לא זיהה את החצוצרה השמאלית, ואין לעובדה הזו קשר לשיטה כשיטה. במלים אחרות, היתה כאן טעות בזיהוי. כמו כן צוין כי אינדיקציה נוספת לפיה יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, נוגעת לתוצאות כישלון העיקור. על פי המחקרים, אותם מזכיר המומחה מטעם הנתבעת תוצאות הכישלון היא הריון חוץ רחמי. כאשר במקרה דנן מדובר בהריון בתוך הרחם. במלים אחרות, המחקרים עליהם מסתמך המומחה מטעם הנתבעת אינם ישימים למקרה שבפנינו. על מנת לקבוע אם היתה רשלנות או לא, יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה. במקרה זה, הרופא המנתח לא הצביע על קושי כלשהו בזיהוי החצוצרה השמאלית, או על קיומה של בעיה באברי המין הפנימיים כגון הצטלקויות, הדבקויות או בעיות אחרות. במלים אחרות, אין הסבר מדוע הוא פעל על מבנה אחר בחלל בטנה של התובעת, ולא על חצוצרה שמאל, כפי שעשה זאת בחצוצרה הימנית. טעות בזיהוי, כפי שקרה כאן, איננה נופלת בגדר השפעת גורמים שאין לרופא שליטה עליהם. טעותו של הרופא כאן איננה מוסברת במונחים שהרופא עשה את כל מה שביכולתו ומדובר ברשלנות רפואית בניתוח

הכרעת בית המשפט בשאלת ההסכמה מדעת לניתוח
בית המשפט דן בשאלה האם הסבירו הרופאים לתובעת מה הם הסיכויים של הצלחה לעומת הסיכונים של כשלון הניתוח לקשירת חצוצרות. התובעת העידה על שיחה שהיתה לה עם הרופא בקשר לקשירת החצוצרות. הוא שאל אותה אם היא מודעת למה שהיא מבקשת, הוא לא הסביר לה מאומה על סוגים שונים של קשירת חצוצרות. ההלכה היא שבניתוחים אלקטיביים, יש צורך להסביר את הסיכונים הנדירים ביותר. מטרת גילוי הפרטים, בעיקר כאשר מדובר בניתוח או טיפול אלקטיבי היא, שהחולה יוכל לאור אותם פרטים להחליט אם להמשיך ולעבור אותו טיפול רפואי הוא מבקש לעבור, או להימנע מכך, תוך שקילת הסיכויים לעומת הסיכונים. מדובר במידע חיוני המסייע בידי החולה לקבל החלטה מודעת. זוהי זכות מוקנית לכל אדם, הנובעת מזכותו לשלמות גופו. התובעת ובעלה קבלו הסבר נוסף מהרופא אשר החתים אותם על טופס הסכמה לניתוח, היא לא שמעה על אפשרות כשלון העיקור. בית המשפט קבע כי מעיון בטופס ההסכמה עליו חתמו התובעת ובעלה, כל אחד לחוד, מעלה כי מדובר בטופס לקוני ביותר, שכאילו נחתם כלאחר יד, כחלק מהפרוצדורה הנוהגת, ללא הקדשת תשומת לב ראויה לו. תעיד על כך העובדה שהרופא חתם במקום המיועד לחתימת התובעת. חסרים בו פרטי התובעת, פרטי הרופא אשר החתים את התובעת, פרטי האזהרה או המידע מעבר למה שמודפס, שהם דברים כלליים ביותר, ואין כל מידע אודות סיכויי ההצלחה או סיכוני הכישלון. במצב דברים זה, בית המשפט פסק כי הנתבעת לא מילאה את חובת הגילוי כלפי התובעת בכך שהיא לא הסבירה לה כי קיימת אפשרות שהניתוח לא יצליח, ומה הסיכויים לכך ולתובעת נפסקו פיצויים בגין נזק לא ממוני - פגיעה באוטונומיה

טענת רשלנות רפואית בניתוח בחוליות
רקע עובדתי
אדם הגיש תביעה בעילה של רשלנות רפואית בניתוח. התובע לקה בכאבים בצוואר, אשר הקרינו לידיים. בהדרגה הופיעו אצלו תופעות של נמלול בקצות אצבעות הידיים וחולשה ביד שמאל. הוא נותח עקב תסמונת לכידה במנהרת כף ידו הימנית אך לא חל שיפור במצבו. בהמשך טופל תרופתית, ללא הטבה. במהלך פנה התובע לרופא משפחה שלו, בפניו התלונן על כאבים בצוואר ובעיות תחושה בידיו. לאחר מספר בדיקות עזר שנערכו לתובע, בוצעה בדיקה אשר הצביעה על היצרות ניכרת של תעלת השדרה הצווארית בגבהים מסויימים. הוסבר לתובע כי הממצאים מצביעים על הצורך בניתוח והחתימו על טופס הסכמה לניתוח.ו התובע נותח והתובע התעורר מן הניתוח כשהוא סובל מחולשה בולטת בידיו ושיתוק ברגליו


טענות התובע
התובע יצא מנקודת הנחה כי ההימנעות מכריתת קשת החוליה היא שגרמה לנכותו. התובע טען באמצעות חוות דעת מטעמו כי סיבה אפשרית לתכנון השגוי של הניתוח היא שהמנתח נכשל בפירוש צילומי ההדמייה והתעלם מהפענוח הכתוב שלהם. מאחר ובמקרה של התובע הודגמה לאחר הניתוח היצרות שרידית ניכרת. זו הסיבה להתדרדרות הדרמטית במצבו הרפואי של התובע לאחר הניתוח, דעה הנתמכת גם בספרות מקצועית. משהודגם לחץ שרידי בבדיקת הדמייה נמצא ההסבר. עוד נטען כי הנתבעים התרשלו במתן הסבר לסיכונים הכרוכים בניתוח, ולא סיפקו לו את המידע הדרוש על מנת לגבש הסכמה לניתוח, ומכאן שהסכמתו לניתוח לא הייתה "הסכמה מדעת".נ הנתבעים התרשלו בניהול הרשומה הרפואית ותיעודם את שלבי ההכנה לניתוח והניתוח עצמו לקה בחסר.ב כמו כן נטען כי הנתבעים התרשלו בקביעת טווח כריתת החוליות

טענות הנתבעים
הנתבעים צרפו לכתב ההגנה חוות דעת של נוירוכירורג אשר טען כי ההחמרה במצבו של התובע לאחר הניתוח לא נבעה כלל מטווח הכריתה אלא מקורה מאיסכמיה (אוטם) בעורק הצנטראלי של עמוד השדרה, אשר גרם לפגיעה באספקת הדם לחוט השדרה וכתוצאה מכך לשיתוק וכי מצבו הרפואי של התובע לפני הניתוח היה בלתי תקין והסב לו סבל וכאבים. לדבריו, המצב היה מתפתח, בסופו של דבר, לקריטי, וסביר שהיה מביא לנכות, אף ללא הניתוח

הכרעת בית המשפט לעניין רשלנות רפואית בניתוח
הטענה העיקרית בתביעה היא קביעת טווח כריתה מצומצם והתרשלות בפיענוח בדיקות סי.טי. בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין ספק, כי ההחלטה לנתח וקביעת היקפו של ניתוח חייבת להיעשות בידי הרופא שלו התמונה הכוללת על מצבו של החולה. בעוד שהרדיולוג בוחן אך ורק את תוצאותיה של בדיקת ההדמיה, הרופא המנתח נדרש לבחון את מכלול הממצאים, ואת עברו הרפואי של החולה שבפניו, על מנת להציע את הטיפול הטוב ביותר. מתחייבת חשיבה מקצועית רחבה ושקלול כל הנתונים והממצאים כדי להחליט מהו הטיפול המתאים. המימצאים ההדמייתיים הם חלק מן התמונה הכוללת. אמנם, ממצאי בדיקת האם.אר.אי הם מדד חשוב בקביעת טווח הכריתה, אולם אינם המדד היחידי. למנתח יתרון על פני הרדיולוג במובן זה שבפניו עומדים גם ממצאי הבדיקות הקליניות ומראה עיניו ברגע האמת. בית המשפט קיבל את ההסבר של הנתבעים לפיו על מנת למנוע נזק ליציבות עמוד השדרה כתוצאה מכריתת קשתות החוליות נקבע טווח הכריתה כך שיכלול רק את החוליות שהדגימו לחץ קריטי בבדיקות ולאור אותו חשש לפגיעה ביציבות צריך היה רופא סביר לצמצם את טווח הכריתה לאזור בו נצפה עיקר הלחץ, וכדי להשלים את התמונה היה מבצע בזמן אמת, במהלך הניתוח, בדיקה לשלילת היצרות מעל ומתחת לטווח הכריתה, כדי לוודא שאכן אין צורך לכרות עוד קשתות. רופא סביר לא היה מרחיב את טווח הכריתה רק ליתר ביטחון

הכרעת בית המשפט לעניין היעדר רישום רפואי
בית המשפט פסק כי חובת הרישום לא מולאה כנדרש. נראה, כי אף הנתבעים השתכנעו בכך במהלך ניהול המשפט. מסקירת הרישומים הרפואיים שנערכו על ידי הנתבעים ניתן לראות כי הם לוקים בחסר. בגיליון מהלך המחלה של התובע מתועד סיפור המחלה, מתוארות כדבעי בדיקות קליניות מקיפות שנעשו לתובע לצורך הניתוח אולם אין רישום בדבר ההחלטה על טווח הניתוח למרות שמצויינים מימצאי האם.אר.איי. על בסיס הרשום במסמכים אלו יש קושי מסויים להעריך מה היו השיקולים של הנתבעים בקביעת טווח הניתוח, כמו גם האם נערכו הבדיקות הראויות לשלילת היצרות מעל ומתחת לטווח הכריתה בסיום הניתוח. לא נרשם שהתקיים דיון גבי מצבו של התובע עובר לניתוח שעל בסיסו החליט הצוות הרפואי את שהחליט. אשר על כן, הנטל להוכיח כי לא התרשלו בקביעת טווח הניתוח ובביצוע הבדיקות הנחוצות בסיומו עבר אל הנתבעים

הכרעת בית המשפט לעניין הסכמה מדעת
לטענת התובע, לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח וכי לו היה מודע לסיכון היה מסרב לניתוח. אמנם הניתוח היה כרוך בסיכון, אולם בית המשפט קבע כי מצבו של התובע צפוי היה להמשיך להידרדר בלעדיו. אין עוררין, כי היה צורך בניתוח, גם המומחה מטעם התובע העיד כי לא הייתה ברירה אלא לנתח, שכן מצבו הרפואי של התובע הידרדר במשך השנים הקודמות לניתוח, וצפוי היה להמשיך להידרדר, ובאופן חמור יותר ולאור זאת בית המשפט קבע בפסיקתו כי חולה סביר בנסיבות שכאלו, בהן המצב צפוי להידרדר והניתוח צפוי לעצור את הנזק, היה בוחר בניתוח, על אף הסיכונים

רשלנות רפואית בניתוח סינוסים
רשלנות במהלך ההרדמה
התובעת הופנתה לניתוח של הסינוסים, במהלכו אמורה היתה לעבור פרוצדורה של סינוסטומיה וקונכוטומיה – והכל עקב סינוסיטיס כרוני ממנו סבלה. הניתוח נערך בהרדמה מלאה. כתוצאה מסדרת פעולות רשלניות במהלך ההרדמה לקתה התובעת דקות מספר לאחר תחילת הניתוח בפרפור חדרים בליבה שהוביל לדום לב, בוצעו בה פעולות החייאה חלקיות במקום הניתוח, היא הובהלה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת, לאחר שלושה ימים שבה להכרה מלאה ואושפזה. כתוצאה מהרשלנות הרפואית ותוצאותיה, נגרמה לתובעת נכות פסיכיאטרית צמיתה, המתבטאת בפגיעה בכישוריה הקוגנטיביים ובהפרעות תפקוד. הנתבעת הודתה באחריותה לגרימת נזקי התובעת ובנכות פסיכיאטרית ותפקודית שנגרמה לה כתוצאה מסדרת הפעולות הרשלניות האמורות

המחלוקת בין הצדדים
המחלוקת שבין הצדדים בבית המשפט התמקדה בשאלת גובה הנכות הרפואית וגובה הנכות התפקודית ובהיקף הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתרשלות הנתבעת. מטעם הנתבעת העידה פסיכיאטרית הקובעת את שיעור נכותה הפסיכיאטרי של התובעת ב-60%. מטעם הנתבעת העיד פסיכיאטר, שקבע בחוות דעתו את שיעור נכותה הפסיכיאטרי ב-45%, מתוכם הוא מייחס 15% לנכות שקדמה לארוע דנן – ומכאן קביעתו כי שיעור הנכות הפסיכיאטרי אותו יש לייחס לארוע דנן הינו 30% בלבד

הדיון בבית המשפט בשאלת הנזק
שני המומחים הרפואיים נחקרו על חוות דעתם. אין הם חלוקים על הפגיעה הקוגנטיבית המשמעותית שנגרמה לתובעת. לאחר בחינת עדויות המומחים לעניין זה ובחינת הראיות הנוספות ובהן הדוחות הפסיכולוגיים ועדותה של התובעת בית המשפט קבע כי שיעור נכותה הרפואי של התובעת, כתוצאה מהארוע נשוא התביעה מסתכם ב-50% ולאחר בחינת מכלול הדברים והראיות, נקבע כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהארוע כשיעור נכותה הרפואית לאמור – 50% לאור זאת נפסק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר, הפסד אובדן כושר השתכרות בעתיד, עזרת הזולת והוצאות רפואיות, הפסדי פנסיה, כאב וסבל, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם
הרקע בעובדתי
התובעת פנתה לקופת חולים בעקבות כאבים באזור הבטן התחתונה, ובבדיקותיה אובחן כי היא סובלת מרחם שרירני. השרירן הוא גידול, בדרך כלל שפיר, על שריר הרחם, ויש שהוא גורם לכאבים או אי נוחות, וקיימות מספר דרכים לטפל בו. בעניינה של התובעת נמצא, כי ברחמה קיימים שני שרירנים, ואלה הם שגרמו, ככל הנראה, לסבלה ולכאביה. לאחר ביקורים רבים אצל הרופא בהם נעשו ניסיונות להקל על הכאבים מהם סבלה בטיפולים שמרניים, ניסיונות שלא הניבו את התוצאות המקוות, עלתה האפשרות שהתובעת תנותח. התובעת נותחה ורחמה נכרת


טענת התובעת
לטענת התובעת, כריתת הרחם נעשתה בלא שהיה צורך רפואי בכך, ומכיוון שמסרה לרופא עוד לפני הניתוח, כי היא מבקשת לשמר את הרחם ותסכים לכריתתו רק באין ברירה, כי אז כריתת הרחם בלא שהייתה לכך הצדקה רפואית נעשתה ללא הסכמתה. התובעת טוענת, כי כריתת הרחם בניגוד להסכמתה גרמה לה לנזקים, נפשיים ואחרים, ומכאן תביעתה לפיצויים בגין רשלנות רפואית בניתוח התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת של מומחה רפואי אשר טען כי עניינה של התובעת לא בורר כראוי לפני הניתוח, הניתוח לא היה מוצדק והרחם נכרת ללא צורך

טענת קופת חולים
גם מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת לפיה הכאבים הכרוניים והדימומים הלא סדירים מהם סבלה התובעת כאשר הממצאים הקליניים מצביעים על רחם שרירני מוגדל ורגיש, היו אינדיקציה ברורה לביצוע כריתת הרחם. בנסיבות שהתקיימו במקרה זה הרי שלניתוח כריתת הרחם הייתה עדיפות ברורה על פני האופציה הפחות סבירה של כריתת שרירנים בלבד

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט
נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי ממצאי הניתוח הצדיקו לכל היותר את כריתת שתי המיומות הקטנות שהיו רגישות למישוש ולא את כריתת כל הרחם בהתאם להצהרתו של הרופא המנתח בקבלת החולה לניתוח "מעוניינת לשמר את הרחם היסטרקטומיה רק אם אין ברירה

הכרעת בית המשפט
בית המשפט קיבל את חוות הדעת של המומחה מטעמו וקבע כי חוות דעת זו משקפת בצורה אמינה ואובייקטיבית את מצבה של התובעת והחלטותיו של הרופא של קופת חולים לגביה. מחוות דעת זאת עלה, כי מלכתחילה לא היה מקום להציע לתובעת להינתח בשל הכאבים מהם סבלה, שכן כאבים כסיבה בלעדית אינם מהווים אינדיקציה מספיקה לניתוח, משום האפשרות שיתכן שהם נובעים ממקור שאינו ברחם וכי עצם הצורך לבצע הניתוח, בשל העדר כל ברירה אחרת לסלק מכאוביה של התובעת, אינו מלמד שהיה דווקא צורך לכרות את הרחם בשלמותו ועל כן על הנתבעים חלה האחריות לפצות את התובעת עבור נזקי הגוף שנגרמו לה בסך כחצי מליון שקלים ושכר טרחת עורכי דין

רשלנות רפואית בניתוח – פגיעה באוטונומיה
הרקע העובדתי
אדם הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו, לו, לטענתו, במהלך ניתוח להסרת גידול שעבר בבית חולים. התובע פנה לקופת חולים ומשם הופנה על ידי אורטופד כללי של קופת חולים לאומית, לבית החולים לביצוע ביופסיית מחט תחת בקרת סי.טי, על מנת לבדוק אם מדובר בגידול שפיר או ממאיר. התובע עבר התובע ניתוח להוצאת הגוש. במהלך הניתוח בוצעה כריתה מלאה של הגידול, כולל הגיד של שריר הביצפס שהיה בתוך רקמת הגידול. הדו"ח הפתולוגי שלאחר הניתוח קבע אבחנה שהגידול שהוצא אינו ממאיר. לאחר הניתוח הופיע אצל התובע שיתוק של העצב הרדיאלי


טענות התובע
בכתב התביעה טען התובע כי הנזק נגרם לו כתוצאה ממעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים, שלא ביצעו את הניתוח במידת הזהירות הדרושה ועל פי הכללים המקובלים ולא נהגו באופן סביר, זהיר ומיומן. עוד טען התובע כי לא נתן הסכמה מדעת לביצוע הניתוח וכי הנתבעים לא ניהלו רישומים רפואיים כנדרש. לטענת התובע הוא אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לנזק ועל הנתבעים הראיה שלא התרשלו. התובע טען עוד כי יש להחיל את דוקטרינת הסיבתיות העמומה

טענות הנתבעים
בכתב ההגנה כפרו הנתבעים בטענות התובע וטענו כי הניתוח שבוצע היה הניתוח הנכון והמתאים למצב הרפואי של התובע וכי ביצעו את הניתוח באופן זהיר ומקצועי, תוך ביצוע רישום מתאים ומתן הסברים לתובע לפני הניתוח. הנתבעים טענו עוד כי התובע לא עשה להקטנת נזקיו ולא הוכחה כל רשלנות רפואית בניתוח, החוק אינו מטיל על רופא אחריות מוחלטת ואין לחייב אותו בדין אם ביצע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים

הכרעת בית המשפט
בית המשפט פסק לפי העדויות כי ביצוע הניתוח היה הכרחי וקיבל את העמדה כי גם במקרה של גידול שפיר היה צורך בהוצאתו שכן בכל מקרה של גידול, ואפילו שפיר, יש לנקוט בגישה המחמירה של "בית שמאי" ולהוציא את הגידול. לעניין שאלת הסכמה מדעת של התובע לניתוח צוין כי למרות שהתובע חתם על טופס הסכמה לניתוח בטופס ההסכמה אין ראיה על הסבר שהתובע קיבל אודות הסיכונים שבניתוח וכי גם הרופא שהחתים את התובע לא זכר איזה הסבר בדיוק נתן לתובע, אלא רק באופן כללי העיד שהוא מוסר לחולה מידע על הסיכונים שבניתוח. ובית המשפט השתכנע , מחד, כי הוסברה לתובע מהות הניתוח וכן נאמר לו כי קיים סיכון של פגיעה בכלי דם ובעצבים. מאידך, התקבלה טענת התובע כי לא נאמר לו, ברחל בתך הקטנה, כי קיים סיכון שידו תישאר משותקת בעקבות הניתוח, ודי בכך על מנת לקבוע כי לא נמסר לתובע כל המידע הדרוש על מנת לגבש החלטה. בית המשפט הוסיף כי אין ספק כי התובע היה עובר את הניתוח גם אם היה נאמר לו במפורש כי קיים סיכון שידו תישאר משותקת בעקבות הניתוח ואולם בכל זאת מדובר במקרה של פגיעה באוטונומיה של התובע

רשלנות בביצוע הרדמה לפני ניתוח
הרקע העובדתי
קטין אושפז בבית לצורך ניתוח אלקטיבי, שנועד לתקן היפוספדיאס אשר הינו פגם מולד שבו השופכה ממוקמת בצידו התחתון של הפין במקום בקצהו. עם לידתו הוסבר להורים כי התובע יצטרך, עוד בשנות חייו הראשונות, לעבור ניתוח קוסמטי לתיקון הפגם. רופא המשפחה של קופת חולים הפנה את התובע לרופא אורולוג, שהמליץ על ניתוח לתיקונו. חרף הרישום במסמכים הרפואיים שנערכו ע"י הנתבעת ערב הניתוח, שם צויין כי התובע מטופל במכון, תיק המכון לא הוזמן לפני הניתוח אלא רק במהלכו. הקטין קיבל לפני הניתוח זריקת טרום הרדמה, על ידי הרופאה המרדימה אשר הייתה בזמן האירוע בשלבי התמחות בטרם הסמכתה כמומחית בהרדמה. לאחר הזריקה החל התובע לסבול מהפרעות בקצב הלב שהלכו והחמירו עד שנדם לבו. לאור התפתחות זו הוזעקו צוותי ההחייאה לחדר הניתוח שעסקו אך ורק בהחייאת התובע. הניתוח לא בוצע. לאחר ההחייאה הועבר התובע למחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים. לאחר שחרורו מבית החולים, היה התובע בבירור ובמעקב במסגרת מרפאות. הקטין עבר תקופה ארוכה של שיקום שכללה טיפולי פיזיוטרפיה נשימתית, טיפולים פיזיקליים שונים וכן ביקורות ומעקב רפואיים. הקטין נותר מרותק לכסא גלגלים ומוגבל בכל תיפקודיו המוטוריים והשכליים, כמו כן נטען ע"י ההורים כי הקטין איבד את כושרו לעבוד ולהשתכר, נזקק לסיעוד אישי ולעזרת צד ג', להשגחה ולליווי צמודים

רשלנות הצוות הרפואי המטפל
בית המשפט פסק כי לאור הראיות, הצוות הרפואי כשל בשורה של מעשים ומחדלים המהווים הפרות של היבטים שונים של חובת הזהירות והמיומנות שהוא חב בה כלפי הקטין. לאור עדותה של המרדימה, שרופא מרדים מומחה לא נכח באף שלב משלבי הליך הבדיקה וההרדמה, המרדימה, שכאמור אינה "מומחית" אלא "מתמחה", היא שטיפלה בתובע לבדה. ועל רקע הדברים הנ"ל הוכח כי הנתבעת הפרה את כללי הפרקטיקה המקובלים ובנסיבות העניין, אף את חובת הזהירות שהיא חבה בה כלפי התובע. בית המשפט הוסיף כי חובה היה על הצוות הרפואי לבדוק את התובע בדיקה יסודית, על ידי, בין היתר, מומחה להרדמה ולא מתמחה וגם לדאוג להבאתו של תיק המכון, לפני הכנסתו של התובע לחדר הניתוח או אפילו, לפני ההחלטה על ביצוע הניתוח. לסיכום נקבע כי הצוות הרפואי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי התובע, לא רק בכך שנמנע מלערוך בדיקות ובירורים מקיפים, לרבות בדיקת מסמכים רפואיים, ובמיוחד תיק המכון, אלא הצוות הרפואי אף לא ביצע את בדיקות העזר הנדרשות, שניתן היה לצפות שיערוך צוות רפואי סביר ואחראי העומד לבצע ניתוח הכרוך בהרדמתו של קטין. הניתוח נערך רק על רקע הנתונים שעמדו בפני הצוות הרפואי, נתונים שהוא בעצמו רשם, תוך התעלמות מרישומים אחרים, שהצביעו על בעיות בהתפתחותו של התובע. התעלמות זו היא שהובילה לאי דחיית מועד ביצוע הניתוח עד לקבלת התיק מהמכון, תיק שהוזמן רק במהלך ההחייאה

מחדל באובדן החומר הרפואי
בית המשפט קבע כי למחדליה של הנתבעת יש להוסיף אובדן טופס הקבלה שבכתב יד, תיק חדר הניתוח והתיק במחלקה לטיפול נמרץ, תוך שהוא מציין כי אין ספק כי במהלך תקופה זו עבר התובע טיפולים שונים ומן הראוי היה להעמיד בפני התובע ובית המשפט את הטיפולים שקיבל התובע כדי שבית המשפט יוכל לבחון את הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע היום לטיפול שקיבל בבית החולים. לא רק זאת, אף לא נמצא שום רישום המתייחס לפעולות ההחייאה. לא ניתן הסבר מתקבל על הדעת כיצד רק חלק מהחומר נמצא, החומר הרלוונטי והחיוני ביותר לא אותר ולא נמצא. דבר זה עורר תהיות ושאלות, שנשארו ללא הסבר וללא תשובה. בפסק הדין צוין כי להעדרם של רישומים רפואיים - הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם - יכול ותהיינה שתי השלכות: האחת, הקמת עילת תביעה עצמאית ברשלנות בשל "נזק ראייתי" כלפי הרופאים והמוסדות שהיו חייבים בעריכה ושמירה על הרישומים הרפואיים וכשלו בכך, כאשר עילה כזו, כשלעצמה, מקנה זכות לפיצויים לחולה הניזוק. השניה, במישור הראייתי, העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. העברת נטל השכנוע במקרה של העדר רישומים רפואיים, מוצדקת היא מן הטעם שהעברת נטל הבאת הראיות לבדו, אינה מספקת תרופה נאותה לתובע שניזוק נזק ראייתי

רשלנות רפואית בניתוח להסרת קוורנומה
הרקע העובדתי
הוגשה תביעה לפיצוי בגין רשלנות רפואית בניתוח, התובע עבר ניתוח להסרת קוורנומה, עיוות מולד של כלי דם המצוי במוח. הניתוח בוצע בבית החולים והתביעה הוגשה כנגד הרופא המנתח וכנגד בית החולים שנתבע כמעסיקתו וכאחראי לו באחריות שילוחית. לאחר הניתוח אובחנו בתובע נזקים קשים


טענות התובע
התובע טען, כי נזקיו נגרמו כתוצאה מהתרשלותו של המנתח, ששימש נוירוכירורג מומחה בבית החולים, במהלך ניתוח הסרת הקוורנומה לפניו ולאחריו. לטענת התובע המנתח התרשל, בין היתר, באבחון שגוי של הצורך בניתוח ובמתן מידע מטעה בהקשר זה. כן התרשל בכך שלא נתן הסברים על הסיכונים בניתוח ועל טיפולים חלופיים, ואף זייף את טופס ההסכמה לניתוח. לטענת התובע, ההחלטה לבצע ניתוח הייתה פזיזה, מיידית, לא שקולה, לא נעשתה על יסוד מידע רפואי מלא ונעדרה ממנה היוועצות עם רופאים מומחים בתחום. לשיטתם, לא הייתה אינדיקציה לניתוח ועל הנתבע היה להורות על טיפול במעקב שמרני או לחלופין להציע כחלופה לניתוח, את טיפול הרדיו כירורגיה. הנתבע התרשל משלא בירר באופן ראוי את היסוד לאירוע איבוד ההכרה והשפעתו. כמו כן, טען התובע כי הנתבע התרשל בכך שלא ניהל ותיעד ברשומות הרפואיות את ההסברים שנתן לכאורה, את האינדיקציות עליהן ביסס החלטתו לנתח ואת הליך הניתוח עצמו, משכך טען, כי יש להעביר אל הנתבעים את נטל ההוכחה מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי

טענות בית החולים והרופא
הנתבעים טענו מנגד, כי היו אינדיקציות ברורות המורות על ניתוח ולא נפלה כל טעות בשיקול הדעת לגבי ההמלצה לניתוח. כמו כן טענו הם כי נתנו לתובע כל ההסברים על הסיכונים בניתוח וכי לא הייתה רשלנות רפואית בניתוח, משנעשה על פי הנהוג ברפואה. נטען כי הניתוח היה הכרחי, וכי הממצאים הבריאותיים שנמצאו, נשקלו על ידי הנתבע והיוו אינדיקציה לניתוח. הנתבעים טוענים כי האינדיקציות שנשקלו הן: דימום חוזר בעבר מהקוורנומה לפי מיקום וכמות ההמוסדרין מסביב לקוורנומה, גילו הצעיר יחסית של התובע והעובדה שסבל מכאבי ראש, מיקום הקוורנומה בבליטה לתוך החדר השמאלי שהגדיל את החשש לדימום, וכן החמרה במצב התובע. לטענת הנתבעים, די בגורם אחד מאלה כדי להצדיק ניתוח. לחלופין, טענו הם, כי לכל היותר נפלה טעות בביצוע הניתוח, וטעות אינה מהווה רשלנות. ואחר שלא כל טעות בשיקול דעת תיחשב כחריגה ממתחם הסבירות העולה כדי רשלנות. בנוסף, הנתבעים שוללו כל נזק ראייתי המצדיק העברת נטל ההוכחה

התייחסות בית המשפט להיעדר רישומים רפואיים
בית המשפט פסק כי על הרישומים הרפואיים, שנערכו על ידי המנתח, היה לכלול את כל השיקולים החשובים שעל בסיסם נתקבלה ההחלטה לבצע את הניתוח דבר שלא היה במקרה דנן. בית המשפט ציין כי אין הרישומים כוללים את הפרטים הרלוונטיים החשובים הנדרשים להימצא ברשומה הרפואית. לא נעשה תיעוד הולם של ההחלטה לעשות את הניתוח, ותקציר מהלך המחלה ביום רישום קבלתו של התובע לחדר הניתוח והממצאים בבדיקות הדימות שנרשמו בגיליון הם בלתי מדויקים ועל כן נגרם לתובע נזק ראייתי ממשי המצדיק את היפוך נטל הראיה

הכרעה בשאלת ההוריה לניתוח
בחוות דעתם, הסיקו המומחים מטען הצדדים מסקנות סותרות באשר לעולה מהספרות המקצועית הנוגעת לקוורנומה במוח והטיפול בה. מן הספרות שהוגשה לבית המשפט, עלה קיום חילוקי דעות עקרוניים לעניין הטיפול הראוי, במיוחד כאשר מדובר במיקום חשוב ופונקציונאלי. בשאלת ההוריה לניתוח, בית המשפט העדיף את גרסת התובע משום, שהייתה אמינה וקוהרנטית ומשום שהן נתמכות על ידי עיקר הממצאים העובדתיים בתיק. עיקר החלטתו של המנתח נשענה בעיקר על כך שראה כביכול דימום מהקוורנומה ונקבע כי לא הוכחה החמרה במצבו של התובע שהצדיקה את ביצוע הניתוח

סוגיית ההתייעצות עם מומחים אחרים
בית המשפט ציין כי חובת הזהירות החלה על הנתבע מכוח היותו רופא, כוללת בחובה גם את חובתו להיות אקטיבי, דהיינו, לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלוונטיות לצורך אבחון מתאים, בצד הסתמכות על הידע הרפואי הקיים. הנתבע לא פעל בהתאם לחובתו וסמך רק על שיקול דעתו. בית המשפט ציין כי הנתבע יכול היה בקלות להיוועץ עם מומחים אחרים ואולם, בחר שלא לעשות כן, על אף שידע שמוטלת עליו חובת זהירות ליתן אבחנה נכונה לתובע לגבי מצבו הבריאותי, ובכך נהג הנתבע ברשלנות. יתרה מכך, במקרה מורכב כשל התובע, שאינו מובהק וברור, היה ראוי שהנתבע, כרופא סביר, יתייעץ עם מומחה נוסף טרם החלטה על ביצוע ניתוח מעין זה

התייחסות בית המשפט לפיצויים בגין שירותים רפואיים
לפי ההלכה נפגע אינו זכאי לפיצוי מן המזיק בגין שירותים רפואיים שהוא זכאי לקבלם מקופת החולים בה הוא חבר, או מהמוסד לביטוח לאומי. הוראות סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מלמדות כי הטיפולים הפרה-רפואיים להם זקוק התובע כלולים בסל שירותי הבריאות. משכך, בית המשפט פסק כי ראוי לנכות מסכום הפיצויים, את הסכומים שישולמו על ידי קופת החולים מכוח החוק. יחד עם זאת, נפסק כי במקרים המתאימים ראוי להביא בחישוב הפיצויים גם את האפשרות שסל שירותי הבריאות עשוי להשתנות ואת המחיר הנדרש לעתים מן החולה בגין שירותים חריגים, וכן כי חרף היות שירותי הבריאות בישראל שירותים נרחבים, אין בהם כדי ליתן מענה לכלל צרכי המבוטח





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק זכויות החולה

  2. סיבתיות עמומה

  3. תביעה נגד בית חולים

  4. חובת הסבר לחולה

  5. טעות באבחון מחלה

  6. אי הסכמה לטיפול רפואי

  7. רשלנות רפואית בניתוח

  8. תביעה נגד מרפאה פרטית

  9. רשלנות רפואית הולדה בעוולה

  10. רשלנות רפואית טיפול שיניים

  11. היעדר רשומות רפואיות

  12. רשלנות רפואית רופא עיניים

  13. רשלנות רפואית בניתוח פלסטי

  14. חובת תיאום בין רופאים

  15. רשלנות רפואית בבדיקה רפואית

  16. רשלנות רפואית שקיפות עורפית

  17. טיפול רפואי ללא הסכמה

  18. רשלנות רפואית בבדיקת עזר

  19. חוות דעת פרטית ברשלנות רפואית

  20. חובת ההשגחה על חולה בבית חולים

  21. התיישנות בתביעות רשלנות רפואית

  22. רשלנות בגילוי מאוחר של מחלה

  23. מבחן הפרקטיקה הרפואית המקובלת

  24. רשלנות רפואית "הסכמה מדעת"

  25. סיבוך בניתוח - טעויות בניתוחים

  26. רשלנות רפואית חובת הגילוי של רופא

  27. עוולת התקיפה ברשלנות רפואית

  28. מבחן "הרופא הסביר" ברשלנות רפואית

  29. תביעות בגין איחור באבחון של מחלות

  30. חובת זהירות סבירה של רופא משפחה

  31. חתימה על טופס הסכמה לפני ניתוח

  32. פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה

  33. חובת הרישום בחוק זכויות החולה

  34. הסכמה מדעת לניסוי רפואי בבני אדם

  35. קביעת בסיס השכר על ידי בית המשפט

  36. נטל ההוכחה בתביעת רשלנות רפואית

  37. רשלנות רפואית הפריה חוץ גופנית

  38. פיצויים ברשלנות רפואית - כאב וסבל

  39. מרכיבי הפיצויים בתביעות רשלנות רפואית

  40. הפסקת טיפול שיניים בשל חוב כספי

  41. חריגים לקבלת הסכמה לטיפול רפואי

  42. סטיה מחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט

  43. רשלנות רפואית רופא משפחה של קופת חולים

  44. היקף חובת הגילוי בניתוחים פלסטיים

  45. הגדרת סבירות בתביעות רשלנות רפואית

  46. רשלנות רפואית - פענוח שגוי צילום רנטגן

  47. ניסוי רפואי בבני אדם – תקנות בריאות העם

  48. חובת תיעוד רפואי בתביעות רשלנות רפואית

  49. אחריות המדינה לפקח על מרפאות פרטיות

  50. חובת זהירות קונקרטית בין רופא לחולה

  51. חובת הרופא לפעול לאיתור נתונים חדשים

  52. מעקב שוטף ושמירה על רישומים רפואיים

  53. טיפול רפואי ללא הסכמה - עוולת תקיפה

  54. היקף חובת אזהרת חולה לגבי הפסקת עישון

  55. חובת הקטנת הנזק בתביעות רשלנות רפואית

  56. הנורמה המקובלת לכמות הבדיקות הרפואיות

  57. מתי לא צריך הסכמה מדעת לטיפול רפואי

  58. חריגה מתוכנית הטיפולים בטיפול שיניים

  59. סיבוך בלידה פרע כתפיים - היצרות כתפיים

  60. רפואה מתגוננת מפני תביעות רשלנות רפואית

  61. פיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה של החולה

  62. פטור מהגשת חוות דעת בתביעת רשלנות רפואית

  63. הבסיס המשפטי פיצויים בתביעת רשלנות רפואית

  64. העברת נטל השכנוע בתביעות רשלנות רפואית

  65. ההבדל בין "סל הבריאות" לבין "פנקס התכשירים"

  66. חובת הגילוי בניסוי רפואי - רשלנות רפואית

  67. הרתעה מפני רשלנות רפואית - האינטרס הציבורי

  68. דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" ברשלנות רפואית

  69. רשלנות רפואית בלידה - מהי רשלנות רפואית בלידה ?

  70. סטנדרט הזהירות בניתוח לייזר להסרת משקפיים

  71. נכות תפקודית ברשלנות רפואית - נכות רפואית

  72. רשלנות רפואית - רמת ההסבר בהתאם לחולה הסביר

  73. מהי אבחנה מבדלת ? רשלנות אבחנה רפואית מבדלת

  74. חשיפת סיכונים ועובדות רלוונטיות לפני ניתוח

  75. חובת הפניה לרופא בתחום הרלוונטי - רופא משפחה

  76. רשלנות רפואית הפניית חולה לייעוץ עם מומחה אחר

  77. ספרות רפואית - האם חלה על רופא חובה להתעדכן ?

  78. פיקוח של המדינה על גופים המעניקים טיפול רפואי

  79. ‏ רשלנות מנתח - תביעת רשלנות רפואית ניתוח כושל

  80. חישוב הפסד השתכרות של קטינים - רשלנות רפואית

  81. אישור תרופה שלא בסל הבריאות - מהי "ועדת חריגים" ?

  82. החובה לידע את היולדת בדרכים השונות לביצוע הלידה

  83. נטל ההוכחה - אי גילוי סיכון שסבירותו אינה נמוכה

  84. הבחנה בין החמרת מצב קיים לבין עקרון הגולגולת הדקה

  85. הכרעת בית המשפט בחוות דעת סותרות - חוות דעת נגדית

  86. היעדר רישומים רפואיים - מחדל רשלני של בית חולים

  87. תביעות בגין טעויות במתן תרופות - מינונים לא נכונים

  88. רשלנות רפואית - פיצויים למשפחת הנפגע - פיצויים להורים

  89. "סכנה חמורה" ו- "מצב חירום רפואי" בחוק זכויות החולה

  90. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 - הזכות לשירותי בריאות

  91. דרישת התמחות ספציפית של רופא בתחום רפואה בתביעת רשלנות רפואית

  92. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי - צירוף חוות דעת לתביעת רשלנות רפואית

  93. התיישנות הרשלנות רפואית כשהנזק התגלה באיחור - תקופת התיישנות מיוחדת ברשלנות רפואית

  94. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון