סעד הצהרתי לפיו המנוח והמנוחה לא היו ואינם נפקדים

סעד הצהרתי לפיו המנוח והמנוחה לא היו ואינם נפקדים. האפוטרופוס לנכסי נפקדים מתנגד למתן הסעד המבוקש.



הצדדים הסכימו לסכם את טענותיהם על בסיס המסמכים שבתיק, חוות דעתו של עורך הדין אברהם הללי שהוגשה על ידי הנתבע בהליכים אחרים וכן על בסיס הצהרתו של בא כוח התובעת בפתח קדם המשפט שהתקיים ביום 23.10.2013 ולפיו המנוחים היו אזרחי ירדן (כאשר למנוחה אזרחות מקבילה של איטליה); לא נכחו בירושלים ביום 28.6.1967 ולא קיבלו מעולם מעמד של אזרחות או תושבות בישראל. בהמשך להסכמה זו המבססת את התשתית העובדתית להכרעה הגישה התובעת את סיכומיה ואילו הנתבע לא הגיש את סיכומיו במועד. בהתאם להחלטתי מיום 12.11.13 ראיתי בסיכומיו בהליך מקביל שהתנהל כסיכומי טענותיו בהליך זה.




התובעת נסמכת בסיכומיה על הקביעות שנעשו על ידי בית משפט זה (כב' השופטת ח' בן-עמי) בת.א. (י"ם) 4030/02 זיינפ מרזוקה חלים נ' האפוטורופוס לנכסי נפקדים (14.4.2008) (להלן: "מרזוקה") והיא מבקשת ליישם את שנקבע שם בנסיבות אשר לטענתה הינן דומות. עוד מעלה התובעת טענות ולפיהן העברת הזכויות במקרקעין לנתבע נעשו רק בשל הליכים שננקטו בקשר למלון שפרד הנמצא בקרבת מקום, וכחלק ממדיניות פוליטית של הנתבע להעברת מקרקעין לגורמי ימין קיצוני, שהינה בעצמה מדיניות הלוקה באפליה ובמשוא פנים חמור.




התובעת מוסיפה וטוענת כי השימוש שנעשה בחוק למטרות אלה פוגע באופן בלתי מידתי בעקרון השוויון ובזכות הקניין שהיא זכות יסוד. לטענתה יש לפרש את החוק לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור תכליתו המקורית של החוק, אשר נועדה לשמור על נכסיהם של הנפקדים ולא לנשלם מהם. לעניין זה מסתמכת התובעת, בין היתר, גם על החלטת בית משפט זה (כב' השופט ב' אוקון) בה"פ (ירושלים) 3080/04 דקאק נוהה נ' יורשי המנוחה נעמה עטיה עדווי נג'אר (23.1.2006) (להלן: "דקאק"), לפיה אין להחיל את החוק על תושבי יהודה ושומרון המחזיקים בנכסים בתחומי מדינת ישראל.




הנתבע סבור כי הכרזתם של המנוחים כנפקדים וכתוצאה מכך ההליכים שנקט נעשו כדין, וזאת בהינתן כי השניים אזרחי ירדן, לא נכחו בירושלים ביום 28.6.1967 ולא היה להם מעמד של תושבים. הנתבע העלה בנוסף מספר טענות מקדמיות, שחלקן התייתר בשל כך שהסעד ההצהרתי שנתבקש צומצם. כך נטען, בין היתר, כי לא ניתן אישור לייצוג על ידי עורך דין של התובעת, אשר איננה נוכחת בישראל, בהתאם להוראות סעיף 22(א)(3) לחוק נכסי נפקדים. בנוסף טוען הנתבע כי צווי הירושה שצורפו לכתב התביעה ומכוחם טוענת התובעת לזכותה במקרקעין הינם צווי ירושה של רשויות שאינן ישראליות והם אינם תקפים במדינת ישראל.




הנתבע אינו סבור כי יש לייחס משקל כלשהו לעובדת היותה של המנוחה אזרחית איטליה בנוסף לאזרחית ירדן. אשר להסתמכות התובעת על מה שנקבע בעניינה של מרזוקה מסביר הנתבע כי אין ללמוד ממה שנקבע שם לענייננו, שכן שם נקבע כי התובעת לא הייתה אזרחית מצרית או שהתה במצרים ונקבע כי הדרכון הדיפלומטי המצרי שהחזיקה אינו מעיד על אזרחות מצרית. במקרה שלפנינו הייתה המנוחה בעלת אזרחות ירדנית במועד הקובע, ולפיכך חל עליה החוק.


באשר לטענות המתבססות על כך שיש להחיל את מבחן מרכז החיים בכדי לבחון האם אדם אזרח מדינה או לא, טוען הנתבע כי קריטריון זה אינו עולה בקנה אחד עם הקריטריונים המפורשים שנקבעו בחוק נכסי נפקדים והוא סבור כי אין לאמץ את קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין בעניין מרזוקה שהדיון בשאלה זו במסגרתו היה אמרת אגב.



הנתבע שולל את טענות התובעת למדיניות של משוא פנים וטוען כי טענות אלו סתמיות ולא הוכחו, וכי הנתבע פעל ופועל לאורך השנים בהתאם להוראות החוק והפסיקה, כשחזקת התקינות מלווה את דרכו. עוד מציין הנתבע כי במקרים רבים אושרה נפקדות תושבי יו"ש כלפי נכסיהם שבשטח ישראל על ידי בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, גם לאחר קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.




לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות לגופה.




בפסק דין שניתן במקביל בת"א 28475-09-12 נהילה אלדר נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "אלדר"), נדון מקרה בו המנוח שהוכרז כנפקד היה בעל אזרחות ירדנית בשנת 1967 ולאחר מכן קיבל אזרחות של ארצות הברית. בפסק הדין האמור נותחו הוראות החוק והפרשנות שניתנה לו על ידי הפסיקה, והגעתי שם למסקנה לפיה אין באזרחותו הנוספת של הנפקד בכדי לגרוע ממעמדו כנפקד לפי הוראות החוק (ר' ע"א 4644/08 סעיד אברהים שהין משעל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 16 (11.7.2010), וכן השוו ת.א. (י"ם) 6153/04 מרוואן שוויקי נ' מחמד חמיס אחמד ואדי, פסקאות 21-26 (25.5.2010)). הקביעות שנעשו על ידי במסגרת פסק הדין בעניין אלדר יפות גם להליך זה ויש לראות את ההנמקה שניתנה שם כחלק בלתי נפרד מפסק דין זה.




אוסיף בקצרה כי באותו עניין אף עמדתי על ההבחנה בין נסיבות הנפקדות שם, הדומות גם לאלה כאן, לבין אלו שבפרשת מרזוקה, והגעתי לכלל מסקנה כי אין לאמץ את הדברים שנכתבו בפרשת מרזוקה לענייננו.




כך גם בכל הנוגע לטענות התובעת באשר לאי חוקתיות של החוק. כפי שציינתי בעניין אלדר, על אף כי פרשנותו של החוק עשויה להשתנות בהיבטים שונים בעקבות חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ר' ת"א (ירושלים) 2514-08 ג'בריל מוסא עואד נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פסקה 19 (8.4.2010)), קבעו בתי המשפט השונים באופן עקבי כי כוחו של החוק שריר וקיים גם כיום. בתביעה שלפנינו הפנתה התובעת לקביעות בית משפט זה בעניין דקאק, לפיהן אין להחיל את חוק נכסי נפקדים על תושבי יהודה ושומרון. עם זאת, עמדה זו הינה עמדת מיעוט אשר נתונה לבחינת ערכאת הערעור. עוד יצוין, כי פרשה זו עוסקת כאמור בנפקדות של תושבי האזור ביחס לנכסיהם בישראל, ולא בנפקדות אזרחים ירדניים תושבי מזרח ירושלים, אשר לא התפקדו במסגרת מפקד האוכלוסין בשנת 1967.




לאור האמור לעיל לא מצאתי צורך להידרש לטענות האחרות שהעלה הנתבע.




סוף דבר, התביעה נדחית.




בנסיבות העניין משלא הגיש הנתבע את סיכומיו וטענותיו נלמדו מסיכומיו בהליך אחר שבו נפסקו לטובתו הוצאות – אין צו להוצאות בהליך זה.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון