הגדרת "אוחז" בפקודת השטרות

פקודת השטרות מגדירה "אוחז" – מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז.

האם התובעת אוחזת בהמחאות?
כאמור לעיל, הוכח שחתימתה המחייבת של "לאונרדו" מחייבת להטביע את החותמת ולצרף את חתימותיהם של אחמד וגרעיני. מצד שני, בגב ההמחאות הוטבעה החותמת בצירוף חתימתו של אחמד בלבד.

סע' 92(ב) לפקודה קובע: "כשהמדובר הוא בחברה, באגודה שיתופית, בשותפות או באישיות משפטית אחרת, די להם למסמך או לכתב הטעונים חתימה לפי פקודה זו, שיהיו טבועים בחותמתה של אותה אישיות משפטית".

דא עקא, סע' 92(ב) אינו חל במקרה דנא. אחמד, כמנהל בלאונרדו, ידע שחתימתה המחייבת דורשת את חתימתו של גרעיני, אולם הטביע את החותמת בצירוף חתימתו בלבד. סעיף זה עומד בתוקפו כשאין הוראה אחרת לסתור, בתקנונה של החברה או בהחלטותיה.

לפי ההלכה הפסוקה, הכלל שבסעיף 92(ב) אינו חל במקום שבו נקבעה דרך חתימתו של התאגיד באופן מסוים: "מסמך טבוע בחותם – האמיתי – של התאגיד והחותם לא הוטבע על ידי מי שרשאי להטביעו, מסמך כזה אינו מחייב את התאגיד, ואם הוטבע בכוונה לרמות, הרי זה זיוף כאילו זויפה חתימתו של אדם" (ע"א 268/56 ששון נוי נגד עיריית חדרה. כמו כן ראו: ת.א 6462/02 רוטשטיין בע"מ נגד משה ויינברג). יש לראות לכאורה, בנסיבות הנ"ל, את אחמד כמי שאינו מורשה להטביע את חותמה של לאונרדו בצירוף חתימתו בלבד, כשהתקבלה בלאונרדו החלטה כדין שהחותם יוטבע בצירוף שתי חתימות ואחמד היה שותף להחלטה זו.

ב. ב"כ התובעת טען, כי יש ללמוד אחיזה כשורה, מכך שההמחאות נמסרו ע"י הנתבע לאחמד "על החלק". האם התובעת יכולה להיחשב כאוחזת כדין, מחמת שבעת קבלת ההמחאות לראשונה נמסרו "על החלק"?

המענה מצוי בהוראות הפקודה. סעיף ההגדרות מגדיר את המוכ"ז:

"המוכ"ז – אדם המחזיק בשטר או בשטר חוב שהם בני פרעון למוכ"ז"

בסע' 7(ג) לפקודה הוגדר שטר בר פרעון למוכ"ז – "הוא שטר שנאמר בו כך, או שטר שההיסב היחיד או האחרון שעליו, הוא היסב על החלק".

ברם, במקרה הנדון לפנינו, ניסיון ההיסב נעשה לאחר שמולאו פרטי "פיצה לאונרדו" כנפרעת בהמחאות. לפיכך, ההיסב לכאורה לא נעשה "על החלק" אלא בשטר לפקודה. אין התובעת רוכשת זכויות של אוחז כמוכ"ז, מחמת שהשטר אינו שטר למוכ"ז.

עברו של השטר וגלגוליו הקודמים כשטר למוכ"ז אינם ממשיכים להתקיים, מרגע שהופך השטר לשטר לפקודה, כפי שאירע במקרה זה. הפיכת השטר שהיה שטר למוכ"ז לשטר לפקודה, מחייב הסבה בדרך שנקבעה בפקודה.

ג. סימן ב' בפרק הראשון לפקודה, דן בסיחור וקובע את דרך הסיחור של שטר בר- פרעון לפקודה. שטר כזה יש לסחרו בהיסב של האוחז ולסיימו במסירה. תנאי המסירה התקיים שכן התובעת אוחזת פיזית בהמחאות.

סע' 31 לפקודה קובע: "היסב עושה סיחור אם נתמלאו בו תנאים אלה:
(1) צריך שיהיה כתוב על השטר גופו וחתום בידי המסב; חתימתו של המסב על השטר, היא בלבד ללא תוספת מלים, דיה;"

כל עוד השטר אינו חתום בידי הנפרע חתימת היסב, לא ניתן לקיים את הסיחור חרף המסירה הפיזית.

ד. חשוב להדגיש, כי על פי הקונסטלציה העסקית, העולה בבירור מן ההסכם, התמורה בעד המניות הייתה אמורה להשתלם ללאונרדו בדרך של הלוואת בעלים שמלווה הנתבע ללאונרדו. במקביל, אמורה לאונרדו להחזיר לתובעת את הלוואת הבעלים שלה. כך יוצא שאחמד פעל על פי ההסכם ממש. חרף העובדה שקיבל המחאות למוכ"ז, שלא הוגבלו בכל דרך, ורשאי היה להטביע בהן את חותמת התובעת, מצא לפעול לפי הוראות ההסכם ללא "קיצורי דרך", להטביע את חותם הנפרעת לאונרדו ולקבל ממנה את ההמחאות בהסבה. בכך קיים את הוראות הפקודה, המאפשרות הפיכת היסב על החלק להיסב מיוחד.

ה. נמצא, כאמור, כי התובעת מחויבת בהיסב מיוחד כדין על מנת לעמוד במעמדו של האוחז, בין האוחז כשורה ובין האוחז בעד ערך. בנסיבות המקרה כפשוטן לא עלה הדבר בידה שכן לא נחתמה חתימת היסב כהלכה.

ו. האם גוברת התובעת על טענת הנתבע להיסב פגום שנעשה לכאורה בהעדר הרשאה?

אליבא התובעת, מושתק הנתבע מלהיתפס בהיסב הפגום. התובעת מסתמכת על שני אלה:

(1) כמי שחתם על ההסכם לאחר שקרא והבין אותו, ידע הנתבע כי התשלום
ללאונרדו אמור להגיע לידי התובעת בתור החזר הלוואת בעלים. כך, מסר את ההמחאות "על החלק", ישירות לאחמד. כלומר, הנתבע ידע
שההמחאות עתידות להגיע ממילא לתובעת שתהא זכאית לפרוע אותן
וגילה אדישות לזהות הנפרעת. מכאן שהוא מנוע מלטעון כנגד פרעונן לידי
התובעת.

(2) ארבע ההמחאות הראשונות בסדרה נפרעו ללא כל טענה ומחאה מצד הנתבע. אותן המחאות הוסבו באותו אופן לידי התובעת. אם כיבד הנתבע את ההמחאות הראשונות, הוא מנוע מלהתכחש לפירעון ההמחאות הבאות באותה סדרה.

"תורת ההשתק, שמקורה בדיני היושר, נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות
במשפט על ידי השתקת מתדיינים מהעלאת טענות מסויימות, גם אם טענות אלה
הן נכונות. בתוך כך, נאסר על מתדיין להתכחש למצג שיצר כלפי הצד שכנגד, אם
האחרון הסתמך עליו באופן סביר ובתום לב, ושינה עקב כך את מצבו לרעה"
(ע"א 314/07 ברים ענבר רון נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, סע' 20 לפסה"ד).

אדרבא ואדרבא כשההשתק מוסדר בחוק. הפקודה הסדירה גם את סוגיית
החתימה בהרשאה ואת המניעה לטעון להעדר הרשאה. כאן רלוונטי סע' 23(א):

"חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה
נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות
להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם
שנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת
זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו".

ז. מהם אותם מצבים שבהם מנוע הנתבע לטעון לזיוף או להעדר הרשאה?

ההלכה הפסוקה בעניין זה מגוונת. עם זאת, עוברת בה, כחוט השני, שאלת ההרשאה על יסוד המצג שהציג המושך בעת מסירת השטר. ניתן ללמוד מההלכות כי מצג שהציג המושך, או התנהגותו, אשר לימדה את הנפרע או את צד ג' שאין פגם בשטר, מונע ממנו לטעון לזיוף או העדר הרשאה. קיימת בפסיקה גם גישה שלפיה ההרשאה הנחזית יוצרת, כשלעצמה, שליחות מהותית, ולא אך מחסום דיוני (ע"א 1286/90 פרשת ורד הלבשה).

בע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994)בע"מ, קובע השופט ג'ובראן (בדעת הרוב):

"8. שאלה זו של קיום ההרשאה בפועל אינה מעוררת לטעמי קשיים מיוחדים בגדר הפרשה שבפנינו. בבחינת שאלה זו, אין חולק כי עלינו להידרש למכלול נסיבות הפרשה לרבות ההסכם עליו חתמו המערערים שניהם ובגדרו התחייבו להעביר המחאה כאמור לידי המשיבה. בנסיבות אלו, דומני כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי התקיימה הרשאה בפועל של המערערת 1 למערער 2. למצער, אף אם נניח כי לא התקיימה הרשאה מפורשת נראה כי בנסיבות העניין יש להחיל את הוראת סעיף 23(א) סיפא לפקודת השטרות...משהתחייבה המערערת 1 בהסכם להעביר המחאה כאמור לידי המשיבה, מנועה היא לטעמי כעת מלטעון כי חתימת המערער 2 בשמה נעשתה בהעדר הרשאה (ראו, עניין ורד הלבשה הנ"ל בעמוד 814-813; זוסמן בעמודים 56-55)".

משמע, שכב' השופט ג'ובראן מחזיק כנגד המערערת את כלל ההשתק, מחמת שהתחייבה בהסכם להעביר המחאה למשיבה.

אמנם, הדיון בפרשה הנ"ל נסב על מושכת שעמדה מול המחזיקה בשטר, ואילו כאן התובעת הינה צד שלישי שקיבלה ההמחאות מלאונרדו. אולם, מערכת הנסיבות, שבהן אחמד מנהל הן בתובעת והן בלאונרדו, וידיעתו של הנתבע על כך, מונעת מהנתבע לטעון שההיסב נעשה בהעדר הרשאה. מניעותו נובעת, כבמקרה שם, מן העובדה כי התחייב בהסכם להעביר תשלומים לתובעת עצמה:

"המקבל ישלם למוכר את התמורה כאמור לעיל..."(סע' 6.1 להסכם).

ח. אף פירעון ההמחאות הראשונות בסדרה מחזיק את הנתבע כמי שהציג בפני התובעת מצג שכל ההמחאות ייפרעו. הנתבע לא הביע מחאה לפירעונן ואף העיד כי הסיבה האמיתית לביטול ההמחאות מושא התביעה אינו בהעדר ההרשאה, כי אם בגילוי חובותיה הנוספים של לאונרדו (למעשה חזרתו מהכוונה לרכוש את המניות).

ט. לאור האמור, אני מקבלת את טענת התובעת כי רכשה אחיזה כדין, חרף הפגם לכאורה בסיחור, וזאת מן הטעם שהנתבע מנוע מלטעון לפגם זה.


9. כישלון תמורה
האם הפך הנתבע לבעלים בלאונרדו?

א. אין חולק כי שטר העברת המניות לא דווח לרשם החברות. מאידך, דווח זה אינו קונסטיטוטיבי, אלא רישומי גרידא. בע"א 314/07 הנ"ל, שהינו דוגמא אחת מרבות בסוגייה, נפסק:

"בפקודת החברות לא נקבע מהו מעמדו של רישום העברת המניה על ידי רשם החברות, וזאת על אף שבעניינים אחרים קבעה הפקודה מפורשות כי רישום אצל רשם החברות הוא תנאי למתן תוקף לשינוי (למשל, סעיף 147(ז) הקובע כי לא יהיה תוקף להגדלת הון אלא מיום הרישום; סעיף 157(ב) הקובע כי ההחלטה להפחתת הון כפי שאושרה בצו לא תקבל תוקף אלא עם רישומו של הצו על ידי הרשם...).משתיקת הפקודה אפשר וניתן לטעון כי רישום אצל רשם החברות אינו נדרש לשם מתן תוקף להעברת מניות, וכי הימנעות מהודעה לרשם החברות אינה שוללת את תוקפה של ההעברה. על פי גישה זו, הצורך בניהול מרשם פומבי (אף שאינו ציבורי), העשוי לספק הגנה מסוימת לצדדים שלישיים בבואם לבצע עסקאות קנייניות בהסתמך עליו, מוצא מענה בפנקס החברים של החברה...אף שרישום ברשם החברות אינו קונסטיטוטיבי לצורך העברת הקנין".

ב. אשר לרישום ההעברה בפנקסי החברה, שהוא שלב המעניק תוקף להעברה, לא טענו הצדדים שפני דבר. מכל מקום, אין התכחשות לכך שמנהלי החברה, אחמד וגרעיני, נכחו וחתמו בשמה על ההסכם, ומכאן יש לגזור כי פעולת מכירת המניות לנתבע אושרה בדי הגורמים המוסמכים של לאונרדו.

ג. למדים מהפסיקה הנרחבת המוזכרת בחלקה בענין ענבר שלעיל, כי על העברת המניות ניתן ללמוד גם אם לא נתמלאו כללי ההעברה במלואם (הגם שקיימת אבחנה בין פגמים פורמאליים למהותיים). האם במקרה דנא הועברה הבעלות במניות בפועל?

ד. הנתבע סבר שהמענה לכך שלילי. הוא מסתמך, בין היתר, על כך שפעולותיו בלאונרדו לא השתנו באופן מהותי מהתקופה שלפני ההסכם, למועדים שלאחריו.
דומני שעדותו של הנתבע עצמו עומדת בסתירה לסברה זו.

בעניין זה העיד:
"ש: אחרי תאריך המכירה, מי נשאר בתוך העסק?
ת: אני, אבל הייתי עדיין שכיר בעסק. שום דבר לא השתנה מחתימת ההסכם לתקופה שלאחריו.
ש: כלומר לא ראית את עצמך כבעלים למרות שחתמת על הסכם?
ת: כן, זה מה שאני מנסה להגיד כי שום דבר לא קרה.
ש: נכון שלא טיפלת בתשלומי חובה כמו מע"מ, מס הכנסה, רואה חשבון וכיו"ב?
ת: לפני זה כל הדברים האלה, גיא היה עושה את זה ביחד עם אחמד. אחרי זה גיא אמר שאין לו זמן. עשיתי את זה כי לגיא לא היה זמן ולא בגלל שהרגשתי בעלים. הרבה דברים שלא הייתי עושה לפני כן או שהייתי עושה לפני, הייתי עושה אותו דבר ואף יותר".

(עמ' 5-6 בפרוטוקול ישיבת 27.10.2011).

כלומר, הנתבע אישר בעדותו כי בשלב שלאחר חתימת ההסכם החל לעסוק בפעולה שלא עשה לפני כן. לא ניתן הסבר לכך שבהיות גרעיני עסוק, לא הועבר הטיפול בתשלומי החובה לידי אחמד, אשר נהג לעסוק בכך עם גיא לפני חתימת ההסכם.

יש להניח כי הנתבע הבחין שאימת פעולות נוספות שלא נהג לעסוק בהן לפני ההסכם. בישיבה הבאה שינה את גרסתו: "כל העניינים הכספיים האלה של מע"מ ודוחות, גיא ואחמד טיפלו בזה לפני זה ולאחר מכן רק גיא" (עמ' 8 ש' 4-6 לפרוטוקול מיום 26.11.12).

ה. פרט לכך, העיד הנתבע כי פתח עם גיא חשבון בנק משותף להם. חשבון זה לא היה חשבונה של לאונרדו, אולם הופקדו בו הכנסותיה ושולמו ממנו חובותיה. הנתבע העיד כי העילה לפתיחת חשבון חדש, היא סירובו של אחמד להעביר את חשבון הבנק של לאונרדו אליו ואל גרעיני (שם, בעמ' 7). אח"כ העיד כי הסיבה לפתיחת החשבון החדש – "כי לא היה לנו מאיפה להוציא שיקים ודברים לשלם" (עמ' 7 ש' 9 לפרוטוקול מיום 26.11.2012).

הנתבע העיד: "לא השתמשנו בתקבולים לעצמנו אלא כיסינו חובות", אך בעדות מאוחרת אישר שנטל מהכנסות החברה שכר לעצמו בסך 10,000 ₪ לחודש.

ו. אם לא די באמור הוסיף והעיד:

"חשבתי שנמשיך עם העסק הזה. האמנתי שיש סיכוי לחברה הזו, אבל כל מה שעשינו ב-4 החודשים האלה זה לדחוף כסף לחובות. ניסיתי לאושש את העסק כאשר הייתי בטוח שיש עתיד לעסק".

לטעמי, עדות זו איננה מתיישבת עם גרסת הנתבעת שלא היה שינוי לאחר חתימת ההסכם במעמדו בלאונרדו. אין להניח כי עובד שכיר בפיצריה ימשיך לקבל שכר בסך 10,000 ₪ לחודש, כאשר החברה בגרעון של חובות בסך 100,000 ₪ ואין הגיון שאותו עובד יזרים למעסיקתו כספים בסכומים של עשרות אלפי שקלים, כשאינו רואה את עצמו כבעלים של החברה.

ז. הסתירות הפנימיות בגרסת הנתבע וחוסר הסבירות של עמדתו כנגד עדויותיו בבית המשפט, אינן מאפשרות ליתן אמון בדבריו כי השליטה בלאונרדו לא הועברה אליו. אמת היא כי הדיווח לא הועבר לרשם החברות, אולם כפי שציינתי לעיל, אין העדר הדיווח מונע את העברת המניות.

מסקנתי, לנוכח הראיות הנ"ל הינה כי השליטה בלאונרדו הועברה לנתבע עם חתימת
ההסכם, הגם שטופס העברתה מניות לא נחתם על ידו ולא נשלח לרשם החברות. אינני
סבורה כי מכירת הציוד והרכב ע"י גיא ואחמד, בהנחה שכך אירע, מלמדת על כך שלנתבע
לא הייתה שליטה כלל על הנעשה בלאונרדו. כמוכן יש להביא בחשבון כי מכירת הציוד
התרחשה לאחר שחוללו ההמחאות דנא, כך שאין להוציא מגדר האפשרות שנעשתה לשם
צמצום נזקי התובעת, כשהתברר לה כי חובות העבר של לאונרדו לא כוסו והנתבע מפר
ההסכם שכרת עמה.

10. בנסיבות האמורות באתי למסקנה כי התובעת הוכיחה שההמחאות נמסרו לה על ידי הנתבע לשם פרעונן לידה, במסגרת עסקת רכישת מניות לאונרדו על ידו. כן אני סבורה כי התובעת הוכיחה שהתמורה בעד ההמחאות סופקה במלואה, לפחות ביחס להמחאות נשוא התביעה דנא.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכומי ההמחאות, בצירוף הפרשי הצמדה
וריבית כדין, ממועדי הפירעון שבכל המחאה ועד למועד הפירעון המלא בפועל.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית
כדין מיום הוצאתן בפועל ועד למועד התשלום.

אני מחייבת את הנתבע לשאת בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

סכום הפיקדון שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט, יועבר לב"כ התובעת על חשבון
החיובים הפסוקים לעיל.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון