הפרת הסכם באופן המקנה זכות לפנות מהמושכר בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר

טוענים, כי הנתבעת הפרה את ההסכם באופן המקנה להם זכות לפנותה מהמושכר בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשי"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").
מנגד טוענת הנתבעת, כי זכותה להחזיק במושכר ובחלקים נוספים בנכס וכי מעולם לא הפרה את ההסכם.
בהליך זה התקיימו דיונים בבקשות רבות ושונות שהוגשו בעיקר מטעם הנתבעת, אשר על פי רוב לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין. בכל ההליכים המקדמיים ובשלב ההוכחות, הנתבעת לא נזקקה לשירותי עו"ד והיא ייצגה את עצמה מטעמים השמורים עימה. כך היה הן בהגשת כתב ההגנה בכתב יד, בכתב הגנה מודפס וכן בשלב שמיעת העדים. רק בסיום שלב הבאת הראיות פנתה לעו"ד וקיבלה ייצוג, ואלה הוחלפו מעת לעת כך שייצגו אותה לפחות 5 עורכי דין. כמו כן הגישה עשרות רבות של בקשות ביניים שמרביתן נדחו ללא חיובה בהוצאות. פעמיים ניתן פסק דין כנגד הנתבעת. פעם אחת בהיעדר התייצבות לדיון, ופעם נוספת בשל אי הגשת סיכומים. פסקי הדין בוטלו לאחר מכן. עוד יצוין, כי מותב זה ניסה פעמים רבות להביא הצדדים לידי הסדר פשרה וכל ההצעות שהועלו נדחו על ידי הנתבעת.
טענות התובעים
2. התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שהיא עושה שימוש ייחודי במקרקעין והשתלטה על חלקים מהמקרקעין בניסיון לטעון לזכויות קנייניות בהם ואף פתחה בהליך משפטי בבית המשפט המחוזי, בו היא תובעת לקבוע כי היא הבעלים של אותם חלקים לא ברורים בנכס. התובעים הוסיפו, כי הנתבעת השתלטה על מחסן המצוי בגג הרעפים של הנכס, על חצר הנכס, עושה בה שימוש ייחודי והפכה אותה למחסן עצי הסקה, וכן בשטח נרחב במרפסת הכניסה למושכר. לטענת התובעים, הסכם השכירות מגדיר ומתאר במפורש מהו המושכר, אולם הנתבעת טוענת שיש לה זכות לבעלות בחלקי הנכס מכוח חזקה נוגדת רוכשת.
הפרה נוספת שביצעה הנתבעת לטענת התובעים, היא בעצם סירובה לאפשר להם לבקר במושכר במשך שנים, תוך שהיא מגישה בקשות לבית המשפט למתן צו מניעה וצו הרחקה נגדם, אשר ימנעו מהם לבקר במושכר. לשיטתם, על פי הסכם השכירות, הנתבעת התחייבה להרשות למשכיר להיכנס למושכר בכל שעות היום. הסעיף הקובע זאת, הינו סעיף יסודי אשר הפרתו מהווה הפרה יסודית הגוררת אחריה זכות לפינוי הנתבעת מן הנכס. הנתבעת לא עמדה בכך, ובמשך חמש שנים לא אפשרה לתובעים לממש את זכותם.
לפיכך, טענו התובעים, נוכח ההפרות היסודיות שביצעה הנתבעת, יש לפנותה מהמושכר בהתאם להסכם השכירות.
התובעים התנגדו למתן סעד מן הצדק וטענו, כי הנתבעת אינה זכאית לכך נוכח ניהול ההליך על ידה שלא בתום לב. הנתבעת הגישה בקשות רבות כשמטרתה למשוך זמן, להכביד ולהזיק לתובעים, הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בעניין, וסיכלה הליכים שהתנהלו בוועדת הערר בעניין הבקשות התכנוניות של התובעים בנכס. לפיכך, ביקשו התובעים להיעתר לתביעתם בלא סייג וליתן צו המורה על פינוי הנתבעת מכל חלק בנכס אותו היא מחזיקה.

טענות הנתבעת
3. הנתבעת טוענת, כי התובעים מבקשים לבנות במקרקעין ורק משום כך הם מבקשים לפנותה מהמושכר. זאת עשו עם הינתן היתר בנייה במקרקעין ולאחר משלוח הצעה כתובה לפיצוי הנתבעת תמורת הפינוי הצפוי. לשיטתה, התובעים, בעלי ההון והשררה מנסים לגזול את קורת הגג היחידה, את "כבשת הרש" של הנתבעת, תוך שהם מעלילים עליה בתביעתם עלילות להפרת ההסכם מתוך מטרה לפנותה ללא פיצוי מהמושכר בחוסר תום לב משווע.
הנתבעת מתגוררת כשלושים וארבע שנים במושכר, בקומה ב' מעל קומת הקרקע של הבית העתיק.
לדבריה, איפשרה לתובעים או מי מטעם להיכנס למושכר ואף הוכיחה זאת באמצעות תמלולי שיחות שהיו בינה ובין נציגי התובעים, והיא אף הזמינה את מר אדלר למושכר וביקשה ממנו לכרות עצים מסוכנים במקרקעין.
ביחס לשטח המושכר והגדרתו, טענה הנתבעת, כי המושכר מוגדר בהסכם כ "כל קומה ב' במושכר המכילה ארבע חדרים ושירותים" ועל כן, היא לא השתלטה על שטחים שאינם כלולים במושכר.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מכוח חזקה נוגדת קמה לה טענת הגנה מפני פינוי וכי על פי חוק ההתיישנות, התיישנה התביעה שכן, היא עושה שימוש בחצר מעל לחמש עשרה שנים.
התובעת הוסיפה וטענה, כי התביעה הוגשה בהיעדר יריבות והיעדר ראיה כי למי מהתובעים זכויות כלשהן במקרקעין.
לבסוף, ביקשה הנתבעת להעניק לה סעד מן הצדק בשים לב למהות ההפרה ונסיבותיה, עקרון המידתיות, המצב הכלכלי הקשה שלה ושל בנה הנכה והתנהלות התובעים העולה כדי שימוש בזכות בחוסר תום לב.
דיון והכרעה
4. מטעם התובעים העיד נציגם מר גבריאל אדלר, אשר טיפל במושכר עבורם. הנתבעת העידה בעצמה. לא נשמעו עדים נוספים מלבדם.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות בתיק, שמעתי את העדים ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומיהם בכתב שוכנעתי, כי קמה עילת פינוי נגד הנתבעת. יחד עם זאת, אני פוסק לטובת הנתבעת סעד מן הצדק, כפי שיפורט בהמשך.
ביקורים במושכר
5. סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר קובע:
"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
...
(2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתובע פינוי;"
התובעים טוענים כאמור, כי בכך שהתובעת לא אפשרה להם לבקר בדירה, הפרה תנאי מהסכם השכירות ולכן קמה להן הזכות לפנותה.
הסכם השכירות מונה את חובות השוכר וקובע בסעיף יא' כי השוכר מתחייב:
"להרשות למשכיר או לבא כוחו להיכנס למושכר בכל שעות היום ביחד עם פועלים או בלעדיהם, לבדוק את מצבו על פי דרישת המשכיר. על השוכר לבצע את התיקונים הדרושים בהתאם לנ"ל".
עוד קובע ההסכם בחלקו השני בסעיף ב':
"כל התחייבויותיו של השוכר לפי חוזה זה הן התחייבויות יסודיות. ובמקרה שהשוכר לא יפרע את שכר הדירה ... או לא ימלא אחרי תנאי החוזה, או אחד מהם, אזי בכל מקרה שכזה.. על השוכר יהיה לפנות מיד את המושכר ולמסרו למשכיר, והמשכיר יהיה רשאי להיכנס מיד למושכר לתפסו ולהחזיקו...".

וכך קובע גם סעיף 5 בחלק "תנאים מיוחדים": "הפרת איזה שהיא הוראה מהוראות הסכם זה, כולל תנאים מיוחדים אלה, תחשבה כהפרת תנאי השכירות ומותנה במפורש שתגרור אחריה את כל התוצאות הקבועות בהסכם זה ו/או כדין וכן תשמש עילת פינוי נגד השוכר והשוכר מוותר מראש על כל תביעת או טענת סעד מן היושר או מן הצדק בנדון לכל הפרה כזאת".
מכאן, שבאופן עקרוני על פי ההסכם, מניעת כניסת המשכירים למושכר מהווה הפרה יסודית של ההסכם המקנה עילה לפינוי השוכר, וכל שנותר לבחון הוא האם הנתבעת אכן פעלה שלא על פי ההסכם ובכך הפרה אותו.
בשם התובעים העיד מר גבריאל אדלר, מיופה כוחם המטפל בכל הקשור לנכס ומי שעמד בקשר עם הנתבעת. על פי עדותו, לאחר שהתובעים רכשו את הזכויות במקרקעין ובמושכר, ביקשו לבקר במושכר ופנו באמצעות נציגם, בהתאם להסכם השכירות לנתבעת. התובעים נתקבלו בסירוב עיקש של הנתבעת, ללא כל טעם והצדק סביר, ליתן להם לבקר במושכר. על פי עדותו, ביום 7.8.05, לאחר פניה נוספת של התובעים לנתבעת בבקשה לבקר במושכר, נתקבל מכתב מהנתבעת, בו התירה לתובעים לבקר במושכר, בחודש נובמבר, היינו שלושה חודשים לאחר בקשתם לבקר בו.
אך גם בחודש נובמבר התחמקה הנתבעת ולא אפשרה לתובעים לבקר בו.
ביום 29.6.06 נשלח אל הנתבעת מכתב מאת ב"כ התובעים דאז, בו נתבקשה לתאם עימם ביקור במושכר. מכתב זה לא נענה ועל כן נשלח מכתב נוסף ביום 20.7.06. ביום 23.8.06, נתקבל מכתב מטעם הנתבעת, בו היא מאשרת לתובעים לבקר במושכר, זאת, שנה לאחר בקשת הביקור הראשונה.
בסופו של דבר, לאחר מאמצים רבים לתיאום ביקור במושכר, הצליחו התובעים לתאם עם הנתבעת ביקור, אלא שאז הסתבר לתובעים כי הנתבעת הגישה בקשה למתו צו מניעת הטרדה מאיימת כנגד מר אדלר, במטרה למנוע ביקור בנכס (ה"ט 36190-07/10). בהמלצת בית המשפט חזרה בה הנתבעת מבקשתה וביום 31.8.10 בוצע סוף סוף ביקור במושכר.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט השיב מר אדלר, כי ביקר במושכר מספר פעמים, על אף שהדבר לא מופיע בתצהירו. שוב מסר כי הנתבעת דחתה את הביקורים שוב ושוב בטענות שונות, אך הוסיף כי בינתיים הם התקדמו בתוכניות במקרקעין ללא שנערך ביקור במושכר.
6. בחנתי את חילופי הדברים והטענות בין הצדדים ביחס לביקורים במושכר. התרשמתי, כי התובעים עמדו על זכותם לקיים ביקורים, והנתבעת לא הקלה עימם. אולם, בסופו של דבר, הביקורים התאפשרו ומקצתם אף נערכו ביוזמת הנתבעת, עת נזקקה לכריתת עצים בסמוך למושכר. צעדים שנקטה הנתבעת במטרה למנוע או להסדיר את ביקורי התובעים במושכר, דוגמת בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת וצו הרחקה הם צעדים משפטים לגיטימיים, גם אם נדחו לבסוף. לפיכך, איני מקבל את טענת התובעים, כי הנתבעת מנעה את ביקוריהם במושכר באופן העולה כדי עילת פינוי על פי ההסכם.

השתלטות על חלקים במושכר
7. כותרת הסכם השכירות מתארת את המושכר כך: "כל קומה ב' במושכר המכילה ארבעה חדרים ושרותים".
סעיף ב' ו-5 בפרק "תנאים מיוחדים" בהסכם הנ"ל, קובעים כי הפרת כל אחת מההתחייבויות לפי חוזה זה, הן הפרות יסודיות המקנות למשכירים עילת פינוי נגד השוכרים.
התובעים טוענים, כי הנתבעת השתלטה על חלקים בנכס שאינם מהווים חלק מהמושכר ובכך מפרה היא את הסכם השכירות.
ביום 21.7.13 נערך ביקור במקום, אשר סוכם בדו"ח:
"הבית נמצא ברחוב נבון מספר 5 פינת רחוב יפו ירושלים. דירת הנתבעת נמצאת בקומה העליונה, מעל קומת הקרקע. הכניסה דרך שער ברזל. בקומת הקרקע אין חסימת הכניסה לשער. קיים שביל מרוצף שלצידו גדר רשת. השביל מוביל עד גרם המדרגות המובילות לדירת הנתבעת. בקומת הקרקע קיימת דירה שהתפנתה מדיירת מוגנת שהחזיקה בה. הקרקע מוקפת ע"י גדר רשת והגינה הייתה בשימוש ייחודי לאותה דירה שהתפנתה ולנתבעת אין כל זכויות בגינה.
הכניסה לדירת הנתבעת ע"י גרם מדרגות. בפתח הכניסה קיימת רחבה-מרפסת המהווה גג של הדירה בקומת קרקע שפונתה.
על פי תכניות בנייה הקיימות, אמור גרם המדרגות המוביל לדירת הנתבעת להיהרס ועל מנת לאפשר כניסה לדירתה, ייבנו מדרגות זמניות. דירת הנתבעת כוללת שלושה חדרים, מרפסת קטנה לכיוון מזרח, אמבטיה, שירותים ומטבח.
המרפסת- הגזוזטרה המערבית, חורגת מגבולות החלקה ובנויה מעל הדרך הציבורית שהיא רחוב נבון. בדירה קיימת עליית גג אולם אין אליה כל גישה.
על פי הוראות התב"ע, כעולה מדברי ב"כ הצדדים, המבנה בו מצויה דירת הנתבעת, הינו מבנה לשימור ו"הקונטור" יישאר במקומו. כמו כן לא ניתן לבנות לגובה עוד קומות".
התובעים טוענים כאמור, כי הנתבעת השתלטה על חלקים במקרקעין ובכך הפרה את הסכם השכירות. לטענתם הנתבעת סגרה בשער את חצר הנכס, היא עושה שימוש ייחודי בחלק מחצר הנכס, במדרגות, בגג המבנה של דירת השכנה שגרה תחתיה ובמחסן המצוי בגג הבניין, ואף תובעת בעלות בכל אלה בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי.
הנתבעת טוענת מנגד, כי היא עושה שימוש כדין במקרקעין ואף העלתה טענות שונות של חזקה נוגדת, טענות שאינן מתיישבות עם היותה דיירת מוגנת במושכר.
עיון במסמכים השונים מטעם הנתבעת, כמו גם עדותה מעלה, כי הנתבעת סבורה שהיא בעלת זכות לדיירות מוגנת בכל חלקי הנכס וברת רשות אשר לא ניתנת לביטול בחצר המגודרת. כך, העידה בתצהיר העדות הראשית בסעיף 7 :
"המושכר נמצא ברחוב נבון 5 ירושלים...בכל קומה יש דירה אחת. החצר מחולקת לשניים. יש בה שני שערים ושני שבילים, האחד משמש באופן ייחודי את חנה שם טוב שהיא דיירת מוגנת בקומת הקרקע והשני משמש באופן ייחודי את המבקשת הגרה בקומה ב' ומחזיקה בחצר המשתרעת משער הניצב על רחוב נבון ונפתח לחצר המשמש גם לאחסון עצי הסקה ובה שביל המוביל לשש עשרה מדרגות, שעולות לקומה ב' ולמרפסת כניסה גדולה שממנה עולות שש מדרגות נוספות לדירה בת שלושה חדרים, שירותים ובה פתח למחסן שנמצא בחלל גג הרעפים ומרפסת נוספת שפונה מזרחה לרחוב נבון- כל אלו בחזקתה ובשימושה הייחודי של המבקשת ( להלן: "המושכר" או "כל חלקי המושכר") (נספח י לכתב התביעה).
הנתבעת הודתה בתצהיר עדותה הראשית, כי עת שכרה את המושכר לפני כשלושים וארבע שנה, היה שער אחד, גינה וחצר סגורה בשער עתיק. לדבריה, שימושה בחצר נבע מהיותה של החצר "חלק טבעי ונחוץ של המושכר ומהרשות הכתובה בסעיפים ז', ט' בהסכם השכירות". הנתבעת תיארה באריכות את השתלשלות העניינים ביחס לחלקים הנוספים בנכס, בין היתר, סכסוך שהיה בינה ובין השכנה בדירה הנוספת במקרקעין ביחס לשימוש בחצר המשותפת, וסיפרה כיצד ביקשה מהבעלים הקודם של הנכס לעשות שימוש במרפסת וזה דרש ממנה כתנאי, לחתום על מסמך שבו היא מוותרת על כל טענות שהן אשר לזכויות בשטחים אלה, והיא סירבה לחתום על כך. עוד תלתה את החזקתה הייחודית בחצר, בכלב שהחזיקה השכנה בחצר ואשר היא נאלצה לגדר את חצרה כדי להישמר ובנתה בשל כך כניסה פרטית שקיימת עד היום. לדבריה, החצר והמחסן, משמשים בין היתר לאחסון עצים להסקה באח העתיקה שבמושכר ומשום כך הם חלק בלתי נפרד מהמושכר אין לפנותה מאלה. הנתבעת הוסיפה עוד, כי על פי מרשם המקרקעין לא ידוע מיהם הבעלים של המושכר ובקומה העליונה.
8. טענותיה של הנתבעת לעניין זה אינן מקובלות על בית המשפט.
הסכם השכירות, בהגדרה המופיעה בכותרתו, קובע באופן חד משמעי שלא ניתן להבינו בדרך אחרת, כי המושכר כולל רק את קומה ב' המכילה ארבעה חדרים ושירותים. מעבר לכך, מדובר בשטחים שאינם חלק מהמושכר.
הנתבעת התכחשה להגדרת המושכר כפי שמופיעה בהסכם וטענה, כי המושכר מוגדר כ"כל קומה ב'" , ואילו המשכה "ארבעה חדרים ושרותים" הוא רק תיאור כללי של המושכר. ומשום כך, לטענתה, בדין היא מחזיקה בכל השטחים שמחוץ לדירה. מסעיפים ז' ו-ט' בהסכם, האוסרים להחזיק בעלי חיים ועוד במושכר, ומטילים את האחריות על המושכר והצמוד לו על השוכר, למדה היא כי נגזרת גזירה שווה בין המושכר לכל הצמוד לו. אך פשוטם של סעיפים אלה, אינו מאפשר ללמוד מהם על הקניית זכויות בחלקים אלה בנכס. בעדותה טענה כי היא דיירת מוגנת במושכר ובכל יתר החלקים- היא בעלים מכוח חזקה נוגדת. ביחס לחלקים אחרים- כמו בור המים, השיבה כי "אין לה מושג" האם היא טוענת לזכויות לגביו.
הנתבעת לא הצליחה להראות כי היא מחזיקה בדין בכל חלק שהוא מחוץ למושכר כהגדרתו בהסכם השכירות. מעדותה עולה, כי היא עושה שימוש ייחודי, שלא מכוח הרשאה כלשהי בשטחים שאינם חלק מהמושכר ובכך מפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית שבבסיס ההסכם ובראשיתו.
לפיכך, על פי סעיפי ההסכם, מהווה החזקתה זו שלא כדין במקרקעין, הפרה יסודית המקנה לתובעים זכות לפינויה.


טענת העדר יריבות
9. הנתבעת טענה, כי התובעים אינם רשאים להגיש תביעתם זו בשל העדר יריבות, שכן לא הוכח שהם הבעלים של המושכר.
לעניין זה אפנה לסעיף 1 בחוק הגנת הדייר אשר קובע כי "בעל הבית" הינו "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור";
על פי עדות מר אדלר, שלא נסתרה, במשך שנים שילמה הנתבעת לתובעים את שכר הדירה, מאז רכשו את הנכס, ללא כל העלאת טענה מצידה. גם הנתבעת עצמה אישרה בעת עדותה, כי היא משלמת דמי שכירות פעמיים בשנה לידי מר אדלר, נציג הבעלים. משכך, לא ניתן לקבל את טענתה כי בינה ובין התובעים, אין יריבות.

סעד מן הצדק
10. סעיף 132 לחוק קובע:
"על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו".
יפים לעניין זה דברי כב' השופט ד' בר אופיר בספרו:
"פירושה הנכון של ההוראה שבסעיף 132 הוא שעילות הפינוי הקבועות בסעיף 131 לחוק אין בהן כשלעצמן כדי להקנות זכויות לבעל הבית. משמע שאפילו יוכח מעשה מן המעשים המהווים עילה לפינוי, עדין אין בכך כדי לזכות את בעל הבית בפינוי; וכשהדייר מבקש סעד מן הצדק, צריך בית המשפט להיווכח שאמנם הצדק מחייב מתן צו פינוי מכיוון שהנזק שנגרם, במובנו הרחב ביותר, לא תוקן עד תום או שאיננו ניתן לתיקון שלם.
כללו של דבר: הסעד האמור לא יוענק אלא אם כן המאזן הסופי של על השיקולים בעד ונגד מצביע על כך שהדייר ראוי לסעד זה, והצדק דורש כי תסלח לו ההתנהגות אשר שימשה עילה חוקית לתביעת הפינוי" (ד' בר-אופיר, שם בעמ' 171(1)- 172(2)).

בדרך כלל לא ייטה בית המשפט להעניק סעד מן הצדק, אלא אם כן עשה הדייר את כל המוטל עליו שעה שהוא בא לבקש את הסעד. אולם בנסיבות מיוחדות ניתן להעניק את הסעד המבוקש ולהימנע ממתן צו פינוי, למרות שהדייר לא מילא את חובותיו (ר' ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 204(4)).

11. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בענייננו, שוכנעתי, כי בנסיבות שהונחו לפני יש ליתן לנתבעת סעד מן הצדק.
הנתבעת מתגוררת במושכר מאז שנת 1978, זמן רב לפני שרכשו התובעים הנוכחיים את הזכויות במקרקעין. מטבע הדברים, שילמה במיטב כספה עבור דמי המפתח ואחזקת המושכר.
בנסיבות העניין, תוך ששקלתי את חומרת הפרת הסכם השכירות, ומנגד את ההשלכות על פינוי הנתבעת מהמושכר, והותרתה ללא קורת גג, סבורני כי פינויה הינו סעד קיצוני בנסיבות העניין.
ניתן, איפוא, פסק דין לפינויה מהמושכר.
יחד עם זאת ניתן סעד מן הצדק בתנאים הבאים:
א. הנתבעת תמסור לחזקת התובעים את כל השטחים שאינם נכללים בהגדרת המושכר.
ב. הנתבעת תאפשר לתובעים להיכנס למושכר, והכל בתיאום מראש עימם.
ג. הנתבעת תשלם לתובעים סך של 30,000 ₪ בגין הסעד שמוענק לה.
ד. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
אציין, כי חסד נעשה עם הנתבעת בכך שלא חויבה בהוצאות גדולות יותר נוכח התנהלותה בהליך זה והגשת עשרות רבות של בקשות סרק.
בשולי פסק הדין אני רואה לנכון לציין, נוכח הניסיונות הרבים להביא הצדדים להסדר פשרה בפני מותב זה וכן מהתרשמותי מהביקור במקום, כי כל מטרת התובעים היא לממש את זכותם לבנייה, תוך פינוי הנתבעת על יסוד העילה של צורך עצמי.
תובענה זו שלפניי אינה מתייחסת לעילה זו וזכותם של התובעים להגיש תובענה נוספת. על מנת לייתר דיונים נוספים, ממליץ בית המשפט לצדדים להעביר את המחלוקת ביניהם לגישור למציאת פתרון מוסכם.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק הגנת הדייר

  2. נטישה בבית עסק

  3. חייל דייר ממשיך

  4. נכד של דייר מוגן

  5. מהי דיירות נגזרת ?

  6. עזיבה של דייר מוגן

  7. חוזה פינוי דייר מוגן

  8. פינוי דייר מוגן מעסק

  9. סעד מן הצדק דייר מוגן

  10. מהי הגדרת דייר מוגן ?

  11. הכרה במעמד דייר ממשיך

  12. העברת זכויות דייר מוגן

  13. סעיף 93 לחוק הגנת הדייר

  14. התניית זכויות דייר מוגן

  15. פינוי מושכר דיירות מוגנת

  16. מגורי נכד בדירת דייר מוגן

  17. שכירות משנה בדיירות מוגנת

  18. חובת דייר מוגן לבצע תיקונים

  19. פינוי דייר מוגן בגלל הטרדה

  20. ויתור על זכות דיירות מוגנת

  21. האם "אח" נחשב דייר ממשיך ?

  22. סעד מן הצדק פינוי דייר מוגן

  23. סעיף 131 10 לחוק הגנת הדייר

  24. דייר ממשיך ילד חורג לא מאומץ

  25. דור שני בדיירות מוגנת בדירות

  26. פיצוי מפונים שגרו בדיור ציבורי

  27. האם דיירות מוגנת מוגבלת בזמן ?

  28. דייר מוגן בעסק שלא משלם שכירות

  29. פינוי דייר מוגן בשל בנייה בנכס

  30. תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק

  31. מבנים מסוכנים דיירות מוגנת - פסיקה

  32. תביעה לפינוי מושכר דייר מוגן בעסק

  33. ויתור על זכאות לדיור בשיכון ציבורי

  34. פינוי דייר מוגן לצורך הריסת המושכר

  35. התנגדות להעברת זכויות של דייר מוגן

  36. תביעה לפינוי עסק מושכר בדיירות מוגנת

  37. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר - עילת פינוי

  38. דייר ממשיך - העדר רצף מגורים מספיק בדירה

  39. מתי הופך נכד של דייר מוגן לבעל זכויות מוגנות ?

  40. תביעת פינוי מכוח סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר

  41. תביעה בגין עבודות תיקונים בדירת מגורים בדיירות מוגנת

  42. הכרה כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  43. הפרת הסכם באופן המקנה זכות לפנות מהמושכר בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון