סמכות עניינית של בית משפט לענייני משפחה

ההליך

1.     בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת רחל שלו-גרטל), בת"א 12068/04 (בש"א 8851/04), מיום 9.2.2005, בה הורה כי התובענה תועבר לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז, מחמת שאינה בסמכותו העניינית ובסמכותו המקומית.

2.     החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-
1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

רקע עובדתי

3.     אלה בתמצית העובדות העיקריות הצריכות לעניין: ביום 23.3.99 נפטרה המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר המבקש, עו"ד (להלן: "המבקש") משמש כמנהל זמני של עזבונהּ. המנוחה היתה נשואה למנוח מרדכי רוסו ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הותיר אחריו שלושה ילדים מנישואיו הקודמים, אראלה אנג'לה רוסו, שרה רוסו ויוסף רוסו. המשיב, אהוד מטרסו, הינו בנה של אראלה אנג'לה רוסו ונכדו של המנוח (להלן: "המשיב"). המנוחה לא הותירה אחריה צאצאים.
המנוחה הותירה דירה הנמצאת ברחוב נצח ישראל 9 בתל-אביב (להלן: "הדירה"), אשר הבעלות בה משותפת לעיזבון המנוחה ולשלושת ילדי המנוח בחלקים שווים. ביום 14.9.04 מונה המבקש כמנהל זמני של עיזבון המנוחה, ובמסגרת תפקידו הגיש ביום 31.10.04 תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המשיב להשבת חלק יחסי מדמי השכירות, אשר התקבלו בידי המשיב בגין השכרת הדירה גם בשם העיזבון.
ביום 30.11.04 הגיש המשיב בקשת רשות להתגונן, במסגרתה העלה טענותיו המקדמיות בדבר העדר סמכות עניינית והעדר סמכות מקומית לבית משפט השלום בירושלים (להלן: "בית משפט קמא") לדון בתובענה.

החלטת בית משפט קמא

4.     בהחלטתו מיום 9.2.2005 קבע בית משפט קמא כי התובענה אינה בסמכותו העניינית ובסמכותו המקומית, ועל כן הורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז.
בנמקו החלטתו בדבר העדר סמכות עניינית לבית המשפט לדון בתובענה, קבע בית המשפט כי התובענה דנן הינה "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו...שעילתה סכסוך בתוך המשפחה...", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), אשר בהתאם לסעיף 3 לחוק, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בה. בית המשפט קבע כי המשיב פעל בשמה של אימו, מכוח ייפוי כוח, אשר זו נתנה בידו, ובשמו של דודו, כאפוטרופוסו על-פי מינוי של בית משפט לענייני משפחה בתל-אביב, הנופלים שניהם בגדר "בן משפחה". כן הוסיף בית משפט קמא וקבע כי הואיל ועילת התביעה מקורה בסכסוך בין בעלי הזכויות בדירה, אשר הינם בני משפחה, קמה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה.
אשר להעדר סמכות מקומית לבית משפט קמא לדון בתובענה, קבע בית המשפט כי אין בהימצא משרדו של המבקש בירושלים כדי להקנות לבית המשפט הסמכות המקומית לדון בתובענה, הואיל והחיוב הינו כלפי העיזבון ולא כלפי עורך הדין. בית המשפט קבע כי מבחינת הזיקה והנוחות ראוי היה שהתביעה תוגש לבית המשפט, אשר בתחום שיפוטו מצויים מקום מגוריו ועסקיו של המשיב ומקום הימצא הדירה, כולם בעיר תל-אביב.

טענות הצדדים

5.     לטענת המבקש, עו"ד בנימין שור, שגה בית משפט קמא בקובעו כי בית המשפט קמא חסר סמכות עניינית וסמכות מקומית לדון בתובענה. בהתייחסו לשאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, טען המבקש כי זו מתגבשת בהתקיים שני תנאים מצטברים, האחד היות בעלי הדין "בני משפחה" והשני, היות עילת התובענה "סכסוך בתוך המשפחה". לדידו, שני התנאים דלעיל אינם מתקיימים בענייננו. ראשית, התביעה הוגשה כנגד המשיב באופן אישי ולא כנציג של שניים מילדי המנוח וכהגדרת לשון החוק, אין חולק כי המשיב, נכדו של בן זוגה של המנוחה, אינו בגדר "בן משפחה". שנית, המשיב לא טען כי המדובר בסכסוך משפחתי וברי כי אין די בקרבה משפחתית לכאורה כדי לעמוד בתנאים, אשר נקבעו בפסיקה, לבחינת מהות הסכסוך.
בהתייחסו לשאלת הסמכות המקומית, טען המבקש כי זו נקבעת לפי הוראות הדין המהותי. לפיכך, המקום בו יש לקיים את החיוב יהא גם מקום השיפוט, זאת בהתאם לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). מינוי מנהל עיזבון זמני, המתגורר בירושלים ומקום עסקו בירושלים, משמעו מכללא כי העיזבון מתנהל בירושלים. לפיכך, קיום החיוב לשלם לעיזבון החלק היחסי מדמי השכירות הינו בירושלים.

6.     לטענת ב"כ המשיב, עו"ד רחל רשף, צדק בית משפט קמא בקובעו כי התובענה אינה בסמכותו העניינית והמקומית. בהתייחסה לשאלת הסמכות העניינית, טענה ב"כ המשיב כי המשיב פעל, בכל הנוגע לדירה, בשם אימו ודודו, שניים מילדיו של המנוח, הנופלים בגדר המונח "בן משפחה". עילת התביעה נעוצה בסכסוך בין העיזבון לבין ילדי בעלה המנוח של המנוחה, שהינם בני משפחה, ומשכך לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות העניינית לדון בתובענה. בהתייחסה לשאלת הסמכות המקומית, טענה ב"כ המשיב כי עד ליום מינוי המבקש כמנהל זמני של העיזבון התנהלו ענייני העיזבון בתל-אביב, ולפיכך זהו המקום לקיומו של החיוב גם היום. לדידה, בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, מירב הזיקות מובילות הצדדים לתל-אביב.



דיון

7.     לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל.
הסוגיות המשפטיות, העומדות במרכזה של הבקשה דנן, הינן שתיים: האחת, עניינה שאלת סמכותו העניינית של בית משפט קמא או שמא של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה. השניה, עניינה שאלת סמכותו המקומית של בית המשפט בירושלים או שמא של בית המשפט במחוז תל-אביב לדון בתובענה. אדון בשאלות דנן לפי סדרן.

סמכות עניינית

8.     הלכה פסוקה מקדמת דנא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה (ראו ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח', תק-על 2003(2), 1478, 1480; ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז (3)1, 12; ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ו-2 אח', פ"ד לא(3), 561,
568;) ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4) 672, 676) .
בענייננו, קבע בית משפט קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה. השאלה האם עניין מסוים, נשוא תובענה אזרחית, הינו בתחום סמכותו של בית משפט לענייני משפחה או שמא בתחום סמכותו של בית משפט השלום תיבחן על-פי כתבי הטענות. היינו, התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית המשפט מתגבשת על-פי כתבי הטענות (ראו רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4), 337 בעמוד 345 (להלן: "הלכת חבס")).
בכתב התביעה עתר המבקש, מנהלהּ הזמני של עיזבון המנוחה, לקבלת סעד כספי כנגד המשיב, נכדו של בעלה המנוח של המנוחה. המבקש סמך תביעתו על הטענה כי המשיב השכיר הדירה לאחרים ומחזיק ברשותו כספים המגיעים לעיזבון המנוחה, מכוח זכות בעלות משותפת של עיזבון המנוחה בדירה יחד עם בעלים משותפים אחרים. בבקשת הרשות להתגונן, אישר המשיב כי עניינה של התביעה הינה תביעה כספית. יחד עם זאת, הוסיף וטען כי הואיל והוא פעל בשמם של אימו ודודו, שניהם ילדיו של בעלה המנוח של המנוחה, הרי שקמה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה.

9.     שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה נדונה בהרחבה בהלכת חבס, במסגרתה עמד בית המשפט העליון על הפרשנות שיש ליתן להוראת סעיף
1(2) לחוק, שעניינה תובענה אזרחית בין בני משפחה. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על התנאים המצטברים בעטיים קמה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות הייחודית לדון בתובענה כאמור. התנאי הראשון עיקרו בחינת זהות בעלי הדין. על אלה להיות בני משפחה, כהגדרתם בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. התנאי השני עיקרו בחינה מהותית האם עילת התביעה שורשהּ "סכסוך בתוך המשפחה".
בהתייחסו לתנאי השני, עמד בית המשפט העליון על הקשר הנדרש בין התובענה האזרחית לסכסוך המשפחתי, בקובעו כי אמת המידה לקביעת הקשר הינה שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. כך בעמוד 344 לפסק הדין:
"נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית-משפט אחד - הוא בית-המשפט לענייני משפחה - את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית-המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי-משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית. במצב דברים זה אין נדרשת מומחיותו של בית-המשפט לענייני משפחה. נהפוך הוא, מן הראוי הוא שהסכסוך בין בני המשפחה ייפתר באופן שבו נפתרו סכסוכים אזרחיים בדרך-כלל, כלומר בבתי-המשפט האזרחיים המתמחים בכך".

10.     בחינת התנאי השני מעלה כי מבחינה מהותית אין המדובר, בנסיבות המקרה דנן, בסכסוך משפחתי. בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי הואיל ועילת התביעה נעוצה בסכסוך בין בני משפחה קמה לבית המשפט הסמכות העניינית לדון בתובענה. דא עקא, בבוחנו שאלת סמכותו העניינית של בית משפט לענייני משפחה, נדרש בית המשפט לבחון האם היסוד הדומיננטי של הסכסוך הינו ענין משפחתי, וכדברי נשיא בית המשפט העליון, א' ברק בהלכת חבס, האם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. עמד על כך בית המשפט העליון גם בע"א 1662/99 חיים נ' חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6), 295 בקובעו בעמוד 308 כהאי לישנא:
"סיווגו של עניין כמצוי בסמכות בית-משפט רגיל או בית-משפט לענייני משפחה לעתים אינו קל. עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק משלבים בתוכם, על-פי רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. נדרש אפוא להכריע מה מביניהם הוא היסוד הדומיננטי, ובהתאם לקביעה זו ישויך עניין לערכאה זו או האחרת. במסגרת בחינה זו יישקל אופיו של הסכסוך המשפחתי, בין היתר מבחינת הצורך כי ערכאה מיוחדת המצוידת במנגנון מקצועי מיוחד תדון בו, או כעניין שעיקרו אזרחי, שערכאה בעלת סמכות רגילה ערוכה לפסוק בו.
מלאכת הסיווג האמורה מצריכה, על-פי טיבה, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי. יש לבחון נתונים אובייקטיביים העומדים ברקע הסכסוך המשפחתי כמו, למשל, משך הזמן שבו מתקיים הסכסוך, אם שותפים לו רק בני משפחה או גם זרים, אם הסכסוך מתייחס לעניין נקודתי או מתפרס על כלל היחסים בין הצדדים ואם, בראייה כוללת, מדובר במערכת יחסים בעלת אופי כזה המצריכה כי גורמים מקצועיים העומדים לרשות בית-המשפט לענייני משפחה, לרבות גורמים לבר-משפטיים, יסייעו לפתרון כולל של המשבר המשפחתי ומצדיקה זאת.
בצד הנתונים האובייקטיביים ישנה חשיבות גם לפן הסובייקטיבי הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם. רוצה לומר, איך הם עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם - אם כסכסוך בעל אופי משפחתי או כמחלוקת שעיקרה אזרחי אשר פתרונה אמור להימצא במסגרת הכרעה אזרחית רגילה. הדגשים שהצדדים עצמם מניחים על אופי היריבות ביניהם חשובים במלאכת איתור היסוד הדומיננטי במחלוקת לצורך סיווגו של הנושא לסמכות העניינית של הערכאה המתאימה".

11.     כאמור, על מנת להכריע בשאלה האם היסוד הדומיננטי של הסכסוך הינו ענין משפחתי, נדרש בית המשפט לאתר את גורמי הסכסוך השונים, תוך בחינת השאלה האם לגורמים המשפחתיים היתה השפעה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה. בענייננו, יחסי המשפחה הקיימים בין עיזבון המנוח למשיב הינם רחוקים, בפרט שעה שהן המנוח, סבו של המשיב והן המנוחה, אשר המנהל הזמני של עיזבונהּ הינו המבקש (התובע בהליך העיקרי) אינם עוד בין החיים. הסכסוך אינו נובע מהקשר שהיה בין המנוח, סבו של המשיב לבין המנוחה. מדובר בסכסוך כספי של שותפים במקרקעין. התביעה היא תביעה כספית שמקורה בסכסוך זה וזה הסעד שנתבע. כך עולה מעיון בכתבי הטענות, כי המרכיב הדומיננטי בסכסוך הכספי נשוא כתב התביעה הינו אזרחי ולא משפחתי - זכות עיזבון המנוחה לחלק יחסי מדמי השכירות המגיעים לעיזבון בגין השכרת הדירה על-ידי המשיב, נכדו של בעלה המנוח של המנוחה. העובדה שיש קירבה משפחתית רחוקה בין הצדדים להליך דנן הינה שולית ואין בה כדי לתרום תרומה משמעותית לגיבושה של המסקנה כי המדובר בסכסוך משפחתי. משכך, סבורני כי לא נדרשת מומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך.

12.     גם התנאי כי המשיב הנו "בן משפחה" אינו מתקיים בענייננו. התביעה לא הוגשה נגד קרובי משפחתו של המשיב, עמו אין לעיזבון סכסוך, אלא נגד המשיב, שלפי הטענה שלשל לכיסו כספים המגיעים לעיזבון. המשיב אינו "בן משפחה". "בן משפחתו" מוגדר בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה כדלקמן:
"'בן משפחתו' -
(א) בן זוגו,... בן זוגו לשעבר... בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה;נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שהיו בני זוג;
(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג)הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;
(ד) נכדו;
(ה) הורי הוריו;
(ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;"

עיננו הרואות כי לפי לשון החוק, המשיב, נכדו של בן זוגה של המנוחה, אינו נמנה על אחת החלופות בהגדרת התיבה "בן משפחה". בית משפט קמא, אשר היה ער לעובדה זו, קבע כי הואיל והמשיב פעל בשמם של אימו ודודו, ילדי בן זוגה של המנוחה, הרי שמתקיים התנאי הראשון בדבר היות המשיב "בן משפחה".
עם כל הכבוד, אין בידי להסכים עם מסקנת בית משפט קמא. המבקש הגיש התביעה כנגד המשיב באופן אישי ולא במעמדו כמיופה כוחם של אימו ודודו, בגין אי העברת כספים המגיעים לעיזבון על-פי חלקו בדירה. קביעת בית משפט קמא, לפיה המשיב פעל בשמם של ילדי המנוח, אין בה כשלעצמה כדי להפוך המשיב ל"בן משפחה" כהגדרתו בחוק. המבקש והמשיב הם-הם בעלי הדין בתובענה דנן ואין בפעולות המשיב, לכאורה בשם ילדי המנוח, כדי לשנות מזהות בעלי הדין, לצורך בחינת הסמכות העניינית. עניין זה, מקומו בבירור ההליך לגופו של ענין.
די באמור כדי לשלול סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה דנן.

13.     סיכומם של דברים: כעולה מעיון בכתבי טענות הצדדים, המשיב, הוא בעל הדין, אינו "בן משפחה" כהגדרת המונח בסעיף 1(2) לחוק, ואין לראות בסכסוך המשפחתי כמי שתרם תרומה משמעותית ונכבדת לגיבושה של עילת התביעה. לפיכך, סבורני כי אין לסווג התובענה דנן כמצויה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אלא בסמכותו של בית משפט השלום, בהתאם להוראת סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

סמכות מקומית

14.     סוגיה נוספת לה נדרשתי במסגרת הבקשה דנן, הינה שאלת סמכותו המקומית של בית משפט קמא לדון בתובענה.
בהתאם להוראת תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, על התובע לכלול בכתב התביעה את "העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה". יוצא אפוא, שגם הסמכות המקומית נקבעת על פי גדר טענות המבקש בכתב תביעתו. לטענת המבקש, כאמור בכתב התביעה, לבית משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתביעה בהתקיים החלופה, המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה המקום שנועד לקיום ההתחייבות, אשר הינו בהתאם לדין המהותי וכמצוות הוראת סעיף 44 לחוק החוזים, בירושלים, מקום עסקו של המבקש ומגוריו.
תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה הסמכות המקומית של בית משפט לדון בתובענה שאינה כולה במקרקעין. התקנה מונה חמש חלופות, אשר די בהתקיים אחת מהן כדי להקנות לבית המשפט, אשר באזור שיפוטו מצוי האמור בחלופה, הסמכות המקומית לדון בתובענה, למעט החריג כמפורט בתקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, סייג אשר אינו רלוונטי לענייננו.
לפיכך, יש לבחון האם המבקש הניח בכתב תביעתו תשתית עובדתית מספקת, בעטיה קמה לבית משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתובענה בהתאם לתקנה
3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי.
ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג ואח', פ"ד מט(2), 731 (להלן: "הלכת פולג"), נדרש בית המשפט העליון לבחינת הפרשנות שיש ליתן לחלופה המנויה בתקנה
3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעו בעמוד 733 כהאי לישנא:
"הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי..."

עמד על כך בהרחבה המלומד י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בקובעו בעמוד 76 כהאי לישנא:
"אמנם משמעותו הראשונית של הדיבור 'התחייבות' בתקנה היא התחייבות חוזית, אך גם בתובענה המבוססת על חבות על פי דין, הולכים לענין הסמכות אחר המקום בו חייב הנתבע לעשות את המוטל עליו."

ומוסיף המלומד וממחיש העקרון באמצעות המקרה דלהלן:
"נתבע אחד שהתגורר באזור השיפוט של בית המשפט המחוזי בירושלים, התנגד לבירור תובענה שהוגשה נגדו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. עילת התביעה היתה חבות מזונות לבנו הקטין של הנתבע, והבן התגורר בתל-אביב. על-פי העקרון שהחייב מחוייב 'לחפש' את בעל החוב שלו ולהביא את הכסף אליו, פסק בית המשפט, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא המקום בו נמצא הילד."

המבקש סומך תביעתו על התחייבות המשיב לשלם למבקש, כמנהל זמני של עיזבון המנוחה, שיעור יחסי של דמי שכירות להם זכאי העיזבון. סעיף 44(א) לחוק החוזים, שכותרתו "מקום החיוב", קובע בסעיף קטן (א) כדלקמן:
"(א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע."
     
כעולה מן המקובץ ובהתאמה לענייננו, הואיל ולא נקבע באופן מפורש בין הצדדים המקום לביצוע החיוב, יש להורות כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הינו המקום אליו היו צריכים להשתלם הכספים. במקרה דנן, הואיל והמבקש הגיש התביעה כמנהל זמני של עיזבון המנוחה, ברי כי אליו צריך המשיב להעביר הכספים, זאת כמובן בהנחה שיימצא חייב בדין. כעולה מכותרת כתב התביעה, מקום עסקו של המבקש הינו בירושלים.
בהקשר זה ראוי אף להביא מדבריו של כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, בהתייחסו לטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, בקובעו בעמוד 734 להלכת פולג כהאי לישנא: "במדינה קטנה כבמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות".

15.     בשולי הדברים ומפאת חשיבות העניין, אבקש להעיר כי משמצא בית משפט קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, הרי שבחינת שאלת הסמכות המקומית צריכה היתה להיעשות בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 258ג לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירה כללי הסמכות המקומית בבתי המשפט לענייני משפחה, ולא בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי.

16.     אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור מתקבלת. התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שידון בבקשה לרשות להגן לגופה.

המשיב ישלם למבקש הוצאות בשתי הערכאות בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גזל מניות סמכות עניינית

  2. סמכות עניינית בטלות ההפקעה

  3. הקצאת מניות סמכות עניינית

  4. סמכות עניינית בסכסוך ירושה

  5. דוגמאות העדר סמכות עניינית

  6. סמכות עניינית מחוזי מקרקעין

  7. פקודת הקרקעות - סמכות עניינית

  8. מחיקת עתירה בהעדר סמכות עניינית

  9. סמכות עניינית של המחלקה הכלכלית

  10. סמכות עניינית כספי ביטוח של עובד

  11. בקשה להחזרת תפוס - סמכות עניינית

  12. השבת היטלי פיתוח - סמכות עניינית

  13. תביעות בין שותפים - סמכות עניינית

  14. סמכות עניינית בתביעת לשירותי סיעוד

  15. דמי ניהול בית משותף - סמכות עניינית

  16. תביעת מזונות מוסלמים - סמכות עניינית

  17. מחיקת תביעה מנהלית בהעדר סמכות עניינית

  18. מחיקת תביעה במחוזי מחוסר סמכות עניינית

  19. מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית

  20. סכסוך בין אחים במקרקעין - סמכות עניינית

  21. סמכות עניינית של בית משפט לענייני משפחה

  22. סמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה

  23. סמכות עניינית ליתן צו הצהרתי בעניין ארנונה

  24. סמכות עניינית בתביעת נזיקין בין עובד למעביד

  25. סמכות עניינית מקרקעין לא מוסדרים ולא רשומים

  26. סמכות עניינית בתביעת לשון הרע בין עובד למעביד

  27. סמכות עניינית המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי

  28. זכות במקרקעין וזכות אובליגטורית - סמכות עניינית

  29. בקשה לסילוק תביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית

  30. סמכות עניינית בנושא טיפולים רפואיים שלא בסל הבריאות

  31. תביעה של עובדים לשעבר - סמכות עניינית לבית הדין לעבודה

  32. סמכות עניינית - תביעת פיצויים בגין נזקי גוף בסכסוך משפחתי

  33. בקשת היתר להגשת תביעה נגד בעלי תפקיד בפירוק - סמכות עניינית

  34. בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית לבית הדין

  35. בקשה להורות על סילוק התביעה על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית

  36. בקשה להורות על סילוק התביעה דנן על הסף זאת בשל היעדר סמכות עניינית

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון