עירייה חייבת לטפל במפגע בטיחות

עירייה חייבת לטפל במפגע בטיחות
1.     לטענת התובעת, ילידת 1938, נפגעה ביום 26.8.01 כשמעדה בהיכשלה בבור שנפער בין אבני מדרכה משולבות ברח' רבי עקיבא בבני ברק בסמוך לבית מס' 87-89 בתחום שיפוטה של הנתבעת 1, רשות מקומית המבוטחת ע"י הנתבעת 2.
     הנתבעות כופרות באירוע התאונה, אחריותן וגובה הנזק.

2.     התאונה
     א.     התובעת ובתה הצהירו כי צעדו יחד על המדרכה ברח' רבי עקיבא בבני ברק בסמוך לבית מס' 87-89 כשתוך כדי הליכה נכנסה רגלה הימנית של התובעת לבור שנוצר במדרכה עקב הפרדות אבנים משולבת במקום.

     ב.     מקובל עלי כי נטל הראיה לא הועבר על הנתבעת מכח סעיפים 38 ו- 41 לפקנ"ז, אך לטעמי עמדה התובעת בנטל המוטל עליה "להוציא מחברה".

     ג.     התובעת ובתה חזרו על גרסתן דלעיל גם בעדותן בביהמ"ש. לטענתן החנו את רכבה של הבת בסמוך ויצאו לעשות קניות לפני שתחל התובעת עבודתה כמזכירה רפואית בשעות אחה"צ, התובעת נכשלה בבור שנפער במדרכה, מעדה ועקמה הקרסול.

     ד.     אינני מתעלמת מהסתירה (היחידה) בין עדות התובעת ובתה. בעוד שהתובעת העידה: "לא נפלתי, עקמתי את הרגל ומעדתי ומיד התרוממתי וחזרנו לרכב, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ללכת" (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 1) העידה בתה: "ואז פתאום היא נפלה… ראיתי אותה על הרצפה… ראיתי אותה נופלת" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-29) אבל באותו הבל פה גם העידה: "אני לא זוכרת אם היתה שטוחה על הרצפה" דווקא מסתירה חסרת משמעות זו ברור שלא היה כאן תיאום עמדות וכל עוד לא נסתרו העובדות הרלבנטיות, אין בכך כדי לפגום במהימנותן של השתיים.

     ה.     עדותן של התובעת ובתה אינן נופלות לגדר סעיף 54 לפקודת הראיות כי אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין או של מי שיש לו עניין בתביעה של בעל הדין, נהפוך הוא, מדובר בשתי עדויות התומכות זו בזו.

     ו.     מבלי לפגוע באמור לעיל, גם לו סברתי כי עדותן דורשת סיוע מצאתי אותו כדלקמן:

          1)     בצילום המצורף כנספח 1 לת/1, תצהיר התובעת, ממנו ניתן לראות, (למרות שמדובר בצילום של התמונה) בבור שנפער כתוצאה מתזוזת הבלטות ליד פח האשפה, בהחלט מכשול משמעותי.

          2)     לטענת התובעת, "לשאלתך, למי הודעתי על המפגע במדרכה ומתי - לא התקשרתי מיד. כעבור חצי שנה או שנה, בתי היתה שם במקרה וספרה לי שזה עדיין נמצא, אז כתבתי, אחרי כמה חדשים או שנה מכתב לעיריה ב- 15.8.02 , זה מכתב שאני כתבתי" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 26-28).
               התובעת לא המציאה עותק מהמכתב, אך מאידך מודה גם הנתבעת 1 כי קבלה דווח על האירוע ב- 9.2.04, כשנתיים וחצי לאחר התאונה (סעיף 17 לסיכומים), אך לא טרחה להעיד איש מאנשיה כדי לסתור הטענה שבמקום מפגע שלא תוקן וכידוע "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).
               ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).
               טענת הנתבעות לנזק ראייתי בשל ההודעה המאוחרת יותר מתמוהה משלא הוכח כי המפגע נבדק בכלל גם אחרי שנתיים וחצי, וכי לא נמצא במקום מפגע כלל למרות שלא בוצעו במקום כל עבודות ע"י הנתבעת 1, עובדות שהינן בידיעתה הבלעדית.

          ז.     הנתבעות טוענות כי מעדויות התובעת ובתה עולה כי התובעת הבחינה באותו מפגע נטען רק לאחר נפילתה ועל כן מנסה התובעת לקשור ולהלביש המפגע הנטען על התרחשות אירוע הנפילה (סעיף 21 לסיכומיה).
               טענה הזויה שתשובה לה ניתנה מפי התובעת עצמה: "את מפנה לתמונה שהוגשה לביהמ"ש, לשאלתך, אם לא ראיתי את המפגע - כנראה שלא, אחרת לא הייתי מכניסה שם את הרגל" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 24-25).
               אדם שרואה מכשול, לא נכנס בו !

               לכן גם ברור מדוע גם הבת ראתה את הבור רק אחרי שהתובעת קמה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-2).

          ח.     הנתבעות העלו לעדות חוקרים ששוחחו עם התובעת והגישו תמלילי השיחות לפיהן, לטענתן, מסרה התובעת גרסה שונה לפיה מעדה כאשר נתקלה בבור בעת הירידה מהמדרכה אל הכביש בדרכה לתחנת האוטובוס למקום עבודתה ( סעיף 1 ב' ג' לנ/1 וסעיף 1 ד' לנ/2).

          ט.     הקלטות השיחות היו משובשות ובאיכות ירודה אך כאמור בע"פ 378/74 מסר ואח' נ. מדינת ישראל ואח' פד"י ל (1) 687, אין מניעה להסתמך על אותם חלקים בהקלטות שהם ברורים בתכנם ואינם משתמעים לשתי פנים ולא יכול להיות ספק לגבי משמעותם גם אם בקטעים אחרים ההקלטה אינה ברורה ועם הפרעות.

          י.     מתמלל ההקלטות מר דוד דלל העיד: "למה הכוונה כשכתבתי בתמליל 'לא ברור' - זה יכול להיות מילה שלא נאמרה בבירור או חצי מילה שלא הצלחתי להבין, או גמגום, מלמול, חלש או רעש פתאומי שיכול לקרות תוך כדי השיחה, כל מה שלא הבנתי" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 14-16) ואכן צירוף המילים לא ברור בסוגריים מופיע פעמים רבות בתמלילים שצורפו לנ/2.

          יא.      מר יניב מור הצהיר כי "בחקירתה מסרה לי הגב' רבשטיין שושנה כי ביום האירוע בשעת הבוקר ביקרה בעיר בני ברק לשם עריכת קניות, לאחריהם היתה בדרכה לתחנת האוטובוס המובילה למקום עבודתה בת"א, אגב כך מעדה" (סעיף 1 ב' לנ/1) אך המילה אוטובוס לא מופיעה בתמלילים כלל וכעדותו של מר דלל "אם לא כתוב אוטובוס כנראה שזה לא הוזכר" (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 1).
               זה לא הפריע למר מור לנסות לקרוא בתמליל את שאין בו (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 13-20) עד שלאחר הדרכתה של עו"ד פרנקו (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 3-5). "נזכר" "באותו יום כתבתי דוח חקירה בסמוך לשיחה. בדוח כתוב שהיא הלכה לכוון האוטובוס. אני מראה לעו"ד ארץ…" (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 9-10). ב"כ התובעת התנגד וכדין להגשת הדו"ח בשלב זה אך גם לו היה הדוח מוגש, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת משלא ניתן כל הסבר מדוע לא צורף הדוח לתצהיר והכיצד בשיחה מוקלטת שמע העד מהתובעת דברים שלא הוקלטו.

          יב.       גם התובעת וגם בתה חזרו על גרסתן כי נסעו לבני ברק לעריכת קניות לפני תחילת עבודתה של התובעת, התאונה ארעה בשעה 11:30 - 12:00 ותחילת עבודתה של התובעת בשעה 15:30 (עמ' 4 לפרוטוקול שורות
14-16, 18-19) והכחישה מכל וכל שאמרה שהיתה בדרכה לעבודה, בדרכה לתחנת האוטובוס. התובעת הגיעה עם בתה ברכבה ועל כן אין מקום לחשוב כי לא היתה חוזרת איתה ולמרות שהיתה בדרכה לעבודה אחה"צ, לא היתה בדרכה לעבודה כשקרתה התאונה . ואכן גם בתמליל השיחה, יש קטע לא ברור בין אמירתה כי היתה בבני ברק לקניות לבין אמירתה שהיתה בדרך לעבודה (עמ' 2 לתמליל השיחה מיום 18.5.04 עם יניב מור).

          יג.     גם כשנשמעה התובעת אומרת שנפלה בעת שחצתה את הכביש. אמרה בכל זאת
               "ח. .. כשחצית את הכביש?
                נ. לא, ואני לא כשחציתי, כשהורדתי את הרגל (לא ברור)"
               (עמ' 5 לתמליל מיום 24.6.07).
                ושוב גם כשאמרה זה היה כשירדה לכביש ענתה בכל זאת בחיוב כשנשאלה אם היתה גומה במדרכה (עמ' 3 לתמליל מיום 18.5.04 עם יוחאי פלח).

          יד.     השיחות בהקלטות קטועות, קטעים רבים בהם בלתי ברורים ואכן תשובותיה של התובעת בחלקן אינן מתיישבות אך כנראה, לאור הנסיונות לשים דברים בפיה בניגוד לעדותה המהימנה, הקוהרנטית והקולחת בפני.

          טו.     סבורתני כי לא אטעה אם אנסה ליישב כל האמור לעיל בעובדה כי הנפילה היתה בסמוך לעמוד תחנת אוטובוס (נספח 1 לת/1 ) ובהסבר הבת: "חנינו במפרץ... (ז"א. כביש - מ.ש.) עלינו למדרכה (העדה מראה על תחתית התמונה) והמשכנו בסמוך המדרכה (העדה מראה לכוון התמונה למעלה) ואז פתאום היא נפלה" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות
20-22).

          טז.     לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת נפלה לבור שנפער במדרכה כפי שעולה מהתמונה נספח 1 לת/1.

3.     האחריות
     א.     אין מחלוקת כי:
          "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט... לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורתי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (ע.א. 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל פד"י מז' (3)
345, 349).
          אין גם מחלוקת כי:
          "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י לז (1) 113, 126).

     ב.     נקודת המוצא בפסיקה היתה כי:
          "אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגע בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקה" (ע.א. (י-ם) 556/92 בוסקילה נ. עירית ירושלים בעמ' 7 לפסה"ד.
          ומקום שיש מכשול במדרכה שנועדה להולכי רגל ושאחזקתה באחריות הרשות המקומית, וכזה הוכח בפני, חבה בגינו הרשות המקומית.

     ג.     לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות המושגית המוטלת על הנתבעת באשר לשמירה על תקינות המדרכות ולמניעת מפגעים אשר יסכנו את שלומם של העוברים והשבים ועל הנתבעת היה איפוא לצפות באופן אובייקטיבי וסביר את התרחשות הנזק שנגרם.
     ד.     באשר לחובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק אם מדובר בסכנה רגילה או בלתי רגילה לגבי הניזוק ובשוותי לנגד עיני את מבחן הצפיות כפי שנקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פד"י ל"ח (1) 72 ובע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז (1) 113, 126, אני קובעת כי בהיות המדרכה מקום המיועד למעבר הולכי רגל, יצר השקע העמוק סיכון בלתי רגיל ועל כן, הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הקונקרטית.

     ה.     כאמור בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק פד"י מ"ג (3) 343, 348 משהועלו נסיבות המצביעות לכאורה על רשלנות מצד העירייה, עליה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין.
          "סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה היחודית של העיריה על הנעשה במערכת הביוב (או המדרכות - מ.ש.) אשר על הטיפול בה היא מופקדת".
          (ראה גם ע"א [ת"א] 4195/98 שי נ' עיריית נתניה ואח' [לא פורסם].

     ו.     הנתבעת לא ניסתה להוכיח כי נקטה אמצעים סבירים כדי שתוכל לעמוד על קיומם של מפגעים הקיימים בתחומה ולא הביאה כל תצהירים מטעמה. איש מהאחראים על תחזוקת המדרכות אצל הנתבעת 1 לא הובא לעדות ועל המשמעות של אי הבאת עד רלבנטי ונגיש כבר עמדתי לעיל.

     ז.     למותר לציין שהנתבעת 1 גם הפרה חובתה החקוקה עפ"י סעיף 232 לפקודת העיריות (נ"ח) ממנה ניתן ללמוד לעניין סטנדרט הזהירות הראוי (ע.א. 4114/90 בן שושן נ. כריכיה קואופרטיבית בע"מ פד"י מח' (1) 415, 428).

4.     אשם תורם
     א.     הנתבעות טוענות לרשלנותה התורמת של התובעת.

     ב.     לעניין זה לא נותר לי אלא להתלות באילנו הגבוה של כב' השופט טל שאימץ קביעתו של בית המשפט קמא כי:
          "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה".
          והוסיף:
          "כך כיוון בימ"ש קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה 'אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים' (בבא קמא כ"ט חו"מ תיב).
          גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל.
          אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן, כך נקבעה לא אחת, אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, לא פורסם).

     ג.     התובעת אמנם הלכה בשעות הצהריים, אך לא נחקרה כלל על תנאי התאורה, על הכרות מוקדמת עם המקום ועפ"י התמונה (נספח 1 לת/1) לא יכלה להמנע מהליכה במקום שבו הלכה כשהמכשול היה בין פח האשפה לעמוד תחנת האוטובוס ועל כן אינני סבורה שיש מקום להטיל על התובעת רשלנות תורמת.

5.     נזקים
     א.     הפגיעה
          1)     לתובעת נגרם שבר בקרסול, בפטישון לטרלי מימין עם תזוזה קלה שטופל בחדר מיון במגף גבס קצר.
               התובעת שוחררה מחדר מיון בלא שאושפזה, עם המלצות להרמת הרגל, הפעלה ללא דריכה תוך שימוש בקביים והמשך מעקב אורתופד.

          2)     התובעת אינה טוענת להוותרות נכות ועל כן די בסיכום הטיפול במחלקה לרפואה דחופה שהוגש כתעודת רופא כדי לענות על דרישת תקנה 127 לתסד"א, המאפשרת גם על בסיס מסמך זה העלאת טענות שברפואה.


     ב.     נזקים
          1)     התובעת הצהירה בסעיפים 7 - 15 ו- 19 על הפסדי השתכרות, הוצאות נסיעה, עזרה בבית, הוצאות רפואיות וכאב וסבל ואף צרפה קבלות.
               התובעת לא נחקרה ולו שאלה אחת על סעיפים אלה וכידוע "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית:
... לאי הצגת שאלות לעד או להימנות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו.
               התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו ... הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.
               הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע.
               בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".
               (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391).
               די, איפוא, באמור לעיל כדי לפסוק לתובעת מלוא נזקיה הנתבעים.

          2)     התובעת לא המציאה אמנם תעודת אי כושר ותלושי שכר אך כאמור לא נחקרה כלל ומקובל עלי כי בגין שבר בקרסול שטופל ע"י מגף גבס ובמשך תקופה נאסרה אפילו הדריכה נעדרה התובעת מעבודה במשך שבועיים, נזקקה לעזרה ונגרמו לה הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות שעל חלקן יש גם קבלות.

          3)     התובעת בהגינותה לא תבעה מעבר להוצאות המגובות בקבלות ועתרה רק לתוספת עזרה מעבר למה שהיתה לה עובר לתאונה. כל הסכומים הנתבעים עומדים במבחן הסבירות וממילא לא נסתרו.

5.     לאור האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד לשלם לתובעת כדלקמן:
     א.     הפסדי השתכרות     -.800      ₪
     ב.     הוצאות נסיעה     -.847     ₪
     ג.     עזרת צד ג'     -.1,080     ₪
     ד.     הוצאות רפואיות     -.1,500      ₪
     ה.     כאב וסבל     -.18,000     ₪
          סה"כ     -.22,227     ₪
     
     בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.     

6.     מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק מהחלטתי ישירות לב"כ הצדדים עם אישור מסירה.

ניתן היום כ"ד בתמוז, תשס"ח (27 ביולי 2008) בהעדר הצדדים

          
מיכל שריר, שופטת סגן נשיא     



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון