ניתוח ארטרודזיס








ניתוח ארטרודזיס

ניתוח ארטרודזיס
א.     התובע, מרדכי פוליאקר, יליד 10.10.1947, (להלן: "התובע"), נפצע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "התאונה") שאונתה לו ביום 25.10.97. עובר לתאונה היה התובע קבלן הובלות ותיק במקצועו, המנהל והבעלים, של חברת פוליאקר ובניו בע"מ (להלן "החברה").
     החברה עסקה בעיקר בהובלות שמנים וחומרי סיכה עבור פז שמנים וכימיקלים בע"מ.

התאונה התרחשה עת רכב התובע על אופנוע שבוטח כדין על-ידי הנתבעת. הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו (עמ' 46 לפרוט').

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הנזק.

העידו בפני בית-המשפט המומחה הרפואי שמינה בית-המשפט בתחום הכירורגיה האורתופדית ד"ר אורי בלנקשטיין (עמ' 2 - עמ' 15 לפרוט'), והרופא האורתופד, המטפל בתובע, ד"ר חיים צינמן (עמ' 17 - עמ' 25 לפרוט').

בנוסף העידו : רואה החשבון עופר דוידוביץ מטעם התובע אשר הגיש את חוות דעתו מיום 13.9.01, מוצג ת/14, (עמ' 29 - עמ' 40 לפרוט'), וכן העיד התובע בעצמו (עמ' 41 - עמ' 46 לפרוט', והמשך העדות מעמ' 48 - עמ' 70 לפרוט').

מטעם הנתבעת העיד רואה החשבון חיים כהן שהגיש חוות דעת מיום 18.4.00 (נ/6), וחוות דעת משלימה מיום 24.10.01 (נ/7). עדותו היא מעמ' 71 לפרוט' - עמ' 82 לפרוט'.

מטעם הנתבעת העיד גם רואה החשבון דוד שכטר ששימש כרואה החשבון של חברת פוליאקר ובניו בע"מ מאז הקמתה ועד סוף שנת 1999 (עמ' 84 לפרוט' - עמד 90 לפרוט'), וכן מר יוסף צרפתי, סגן מנהל חטיבת כספים בחברת "פז" (ובמועד התאונה: מנהל אגף כספים בחברת פז שמנים וכימיקלים), עמ' 92 - עמ' 98 לפרוט'.

לבסוף נשמעה עדותו של רואה החשבון מר אלי ליכטר שנתמנה בתיק זה כמומחה מטעם בית המשפט, עמ' 112 - עמ' 123 לפרוט'.

ב.     על פי הנטען בכתב התביעה, הועבר התובע לאחר התאונה בדחיפות לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, שם אושפז במחלקה האורתופדית עד ליום 8.11.97.

בתאונה נפצע התובע ברגלו השמאלית, וסבל משבר פתוח בשוק שמאל, ושברים בשוקית ובכף הרגל.

ביום קבלתו לאשפוז, נותח התובע בהרדמה כללית, ובוצע קיבוע חיצוני של השבר הפתוח. ביום 3.11.97 בוצעה, בהרדמה כללית, השתלת עור לאזור הפצע.

לאחר מכן, הועבר התובע לבית החולים "אלישע" בחיפה, שם אושפז עד יום 5.12.97 ושוחרר. התובע אושפז פעם נוספת ביום 21.12.97, בבית החולים "אלישע", ושוחרר ביום 29.12.97. סך ימי האשפוז של התובע עקב התאונה הינו 51 ימים. לאחר כחודשיים הוצא המקבע החיצוני, והשוק של התובע קובעה בסד פלסטי. כמו כן עבר התובע מספר טיפולים פיזיותרפיים (פרק "תולדות המקרה" בחוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין).

ג.     לצורך הערכת מצבו הרפואי וקביעת דרגת נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה, מינה בית-המשפט מומחה רפואי מטעמו, ד"ר א. בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית.
בחוות דעתו הנושאת תאריך 14.3.99, ונשלחה לבית המשפט ביום 16.4.99, פירט ד"ר א. בלנקשטיין את הפגיעות שנגרמו לתובע בתאונה הנדונה, ואת הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע.

בין היתר מסביר המומחה הרפואי, ד"ר א. בלנקשטיין, כי מצא בבדיקתו שהתובע מתהלך בצליעה קלה על רגלו השמאלית. כמו כן כתב כי נותרה צלקת בשוק השמאלית אשר כוסתה על-ידי שתל עור, ובנוסף נמצא קשיון נוח בפרק הסובטלרי משמאל (עיינו בפרק הסיכום של חוות הדעת). התובע מתקשה בהליכה על עקבים וקצות אצבעות משמאל (עיינו בפרק המימצא של חוות הדעת).

על-פי בדיקתו, שהתבססה על צילומי רנטגן, קבע ד"ר א. בלנקשטיין, שהשברים בעצמות השוק נרפאו בעמדה טובה ללא קיצור משמעותי. יחד עם זאת, סיכם המומחה, שנמצא שינוי צורה בעצם העקב משמאל באזור החיצוני.

לאור האמור, העריך ד"ר א. בלנקשטיין, את נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בשיעור של 14% (אך למעשה צריך להיות 14.5%), לפי הפירוט הבא: 10% נכות לפי סעיף 49(3) לתקנות הביטוח לאומי (מותאם) עקב קשיון נוח בפרק הסובטלרי, ו-5% נכות לפי סעיף 75(1) ב' (מותאם) של מבחני הנכות בגין מצב שלאחר השתלת עור וצלקות בשוק שמאל.

     בהמשך השיב המומחה לשאלות הבהרה של הצדדים בכתב, וכן העיד בבית המשפט ביום 8.12.99.

ד"ר א. בלנקשטיין כתב, במענה לשאלות הבהרה מיום 6.5.99 ששיגר אליו ב"כ הנתבעת, כי לדעתו תקופת אי כושרו של התובע לאחר התאונה, הינה שישה חודשים.

על קביעותיו אלה של המומחה הרפואי בדבר נכותו הרפואית של התובע נטושה מחלוקת בין בעלי הדין.

ד.     התובע סבור כי תקופת אי-כושר העבודה שלו מחמת התאונה ארוכה בהרבה מזו שקבע ד"ר א. בלנקשטיין ומגעת עד חודש מרץ 1999, החודש בו החל התובע לעבוד באופן חלקי ומוגבל, לראשונה מאז התאונה.

מוסיף התובע וטוען שבית-המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלת הערכת הנכות הרפואית, ולפיכך, הן לאור מצבו הרפואי של התובע כיום, והן לאור דעתו של הרופא המטפל בתובע, ד"ר ח. צינמן, שסבר שיכול ויתפתחו שינויים ניווניים וכאבים קשים שיגבילו את התובע בתפקודו היום-יומי (עיינו: החלטת בית-המשפט מיום 28.10.01, בעמ' 61 לפרוט', הדיון בקטע שאושר לציטוט מתוך המסמך של הרופא המטפל, ד"ר ח. צינמן, מיום 24.12.00) יש לקבוע לתובע (לטענתו) נכות רפואית משוקללת של 38%.

הנתבעת, לעומת זאת, סבורה כי יש לאמץ את קביעותיו של המומחה הרפואי. לטענתה, נכותו הרפואית של התובע קטנה אף מזו שקבע המומחה הרפואי, ומכל מקום, כך הנתבעת, הנכויות המוצעות על-ידי התובע הינן בגדר משאלת לב בלבד, ונכותו הרפואית המשוקללת של התובע אינה עולה על 14.5%.

ה.     באי-כח הצדדים אינם חולקים על כך שבסופו של יום בית המשפט הוא הקובע את נכותו הרפואית של הנפגע, הואיל וחוות הדעת של המומחה היא ראיה ככל הראיות המובאות בפני בית המשפט (ע'א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מ"ז (5) 174, והאסמכתאות שם; ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' סגל ואח', תק-על 95 (1) 1436).

לא זו בלבד, אלא שרשאי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של המומחה אם ממכלול הראיות המונח בפני בית המשפט מתגבשת מסקנה שונה (ע"א 2541/02 לנגר ואח' נ' ששון יחזקאל, תק-על 2004 (1) 230).

ביסוד טיעונו של ב"כ התובע בכל הנוגע לנכותו של התובע עמדו שלושה טעמים שאדון בהם, להלן.

טוען התובע שעקב התאונה סובל הוא מהגבלת תנועה וכאבים בפרק הסובטלרי, מכאן שעל-פי האמור בסעיף 49(2)(ו) למבחני הנכות של הביטוח הלאומי נכותו בגין פריט זה בלבד היא בשיעור 20%.

נראה לי שדין טענה זו להידחות. ב"כ התובע הציג לד"ר א. בלנקשטיין שאלות הבהרה במכתבו מיום 26.4.99, והמומחה השיב עליהן ביום 6.5.99. בתשובה לטענה הספציפית שהועלתה, והיא, מדוע לא עשה המומחה שימוש בסעיף 49(2)(ו) למבחני הנכות של המוסד הלאומי, השיב המומחה, ד"ר א. בלנקשטיין, בתשובה מס' 3 בהאי לישנא:

"סעיף 49 (2) (ו) אינו מתאים למצבו מהסיבות הבאות:
אצל הנ"ל לא נמצאה דפורמציה באזור הסובטלרי והכאבים עליהם מתלונן הינם מפוזרים ולאו דוקא באזור הסובטלרי.
סעיף 49 (2) (ו) מדבר על הגבלה בתנועות. אצל הנ"ל לא נמצאו תנועות ולכן מצבו מתאים לסעיף 49 (3)."

נראה לי שהדברים מדברים בעד עצמם. בא-כוח התובע בסיכומיו, עמ' 8, לא התמודד עם האבחנה שעשה ד"ר א. בלנקשטיין בין סעיף 49 (2) (ו') של מבחני הנכות לעומת סעיף 49
(3) של המבחנים. לדעתי, אין מקום להתערב במסקנותיו של המומחה בסוגיה זו.

ו.     התובע מוסיף וטוען כי בניגוד לדעת המומחה, נגרמה לו פגיעה עצבית בעצב הפירונאלי, עצב העובר בצידו החיצוני של הקרסול. הנכות בגין פגיעה זו על-פי סעיף 32(4)(א) במבחני הנכות של הביטוח הלאומי היא בשיעור של 10%.

נראה לי שדין טענה זו, כדין קודמתה.

ד"ר א. בלנקשטיין נחקר בבית-המשפט על-ידי בא-כוח התובע גם בשאלה זו (עמ' 11 לפרוט').

בא-כוח התובע סומך את ידיו בעיקר על מסמך ת/8 מיום 30.8.99, אשר נכתב ע"י רופאה נוירולוגית בקופת חולים כללית, ובו נאמר, לאחר בדיקת התובע ותלונותיו על כאבים ברגל ובכף הרגל, כי "קרוב לוודאי מדובר גם על פגיעה עצבית" ומכאן הפנתה אותו הרופאה, ד"ר קמינר מרינה, לבצע בדיקת EMG.

הפנייתו של התובע לביצוע בדיקה זו היתה לאחר התאריך בו כבר נבדק התובע על-ידי המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט, ומכאן שהמומחה הרפואי לא יכול היה להתייחס לכך בעדותו. לא זו בלבד, אלא שתוצאות הפנייה זו לא הוגשו לבית-משפט, מכאן שאין בידי לקבוע ממצאים כלשהם הנוגעים לטענות אלה.

נכון לממצאים ולבדיקות כפי שעמדו בפני המומחה, נשללה נכות עצבית זו על-ידי ד"ר א. בלנקשטיין. המומחה לא חלק על כך שאמנם היה ניתן לבדוק טענה זו על-ידי ביצוע בדיקת EMG, (עיינו: עמ' 11 לפרוט', ש' 19-15), אך יחד עם זאת, כיוון שהתובע לא התלונן על כאבים באזור זה, ולא היו מימצאים קליניים בתחום זה, לא היתה הצדקה לביצוע בדיקה כזו. מכאן שעל-פי מה שעינינו רואות אין הצדקה להתערב גם בסוגיה זו.

ז.     בנוסף טוען התובע שיש לו נכות נוספת בשיעור של 10% בגין "סימנים מובהקים של R.S.D". לטענת התובע הערכת הנכות לפי פריט זה מגיעה לכדי 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) למבחני הנכות של הביטוח הלאומי בהעדר סעיף ספציפי מתאים. לענין זה מפנה ב"כ התובע את בית המשפט בסיכומיו לעמודים הרלוונטיים בעדותו של המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין.

שבתי ועיינתי בעדותו של המומחה הרפואי, אך אינני סבור שיש בדבריו של המומחה כדי לסייע בידיו של התובע.

המומחה הרפואי שלל טענה זו מכל וכל (עיינו: עמ' 14 לפרוט'). גם בתשובה בכתב לשאלה הישירה, והיא, האם סובל התובע מ- R.S.D (שאלה מס' 4 לשאלות ההבהרה), השיב המומחה במכתבו מיום 6.5.99:

”לדעתי הנ"ל לא סובל מ R.S.D. לצורך האבחנה הזאת חסרים:
- כאב עז יותר בעוצמה ומשך הזמן BURNING PAIN
- HYPERAESTHESIA למגע
- נפיחות של כל כף הרגל
- עור מבריק
- OSTEOPENIA ”

נראה איפוא שאין מקום להתערבות בית המשפט בחוות דעתו של המומחה הרפואי באשר לנכותו הרפואית של התובע, ויש לדחות את השגותיו של ב"כ התובע לענין קיומם של תסמיני ה- R.S.D. הוא הדין באשר לשאר השגותיו של ב"כ התובע בכל הנוגע לקביעת הנכות על ידי המומחה הרפואי.

לפיכך אני מקבל את מסקנותיו הרפואיות של המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין כלשונן, ובהתאם לכך אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 14.5%.

ח.     ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו שמדובר בענייננו בנכות אורתופדית בשיעור לא גבוה
(10%), וכן כי הנכות היא ברגלו השמאלית של התובע. מכאן, ובעיקר עקב העובדה שהתובע נוהג כיום ברכבים אוטומטיים, ומשכך, בלאו-הכי רגלו השמאלית של התובע מונחת משמאל לדוושות ההאצה והבלם, ללא מעש, הרי שיש להתייחס לנכותו התפקודית של התובע בשיעור שלא יעלה על 5%.

אין בידי לקבל טענותיו אלה של ב"כ הנתבעת.

הנכות הרפואית אינה בהכרח זהה לנכות התפקודית. על בית המשפט לקבוע את סוג הנכות התפקודית לפי מכלול הראיות המובאות בפניו, בשים לב לסוג הנכות ולמקצועו של התובע.

כב' השופט ד. לוין, כתב בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, בעמ' 703, כדלקמן:

”כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על-פי המכלול ועל-פי מיגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע.
אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על-ידי המומחים הרפואיים, היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית, אך אין היא ייחודית, והשוני בדרגות הנכות למיניהן יכול, כאמור, שיהיה רב”
(ההדגשה שלי - י.ג.)

ט.     במקרה הנוכחי, עסקינן בתובע, יליד 1947, נהג במקצועו, שהוא המנהל והבעלים של חברה קבלנית להובלות, כשעיקר העיסוק הוא בהובלת שמנים וחמרי סיכה עבור חברת פז שמנים וכימיקלים בע"מ.

בשים לב להלכה שנקבעה ב-ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, פ"ד נ"ב (3), עמ' 792, יש לקחת בחשבון את הנכות הרפואית של הנפגע וכן את נכותו התפקודית, דהיינו, את מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד של הנפגע בדרך כלל.

ב-ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, פ"ד ל"ב(3), עמ' 589, בדומה לענייננו, נתבררה שאלת נכותו התפקודית והפסד השתכרותו העתידית של נפגע, אשר עבד לפרנסתו כנהג מונית ונחבל ברגלו הימנית. מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע לנפגע בענין הנ"ל 20% נכות לצמיתות.

כב' השופט ש. אשר כתב, שם, בעמ' 593:

”הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל עוד לעסוק במקצועו הקודם, ולהיפך, יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה”

יחד עם זאת, ולמרות שבפרשת לוי נ. עמיאל, שלא כמו בענייננו, כפי שאראה להלן, לא הוכח שהפגיעה ברגלו של התובע הגבילה את כושרו לנהוג במונית, קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ש. אשר:

”אין חולקין שכתוצאה מהתאונה הפך המערער להיות בעל מום, ואם כי מומו אינו מפריע לו להתפרנס ממקצועו, אי-אפשר לחזות מה צפוי למקצוע זה בעתיד. קיימת תמיד האפשרות התיאורטית שמסיבה זו או אחרת ייאלץ המערער לנטוש את מקצועו הנוכחי ובמקרה כזה עלול מומו להגביל אותו בבחירת מקצוע אחר” (שם, בעמ' 594).

הוסיף על דבריו כב' השופט (כתארו אז) א. ברק, שם, בעמ' 596:

”בהערכת כושר ההשתכרות אין להסתפק בבחינת הפגיעה שנפגע הניזק בכשרו לתפקד במקצועו הנוכחי, אלא יש לבחון את הפגיעה שהוא נפגע בכושר השתכרותו בכלל, תוך שלוקחים בחשבון את האפשרות כי הוא יצטרך, מטעם זה או אחר, לעזוב את עבודתו הנוכחית, ולמצוא לעצמו מקצוע אחר המתאים לו. בחיפוש אחר מקצוע חדש, בשוק העבודה הכללי, עשוי מצבו של הניזק להיפגע בשל מומו. בגין פגיעה זו בכושר השתכרותו בעבודה זכאי הניזק לפיצוי. גישה זו מקובלת כיום לעניין שכירים. לדעתי, מן הראוי שהיא תחול גם לענין עובדים עצמאיים.....” (ההדגשה שלי - י.ג.)

י.     בבואי להכריע בשאלה האם משפיעה נכותו הרפואית של התובע על כושר השתכרותו יש לקחת בחשבון, במיוחד, את מידת ההשפעה של נכות התובע על כושר השתכרותו הספציפי של התובע. בנסיבותיו של התובע, ולאחר ששוכנעתי כי חלק מעבודתו של התובע כמנהל החברה, היה כרוך גם בעבודה פיסית, לרבות, העמסת שמנים, דאגה לבטיחות כלי הרכב שברשותו, ועוד, נראה לי שנכון יהיה, לפי הערכתי, לקבוע שכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה הנדונה, נפגע בשיעור זהה לנכותו הרפואית, כפי שזו נקבעה על-ידי המומחה הרפואי ומכאן שכושר השתכרותו של התובע נפגע בשיעור של 14.5%.

אני מפנה לעדות התובע בעמ' 42 לפרוט' המתאר את עבודת חלוקת השמנים ברחבי הארץ, דבר שהיה כרוך בהעמסת המשאית יום קודם לכן, כדי שלנהג יהיה נוח לבצע את הפריקה. בעמ' 43 לפרוט' נשאל התובע ספציפית:
”ש.      תאר מה היה החלק שנתיים לפני התאונה, או שנה לפני התאונה מה אתה היית עושה כשהיו מעמיסים חביות על משאית.
”ת.      הנהג היה בודק, המלגזן היה לו דף, אני הייתי עובר עם הנהג ובודק שלא תהיה טעות כי מי שיקבל את המנה זה אני, את הנהג לא מכירים.....
ש.           היית בודק וכשראית שהכל תקין הגיעה המלגזה.
ת.           אני יחד עם הנהג בדקנו את הסוגים לפני שמעמיסים”

ובהמשך, באותו עמוד סיפר התובע:

”......ת.      המשאית היתה עומדת בחניה של פז, מעמיסים יום קודם, הייתי לוקח את הנהגים הביתה ובשעה 3-4 לפנות בוקר לקחתי אותם חזרה למקום החניה כל אחד נכנס למשאית ויוצא לדרכו לאחר שבדקתי שהמשאית בסדר”
וכן:
”          ......היו מקרים שמשאית נתקעה לי במרחקים אז הייתי נוסע לשם, זה לפני התאונה .
ש.      אם נהג שלך היה במילואים, חופש חולה נעדר מי החליף אותו
ת.      אני הייתי עולה על ההגה ומחלק את השמנים שלא יהיה פנצ'ר כי סמכו עליי והיתה לי אחריות וסמכו על המיומנות שלי.
ש.           זה מה שקרה בפועל או תיאורטית
ת.          זה קרה בפועל, הייתי עולה על ההגה כמובן לפני התאונה. הייתי נוסע ומחלק בעצמי. זה היה קורה שנהג חולה בבוקר או מילואים
ש.           כמה שעות ביום עבדת בעבודה
ת.      12 או 13 שעות ואפילו 15 שעות כשנסעתי לחלק הייתי עושה הרבה ק"מ.....”

בחקירתו הנגדית, בעמ' 68 לפרוט', טען ב"כ הנתבעת בפני התובע שעבודתו העיקרית היתה ניהולית וכי הוא כמעט לא נהג על משאיות אלא במקרה של החלפה, ועל כך הגיב התובע ואמר:

”לא רק ניהולית. היה לי רכב מסחרי.... שלי, שהייתי גורר עגלה ומספק שמנים לאוניות”

ובהמשך:

”במקביל הייתי מנהל את החברה והסעתי את הנהגים אחרי שהעמיסו את המשאיות יום לפני כן הביתה ובבקר מוקדם הבאתי אותם.....”

י"א.     התובע חזר בפועל לעבודתו בחודש מרץ 1999. אינני סבור שניתן לבוא בנסיבות העניין בטרוניה לתובע על כך שלא חזר לעבודתו עוד קודם לכן, כטענת הנתבעת, וזאת בהתחשב במצבו הרפואי כפי שהיה.

לא ניתן לבוא אל התובע בדרישה להמשיך ולעבוד כשביצוע העבודה עלול לגרום לו כאבים שיכבידו עליו עד מאד את התפקוד. (לעניין זה עיינו בספרו של כב' השופט (בדימוס) ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, 1997, בעמ' 159-157).

אין לקבל בענין זה את טענת הנתבעת, הסומכת את ידיה על דעתו של המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין הסבור כי תקופת אי הכושר שלאחר התאונה הינה שישה חודשים ולאחריהם יכול היה התובע לחזור לעבודתו (עיינו בתשובתו של ד"ר א. בלנקשטיין לענין זה, מיום 6.5.99, על שאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעת, וכן עיינו בעדותו של המומחה, עמ' 12 לפרוט').

טוען ב"כ הנתבעת (פיסקה 5 של סיכומיו) שעוד בחודש דצמבר 1997 המליץ רופאו המטפל של התובע, ד"ר ח. צינמן, לתובע, לדרוך על הרגל הפגועה, משמע, כחודשיים לאחר התאונה.
טוען איפוא ב"כ הנתבעת שתקופת אי-כושר של כשישה חודשים כפי שקבע המומחה הרפואי היא המירבית שניתן להכיר בה.

מדבריו של הרופא המטפל ד"ר ח. צינמן בעדותו, למד אני שרק בחודש ינואר 1999 המליץ ד"ר ח. צינמן לתובע על הפעלה עצמית של הרגל והליכה הדרגתית, ואף הסביר כי בשלב זה לא היה מפנה את התובע לשוב לעבודה (לענין זה עיינו בעדותו של ד"ר ח. צינמן בעמודים 24-17 לפרוט', וכן עיינו במוצגים ת/4 - ת/7).

במיוחד מפנה אני לדבריו של ד"ר ח. צינמן בעמ' 24 רישא לפרוט':

”אני כרופא מטפל לא יכול לשלוח אדם לעבודה כל עוד השבר לא מחובר..... אין ספק שמגיע לו חופש מחלה עד שהשבר מחובר”
ת/4 הוא אישור ד"ר ח. צינמן מיום 2.4.98 ממנו עולה שהתובע הולך עדיין בעזרת 2 קביים ומתלונן על כאבים חזקים בכף הרגל ובשוק. אובחנו שינוי צבע, נפיחות והגבלה ניכרת בתנועות כף הרגל והקרסול והומלץ על חופש מחלה עד 31.5.98.

ת/5 הוא אישור ד"ר ח. צינמן מיום 7.5.98 ולפיו מתלונן התובע על כאבים בהליכה וכן צויין שלפי הצילום אין התקדמות ביצירת הקלוס. הומלץ על חופש מחלה ל-4 שבועות נוספים.

ת/6 הוא אישור ד"ר ח. צינמן מיום 7.1.99 ולפיו מתלונן התובע על כאבים חזקים באיזור הקרסול בזמן הליכה, הרגשת תרדמה בבוהן ונפיחות קבועה בכף רגל והקרסול, ואין החולה מסוגל לבצע דורסיפלקסיה (הכוונה לכיפוף גבי של כף הרגל). בנוסף ציין הרופא באישור זה רגישות ניכרת בלחץ. בצילום אובחן עדיין אוסטאופורוזיס, וכן היצרות הפטישון הפנימי. הומלץ על הליכה הדרגתית והגדלת מרחק ההליכה.

ת/7 הוא אישור ד"ר ח. צינמן מיום 11.3.99 ובו כותב הרופא שקיימים עדיין כאבים ברגל שמאל, כאבים קבועים בגב כף הרגל, שמתגברים בהליכה, נפיחות קבועה, והגבלה בתנועה הסובטלרית. הרופא ממליץ באישור זה על מדרס לפי מידה.

נראה לי שאין ללמוד מהמלצתו של ד"ר ח. צינמן (שניתנה בדצמבר 1997) לדריכה על כף הרגל, ואשר נועדה לזרז את תהליך יצירת הקאלוס באזור השבר, מאומה אודות יכולתו התפקודית של התובע באותה תקופה.

ממכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט מקובלת עליי עמדתו של הרופא המטפל ד"ר ח. צינמן לענין תקופת אי-כושר העבודה של התובע, ולפיכך אני מעמיד את תקופת אי-הכושר המלא של התובע על פרק זמן של 17 חודשים: מיום התאונה ועד חודש מרץ 1999.

לדעתי, המסקנה המתבקשת היא, שהעובדה שהתובע לא חזר לעבודתו עד מרץ 1999, נובעת מן החבלה שנגרמה לתובע כתוצאה מן התאונה הנדונה, והמגבלות שהינן פועל יוצא של פגיעה זו.
הפגיעה אשר ממנה סבל התובע בתאונה הנדונה, על פי המפורט בחוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין, וכן על פי המתואר באישורים הרפואיים של הרופא המטפל, ד"ר ח. צינמן, ולרבות הסבריו של ד"ר ח. צינמן בעדותו, חייבה, לעניות דעתי, תקופת הסתגלות ארוכה מזו שמציע ד"ר א. בלנקשטיין, עד שיוכל התובע לחזור למעגל העבודה.

הדבר בא לידי ביטוי באישורים הרפואיים (ת/4 - ת/7) שניתנו לתובע על ידי הרופא האורתופד שטיפל בו במהלך תקופה זו, הד"ר ח. צינמן, כשהאישורים מדברים בעד עצמם.

בחישוב הפיצוי המגיע לתובע יש לקחת בחשבון תקופת אי-כושר מלא עד חודש מרץ 1999. לגבי תקופה זו של שבעה-עשר חודשים זכאי התובע לפיצוי מלא לפי הכנסתו החודשית המשוערכת לאחר ניכוי מס.

י"ב.     מחלוקת מרכזית נוספת הנטושה בין הצדדים, היתה היקף עיסוקיו והכנסתו של התובע מחברת פוליאקר בע"מ, לרבות שאלת חוסנה הכלכלי של חברה זו, וזאת עוד בטרם אירעה התאונה הנדונה כאן, וכן גם לאחריה.

ב"כ הנתבעת סובר בסיכומיו כי לאור הפסדיה של החברה במהלך השנים, ובשים לב לגילו של התובע, למעשה, אין לתובע יכולת השתכרות ממשית.

ב"כ הנתבעת מציע להעריך את כושר ההשתכרות של התובע לפי שיעור שכר המינימום במשק. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי רווחיה העסקיים של החברה, לאחר התאונה, לא זו בלבד שלא ירדו אלא אף עלו, ומכאן שאין לפסוק לזכות התובע הפסד השתכרות כלשהו בגין התאונה, פרט לששת חודשי אי-הכושר המלא שקבע המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין שלגביהם מציע ב"כ הנתבעת פיצוי לפי שכר המינימום במשק, אך לאחר גמר תקופה זו אין לפסוק פיצוי, לדעת ב"כ הנתבעת, הואיל והחברה בע"מ המשיכה לפעול באותה מתכונת.

לגבי העתיד מציע ב"כ הנתבעת גם-כן פיצוי של הפסד השתכרות לפי 5% נכות תפקודית על בסיס שכר המינימום במשק.

להוכחת טיעוניו באשר לעסקיו של התובע ומצבה של החברה בע"מ התבסס ב"כ הנתבעת על חוות דעתו של רואה החשבון חיים כהן מיום 18.4.00, מוצג נ/6, בתוספת השלמה מיום 24.10.01, מוצג נ/7.

ב"כ התובע טוען לעומת זאת, שעובר לתאונה, היתה חברת פוליאקר בע"מ בשלבי הבראה והתאוששות, ומצבה היה עתיד להשתפר. מכל-מקום, כך התובע, לא יהיה זה ראוי לבחון את הפסדיו של התובע כתוצאה מן התאונה על בסיס כשלונותיה הכלכליים של החברה אלא ראוי לבדוק את כושרו של התובע והפגיעה בכושר זה.

לפיכך מציע ב"כ התובע לבית המשפט בסיכומיו, לבחון את השפעת התאונה על התובע על-פי הכנסות החברה אשר, כעולה מנתוניה העסקיים של החברה, קטנו בצורה משמעותית לאחר התאונה.

אין מקום, כך טוען ב"כ התובע, לבחון את רווחיה העסקיים של חברה זו, שאינם מהווים אומדן כלשהו לפגיעה שנגרמה לתובע עקב התאונה.

ב"כ התובע הגיש טיוטת חוות דעת של רואה החשבון דוד שכטר מיום 8.5.01 (מר שכטר היה רואה החשבון של חברת פוליאקר מהקמתה עד סוף 1999) מוצג ת/36, וכן חוות דעת של רואה החשבון עופר דוידוביץ מיום 13.9.01, מוצג ת/14.

י"ג.     בהחלטה מיום 14.10.02 מיניתי כמומחה מטעם בית משפט, את רואה החשבון אלי ליכטר, לצורך בדיקת נתוניה הכלכליים של חברת פוליאקר בע"מ, וכדי לעמוד על המבנה הכספי של החברה ותפקודה. רואה החשבון אלי ליכטר גם העיד בבית המשפט ביום 14.6.04 ונחקר על-ידי באי-כוחם של שני הצדדים (עמ' 112 - עמ' 123 לפרוט').

בחוות דעתו מיום 21.4.03 (מוצג מ/1) מפרט רואה החשבון אלי ליכטר את מצבה הפיננסי של חברת פוליאקר בע"מ עובר לתאונה, את יכולותיה הכלכליות, והתנהלותה במשך השנים.

י"ד.     לאחר שעיינתי בחוות דעתם של רואי החשבון שהוגשו מטעם בעלי הדין, ולאחר שעיינתי בחוות דעתו של המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט, מקובלת עליי חוות דעתו של רואה החשבון אלי ליכטר, וכן מקובלות עליי השגותיו על חוות הדעת שהוגשו מטעם באי-כוח הצדדים, וזאת כפי שפירט רואה החשבון א. ליכטר בהשלמות שצורפו למכתבו מיום 26.5.03.

לאור חוות דעתו של המומחה, רואה החשבון אלי ליכטר (מוצג מ/1), סבורני שאין לקבל את טענת הנתבעת לפיה ראוי להעמיד את הכנסות התובע על שיעור שכר המינימום במשק. הנכון הוא, לעניות דעתי, שראוי להעמיד את הכנסתו של התובע על שיעור ההכנסה הממוצעת במשק. אבהיר עתה את עמדתי.

ט"ו.     חישוב אובדן השתכרות בעתיד מבוסס לעתים - ובמידה רבה - על השערות או על נתונים סטטיסטיים שאינם ודאיים. אמנם, בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת את עתידם ודרכי התפתחותם, אך נכון הדבר גם לגבי כושר השתכרותו הפוטנציאלי של אדם העובד כעצמאי. (לענין זה עיינו בספרו של כב' השופט (בדימוס) דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, בעמ' 97 ואילך)

בשל אותם ספקות, ועקב חוסר האפשרות לצפות את פני העתיד, יש מקרים לא מעטים רבים שבהם משמש השכר הממוצע במשק כנקודת עיגון. סבורני שכזה הוא ענייננו.

התובע, על-אף מצבה העגום של החברה שבבעלותו, הוכיח במעשיו עובר לתאונה, כי פניה של החברה לעבר הליכי הבראה. ניתן ללמוד על כך מכוונתו לשלב ביצוע של שירותי הסעות עבור חברת "פז" (עיינו בחוות דעתו של רואה החשבון אלי ליכטר, סעיף 2.1.1, וכן סעיף 17 לפרוט' "פז" מיום 24.7.97, מוצג נ/11).

עוד ניתן ללמוד על תהלך ההבראה מתוך צמצום פעילות החברה (ועל-ידי כך הושג למעשה צמצום משמעותי בהפסדי החברה). צמצום פעילות החברה נעשה על ידי העברת שתי המשאיות שהיו לגביהן התחיבויות ב"ליסינג" לידי חברת "פז". (עיינו: חוות דעתו של רואה החשבון ליכטר סעיף 2.1.2, וכן סעיף 16 בפרוטוקול חברת "פז" מיום 21.8.97, מוצג נ/12).
התובע גם הצהיר על כוונתו להרחיב את העסק ללקוחות נוספים. הצהרה זו לא נסתרה, ויחד עם זאת, נתמכת היא בעובדת רכישתה של משאית חדשה עובר לתאונה.

ט"ז.     אמנם ככלל:

”תוכניות הנפגע, מלפני התאונה, לא תובאנה בחשבון, בדרך כלל, בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר, אם לא נעשו על ידו צעדים ממשיים להגשמתן. דברים שבלב אינם בגדר 'עובדות', שניתן להתחשב בהן, בקביעת הכנסתו הפוטנציאלית של התובע, אלמלא נפגע" (כב' השופט (בדימוס) ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, 1997, עמ' 52).

ואולם, במקרה שבפנינו, כפי שפירטתי לעיל, תוכניותיו של התובע להבראת החברה לא היו רק בגדר "דברים שבלב" אלא הן באו לידי ביטוי גם במעשים ברורים וממשיים המהווים למעשה הצהרת כוונות ברורה.

מכאן, שלמרות המשכורות הנמוכות שמשך התובע בפועל מן החברה [לענין זה התעלמתי מן הכספים שמשך התובע מן החברה, שהרי משיכות שכאלה הינן בגדר הלוואה ושומא היה על התובע להחזירן לחברה בצירוף ריבית, כפי שמסביר רואה-החשבון ח. כהן, מטעם הנתבעת, בחוות דעתו המשלימה, נ/7, פיסקה ב'], התרשמתי שהערכתה של הנתבעת באשר לסיכוייה של חברת פוליאקר בע"מ קודרת יתר על המידה.

יכול שתכניות ההבראה של התובע היו צולחות, ודרכו להשתכרות נאה היתה סלולה. עמדתי היא איפוא שיש להעריך את כושר השתכרותו של התובע ערב התאונה לפי השכר הממוצע במשק.

י"ז.     למעלה מן הדרוש אוסיף שגם אילו הייתי קובע שדרכה של החברה לכיוון הליכי פירוק היתה בלתי נמנעת, עדיין ראוי היה לקבוע שהשתכרותו של אדם בעל ניסיון של למעלה משלושים שנה בתחום ההובלות וההיסעים, ובעל ניסיון בניהול חברה בתחום זה, גם אם נכשלה דרך ניהולו, ראוי לה שתימדד לפי השכר הממוצע במשק.
נקל לשער שאילו חברה זו של התובע היתה מסיימת פעילותה, היה התובע נקלט בשוק העבודה, בתנאים ההולמים את כישוריו. לכן יש לקבוע את השתכרותו של התובע, על דרך האומדן, בשיעורו של השכר הממוצע במשק.

שכרו בפועל של הנפגע ערב התאונה איננו הפרמטר היחיד בקביעת בסיס השכר לצורך חישובי הפיצויים. התחשיב צריך שייעשה על דרך ההשוואה בין השכר שהנפגע יכול היה להשתכר אלמלא מומו, לבין השכר שהוא יכול בפועל להשתכר במומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"א(1), 529, בעמ' 538; ע"א 488/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מ"ג(3), 810, בעמ' 818).

בנסיבות אלה, שיעור ההשתכרות של התובע, בפועל, ערב התאונה, שעליו בעיקר סומך ב"כ הנתבעת את ידיו, ואשר אכן היה נמוך, משמש קריטריון אחד בלבד מבין כלל השיקולים הרלוונטיים לגבי יכולת השתכרותו של הנפגע אלמלא התאונה.

אני גם מפנה לדבריו של רואה החשבון אלי ליכטר, בחוות דעתו מ/1, סעיף 1.4:

”מאחר וההיבט הכללי והעיסקי - הוא העומד למבחן בתביעה הנדונה, הרי שלמיטב הבנתי יש להתעלם מנתוני המשכורות והמשיכות של התובע מהחברה שבשליטתו וזאת למרות שבחוות הדעת שהוצגו לפני ביהמ"ש ניתן דגש מיוחד דווקא לנתונים אלה”
     
י"ח.     בטרם אפנה לחישוב הפסד ההשתכרות אבהיר, שביחס לחישוב הפסדים והוצאות לעבר, אין מקום לתוספת ריבית (למעט ביחס לנזק שאיננו ממוני). במקביל גם לא אוסיף ריבית לתשלומים התכופים שקיבל התובע ושאותם יש לנכות מן הפיצוי המגיע.

לעניין הפסד השתכרותו של התובע לעבר:

בבואנו לחשב את הפסד השתכרותו של התובע בעבר עלינו להתייחס לשתי תקופות:

האחת - מיום התאונה ועד חודש מרץ 1999, תקופה לגביה קבעתי לעיל שהתובע זכאי בגינה לפיצוי לפי הפסד כושר מלא.

השניה - מחודש מרץ 1999 ועד היום.

לגבי התקופה הראשונה חישוב הפסד ההשתכרות ייערך בהתאם לאובדן כושר עבודה מלא, ובשיעור השכר הממוצע במשק, כפי שקבעתי לעיל, אשר עומד נכון ליום מתן פסק דין זה על 6,964 ₪ ברוטו לחודש, ולאחר ניכוי מס הכנסה: 5,787 ₪ לחודש. מאז התאונה, דהיינו, 25.10.97, ועד חודש מרץ 1999 שהוא חודש חזרתו של התובע בפועל לעבודה, חלפו 17 חודשים.

17 חודשים X 5,787 ₪ נטו לחודש = 98,379 ש"ח.

לגבי התקופה השנייה חישוב הפסד ההשתכרות ייערך בהתאם לנכותו התפקודית של התובע התואמת לנכותו הרפואית (14.5%), כפי שקבעתי לעיל.
מאז חודש מרץ 1999 ועד היום חלפו 76 חודשים.

76 חודשים X 5,787 ₪ נטו לחודש X 14.5% נכות = 63,733 ש"ח.

סך הכל הפסד השתכרות בעבר עד היום מסתכם בסכום של 162,152 ₪.

י"ט.     לענין הפסד השתכרותו של התובע לעתיד:
הפסד זה ממועד מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67, יחושב לפי בסיס הכנסה של 5,787 ₪ נטו לחודש, ובהתאם לנכות תפקודית בשיעור של 14.5%.

התובע כבן 58 כיום, ולכן יש לקחת בחשבון 9 שנות עבודה לעתיד, עד הגיע התובע לגיל 67:
5,787 ₪ נטו לחודש X 14.5% נכות X מקדם היוון 94.5453 = 79,334 ₪.

כ.     הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני:
נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 14.5% לצמיתות. יש לקחת בחשבון לענין ניכוי גיל שהתובע היה כבן 50 במועד התאונה. יש להוסיף, כמובן, שהתובע היה מאושפז עקב התאונה 51 ימים, וכן יש להוסיף ריבית כדין.
הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני מסתכם ב-42,647 ₪.

כ"א.     ב"כ התובע מבקש לפסוק לתובע בגין הוצאותיו לעבר ולעתיד, סכום גלובלי של 75,000 ₪. הוצאותיו לעבר, לטענתו, כוללות הוצאות שונות עבור גבס, אמבולנס, טיפולים רפואיים ועוד.

התובע אינו נוקב בסכום אותו הוא מעריך לענין הוצאותיו לעבר, ואילו הסכום הכולל של הקבלות אשר הוא צירף מסתכם בסכום של כ- 2,000 ₪ בלבד. הנתבעת מצידה מודה בהוצאות אלה המגובות בקבלות, אך דוחה את שאר ההוצאות לעבר, וכן לעתיד.

התובע לא פירט ולא טען איזה הוצאות ספציפיות תהיינה לו בעתיד, לא את מהותם, כמו גם לא את הצורך בהן או הערכת סכומן. בנסיבות אלה, אני דוחה את תביעת התובע לפיצויים לעתיד בגין בראש נזק זה.

אשר לעבר, סביר להניח שההוצאות שמונה ב"כ התובע, הגם שברובן אינן מגובות בקבלות, היו בוודאי יותר אינטנסיביות וחיוניות בסמוך לתאונה. לפיכך, אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאותיו השונות, בסכום גלובלי של 7,000 ₪, נכון להיום.

כ"ב.     ב"כ התובע טוען כי העזרה לה נזקק התובע בעבר היתה רבה אולם הלכה והתמעטה עד כי כיום הוא אינו זקוק לעזרת הזולת. יחד עם זאת סבור ב"כ התובע שיש להניח כי המצב ישתנה עם חלוף השנים (כדעת ד"ר ח. צינמן שהובאה לעיל) ולכן מעריך ב"כ התובע את שווי היקף העזרה לעבר ולעתיד בסכום של 300,000 ₪.

אינני סבור שיש ליתן ביטוי בענייננו לאפשרות הקלושה להחמרה עתידית בכל הנוגע לעזרת צד ג' לעתיד, הואיל ואין בפנינו תשתית ראייתית לכך.

גם הרופא המטפל בתובע, הד"ר ח. צינמן, התייחס לאפשרות ביצוע ניתוח ארטרודזיס של המפרקים הפגועים כהחלטה ניתוחית אותה יש לשקול בזהירות. אני מפנה לקטע המצוטט (מתוך המסמך של הרופא) בהחלטה שנתתי ביום 28.10.01, בעמ' 61 לפרוט'.

גם אין ביסוס לאפשרות כזו בדבריו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר א. בלנקשטיין, שבמכתבו מיום 6.5.99 שולל אפשרות של החמרה בשינויים הניווניים שבכף הרגל.

יחד עם זאת, ביחס לעבר יש ליתן את הדעת על כך שבמשך חודשיים נזקק התובע לעזרה מסיבית ביותר. בתקופה זו היה התובע מאושפז במשך 51 יום, ולפיכך קיבל התובע את מירב העזרה מן המוסדות הרפואיים בהם אושפז.

זאת ועוד: יש לזכור שהנתבעת, באמצעות "אבנר", סיפקה לתובע שירותי סיעוד ללא תשלום עד ליום 31.1.98 בהיקף של 18 שעות בשבוע.

נראה לי שנכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרה וסיעוד לעבר, וזאת בשים לב לכלל הנתונים שהובאו בפני בית המשפט. הייתי מעמיד פיצוי זה על דרך האומדן והערכה בסכום של 50,000 ₪.

כ"ג.     ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות לפי 1,000 ₪ לחודש כדלקמן:
     200,000 ₪ לעתיד, ו-100,000 ₪ גלובלי לעבר. ואילו ב"כ הנתבעת מפנה לדברי המומחה הרפואי ד"ר א. בלנקשטיין בעמ' 10 לפרוט', שם אמר המומחה שחוסר התנועה הסובטלרית אינו מקשה על ההליכה. חשיבות ההליכה היא בפרק הקרסול, ושם התובע לא נפגע. הכאבים נובעים בעיקר מן השבר בשוק.

     נראה לי שבשים לב למהות הפגיעה האורתופדית של התובע, יש מקום לפסוק לו פיצוי גלובלי בסכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות ניידות מוגברות וזאת לפי אומדן והערכה.

כ"ד.     רואה החשבון אלי ליכטר נקב את שכרו עבור הכנת חוות דעתו כפי שהתבקש, ועל-פי התעריף שנקבע לשעות עבודתו. בהחלטתי מיום 14.10.2002 ציינתי שבפסק הדין אקבע על מי תחול עלות חוות הדעת. תשלום ההוצאה הוטל על הנתבעת עד ליום מתן פסק -הדין.

הכלל הוא שבאין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (עיינו: ספרו של ד"ר י' זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 541-540).

ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו, פיסקה 7.1, שרואה החשבון מר א. ליכטר קיבל במלואה את השקפת הנתבעת לפיה ניהל התובע חברה כושלת חסרת הצדקה כלכלית, ודחה את הנטען בחוות דעתו של התובע, ולכן יש להטיל את הוצאות חוות הדעת של מר א. ליכטר בסך 45,718 ₪ (לאוגוסט 2003) על התובע.

אינני סבור כך, הואיל ולדעתי היו לרואה החשבון מר א. ליכטר השגות ביחס לחוות הדעת של שני הצדדים גם יחד, כפי שכותב מר א. ליכטר בסעיף 1.3 של חוות-דעתו, מ/1:

”לח"מ יש השגות משמעותיות על חוות הדעת הן מהיבטים עקרוניים שיוסברו בהמשך והן מהיבטים חשבונאיים בסיסיים”

אני מפנה למכתב ההשלמות של רואה החשבון מר א. ליכטר מיום 26.5.03 שם מתייחס מר א. ליכטר בפרק הערות והשגות לחוות הדעת שהוגשו מטעם שני הצדדים. בין יתר הדברים מתייחס מר א. ליכטר גם לחוות הדעת שהוגשה על ידי רואה החשבון מר ח. כהן מטעם הנתבעת.

מר א. ליכטר כותב, בין היתר, שבעוד רואה החשבון ח. כהן סיכם את רווחיות החברה לפי התוצאה הסופית בלבד, הרי הוא התעלם, לדעת מר א. ליכטר, מנתונים ייחודיים שאינם בהכרח פועל יוצא של נתונים כלכליים אובייקטיביים (דהיינו, המוסבר בסעיף 1.4 של חוות דעת מר א. ליכטר).

כמו כן כותב מר א. ליכטר שבחוות הדעת שמטעם הנתבעת נעשה תחשיב שהיה בו, לדעת מר א. ליכטר, כדי למקסם באופן מלאכותי ותיאורטי את הפסדי החברה, וזאת על ידי הוספת הסכום המגולם של משיכות התובע מן החברה להפסדיה של החברה.

מעבר לכך, יצויין שרואה החשבון מר א. ליכטר גם הצביע בחוות דעתו על הנסיון שנעשה לשפר את התוצאות העסקיות של החברה כמו, הנסיון לגבש תכנית לביצוע הסעות עבור עובדי "פז", והרחבת פעילות החברה מול לקוחות אחרים, וכן המגמה לצמצום הוצאות החברה כפי שגם אישר מר א. ליכטר בעדותו, בעמ' 113 לפרוט'.

הבאתי את האמור לעיל רק על מנת להבהיר שחוות הדעת של רואה החשבון שנתמנה על ידי בית המשפט היתה בהחלט מועילה ונחוצה לצורך הצבת תמונה שלמה ומאוזנת של כל הנתונים הרלוונטיים בפני בית המשפט.

חוות הדעת של רואה החשבון מטעם בית המשפט בחנה את עמדותיהם של שני הצדדים על רקע המסמכים והנתונים הצריכים לענין, והביאה בפני בית המשפט את התוצאה המוגמרת תוך פירוט השגותיו של מר א. ליכטר באשר לחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט מטעם שני הצדדים.

לפיכך, אינני סבור שהובא בפני בית המשפט טעם ענייני שבגינו אין לחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות חוות דעתו של המומחה רואה החשבון אלי ליכטר, כפי שאכן נשאה בהן הנתבעת עד כה, וזאת במסגרת הכלל שלפיו בעל-דין שזכה זכאי לקבל את הוצאותיו. לפיכך אני קובע שיש להותיר את המצב בעינו, כך שהחיוב לשאת בהוצאות חוות דעתו של רואה החשבון מר א. ליכטר חל אכן על הנתבעת.

כ"ה.     סכום הנזקים:

  1.      הפסד השתכרות לעבר          162,152 ₪.
  2.      הפסד השתכרות לעתיד          79,334 ₪.
  3.      נזק שאיננו ממוני           42,647 ₪.
  4.      הוצאות שונות                7,000 ₪.
  5.      עזרת הזולת                50,000 ₪.
  6.      הוצאות ניידות מוגברות           10,000 ₪.

                    



סה"כ           351,133 ₪      

מן הסכום הנ"ל יש להפחית את התשלומים התכופים שקיבל התובע. תשלומים תכופים אלה הסתכמו, ללא ריבית, בסכום של 167,068 ₪ נכון ליום 30.8.2004, לפי פלט חישוב משערכת שצירף ב"כ התובע לסיכומיו, השווי המשוערך להיום 169,558 ₪.

לסכום הנזקים של התובע בסך 351,133 ₪ יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הנזקים: 45,647 ₪, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה: 7,760 ₪, ובסה"כ זכאי התובע לפיצוי כולל בסכום של 404,540 ₪.

מסכום זה יש להפחית את השווי המשוערך של התשלומים התכופים בסך 169,558 ₪, והיתרה שזכאי התובע לקבל מסתכמת ב-234,982 ₪.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות בא-כוחו, את הסכום של 234,982 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בשים לב לשיעור סכום הפיצוי שנפסק, אני קובע שעל אגרת המשפט תחול הוראת סעיף 6 (ג) של תקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987, אלא אם יחליט כב' הרשם של בית-משפט זה על מתן פטור מלא או חלקי.

באשר לשאר הוצאות המשפט רשאי ב"כ התובע להגיש בקשה לשומת הוצאות (עם העתק ישירות לב"כ הנתבעת).

ניתן היום י"ט בתמוז, תשס"ה (26 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.

י. גריל, שופט





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רשלנות רפואית בניתוח

  2. ניתוח ארטרודזיס

  3. רשלנות רפואית בניתוח פלסטי

  4. ניתוח להארכת הפין

  5. רשלנות בניתוח קוסמטי

  6. הצרות שופכן ניתוח רחם

  7. החזר הוצאות ניתוח פרטי

  8. סיבוך בניתוח - טעויות בניתוחים

  9. מימון השתלת כליה בחו''ל

  10. החזר הוצאות ניתוח בארה''ב

  11. רשלנות רפואית ניתוח תינוק

  12. מימון השתלת איברים בחו''ל

  13. חתימה על טופס הסכמה לפני ניתוח

  14. אינדיקציה לניתוח כריתת רחם

  15. תיקון אחוזי הנכות על ידי ניתוח

  16. היקף חובת הגילוי בניתוחים פלסטיים

  17. רשלנות רפואית בניתוח מתיחת בטן

  18. ניתוח שחזור וקיבוע שבר לאחר תאונת דרכים

  19. חשיפת סיכונים ועובדות רלוונטיות לפני ניתוח

  20. התיישנות תביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח

  21. נזקי גוף - שבר בשורש כף היד שהצריך ניתוח

  22. ‏ רשלנות מנתח | תביעת רשלנות רפואית ניתוח כושל

  23. ניתוח שחזור וקיבוע פנימי של השבר ע"י פלטה וברגים

  24. שבר בירך ימין - ניתוח לקיבוע באמצעות מסמור תוך לשדי

  25. 10% בגין הניתוח לתיקון הקרעים במעי ובכבד לפי סעיף 14 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון