הבעת חרטה מצד הנאשם

הבעת חרטה מצד הנאשם
כללי
1.     בהכרעת דינו של בית-משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) בק"פ 103/00, מיום 5.1.06, הורשעו בני הזוג ליטבק, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), אשר יוחסה להם בכתב האישום שהוגש נגדם על ידי בני הזוג וול במסגרת קובלנה פלילית פרטית.

2.     מאחר ומדובר בערעורים הדדיים ולמען הנוחיות, יכונו הצדדים בהתאם להליך בבית המשפט קמא, כדלקמן:
בני הזוג ליטבק, המערערים בע"פ 71429/06 והמשיבים בע"פ 71580/06, יכונו להלן: "הנאשמים".
בני הזוג וול, המערערים בע"פ 71580/06 והמשיבים בע"פ 71429/06, יכונו להלן: "הקובלים".

3.     בהחלטתו מיום 20.6.06, נעתר בית משפט קמא לבקשת ב"כ הנאשמים לביטול הרשעתם של הנאשמים בדין, והטיל על כל אחד מהם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 80 שעות ותשלום פיצוי כספי לקובלים בסך 500 ₪. זאת, בהתחשב במכלול שיקולים רלוונטיים כפי שפורטו בהחלטה הנ"ל, לרבות המלצות שירות המבחן בתסקירים אשר הוגשו בעניינם של הנאשמים.

מכאן הערעורים ההדדיים שבפנינו.

4.     ערעורם של הנאשמים (ע"פ 71429/06, מיום 2.8.06) נסב על הכרעת הדין לפיה נקבעה אשמתם בביצוע עבירת פרסום לשון הרע כלפי הקובלים. מנגד, ערעורם של הקובלים (ע"פ 71580/06, מיום 3.9.06) מכוון הן כנגד ההחלטה לביטול הרשעתם של הנאשמים בדין והן כנגד קולת עונשם.

רקע עובדתי
5.     הנאשמים היו בתקופה הרלוונטית נשואים זו לזה והתגוררו בשכנות לקובלים במושב רמות השבים שבמרכז הארץ (להלן: "המושב").

6.     על פי עובדות כתב הקובלנה, ביום 18.11.99 או בסמוך לכך, הפיצו הנאשמים לראש המועצה המקומית רמות השבים, למשטרת ישראל ולתיבות הדואר של מאות משפחות המתגוררות במושב, מסמך שכותרתו "מכתב גלוי" (להלן: "המכתב"). במכתב זה, תיארו הנאשמים את הקובלים כבעלי "היסטוריה ארוכה" של סכסוכים עם שכנים, ופירטו שורה ארוכה של התנכלויות ומעשי אלימות שנעשו לכאורה מצד הקובלים כנגד מי שהחנה את רכבו בסמוך לביתם. לבסוף, סיימו הנאשמים את המכתב בקריאתם לראש המועצה "להוקיע ולגנות בפומבי" את התנהגותם של הקובלים, ולפעול בכל האמצעים העומדים לרשותו "על מנת לרסן אותם ולמנוע מהם לבצע פעולות אלימות בעתיד".
הקובלים טענו כי המכתב שפורסם על ידי הנאשמים מהווה לשון הרע כלפיהם שכן תוכנו השפילם בעיני הבריות והיה בו כדי לעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג.

7.     במענה לכתב האישום, הודו הנאשמים בפרסום המכתב וטענו "אמת דיברתי". לטענתם, הפצת המכתב נעשתה לנוכח היעדר יכולת להתמודד עם התנהגות הקובלים ומתוך נסיון כן לפתור את בעיית האלימות ביישוב. כן טענו כי אין בתוכנו של המכתב משום "לשון הרע" כהגדרתה בחוק.

פסק דינו של בית משפט קמא
8.     בהכרעת הדין סקר בית המשפט קמא בתמצית את הרקע לקובלנה -
סכסוך שכנים בין הצדדים, אשר עיקרו ומקורו בגיזום שביצעו הקובלים לענפי עצים הנטועים בחצרם של הנאשמים והמהווים "גדר חיה" המפרידה בין חצרות שתי המשפחות, וזאת עקב פלישתם לחצרם. הנאשמים הגישו מספר תלונות במשטרה בגין המעשה האמור, וביום 1.12.99 אף הגישו כנגד הקובלים תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות (ת/2). בין היתר, הנאשמים תבעו מן הקובלים את עלויות הפקת המכתב נשוא הדיון והפצתו לציבור ב- 300 עותקים. הקובלים הגישו תביעה שכנגד ושתי התביעות נשמעו במאוחד בפני בוררת שמונתה בהסכמת הצדדים.
בהחלטת הבוררת מיום 31.3.00, חוייבו הנאשמים להחזיר לקובלים את הוצאותיהם בגין עלות גיזום הענפים שפלשו לחצרם במשך שבע שנים בהן הם גזמו את הענפים על חשבונם. כן חוייבו הקובלים לשאת בנזק שנגרם לקליפתה החיצונית של "הגדר החיה" הפונה לחצר שלהם.
ביום 14.5.00 הוגשה הקובלנה הפלילית דנן.

9.     לגופו של עניין, קבע בית המשפט קמא, כי תוכנו של המכתב בו הנאשמים מייחסים לקובלים מעשי אלימות, גניבת חפצים והיזק לרכוש במספר רב של מקרים איננו משתמע לשני פנים וברי כי הדברים הללו אכן מהווים "לשון הרע" כהגדרת החוק.
כן נפסק, כי הנאשמים לא עמדו בנטל הראיה, אשר היה מוטל עליהם, להוכחת אמיתות הדברים הנטענים על ידם במכתב נשוא הקובלנה, וזאת לנוכח הודאתם בפרסום המכתב וטענתם "אמת דיברתי".
כמפורט בהכרעת הדין, גם על פי גרסת ההגנה לא היו עדי ראיה לאף אחד מן המעשים הנטענים והמפורטים ברשימה הארוכה המופיעה בעמוד הראשון למכתב. ההגנה ביקשה לבסס את טענתה ל"אמת בפרסום" על עדויותיהם של הנאשמים בבית המשפט לפיהן הקובלים התוודו בפניהם על ביצוע המעשים הנטענים, וכן על עדותה של הגב' פאר בנוגע להתוודות כנ"ל גם בפניה, אולם בית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסה זו של הנאשמים וקבע כי אין בה ממש (פסקאות 11-14 להכרעת הדין).
אף יתר העדים מטעם הנאשמים לא הצביעו על הקובלים כמי שביצעו את העבירות, מעבר לחשד בלתי מבוסס, אשר אינו יכול לבוא במקומן של ראיות, ואשר אף הוא הועלה רק בנוגע לחלק קטן מן המעשים הרבים המפורטים ברשימה שבמכתב.
סיכומו של דבר, בחינת חומר הראיות והעדויות אשר נשמעו בפניו, הובילה את בית המשפט קמא למסקנה, כי בהפצת המכתב שייחס לקובלים ביצוע עבירות פליליות ועבירות מבזות אחרות שלא ביצעו, היה משום "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק וכי טענת הנאשמים "אמת דיברתי" הינה מופרכת.
באשר ליסוד הנפשי הנדרש בסעיף העבירה דנן, נקבע כי פרסום המכתב אכן נעשה ב"כוונה לפגוע" בקובלים.

10.     באשר להחלטתו של בית המשפט קמא לבטל את הרשעתם של הנאשמים, זו נסמכה, בין היתר, על השיקולים הבאים: התרשמותו החיובית של שירות המבחן מן הנאשמים לפיה מדובר בעבירה שהינה חריגה לאורח חייהם הנורמטיבי, אשר בוצעה על רקע יחסי שכנות בעייתיים עם הקובלים; אופיו של ההליך; אופיו של הסכסוך בין הצדדים והרקע לסכסוך; חלוף הזמן; הבעת חרטה מצד הנאשמים על הדרך בה נקטו ולקיחת אחריות בסופו של ההליך; נסיבותיהם האישיות של הנאשמים אשר במהלך ההליך המשפטי התגרשו ועזבו את רמות השבים.

טענות הצדדים בערעור
11.     לטענת ב"כ הנאשמים, יש לבטל את הכרעת דינו של בית המשפט קמא לפיה הם נמצאו אשמים בביצוע העבירה, ולזכותם בדין.
ראשית, אליבא דידו, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הוכחה כוונה פלילית מצידם בהפצת המכתב, שכן העדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא מלמדות על היעדר כוונה פלילית ועל כך שהמטרה היתה אך ורק לעורר עניין ציבורי בתקופה של מאבק ציבורי ביישוב למניעת אלימות.

12.     עוד טען ב"כ הנאשמים, כי שגה בית המשפט קמא בניתוח המשפטי של ממצאיו. משהעידו הנאשמים בבית המשפט כי הקובלת התוודתה בפניהם על ביצוע המעשים אשר פורטו במכתב שהופץ, וזאת להוכחת טענתם "אמת דיברתי", הרי שבתום פרשת ההגנה עבר נטל השכנוע לפתחם של הקובלים. הללו, ויתרו על עדותה של הקובלת שהופיעה ברשימת עדי התביעה ואף לא ביקשו, למצער, להעלותה לעדות כעדת הזמה - מהלך שיש לזקוף לחובתם בהתאם לפסיקה הקובעת כי הימנעות מהבאת עד מהותי נזקפת לחובת הצד הנמנע. לאור האמור, שגה בית המשפט קמא בדחותו את גרסתם של הנאשמים בנושא ההתוודות הנטענת על ידם מבלי ששמע את עדותה של הקובלת, שכן משלא נסתרה טענתם "אמת דיברתי" יש לראותה כמוכחת וככזו המעוררת ספק סביר.

13.     כן הלינו הנאשמים בערעורם על קביעת בית המשפט קמא לפיה עדת ההגנה הגב' פאר לא תרמה להגנתם. לטענתם, הקובלת הודתה גם בפני עדת הגנה זו על ביצוע המעשים שנרשמו במכתב ובקביעתו הנ"ל התעלם בית המשפט קמא מראיית הגנה מזכה.

14.     הנאשמים חזרו בהודעת הערעור על טענתם בהליך בפני בית המשפט קמא, אשר נדחתה בהכרעת הדין, ולפיה מאחר והפצת המכתב היתה בבחינת "מסע ציבורי-חינוכי" שנועד להשפיע באמצעות לחץ ציבורי, הרי שהתקיים התנאי הנוסף המתחייב מהוראת סעיף 14 לחוק, המקנה הגנה כנגד פרסום לשון הרע כאשר הפרסום "היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי". כמו כן, כך נטען, הואיל והפרסום נעשה על מנת להגן על עניינם הכשר של הנאשמים קמה להם גם הגנת "תום הלב" הקבועה בסעיף 15 (3) לחוק.

15.     ערעורם של הקובלים נסוב על קולת רכיבי הענישה אשר הוטלו על הנאשמים בהחלטת בית המשפט קמא, ובכללם: ביטול הרשעתם של הנאשמים, חיובם בפיצוי כספי זעום ובלתי סביר ביחס לנזק שגרמו לקובלים בהוציאם דיבתם רעה, ועוד כהנה וכהנה אמצעי ענישה שלטענת הקובלים ראוי היה להשית על הנאשמים בשים לב לרף הענישה המקובל בפסיקה הנוגעת לעבירה דנן. כל זאת, חרף הקביעה בהכרעת הדין כי אשמתם בביצוע העבירה הוכחה מעבר לכל ספק סביר ולמרות התייחסותו של בית המשפט קמא למעשיהם של הנאשמים בחומרה רבה.

16.     לטענת הקובלים, שגה בית המשפט קמא בבטלו הרשעתם של הנאשמים, וחרג בכך מן הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו, לפיהם השימוש בסמכותו של בית המשפט להימנע מהרשעת מי שנקבעה אשמתו בדין ייעשה במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.
זאת ועוד, ההחלטה לביטול ההרשעה נשענה במידה רבה על כך שבסופו של ההליך הנאשמים הביעו חרטה על מעשיהם החמורים, נטלו אחריות והבינו את הפסול בדרך התוקפנית בה נקטו כלפי הקובלים, כפי שהדברים באו לידי ביטוי הן בתסקירי שירות המבחן והן בנימוקי בית המשפט בגוף החלטתו. ואולם, משהגישו הנאשמים ערעור כנגד הכרעת הדין וטענו כי יש לזכותם, ברי כי אין כל ממש בלקיחת האחריות וכי הכאתם על חטא נעשתה מן השפה ולחוץ בלבד, לצורך השגת הקלה בעונשם.
אשר על כן, נטען, כי יש להשיב את הרשעת הנאשמים על כנה, לחייבם בתשלום פיצוי כספי הולם לקובלים לרבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, להשית על הנאשמים קנס עונשי משמעותי ומרתיע, התחייבות כספית להמנע מביצוע עבירות דומות בעתיד ופרסום פומבי של התנצלות על מעשיהם.


דיון והכרעה
17.     לאחר שעיינתי במכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, בטענות המערערים כפי שפורטו בהודעות הערעור ובטיעוניהם בעל-פה בדיון בפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין ערעורם של הנאשמים להידחות ודין ערעורם של הקובלים להתקבל באופן חלקי בלבד, הכל כפי שיפורט להלן.

באשר לערעור כנגד הכרעת הדין -
18.     טענות הנאשמים בערעורם, כמפורט לעיל, נסובו רובן ככולן סביב ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אליהם הגיע בית המשפט קמא בהכרעת דינו.
הלכה ידועה היא, כי לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד, כאשר נמצא על ידה כי נפלה בפסק הדין טעות עקרונית ומהותית המחייבת התערבותה וכי הממצאים שנקבעו אינם מתיישבים עם חומר הראיות הקיים (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 563).
ואולם, לא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו. קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות הן היטב בחומר הראיות אשר הונח בפניו, וטענות הנאשמים בערעורם אינן מגלות כל עילה המצדיקה התערבות בממצאים אלו.

19.     מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה הוכח קיומו של היסוד הנפשי "בכוונה לפגוע" - הנדרש לצורך גיבוש העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע על פי סעיף 6 לחוק. על כך למד בית המשפט קמא, בין היתר, מהיקף הפרסום ותפוצתו הנרחבת - לשלוש מאות המשפחות המתגוררות במושב, לראש המועצה המקומית ולמשטרת ישראל, אשר אכן מדברים בעד עצמם, ומתוכנו של המכתב המייחס לקובלים ביצוע עבירות פליליות חמורות ומכפישם מבלי שהיתה בידי הנאשמים תשתית עובדתית לטענותיהם.
כן ציין בית המשפט קמא את העובדה שחלפו מספר שנים בין התקופה שעל פי הטענה בוצעו בה המעשים המפורטים במכתב לבין מועד הפצתו, ככזו המצביעה על מאמציהם של הנאשמים "לנבור בפרשיות עבר" ו"רצונם לבוא חשבון" עם הקובלים בשל סכסוך השכנים דנן (פסקאות 22-25 להכרעת הדין).

20.     טענת ב"כ הנאשמים לפיה יש לראות את גרסת הנאשמים בנוגע להתוודות הקובלים כמוכחת אך ורק בשל כך שלא נסתרה על ידי הקובלת - דינה להידחות מכל וכל.
משהודו הנאשמים בפרסום המכתב והעלו להגנתם את טענת "אמת הפרסום" (סעיף 14 לחוק), נטל ההוכחה כי ישנו בסיס במציאות לאשר הופץ על ידם במכתב רובץ על כתפיהם בלבד. ההחלטה האם להעיד את הקובלת בנוסף לעדותו של הקובל אם לאו, מסורה כמובן, לשיקול דעתם של הקובלים, בשים לב לכך שהם אינם נושאים בנטל ההוכחה בהליך דנן. וכהוראת סעיף 18 לחוק שכותרתו "הפרכה של טענות הגנה":
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות...".
אמנם, נקבע בפסיקה, כי אי העדת עד מהותי ורלוונטי "יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים לתרום לערעור גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן".
אך יחד עם זאת, "זוהי הנחה הניתנת לסתירה, ומכל מקום - אין זה כלל מיכני לפיו די בעצם ההימנעות מהבאת העד כדי לערער את גרסתו של בעל דין..." (ע"א 293/90 פיליפ גרינהולץ נ' יעקב מרמלשטיין, תק- על 94(4) 82).
מה עוד, שכלל זה עוסק במי שנושא בנטל ההוכחה ואיננו חל ביחס לצד שאינו נושא בו, כמו מעמדם של הקובלים בענייננו (ראו: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, מהדורת תשס"ד-2003, עמ' 1652).

יתר על כן, בהעריכו את עדויותיהם של הנאשמים בנוגע להתוודות הלכאורית הנ"ל, ולנוכח מכלול הראיות בתיק, דחה בית המשפט קמא באופן פוזיטיבי את גרסתם כבלתי מהימנה, בהדגישו כי למסקנה זו הגיע "אפילו מבלי ששמעתי את עדותה של הקובלת" (עמ' 9 להכרעת הדין).
משכך, ברי כי אין נפקות של ממש להימנעות הקובלים מהעדת הקובלת, שכן הימנעותה של זו מלהעיד, אינה יכולה לבוא במקום הראיות שעל הנאשמים להציג להוכחת טענת ההגנה שהעלו, וזאת במידת ההוכחה הנדרשת מנאשם במשפט פלילי.

21.     בקובעו כי "לא עלה בידי הנאשמים להוכיח כי יש בסיס לנטען במכתב שהופץ" לא נעלמה מעיניו של בית המשפט קמא גם עדותה של הגב' פאר, אשר בנוגע אליה נפסק כי לא היה בדבריה כדי לתרום מאומה להגנת הנאשמים (עמ' 11 להכרעת הדין).
בניגוד לנטען על ידי ב"כ הנאשמים, אין המדובר בראיית הגנה מזכה כלל ועיקר, ואין כל עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה.

22.     לנוכח מסקנתנו לפיה טענתם של הנאשמים כי "אמת דיברו" לא הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת מנאשם במשפט פלילי, הרי שאין להיזקק כלל לשאלה האם היה בפרסום "עניין ציבורי", שהוא התנאי הנוסף המתחייב מהוראת ס' 14 לחוק על מנת לחסות בצילה של הגנת האמת בפרסום.
כמו כן, מעשיהם של הנאשמים אינם נופלים בגדרה של אף אחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, המקימות את הגנת "תום הלב", ובית המשפט קמא אף מצא, כי גורם חלוף הזמן המפורט לעיל, יש בו משום "סתירה לחזקת תום הלב ורצון "לבוא חשבון" עם הקובלים.. על מנת לאלץ את המשטרה להתערב בסכסוך שכנים", מסקנה המבוססת כראוי בחומר הראיות (פסקה 25 להכרעת הדין).

באשר לערעור הקובלים כנגד ביטול ההרשעה ובעניין קולת העונש -
23.     סבורני כי החלטת בית המשפט קמא לסיים את ההליך ללא הרשעתם של הנאשמים בדין, בצד הטלת צו של"צ בהיקף 80 שעות לכל אחד מהם ותשלום פיצוי כספי לקובלים, משקפת איזון ראוי בין חומרת העבירה שביצעו הנאשמים ופגיעתה בקובלים לבין השיקולים השונים אשר פורטו בהחלטתו ואשר היטו את הכף לקולא (ראו החלטת בית המשפט קמא; פסקה 10 לפסק דין זה).
כפי שציינה כב' השופטת קמא בהחלטתה, אין בנמצא רשימה סגורה של מקרים חריגים בהם רשאי בית המשפט להמנע מהרשעה, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. לא מצאתי כי נפל פגם במכלול שיקוליו של בית המשפט קמא לביטול ההרשעה. ההחלטה דנן הינה סבירה לנסיבותיו של תיק זה ואין בה משום חריגה מן ההלכה הפסוקה בסוגיה זו.

יחד עם זאת, גובה הפיצוי הכספי בו חוייבו הנאשמים, 500 ₪ לכל אחד מן הקובלים, הינו נמוך בלשון המעטה ואינו הולם את חומרת העבירה בה הם נמצאו אשמים ופגיעתה בקובלים. התחשבות בשיקולים כגון חלוף הזמן, אופיו של ההליך, הרקע לסכסוך, נסיבותיהם האישיות של הנאשמים וכיו"ב, באה לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט קמא לבטל הרשעתם של הנאשמים, בה כאמור לעיל לא מצאנו להתערב. אולם, בהצטרף לביטול ההרשעה פיצוי כספי זעום בגין ביצוע עבירה של פרסום לשון הרע בהיקף ובתפוצה אשר מדברים בעד עצמם, מופר האיזון וחורג לקולא יתר על המידה, באופן המצדיק התערבותנו.

רבות דובר בפסיקה על זכותו של אדם לשמירה על שמו הטוב והערך העומד בבסיסה. כך למשל, דבריו של כב' הנשיא (דאז) ברק:
"הערך של אדם לשמו הטוב. ערך זה מורכב הוא ומקיף. הוא כולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד האישי, לגאווה אישית, ולהכרה אישית בין בני אדם. הוא משתרע על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם של הסובבים אותו... אינטרס זה של שם טוב, מהווה אחת מזכויות היסוד שבמשטרנו המשפטי. הוא תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חירות... כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים..." (ע"א 214/89 אריה אבנרי ו-3 אח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג(3), 840 ,עמ' 856-857).

הנאשמים הכפישו והשמיצו את הקובלים בפני כל שלוש מאות המשפחות המתגוררות במושב, משטרת ישראל, וראש המועצה המקומית, ופגעו באופן בוטה בזכותם של הקובלים לשמם הטוב. חשדות בעלמא, ואף יחסי השכנות הבעייתים והקשים ששררו בין הנאשמים לבין הקובלים - ודאי אינם מהווים אינטרסים ראויים להגנה ולא די בהם על מנת להפיץ מכתב קשה ופוגעני המציין את הקובלים בשמם המלא ובכתובתם המדוייקת במושב ומייחס להם באופן נחרץ ובלתי מסוייג ביצוע עבירות פליליות ומעשים מבישים.
זאת ועוד, העובדה שמדובר ביישוב קהילתי קטן מעצימה עוד יותר את ביזוי הקובלים בעיני הבריות ועשייתם מטרה לשנאה מצידם. מדובר בפגיעה במידה בלתי פורפורציונלית ובלתי סבירה ל"לחץ הציבורי" אותו ביקשו הנאשמים לעורר כלפי הקובלים על מנת לגרום למשטרה לטפל בתלונותיהם כנגד הקובלים על רקע סכסוך השכנים.

24.     לדברי ב"כ הקובלים בדיון בפנינו, בשל הפיצוי הכספי הנמוך שנפסק להם, הגישו הקובלים לבית המשפט תביעה אזרחית כנגד הנאשמים, ולפיכך כל סכום שייפסק על ידי ערכאת הערעור, אם יפסק, יקוזז מן התביעה אזרחית.
אמנם, כפי שהטעים ב"כ הנאשמים, משהוגשה תביעה אזרחית, הרי שלבית המשפט אשר ידון בה יעמדו כלים טובים יותר לאמוד את מידת הנזק הנטען. אולם, כידוע, הוראת סעיף 7א לחוק, מעניקה לבית המשפט סמכות לחייב את המפרסמים לשון הרע לשלם לנפגעים פיצוי כספי, ללא הוכחת נזק, עד לגובה של 50,000 ₪.
לדידי, ראוי לעשות בה שימוש ולפסוק לקובלים פיצוי כספי הולם יותר לחומרת הפגיעה בהם כבר במסגרת ההליך הפלילי ומבלי קשר לתביעה האזרחית, אשר עלולה להימשך עוד זמן רב עד אשר תגיע לסיומה. זאת, הן מאחר שהקובלים זכאים בדין לתרופה זו מבלי קשר למידת הנזק שיעלה בידם להוכיח במסגרת התובענה האזרחית, והן לנוכח האינטרס החשוב שהענישה תישא מסר בהיר לפיו פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע בזולת מהווה מעשה עבירה הראוי לגינוי מוחלט ולענישה הולמת. מסר זה דרוש לפוגעים בזולתם בחיצי לשונם הרעה כמו גם לנפגעים מהם, ובמיוחד כך במקרה שלפנינו, כאשר לנוכח נסיבות יוצאות דופן יצאו הנאשמים ללא "כתם" ההרשעה בדין, למרות שהוכחה אשמתם מעבר לכל ספק סביר.
סיכומו של דבר, אני ממליצה לחבריי להרכב להגדיל את הפיצוי שנפסק לקובלים ולהעמידו על סכום כולל של 10,000 ₪.

25.     באשר לטענת הקובלים בערעורם, לפיה יש לחייב את הנאשמים לפרסם התנצלות פומבית על מעשיהם בעיתונות הכתובה וכן לשלוח מכתב התנצלות בתפוצה זהה לתפוצת המכתב אשר הוציא דיבתם רעה - רכיבי ענישה אלו לא התבקשו על ידי הקובלים בהליך בבית משפט קמא ואין מקום להידרש להם כעת.
הוא הדין לעניין הטלת התחייבות כספית או קנס עונשי על הנאשמים, אשר אין להידרש להם משהועלו אף הם, לראשונה, במסגרת הערעור.

סוף דבר
26.     לאור כל האמור לעיל, הייתי מציעה לחבריי להרכב לדחות את ערעורם של הנאשמים על הכרעת הדין (ע"פ 71429/06), ולקבל באופן חלקי את ערעורם של הקובלים (ע"פ 71580/06), במובן זה שסכום הפיצוי הכספי אשר ישולם להם על ידי הנאשמים יועמד על סך כולל של 10,000 ₪.



                       מ' סוקולוב, שופטת     







השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד:

ערעורם של ליטבק (ע"פ 71429/06)

1.     אני מסכים לתוצאה (למעט לעניין גובה הפיצוי שיוטל על הנאשמים) כמוצע על-ידי השופטת סוקולוב בחוות-דעתה. אולם, אני מבקש להעיר הערות אחדות לגבי ההנמקות.

2.     קשה לי לקבל את מסקנת בית-משפט קמא שלהגנת "האמת דיברתי" של הנאשמים לא היה כל בסיס ושהגנתם זו "מופרכת".
אני מסכים כמובן, שאכן לא הובאו ראיות ישירות לרוב המעשים המיוחסים לקובלים, והנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם.

3.     המעשים שיוחסו לקובלים בעמ' 1 של הפרסום, הם התנכלויות שונות למכוניות שחנו בקטע הרחוב שליד ביתם, על רקע התנגדותם העזה להחניית המכוניות באותו קטע. מלבד הנאשמים העידו על-כך עדי הגנה נוספים: זיו כנרי, שגר בעבר בשכירות מול הקובלים וזיו רפי, המתגורר במושב מאז 1994.
שניהם העידו על התנגדותם של הקובלים, ובעיקר ובמיוחד הקובלת, לכך שיחנו את רכביהם באותו קטע של הרחוב; ושניהם ספרו על פגיעות שונות מהן סבלו "כל פעם שחנינו שם קרו לנו דברים ... כשחנינו בצד זה לא קרה" (עמ' 48). באחת הפעמים, לפי זיו כנרי, כאשר מכוניתו חנתה בחניית המריבה, הודבק למכוניתו, בדבק מגע, שלט בריסטול ועליו המילים "אין חניה".
זיו רפי סיפר, כי הקובלת אף איימה עליו במילים "לא כדאי לך לחנות פה" (עמ' 58), והיו עימותים מילוליים, "לא לחנות אחרת יבולע לנו" (עמ' 59).
בין יתר ההתנכלויות סיפר על צואת כלבים רבה שפוזרה ליד דלת הנהג של מכוניתו (ראה תמונות נ/7, נ/8, מהן ברור שמדובר בפיזור מכוון, ולא בצואה שהטיל כלב).

     הקובל עצמו הודה, כי היו להם סכסוכים עם המשפחות ברחוב בקשר לחנייה מול ביתם, הוא דרש שלא יחנו שם, אחרת יפנה לרשויות (עמ' 23).
מדבריו עולה, שהשכנים לא נשמעו לו "והיתה בינינו חוסר הסכמה וחוסר תמימות דעים", בקשר לחנייה.

4.     הנאשמת העידה כי "במהלך השנים" ("בתקופה הטובה" - לפי נוסח השאלה), סיפרה לה הקובלת על התנגדותה לחניית המכוניות ועל תגובותיה כלפי המכוניות החונות: "... והיא שיתפה אותי ולפעמים היא ובעלה ... שמעתי אותה מדברת על הצואה של הכלבים, היא מפזרת גזם על המכוניות ליד הגדר שחנו שם ... שמעתי את זה ממנה ... אורית סיפרה לי שהוציאה אוויר מגלגלים. היא סיפרה לי שהדביקה נייר דבק על מכונית כדי שיהיה להם קשה להוציא" (עמ' 40 - 41) (כזכור, העד זיו כנרי סיפר על הקרטון שהודבק למכוניתו בדבק מגע).
עוד סיפרה הנאשמת, כי "באה אלי חברה אחר הצהריים ושוב היה גזם על המכונית שלה ... היא חנתה לאורך הגדר" (עמ' 40).

5.     גם עדת ההגנה רבקה פאר, המתגוררת במושב מזה 30 שנה, העידה על שיחותיה עם הקובלת (כאשר הן היו מביאות את ילדיהן, זו לביתה של זו). הקובלת סיפרה לה על סכסוכיה עם השכנים: "אני זוכרת שהיא בעצמה ... היתה מספרת לי הרבה מאד פעמים על השכנים ממול שיורדים לחייה. אני יכולה להעיד שבאחד הפעמים היא מספרת שהכלבים של השכנים עשה [במקור] קקי במדרכה מול הבית שלה ואז היא זרקה את הקקי וזרקה להם בחצר, בתוך הבית. פעם אחרת היא מספרת לי על השכנים, דווקא על ליטבק וגם לא סיפרתי את זה לליטבק. הכלבה של ליטבק נכנסה להם לדשא ומרגיזה שם ואז היא קשרה אותה והפעילה את הממטרה. לאט לאט שמעתי כל מיני דברים מהסוג הזה. הענין הזה של וול מול השכנים, שמחנים לה ליד, הכלבים, זה היה משהו שחזר הרבה מאד פעמים" (עמ' 65).
אני סבור, שבית-משפט קמא טעה כשסבר שלא היה בדבריה של עדה זו כדי לתרום מאומה להגנת הנאשמים, ולכל הפחות היה צריך לנמק את סברתו זו.

6.     בענין הכלבים, הנאשם העיד כי ראה במו עיניו את הקובלת מנסה להתיז תרסיס נגד מקקים על פניה של כלבתם (עמ' 29), ושני הנאשמים סיפרו כי התעוררו בוקר אחד לשמע יללות הכלבה, וראו את כלבתם קשורה בחצר של הקובלים והממטרות "משקות אותה" (עמ' 41).
הקובל הודה ואישר, כי אשתו אכן קשרה את כלבתם של הנאשמים בחצרם, אך הכחיש כי פתחו הממטרות (עמ' 16).

7.     כל העדויות, הן של עדי ההגנה והן של הנאשמים, שייחסו לקובלת אמרות בעלות משמעות של הפללה עצמית, או מעשים מסויימים - לא נסתרו.

     בענין זה אני חולק על בית-משפט קמא ועל חברתי, השופטת סוקולוב, שסבורה כי לא היתה מוטלת על הקובלים כל חובה להעיד את הקובלת כעדת הזמה, לגבי האמרות והמעשים המיוחסים לה.
סעיף 18, שכותרתו "הפרכה של טענות הגנה" קובע: "הביא הנאשם או הנתבע ראייה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות ...".

     לדעתי, להימנעותם של הקובלים מלהעיד את הקובלת כעדת הפרכה, עדות המתבקשת לאור ראיות ההגנה, יש משמעות ראייתית ממשית:
"יש והדרך שבה מנהל בעל-דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראייה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי-הבאת ראייה, לאי-השמעת עד ... משקלה הראייתי של "הימנעות", כאמור, נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". ובעקרון, נראה כי ניתן להעניק לה אפילו מעמד של ראייה "מסייעת" ... והלכה למעשה, רואים אותה הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי כ"מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גירסתו ..." (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה תשס"ג - 2003, 1649 - 1650).

     השופטת סוקולוב מסתמכת על ספרו של י' קדמי, שם, בעמ' 1652, לפיו הכלל האמור חל רק על מי שנושא בנטל ההוכחה ואיננו חל ביחס לצד שאיננו נושא בו, כמו הקובלים בענייננו (שהרי על הנאשמים היה להוכיח את טענת ההגנה של אמת דיברתי).
אותה אמירה בספרו של קדמי מסתמכת על ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרשל שטיין (לא פורסם - 28.12.94). אלא, שבכל הכבוד, עיון בפסק-דין זה איננו מאשש אמירה זו. כל שנדון בו הוא השאלה לחובתו של מי מהצדדים באותו ענין יש לזקוף את ההימנעות מלהעיד עד מסויים. בית המשפט קבע, כי עדותו של העד היתה חשובה להוכחת גירסתו של המשיב. אולם, המשיב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו על-ידי ראיות אחרות. משכך, ניתן היה לצפות שהמערערים יעידו אותו מטעמם, ומשלא עשו זאת השמיטו מידיהם ראייה חיונית לתמיכה בגירסתם שלהם.

     לדעתי, פסק-דין זה תומך דווקא בגישתי. אכן, נטל ההוכחה לטענת "אמת דיברתי" היה מוטל על הנאשמים, אך הם הביאו ראיות לכאורה, בעיקר על התוודויותיה של הקובלת. משלב זה, ניתן היה לצפות שהקובלת תעיד מטעם הקובלים.

     אני סבור שהימנעותם של הקובלים להעיד את הקובלת כעדת הזמה (או הפרכה) לדברים, ובמיוחד לאמירות, שיוחסו לה על-ידי עדי ההגנה פועלת לחובתם של הקובלים. עדויות ההגנה הללו לא נסתרו.

     בית-משפט קמא ציין לא אחת, כי הנאשמים לא הביאו ראיות ישירות, עדות ראייה, על אף לא אחד מן המעשים המיוחסים לקובלים בקשר למכוניות החונות. אולם את "העובדות השנויות במחלוקת יוכל המפרסם להוכיח לא רק באמצעות ראיות ישירות, אלא גם בעזרת ראיות נסיבתיות" (אורי שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור, תשנ"ז-1997, 249, להלן: שנהר).

     מן הראוי להוסיף גם את הכלל, לפיו מקום שנאשם נושא בנטל ההוכחה - בין על-מנת להוכיח טענת הגנה ובין אם על-מנת לסתור חזקה שבחוק הפועלת לחובתו - מידת ההוכחה שעליו לעמוד בה, אינה מגעת לזו הנדרשת מן התביעה (היינו: למעלה מספק סביר); אלא די לו לעמוד במידת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי, היינו: עמידה במאזן ההסתברות (קדמי, שם, 1451, 1464).

     זה הדין גם לענין הוכחת טענת הגנה של "אמת הפרסום", אלא שככל שהדיבה רצינית יותר, עשוי הנתבע "להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצויות תוכן הדיבה". אולם, "אין להעלות את רף ההוכחה בנוגע לכל טענה שבגינה מתנהל משפט לשון הרע, ובמקרים של טענות פחות חמורות יוכל המפרסם ליהנות מהגנת סעיף 14 גם אם יוכיח את נכונות טענותיו רק במידת ההוכחה הנדרשת במשפטים אזרחיים רגילים" (שנהר, שם, 250; ע"א 670/79, 82,78/80 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186-187, ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857).
בית משפט קמא סבר כי "לא עלה בידי הנאשמים להוכיח כי יש בסיס לנטען במכתב שהופץ" - אולם לא דן בשאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת מהם.

8.     יחד עם זאת, מאחר ואיננו ערכאה דיונית ראשונה, אינני מוצא לנכון לדון ולקבוע אם, לאור כל האמור לעיל, הרימו הנאשמים את נטל ההוכחה המוטל עליהם. זאת, משום שבכל מקרה, אפילו היתה ניתנת לשאלה זו תשובה חיובית - לא היה בה כדי להושיע את הנאשמים.
התנאים להגנת אמת בפרסום הם מצטברים: "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי":
"בחוק, כפי שהתקבל בתשכ"ה, הותנתה הגנת "אמת הפרסום", בכך שהיה "בפרסום ענין לציבור ...".
במסגרת התיקון הראשון לחוק, תוקן סעיף 14 והתקבל הנוסח הקיים היום. התנאי של "עניין לציבור" הוחלף ב"עניין ציבורי", והסייג בדבר חריגה מהדרוש נמחק. מתיקון החוק ניתן ללמוד על טיב הדרישה ל"עניין ציבורי". מהביטוי "עניין לציבור" ניתן היה ללמוד, כי המחוקק העניק הגנה לכל פרסום שמעניין את הציבור ובכלל זה פרסום שמטרתו "לספק עניין לסקרנים או למלא יצר של רכלנים". התנאי של "עניין ציבורי", לעומת זאת, מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו ענין לדעת את הפרטים שפורסמו"" (שנהר, בעמ' 225).

וראה גם ב"ש (מחוזי ת"א) 93200/06 חברת החדשות הישראלית בע"מ נגד עופר גלזר (9.11.06), לשוני בין "עניין ציבורי" ל"עניין לציבור".

הקובלים אינם ממלאים תפקיד ציבורי ואינם נבחרי ציבור. לא ברור איזה אינטרס ציבורי קיים בפרסום, מעבר לאינטרס של הנאשמים - ואולי של שכנים נוספים - בסכסוך עם הקובלים.

     מסיבה זו אני סבור, שדין ערעורם של הנאשמים להידחות. אף שבסופו של דבר, אני מסכים שיש לדחות את הערעור שלהם, מצאתי לנכון להרחיב בעניין היסוד העובדתי של הגנתם - הגם שללא הכרעה חד-משמעית - משום שהקביעה של בית-משפט קמא, לפיה היתה הגנתם מופרכת לחלוטין וללא כל בסיס, גורמת להם אי צדק.

ערעורם של וול (ע"פ 71580/06)

     אשר לערעור של הקובלים, אני מצטרף לדעתה של השופטת סוקולוב בענין אי-הרשעתם של הנאשמים. אולם, לאור האמור לעיל, דעתי היא שיש להסתפק בהעמדת סכום הפיצוי הכולל על 5,000 ₪.
     
     למותר לציין, כי לאור ראיות ההגנה שהובאו, שמם הטוב של הקובלים בין תושבי המושב היה מוטל בספק, שהרי הם נחשדו ממילא, על-ידי תושבים במושב בעשיית המעשים שיוחסו להם.


ז' המר, שופט - סג"נ אב"ד                         

השופטת י' שיצר:
גם אני מסכימה לתוצאה העולה מחוות דעתה של כב' השופטת סוקולוב, ומצטרפת להערותיו של כב' השופט המר ולגובה הפיצוי המוצע על ידו.

י' שיצר, שופטת                         


לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת סוקולוב, כדלקמן:
א.     א. לדחות את ערעורם של יוסף ליטבק וחנה ליטבק (ע"פ 71429/06);
ב.     ב. לקבל באופן חלקי את ערעורם של זאב וול ואורית וול (ע"פ 71580/06). בדעת רוב נקבע כי סכום הפיצוי יעמוד על 2,500 ₪ לכל אחד מבני הזוג ליטבק.

ניתן היום, ד' בטבת, תשס"ח (13 בדצמבר 2007) במעמד הצדדים.

ז' המר, שופט - סג"נ אב"ד           מ' סוקולוב, שופטת           י' שיצר, שופטת     





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סייג העדר שליטה

  2. שוויון בין נאשמים

  3. פיצוי לנאשם שזוכה

  4. כשירות לעמוד לדין

  5. חובת היידוע לחשוד

  6. הבעת חרטה מצד הנאשם

  7. בקשה להפרדת נאשמים

  8. איסור פרסום שם קטין

  9. הגנת טעות במצב דברים

  10. בקשת נאשם לחיסוי זהות

  11. חידוש הליכים נגד נאשם

  12. זיהוי הנאשם בבית המשפט

  13. מפגש בין הנאשם לעד תביעה

  14. כסף מהמדינה על זיכוי הנאשם

  15. בקשה לאיסור פרסום שם החשוד

  16. הפרדת נאשמים בגירים מקטינים

  17. בקשה לא לפרסם פרטים על הנאשם

  18. אי הודעה לנאשם על זכות השימוע

  19. החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי

  20. הקלה בעונש לנאשם קטין בעל עבר "נקי"

  21. הגדרת ''חשוד'' בחוק סדר הדין הפלילי

  22. זכות הנאשם להליך הוגן מול זכות הקורבן

  23. זכות החשוד לשם טוב מול עקרון הפומביות

  24. הפחתת עונש לנאשם עקב מצב רפואי של האמא

  25. הנאשם איבד הכרה בתאונה ולא זוכר מה קרה בתאונה

  26. ערעור על החלטת בית משפט שלא לאפשר לנאשם לחזור בו מן ההודאה אשר על פיה הורשע

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון