פרסום צילום תמונה - לשון הרע

פרסום צילום תמונה - לשון הרע
זו תביעת פיצויים בגין פירסום לשון הרע, לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 200,000 ₪.
1.     התובע הינו נהג משאית במקצועו אשר עבד אצל הנתבעת, חברה העוסקת בייבוא ושיווק כלי רכב וחלפים, מיום 19.5.03 ועד 7.4.05.

2.     הנתבעת פיטרה את התובע מעבודתו בנתבעת, בעקבות חשד למעורבותו בפרשה של גניבת חלפים מהמחסן הלוגיסטי של הנתבעת. ההחלטה על פיטוריו המידיים של התובע נתקבלה אצל הנתבעת בעקבות בדיקה במכונת אמת (פוליגרף) שנערכה לתובע, ממנה עלה כי התובע ידע על הגניבות ולא דיווח לנתבעת, ועלה חשד כי היה לכאורה מעורב בפרשת הגניבה מהמחסן הלוגיסטי. הנתבעת ביקשה למנוע כניסתו של הנתבע לשטחי הנתבעת, כדי להגן על שלומם של העובדים ועל רכושה מפניו, ולמניעת עימותים כלשהם בינו לבין מי מעובדי הנתבעת. לפיכך, הורתה על תליית תמונתו של התובע בעמדת השמירה הממוקמת בכניסה לשטחה של הנתבעת.

3.     מספר ימים לאחר שפוטר, נודע לתובע כי תמונה שלו נתלתה בביתן השומרים שבכניסה למתקני הנתבעת בראש העין. התובע הגיע למקום ומצא לטענתו שתמונתו תלויה על קיר הביתן גלויה לעין כל, ומעליה כיתוב באנגלית שנוסחו: Danger To The Public. ליד תמונתו של התובע, נתלתה תמונת העובד שנחשד על ידי הנתבעת בגניבה, וכן - תלויות היו בביתן תמונות של מבוקשי פעילות חבלנית עויינת (פח"ע).

4.     התמונה שנתלתה, לטענת התובע הייתה בגודל דף A4, צולמה והוגדלה מרישיון הנהיגה של התובע שהעתק שלו היה בידי הנתבעת. לטענת התובע, גודלה של התמונה והמקום בו הייתה תלויה - עשו אותה לגלויה ובולטת, בביתן השומרים המהווה מקום הכניסה היחיד למתחם הנתבעת, באופן שמאות אנשים המגיעים למקום מדי יום (עובדים, לקוחות וספקים) וכל אדם המגיע למקום, עוברים ליד הביתן בו הייתה תלויה התמונה, ורואים אותה.

5.     הנתבעת טוענת כי התמונה נתלתה על גבי לוח שעם המוצב מעל דלפק עמדת השמירה, ויועד לצפיית השומרים הנמצאים בסביבת הדלפק בלבד.

6.     קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם להולכי הרגל הנכנסים ויוצאים בשערי הנתבעת יש אפשרות להיכנס לעמדת השמירה ולצפות בתמונתו של התובע.

7.     בנוסף טוענת הנתבעת, כי תליית התמונה בעמדת השמירה, בפתח מתחם הנתבעת, אינה עולה כדי פרסום לשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, וכי בכל מקרה לא חלה כל פגיעה בשמו הטוב של התובע נוכח פרשת גניבת החלפים ממחסני הנתבעת ואיומיו שהטיח בעובדת הנתבעת שריחפו מעל שמו הטוב עוד בטרם תליית התמונה, וכי בכל מקרה עומדות לנתבעת הגנות שבחוק איסור לשון הרע.

8.     טוען התובע כי פרסום התמונה והכיתוב שהוצמד לה, גרמה לו לבושה, ביזה אותו בעיני עובדי הנתבעת, לקוחותיה וספקיה, אשר רבים מהם הכירו אותו ואת משפחתו שנים רבות; טוען התובע כי ניסה למצוא עבודה כנהג במקום אחר, ונהגים של אותם בתי עסק המגיעים בתדירות גבוהה למתחם הנתבעת ראו את התמונה וסיפרו למעסיקיהם ואלה שאלו אותו מה קרה בכלמוביל.
     טוען התובע כי בעקבות הפרסום נזקק לטיפול נפשי, לרבות תרופתי, וכי פרסום תמונתו וכן הכיתוב באנגלית לא היו חיוניים למניעת כניסתו למתחם הנתבעת אלא נועדו אך ורק לפגוע בו ולהשפילו.

נטל ההוכחה
9.     על מנת שיוכיח את תביעתו, על התובע להרים את נטל ההוכחה כי היה בתליית תמונתו (עם הכיתוב שהוצמד לה) בביתן השומרים במתחם הנתבעת משום "פרסום" כמשמעו בסעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 שלשונו -
"פרסום לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס ולרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
אם ירים התובע נטל הוכחת יסוד "הפרסום" - כי אז מוטל עליו להוכיח כי היה בפרסום משום "הוצאת לשון הרע".

"הפרסום"
10.     פרסום על פי חוק איסור לשון הרע, יכול שייעשה בכתב או בדפוס ואף בצורה גרפית, לרבות ציור או תמונה. מכאן שצילום תמונת התובע באה בגדר דרכי הפירסום על פי חוק איסור לשון הרע.

11.     פירסום צילום תמונת התובע בביתן השומרים מהווה פירסום המקים עילה על פי החוק, שכן אין חולק כי היה מיועד לשומרים ועל כן הגיע בפועל ל"אדם אחר זולת התובע" (סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע).
     נבחן, איפוא, את נסיבות תלייתו של צילום התובע, גודלו, מיקומו וחשיפתו.

12.     צילום תמונתו של התובע היה תלוי על לוח השעם שעל שולחן השומרים, בביתן השומרים בכניסה למתקן הנתבעת בראש העין.

13.     בצילום נספח ג' לכתב ההגנה - ניתן לראות בבירור את לוח השעם. בצידה השמאלי של התמונה - ניתן להבחין כי היא צולמה מאדן החלון של ביתן השומרים, מחוץ לביתן. מן התמונות בנספח ו' לכתב ההגנה ניתן ללמוד על החלונות הגדולים שבביתן השומרים, ועל המרחק הקטן שבין החלונות לבין לוח השעם שעליו היה צילום תמונת התובע.

14.     התובע העיד כי ראה את התמונה מחוץ לביתן השומרים. אחיו, יחיאל סער, ראה את התמונה מחוץ לביתן השומרים (תצהירו עדות יחיאל סער סעיף 5, עמ' 18 שורות 7 - 2,
20 - 16). משיחת התמלול עולה כי אף העד יהודה נחמיאס ראה את צילום תמונת התובע מחוץ לביתן השומרים.

15.     על גודלו של צילום תמונת התובע העיד התובע - כי גודלה היה בגודל דף 4A. יהודה נחמיאס, בשיחה המוקלטת עימו, אישר שגודלה 20 X 30 ס"מ וזו אף עדותו של האח סער יחיאלי.

16.     הנתבעת נמנעה עד שלב מאוחר במשפט מלהציג את צילום תמונתו של התובע, מה שנדרש לעשות נוכח המחלוקת בדבר מימדיו של צילום התובע. משעתרה להצגת צילום תמונת התובע, בית המשפט נעתר לבקשה והוצגה על ידי הנתבעת תמונת פספורט בגודל 10 ס"מ x 10 ס"מ, ונטען על ידי הנתבעת כי זה היה הצילום שהיה נעוץ על לוח השעם שנשען על לוח שעונים שהיה נמוך מגובה החלון בתוך ביתן השומרים וגלוי לעיניהם בלבד, ולפיכך אין המדובר בפרסום לשון הרע.

17.     אפילו הייתה מתקבלת גירסתה זו של הנתבעת, הרי שדי שהודתה בכך שהצילום היה גלוי וחשוף לעיניהם של השומרים בביתן השומרים, ולית מאן דפליג כי אלה מתחלפים במשמרותיהם, כדי לקבוע כי פרסום היה כאן - לעיני השומרים, שכן הנתבעת חבה באחריות לפירסום - צילום תמונה שאיננו פרסום בכתב - מעת שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם, או לאחד אחר זולת הנפגע - סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע.

18.     מן הראיות עולה כי אותו צילום של תמונת התובע, נ/1, שהוצג באיחור על ידי הנתבעת, איננו צילום תמונת התובע שהיה תלוי בביתן השומרים. על פי עדות הקב"ט אילן דעבול, בשיחה מוקלטת שקיים עם התובע - הצילום של תמונת התובע, המקורי שנתלה בביתן השומרים, הושמד על ידו (עמ' 3 שורה 23 לתמליל שיחה בין התובע לאילן דעבול).

19.     מר בוכנר, הממונה על הבטיחות, הגיהות והבטחון בכלמוביל, העיד כי אחראי המאבטחים, עובד חברת מודיעין אזרחי - אילן דעבול, אשר קיבל הנחייה לאסור כניסת התובע, נטל יוזמה, ביקשה וקיבל מהמחסן הלוגיסטי את תמונת התובע כפי שהופיעה בצילום תעודה שלו שהיה מצוי במשרדי המחסן. אילן דעבול צילם אותה במכונת צילום והגדילה (סעיף 4(ב) לתצהיר מר בוכנר) לגודל של 10 ס"מ x 10 ס"מ.

20.     מר בוכנר העיד כי נ/1 הוא גיליון שמסר לידיו מר דעבול, המכיל את צילום תמונת התובע, פרטיו האישיים וכיתוב בכתב יד כי התובע איננו מותר בכניסה למתקן הנתבעת אלא באישורו של מר פולק.

21.     מר בוכנר העיד בתצהירו המשלים, כי זהו העתק ההודעה המקורית כפי שנמסר לידיו על ידי מר אילן דעבול. העדות הזו היא עדות סברה שאיננה קבילה.

22.     מר בוכנר לא העיד כי נ/1 הוא צילום התמונה שראה תלויה בביתן השומרים, וכל עדותו בנקודה זו היא עדות סברה שאיננה קבילה (מסקנתו ביחס לחורי נעצים - שלא ניתן לזהותם בנ/1).

23.     מנגד - התובע ואחיו, יחיאל סער, שראו את צילום תמונת התובע תלויה בביתן השומרים, ולמספר שניות - סער יחזקאל אף החזיק בה, העידו שניהם כאחד כי נ/1 איננו צילום תמונת התובע שהיה תלוי בתוך בניין השומרים.

24.     וכך מעיד התובע:
     "ש. אני מציג בפניך נ/1 - הגד לי אם זה הנייר שהיה תלוי בבניין השומרים.
ת. בשום פנים ואופן לא. זה היה דף גדול, התמונה הייתה על כל הדף של שני אנשים, היה רשום 'מסוכן לציבור' " (פרוטוקול עמ' 7 שורות 10-7).

25.     מחרה מחזיק אחריו אחיו יחיאל סער:
     "ש. מצגי בפניך דף נייר. האם זו התמונה שראיתם בביתן השומרים?
      ת. לא" (עדות יחיאל סער, עמ' 17 שורות 14-13).

26.     עדותו של בוכנר כי התמונה נ/1 היא זו שהייתה תלויה בביתן השומרים היא עדות יחיד. הנתבעת לא הביאה את אילן דעבול להעיד על התמונה אותה תלה ואותה הסיר, ועל אשר עלה בגורלה - אם הושמדה על ידו - או שמא כטענת הנתבעת נמסרה על ידו לידי מר בוכנר, נ/1.
אי הבאתו של מר דעבול לעדות בנקודה זו מחזקת ותומכת את גירסת התובע ולפיה התמונה נ/1 איננה התמונה שהייתה בביתן השומרים.

27.     התובע הוכיח איפוא את מיקום תליית צילום התמונה ואת גודלה.

28.      התובע אף הוכיח את היקף חשיפתו של צילום תמונתו בביתן השומרים, בכניסה למתחם הנתבעים בראש העין. כפי שהעיד מר בוכנר, זוהי הכניסה היחידה הפעילה למתחם (עמ' 24 שורה 19) ודרכה נכנסים ויוצאים 350-300 עובדי החברה, ועוד 70-50 מבקרים חיצוניים בימי שיגרה, ומאות בימי עיון או אירועי כנסים (עמ' 25 שורות 4-1). אלה נכנסים ויוצאים מדי יום, עוברים לפחות פעמיים ביום על פני ביתן השומרים, חלק מן העובדים או האורחים מן הסתם גם יוצאים ונכנסים במהלך אותו יום. עשרות ולפעמים גם מאות אורחים מגיעים למתחם וגם הם חולפים פעמיים על פני הביתן בכניסתם וביציאתם.
     הנה כי כן הוכיח התובע חשיפת צילום תמונתו בביתן השומרים בפני עשרות אם לא מאות אנשים.

29.     התובע פוטר ביום 7.4.2005.

     התמונה נתלתה ימים ספורים לאחר מכן, ורק עם קבלת מכתב בא כוחו של התובע, שדרש הסרתה לאלתר, ביום 21.4.2005, הוסרה התמונה.

     על כן אני קובעת כי התמונה היתה תלויה בביתן השומרים לכל הפחות 10 ימים. מדובר איפוא באלפי חשיפות, ולעיניים רבות מאוד. יסוד "הפרסום" הוכח איפוא ע"י התובע.

30.     במאמר מוסגר אציין כי בכתב התביעה טען התובע כי ליד תמונתו תלויה היתה תמונת עובד שנחשד ע"י הנתבעת בגניבה, וכן היו תלויות בביתן תמונות של מבוקשי פעילות חבלנית עויינת (פח"ע). הוכח בעדות התובע כי תמונות מבוקשי הפח"ע היו תלויות על גבי ארון חשמל הנמצא במרחק 2.5 מ' מלוח השעם, אליו היתה מוצמדת תמונתו של התובע (עמ' 16, שורות 12-24 ובעמ' 17, שורות 1-2).
יסוד לשון הרע

31.     טוען התובע כי תמונתו נתלתה בביתן השומרים וכן של מפוטר נוסף, בצירוף כיתוב באנגלית: "מסוכן לציבור". Danger to Public, או: Public Endanger.

     וכך העיד התובע:

"ש. מה היה כתוב על התמונה שלך?
ת. "מסוכן לציבור" - באנגלית. לגבי התמונה שלי והתמונה של חביב אסור"
(עמ' 9, שורות 16-18).

התובע זכר כי נרשם: Public Endanger בכתב יד, באותיות גדולות בעט, וכי הכיתוב נרשם בין "שערות ראשו" שבצילום בגודל של סנטימטר והאותיות היו בצבע כחול (עמ' 10 שורות 11-20).

32.     אחיו של התובע, בן 65, פנסיונר, סער יחזקאל, מעיד אף הוא על קיומו של הכיתוב באנגלית בצמוד לתמונה, וכי האותיות היו בצבע שחור, והכיתוב היה באנגלית "מסוכן לציבור" - אלא שלא ניתנה לסער יחזקאל להתבונן היטב בכיתוב, שכן הוא ביקש לצלם את התמונה עם הכיתוב ואז "ישר אילן דעבול חטף את התמונה, שם אותה מאחורה ואמר: תסלק אותם מפה" (עמ' 19, שורות 11-23).

33.     אמנם, בתמליל שיחה מוקלטת בין התובע לבין אילן דעבול - הכחיש אילן דעבול קיומו של כיתוב: "מסוכן לציבור" בצמוד לתמונת התובע שתלתה בביתן השומרים, אלא שהנתבעת נמנעה מלהביא את מר דעבול לעדות מטעמה, ובכך יש כדי לחזק חיזוק נוסף את טענת התובע בדבר קיומו של הכיתוב - שכן אי העדתו של מר דעבול דווקא מצביע על חששה של הנתבעת כי עדותו בנקודה זו תהא תומכת בגירסת התובע.

34.     פרסום כגון "מסוכן לציבור" - מייחס לתובע תכונת אופי לא מחמיאה, ועל כן מהווה פרסום לשון הרע. זהו פרסום משפיל ומבזה, המכוון כלפי התובע.
     המבחן המדריך את בית המשפט - הוא המבחן האובייקטיבי המבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני המתבונן הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק הביטוי מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל (ע.א. 11104/00 אפל נ' חסון, פד"י נ"ו(2) 607, 617.

35.     כינויו של התובע כאדם מסוכן לציבור בצמוד לצילום תמונתו, יש בה כדי להטיל דופי חמור ביושרו של התובע ולהשוותו לאחרון הפושעים המבוקשים על ידי שלטונות אכיפת החוק.

36.     הטלת דופי בתובע תוך השוואתו לפושע מסוכן לציבור הדרוש לשלטונות אכיפת החוק, עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו של התובע כנהג משאית, לבזותו ולהשפילו, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג לקוחותיו וחבריו למקצוע.

37.     מן המכלול של פרסום תמונות התובע בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור" - צפה ועולה דעתה השלילית של הנתבעת על כושרו ויושרו של התובע. פרסום תמונת התובע בצירוף הכיתוב "מסוכן לציבור" היה משום הוצאת לשון הרע על התובע.

טענות הגנת תום הלב של הנתבעת

38.     עיקר הגנתה של הנתבעת נסמכת על הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, שלשונו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או
הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:
(3)      הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".
39.     להגנתה, טוענת הנתבעת כי בכל מקרה, הפרסום נעשה בתום לב ולשם הגנה על אינטרס אישי כשר של הנתבעת, ועל כן חוסה היא בצילה של ההגנה העומדת לה בסעיף 15(3) לחוק איסור פרסום לשון הרע. טוענת הנתבעת כי עומדת לה הגנה טובה הואיל ועשתה את הפרסום בתום לב.

     "לשם הגנה על עניין אישי כשר" - הגנה על שלום עובדיה ורכושה (סעיף 29ד' לכתב ההגנה).

40.     המלומד א. שנהר, בספרו דיני לשון הרע, בעמ' 294, קובע לאמור:

"על פי לשון סעיף 15(3) על הנתבע(ת), המבקש(ת) להנות מן ההגנה להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:
(א)     כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום.
(ב)     כי תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין;
(ג)     הפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף;
(ד)     כי הפרסום נעשה בתום לב."

41.     נבחן איפוא את נסיבותיו של העניין שבפנינו בראי ארבעת התנאים המצטברים לשם הגנה על "עניין אישי כשר" לו טוענת הנתבעת.

הגנה על עניין אישי כשר

42.     אין חולק כי הנתבעת, במהלך תקופת עבודתו אצלה, חשדה בתובע, ובעובד נוסף, חביב אסור, בגניבת חלקי חילוף ממחסן הלוגיסטיקה אצל הנתבעת. התובע נחקר ע"י החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, מר ארז ארמי (שלא התייצב לחקירה על תצהירו), וביוזמתו ובהסכמתו של התובע, אף נערכה לו בדיקת פוליגרף ביום 4.4.05 ע"י המומחה לפוליגרף, מר ישעיהו הורוביץ.

43.     לאור מסקנותיו של בודק הפוליגרף, מר הורוביץ, התובע נמצא דובר שקר בהכחישו כי הוא יודע מי גנב את החלקים ממחסן הלוגיסטיקה, ונמצא דובר שקר בהכחישו כי שיתף פעולה עם עובד אחר (חביב אסור) בגניבת החלפים.

     שלושה ימים לאחר הבדיקה, ביום 7.4.05, פוטר התובע לאחר שהנתבעת, בעקבות ממצאיו של בודק הפוליגרף, חשדה בתובע כי "חיפה" על העובד חביב אסור, ופיטרה אף אותו.

44.     לאחר פיטוריו של התובע, החליטה הנתבעת לאסור את כניסת התובע לחצריה. הטעם לאיסור זה מצינו בסעיף 4 לכתב ההגנה, ובו נאמר כי לאחר שפוטר התובע ע"י הנתבעת, איים התובע על מנהלת משאבי אנוש של הנתבעת, גב' מונטר, ובעקבות איומים אלו, נאסרה כניסתו של התובע בשערי הנתבעת, והוגשה נגדו תלונה למשטרה.

45.     טענה זו של הנתבעת בכתב הגנתה, קרי הנימוק לאסור כניסתו של התובע לחצריה, האיום שאיים כביכול על מנהלת משאבי אנוש של הנתבעת, קרסה מיניה וביה, בתצהיר עדותו הראשית של הממונה על הבטיחות הגיהות והבטחון אצל הנתבעת, מר עודד בוכנר.

46.     בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, מעיד מר בוכנר כי היתה זו דווקא אשתו של העובד האחר שפוטר, חביב אסור, שאיימה על חייה של מנהלת משאבי אנוש ב"כלמוביל", גב' מאיה מונטר.

47.     על דבר האיום שאיים מאן דהוא על חייה של מנהלת משאבי אנוש ב"כלמוביל" - לא הציגה הנתבעת עדות ישירה, לא מפיה של הגב' מונטר או אדם אחר. כל שידע מר בוכנר להעיד בעניין זה, היה אך מעדות מפי השמועה: "אני לא שמעתי את האיום".
הוא מעיד:
     
"אני רק קיבלתי הנחייה מטעם מבקר הפנים של החברה לאסור כניסה של התובע בעקבות האיום" (עמ' 23, שורה 5).

48.     כאמור, מי ששמעה את האיום, מנהלת משאבי אנוש, הגב' מאיה מונטר, לא זומנה להעיד על ידי הנתבעת. דווקא היא יכלה להבהיר יותר מכל אחד אחר, מי בדיוק איים עליה.

49.     בסעיפים 14-15 לתצהיר עדותו הראשית, הצהיר התובע כי לא איים על גב' מונטר, ואפילו לא התווכח עמה על דבר. גירסתו נתמכת בגירסתה של הנתבעת. התובע לא איים כלל על חייה של הגב' מאיה מונטר.

50.     אלא, שעל פי תצהיר עדותו הראשית של מר בוכנר, מפני שאשתו של חביב אסור איימה על פי טענת הנתבעת על גב' מאיה מונטר, נאסרה כניסתו של התובע למתחם הנתבעת.

51.     גירסה מאוד לא הגיונית זו לא הוכחה. העד בוכנר העיד עדות שמיעה על "האיום" שהופנה כלפי מאיה מונטר, והגב' מאיה מונטר לא הובאה לעדות בפני בית המשפט. מכאן שהעובדה ששימשה נימוק לאסור כניסתו של התובע לחצרי הנתבעת לשמירה על שלומם של מי מעובדיה, לא הוכחה כלל.

52.     לא זו - אף זו, מעדותו של מר עודד בוכנר עולה כי כניסתה של אשתו של חביב אסור למתחם הנתבעת, לא נאסרה, למרות שהיא, על פי גירסתו של העד עודד בוכנר - זו שאיימה על מאיה מונטר:

"ש. כלומר שאם אשתו של חביב אסור, היתה נכנסת - לה מותר למרות
שאיימה,
אבל לתובע אסור להכנס?
ת. לא נאמר לי לאסור את כניסתה של גב' חביב אסור, וייתכן ומותר היה לה
להכנס" (עמ' 24, שורות 9-11).

53.     מתחם הנתבעת הוא שטח פרטי. זכותה של הנתבעת לקבוע למי היא מתירה כניסה ומי לא ייכנס בשעריה. אלא שהנתבעת מבקשת לחסות בצל הגנת תום לב של הגנה על עניין אישי כשר, כי החליטה לאסור את כניסת התובע למתחם הנתבעת לשמירת שלום עובדיה, כפי שהוסבר בתצהירו ובעדותו של עודד בוכנר, מפני שגב' אסור חביב איימה על חייה של מאיה מונטר - נימוק שכשלעצמו איננו הגיוני, נעדר כל בסיס עובדתי, ולפיכך משמיט מתחת לרגליה של הנתבעת את טענת ההגנה על אינטרס אישי כשר: שמירה על גב' מאיה מונטר מפניו של התובע, אשר לא הוכח כי הוא אשר איים עליה.

54.     טוענת הנתבעת כי תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין - כפי שפירטה הנתבעת. בסעיף 29(ד) לכתב הגנתה - הנתבעת ביקשה להגן על "רכוש הנתבעת", כשלעצמו עניין אישי כשר.

55.     על פי ראיות הנתבעת, התובע עצמו לא גנב דבר מן הנתבעת. התובע נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף בהכחישו כי השתתף בגניבת החלפים "בשבוע שעבר". התובע נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף בהכחישו כי: "בשנתיים האחרונות מכר חלפים שנגנבו מהמחסן".

     חשדה של הנתבעת כי התובע ידע על דבר הגניבה, נותר בעינו.

56.     דהיינו, בפני הנתבעת הונחה חוו"ד של בודק פוליגרף מטעמה, בבדיקה שנערכה בהסכמה, כי התובע עצמו לא גנב דבר ממחסן החלפים שלה.

57.     על פי ראיותיה של הנתבעת אף בעת שהורתה על איסור כניסת התובע לחצריה, היה ידוע לנתבעת שהתובע לא גנב דבר ממנה ולא איים על מי מעובדיה. על כן לא היה בתוכן הפרסום שבמחלוקת - תמונת התובע שנתלתה בגודל A4בביתן השומרים שעליה מצויין באנגלית "מסוכן לציבור" - דבר כדי להגן על אינטרס אישי כשר של הנתבעת.

58.     טוענת הנתבעת כי הפרסום הופנה רק לשומרים שזהותם מתחייבת כדי להגן על עניין אישי כשר שלה, שהגנתו הצדיקה את תליית תמונתו של התובע.

     אינני מקבלת את הטענה.

59.     התובע, אף לגירסת הנתבעת, עבד כמעט שנתיים כנהג משאית, ותפקידו היה לפזר בין לקוחותיה חלקי חילוף שהועמסו על המשאית בה נהג. במהלך השנתיים הללו היה התובע יוצא ונכנס לחצרי הנתבעת מספר פעמים ביום, כפי שהצהיר בסעיף 35 לתצהיר עדותו הראשית:

"במהלך עבודתי כנהג משאית, המוביל חלקי חילוף למוסכים, הייתי יוצא ונכנס ממתחם הנתבעת, מספר פעמים ביום גם במשאית, וגם ברגל. כל השומרים, בכל המשמרות, הכירו אותי אישית".

60.     הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי דווקא באותם ימים בסמוך לאחר פיטוריו של התובע, הגיעו שומרים חדשים לעבודה, כאלה שלא הכירו את התובע. התובע, שביקר במקום מספר פעמים לאחר פיטוריו, פגש, על פי עדותו, רק שומרים ותיקים שהכירו אותו - ולא היו זקוקים לתליית צילום תמונתו בגודל A4 על מנת לזהותו.

61.     צילום תמונתו נתלה על לוח השעם שעל שולחן השומרים. הצילום נראה בבירור גם לעיני העוברים מחוץ לבניין השומרים, כך העיד התובע בסעיף 21-23 לתצהירו: כי ראה את התמונה מבחוץ: כך העיד אחיו בן ה-64, יחיאל סער, כי ראה את התמונה מבחוץ (סעיף 5 לתצהירו). כך העיד יהודה נחמיאס, שהעיד על כך בתמליל השיחה עם התובע; לא התובע, לא אחיו יחיאל סער ולא יהודה נחמיאס - לא נכנסו לביתן השומרים.

62.     הם ראו את התמונה מבחוץ וזיהו את תמונתו של התובע.

     מראיות הנתבעת הוכח אף, כי ניתן לראות את לוח השעם לביתן השומרים בתמונה, נספח ג' לכתב ההגנה. על היקף חשיפתה של התמונה למי שאינם השומרים, למדנו מעדותו של מר בוכנר, שהעיד כי מאות עובדים חולפים על פני ביתן השומרים פעמיים ביום, והוכח כי התמונה עם הכיתוב מעליה: "מסוכן לציבור" היתה תלויה על לוח השעם כ-10 ימים.

63.     מכאן שעלי לדחות את טענתה של הנתבעת, כי פרסום צילום תמונתו של התובע בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", הופנה רק לשומרים כמי שזהותם מתחייבת לצורך ההגנה על אותו "עניין אישי כשר" שלה - הגנה על שלום עובדיה ורכושה; השומרים לא נזקקו לתמונה משום שהכירו את התובע; ומיקומה בביתן השומרים הביא לחשיפתה לעיניהם של כל הבאים והיוצאים בשערי מתחם הנתבעת.

64.     גירסת הנתבעת כי פרסום צילום תמונת התובע בגודל 4A בצירוף הכיתוב באנגלית" מסוכן לציבור" בביתן השומרים שלה, היה בתום לב - נסתרה מיניה וביה בעדותו של הממונה על הבטחון בנתבעת, מר עודד בוכנר.

65.     בעדותו הברורה והישירה של העד, עודד בוכנר, אמר הוא לבית המשפט, ללא כחל וסרק:

"אפשר היה למנוע את הכניסה גם ללא תליית התמונה" (עמ' 27, שורות 9-10).

לגירסת הממונה על הבטחון בנתבעת, ניתן היה להשיג את המטרה של מניעת כניסת התובע לחצרי הנתבעת - גם ללא תליית צילום תמונתו בגודל 4A על לוח השעם בביתן השומרים בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", שהיא חשיפה לעין כל.

66.     אף לדעתו של הממונה על הבטחון בנתבעת, עודד בוכנר, היו קיימות חלופות פחות פוגעניות לתדרוך השומרים בכניסה. הואיל והשומרים הכירו את התובע היטב, די היה להודיע להם על פיטוריו ואיסור כניסתו. ניתן היה להניח את התמונה במגירה. אם היה מתעורר חשד אצל מי מהשומרים שלא הכיר את התובע, אם היה כזה שהאדם "המסוכן לציבור" הגיע לשער, הוא יכול היה לעצרו ולהתבונן בתמונה במגירה. גם על הכיתוב "מסוכן לציבור" אפשר היה לוותר.

     ודוק, התמונה אמנם הוסרה כאמור, אך רק לאחר שנשלח לנתבעת מכתב התראה מאת ב"כ התובע, לאחר שהנתבעת התעלמה מהפצרותיו של התובע בעניין (סעיף 11 לתצהיר עדותו של מר עודד בוכנר).

67.     העדר תום הלב בתליית צילום תמונתו של התובע בגודל 4A נושא כיתוב "מסוכן לציבור" בביתן השומרים, חשופה לעין כל, מתבטא אף בכך שהתובע דרש מאילן דעבול, אחראי הקב"טים, להסיר את התמונה, נוכח השפלתו לעיני כל. על פי עדות התובע, אילן דעבול הבטיח לו כי תמונתו תוסר מן הביתן. אלא שלאחר מספר ימים, נודע לתובע כי התמונה עדיין במקום ולפיכך, ביקש מאחיו, יחיאל סער, שיתלווה אליו ויביא מצלמה עמו. השניים הגיעו לביתן השומרים.

68.     המאבטח במקום, אילן פרי, נשאל על ידי התובע מדוע נכתב הכיתוב באנגלית על התמונה "מסוכן לציבור", וזה השיב לו: "זה בצחוק". אילן פרי, על פי עדות התובע, הסיר באותו מעמד את התמונה, על מנת שהתובע ואחיו יתבוננו בה, אך מייד נטל אותה חזרה, מבלי לאפשר את צילומה, באומרו כי הוראתו של עודד בוכנר היא שלא לאפשר צילום התמונה, ויש לסלקם מן המקום.

69.     אי הבאתם של אילן פרי ואילן דעבול לאימות גירסתו זו של התובע, יש בה דווקא כדי לתמוך בגירסתו זו של התובע. הנתבעת נהגה שלא בתום לב, אף לאחר שהודע לה מפי התובע עצמו כי יש בפרסום צילום תמונתו בביתן השומרים ובצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", כדי לפגוע בו. תגובת המאבטח "זה בצחוק" - איננה מצביעה על תום לב. לא נסתרה טענת התובע כי התמונה נתלתה שוב על לוח השעם בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור".

70.     המנעותו של בעל דין מלזמן עד שיכול לתמוך בגירסתו, ובהעדר נימוק סביר, יש בה כדי לפעול לרעת אותו צד ולטובת הצד שכנגד. (י. קדמי, "על הראיות", עמ' 1,648).

71.     הנתבעת נמנעה מלזמן שלושה עדים מרכזיים: את מאיה מונטר; מבקר הפנים שהחליט על איסור כניסתו של התובע ואת אילן דעבול, הקב"ט שהחליט על יישום מדיניות איסור כניסת התובע בדרך של תליית צילום תמונת התובע בביתן השומרים בגודל 4A, חשופה לעין כל ובצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור". הנתבעת נמנעה מלהעיד את הקב"ט אילן פרי.

72.     העד שהעידה הנתבעת, מר בוכנר, היה מחוסר כל ידיעה אישית אודות העניינים השנויים במחלוקת. גירסת הנתבעת כי הפרסום שבמחלוקת נעשה בתום לב, איננה מתקבלת, משלא הוכחה.

73.     מתקבלת גירסת התובע, כי פרסום צילום תמונתו בגודל 4A בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", נעשה שלא בתום לב, ואין לה לנתבעת כל הגנה.

74.     זכותה של הנתבעת לקבוע מי יבוא בשעריה, מכל נימוק, ואף ללא כל הנמקה.

     אולם, קביעתה מי יבוא בשעריה אין בה מתן היתר לפרסום צילום תמונתו של התובע בשעריה בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור".

     הגדרת התובע כ"מסוכן לציבור" בפרסום שפרסמה הנתבעת בצירוף צילום תמונתו, היא לשון הרע במישרין ובשלמות.

75.     על פי המבחן האובייקטיבי, בעיני האדם הסביר, אדם המגיע לשערי מתחם הנתבעת, שהיא חברה גדולה המעסיקה מאות עובדים ומשרתת אלפי לקוחות וספקים, עובר ליד ביתן השומרים שתפקידם להגן על עובדי החברה ורכושה, ורואה שם תמונה של אדם המוגדר כ"מסוכן לציבור", הרושם המתקבל הוא שהמופיע בתמונה הוא פושע מבוקש ע"י שלטונות אכיפת החוק, ויש להיזהר מפניו ולהזהיר עליו.

פגיעה בפרטיות

76.     מוסיף וטוען התובע, כי תליית צילום תמונתו, מהווה גם פגיעה בפרטיות של התובע, כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981, שלשונו:

"1.     לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

2.     פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה....

(1)...
(2)...
(3)...
(4)     פרסום תצלומו של אדם ברבים, בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו."


77.     אני דוחה את הטענה.

78.     צילום תמונתו של התובע, דיוקן פניו בהגדלה מתוך תמונתו המופיעה ברשיון הנהיגה שלו, כשלעצמה - אין בה כדי להשפילו או לבזותו.

79.     לא ניתן ללמוד מצילום דיוקן פניו של התובע דבר. תליית התמונה בביתן השומרים בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", היא פרסום בהקשר העלול להשפילו או לבזותו בעיני הבריות. לפיכך, נמצא כי הפרסום הוא לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. הנתבעת פרסמה צילום תמונה תמימה, בהקשר פוגעני. בכך אפשר שפגעה בשמו הטוב של התובע. אך אין במעשה זה פגיעה בפרטיותו.

80.     למעלה מן הדרוש, אוסיף ואומר, כי הוראת סעיף 2(4) לחוק ההגנה על הפרטיות, איננה מורה על הפגיעה בפרטיות. כאשר נסיבות פרסומו של אותו תצלום מסויים עלולות להשפיל אדם או לבזותו: האחריות לפגיעה בפרטיות איננה עולה מתוכן התצלום במשולב עם הנסיבות שבהן פורסם תוכן זה (מיקום תליית התמונה, הכיתוב שהוסף לה וכדומה).

81.     קביעת הפגיעה בפרטיות איננה על פי הקשר הפרסום, אלא על פי תוכן הצילום עצמו; הפגיעה בפרטיות היא רק כאשר בתצלום עצמו מצוי פוטנציל של השפלה או לעג, ובנסיבות הפרסום יש כדי לממש פוטנציאל זה. (ראה: רע"פ 9818/01, ביטון נ' סולטן, פד"י נ"ט(6) 554 בעמ' 584, מפי הנשיא א. ברק).

82.     תכליתה החקיקתית של ההגנה הקבועה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, היא איסור פרסום תצלומו של אדם כאשר בתצלום יש כדי לחשוף היבט מצנעת חייו של האדם, העלול להשפילו או לבזותו. אין תכליתו להגן על ערכים נוספים כגון השם הטוב, שאיננו מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות, אלא מתכליותיו של חוק איסור לשון הרע.

83.     חוק הגנת הפרטיות, תכליתו להגן על "הפרט המוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שענייניו האישיים האינטימיים ייהפכו - ללא הצדקה -
ל-"נחלת הציבור" (דברי הסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, תש"מ - 1980, ה"ח 206).
     ראה גם: בספרו - הגנת הפרטיות, בעמ' 97, שם מציין המחבר, עו"ד אלי הלם, כי אין לעשות שימוש בחוק הגנת הפרטיות, כדי לעקוף את הסדריו המיוחדים של חוק איסור לשון הרע.

84.     הוראת סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות חלה איפוא רק על פרסום תצלום, כאשר טבוע בו כשלעצמו - פוטנציאל השפלה או לעג, כביטוי להגנה על הזכות לפרטיות, כאשר בנסיבות הפרסום יש כדי לממש פוטנציאל זה.

85.     כאמור, בענייננו, המדובר בפרסום תמונה תמימה של התובע בהקשר פוגעני, אשר אינו מהווה פגיעה בפרטיות.

הנזק

86.     בתצהירו, מעיד התובע כי נזקו בגין פרסום לשון הרע התבטא בתחושת ההשפלה שחש, שבעקבותיה נזקק לטיפול רפואי בשל תחושות דכאון, פגיעה מיחס שלילי של הסביבה והשכנים, וחוסר אפשרות למצוא מקום עבודה אחר עקב חשיפת אנשים רבים מענף הרכב לתמונתו בשערי חצרי הנתבעת.

87.     על תכליתו של הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, אומר בית המשפט כי הוא נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הנפגע, לתקן את הנזק שאירע לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגע (ר.ע.א 4740/06, לימור אמר נ' אורנה יוסף, פד"י נ"ה(5), 510, 525. בשים לב לתכליות אלה, קובע בית המשפט את אמות המידה לבחינת הנזק הלא ממוני והן טיב הפרסום, היקפו, אמינותו ובמידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

88.     בחינת טיב הפרסום מעלה כי הוכחה תליית צילום תמונתו של התובע, כתמונת מבוקש "מסוכן לציבור" בסמוך לתמונותיהם של מבוקשי פח"ע. זוהי דיבה חמורה.
89.     הוכח כי התמונה היתה תלויה באופן גלוי ובולט בביתן השומרים אשר בפתח שערי מתחם הנתבעת, אשר לידו עוברים מאות אנשים מדי יום, בכניסתם וביציאתם והם חשופים לצילום ולכיתוב: "מסוכן לציבור". היקפו של הפרסום ובמשך כעשרה ימים, יש בו כדי להחמיר את הפגיעה.

90.     לא נסתרה טענת התובע בדבר זהות הנחשפים לפרסום מידת היכרותם את התובע, ומידת העניין של מי שהפרסום יכול היה להגיע אליו - חבריו של התובע, מכריו מענף הרכב ושכניו מראש העין וכן חברי הקהילה הקרובים אליו.

91.     יש לשקול את שיקול אמינות הפרסום במקרה זה, במתן משקל לרכיב היקף הפגיעה: תליית צילום תמונתו בביתן השומרים נעשה משיקולי בטחון אשר בהם ניתן אמון מלא, והפרסום נעשה מטעמה של הנתבעת מן הגדולות בענף הרכב, אשר הבאים בשעריה מייחסים לה אמינות רבה.

92.     אשר למידת פגיעות הפרסום - התובע לא הוכיח כי מעסיקים פוטנציאליים או גורמים בענף הרכב נרתעו מלהעסיקו עקב הפרסום. יש לזכור כי לעניין הקביעה אם יש בפרסום משום לשון הרע, אין צורך להידרש לבחינה האם הפרסום גרם בפועל לתוצאות, אלא די בכך שהוא "עלול" היה לגרום להן.

     ניתן להניח כי מעסיק פוטנציאלי ישקול בין יתר השיקולים את הסיכון לקבל את התובע כמי שנחשב בעיני הנתבעת כ"מסוכן לציבור".

93.     התובע הציג אישור רפואי כי נזקק לתרופות הרגעה ואף העיד ובהתרגשות על התחושה הרעה המלווה אותו עקב הכאב וההשפלה שהיו למנת חלקו (עמ' 15 לפרוטוקול):

"מרוב בושה לא יצאתי מביתי במשך ימים רבים. רעייתי ילדי ובני משפחתי - כולם חשו אי נעימות ובושה בגלל התמונה שהידיעה אודותיה עשתה לה כנפיים בראש העין" (סעיף 48 לתצהיר התובע עליו לא נחקר).

94.     התובע העיד כי הוא זה שהיסב את תשומת ליבה של הנתבעת לחוסר שמצא בחלקי חילוף (עמ' 29, שורה 14).

     התובע אף העיד כי היה מוכן לשלם את הנזק מכיסו - על מנת לשמור על מקום העבודה (ס' 11 לתצהירו), ומבחינתו כאדם בשנות החמישים לחייו, מקום העבודה אצל הנתבעת היה שווה עבורו 3,605 ₪ ואף יותר מכך. אלא שהנתבעת הציגה את נכונות התובע לשלם הסכום הזה כהודאה בגניבה. חרף הצעתו זו והצעתו לעמוד בבחינת פוליגרף, התובע על מנת לסיים את הדיון בעניין ובמהירות, הודיע כי הוא מוותר על מחצית סכום תביעתו ואיננו עומד על הבאת עדיו שלא התייצבו.

הפיצוי

95.     מידת הפגיעה שהיתה כאן איננה מבוטלת, וודאי לאחר שהתובע דרש את הסרת צילום תמונתו והביע את תחושת עלבונו וכאבו על התליה. הפגיעה היתה במידה גדולה מן הנדרש מכיוון שאף לשיטתה של הנתבעת, אפשר היה למנוע את הכניסה גם ללא תליית התמונה.

96.     התמונה בצירוף הכיתוב: "מסוכן לציבור", נתלתה בכוונה לפגוע - כדי "לעשות צחוק" - אף לאחר ביקוריו של התובע, כאשר היה ברור שהנתבע נפגע מאוד מהצגת התמונה, ומשזו לא הוסרה, הרי הוכחה הכוונה לפגוע; וזאת כאשר הנתבעת לא הוכיחה זאת כאשר שינתה גירסתה כאילו איים על חייה של הגב' מאיה מונטר. התובע עמד בנטל ההוכחה הדרוש לקיומו של סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

97.     בית המשפט יחמיר בקביעת שיעור הפיצויים אשר יש לפסוק כנגד הנתבעת, אשר אף לא עשתה דבר לתקן את המעוות, לא בדרך של התנצלות, תיקון או הכחשה.
סוף דבר

98.     אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 75,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

     הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ. סכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.



ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ז (10 באפריל 2007) במעמד הצדדים.

מארק - הורנצ'יק דליה, שופטת     





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון