עדיפות סעיף 147 לחוק הירושה על פני סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח

עדיפות סעיף 147 לחוק הירושה על פני סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח
א. מ ב ו א
1. המבקשים שהינם יורשי המנוח ישראל ברלר ז"ל (להלן: "המנוח"), הגישו בקשה לסעד הצהרתי, על פיו התבקש ביהמ"ש להצהיר כי הזכות לקבל תגמולי ביטוח חיים על פי פוליסה לביטוח חיים במקרה מוות בלבד שייכת למבקשים בלבד, בהיותם המוטבים על פי הפוליסות, ולא לנושי החייב שהינם יתר המשיבים.

2. פס"ד בעניין דומה ניתן ע"י בימ"ש זה כבר בה"פ 80/05 בעניין גלעד נ' גלעדי ואח' ביום 19.12.05, לפיכך הסכימו כל המשיבים אחרים, למעט בנק הפועלים, למתן סעד זהה בבקשה זו, או לחילופין להשאיר לשיקול דעת בימ"ש.

3. הסוגיה בקצרה הינה באשר להתלבטות בשאלה, זכויותיו של מי גוברות? האם גובר מעמדו של נושה מעקל, שעיקל זכויות המנוח החייב בפוליסת ביטוח חיים, או שמא מעמדם של המוטבים בזכויות אלה, אשר אין מחלוקת שאין להם כל חלק בחוב המנוח?

4. בפס"ד גלעד נ' גלעדי פרטתי בהרחבה את המסגרת הדיונית ואין לי אלא לחזור עליה כדלקמן:

ב. המסגרת הדיונית

1. הבסיס החוקי להטלת עיקול על נכסי החייב שבידי צד ג', נמצא בסעיף 43 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז- 1967:

43. "ראש ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול כלל נכסי החייב או על עיקול נכס מסוים מנכסיו הנמצאים בידי צד שלישי".

"נכס" על פי הגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ הינו לרבות זכות קיימת או עתידה. בענייננו אין מחלוקת כי הזכות שעוקלה הינה זכות עתידה על פי הגדרתה, ככזו שהינה וודאית ביום מותו של המבוטח (ראה לעניין זה ע"א 323/80, אילתית נגד בל"ל פד"י ל"ז (2) 673, 683).

2. נושיו של מבוטח רשאים לעקל זכויות המבוטח על פי הקבוע בסעיף 13 (א) לחוק חוזה הביטוח, ומפאת חשיבות הניסוח בסעיף אביאו כלשונו כדלקמן:

13 (א) "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח. אולם, אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושיעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושה המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה".


13 (ב) זכותו של המוטב אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא קרה מקרה הביטוח, אלא אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת".
(הדגשות שלי א.מ.ג).

3. סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח חל על כל סוגי הביטוח כפי שמעידה כותרת פרק א' של החוק שם מצוי סעיף 13. בעניין זה יש לבחון האם חל סעיף 13 גם על חוזה ביטוח חיים, שכן סעיף 40 לחוק קובע כי:
"הוראות פרק זה יחולו על כל סוגי הביטוח זולת אם יש בפרק אחר של חוק זה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".
(הדגשות שלי א.מ.ג)

4. הוראה מפורשת ומיוחדת בחוק חוזה ביטוח המחריג את חוזה ביטוח החיים מסעיף 13 לא נמצאה. ואולם, אין להתעלם ויש ליתן את הדעת באשר להוראות חוק אחר, והוא חוק הירושה אשר קובע בסעיף 147 שבו כדלקמן:
"147. סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח, על פי חברות בקופת-קצבה או בקופת-תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון".
(הדגשות שלי א.מ.ג).

זאת ועוד, על פי סעיף 78 לחוק ההוצל"פ רשאי נושה לנקוט הליכי הוצל"פ עם פטירת החייב, אך ורק כנגד עזבונו של החייב בין שחולק העיזבון בין אם לאו. ובעניין זה, לא יוכל הנושה לנקוט פעולה כנגד תגמולי ביטוח חיים שאינם באים בכלל נכסי העיזבון, אלא אם כן הותנה אחרת.

ג. הטיעון המשפטי:

1. בפס"ד גלעדי לא נזקקתי לשאלה איזה סעיף גובר, האם סעיף 13 לחוק חוזה ביטוח או שמא סעיף 147 לחוק הירושה, שכן כבר אז כמו היום סברתי כי גם לו נניח לצורך הדיון כי סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח גובר בהיותו חוק ספציפי, עדיין נותרה בעינה השאלה מהן "הזכויות" אותן ניתן לעקל.

2. בנושא הגדרת הזכויות, סברתי אז כמו היום כי הזכות של המנוח הניתנת לעיקול לא היתה יותר מאשר הזכות לשנות מוטבים, ו/או להורות למבטח לשלם את התגמולים לאחר הפטירה למוטבים, הא ותו לא. למנוח לא היו כל זכויות קנייניות בתגמולים בתקופת חייו, ולפיכך אף הנושה לא יכול להימצא "במקום טוב יותר" מאשר המנוח, זכויות הנושה באות ב"נעלי" החייב, ומשכך אין הנושה יכול לקבל יותר ממה שהחייב היה מקבל בחייו או במותו.

3. בחוזה ביטוח אם כן, בו אירוע הביטוח הינו מוות ולא הגעה לגיל מסוים, אין המבוטח יכול לדרוש את תגמולי הביטוח. שכן בשעה שאלה "יקרמו עור וגידים" , כבר עבר המבוטח מעולמינו לעולם שכולו טוב, והזכות של יורשיו תהא לדרוש את קיום החוזה והעברת התגמולים למוטב. עוד בחייו לא היה למבוטח כל זכות לקבל את תגמולי הביטוח החיים, אלא אם כן כאמור, תניה נוספת בחוזה היתה הגעה לגיל פרישה, או אז היו למבוטח זכויות אף בחייו.

4. כך אף חשבו מספר מלומדים בספרות כאשר באו ליתן דעתם באשר לזכות המבוטח המותרת לשעבוד ועיקול ע"י נושי המבוטח טרם קרות אירוע הביטוח.
ולעניין זה ראה בספרו של "ידין" בעמ' 61 כדלקמן:
"אם זכויות המבוטח על פי החוזה יהווה למעשה נכס בעל ערך אשר המבוטח הצליח להעביר או לשעבד ואשר לנושיו כדאי יהיה לעקלו – זוהי שאלה אחרת, כי אין למבוטח זכות לתגמולי ביטוח, כל מה שיש לו היא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. לפיכך, קיים ספק אם בכלל תהיה לכל ההוראה הזאת משמעות מעשית".
(הדגשה שלי א.מ.ג)

5. וכן ראה בספרו של "אליאס" בעמ' 318 כדלקמן:
"פרופ' ידין מציין כי להעברה, שעבוד או עיקול של זכות המבוטח אין כל משמעות מעשית, שכן למבוטח אין זכות לתגמולי ביטוח. כל מה שיש לו היא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. מכאן, שהטלת עיקול על פוליסה לביטוח חיים למשל, אינה פוגמת בזכותו של המוטב לקבל את כספי הביטוח. האדם הזכאי לקבל את תגמולי הביטוח בקרות האירוע המזכה הוא המוטב. העיקול על זכויות המבוטח מוגבל לזכויות המוקנות לו בחוזה. מובן, כי עיקול זה אינו יכול לתפוס ברשת זכות שאינה מוקנית לו מלכתחילה (קבלת תגמולי הביטוח). נראה, לפיכך, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי עיקול שהוטל על הפוליסה גובר על זכותו של המוטב לקבל את תגמולי הביטוח בקרות מקרה הביטוח".
(הדגשה שלי א.מ.ג).

6. וכן ראה בפירוש לחוק החוזים בספרו של ש. ולר בעמ' 406 כדלקמן:
"השאלה היא מה טיב זכותו של המבוטח. על פי רוב זכותו היחידה לפי החוזה היא הזכאות לתגמולים. כאשר המוטב הוא הזכאי לתגמולים, זכות המבוטח לפי החוזה היא הזכות לתבוע מהמבטחת לשלמם למוטב (סעיף 12 (א') סיפא. לשעבוד זכות זו או עיקולה אין חשיבות מעשית. ייתכן שחשיבות ההוראה נעוצה במתן היתר למבוטח להתקשר בהסכם לשעבוד זכותו לפי החוזה, תוך התחייבות לביטול זכות המוטב".
(הדגשה שלי א.מ.ג).

7. בבש"א (י"ם) 8991/06, נדרש ביהמ"ש, מפיו של כב' השופט ר. וינוגרד לשאלת עדיפות סעיף 147 לחוק הירושה על פני סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, וכך קבע:

"ההנחה כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח היא הוראה מיוחדת לעניין הנדון, קשה בעיניי. סעיף 13 אינו דן בחוזי ביטוח חיים במפורש, אלא בחוזים בהם נקבע מוטב. מאחר ואין מניעה עקרונית מקביעת מוטב בחוזי ביטוח באשר הם, אין מקום לאמירה, כי סעיף 13 הוא הוראה מיוחדת לביטוח חיים. לעומת הוראה כללית זו, החלה על כל סוגי הביטוח, מתייחסת הוראת סעיף 147 לחוק הירושה באופן מפורש וספציפי ל"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח", קרי: תשלומים בגין חוזה לביטוח חיים. מכאן, כי לעניין ביטוחי החיים קמה עדיפות דווקא להוראת סעיף 147 לחוק הירושה, שהיא ההוראה המיוחדת לעניין זה".
(ראה סעיף 24 בעמ' 10 לפסה"ד)

8. כתוצאה ממסקנה זו, קבע כב' השופט ר. וינוגרד אף הלכה מרחיקת לכת מעבר לפס"ד גלעד נגד גלעדי, ועל פיה גם תגמולי החיסכון לא ניתנים לעיקול עקב סעיף 147 בחוק הירושה.

9. כשלעצמי, אני סבורה שיש לצמצם את פרשנות סעיף 147 לחוק הירושה ככל שסעיף זה מתייחס לתגמולי ביטוח חיים, שכן ריישא הסעיף מתחילה במילים "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם", כל יתר הכספים למעט מרכיב "הריסק" יכול המנוח לקבל בחייו גם אם בכך "שבר" תוכנית חיסכון או קופת גמל אחרת. את מרכיב "הריסק" לא יוכל אף פעם לקבל לידיו בחייו. ויש לפרש אם כן סעיף זה המתייחס לתגמולי ביטוח "ריסק" בלבד המתקבלים עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח.

10. פס"ד קורן שניתן כפס"ד בבר"ע על החלטת רה"ל וניתן כדן יחיד (בר"ע (מחוזי ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן , ל"ב (4) 335, (להלן: "פס"ד קורן"), קבע כי לסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח עדיפות כחוק ספציפי על סעיף 147 לחוק הירושה, ויש לאפשר לנושי המבוטח לעקל זכויותיו, מכיון שזכויות אלה הן שלו ולא של המוטבים. בפס"ד גלעד נ' גלעדי, קבעתי אז, כמו שאני סבורה היום, כי ביהמ"ש לא פרש את מהות הזכות של המנוח, ולו היה מפרש זאת לבטח היה מצמצם זכויותיו לתגמולים שאינם נובעים ממרכיב ה"ריסק".

למרבה המזל, סוגיה זו בדיוק עלתה פעם נוספת בבר"ע על החלטת רה"ל בבר"ע 1341/05 קיפניס רוחמה נ' בנק הפועלים, מיום 13.2.06, שם קבע ביהמ"ש מפיה של כב' השופטת ברכה בר-זיו, כי יש לדחות את הערעור ולאמץ את החלטת רה"ל שאיבחן בין מרכיב הריסק לבין מרכיב תגמולי הביטוח האחרים. ביהמ"ש באותו עניין הסתמך על הלכת קורן ופירשו ביחד עם סעיף 13 (א) לחוק חוזה ביטוח כתומך במסקנה, לפיה נשמרו זכויות המבוטח לערכי הפדיון במובחן מזכויות המוטב (ריסק), (ראה סעיף 3 לפסה"ד).
הנה עיננו הרואות, כי ביהמ"ש המחוזי בבר"ע נוספת איבחן את תגמולי "הריסק" בשונה מהלכת קורן שלא איבחנה תגמולים אלה, וקבעה זכות עיקול כללית בלבד.
ד. טיעון נוסף של המשיב:
1. בצר לו, ביקש המשיב לבנות קונסטרוקציה משפטית חדשה, לפיה היות המבקשים מוטבים בפוליסת ביטוח חיים, כמוה בהקניית מתנה לפי חוק המתנה תשכ"ח- 1968. שכן בהתאם להגדרת מתנה בסעיף 1 (א) שבו, מתנה הינה "הקניית נכס שלא בתמורה", שהרי בענייננו המבקשים לא נתנו כל תמורה לחייב. כמו כן, מפנה המשיב לסעיף 106 (א) לחוק הירושה, על פיו אם אין בעיזבון כדי לסלק את כל חובות העיזבון אזי יוכרז כפושט רגל וינוהל לפי דיני פשיטת רגל. ככזה לפי סעיף 96 (א) לפק' פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ- 1980 , אם העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, תהא ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
2. הפכתי והפכתי בטענה זו של המשיב, וקשה לי לקבל קונסטרוקציה משפטית מעניינת זו, מקריאה ראשונה עולה כי ייתכן ויש בה ממש, ומקריאה נוספת עולה כי היא רצופה קשיים לוגיים ועובדתיים. ראשית, בענייננו הנחת היסוד העובדתית כי העיזבון הינו פושט רגל, היא הנחה עובדתית לא נכונה ולפחות לא הוכחה! בתיק זה לא נשמעו ראיות, לא הוכח בפניי כי העיזבון הוכרז כפושט רגל או שראוי להיות מוכרז ככזה.
שנית, ההנחה כי היות המוטבים רשומים בפוליסה בטוח חיים, כמוה כמתנה, היא הנחה לא מבוססת. שלא כמתנה, יש לראות בכך חוזה לטובת צד שלישי,מי שמעניק את התגמולים למוטבים היא חברת הביטוח ולא המנוח. המנוח לא מעניק מאומה. חוזה ההתקשרות הינו בין המבטח לבין המבוטח, הנהנה "מפירות" החוזה הינם המוטבים כצדדי ג'. לא מבוצעת כל הענקה מעשית לצדדי ג' עד פטירת המנוח, ובעת פטירתו אין הוא מעניק דבר אלא המבטח. כך שגם החלת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל הינה בספק ניכר. "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל"... בענייננו, לא המנוח העניק ולא העיזבון העניק, אלא המבטח שמילא אחר הוראת החוזה שבינו לבין המנוח, גם אם נרצה לאמר שהעיזבון מעניק "מתנה" זו ובהיותו פושט רגל הענקה זו בטלה, גם אז קיים כשל לוגי שעה שקבענו כי סעיף 147 לחוק הירושה גובר, ואין כספים אלה חלק מהעיזבון , וככזה אין לעיזבון מה להעניק. אף העובדה שעפ"י הפוליסה מותר למבטח לשנות את שמות המוטבים ככל שיחפוץ, איננה תואמת את סעיף 5 (ב) (ג) לחוק המתנה תשכ"ח-1968.
3. יתר טיעוני המשיב חוזרים על טיעונים קודמים שנדחו ע"י ביהמ"ש, הן בפס"ד גלעד נ' גלעדי והן בפסק דינו של כב' השופט וינוגרד, שאין לי אלא לאמצם גם כן. אינני יכולה להתעלם מטיעון פרקטי אחד השב ונטען ע"י המשיבים בהזדמנויות חוזרות, ואף אוזכר בבר"ע קיפניס נ' בנק הפועלים, על פיו המדיניות המשפטית הראויה הינה כי יש לסלק חובות, ובאיזון האינטרסים מן הדין כי כספים השייכים לחייב, יעוקלו בחייו ויזקפו לתשלום חובותיו. (ראה סעיף 9 לפסה"ד).
אין לי מחלוקת עם מסקנה זו, ואכן מוטב כי זו תהא המדיניות המשפטית הראויה, אלא ככל שנהפוך ונהפוך אין כספים אלה של תגמולי "הריסק" בבטוח חיים שייכים לחייב, לא בחייו ולא במותו, ולא ניתן ל"גייס" את המוטבים בפוליסה להחזר החובות של החייב, רק מחמת העובדה שכספים אלה הם "פירות" השקעותיו של החייב. בעניין זה, פתוחה הדרך של הנושים לעקל את פרמיות הביטוח החודשיות בזמן אמת, או לזמן החייב לחקירת יכולת, ולעמתו מול התשלומים השוטפים המשולמים על ידו לביטוח חיים, במגמה להוכיח התחמקות מתשלום לנושיו. אולם, כך או כך אין לחייב את המוטבים ולגייסם למשימת סילוק חובותיו של המנוח רק משום שאלה נהנים כאמור מפירות השקעותיו. אין אדם צופה את מותו, והטיעון כי מדובר בהברחת נכסים כפי שהושמע על ידי מי מהמשיבים, הוא טיעון שקשה לי לקבלו. אין מדובר בהברחת נכסים, שכן בזמן אמת לא ידע המנוח מתי יתקבלו נכסים אלה אם בכלל ובאיזה שיעור, אלא שיש במעשה זה של רכישת פוליסת ביטוח חיים משום הפניית משאבים (תשלום פרמיות הביטוח) למקור אחר במקום לסילוק החוב הפתוח, כאמור נושא זה צריך להתדיין בהוצל"פ מול החייב עוד בחייו ולא לאחר פטירתו מול יורשיו.
ס ו ף ד ב ר:
סעיף 13 (א') לחוק חוזה ביטוח, קובע כי אין מניעה להעביר או לשעבד זכויותיו על פי החוזה או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה. אז וגם היום, סברתי שזכות זו איננה אלא הזכות לשנות מוטבים או הזכות להורות למבטח לשלם את פדיון הפוליסה למוטבים לאחר הפטירה, הא ותו לא! כפי שהחייב לא יכל ליהנות מכספי תגמולי "הריסק" בחייו, כך הנושה לא יוכל. אין לאפשר לנושה מעמד עודף בזכויות שלא היו של החייב.

אף צד בפניי לא בהליך זה ולא בהליך הקודם בפס"ד גלעד נ' גלעדי לא טען לפרשנות סעיף 13 (ב') לחוק, הקובע כי זכותו של המוטב אינה ניתנת להעברה לשעבוד או עיקול כל עוד לא קרה מקרה הביטוח...יש להניח כי לו היתה נטענת טענה מסוג זה, כי ניתן לעקל זכויות המוטב לאחר מקרה הביטוח, טענה זו היתה נדחית על ידי, שכן הפרשנות הראויה של סעיף זה היא כי מדובר בנושי המוטבים עצמם ולא בנושי החייב. ההיגיון מאחורי סעיף זה הינו כי כל עוד לא ארע אירוע הביטוח (מות החייב) אין כל זכות ברת מימוש למוטבים, אלא זכות וירטואלית בלבד שאין לעקלה, לשעבדה או להעבירה בדרך אחרת, משאירע מקרה הביטוח ניתן לבצע פעולות אלה ע"י נושי המוטבים בלבד, שכן בעת הפטירה הזכויות הן של המוטבים ולא של המנוח שנסתלק מעולמו.
לפיכך, אני מקבלת את הבקשה לסעד הצהרתי כמבוקש ומחייבת המשיב את בנק הפועלים בהוצאות המבקשים בסך 15,000 ₪+ מע"מ.
המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.


ניתן היום, כ"א טבת תשס"ח, 30 דצמבר 2007, בהעדר הצדדים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מי יורש כשאין צוואה ?

  2. סעיף 8 לחוק הירושה

  3. פינוי יורשים של דייר מוגן

  4. ירושה של זכות לדיור ציבורי

  5. הפקעת מקרקעין שהתקבלו בירושה

  6. תקיפה בסכסוך משפחתי על ירושה

  7. גביית חוב מס של העיזבון מיורש

  8. תביעה של אחד היורשים בשם עזבון

  9. ביטול זכויות בדירה לפי צו ירושה

  10. תביעת יורשים לפינוי חנות בשכירות

  11. רישום בעלות במקרקעין מכוח צו ירושה

  12. בעלות יורשים במקרקעין - פסק דין הצהרתי

  13. בעלות על מקרקעין לא מוסדרים בהתאם לצו ירושה

  14. עדיפות סעיף 147 לחוק הירושה על פני סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח

  15. סעיף ו' לחוק הירושה תשכ"ס 1965 - אחריות היורשים לחובות העיזבון

  16. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון