זכות הזקיפה - סעיף 329

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ), שבו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבות לשפותו בגין גמלאות ששילם לניזוק, שהיה משיב מס' 3 בערעור זה ואשר עניינו הסתיים, לאחר שגם הצהיר כי אין לו עניין במחלוקת שבין המערער ובין המשיבות (עמ' 2 לפרוטוקול). השאלה העומדת לדיון היא, האם המערער זכאי לשיפוי מאת המשיבות עבור הגמלאות ששילם או שבנסיבות העניין עליו לזקוף 75% מסכומי הפיצויים על חשבון הגמלה, לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

ביום 9.6.95 נפגע הניזוק בתאונת דרכים, עת נהג ברכב שהיה מבוטח על-ידי המשיבות. הוא הגיש תביעה אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1069/96) כנגד המשיבות, בשל נזקי הגוף שנגרמו לו. בפסק דין מיום 27.7.99 חויבו המשיבות לשלם לו סך של 2,067,764 ש"ח, מתוכו עוכב תשלום סכום של 80,000 ש"ח עד לבירור תביעת הניזוק לקצבת ניידות שהוגשה אל המערער. על סכום פיצויים זה התווסף מאוחר יותר סך של 50,000 ש"ח, שנפסק ביום 1.6.00 בפסק-דין על דרך פשרה במסגרת ערעור שהוגש על-ידי הניזוק (ע"א 7091/99). סכום הפיצויים בראש הנזק של עזרת הזולת לעבר ולעתיד עמד על סך של 1,298,520 ש"ח.

     תביעת הניזוק לקבלת קצבת ניידות מאת המערער התקבלה, ומיום 1.4.00 החלה להשתלם לו קצבה זו. מתברר גם, כי חל שינוי בחקיקה באופן שאיפשר לנפגע לתבוע ולקבל מאת המערער הן קצבת ניידות והן קצבת שירותים מיוחדים, בעוד שקודם לשינוי היה זכאי לבחור אחת מהן בלבד. נוכח האמור, ביקש הניזוק מאת המערער וקיבל, החל מיום 9.11.00, קצבת "שירותים מיוחדים" (להלן - קצבת השר"מ) וזאת בנוסף לקצבת הניידות. דא-עקא, בניגוד לקצבת הניידות לא נוכתה קצבת השר"מ מסכום הפיצויים ששולם על-ידי המשיבות, מכיוון שלטענתן, במצב המשפטי בעת מתן פסק הדין בעניינו של הניזוק, לא ניתן היה לצבור שתי קצבאות אלו והניזוק תבע וקיבל קצבת ניידות. לכן, לא יכול היה לזכות בקצבת השר"מ.

     לאחר דברים אלה הגיש המערער אל בית-משפט השלום בירושלים תביעה לשיפוי כנגד המשיבות, על סך של 509,033 ש"ח, סכום המהווה 80% מכלל הגמלאות. תביעה זו נסמכה על הסכם שנכרת בין הצדדים, במסגרתו נקבע מנגנון השיפוי עבור גמלאות המשתלמות על-ידי המערער לנפגע בתאונת דרכים. אין מחלוקת, כי המשיבות שיפו את המערער עבור קצבת הניידות שאותה הוא שילם לניזוק, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הדרישה. סלע המחלוקת היה אפוא, חבותן לשפותו גם עבור קצבת השר"מ וכן תוספת ריבית עבור קצבת הניידות, בהתאם לקבוע בסעיף 6 להסכם שבין הצדדים. המשיבות, מצידן, הגישו הודעת צד ג' כנגד הניזוק, אולם נושא זה אינו נוגע עוד להליכי הערעור שלפנינו.

     טענתו העיקרית של המערער בבית-משפט קמא הייתה, כי הסדר השיפוי שבהסכם חל אף על קצבת השר"מ, כך שהמשיבות חייבות לשפותו בשל כל גמלה שהוא משלם ועתיד לשלם לניזוק, אף אם מדובר בפיצוי יתר של הנפגע על חשבון המשיבות. מנגד טענו המשיבות, כי ההסכם אינו חל לגבי קצבה זו, שהוכרה בחוק זמן רב לאחר כריתתו. עוד טענו, כי בהתאם לסעיף 329 הנ"ל לחוק הביטוח הלאומי, היה על המערער לזקוף על חשבון קצבת השר"מ אותו חלק מסכום הפיצויים המקביל לה.

     בית-משפט השלום דחה כאמור את התביעה. בפסק-דינו קבע כי היה על המערער לזקוף מסכום קצבת השר"מ חלק מסכום הפיצויים (עד 75%), בהתאם לסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. כך, למעשה, אין המשיבות צריכות לשלם דבר למערער, שכן קצבת השר"מ מנוכה במלואה.

     בערעור שלפנינו טוען המערער, כי בית-משפט קמא טעה בכך שהפעיל את מנגנון הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. לגישתו, ההסכם ממצה את הסדר השיפוי שבין המערער ובין המשיבות, כך שלא ניתן להיזקק לסעיף זה. הוא מוסיף וטוען, כי הפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי תיעשה, על-פי ההלכה הפסוקה, רק במקרים חריגים שבהם הנפגע נהג במרמה ובחוסר תום לב וכאשר וויתר על הגמלאות המגיעות לו מהמערער. לעניין זה הוא הפנה לאמור ברע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים. להלן: המגן). המערער גם עמד על-כך, שעל-פי הפסיקה נפגע אינו יכול לוותר על הגמלאות המשתלמות לו, שכן אין בכך כדי להגשים את התכלית הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי (ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11. להלן: אלמוהר).

     המשיבות חולקות על טענות המערער. לדידן, ההסכם לא ביטל את האפשרות להפעיל את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרים המתאימים וכי המקרים אשר אוזכרו בפסיקה בעניין זה אינם בבחינת רשימה סגורה. ייתכנו מקרים אחרים, שגם בהם תהא חובה על המערער לילך בדרך זקיפת סכום הפיצויים על חשבון הגמלאות. כזה לדעתם הוא המקרה שלפנינו, שכן הנפגע קיבל כפל פיצוי ואילו על המשיבות יוטל כפל חיוב, אם הן תחויבנה בשיפוי.

     אכן, קיימת הבחנה בין הסדר השיפוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ובין זה שנקבע בהסכם. בעוד שההסדר הסטטוטורי מעניק למערער זכות סוברוגציה כלפי המזיק וכלפי המבטח הבא בנעליו (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433), חורג ההסכם מהאיזון במערכת היחסים שנוצרת במשולש שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי, כפי שנקבע בחוק ובפסיקה (ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103). כך, לדוגמא, תביעת המערער את המשיבות מכוח ההסכם אינה תלויה בהיקף חבותו של המזיק כלפי הניזוק או בקצבאות שישתלמו בפועל לניזוק (לגבי אי התחשבות בקיצור תוחלת חיים באשר לשיפוי, ראו: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט, פורסם במאגרים).

     מכאן, אין להסיק עדיין כי הוראת סעיף 329 נסוגה מפני הוראות ההסכם. ההוראה האמורה מסדירה את היחסים בצלעו האחרת של המשולש, זו הנמתחת בין הניזוק ובין המוסד לביטוח לאומי. מצד זה ברי, כי בהסכם לבדו, הניצב במתחם יחסים אחר שבין המוסד לביטוח לאומי ובין המבטח, אין כדי למנוע את הפעלתה. לשון אחרת: ההסכם לחוד, וסעיף 329 לחוד. ודוק: גם בהלכת המגן, הוחל סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, למרות שהצדדים בו הם גם צדדים להסכם. לעניין זה העיר שם בית המשפט העליון, כי "מקום בו מתקיימות נסיבות המחייבות הפעלה של סעיף 329... ממילא לא קמה למוסד לביטוח לאומי עילה לפי ההסכם, ביחס לסכום הזקיפה" (סעיף 22 לפסק-דינו של השופט א' ריבלין). לגישת השופטת א' חיות, נסיבות בלתי הולמות של הפעלת זכות השיפוי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, חלות גם על מימוש הזכות החוזית מכוח ההסכמים שבין המבטחות ובין המוסד לביטוח לאומי (סעיף 1(א) לפסק-דינה).

     מכאן השאלה, האם בנסיבות העניין שלפנינו קיימת הצדקה לדרוש שיפוי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ולא לפעול על דרך של זקיפת הגמלאות, לפי סעיף 329 לחוק.

     על-פי פשט הוראות החקיקה ניתן היה מלכתחילה לסבור, כי אמור להתקיים איזון מלא בין שלושת הצלעות הרלוונטיות: הניזוק, המזיק והמוסד לביטוח לאומי. הניזוק יקבל את מלוא סכום נזקיו, כאשר הוא יכול לבחור בין פיצויים מהמזיק, גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי או תביעה כלפי שניהם גם יחד, ובלבד שבסיכומו של דבר הוא לא יקבל יותר מסכום נזקו או מגובה הגמלאות המרבי, לפי הגבוה מבין השניים. חריג לכך הוא זכותו לקבל 25% מסכום הפיצויים, בנוסף לכל הגמלאות העולות על סכום הפיצויים, או במקרה שהוא מקבל את מלוא סכום הפיצויים, והמוסד לביטוח לאומי זוקף סכומים על חשבון הגמלה. המזיק משלם את מלוא סכום הנזק שגרם, בין אם במישרין לניזוק ובין אם בחלקם לניזוק ובחלקם למוסד לביטוח לאומי, לאחר שדאג כי סכומי השיפוי שהוא חב כלפי המוסד לביטוח לאומי, ינוכו מסכום הפיצוי. הוא הדין כמובן לגבי מבטחו של המזיק. המוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק את סכומי הגמלאות להן הוא זכאי מכוח החוק, והוא רשאי לשוב בתביעת שיפוי אל המזיק מכוח סעיף 328 לחוק, או לזקוף את סכומי הפיצויים הרלוונטיים, בהתאם לסעיף 329 לחוק על חשבון הגמלאות.

     במשך הזמן חלו שינויים באיזון האמור. ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי ובין המבטחים השונים קובע, כי המוסד ישופה בפחות מהסכומים המגיעים לו על-פי החוק. מנגד לכך, עילתו כלפי המבטחים תתבסס על-כך שקיים ביטוח ושולמו על-ידו הגמלאות, וללא קשר לגובה הנזק. לפיכך גם נקבע בדנ"א 10114/03 הנ"ל, שעל אף שבהליך שבין המזיק ומבטחו ובין הניזוק הופחת סכום פיצויים בשל קיצור תוחלת החיים, אין להביא נתון זה בחשבון בכל הנוגע לשיפוי כלפי המוסד לביטוח לאומי. שינוי זה באיזונים האמורים אינו מעניינו, שכן הוא מהווה הסדר פנימי בין שניים מצלעות המשולש.

     עניין נוסף ומהותי יותר שהוביל לשינוי באיזון שבמערכת היחסים האמורה, נוגע לתכליות השונות שביסוד שני ההסדרים: הפיצויים הנזיקיים משולמים לניזוק כפיצויים ראויים וסבירים, להיטיב את מצבו ולהחזירו ככל הניתן למצבו ערב הפגיעה. תכלית הגמלאות על-פי חוק הביטוח הלאומי היא סוציאלית. מכאן קבעה הפסיקה, כי הניזוק איננו רשאי לוותר על גמלאות להן הוא זכאי או עתיד להיות זכאי מהמוסד לביטוח לאומי (הלכת אלמוהר). על-פי מה שנפסק שם, מטרת החוק היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, באמצעות קצבה חודשית ולא על-ידי תשלום חד-פעמי. בכך יובטחו אמצעי קיום מתאימים לנפגע, לאורך כל ימי חייו.

     נוכח גישה זו, מכיוון שהניזוק איננו רשאי לוותר על תגמולי הביטוח הלאומי, נמנע המערער במשך שנים על שנים מלממש את זכותו לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, ובכל מקרה הוא חזר בתביעת שיפוי אל המזיק, בין אם מכוח סעיף 328 לחוק ובין אם מכוח ההסכם שבינו ובין המבטחים.

     הלכת אלמוהר שבה והתאשרה בבית המשפט העליון פעם אחר פעם. עם זאת, הרציונאל העיקרי הטמון בה נוגע לסוגית הוויתור, שהרי מלכתחילה התביעה שם הייתה להצהיר על תוקפו של וויתור מצד הניזוק (ע"א (י-ם) 6386/99 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים). גם לאחרונה אושרה הלכת זו, זאת בפסק-דין המגן, גם-אם בית המשפט ראה לפתוח בה פתח מסוים וצר. כלשונו:


"אינני סבור כי ישנה הצדקה מבוררת לסטות מהלכת אלמוהר - כעניין של מדיניות. אינני סבור כי יש להורות למוסד לביטוח לאומי להפעיל, כעניין שבשגרה, את זכות-הזקיפה הקנויה לו בהוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, מוצא אני כי יש לעדן את הלכת אלמוהר ולגדור את גבולותיה."
(סעיף 19 לפסק-דינו של השופט ריבלין. הדגש מצוי במקור).


     אכן, הגישה הפטרנליסטית שבאה לידי ביטוי בהלכת אלמוהר, זכתה לביקורת רבה מצד מומחים לדבר ואף פסקי-דין שונים העירו על-כך אגב אורחה. כך גם בית המשפט העליון בפסק-דין המגן. בסופו של דבר, על בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין האוטונומיה של הפרט הניזוק ובין הזכויות הסוציאליות, שיש להן גם היבט ציבורי כללי.

     גם בהלכת אלמוהר וגם בפסק דין המגן עמד במרכז הדיון נושא הוויתור של הניזוק. בהלכת המגן הגיע בית המשפט למסקנה, שיכולות להיות נסיבות שבהן וויתורו של הניזוק כלפי המוסד לביטוח לאומי יכובד. בית המשפט בחן זאת בשני היבטים: סובייקטיבי ואובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי מתייחס לרצונו הכן והאמיתי של הניזוק, דהיינו, האם באמת ובתמים רצה לקבל את מלוא הפיצויים מהמזיק ולוותר על הזכויות כלפי המוסד לביטוח לאומי. היסוד האובייקטיבי בוחן את התכלית הסוציאלית והשפעת הוויתור על הגשמתה, הלכה למעשה. עם זאת, הרציונאל של פיצוי עתי באמצעות גמלאות כהסדר עדיף על תשלום חד-פעמי, מהווה נקודת מוצא בלבד ולא נקודת סיום (סעיף 20 לפסק-דינו של השופט ריבלין). ואולם, כאשר שאלת הפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי אינה נוגעת כלל לסוגיית הוויתור של הניזוק, יש לבחון את ההצדקה לנקוט במימוש הזכויות מכוח סעיף זה, זאת בהתאם לעקרונות הכלליים של מערכת האיזונים, כפי שהובהרו בהלכת המגן לאחר שאימצה את פסק הדין אלמוהר תוך ריכוכו.

     בענייננו אין מדובר בגמלאות שהיה ידוע על קיומן בעת ההליך שבין הניזוק ובין המזיק, באופן שניתן היה להביאן בחשבון לצורך ניכוי או עיכוב תשלום של חלק מהפיצויים או לצורך וויתור. עניין לנו בגמלאות שהזכות לקבלן נולדה לאחר סיומו של ההליך. בנסיבות אלו, המזיק ומבטחו אינם יכולים להגן באופן סביר על עניינם. יוצא אפוא, שעל-פי החלת הכללים הרגילים יזכה הניזוק בנסיבות אלו לפיצוי יתר, והמזיק יחויב בתשלום יתר. תוצאה זו אינה מתחייבת בנסיבות שניתן לחזור לאיזון הבסיסי והנכון, כפי שפורט לעיל, באמצעות הפעלת זכות הזקיפה שבסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. על דברים דומים עמדה השופטת א' חיות בפסק-דין המגן, באמרה (בסעיף 1(א) לפסק-דינה):


"הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה. במקרים כגון אלה, מן הראוי לאיין בפעילת זקיפה ישירה כנגד הניזוק את כפל-הפיצוי שהשיג."


     לנימוקים אלה הצטרף גם השופט י' טירקל.

     הקושי לכאורה במקרה דנן נעוץ בכך, שלא נקבע כי הניזוק הפר התחייבות כלפי המשיבות, ויתר על הגמלאות או פעל בדרך של מרמה. ענייננו לא שייך כלל לנושא הויתור או להפרת התחייבות. בנקודת הזמן של מתן פסק הדין ב-ת"א 1069/96 כלל לא נולדה זכאותו של הנפגע לקבלת הקצבה. זו נוצרה רק לאחר מכן ומשום כך הניזוק גם לא יכול היה לוותר על הגמלאות או להתחייב כלפי המשיבות שלא לתבוע אותן.

     מהו, אם כן, הדין במקרה דנן? הצד השווה בין עניין המגן וענייננו הוא העובדה, כי בשל נסיבות מיוחדות וחריגות, אם לא יופעל סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, יקנה הנפגע כפל פיצוי, הנופל כולו על שכמן של המשיבות. הפרת האיזון בין המזיק, הניזוק והמערער מצדיקה את השבתו. זאת ניתן לעשות על-ידי זקיפת הפיצויים על חשבון הגמלאות. עם זאת יש להדגיש, כי דברי בית-משפט קמא, שלפיהם הפעלת זכות הזקיפה תלויה בציר הזמן אינם מכוונים לכך שזהו תנאי המספיק לשם הפעלתה של הזקיפה. יש להוסיף ולהראות טעמים בעלי משקל שיתמכו במעשה זה, כפי שנמצאו כאן.

     המסקנה הנובעת מהאמור שמסקנתו של בית-משפט השלום מקובלת עלינו גם אם לא מנימוקיו. אנו מתמקדים בעובדה המיוחדת, שלפיה מדובר בזכות חדשה לגמלה אשר נולדה לאחר סיום ההליכים בין המזיק ובין הניזוק. בית-משפט השלום פירש את הדברים לטעמנו באופן רחב מידי, מעבר לנדרש בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו ומעבר לפתח הצר שנפער בהלכת המגן הנ"ל.

     המערער הוסיף וטען, כי בעת הדיון בבית המשפט העליון - במחלוקת שבין המזיק ובין הניזוק - כבר היה ידוע כי גמלת השר"מ יכולה להשתלם בנוסף לגמלת הניידות. בית-משפט השלום לא קיבל טענתו זו ועל-כך הוא מלין גם לפנינו. דא-עקא, לא ראינו שטענה זו הועלתה על-ידו בכתבי הטענות בבית-משפט השלום בהליך נשוא ערעור זה. גם אם מדובר בשינוי דין, מן הראוי היה להציג לפני בית-המשפט נתונים מבוררים בנושא. מכל מקום, מדובר על תיקון חקיקתי שהתקבל זמן קצר ביותר לפני הדיון בבית המשפט העליון ועל-כן מותר להניח שבפועל טרם הופנם על-ידי הפרקליטים כדי לעמוד על זכויות מרשיהם.

     טענה נוספת של המערער היא, כי ניכוי הגמלאות צריך להיעשות אך ורק לגבי קצבת השר"מ שתשולם בעתיד, באופן שיש לחייב את המשיבות לשפותו עבור הסכום ששולם בעבר. אין בידינו לקבל טענה זו. אין הצדקה לחלק בין קצבאות העבר והעתיד. את אלה כמו אלה היה על המערער לנכות מלכתחילה, מעת שהחל משלם לניזוק את קצבת השר"מ ולאחר שהלה קיבל זה מכבר פיצוי מלא על נזקיו. ואכן, בהליכים בבית משפט השלום לא הוכיח המערער כי הוא לא ידע על הזכות של הניזוק לפי פסק הדין, באופן שנבצר ממנו לזקוף את גמלאות העבר.

     מנגד לאמור, צודק המערער בדרישתו לחייב את המשיבות לשלם לו ריבית על התשלום שהן שיפו אותו עבור קצבת הניידות, החל מיום שליחת הדרישה לתשלום אל המשיבות (7.5.02) ועד ליום שבו התקבלה אצלו ההמחאה (5.1.04). עניין זה הוסדר במפורש בסעיף 6 המתוקן להסכם. כאמור, שיפוי המערער בגין קצבת הניידות שולם מכוחו של ההסכם ועל-כן יש לפעול על-פי הוראותיו. המשיבות מודות שהתשלום שהן ביצעו כלל הפרשי הצמדה בלבד. מכאן, שהמערער זכאי גם לריבית הקבועה בהסכם. יוצא אפוא, כי על סכום של 67,232 ש"ח, ששולם למערער על חשבון קצבת הניידות, יש להוסיף ריבית כחוק מיום 7.5.02 ועד ליום 5.1.04, בתוספת 20% מסכום הריבית הנ"ל. על סכום ההפרש האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.1.04.

     התוצאה היא, כי בכל הנוגע לסוגיית תשלום קצבת השר"מ הערעור נדחה ולגבי חיוב המשיבות בתשלום הריבית על סכום השיפוי ששילמו בגין קצבת הניידות כאמור לעיל, הערעור מתקבל. בנסיבות האמורות, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמלה חוסמת תקנה 11

  2. מענק לימודים לגרושה

  3. זכות הזקיפה - סעיף 329

  4. תסמונת PDD ביטוח לאומי

  5. תגמול נצרך ביטוח לאומי

  6. תסמונת rsd ביטוח לאומי

  7. בדיקת oae – ביטוח לאומי

  8. שינוי סיווג ביטוח לאומי

  9. פיברומיאלגיה ביטוח לאומי

  10. הסבה מקצועית ביטוח לאומי

  11. דמי שיקום מקצועי לסטודנט

  12. תביעה לקבלת שיקום מקצועי

  13. מענק לימודים לאם חד הורית

  14. התיישנות חוב לביטוח לאומי

  15. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  16. גב תפוס בעבודה ביטוח לאומי

  17. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי

  18. סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי

  19. אישור תעודת מחלה ביטוח לאומי

  20. תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי

  21. הגשת תביעת ביטוח לאומי באיחור

  22. אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי

  23. רישום כעובד עצמאי בביטוח לאומי

  24. תקנה 27(ב) לתקנות הביטוח הלאומי

  25. זכויות מביטוח לאומי למשפחת מחבל

  26. סעיף 369 (א) לחוק הביטוח הלאומי

  27. דחיית תביעה לדמי תאונה מביטוח לאומי

  28. פיצול הדיון על 2 נכויות בביטוח לאומי

  29. תשלום ביטוח לאומי בזמן לימודים בחו''ל

  30. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי

  31. הרוג מלכות - חוק התגמולים לאסירי ציון

  32. דחיית בקשת הענקה מטעמי צדק בביטוח לאומי

  33. שיעור ניכוי ביטוח לאומי בתביעה נגד המזיק

  34. הארכת המועד להגשת ערעור בתביעת ביטוח לאומי

  35. תשלום דמי תאונה לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי

  36. תביעה כנגד החלטת וועדת הרשות להכיר כ"נכה נזקק"

  37. תביעה כנגד החלטת הועדה לביטול חובות לביטוח לאומי

  38. בקשת דיון בהחמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי

  39. תביעה לתשלום שני מענקי נכות בגובה של 70 קצבאות חודשיות

  40. נפגע ונחבל בגב תחתון, ופגיעתו הוכרה על ידי ביטוח לאומי כפגיעה בעבודה

  41. ערעור על החלטת הוועדה לא לצרף נכויות על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי

  42. ביטוח לאומי טען כי בפסק הדין המוסכם לא הוכרה הפגיעה בעבודה על דרך הגרימה

  43. מכתב דחיה כי לא התקיימה בו הגדרת "תאונה" כמשמעותה בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי

  44. לטענת ביטוח לאומי התביעה הוגשה בחלוף כמעט 3 שנים ממכתב הדחיה, ולא בתוך 12 חודשים כאמור בתקנות

  45. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון