דוגמא לזיכוי מנהיגה בשכרות

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דוגמא לזיכוי מנהיגה בשכרות:


רקע:
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו בתאריך ה-01/01/11, סמוך לשעה 04:50 נהג ברחוב חלוצי התעשייה, צומת קריית אתא, מפרץ חיפה, בהיותו שיכור ובדגימה של אויר נשוף שלו נמצא כי ריכוז האלכוהול 290 מיקרוגרם העולה על המידה הקבועה, בניגוד לסעיפים 62(3) ו-64ב(א) וסעיף 39 לפקודת התעבורה ולפי תקנה 169א לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי לא היה שיכור. לאור כמות האלכוהול הנקובה בכתב האישום והעובדה שהמאשימה הבהירה בהגינותה, כבר בתחילת ההליכים, כי ישנם מחדלים חקירתיים משמעותיים בחומר הראיות (ראה ישיבה מיום 26/5/11), ולאור הפסיקה הרלבנטית בענין עוזרי (ראה להלן), סברתי כי מן הראוי שהמאשימה תשקול את עמדתה בנוגע לתיק זה. הדיון נדחה איפוא, לצורך בדיקה זו.

ברם, ביום 7/7/11, הודיעה המאשימה, חרף האמור לעיל, כי עמדתה היא שיש להמשיך בהליכים. הצדדים הסכימו כי כל חומר הראיות יוגש לבית המשפט, ללא צורך בשמיעת עדים וחקירתם, ועל יסוד חומר הראיות תינתן הכרעת הדין. באותו מעמד הוגש לבית המשפט חומר הראיות, או אז, הודיע בית המשפט על זיכויו של הנאשם מהעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. נקבע, כי נימוקים ינתנו בתוך 30 יום, עת היא, איפוא, לנמק את הכרעת הדין.

השאלה המשפטית שבמחלוקת:
בפסיקה נקבע כי רף האכיפה לעניין השכרות יעמוד על 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (עפ"ת (י-ם) 25457-04-10, מדינת ישראל נ' עוזרי, לא פורסם, ניתן ביום 14/10/2010, להלן: "עוזרי"). בענין עוזרי נקבע רף האכיפה האמור על יסוד חוות דעתו של ד"ר אלמוג (מומחה מטעם המדינה) הממליצה כי רף האכיפה לעניין השכרות יעמוד על 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, כאשר דרגת אכיפה זו כוללת את שולי הבטחון הנדרשים בשל החשש לאי דיוק המדידה, את הסטייה בריכוז בלוני הכיול, ואת החשש כי החיישן האלקטרו כימי מדד תוצאה נמוכה שלא נרשמה.

השאלה הניצבת בפני היא האם יש לפרש את ההלכה כמתייחסת לכמות נמדדת של 290 מק"ג כנמצאת בתחום ה"אסור", כטענת המאשימה, או שמא תחום זה, אינו כולל כמות של 290 מק"ג והאישום בעבירה זו צריך לחול מקום בו הכמות הנמדדת באוויר הנשוף היא החל מ -291, קרי, לא כולל 290.

לצורך דיון בשאלה זו, אבחן בקצרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בענין עוזרי ואת הוראות החוק הרלבנטיות לסוגיה זו, ואָראֵה, כי לפי פרשנות נכונה ראויה וצודקת, של החוק, ושל רף האכיפה שנקבע בפסק הדין האמור, יש לקרוא את רף האכיפה שנפסק בענין עוזרי, אל תוך הוראות הדין (תקנה 169א), כך שבמקום ריכוז האלכוהול 240 מק"ג הנקוב כיום בתקנה 169א, יבוא הערך 290 מק"ג, שנפסק. משמעות הדבר, היא כי רק ריכוז אלכוהול מעל 290 מק"ג בליטר אויר נשוף יחשב לנהיגה בשכרות.

כמו כן, אבחן את הראיות שבפני לגופן, ואָראֵה כי גם לגופו של ענין, לא ניתן להשתית עליהן הרשעה בעבירת שכרות המיוחסת לנאשם או בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, וזאת בשל מחדלים וחוסרים משמעותיים בחומר הראיות, ועל כן מטעמים מצטברים אלה נמצא הנאשם זכאי בדין.

לשון פסק הדין בענין עוזרי כמקור פרשני:
בית המשפט המחוזי קבע בענין עוזרי רף שכרות נמוך יותר (290 מק"ג) מזה שנקבע בבית משפט השלום (400 מק"ג). קביעת רף זה, נעשתה על בסיס הצהרת המדינה, כי זהו הרף הראוי לאכיפה ובהתחשב ב'מקדמי הבטחון' עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסק הדין (ההדגשות שלי – ש.ב):

"בעניין עקרוני אחד, שמתפצל לכמה ראשים, אנו סבורים כי נפלה טעות בפסק הדין של בית משפט קמא, שבאה לידי ביטוי בקביעה כי הרף הראוי לאכיפה הוא 400 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף (עמדנו על כך בתמצית בפרק סיכום הביניים, בפיסקאות 46-45 לעיל; ובהרחבה, למעלה משם). הטעות היא בקביעת שולי ביטחון רחבים יתר על המידה. אין צורך ולא הצדקה ברף אכיפה שכזה, אשר מסכל אכיפה ראויה של האיסור על נהיגה בשכרות, מן הרעות החולות והמסוכנות שבמקומותינו. ניתן להסתפק אפוא ברף נמוך מזה, אשר יש בו כדי להבטיח הימנעות מהרשעתם של חפים מפשע. ֹבהתחשב בכלל 'מקדמי הביטחון', הודיע פרקליט המחוז כי לא עוד הרף שנהג מקודם (255 מק"ג), אלא שרף אכיפת עבֵירת הנהיגה בשכרות במה שנוגע לבדיקות נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף יעמוד מעתה על 290 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. מדיניות אכיפה עדכנית זו, היא הנכונה והראויה בנסיבות, והריהי מחייבת את המדינה בכל אתר ואתר" (שם, פסקאות 66 ו-67 לפסק הדין).
 
יצוין, על אף פסיקותיהם של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בענין עוזרי, ועל אף עמדת המדינה עצמה בדבר העלאת רף השכרות, לא מצא המחוקק להתערב ולשנות את התקנות בכל הנוגע לרף השכרות.

כיוון שרף האכיפה הוסדר על פי הפסיקה בעוד שלשון החוק איננה מצביעה על רף זה, יש מקום לתהות האם כמות של 290 מיקרוגרם אלכוהול תיכלל בתחום השכרות, או שמא כמות זו אינה צריכה להיכלל בתחום האסור לעניין עבירת הנהיגה בשכרות לאור לשון החוק כיום. התשובה לשאלה זו צריכה להחתך מלשונו ותכליתו של פסק הדין בענין עוזרי בראי התקנה הרלבנטית הקובעת את רף השכרות, הלא היא תקנה 169א שבראשית הפרק השישי לתקנות התעבורה המכילה את ההגדרות בהן דן הפרק האמור.

הדיון בפרשת עוזרי, נסב, רובו ככולו, על גובה רף השכרות הראוי לאכיפה, הא ותו לא. אמנם, לצורך קביעתו של רף זה נזקקו שתי הערכאות, לדון ארוכות, בהיבטים שונים, מדעיים ברובם, בנוגע למכשיר הנשיפה, לצורך קביעת רף השכרות. בדיונים המקיפים בסוגייה זו, נדרשו שתי הערכאות לשאלות שונות המשפיעות על דיוק המדידה, כגון: כיול מכשיר הנשיפה, אי דיוק הנובע מבלוני הכיול, השפעות הנובעות מסטיית תקן של מכשיר המדידה, סטיה אשר התבססה על מודל סטטיסטי הנקרא 'חצוצרת הורוביץ' ובדיקת הגלאי האלקטרו כימי. ברם, יובהר, כי בית המשפט המחוזי לא דן, וממילא לא פסק, דבר וחצי דבר, ביחס ליתר הוראותיה של תקנה 169א לתקנות התעבורה העוסקת ברף השכרות.

יובהר כי בסיס הדיון, המשפטי והמדעי, הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי, היה מטבע הדברים, רף השכרות הקבוע בתקנה 169א (240 מק"ג). על גביו צבר בית המשפט את 'שולי הבטחון' הראויים לגישתו.

בית המשפט המחוזי החל את דיונו בפסק הדין בסקירת לשון החוק כיום, וברף השכרות הקבוע בתקנות התעבורה, ובלשונו:

"דבר מחוקק-המשנה הוא אפוא כי ריכוז אלכוהול באוויר נשוף מרֵאותיו של נהג בשיעור העולה על 240 מיקרוגרם לליטר אוויר הרי הוא שכרות, ומי אשר נוהג במצב גופני שכזה עובר עבירה של נהיגה בשכרות" (פיסקה 1 לפסק הדין).
 
לאחר מכן סקר בית המשפט את קביעותיו של בית משפט השלום ואת השגות המדינה על קביעות אלה, ולבסוף סיכם והכריע בסוגיות שבפניו ובעיקר בסוגיית גובה רף השכרות הקבוע בתקנות.

פסיקתו של בית המשפט המחוזי כי רף אכיפת השכרות יעמוד על 290 מק"ג, משמעותה, לאור לשון התקנה, היא, כי הרף שנפסק כולל 290 מק"ג, דהיינו עד וכולל כמות זו, יחשב הדבר ככמות אלכוהול מותרת. פסיקתו של בית המשפט המחוזי לא התכוונה, עפ"י לשונה ותוכנה, ואף לא באה, להחליף את המילים המפורשות של המחוקק אשר קבע מפורשות, בתקנה 169א, כי רק מעל הכמות המותרת יחשב נהג כשיכור. שכן, נקודת המוצא של פסק הדין, איתה פתח את הדיון, היא שרף השכרות הקבוע בתקנה האמורה אינו ראוי, ועל כן פסיקת בית המשפט החליפה אך ורק את הערך המספרי שבתקנה ולא את יתר הוראותיה. שינוי יתר ההוראות, ככל שיש מקום לשנותן, היא מלאכתו של המחוקק לו הסמכות הבלעדית לעשות כן.

לפיכך, לאור פסיקתו של בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, ומשלא שונתה ההוראה החוקית ע"י מחוקק המשנה (תקנה 169א), יש לקרוא את רף השכרות שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי, בהסכמת המדינה, אל תוך הוראותיה של תקנה 169א כך שבס"ק (1) שלה, הנוגע לדגימת אויר נשוף, במקום הערך המספרי הנוגע לריכוז אלכוהול 240 יבוא הערך המספרי 290. בדרך זו תוגשם תכלית הפסיקה הבאה להציב רף שכרות ראוי ונכון נוכח 'מקדמי הבטחון' אשר הצדיקו העלאת הרף הקיים. כן יוגשם רצון המחוקק אשר קבע הוראה חוקית לאכיפת עבירת השכרות, תוך קיום דבר המחוקק, בתנאים ולפי מכלול ההוראות שקבע בפרק השישי בתקנות התעבורה הנוגע לאכיפת נהיגה בשכרות.

אם כן, אמור מעתה, כי יש לקרוא את לשון תקנה 169א לתקנות התעבורה כאילו כתוב בה כך (שינוי אחד בלבד בלשון הסעיף – שינוי הכמות מ- 240 מיקורגרם ל- 290 מיקרוגרם):

״ריכוז אלכוהול בגוף״ - ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף או בדגימת דם, העולה על אחד מאלה, לפי העניין:
(1)   290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף;
(2)   50 מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר דם״
 
מכיוון שהוראות התקנה קובעות כי רק נהג שבדמו ימצא ריכוז אלכוהול מעל המידה הקובעת (עתה – 290 מק"ג) יחשב שיכור, על כורחך אתה חייב להסיק מכך, כי רק ריכוז אלכוהולי מעל רף זה (291 מק"ג ומעלה) יחשב, עפ"י לשון התקנות, כנהיגה בשכרות.

לשון החוק כמקור פרשני לרף אכיפת הנהיגה בשכרות שנפסק בענין עוזרי:
תימוכין נוסף לפרשנות דלעיל של גדר רף השכרות, ניתן למצוא בלשונן של יתר תקנות התעבורה השוכנות לצידן של ההוראות בדבר איסור נהיגה בשכרות, אשר כפי שנראה להלן, מעידות, לפי לשונן, על כוונת המחוקק, לפיה רק כמות המצויה מעבר לרף העליון שנקבע, מהווה נורמה אסורה המקימה עבירה.

רף אכיפת נהיגה בשכרות, כמו גדרי אכיפה נוספים הקיימים בדיני התעבורה בעבירות של נהיגה במהירות, נהיגה עם משקל יתר, קובעים גדר אכיפה שממנו ואילך מתקיימת עבירה, או אם תרצו, הגבול בין האסור למותר, באופן כמותי או מספרי על דרך של תחימת גבולות מספריים. גבול מספרי זה יוצר את החיץ בין הנורמה המותרת לבין הנורמה האסורה.

בדרך זו, ועל פי גישה זו, ניסח מחוקק המשנה את הוראות התקנות. דהיינו, עד לאותו רף וכולל אותו רף מספרי, לא מתקיימת עבירה, אך מעבר לו מתקיימת עבירה. כך לדוגמא: נהג אשר יתפס נוהג בכביש בו מותרת מהירות מקסימאלית של 90 קמ"ש במהירות 90 קמ"ש, לא יחשב עבריין, שכן המהירות המותרת המקסימאלית היא 90 קמ"ש, היינו, כולל 90 קמ"ש. כך גם קובעת תקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "לא ינהג אדם ברכב בדרך במהירות העולה על הקבוע בטבלה שלהלן...".

באופן דומה נקבעו גדרי עבירות שונות המפורטות בתקנות, נביא חלק מהן להמחשת הדברים: בתקנה 69 (ו) (1) לגבי חניית רכב: "לא יחנה אדם רכב, לא יעמידנו ולא ישאירנו עומד בדרך אם - (1)   רחבו עולה על 2.50 מטר למעט רכב צה"ל שנעצר לשם מילוי תפקיד", כלומר חניית רכב שרוחבו 2.5 מותרת, מעל רוחב זה החניה אסורה. כך לגבי איסור חניית רכב כבד שמשקלו מעל הקבוע בתקנה 72 (ג): "לא יעמיד אדם בלילה רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 10,000 ק"ג או רכב עבודה ולא יחנה רכב כאמור...". כך גם לגבי הסעת נוסעים (תקנה 84 (ב) לתקנות התעבורה) "לא יסיע אדם ולא ירשה לאחר להסיע ברכב מן הסוגים כמפורט בטור א' להלן נוסעים במספר העולה על הנקוב לצד אותו סוג בטור ב' להלן...", וכך גם לגבי הובלת מטען (תקנה 85 לתקנות התעבורה).

קרובה יותר לענייננו, היא הוראת החוק שנחקקה אך לאחרונה, הוראת סעיף 64ב (א) (3א) שבפקודת התעבורה, הבאה להחמיר עם נהגים חדשים ונהגים מקצועיים שבדמם ימצא ריכוז אלכוהול, ע"י הורדת רף השכרות ואכיפתו כבר מרמה נמוכה הרבה יותר מזו הקבועה בתקנה 169א. שם נקבע, כי שיכור יחשב "אחד המנויים להלן שלפי דגימת נשיפה, בגופו מצוי אלכוהול בריכוז העולה על 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, או לפי דגימת דם - בריכוז העולה על 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם".

ברוח זו קיימות הוראות רבות בדיני התעבורה הקובעות גבול עליון אשר רק מעבר לו משתכללת עבירה.

לכן, לא יפלא הדבר, כי בדרך דומה ניסח מחוקק המשנה בתקנה 169א את הכמות המקסימאלית של אלכוהול המותרת בדמו של נהג וקבע: ״ריכוז אלכוהול בגוף״ - ריכוז אלכוהול בדגימת אוויר נשוף או בדגימת דם, העולה על אחד מאלה, לפי העניין...". דהיינו, עד לאותה כמות אלכוהול, כולל אותה כמות, לא משתכללת עבירה, שכן, הנוהג לא יחשב שיכור, אך מאותה כמות ומעלה יחשב שיכור.

נמצא, כי גובה ריכוז האלכוהול המקסימאלי המהווה את 'הגבול העליון', נחשב כנכלל בכמות המותרת. כך נהג המחוקק לגבי מרבית העבירות הכוללת רף כמותי או מספרי אחר, כמו מהירות מקסימאלית מותרת, משקל מקסימאלי מותר, רוחב רכב ועוד, כפי שהראיתי לעיל, וכך קבע גם בהתייחס לרף השכרות המקסימאלי המותר.

לפיכך, משמעות קבלת טענת המאשימה, כי יש לאכוף את רף השכרות החל מ-290 מק"ג, היינו כולל 290 מק"ג, הינה למעשה, התעלמות מוחלטת ממצוות המחוקק, אשר ציין מפורשות בתקנה 169א, כי רק מעל 'המידה הקובעת' (ריכוז האלכוהול המקסימאלי המותר) יחשב נהג כמי שנהג כשהוא שיכור.

כמו כן, משמעות טענת המאשימה היא, שבית המשפט המחוזי שיכתב את תקנה 169א, על דרך של חקיקה שיפוטית, ובדרך זו השמיט את התנאי הקבוע בתקנה האמורה (שרק מעבר לרף העליון מתקיימת עבירה), דבר אשר ללא כל ספק הינו מרחיק לכת, ולא היה כלל בכוונתו של בית המשפט המחוזי, לאור לשון פסק דינו, עת אימץ את רף השכרות שהוצע ע"י המדינה.

זאת ועוד, אם תתקבל טענת המאשימה, משמעות הדבר, לאור לשון התקנה כיום, היא כי רף השכרות שיש לקרוא לתוך תקנה 169א הוא, 289 מק"ג שהרי לפי לשונה רק מעליו - ברף של 290 מק"ג ואילך – יראו נהג כשיכור. קבלת עמדה זו של המאשימה תגרום לסילוף גמור של האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודומני שגם לסילוף הצהרת המדינה בפני בית המשפט המחוזי.

פרשנות רף השכרות שנפסק בענין עוזרי לקולא לאור הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין:
בבחינת למעלה מן הדרוש, אפילו סברתי כי קיים ספק ביחס לפרשנות רף השכרות שנקבע בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, וכאמור אינני סובר כך, הרי שבמקרה כזה, הדין הוא פירוש המקל עם הנאשם.

כאשר ביטוי או מונח איננו מוסדר באופן מדויק ויתכנו מספר פרשנויות לאותו מונח, הדין הוא כי יש לפרשו באופן המקל עם הנאשם. סעיף 34כא לחוק העונשין התשל"ז 1977 קובע כהאי לישנא:

"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

נפסק, כי בית המשפט מחויב לנקוט במשנה זהירות בבואו לפרש נורמה פלילית, אך באותם המקרים שבהם שתי האפשרויות הפרשניות מגשימות את תכלית החוק "ברף סבירות זהה", יש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנאשם (ראו: ע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה, פסקה 20 (טרם פורסם, , 30.6.2010); רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקאות 113-115 (טרם פורסם, , 21.2.2010); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 350-352 (2002)).

בענין אהובה לוי (רע"פ 3237/99 אהובה לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 140), נדון מקרה בו נהגת הואשמה בעבירת תעבורה לפיה עשתה שימוש באוזנייה בעת נהיגה (תקנה 169 לתקנות התעבורה). לא היתה מחלוקת עובדתית כי לאוזנה של הנהגת הוצמדה אוזנייה אחת. השאלה המשפטית היתה, כיצד יש לפרש את המילים "אוזניים ו"אוזניות" שבתקנה האמורה, האם ה"יחיד" כולל את ה"רבים" כטענת המדינה וכאמור בסעיף 5 לחוק הפרשנות. בית המשפט קבע כי אכן קיימות שתי פרשנויות סבירות למונחים שבפניו, אך העדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשמת וזיכה אותה.

בנדוננו, תכליתו של רף השכרות שנפסק היא להציב גבול מקסימאלי לכמות האלכוהול שיכולה להימצא בדמו של נוהג ברכב, מתוך מגמה להלחם מלחמת חורמה בנגע שפשה בחברה והוא הנהיגה בשכרות. תכלית דין זו, ראויה לכל הדעות ואותה יש להגשים בבואנו לפרשו. לכן, פרשנות לפיה רף של 290 מק"ג, כרף שממנו יחשב נהג כשיכור, היא פרשנות סבירה, אך כך הדבר גם ביחס לרף של 291 מק"ג, שהרי ההבדל בינהם הוא זעום. מכאן, שישנן שתי פרשנויות סבירות לרף שממנו יש לאכוף נהיגה בשכרות. עם זאת, מה שמטה את הכף לטובת הרף האחרון, היא הוראתו המפורשת של המחוקק בסעיף 34כא לחוק העונשין לפיה, במקרה כזה יש לפרש את הדין " לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". הוראה זו יש לקרוא על רקע דרישת תקנה 169א לתקנות התעבורה הדורשת כי ריכוז האלכוהול שימצא אצל אותו נהג, יהיה מעל המידה הקובעת, ובענייננו מעל 290 מק"ג.

לפיכך, דומני כי במידה ונבחרת פרשנות המפרשת תוצאה נמדדת של 290 מק"ג ככזו שנכללת בתחום שאינו מבסס הרשעה בעבירת הנהיגה בשכרות, מתיישבת פרשנות כזאת עם ההטעמה שבפסיקתו של בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, עם עמדת המדינה לפיה ראוי שיהיו 'מקדמי בטחון' ראויים שיבטיחו מניעת עיוות דין ועם הוראות החוק בנוגע לשכרות, בפרט, ולנשיאה באחריות פלילית, בכלל.

עד כאן באשר לנימוקים המשפטיים העוסקים בפרשנות רף השכרות שנקבע, ולרף השכרות שיש ליישמו ולאוכפו לפי פסק הדין בענין עוזרי.

על כל אלה אבקש להוסיף, כי גם לגופו של ענין, לאור בחינתן של הראיות שבפני, לא אוכל לקבוע כי משתכללת העבירה המיוחסת לנאשם ואף לא עבירה קלה יותר של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כפי שאָראֵה להלן.

כשלים ראייתים ומחדלי חקירה:
מעבר לתוצאה המשפטית הנובעת מפרשנות רף השכרות הראוי לאור פסיקת בית המשפט המחוזי בענין עוזרי, הרי שלאותה תוצאה אני מגיע לאור קיומם של כשלים ראייתים רבים ומחדלי חקירה, המעיבים על היכולת של בית המשפט להסתמך על החומר שבפניו לצורך הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

כאמור, הצדדים הסכימו להגשת חומר הראיות מבלי להעיד עדים, על כל המשמעויות הנודעות לכך. בחומר שבפני מצויים חוסרים, סתירות ופירכות, הפוגמים באופן ממשי בתשתית הראייתית עליה מסתמכת המאשימה לצורך הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

בחומר הראיתי אשר הוגש לבית המשפט ניתן לזהות כי:



בדו"ח הפעולה (אכיפת איסור נהיגה בשכרות), בחלקים המתייחסים לבדיקת מאפיינים, לא מולאו בדו"ח סעיפי ב'- הליכה על קו, ג'-מבחן הבאת אצבע לאף, ד'-התרשמות כללית של השוטר. מחסור באלו מעיד, כי לא בוצעה לנאשם בדיקת מאפיינים כהלכתה. אם בוצעה, וככל שבוצעה, הבדיקה חסרה, ואיננה שלמה, שכן, היא אינה מספקת מענה למבחני תסמיני השכרות.




אי ביצוע בדיקת המאפיינים, הנעשית בטרם בדיקת הנשיפה, מחזק את טענת הנאשם כי כלל לא היה שיכור. שאם לא כן, קשה להלום מדוע נמנעו השוטרים מביצוע בדיקה זו אותה הם חייבים לבצע עפ"י נהלי המשטרה, אם אכן פגשו במי שהינו חשוד בנהיגה בשכרות.




סעיף 4 לדו"ח הפעולה אשר מולא ע"י השוטרים מוסיף ומחזק מסקנה זו, שכן הוא מעיד על כך שריח האלכוהול מהפה של הנאשם היה קל, הופעתו הייתה מסודרת והתנהגותו העידה על כך שהוא מגיב לעניין.




בדו"ח הנסיבות המצורף להזמנה לדין, תיקונים הן ביחס לכיוון הגעת רכב הנאשם והן ביחס לתאריך עריכת הדו"ח (הסיפרה 3 נמחקה ונרשמה הסיפרה 1). בדו"ח עצמו יש תיקון בשעת ביצוע העבירה (הסיפרה 4 מתוקנת). אין חתימה בצד תיקונים אלה.




בהעדר עדות המפרשת ומסבירה התיקונים שנעשו בדו"חות אלה, יש חשש כי האמור בדו"ח אינו מדויק ביחס לשעת ביצוע העבירה, עובדה שהיא מהותית ביותר לדיוקה של בדיקת הנשיפה. כמו כן, אין הסבר מדוע נמנעו השוטרים מביצוע בדיקת מאפיינים. הייתה עליהם חובה לפרט את הדברים בכתובים (על חשיבות עריכתן של תרשומות מדויקות ומפורטות ככל האפשר ביחס לפעולות חקירה ותוכן הדברים שהושמעו במסגרתה ראו למשל: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 529, 547 (2002) והאסמכתאות המוזכרות שם; עוד ראו: ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל, פס' 19 מפי כב' השופט א' לוי (טרם פורסם, , 26.7.2007)).




מטופס 'תחקור החשוד' עולה, כי הנאשם הבהיר לשוטר שעצר אותו, סמ"ר קובי פורמן, כי הוא נבדק קודם לכן ע"י צוות שוטרים אחר, בהם השוטר אלון דויטש, ושוחרר לדרכו. נוכח הרמה הנמוכה מאוד של אלכוהול בדמו, טענת הנאשם לא משוללת יסוד, והיתה לכל הפחות ראויה בדיקה. למרות זאת, אין בתיק ולו זכ"ד אחד מצד השוטרים המעיד, כי בדקו דברים אלה הפועלים לזכותו של הנאשם.




לפי הדו"חות, השוטר קובי פורמן עצר את הנאשם בשעה 04:50, עיכב אותו, וערך לו לטענתו, בדיקת נשיפון ובדיקת מאפיינים. בשעה 04:55 העביר השוטר את הנאשם לטיפולה של השוטרת הילה אלחרר לצורך ביצוע בדיקת נשיפה. כלומר, לפי הצהרת השוטר פורמן בדוחות שערך והמונחים בפני, בפרק זמן של 5 דקות הוא הספיק, לעצור את הרכב, לבצע לנאשם בדיקת נשיפון ובדיקת מאפיינים (הכוללת מס' מבחני ביצוע). דבר זה לא מתקבל על הדעת עפ"י ההגיון והשכל הישר, מה גם שהדבר סותר את הצהרת השוטר בסעיף 6 לדו"ח הפעולה שם ציין את השעה 04:55 ביחס למועד ביצוע בדיקת המאפיינים (בדו"ח הנסיבות אישר שהוא זה שביצע לו את כל הבדיקות הללו).




טופס בדיקת הכיול לא מקורי אלא צילום. בטופס בדיקת הכיול לא מצוין היכן נערך הכיול. חותמת השוטרת המשרתת בימת"א זבולון, ע"ג פלט הכיול לא די בה. הטופס צריך להיות חתום ע"י עורך הכיול תוך ציון מקום ביצוע הכיול. אסביר: לכל בלון כיול מוצמדת תעודה מאת היצרן, ובה נקוב שיעור האלכוהול המצוי בגז היבש שבתוכו. את הערך הזה רושם השוטר – עורך בדיקת הנשיפה – בשעת ביצוע כיול מכשיר הינשוף, בתחילת משמרתו, ע"ג פלט כיול מכשיר הינשוף. דא עקא, כי לכל בלון יש שיעור סטיה מסוים, ולכן, קיים הכרח לציין את מקום ביצוע הכיול, כדי שניתן יהיה לשייך את תעודת הכיול לבלון ספציפי (ראו גם פסקאות 17, 41 ו- 42 לפסק הדין בענין עוזרי).




בדיקת הנשיפה מעידה על שתי נשיפות, אחת פסולה, השניה הראתה ערך של 290 מק"ג. לפי החוק היה על הבודקת לערוך שתי נשיפות לאחר קיומה של נשיפה פסולה, ולבחור את הערך הנמוך מבין שתי הנשיפות שהתקבלו (תקנה 169ז (ב) לתקנות התעבורה).




עוד עולה מטופס 'תחקור החשוד' כי הנהג לא היה לבד ברכבו (סעיף 9 לדו"ח). בדו"ח המאפיינים אין לכך כל התייחסות.




לפי הדו"חות הנאשם עוכב בשעה 04:50 ובשעה 06:10 נערך לו התחקור. לא ברור אם כן עד איזה שעה עוכב. למרות חובת השוטרים לציין זאת, אין בדו"ח העיכוב ציון השעה בה שוחרר (סעיף 9 לדו"ח). החוק מגביל מפורשות את משך העיכוב.


מחדלים וחוסרים אלה בחומר הראייתי שבפני, לא מאפשרים הסקת מסקנה כלשהי, לחובתו של הנאשם. ההיפך מכך, מהאמור בהם, וממה שלא אמור בהם, מתחזקת המסקנה, כי השוטרים הבינו שאין בפניהם נהג שיכור, לא בכדי ציין הנאשם בפני השוטרים, כי צוות שוטרים שבדק אותו קודם לכן, שיחרר אותו לדרכו. על רקע זה יש לראות את הימנעות השוטרים (עדי התביעה שבפני) מביצוע בדיקת מאפיינים בשלמותה. כך או כך, חומר הראיות לוקה בחסר ובפגמים חמורים ואין בכוחו לבסס את האישום המיוחס לנאשם.

סוף דבר:
על יסוד כל האמור לעיל נראה כי את רף השכרות שנקבע בענין עוזרי יש לקרוא לתוך תקנה 169א לתקנות התעבורה, ובדרך זו להגשים הן את תכלית הפסיקה והן את דבר המחוקק. מטעם פרשני זה נמצא הנאשם זכאי בדינו. אך גם בחינת הראיות לעיצומן, מלמדת על ליקויים ראייתים רבים, אשר לא מאפשרים לבית המשפט לבסס מסקנה מרשיעה לגבי הנאשם. לפיכך, מטעמים מצטברים אלה, נמצא הנאשם זכאי בדינו.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נוהל בדיקת שכרות

  2. סירוב לבדיקת שתן

  3. בדיקת כיול לינשוף

  4. כיול מכשיר הינשוף

  5. הכשלת בדיקת ינשוף

  6. הוכחת נהיגה בשכרות

  7. סירוב לבדיקת ינשוף

  8. אי הסכמה לבדיקת שכרות

  9. כישלון בבדיקת מאפיינים

  10. בדיקת שכרות על ידי מתנדב

  11. הרשעה על סמך בדיקת ינשוף

  12. זיכוי מעבירת נהיגה בשכרות

  13. חזרה מהודיה בנהיגה בשכרות

  14. הקלה בעונש על נהיגה בשכרות

  15. דוגמא לזיכוי מנהיגה בשכרות

  16. בדיקת מאפיינים על ידי מתנדב

  17. נהיגה בשכרות בדיקת ינשוף 335

  18. נהיגה בשכרות תאונת פגע וברח

  19. זיכוי על סירוב לבדיקת שכרות

  20. נהיגה בשכרות בדיקת מאפיינים

  21. זיכוי בגלל כיול מכשיר הינשוף

  22. עונש מינימום על נהיגה בשכרות

  23. נהיגה תחת השפעת מריחואנה רפואית

  24. בדיקת מאפיינים לאחר בדיקת ינשוף

  25. ערעור על גזר דין נהיגה בשכרות שהתקבל

  26. ערעור על עונש קל מדי על נהיגה בשכרות

  27. הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד

  28. עבירת נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה

  29. הודה כי שתה אלכוהול לפני נסיעתו, אך הכחיש נהיגה ברכב

  30. כתב אישום על נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה

  31. ערעור על פסק דין בית משפט תעבורה בעבירות "נהיגה בשכרות"

  32. האם תאונת דרכים בשכרות היא ''תאונה במתכוון'' לפי החוק ?

  33. נהיגה בשכרות - דגימת אוויר נשוף בריכוז אלכוהול של 515 מק"ג

  34. בדיקת הינשוף שנערכה הראתה ריכוז של 750 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון