החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי:

לפניי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- החוק), במסגרתה עתר הנאשם לקבלת החזר הוצאות הגנתו, וזאת לאחר שזוכה מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

העובדות וטענות הצדדים
ביום 7.4.09, במסגרת יום מענים שהתקיים בפני כב' השופטת בן יששכר- שוורץ, הוגש נגד הנאשם כתב אישום (לאחר שהגיש בקשה להישפט) שייחס לו עבירה של נהיגה בכביש המחולק לנתיבים, שלא בכיוון החץ שסומן על הכביש בנתיב ממנו נכנס לצומת, מיום 23.7.08.

יצויין, כי הנאשם נשפט בהעדרו ביום 7.4.09, אך עתר לביטול פסק הדין, מאחר ושלח בקשת דחייה מוצדקת עובר לדיון, וכן צירף מסמך מעיריית אשדוד המאשר כי הנאשם הודיע ביום 23.9.08 על סימונים מחוקים על הכביש במקום האירוע, וכי פנייתו טופלה ביום 7.10.08, ע"י מחלקת אחזקת כבישים.
כב' השופטת בן יששכר קיבלה את בקשת הנאשם וביטלה את פסק הדין.

בישיבת ההקראה מיום 14.10.09, כפר הנאשם וטען כי הסימונים על הכביש היו מחוקים.

בישיבת ההוכחות מיום 24.2.11 העיד רושם הדוח כי הנאשם נסע בנתיב השמאלי ברחוב ז'בוטינסקי לכיוון מזרח, ופנה שמאלה למתחם ה"סטאר סנטר" למרות שבכיוון נסיעתו סומן חץ המורה על נסיעה ישר בלבד.
השוטר השיב לשאלת בית המשפט, כי היו שלושה חצים ישרים עוקבים מסומנים על הנתיב השמאלי, וכי הסימונים היו ברורים. כמו כן, השיב כי בצומת לא הוצב תמרור האוסר פניה שמאלה, או תמרור אין כניסה למתחם, אלא לאחר הצומת הוצב תמרור ב-50 בו סומן חץ אלכסוני לימין.
לאחר שהופנה למסמך מהעירייה בדבר הטיפול בבקשת הנאשם, השיב השוטר כי הסימונים לא היו חדשים אך ניתן היה לזהותם, וכשנשאל מדוע לא פעל בעת רישום הדוח כדי לבדוק טענותיו של הנאשם כי במקום אין סימוני חצים ואין תמרור, השיב כי לא נוהג לעשות כן.

לאור טענת הנאשם שהועלתה מהרגע הראשון, לאור המסמך מהעירייה שהציג הנאשם, לאור העובדה שהעד לא בדק את טענות ההגנה שלו בעת רישום הדוח, ולאור הבעייתיות בצומת שהיה צומת חדש שלא תומרר כיאות, החלטתי באותו מועד לזכות את הנאשם מהעבירה מחמת הספק.

ביום 6.6.11 עתר הנאשם לקבלת החזר הוצאותיו, בגין הפסד 3 ימי עבודה.

המאשימה התנגדה לבקשה, שכן לטענתה, לא התקיימה אף אחת מהעילות המנויות בחוק.
לטענתה, בדקה את טענות הנאשם עוד טרם הגשת כתב אישום, אך מאחר והשוטר ציין בדוח כי הסימונים על הכביש היו ברורים וגלויים, ומנגד הנאשם לא הציג תמונה או ראיה אחרת פרט לפנייתו לעירייה, החליטה להגיש נגדו כתב אישום.

עוד טענה המאשימה כי לנאשם לא נגרם עינוי דין חמור או סבל כתוצאה מניהול ההליך, וכי משביקש להישפט, היה עליו להיערך לאפשרות של התייצבות בבית המשפט.
כן טענה, כי יש להעמיד את בזבוז זמנו של הנאשם אל מול האינטרס הציבורי במתן אפשרות לרשויות התביעה לפעול ללא מורא.

המצב המשפטי
סעיף 80(א) לחוק, שכותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע כדלקמן:
"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט...".

על פי לשון סעיף 80(א) לחוק, ישנן שתי עילות חלופיות, בגינן עשוי נאשם שזוכה לזכות בפיצוי:

  1. אם לא היה יסוד להאשמתו.
  2. אם נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות זאת.


יחד עם זאת, ומאחר והסעיף נוקט בלשון "רשאי", נקבע לא אחת בפסיקה, כי גם נאשם העומד בתנאי הסף ובאחד מהקריטריונים המנויים בסעיף, אינו זכאי לפיצוי אוטומטי.
על פי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט, הדן בבקשה לפי סעיף 80(א) לחוק, לאזן בין אינטרסים נוגדים: מחד, הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו, ומאידך, האינטרס הציבורי שרשויות אכיפת החוק יבצעו תפקידם באופן ענייני וללא מורא.

בע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (להלן- עניין שתיאווי), נקבע בנוגע לאינטרס של הנאשם:
"עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו... במקרה שבו מזוכה הנאשם מן ההאשמות נגדו תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, הנקי מאשמה, ולא על הקופה הציבורית..."
 
מנגד, נקבע בעניין שתיאווי, לגבי האינטרס הציבורי העומד על הכף:
"כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם מסתיים בזיכוי עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל, להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות... חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה".
 
לצד שיקולים אלו, קיימים שיקולים נוספים בכל אחד מצדי המתרס, כגון האינטרס הציבורי בפיקוח ובקרה על שיקול דעתם של גורמי התביעה, הנחיתות המובנית של הנאשם הניצב מול מנגנוני התביעה, שיקולי תקציב, וכיוצ"ב (ראו, עניין שתיאווי, וכן י. קדמי, על סדר הדין בפלילים חלק שלישי הליכים שלאחר כתב אישום (ב) בעמ' 1298).

העילה של "לא היה יסוד להאשמה"
לפי ההלכה הפסוקה, המדובר בעילה מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר, אשר הטוען לקיומה צריך להוכיח מצב קיצוני של אי סבירות בולטת בהעמדתו לדין, ולא די בחוסר סבירות סתם.
כמו כן, נקבע כי התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם, תעשה באופן מצומצם ובמקרים בהם הדבר נעשה באופן בלתי סביר בעליל או קיצוני (רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל, והפסיקה המצוטטת בו- להלן- עניין שגיא).
 
לצורך בחינת התקיימותה של עילה זו, על בית-המשפט לבדוק את תשתית הראיות שהייתה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום.

המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי ועניינו בבחינה שלאחר מעשה, אם ניתן היה לצפות מראש את הזיכוי (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל ).
במסגרתו, על בית המשפט לבחון "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, ), כאשר הערכה שגויה של חומר הראיות על ידי התביעה מקימה את הבסיס לחיוב המדינה בהוצאות ופיצויים.
כך גם במקרה "שלא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, ).

בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (להלן- עניין דבש), נקבע כי האיזון בין כל השיקולים הנוגדים, נבחן על פי מבחן הסבירות, היינו, אם התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, הרי שגם אם נאשם יזוכה, לא יקבע בית המשפט כי לא היה יסוד להאשמה, אך אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, המדינה תישא בהוצאות הנאשם. וכך נקבע:
"העמדה לדין חייבת שתעמוד במיבחן של סבירות - מיבחן סבירות מיוחד לה... וכישלון באותו מיבחן סבירות יכול שיחייב מסקנות לענין שיפוי ופיצוי הנאשם על נזקים שנשא בהם. מבחינה מושגית כללית, העילה של היעדר יסוד להאשמה כהצדק לחיוב המדינה בהטבת נזקיו של נאשם שיצא זכאי בדינו, ניתן לראות בה שלוחה ונגזרת של משפט הנזיקין ושל החובה אותה חבים אנו ל"שכנינו"".

(ראו גם ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ. מדינת ישראל, , רע"פ 1097/96 מאיר נ. מדינת ישראל, , ע"פ 5205/04 גואטה נ. מדינת ישראל, ).
 
העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"
הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" הוא עמום, ולכן מעניק שיקול דעת רחב לבית המשפט בכל הנוגע להכרעתו בנושא הפיצוי והשיפוי.
המדובר למעשה בסעיף סל, המאפשר לבית המשפט לפסוק הוצאות לנאשם, אשר גם אם היה יסוד להאשמתו, הרי שבשל נסיבות וטעמים אחרים, ובעיקר משיקולי צדק, יש מקום לפצותו.
 
בפסיקה נקבעו אמות מידה מנחות לצורך גיבושה של עילה זו, אם כי נקבע כי אין מדובר ברשימה סגורה, וכי על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
בין היתר נקבע, כי לצורך בחינת עילה זו, ישנה רלוונטיות לאופן ניהול החקירה (כגון אי בדיקת טענת אליבי, או אי חקירת עדים), אופן ניהול ההליך המשפטי ע"י התביעה (האם נגרמו לנאשם עיוות דין, או הכבדה יתרה ללא הצדקה), התארכות המשפט יתר על המידה (שלא בשל התנהלות הנאשם), האם כתב האישום התבסס על ראיות שהתבררו לאחר מכן כעלילת שווא, נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הקונקרטית שנגרמה לו, מהות הזיכוי (זיכוי מוחלט או מחמת הספק, או בשל ליקוי טכני), התנהלות הנאשם במהלך החקירה והמשפט, וכיוצ"ב (ראו לעניין זה, ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, וכן עניין דבש).

דיון והכרעה
במקרה שלפנינו, הנאשם העלה את טענותיו בפני המשטרה כבר בעת הגשת בקשתו להישפט, ואף צירף אליה את המסמך מהעירייה.

המאשימה אישרה בסיכומיה כי קיבלה את פנייתו של הנאשם כבר ביום 7.10.08, וכי הפנייה יחד עם המסמך מהעירייה עמדו בפניה, אך לאור האמור בדוח, כי הסימונים על הכביש היו ברורים, החליטה לדחות את בקשת הנאשם לביטול הדוח.

במצב דברים זה, אני סבורה כי המאשימה טעתה באופן הערכת הראיות שבידיה, שכן, היא היתה חייבת לקחת בין שיקוליה את העובדה שהשוטר הוא עד יחיד, שבית המשפט מחוייב להזהיר עצמו לפני הרשעה על סמך עדותו, את העובדה שטענות הנאשם הועלו בפני השוטר, אך הוא לא עשה דבר כדי לבדוק או לסתור אותן, ואת העובדה שזמן קצר לאחר רישום הדוח, פנה הנאשם לעירייה, ותלונתו בדבר סימונים מחוקים על הכביש במקום האירוע טופלה ע"י העירייה.

נראה לי, כי ללא עריכת השלמת חקירה בעניין טענות הנאשם, לא היה מקום להגיש כתב אישום.

יתרה מכך, היה על המאשימה להמשיך ולשקול את המשך ההליכים בתיק, לאחר שהנאשם חזר והעלה טענותיו בפני בית המשפט בישיבת המענה ובמסמכים שונים שהוגשו לתיק, במהלך הזמן הרב שהתיק היה תלוי ועומד בבית המשפט.

נכון הוא שהמאשימה, אשר מטפלת באלפי דוחות ומכינה אלפי כתבי אישום בעקבות בקשות להישפט אינה אמורה לפקפק בדוח שנכתב ע"י שוטר, יחד עם זאת, על התביעה לוודא, לפחות בשלב שלאחר יום המענים העמוס, כי חומר הראיות שבידיה מוכיח מעבר לספק סביר, כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בענייננו, המאשימה לא בדקה את טענות הנאשם כראוי, לא לפני הגשת כתב האישום ולא במהלך ניהול התיק, ועל כן אני סבורה כי הנאשם ראוי להשבת הוצאותיו הסבירות, במידה שתצליח לאזן כראוי בין האינטרסים הנוגדים.
בעניין שגיא קבע בית המשפט העליון, כי פגיעתו של אישום בעבירת תעבורה בנאשם, מצויה במדרג הנמוך ביותר מבחינת העמדתו של אדם לדין פלילי, וכי מנגד עומד האינטרס הציבורי הקשור בתפקוד רשויות התביעה, בשים לב לאופי הייחודי של תחום התעבורה.

בענייננו, הנאשם לא היה מיוצג ע"י עו"ד, והוא עותר לפיצוי רק בגין אובדן ימי עבודה.
יחד עם זאת, הנאשם לא הציג בפניי אישורים בדבר גובה שכרו, או ההפסד שנגרם לו בפועל, וזאת בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982.



מנגד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנאשם הגיע לבית המשפט, בזבז את זמנו, נאלץ להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בטעות, ואף הגיע לישיבת ההוכחות שהתקיימה באשקלון, עקב סגירת בית המשפט באשדוד באותו מועד.
במצב דברים זה, אם היה מדובר בעד תביעה, הוא היה זוכה לפחות לשכר בטלה ולהוצאות נסיעה.




לפיכך, ובאיזון האינטרסים הנוגדים כפי שצויינו לעיל, החלטתי לחייב את אוצר המדינה לשלם לנאשם השתתפות בהוצאותיו בסך של 500 ₪, בתוך 60 יום מהיום.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סייג העדר שליטה

  2. שוויון בין נאשמים

  3. פיצוי לנאשם שזוכה

  4. כשירות לעמוד לדין

  5. חובת היידוע לחשוד

  6. הבעת חרטה מצד הנאשם

  7. בקשה להפרדת נאשמים

  8. איסור פרסום שם קטין

  9. הגנת טעות במצב דברים

  10. בקשת נאשם לחיסוי זהות

  11. חידוש הליכים נגד נאשם

  12. זיהוי הנאשם בבית המשפט

  13. מפגש בין הנאשם לעד תביעה

  14. כסף מהמדינה על זיכוי הנאשם

  15. בקשה לאיסור פרסום שם החשוד

  16. הפרדת נאשמים בגירים מקטינים

  17. בקשה לא לפרסם פרטים על הנאשם

  18. אי הודעה לנאשם על זכות השימוע

  19. החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי

  20. הקלה בעונש לנאשם קטין בעל עבר "נקי"

  21. הגדרת ''חשוד'' בחוק סדר הדין הפלילי

  22. זכות הנאשם להליך הוגן מול זכות הקורבן

  23. זכות החשוד לשם טוב מול עקרון הפומביות

  24. הפחתת עונש לנאשם עקב מצב רפואי של האמא

  25. הנאשם איבד הכרה בתאונה ולא זוכר מה קרה בתאונה

  26. ערעור על החלטת בית משפט שלא לאפשר לנאשם לחזור בו מן ההודאה אשר על פיה הורשע

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון