עיסוק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיסוק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון:

א. רקע כללי:


בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 19.7.06 עסק הנאשם בעסק של "ניפוי עודפי חפירה ושיווקם בגוש 6619 חלקה 7 (פי גלילות) רמת-השרון". עוד נטען, כי העסק הינו עסק הטעון רישוי לפי הוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן – העסק וחוק רישוי עסקים, בהתאמה), "לפי פריטים 2.2(א) ו-5.1(א) (תחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת, ותחנת דלק פנימית)" שבתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995 (להלן – הצו). לפיכך הואשם הנאשם, בכתב האישום, בעבירה של עיסוק בעסק הטעון רישוי, מבלי שהיה בידו רישיון כדין, וזאת בניגוד להוראות סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים.
התיק דנא ידע דחיות רבות, ואף התחלפו בו באי-כוח המאשימה והמותב הדן בתיק. בזמנו ביקש ב"כ המאשימה שהות להתייעצויות, ואף הודיע כי הוא שוקל הגשת בקשה לתיקון כתב האישום – ככל הנראה במטרה להוסיף את חברת לרגו עבודות עפר בע"מ (להלן – חברת לרגו), שבאמצעותה נוהל העסק, כנאשמת נוספת בתיק – וזאת לאחר שכתב האישום כבר תוקן בזמנו בהסכמה בדרך של הוספת שני עדים לרשימת עדי התביעה.
לאחר מספר דחיות, הגישה המאשימה ביום 29.1.09 בקשה לאיחוד הדיון בתיק עם שני תיקים נוספים, אשר הוגשו זמן קצר לפני הגשת הבקשה ושבהם הואשם הנאשם – יחד עם חברת לרגו ועם שותפו בחברת לרגו (מר רועי שטרן) – בעבירות נוספות בגין אותו העסק (להלן – הבקשה לאיחוד המשפטים).
בבקשה לאיחוד משפטים נטען כי מדובר בקשה המקיימת את דרישות הוראות סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), שעניינו באיחוד משפטים. לפי טענת המאשימה, בדיון מאוחד בתיקים היה כדי לייעל את שמיעת הראיות בשלושת התיקים, שבאותה עת טרם החלה, ולאפשר דיון ממצה באשר לפעילות המבוצעת בעסק ובמקרקעין.
ב"כ הנאשם, מצידו, התנגד נמרצות לבקשה. לשיטתו, כתב האישום לקה בפגמים מהותיים, היורדים לשורשו של עניין, ובבקשה לאיחוד המשפטים לא היה אלא ניסיון, שאין לקבלו, ל"חזקו"; בפרט כאשר התיקים הנוספים עניינם בעבירות נטענות שאירעו למעלה משנתיים ימים לאחר ביצוע העבירה נשוא כתב האישום דנא.
בהחלטה מיום 11.2.09 דחה בית המשפט את הבקשה לאיחוד משפטים. כפי שצוין בהחלטה, דובר בכתב אישום שהוגש זמן רב לפני הגשת הבקשה, אשר נקבע לשמיעת ראיות עוד לפני מותב אחר. בנסיבות אלה, וכאשר כתבי האישום בתיקים הנוספים – שאיחוד הדיון עימם התבקש – הוגשו זמן קצר בלבד לפני הגשת הבקשה, לא נמצא הטעם הנדרש להורות על איחוד הדיונים, והתיק נקבע לשמיעת הראיות.


ב. פרשת התביעה:


במסגרת פרשת התביעה העידו מספר עדים מטעם המאשימה. מר מוטי הלין, פקח במחלקת הפיקוח בעיריית רמת השרון (להלן – הפקח והעירייה, בהתאמה), העיד כי ערך בעסק ביקורות, כתב דו"ח (ת/1א) וגם צילם תמונות (ת/1ב).
בדו"ח ת/1א תאר הפקח את העובדות והממצאים שמצא בביקורת, אותה ערך בעסק ביום 19.7.06 בשעה 08:00, כלהלן:

במהלך סיור שגרתי הגעתי לבית העסק "לרגו". ראיתי שהעסק פתוח ופעיל. מדובר בעסק של ניפוי... במקום נקלטת פסולת בניין וחלקה משונע מחוץ לעסק. במקום נמצאה גם תחנת דלק פנימית.


בעדותו תאר הפקח את שמצא בביקורת האמורה, כלהלן:

כשהגעתי למקום ראיתי בשטח די גדול נמצאים כל מיני משאיות, מכונות שמבצעות ניפוי עודפי פסולת, באות משאיות עם פסולת בנייה, שופכות שם בשטח... משם שופלים וכלים כבדים לוקחים את ערימות הפסולת ושופכים אותם בתוך מכונות שעושות ניפוי. כמו שאנו רואים בתמונות. אני לא מהנדס בנייה. ממה שראיתי בשטח, ראיתי שאחרי שהפסולת עוברת ניפוי בדחיסה באות משאיות נוספות שלוקחות את החומר (ר' בפרוטוקול, עמ' 3 שורה 20 ואילך).


הפקח ציין כי במהלך אותה ביקורת לא פגש בנאשם. עם זאת, בדו"ח ת/1א ציין הפקח את שם הנאשם, שכן בביקורת נוספת פגש בו, וכדברי הפקח "הוא (הנאשם – ש.א.) הציג עצמו כבעל העסק והציג גב' יוכי אסט, מרכזת פיקוח שטחים אורבאניים במשרד הפנים, העידה גם היא מטעם המאשימה אודות ביקורות שערכה בעסק, כלהלן:

הייתי שם לא פעם אחת. טיפלתי בשטח הזה משנת 2004. בתחילה היתה חברת הלום אח"כ כשהתחלנו את האכיפה הלום יצא מהשטח ונכנסה חברה חדשה בשם רם צח, הוגשו כתבי אישום נגד רם צח והיו גזרי דין, ובמקום לבצע את גזרי הדין רם צ(ח) פרשה ולנעליה נכנסה חברה נוספת שנאמר לי ששמה לרגו. התבצעו שם עבודות שינוע ושינוי פני קרקע, חלק ערימות של אדמה או חומרי בניין, התבצעו שם גם חפירות בשטח. היה גם מיכל דלק פירטי, כנראה לצרכים הפנימיים של המקום (ר' בפרוטוקול, עמ' 6 שורה 9 ואילך).


עוד העיד מטעם המאשימה מר ברוך ובר, מנהל מחוז תל-אביב במשרד להגנת הסביבה, שערך אף הוא ביקורת בעסק. במכתב מיום 27.6.06, אותו כתב לראש העירייה (ת/3), ציין מר ובר, בין השאר, כי נמצא שחברת לרגו עוסקת במקום בניפוי של עודפי חפירה ובשיווקם.
לגרסת מר ובר, פעילות חברת לרגו – במסגרתה נקלטה בשטח פסולת בניין, שחלקה שונע אל מחוץ לעסק ללא כל בקרה על הכמויות הנקלטות והמשונעות מהמתחם אל יעדי הפינוי – הינה פעילות של תחנת מעבר לפסולת יבשה על פי הוראות חוק רישוי עסקים. יתר על כן, מר ובר מצא בביקורת גם תחנת דלק פנימית לא מוסדרת, זיהומי קרקע עקב שפיכת סולר ומערומי פסולת ומפגעי אבק לא מטופלים. בנסיבות אלה ביקש מר ובר, במכתבו האמור לראש העירייה, כי פעילותה של חברת לרגו תוסדר מבחינה חוקית.
לבסוף העידה מטעם המאשימה גב' שרי חובב, מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעירייה. גב' חובב העידה כי בשנת 2006 הוצא נגד הנאשם צו מנהלי להפסקת ניהול העסק לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים וזאת על רקע הפעלת העסק – שהוגדר בצו המנהלי כעסק מסוג תחנת מעבר לפסולת יבשה (בניין) – ללא רישיון כדין (ר' ת/5).
גב' חובב ציינה בעדותה כי הנאשם הגיע למשרדה וביקש להגיש בקשה לקבלת רישיון עסק, אך לבסוף לא עשה כן בשל הצורך להסדיר קודם את פעילות העסק מבחינת דיני התכנון והבנייה (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 17 ואילך).
כאשר נשאלה העדה לעמדתה ביחס לטענה, לפיה הנאשם לא קשור לחברת לרגו ולעסק נשוא כתב האישום, השיבה גב' חובב כדלקמן:

מדוחות פיקוח שהועברו אליי צוין שמי שמנהל את העסק זה חיים ורסנו. שנית, במכתבים שהופנו אליי מביקורת שערכה נציגה של משרד הפנים ונציג של המשרד להגנת הסביבה, גם שם רשום שמו. שהוא התוודה ואמר שהוא מנהל את העסק. מתוך זה אני למדה שהוא מנהל את העסק (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 6 ואילך).



ג. פרשת ההגנה:


בתום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי אין על הנאשם להשיב לאשמה, באשר האשמה לא הוכחה אף לכאורה, והכל בהתאם להוראות סעיף 158 לחסד"פ. לשיטת הסנגור, כל ראיות התביעה הצביעו על כך שבמקום העסק יושבת חברת לרגו, והיא זו שהפעילה ומפעילה את העסק. כתב האישום היה צריך להיות מוגש, אפוא, נגד חברת לרגו, בפרט כאשר התביעה לא הוכיחה שהנאשם הוא בעל החברה.
בהקשר זה הוסיף ב"כ הנאשם וטען כי בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק רישוי עסקים כאשר תאגיד עובר עבירה ניתן אמנם להאשים גם בעלי תפקידים בכירים בתאגיד; אך במקרה דנא, עקב מחדלי המאשימה, לא הואשם התאגיד וכך המאשימה עצמה השמיטה את הבסיס מתחת לכתב האישום.
ב"כ המאשימה ביקש לדחות את הבקשה, שכן די בהבאת ראיות מועטות על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, ובמקרה דנא העיד הפקח כי הנאשם הציג עצמו לפניו כבעל העסק. ב"כ המאשימה הפנה עוד להוראות סעיף 14(ב) לחוק רישוי עסקים, שלפיהן אין נפקא מינה, לעניין ביצוע העבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, אם הנאשם עסק בעסק בעצמו או על ידי אחר.
בקשת הנאשם נדחתה, מטעמים שעוד יובהרו בהמשך, והוא בחר להעיד. בחקירתו הראשית הודה הנאשם כי במקום מתנהל עסק, שהוא הגדירו כעסק של "ניפוי עודפי חפירה", וזאת על ידי חברת לרגו, בה הנאשם עובד כשכיר (ר' תלוש המשכורת נ/4).
באשר לטענה כי קיימת במקום תחנת דלק פנימית הוסיף הנאשם ואמר: "יש לי צואר (צ"ל כנראה "צובר" – ש.א.) שאני מתדלק את הטרקטור ואת הנפה" (ר' בפרוטוקול, עמ' 22).
הנאשם לא הכחיש מפורשות כי אמר לפקח שהוא בעל העסק, אלא טען כי לא זכור לו שהפקח שאל שאלה כזו (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 29). עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה הנאשם כי הוא מנהל בחברת לרגו ובעלים של 50% ממניותיה; והכל כאמור בדו"ח רשם החברות (ת/7). הנאשם הוסיף וציין כי מר שטרן נכנס לתפקידו כמנהל רק ביום 12.2.04, ולפני כן הוא (הנאשם) אף היה רשאי לחייב את חברת לרגו בחתימתו בלבד, ללא צורך בחתימה נוספת (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 12 ואילך).
עוד יש לציין, כי בתשובה לשאלה אם יוכל להציג רישיון עסק השיב הנאשם כלהלן: "לא. אין לי רישיון עסק, אין לחברה רישיון עסק. למרות שניסינו כמה וכמה פעמים להגיע להסכמה עם העירייה." (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 18).


ד. דיון והכרעה:
(א) ההיבט העובדתי:


על פני הדברים, בהיבט העובדתי הוכחו עובדות כתב האישום כדבעי. הוכח כי במקום שצוין בכתב האישום מתנהל עסק, והגם שמדובר בחלקה גדולה יחסית אין כלל מחלוקת כי העסק מתנהל בתחומיה.
ראיות המאשימה באשר למהות העסק – הכוללות עדויות אודות ביקורים שנערכו בעסק, המגובות במסמכים כתובים ובתצלומים – לא נסתרו והלכה למעשה לגבי רובן ככולן אין כל מחלוקת.
משכך הוכח כדבעי, כי במקום המתואר בעובדות כתב האישום התנהל – וממשיך להתנהל – עסק הקולט פסולת בניין, מנפה אותה ומשנע את חלקה אל מחוץ לעסק, ואשר בו קיימת תחנת תדלוק פנימית; והכל מבלי שנתקבל על כך רישיון עסק כדין.
עוד הוכח, הן בראיות המאשימה והן בראיות ההגנה, כי הנאשם הוא מה שנהוג לכנות "בעל הבית" של העסק. הנאשם הציג עצמו כבעל העסק, הן בשטח כשערך הפקח ביקורת, והן לאחר מכן כשפנה לגב' חובב על מנת להגיש בקשה לקבלת רישיון לעסק.
אמנם מדובר בעסק הפועל במסגרת חברת לרגו, בה קיים שותף ומנהל נוסף מלבד הנאשם, אך אין בכך כדי לאיין את חלקו של הנאשם בניהול העסק. אכן, הנאשם הוא המביא והמוציא בעסק, ובעובדה שתשובתו המיידית לשאלה אם יוכל להציג רישיון עסק היתה "אין לי רישיון עסק" (ההדגשה הוספה – ש.א.) יש אך אינדיקציה נוספת למעמדו המרכזי בעסק. ראוי לציין, כי באופן דומה השיב הנאשם, בגוף ראשון, כאשר נשאל אודות טענת המאשימה בדבר קיום תחנת דלק פנימית בעסק (ר' בפסקה 21 דלעיל).


(ב) ההיבט המשפטי:


על רקע העובדות, כפי שנקבעו לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי במקום המתואר בכתב האישום נוהל, ללא רישיון כדין, עסק הטעון רישוי לפי הוראות חוק רישוי עסקים והצו. ב"כ הנאשם ביקש אמנם להיבנות מכך שבסעיף 1 לעובדות כתב האישום מצוין עסק של ניפוי עודפי חפירה ושיווקם, אך מיד לאחר מכן, בסעיף 2 לעובדות כתב האישום, מובהר כי מדובר בתחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת, ותחנת דלק פנימית, שאליבא דכולי עלמא הינם עסקים הטעונים רישוי.
בהקשר זה יש להדגיש, כי הלכה למעשה לא נתגלעה במהלך שמיעת הראיות מחלוקת אודות מיקום העסק ומהות הפעילות המתבצעת בו, וממילא אין לקבל את טענות ב"כ הנאשם אודות אי בהירויות היורדות לשורשו של עניין בתיאור העסק בעובדות כתב האישום. בנסיבות אלה אף ברור, כי לא היה מקום לקבל בזמנו את טענת הנאשם שאין עליו להשיב לאשמה, שהרי מתוך ראיות התביעה הובהרו היטב הן מהות העסק, הן מיקומו והן תפקידו המרכזי של הנאשם בעסק.
ב"כ הנאשם הוסיף וטען בסיכומיו, בהמשך לטיעונים אותם העלה כבר בזמנו במסגרת טענתו שאין על הנאשם להשיב לאשמה, כי יש להורות על זיכוי הנאשם מכוח הפגם שבאי הגשת כתב האישום נגד חברת לרגו.
לשיטת הסנגור, הוראות סעיף 15(2) לחוק רישוי עסקים מאפשרות להאשים – בנוסף לתאגיד עובר העבירה – גם בעלי תפקידים בכירים בו. ואולם, משלא הואשם התאגיד (חברת לרגו) אין מקום להאשים את מנהליו (ובהם הנאשם).
יתר על כן, הוראות סעיף 14(ב) לחוק רישוי עסקים – אליהן הפנה ב"כ המאשימה – אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זה, שכן אם תתקבל עמדת ב"כ המאשימה באשר לפרשנותן משמעות הדבר תהא שכל אדם העובד בעסק טעון רישוי של אדם אחר יצטרך אף הוא להוציא רישיון עסק (בנוסף לרישיון שעל בעל העסק להוציא).
תוצאה משפטית שכזו לא רק שאינה מתקבלת על הדעת, אלא שהיא נדחתה במפורש בפסיקת בית המשפט העליון ("...האדם הזקוק לרישיון הוא בעל העסק, בין אם בעל החצרים הוא ובין אם לאו, וכל מי שהועסק על-ידו בעסק הטעון רישוי, אינו זקוק לרישיון נוסף, אלא חוסה בצלו של הרישיון שניתן לבעל העסק" – ר' ע"פ 143/72 סלים עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 136, 139-138 (1972); להלן – עניין עזרא). מכאן, כך לשיטת הסנגור, שיש לזכות את הנאשם.
יפה טען הסנגור – ודומה כי בזמנו אף ב"כ המאשימה סברו כמוהו (ר' בפסקה 2 דלעיל) – אך אין לקבל את הטענה. הטעם לדבר הוא, שכאשר אדם מבצע עבירה, עצם העובדה כי העבירה בוצעה במסגרת או באמצעות תאגיד אינה עשויה להקנות למבצע עצמו פטור מאחריות.
אכן, כדי להטיל אחריות פלילית על תאגיד, בעבירה שאינה עבירה של אחריות קפידה, יש להוכיח כי אדם פלוני – אשר לאור תפקידיו וסמכויותיו בתאגיד יש לראות את התנהגותו כהתנהגות התאגיד – ביצע מעשים העשויים לגבש עבירה פלילית; והכל כאמור בהוראות סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
ואולם, כאשר שאלת האחריות היא של אותו אדם פלוני עצמו, אין חשיבות לשאלה אם קיימת אפשרות להטיל אחריות פלילית גם על התאגיד בו הוא נושא תפקיד, או אם התאגיד עצמו הואשם, שכן "בניגוד לשאלת אחריותה של החברה בעקבות מעשי שלוחיה – שאלה השנויה, כאמור, במחלוקת מסוימת – דעת הכול היא, שהאורגן המבצע נושא תמיד באחריות, וכי העובדה, שהשתמש בחברה כמכשיר, לא תעמוד לו כהגנה בפני התביעה." (ר' ע"פ 137/79 חיים גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 746, 749 (1981); ההדגשות במקור).
על עיקרון משפטי זה עמד גם פרופ' ש"ז פלר, בציינו:

אם, מטבע קיומה של האישיות המשפטית (התאגיד – ש.א.) ניתן וצריך לייחס את פעילויות האורגנים שלה, לה עצמה, אין ההזדהות פועלת בכיוון ההפוך. רק התאגיד פועל באמצעות האורגנים שלו – ואינו יכול לפעול אחרת, כי אין לו כושר עשייה וחשיבה עצמיות – אך אין האורגנים פועלים בשם התאגיד בלבד... (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (ירושלים, תשמ"ד-1984), כרך א', בעמ' 700; ההדגשות במקור).


הנה כי כן, אין בעובדה שהעסק דנא נוהל וממשיך להתנהל באמצעות תאגיד, שלא הואשם (חברת לרגו) כדי לפטור את הנאשם (מנהל החברה) מאחריות למעשיו-הוא.
בהקשר זה יש להדגיש, כי הגם שהנאשם הינו פורמאלית שכיר בחברת לרגו, הרי שהוא כאמור המוציא והמביא בה, ולמעשה מי שמפעיל את העסק. אין הנאשם בגדר עובד בחברת לרגו גרידא, אלא הוא "בעל הבית" – גם אם יש לו שותף נוסף – והנאשם אף לא טען שיש להחיל עליו את ההגנה הקבועה בהוראות סעיף 14(ג) לחוק רישוי עסקים, שלפיהן "לא יאשם בעבירה לפי סעיף זה (סעיף 14 – ש.א.) מי שעסק כשותף רדום או ללא נטילת חלק ברווחיו של העסק". ברי, אפוא, כי עניינו של הנאשם הינו שונה בתכלית מהמקרה בדוגמא שניתנה בעניין עזרא הנ"ל (ר' בפסקה 34 דלעיל), ואין בה כדי לסייע לו.
אכן, הנאשם יכול היה להפעיל את העסק גם שלא באמצעות תאגיד, למשל כעוסק מורשה, ואין בעובדה כי בחר להפעיל את העסק באמצעות תאגיד – מטעמים שלא פירט, ושבכל מקרה אינם חשובים לענייננו – כדי להעלות או להוריד.


ה. סוף דבר:


אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם בכתב האישום, דהיינו: עיסוק בעסק טעון רישוי מבלי שהיה בידו רישיון כדין, בניגוד להוראות סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק רישוי עסקים

  2. רישיון לשלט בחנות

  3. רישיון עסק למכולת

  4. בקשה לרישיון רוכלות

  5. רישיון קו לנסיעת שירות

  6. הפעלת עסק ללא תעודת גמר

  7. רישיון לניהול עסק מינימרקט

  8. ביטול החלטה לבטל רישיון עסק

  9. בקשה להאריך תוקף רישיון עסק

  10. הפעלת חניון בניגוד לתנאי רישיון

  11. בקשה לקבלת רישיון עסק מסוג מזנון

  12. רישיון עסק למכירת חלקי חילוף לרכב

  13. עיסוק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון

  14. גן אירועים ללא רישיון - ביטול הזמנה

  15. רישיון עסק לעיבוד ניצול מיחזור פסולת

  16. ערעור מנהלי סעיף 22 לחוק רישוי עסקים

  17. פתיחת עסק לפני שהוגשה בקשה לרישיון עסק

  18. זיכוי מעבירת ניהול עסקים בקניון ללא רישיון

  19. עתירה נגד סירוב לתת רישיון עסק להפעלת חניון

  20. בקשה לעיון חוזר בהחלטה לביטול רישיון עסק זמני

  21. תביעת פיצויים נגד תחנת דלק שפעלה ללא רישיון עסק

  22. מה העונש על ניהול אולם אירועים ללא רישיון עסק ?

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון