מה זה עוולת הנגישה ?

מה זה עוולת הנגישה ?
     מבוא:

1.     זוהי תביעה על סך של 416,444 ₪ שהוגשה על ידי מר פואד חמדאן (להלן: "התובע") אשר שימש כמפקח מטעם משרד העבודה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כנגד מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") וכנגד מר אילן יוסף אלון (להלן: "הנתבע") בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בעקבות הליך פלילי שהוגש כנגדו על ידי הנתבעת בעקבות תלונה שהוגשה על ידי הנתבע וכן בגין פרסום לשון הרע כנגדו שנעשה על ידי הנתבע.

2.     התובע טוען כי הוא נפל קורבן להליך פלילי המחוסר כל יסוד בו יוחסה לו עבירת קבלת שוחד ואשר ממנו זוכה באופן מלא.

3.     בכתב התביעה בסעיפים 22-18 מייחס התובע לנתבעת רשלנות בניהול החקירה שנעשתה על ידי משטרת ישראל עובר להגשת כתב האישום נגדו, בהגשת כתב האישום כנגדו ובניהול ההליך הפלילי בת.פ. 1086/99 ממנו זוכה בהכרעת הדין.

4.     התובע טוען בכתב תביעתו (סעיפים 27-23) כי הנתבע ביצע כנגדו עוולת נגישה כמשמעותה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הנזיקין") וכן ביצוע עוולת לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, משערך תצהיר ופרסם את הכתבה אשר סקרה את האירוע בעיתון.

5.     הנתבעת טוענת כי כתב התביעה משולל כל יסוד וכי הגשת כתב האישום באותן נסיבות ולאור הראיות שעמדו בפני הנתבעת היתה מחוייבת המציאות וכי בחינת מעשי הנתבעת ושלוחיה, לרבות בהגשת כתב האישום ובניהול ההליך הפלילי כנגד התובע צריכה להיעשות לא כדרך של חוכמה בדיעבד בהינתן התוצאה של הזיכוי, אלא בזמן אמת.

6.     הנתבע טוען כי הגשת תלונה למשטרה אינה מהווה עילה להגשת תביעה בגין נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין וככל שזו נעשתה בתום לב אף אינה מקימה עילה מכוח דיני איסור לשון הרע. באשר לכתבה בעיתון טוען הנתבע כי בכתבה לא פורסם שמו של התובע ובראיות שהובאו בפני ביהמ"ש לא הוכח כי הנתבע הוא שפנה לעיתון ו/או כי אנשים קישרו את הכתבה בעיתון לתובע וכן לא נתבעו נתבעים נוספים כגון ח"כ לשעבר יוסף פריצקי ו/או העיתון שבו פורסמה הכתבה. עוד טוען הנתבע, כי גרסתו הינה אמת וכי ניתנה בתום לב ומתוך אזרחות טובה.

7.     בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתאריכים 15/9/05, 24/10/06 ו-2/5/07 נשמעה עדותם של התובע והעד מטעמו מר מג'ד כחלוני. כן נשמעה עדותם של הנתבע ובתו הגב' הדס אלון. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירי עדות ראשית.

     פסק דינו של כב' השופט הרווי גרובס בת.פ. 1086/99 (להלן: "ההליך הפלילי"):

8.     אין חולק כי התובע זוכה במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו.

9.     בהכרעת הדין שניתנה על ידי כב' השופט הרווי גרובס ביום 29/10/00 בתום סיכומי המאשימה קבע השופט כדלקמן:

"החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק הכרעת דין תישלח תוך 30 יום מהיום לצורכי הערעור מניין הימים מתחיל מיום קבלת הכרעת הדין המנומקת".

10.     בהכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 ציין כב' השופט הרווי גרובס כי החליט לזכות את התובע זיכוי מלא ולא כפי שצויין בפרוטוקול מיום 29/10/00 לפיו הזיכוי הוא מחמת הספק.
11.     נימוקי הזיכוי של התובע בהליך הפלילי פורטו בסעיף 4(א) להכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 כדלקמן:

"הכלל הקובע והוא זה אשר ינחה את בימ"ש זה הוא: כי כאשר ניצבות לפני ביהמ"ש שתי אפשרויות עובדתיות, האחת המובילה להרשעתו של הנאשם והאחרת המצדיקה את זיכויו, כאשר שתיהן סבירות ומתקבלות על הדעת על פי חומר הראיות, תועדף הגרסה הנוחה יותר לנאשם".

     בסיכום הכרעת הדין המנומקת מיום 26/11/00 שב כב' השופט הרווי גרובס וציין כדלקמן:

"לסיכומו של דבר מסקנתי מכל האמור היא שקיימות ספקות בעמדת המדינה, וזכותו של הנאשם להנות מספקות אלה קל וחומר כאשר גרסתו היתה עקבית ומשכנעת".

     הסתמכות על ממצאי הכרעת הדין:

12.     לנוכח נסיונות חוזרים ונשנים מצידו של התובע להסתמך על ממצאי הכרעת הדין בהליך הפלילי וזאת גם בניגוד להחלטתי מיום 15/9/05 (עמ' 11 לפרוטוקול), אשוב ואציין כי ההסתמכות בהליך אזרחי על ממצאי פסק דין יכולה להיעשות אך ורק במסגרת התנאים הקבועים בסעיף 42(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על פי כללים אלה נקבע, בין היתר, כי על פסק דין המבקשים להסתמך עליו בהליך אזרחי חייב להיות מרשיע וחלוט. לפיכך פסק דין מזכה אינו יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי.

     בנסיבות ענייננו ומשהמדובר בתביעה לפיצוי בגין זיכוי מהליך פלילי ניתן להגיש את פסק הדין המזכה אך ורק לצורך הוכחת קיומו של הזיכוי אך לא לצורך הוכחת הקביעות והממצאים שבהכרעת הדין המזכה (ראה ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ, תק-על 2002(3), 640). לאור האמור נדרש, איפוא, התובע בתביעתו להוכיח את טענותיו בהליך זה, לרבות בכל הנוגע לתשתית העובדתית הרלבנטית ובפרט בכל הנוגע לתביעתו כנגד הנתבעת ובתביעה בעילת הנגישה.
     התשתית העובדתית:

13.     גרסת התובע לנסיבות האירועים שהתרחשו ביום 11/4/98 הובאה בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום 25/11/03 ונעשתה תוך הפניה להודעה שנגבתה מהתובע ביום 1/6/98 במשטרה. בסעיף 6 מצהיר, איפוא, התובע כדלקמן:

"ביום 1.6.98 נחקרתי במשטרה במחלק הונאה מרחב השרון בכפר סבא בקשר לתלונת הנתבע כאשר חקירתי התנהלה תחת אזהרה כשבמהלך החקירה הבהרתי חד משמעית, כי טענת התובע איננה נכונה כלל וכלל וכי אכן ביקרתי באותו יום בבזאר אולם לא ערכתי דו"ח לא בשל שוחד שלקחתי אלא מאחר ובאותו יום שהיה יום שבת ולא ראיתי פעולה מסחרית של קנייה ולא ראיתי עובדים ולכן לא יכלתי לרשום דו"ח. עוד ציינתי, כי דווקא התובע (צ.ל. הנתבע - ב.ט.) הוא זה שניסה ליתן לי פסל אם כי דחיתי זאת, אולם חרף דבריי אלה לא נפתחה חקירה תחת אזהרה כנגד הנתבע".

     עוד ציין התובע בסעיף 7 לתצהירו מיום 25/11/03:

"באותו יום אף נגבתה עדותו של מר מג'יד כחלוני אשר אישר, כי ביום הנטען החלפנו רכבים בשעה 17:00 ולא ראה, כי הנני נושא דבר כלשהו פרט לקלסר פתוח עם ניירת שהננו נושאים במסגרת תפקידנו".

14.     מקריאת תצהיר עדותו הראשית של התובע ופרוטוקול חקירתו הנגדית עולות תמיהות קשות המעלות צל כבד על סבירות גרסתו של התובע ואמינותו. להלן אדון בהן אחת לאחת.

     התובע לא ערך דיווח אודות ביקורו בעסקו של הנתבע והדיווח נעשה בשלב מאוחר על ידי חבריו של התובע:

15.     בחקירתו הנגדית של התובע ביום 15/9/05 ציין כי בכל ביקור שנעשה במסגרת עבודתו נעשה דיווח כתוב כלשהו, בין אם העסק פתוח ובין אם הוא סגור, בין אם מוגשת תלונה ובין אם לאו, ובלשונו (עמ' 14-13 לפרוטוקול):

"ש.     זה אומר שיש רישום על כל מקום שאתה מבקר בו?
ת.     אמרתי שישנה רשימה. מעל הרשימה כמו שוטר שרואה עבירה מתבצעת זכותו ויש לו הנחיה להתערב...
ש.     האם נכון שבכל מקום שאתה מבקר בו, סגור או פתוח, יש לפחות באיזשהו מסמך התייחסות כתובה אליו או שלא?
ת.     זאת היתה התשובה שלי. לפעמים רשום ולפעמים אני יוזם לבדוק עסק שהוא פתוח ולא ברשימה.
ש.     ואז?
ת.     אם העסק פתוח אני ממלא דו"ח וזה מועבר למשרד.
ש.     ואם העסק פתוח ואתה לא ממלא דו"ח?
ת.     אין דבר כזה".

     בהמשך עדותו ובהתייחס לעדותו נשאל התובע כיצד הינו מסביר את העובדה שלא נעשה על ידו כל דיווח באשר לביקורו בעסקו של הנתבע (עמ' 15-14 לפרוטוקול):

"ש.     האם נכון שבמקרה שביקרת בעסק של אלון לא דווח על ידך בשום מסמך על הביקור?
ת.     היית צריך לשאול איך מתנהל הדיווח. בעסק פתוח שלא מתבצעת בו עבירה לא נערך דיווח. ואני אגיד לך למה: אם מדובר בלא יהודים, אז אין עבירה כי החוק מתייחס רק ליהודים בשבת. אם בעסק עובדים לא יהודים או בני משפחה שלא מקבלים שכר, אזי בעיני החוק זו לא עבירה ואז אין דיווח כי לא בוצעה עבירה".
     
תשובתו זו של התובע בודאי אינה מתיישבת עם דברי עדותו של התובע לעיל לפיהם בכל מקרה בין אם מתבצעת עבירה ובין אם לאו ובין אם העסק פתוח ובין אם לאו נרשם דיווח.

     תשובתו התמוהה של התובע סותרת אף את עדותו כפי שניתנה במהלך ההליך הפלילי. כך התברר, במהלך חקירתו הנגדית, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 15/9/05 (עמ' 15 לפרוטוקול):

"ש.     אני מחזיק בידי פרוטוקול של החקירה שלך בפני כב' השופט גרובס, עמ' 17, "שאלה: בחרת להזהיר אותו למה לא דיווחת. תשובה: יושבים יתר המפקחים ומדברים בינינו. כל אחד אומר מה שהוא רואה. שבוע לאחר מכן התכנית שלי תהיה בקרית שמונה, על פתיחת המקום הזה דיווחתי ויש דו"ח למקום הזה מאחיר (העד אומר מאוחר). התקופה בסביבות חודש אוגוסט, המפקחים האחרים יעידו על זה". איך דבריך שם מתיישבים עם עדותך כאן?
ת.     אני הזהרתי אותו בעל פה שאם יעסיק עובדים יהודים אז תיחשב כעבירה. נוסח האזהרה שאם בעתיד יעסיק יהודים הוא עתיד לקבל דו"ח. יש לציין שאחרי המקרה הזה הפסקתי לעבוד ולא ערכתי דו"חות ויתר המפקחים האחרים המשיכו לשם כי לא יכולתי להתקרב לשם אחרי שיש כבר תלונה".

     מעדותו זו של התובע עולה גרסה בעייתית נוספת לפיה מודה התובע כי למעשה לא ערך כל דו"ח ביחס לעסק ואילו הדיווח הראשון אודות העסק נעשה על ידי חבריו של התובע כארבעה חודשים אחרי ביקורו של התובע בעסק, לאחר שכבר הוגשה תלונתו של הנתבע ואף התובע נחקר אודותיה תחת אזהרה.

     הימצאותם של לקוחות בעסק:

16.     התובע סתר עצמו בעדותו גם ביחס לעובדת הימצאותם של לקוחות בעסק בעת התרחשות האירוע נשוא התביעה, עובדה הנוגעת ללב גרסתו של התובע. בעוד שבמסגרת עדותו במשטרה ובעדותו במסגרת ההליך הפלילי (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון בת.פ. 1086/99) טען התובע כי לא נעברה כל עבירה בעסק מאחר ולא נמצאו כלל לקוחות במקום, הרי במסגרת עדותו בהליך זה (עמ' 37-36 לפרוטוקול עדותו מיום 24/10/06) טען התובע כי ראה לקוחות בעסק בעת ביקורו ואף סבר כי בתו של הנתבע ניסתה להיטמע בין הלקוחות והתחזתה לקונה.

     המתנה שהוצעה לתובע:

17.     הן בהליך הפלילי והן בתביעה זו נטען על ידי התובע כי הנתבע הוא זה שהציע לו שוחד ואילו הוא סירב להצעה בכל תוקף. משזו גרסתו של התובע לא ניתן להתעלם מסתירה מהותית בגרסתו הנוגעת למתנה שהוצעה לו לטענתו. בעוד שבמסגרת התצהיר שהוגש מטעם התובע טען התובע (בסעיף 6) שדווקא הנתבע הוא שניסה לתת לו פסל והתובע דחה הצעה זו, הרי במסגרת חקירתו הנגדית ביום 24/10/06 (עמ' 33 לפרוטוקול) טען התובע כי בעת שביקר בעסק כלל לא דובר על פסל, אלא על מתנה בלי שהוגדרה מהות המתנה.

     סיבת הגעתו של התובע לעסק לבדו:

18.     במהלך עדותו של התובע במסגרת הדיון בהליך הפלילי (עמ' 14 לפרוטוקול ההליך הפלילי) טען התובע כי הגיע לבד לעסקו של הנתבע מאחר "וסמכו עליו". במהלך חקירתו הנגדית ביום 24/10/06 (עמ' 36 לפרוטוקול) טען התובע לראשונה כי רק לאחר שהוגשה נגדו התלונה הוצאו הנחיות לפיהן יש צורך בשני מפקחים.

     עדותו של מג'ד כחלוני והשלכותיה על גרסת התובע:

19.     התובע הגיש את תצהירו של מר מג'ד כחלוני על מנת לתמוך את עדותו שהינה עדות יחידה של בעל דין. בתצהירו של מר מג'ד כחלוני נטען כי פגש את התובע ביום 11/4/98 על גשר מחלף אולגה בסמוך לשעה 17:00 לצורך החלפת כלי רכב ואזי נוכח שהתובע אינו נושא עמו מלבד קלסר מסמכים פתוח כל חפץ נוסף כגון פסל.

     מלכתחילה לא ברור במה היתה עדותו של מר מג'ד כחלוני אמורה לתמוך בגרסתו של התובע, שכן כל העדות נסובה על מפגש של עשר דקות אשר נערך מספר שעות לאחר ביקורו של התובע בעסק וכאשר אף העד מר מג'ד כחלוני העיד כי כלל לא ידוע לו מה עשה התובע משעות הבוקר ועד לפגישה הקצרה, ובלשונו של העד בעדותו ביום 24/10/06 (עמ' 26-25 לפרוטוקול):

"ש.     זה נכון שאין לך מושג מה התובע עשה משעות הבוקר ועד שנפגשתם. לא היית איתו?
ת.     לא הייתי איתו.
ש.     זאת אומרת למשל שאם היה לו משהו ברכב והוא הוציא אותו אז אתה לא יכול לדעת מכך כי במשך היום לא היית איתו, נכון?
ת.     נכון. העדות שלי מתייחסת לאותו זמן נתון".
     עדותו של העד מג'ד כחלוני לא רק שאינה תורמת לגרסתו של התובע, אלא שאף מטילה ספקות באמינותו של העד מר מג'ד כחלוני ובתובע. להלן אפרט.

     רק בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 24/10/06 העיד מר מג'ד כחלוני לראשונה כי הינו גיסו של התובע (עמ' 24 לפרוטוקול). עובדה מהותית זו לא הוזכרה קודם לא על ידי התובע ולא על ידי העד בתצהירו של העד, במסגרת עדותם של העד והתובע במשטרה ולא במסגרת ההליך הפלילי.

     במסגרת חקירתו הנגדית של מר מג'ד כחלוני עלה לראשונה כי בעת שפגש בתובע היה עמו ברכב פקח נוסף ששמו שקיב מועדי, עובדה שלא נזכרה בתצהירו של התובע ו/או במסגרת עדותו במשטרה ומטעמים שלא הובהרו בחר התובע שלא לזמן עד זה לעדות, אלא העדיף כאמור לזמן את מר מג'ד כחלוני שהינו גיסו של התובע מבלי לציין בכל ההליכים שהתנהלו את קרבת המשפחה.

     עוד יש לציין כי מר מג'ד כחלוני אף לא היה עקבי בגרסאות השונות שמסר לעניין הפגישה שלו עם התובע על גשר מחלף אולגה. מעדותו של העד (עמ' 27 לפרוטוקול) עולה כי העד לא יכול היה לקבוע עמדה אם פגישתו בתובע היתה אקראית או שמא מתוכננת ואם מתוכננת כיצד היא תוכננה.

     יצויין כי בניגוד לגרסתו של התובע לפיה לא נדרש היה לתת לנתבע או לבתו דו"ח או אזהרה בשל פעילותם בשטח ביום 11/4/98, העלה מר מג'ד כחלוני בעדותו (עמ' 29 לפרוטוקול) גישה שונה לחלוטין וציין כי הוא לא היה עוזב את השטח בלא לנסות להשיג תוצאה כלשהי, ובלשונו: "אתה לא משאיר עסק כזה פתוח? לא קיים דבר כזה מבחינתי".

     עדותו של מר מג'ד כחלוני אף סתרה את גרסתו של התובע בנושא מהותי ביותר והנוגע לטיפול המקובל בהצעות שוחד. לעניין זה ראוי להפנות לדבריו של העד (עמ' 27 לפרוטוקול), שם ציין כדלקמן:
"ש.     האם הציעו לך אי פעם שוחד?
ת.     לא זכור לי חס וחלילה שמישהו הציע לי שוחד. אם מישהו מציע לי שוחד אני יודע איך לטפל בו. אני יודע דבר אחד, שאם מציעים לי שוחד אני מסגיר את אותו אדם למשטרה. אני דואג להפעיל שוטר סמוי ולהפליל את מי שמציע לי שוחד.
ש.     יש מצב שאני מציע לך שוחד ואתה מעביר לי ושוכח?
ת.     לא, מה פתאום. מה, אתה רוצה שאני אנשק אותך.
ש.     אין מצב שתסלח לי אם אני אציע לך שוחד?
ת.     בודאי. למה שאני אסלח לך".

     דבריו אלה של העד מר מג'ד כחלוני סותרים בעליל את התנהגותו של התובע אשר טען כי הוצעה לו הצעת שוחד ואילו הוא בחר לא לדווח על כך לאיש ולא להגיש תלונה במשטרה, ובלשונו של התובע (עמ' 34-33 לפרוטוקול):

"ש.     דובר על מתנה סתם?
ת.     דובר על מתנה.
ש.     מתנה יכול להיות גם כסף?
ת.     אתה יכול לפרש אותה, אבל הוא אמר את המילה מתנה.
ש.     ואתה סלחת לו?
ת.     אני לא סלחתי לו, אבל גם לא שפטתי אותו. אני לא נכנס למילים האלה. אמרתי לך גם בישיבה הקודמת שזה לא מענייני, גם המשטרה אפילו לא מתערבת כי אין משהו בפועל, חשד שהוא מציע ובגלל זה שאני אלך להתלונן במשטרה. אני לא קיבלתי אותה אז על מה אני אתלונן".

     עצם העובדה שהתובע בחר שלא להגיש תלונה ו/או דיווח אודות נסיון השוחד הנטען על ידו לא רק שאינה סבירה ופוגעת באמינות גרסתו, הרי היא גם אינה עולה בקנה אחד עם תפקידו של עובד ציבור שמוצע לו שוחד.

20.     יצויין עוד כי התובע ניסה בתביעה שנוהלה בפניי לטעון כי למעשה לא היה כל בסיס ו/או סיבה למתן השוחד, שכן לגרסתו כל הביקור שלו בעסק היה אירוע תמים ורגוע. התובע ציין מפורשות בעדותו (עמ' 35-34 לפרוטוקול) כי לא איים כלל על הנתבע ואף לא יצר אצלו תחושת פחד כלל. דבריו אלה של התובע עומדים כאמור בסתירה מוחלטת לעדותו בהליך הפלילי (עמ' 16 ו-18 לפרוטוקול ההליך הפלילי) שם תיאר התובע את הטונים הגבוהים של השיחה שהתנהלה בינו ובין הנתבע תוך שציין כי הפחיד את הנתבע והנתבע התחנן ו"עשה סיפור".
     עדות הנתבע:

21.     שבתי ועיינתי בפרוטוקול עדותו של הנתבע בהליך זה ובהליך הפלילי. עיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של הנתבע מעלה כי הנתבע נותר דבק בגרסתו כפי שפורטה בתצהיריו ובחקירתו הנגדית לפיה התובע ביקר בעסק ביום 11/4/98, הציג עצמו כפקח של משרד העבודה, ציין בפני הנתבע את הקנסות הגבוהים המוטלים על עסקים הפועלים בשבת ולאחר סיור שנערך בבזאר ביקש לקבל לידיו פסל אינדיאני וחזר על בקשתו זו פעם נוספת עד אשר הנתבע אישר לו את קבלת הפסל.

     מתצהירו של הנתבע עלה כי בהמשך לבקשת בתו הגב' הדס אלון התקשר עוד ביום 13/4/98 לעו"ד יוסף פריצקי מעמותת "עם חופשי" ודיווח לו על האירוע. יצויין כי הנתבע ציין בתצהירו (סעיפים 33-32) כי בטרם ערך במשרדו של עו"ד יוסף פריצקי תצהיר המפרט בקצרה את פרטי האירוע ואשר צורף לתצהירו של הנתבע אכן היה מודע כי תלונתו עשויה לסכן אותו במידת מה בהיותו מודה בשותפות לעבירת שוחד ובכל זאת לא ראה להרתע מלהגיש התלונה לנוכח חשיבות הנושא.

     בנסיבות אלה ולאור הסיכון העצמי שנטל על עצמו הנתבע בהגשת התלונה למשטרה, אינני סבורה שגרסתו של הנתבע הינה מופרכת כטענת התובע ובודאי שלא נולדה אך על מנת להפעיל לחץ על התובע כדי שימנע ממתן דו"חות לעסק. מאידך, עדותו של הנתבע אמינה, מתיישבת עם ההגיון ולא נתגלו בה בקיאים כלשהם. לפיכך סבורני שלא רק שלא עלה בידי התובע לבסס את התשתית העובדתית הדרושה לצורך ביסוס תביעתו, אלא שוכנעתי כי גרסתו של הנתבע עדיפה וכי במאזן ההסתברות הדרוש במשפט האזרחי דיווחו של הנתבע ותוכן האמור בתצהירו הינו אמת.

22.     מן המקובץ עולה, איפוא, כי עדותו של התובע הינה עדות של בעל דין יחיד במשמעות סעיף 10(א) לפקודת הראיות [נוסח משולב], התש"ל-1970. עדותו של התובע רווית סתירות כאמור ועצם העובדה שהתובע בחר שלא לערוך דיווח, ליתן אזהרה ו/או לטפל בהצעת השוחד שהוצעה לו לטענתו כלל ובניגוד לנוהלים מקובלים כפי שעלה אף מעדותו של גיסו מר מג'ד כחלוני שהובא לעדות על ידי התובע פוגעת קשות בגרסתו של התובע עד כי אין ליתן בה אמון.
     אחריות הנתבעת - המסגרת הנורמטיבית:

23.     שאלת אחריותה של המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי האזרח הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952.

סעיף 7 לפקודת הנזיקין קובע את אחריותו של עובד הציבור לעוולות שעשה:

"7. עובד ציבורי
(א)      עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו-8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין".

סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), מתייחס לשאלת אחריות המדינה בנזיקין, וזו לשונו:

"3.      מעשה בתחום הרשאה חוקית
אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

סעיפי החוק מלמדים כי המחוקק בחר להעניק למדינה ולעובדי הציבור הגנה מפני תביעת נזיקין כל עוד נעשו הפעולות מתוקף סמכות או הרשאה חוקית, ואף אם חרגו מסמכות, אך נעשו בתום לב. עם זאת, משפעלה המדינה או עובד הציבור ברשלנות, לא תעמוד עוד לזכותם ההגנה האמורה, ואלה ישאו באחריות נזיקית למעשיהם הרשלניים. עמד על כך כב' השופט בייסקי בע"א 337/81, שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3), 337:

"סעיף 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המגן על עובד ציבור שביצע עוולה, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום-לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין, מוציא את ההגנה בגין רשלנות... וסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, המקנה חסינות למדינה בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, משאיר האחריות על המדינה 'על רשלנות שבמעשה'." (עמ' 343-344).
החוק, אם כן, משאיר אך פתח אחד לאחריות המדינה לעובדיה בנזיקין, והוא במקום שבו הוכחה רשלנותה או רשלנות עובד הציבור.

24.     פעולת הנתבעת בניהול החקירה, כמו גם בהחלטתה להגיש כתב אישום, הינה ללא ספק פעולה שלטונית אשר מאופיינת בהפעלת שיקול דעת. ככל שהמדובר בפעולה רשלנית המיוחסת למדינה אגב ביצוע מעשה שלטוני שבוצע תוך הפעלת שיקול דעת, אזי שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים חיסיון בהטלת אחריות בנזיקין על המדינה (ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 2290/98 ריינס עליזה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 481; ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481 וע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ואח', פ"ד מח(3), 45).

25.     אין גם חולק כי מטרת החקירה המשטרתית והגשת כתב אישום במקרה הצורך בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, איננה הרשעה בטוחה, כי אם בדיקת דיות הראיות ותו לא (ראה בג"צ 935/89 אורי גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485).

26.     שאלת רשלנותה של המשטרה בניהול החקירה, כמו גם בהחלטתה בדבר הגשת כתב אישום נבחנת בשעת מעשה ולא בחכמה שלאחר מעשה, ובכל מקרה, אין לומר כי זיכויו של התובע יש בו כדי להעיד על רשלנות שבוצעה מצד הנתבעת, שכן בעניינים אלה אין תחולה למבחן התוצאה. למעשה על ביהמ"ש הדן בסוגיה זו לשים עצמו במצב בו ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום ולבחון האם באותה נקודת זמן היתה בידי התביעה תשתית ראייתית אשר לכאורה היה בה כדי להביא להרשעה (ראה: ת"א (תל-אביב-יפו) 16780/03 תומר טל נ' מדינת ישראל, תק-של 2007(1), 11464 ות"א (רמלה) 2566/02 הרווה בן ראובן גז נ' המחלקה לחקירות שוטרים - פרקליטות המדינה משרד המשפטים ואח', תק-של 2006(2), 14037).

27.     בנסיבות ענייננו לא ניתן גם להתעלם מן הקושי הכרוך בהוכחה של עבירת השוחד אשר מטבעה מתבצעת בין מקבל השוחד ונותנו, הרחק מעיניהם של זרים, לצד חומרתה של העבירה והחשיבות הקיימת בחשיפתה, לא כל שכן, שזו מבוצעת על ידי עובדי ציבור (ראה ע"פ (נצרת) 1005/05 אתי שלו נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(2), 9355 וכן ע"פ 766/07 ברק כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2199).

     מבחינת מכלול הראיות שהובאו בפניי ועל רקע פעולת החקירה שביצעה הנתבעת והראיות שעמדו בפני הנתבעת טרם הגשת כתב האישום, אין לומר כי הנתבעת הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.

     בהקשר זה יודגש כי בפני הנתבעת עמדה טרם ביצוע החקירה והגשת כתב האישום עדותו של הנתבע אשר הצהיר כי התובע בשמשו כפקח של משרד העבודה לעניין אכיפת חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, לחץ אותו ברמזים, כמו גם בדברים מפורשים, למסור לידיו פסל שהוצג בעסק.

     גרסתו של הנתבע היתה אמינה במיוחד לאור העובדה שהנתבע פנה עוד ביום 13/4/98 לעו"ד יוסף פריצקי ובסמוך ממש לאחר ביקורו של התובע בעסק, תוך שהנתבע בהגשת תלונתו הסתכן בעצמו בהפללה עצמית בעניין חלקו בעבירת מתן השוחד.

     לכך יש להוסיף את העובדות המחשידות כי ביקורו של התובע בעסק לא נרשם ולא דווח כלל בזמן אמת חרף נוהלי העבודה המקובלים וכן את העובדה שהתובע לא מצא לנכון לדווח ו/או להתלונן על הצעה לקבלת שוחד אשר הוצעה לו לטענתו על ידי הנתבע וזאת בניגוד לנורמה סבירה אשר ניתן לצפות מעובדי ציבור.

     מכאן, סבורני כי אכן נטווה מארג ראיות אשר הקים לפחות לכאורה פוטנציאל ראייתי לגיבוש כתב אישום פלילי כנגד התובע ואכן היה על הנתבעת למלא חובתה מכוח סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולהגיש כתב אישום כנגד התובע ובפעולתה זו פעלה הנתבעת בסבירות מלאה.

28.     התובע מעלה בסיכומיו שתי טענות המבססות לטענתו את רשלנותה של הנתבעת: האחת נוגעת לאי חקירתו של הנתבע תחת אזהרה והשניה נוגעת לאי חקירתה של בתו של הנתבע, הגב' הדס אלון, על ידי המשטרה.
     באשר לטענת התובע לאי חקירת הנתבע תחת אזהרה, הרי לא הוכח בפניי כי הדבר נבע מחמת רשלנות ו/או כי היה בכך כדי לפגוע במכלול החומר שהיה בידי הנתבעת ואשר ממנו עלו ראיות לכאורה לשם הגשת כתב האישום. לכל היותר ניתן לראות באי חקירת הנתבע תחת אזהרה משום שיקול מוטעה באשר לחלק מהליכי החקירה.

     באשר לטענתו השניה של התובע לעניין אי חקירת בתו של הנתבע, טענה זו הועלתה על ידי התובע לראשונה בסיכומיו וזכרה לא בא בכתב התביעה ועל כן דינה להידחות מחמת הרחבת חזית אסורה. יתר על כן, דינה של טענה זו להידחות אף לגופה, שכן התובע מציין בסיכומיו הוא בסעיף 4.5 כי בתו של הנתבע לא היתה כלל עדה לשיחה שהתנהלה בין התובע והנתבע ומכאן שאף לא היה בחקירתה כל טעם.

29.     באשר לטענת התובע להעדר זימון עדים מצד הנתבעת, לא ראיתי לזקוף לחובתה של הנתבעת את העדר זימונו של חוקר המשטרה רב פקד משה שפירא שערך את העימות בין התובע והנתבע שעה שחומר החקירה, לרבות דו"ח העימות, הוגשו בהסכמה ועל כן גם לא ברור מה היתה התועלת מזימונו של העד ביחס לדו"ח עימות שנערך על ידו עוד בשנת 1998 ושעה שתיק החקירה נפרש בפני הצדדים וביהמ"ש.

     לאור כל האמור הנני מורה, איפוא, על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

     אחריות הנתבע:

30.     עיון בכתב התביעה בסעיפים 27-23 מעלה כי התביעה שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע מתמקדת בשתי עוולות: האחת עוולת נגישה והשניה עוולת לשון הרע. בניגוד לאמור בסיכומי התובע לא נטענה כנגד הנתבע בכתב התביעה עוולת הרשלנות ועל כן ולנוכח התנגדות הנתבע בסיכומיו להרחבת חזית יסוב הדיון על פי המסגרת שהוטוותה בכתבי הטענות בלבד.


31.     הוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובעת כדלקמן:

"נגישה היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל - למעשה, בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך: אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

     עוולת הנגישה כוללת מספר יסודות מצטברים אשר בהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי והם: פתיחת תיק פלילי, פתיחת ההליך בזדון וללא סיבה סבירה, הליך המסכן חירות ו/או חבלה באשראי הנפגע, ההליך הסתיים לטובתו של הנפגע. נטל הראיה להוכחת יסודות אלה רובץ לפתחו של התובע.

     בסיפא סעיף 60 נקבע כאמור כי לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה שעה שמסר ידיעה לרשות המוסמכת והיא שפתחה בהליכים.

     הרעיון ביסוד ההגנה הקבועה בסיפא סעיף 60 לפקודת הנזיקין לעניין עוולת הנגישה הוא כי מסירת המידע לרשות המוסמכת שעה שזו פותחת בהליכים מנתקת את הקשר הסיבתי בין מקור המידע ומעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שכן על הרשות מוטלת החובה להעריך את המידע שנמסר לה על ידי המתלונן ולבדוק את אמינותו בטרם תנקוט בהליכים.

     לכן גם אם מוסר המתלונן מידע לא מבוסס לרשות מניח החוק כי הרשות תבדוק את המידע בטרם תנקוט הליכים והאחריות בגין נקיטתם של ההליכים מוטלת על הרשות ולא על המתלונן.

     לנוכח האמור נקבע בבג"צ 64/91 סלים חילף מערב א-חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5), 653, 658-659, כדלקמן:

"מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה".
     בהמשך פסק הדין סקרו כב' השופטת דורנר וכב' השופט מצא את משמעות הסייג הקבוע בסעיף 60 סיפא לפקודת הנזיקין, ובלשונה של כב' השופטת דורנר:

"הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן, אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט בצעדים על-פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את ניזקו אם פעלה ברשלנות".

ובהמשך בלשונו של כב' השופט מצא:

"מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה. ואילו הוראת סעיף 15(8) לחוק מעמידה הגנה מפני תביעה (וכן אישום) בשל פרסום לשון הרע למי שבתום לב, ובהתקיים אחת הנסיבות אותן מונה הסעיף, מסר תלונה לרשות מוסמכת. בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד הוראות-חיקוק אלו הינו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת (כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע ולבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע כנגד מוסר המידע עילת נגישה (אפילו אם פעל האחרון בזדון)...".

על תחולתה הצרה של עוולת הנגישה עמד גם פרופ' גנוסר במאמרו "מטרד ליריב" משפטים ב' (תשל"א-1970) 221, עמ' 245:

"למראית עין עילת נגישה תופסת לגבי הליכים פליליים, אך בסייגים כה חמורים שאינם משאירים לה מקום בו תהיה לה תחולה למעשה. ראשית, מי הנושא באחריות בנזיקין? לפי לשון הפקודה, הוא האדם הפותח (או הממשיך) בהליך. דין זה היה תואם את המצב באנגליה, כשהיוזמה נתונה בידי מאשים פרטי, אך כיום, בישראל, המאשים הוא המדינה המיוצגת... על פי רוב על ידי עובד צבור הנהנה מחסינות רחבה למדיי... אשר לאזרח, אין בכוחו לפתוח בהליכים פליליים אלא לגבי עבירות מועטות... על כל פנים נדמה שבארצנו לא ישא המתלונן בשום אחריות בשל נגישה, הרי להלכה, אף אם נקרא להעיד כעד הקטגוריה, המתלונן אינו אלא אדם "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (כלשון ס' 60) ופטור משום כך מכל אחריות... פרוש צר נתמך במילה "למעשה" (במקור: actually) המופיעה בס' 60 והמצמצמת כנראה... את האחריות בשל נגישה לאדם שבעצמו פתח (או המשיך) את ההליך..." (ש. גנוסר, "מטרד ליריב" משפטים ב (תשל"א-1970) 221 עמ' 245)".

כן ראה דבריו של כב' השופט שלמה לוין בספרו הפרוצדורה האזרחית (ירושלים) תשנ"ט 1999, בעמ' 47.

לאור הסייג הקבוע, איפוא, בסעיף 60 סיפא לפקודת הנזיקין לא ניתן לקבל את תביעת התובע כנגד הנתבע בגין עוולה זו.

למעלה מן הצורך אציין כי אף לנוכח התשתית הראייתית שהובאה בפניי שוכנעתי כי בהגשת התלונה למשטרה לא פעל הנתבע בזדון ולפחות לכאורה היתה בידו תשתית מבוססת להגשת התלונה למשטרה.

הוצאת לשון הרע:

32.     התובע טוען כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה לפי חוק איסור לשון הרע הן בהגשת התלונה למשטרה והן בפרסומה של כתבה בעיתון הארץ המכפישה את התובע. להלן אדון בטענות התובע אחת לאחת.

פרסום בעצם הגשת התלונה למשטרה:

33.     עיון בתצהיר שנערך על ידי הנתבע במשרדו של עו"ד יוסף פריצקי אכן מבסס את הטענה כי בהחלתו של מבחן אובייקטיבי מהווה תוכן התצהיר שנמסר במשטרה משום דברי לשון הרע כנגד התובע (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2), 281 וע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2), 333).
     הוראת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובעת כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ...

(8)     הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

     סעיף 15(8) נותן, איפוא, הגנה למתלונן כאשר התלונה הוגשה לרשות המוסמכת. תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות או הממונה אמורים לקבל תלונות או מוסמכים לבררם. אין מחלוקת כי משטרת ישראל היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות ו/או לחקור חשדות מסוג אלה שעלו בתלונתו של הנתבע. הגשת התלונה תהא כאמור מוגנת שעה שנעשתה בתום לב.

     כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) דן בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141, 150-151, בדבר תום הלב הנדרש מן המתלונן, ובלשונו:

"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

בנסיבות ענייננו ולאור התשתית העובדתית שנפרשה בפניי, שוכנעתי כי הנתבע לא פעל מתוך זדון ו/או בחוסר תום לב ואף לא פעל ברשלנות בשל אי בירור העובדות בהיותו עד להתרחשות וצד לה ועל כן לא נדרש לעריכת בירור כלשהו טרם הגשת תלונתו. הנתבע היה ונותר משוכנע באמיתות תלונתו וחרף היותו מודע לסכנת הפללתו העצמית בחר להביאה בפני הרשות המוסמכת.

הרציונל שבבסיס ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק הוא האינטרס הציבורי שהרשות המוסמכת תקבל מידע בנושאים עליהן הינה מופקדת ושיתאפשר לכל אדם להגיש תלונה ללא מורא וללא חשש שמא יחשף בעקבותיה להליך אזרחי ו/או לקובלנה פלילית.

בהקשר זה אין כל משמעות לעניין המניע שעמד בפני המתלונן שעה שהגיש תלונתו ובלבד שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות התלונה, ובלשונו של ביהמ"ש בע"א (חיפה) 2141/05 עופר שרון, עו"ד נ' גיורא פישר ואח', תק-מח 2007(1), 1782, 1789, מיום 16/1/07:

"מטעם זה, אין נפקא מינה מה המניע להגשת התלונה, אם למטרה נעלה של "תיקון עולם" והגשמת שלטון החוק, או בשל יצר נקמנות ושנאה או מניע אישי אחר, ובלבד שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות תוכן התלונה. זאת, מאחר שלרשויות המוסמכות יש ענין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול - ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981). וכפי שנאמר בפסיקה, הגשת תלונה במשטרה עדיפה על גילוי אדישות לאי סדרים, או השתקת עניינים או "טיפול פנימי" בעבירות פליליות - ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג (2) 222, 224 (1979)".

לאור כל האמור לעיל ומששוכנעתי כי הנתבע הגיש התלונה בהאמינו בתום לב באמיתות תוכנה, עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.

34.     במסגרת סיכומיו מעלה התובע במובלע את הטענה שזכרה לא בא בגדר כתב התביעה לפיה עריכת התצהיר בפני עו"ד יוסף פריצקי מהווה אף היא עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. מלכתחילה מהווה טענה זו משום הרחבת חזית כתב התביעה ואולם, בכל מקרה, חלה בנסיבות ענייננו הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שזו לשונה:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     בהקשר זה אשוב ואציין כי לנגד עיני עומדת התשתית העובדתית שנפרשה בהליך זה בלבד ואין בהכרעת הדין המזכה בהליך הפלילי משום מעשה בית דין ו/או פלוגתא פסוקה.

     על מנת לחסות תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע על המפרסם להוכיח את התמלאותם של שני תנאים: האחד, כי יש אמת בפרסום, כלומר כי קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום. השני, שקיים עניין ציבורי בפרסום אותה אמת (ראה ע"א 5653/98 אמליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', פ"ד נה(5), 865).

     מהעדויות שנפרשו בפניי נתברר כי שעה שגרסתו של הנתבע ביחס לאירועים שהתרחשו ביום 11/4/98 הינה סדורה, הגיונית ואמינה, לא כך הדברים ביחס לעדותו של התובע. מהעדויות שהובאו בפניי עלה כי התובע בחר לסטות מנוהלי העבודה המקובלים ולא לערוך דו"ח ו/או לרשום אזהרה וכן בחר שלא למצות את הדין עם הנתבע שעה שלגרסתו הציע לו הנתבע שוחד במהלך עבודתו ובהיותו עובד ציבור. על כן ולנוכח כל הסתירות שנפלו בעדותו כמפורט בפסק הדין לעיל קשה, ואף בלתי אפשרי, להאמין בצדקת גרסתו של הנתבע, מה גם שעדותו של גיסו של התובע, מר מג'ד כחלוני, לא רק שלא תמכה בגרסת התובע, אלא אף ביססה את ההנחה שהתובע אכן לא פעל על פי דפוסים מקובלים כמצויין לעיל.

     לנוכח האמור, סבורני כי על בסיס התשתית העובדתית שהונחה בפניי במסגרת הליך זה אכן עמד הנתבע בנטל השכנוע המוטל עליו בדין האזרחי והוכיח כי דבריו אמת וכי תוכן תצהירו ותלונתו הינו אמת. אין גם ספק כי חשיפת מעשי שוחד ו/או קבלת שוחד ובפרט ככל שזו מבוצעת על ידי עובד ציבור היא עניין שידיעתו ברבים רלבנטית להגשמת עניין ציבורי וככזו מקיימת את התנאי השני לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך סבורני כי קמה לנתבע הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
35.     התובע טען בכתב תביעתו ובפתח סיכומיו בלשון רפה כי הנתבע עוול כלפיו בגין פרסום ידיעה בעיתון הארץ שסקרה את נסיבות המקרה.

     יצויין כי הנתבע הכחיש בתצהיר עדותו הראשית בסעיפים 36-35 כל קשר לפרסום הכתבה וציין כי לא יזם את פרסום הכתבה, לא ידע אודותיה מראש ולא נתבקש ליתן תגובה לכתבה לא טרם פרסומה ולא לאחריה.

     משגרסתו זו של הנתבע לא נסתרה ומשלא פורסם שמו של התובע בכתבה ולא הוכח כי הנתבע פנה לעיתון ו/או פעל בדרך כלשהי לכתיבת הכתבה ומשהתובע אף לא הניח את התשתית הראייתית הדרושה לפיה אנשים כלשהם קישרו בין הכתבה והתובע שעה ששמו של התובע לא צויין כלל בכתבה, לא ראיתי גם לקבל את תביעתו של התובע ככל שהינה מתייחסת לפרסום הכתבה.

36.     במאמר מוסגר אציין כי לנוכח העובדה שהנתבע אכן ביסס על פי מאזן ההסתברות והתשתית העובדתית שהונחה בפניי את העובדה כי גרסתו אמת, הרי מטבע הדברים גם לא יכולה טענת התובע שהועלתה לראשונה בסיכומים לפיה הנתבע התרשל כלפיו להתקבל.

37.     לאור כל האמור, סבורני כי דין תביעתו של התובע כנגד הנתבע אף היא להידחות.

הנזק:

38.     משראיתי לדחות תביעתו של התובע כנגד הנתבעים מתייתר הצורך לדון בנזקיו של התובע. יחד עם זאת, לא אוכל להמנע מלהתייחס בקצרה לטענות התובע לעניין הפסד הכנסתו בהיותן מוגזמות ומופרזות.

39.     התובע טוען בסיכומיו כי בסיס שכרו עובר להליך הפלילי ובהסתמך על נספחים ח' ו-ט' לתצהירו השני עמד על 5,500 ₪ לחודש. לפיכך טען התובע כי הינו זכאי לפיצוי בגין 30 חודשים בהם היה מחוסר עבודה ובסך כולל של 165,000 ₪.

     מעיון בתלושי השכר שצירף התובע (נספחים ח' ו-ט' לתצהירו השני) עולה כי משכורתו של התובע לא עלתה על סך של 2,000 ₪. התובע קיבל אמנם תשלום נוסף בגין הופעות בבתי הדין האיזוריים ברחבי הארץ ואולם מנספחי תצהירו עולה כי אלה לא היו סדירים ולא עלו על מאות שקלים בודדים בחודש.

     ראוי בהקשר זה להפנות גם לחקירתו הנגדית של התובע ולמידת האמון שניתן לרכוש לתובע לנוכח עדותו (עמ' 44-43 לפרוטוקול):

"ש.     על איזה משכורות אתה מדבר?
ת.     לקחתי ממוצע של 5,500 ₪ לחודש.
ש.     זו המשכורת שקיבלת במשרד העבודה?
ת.     זו אותה משכורת חלקי שתיים כי היא היתה חצי משרה.
ש.     אתה לקחת בחשבון משרה מלאה למרות שעבדת חצי משרה?
ת.     אני לא יודע איך הסכום, אבל אם ניקח 165,000 ₪ ונחלק ל-30 חודש אז זה הסכום".

     ראוי לציין כי מסך הפיצוי הנתבע על ידי התובע יש לקזז ממילא את השכר ששולם לתובע על ידי משרד העבודה בגין חודשים יוני ויולי 1998 וכן את דמי האבטלה שקיבל התובע כעולה מנספח ו' לתצהירו השני.

     אוסיף ואציין כי מחקירתו הנגדית של התובע ובניגוד לאמור בתצהירו השני אשר התמקד בנזקי התובע התברר כי התובע אף פתח עסק עוד בשנת 1998 ובפועל עסק במכירת סחורות (עמ' 41 לפרוטוקול). התובע העלים מידע זה מהצדדים ומביהמ"ש וציין כאמור בכתב תביעתו שהוגש לביהמ"ש ביום 7/6/01 בסעיפים 33 ו-35 א' כי היה מחוסר עבודה משך התקופה הארוכה ולא היה לו כל מקור פרנסה.

     באשר ליתרת הנזקים הנתבעים שהינם ממילא נתונים להערכה ושיקול דעת שיפוטי לא ראיתי להכביר מילים.
סוף דבר:

40.     מכל הנימוקים שפורטו לעיל הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2.

41.     הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ ללא מע"מ. כן הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

42.     מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' בניסן תשס"ח (5 במאי 2008), בהעדר הצדדים.



ב. טאובר, שופטת

הקלדנית: רויטל מ.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון