סילוק על הסף של בקשת צד בסכסוך קיבוצי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק על הסף של בקשת צד בסכסוך קיבוצי:



המבקשת (להלן - ההסתדרות) הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי (להלן – בקשת הצד) ובה נטען כי המשיבה 1 (להלן – המשיבה), באמצעות המשיב 2 – סמנכ"ל המכירות (להלן – המשיב), פגעו, בסדרה של מעשים, בזכות ההתארגנות של חלק מעובדיה ובכללם של מר תומר כובשי, במטרה 'לשבור' את מהלכי ההתארגנות המתרחשים במסגרת אחת מרשתות החנויות של המשיבה המכונה - רשת מחסני חשמל (להלן – הרשת).


על פי הנטען, המשיב ניסה אחד משניים: "לשחד" את מר כובשי במתן הטבות שונות אם ישמיד את טפסי הצטרפות של עובדי הרשת להסתדרות, ואם מר כובשי לא יעשה כן – הוא אויים לגבי גורל עבודתו ברשת. עוד נטען כי המשיבה, בין היתר באמצעות המשיב, פעלה להפחיד ולאיים על עובדים נוספים אשר הצטרפו כחברים למבקשת.

על פי הנטען, המשיבה פעלה שלא כדין. המבקשת מבססת את טענתה על שלושה אדנים: האחד, הטענה כי המשיבה פעלה בניגוד לזכות היסוד לחופש ההתארגנות ולהוראת סעיף 33ח' לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (להלן – חוק הס"ק); השני, כי המשיבה פעלה בניגוד להוראת סעיף 33י' לחוק הס"ק; והשלישי, הטענה כי המשיבה פעלה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח - 1988 (להלן – חוק השוויון).

לפיכך, ביקשה המבקשת כלפי המשיבה סעדים הצהרתיים – לפיהם המשיבה עברה על הוראות הדין וכי אסור לה לפנות לעובדיה בקשר להחלטתם או רצונם להתאגד, וכן סעדים אופרטיביים: האחד, צו האוסר על המשיבה לפנות לעובדים בקשר להחלטתם או רצונם להתאגד, והשני – תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 33י' לחוק הס"ק, ולחלופין לפי סעיף 10 לחוק השוויון.



המשיבה הגישה בקשה לסלק על הסף את בקשת הצד, ובה מספר טענות אשר מצדיקות לטעמה של המשיבה את סילוק בקשת הצד על הסף (להלן – בקשת הסילוק). בהתאם למוסכם בדיון מיום 10.2.11 הגישה המבקשת, ביום 17.2.11, את תשובתה, והמשיבה הגישה את תגובתה ביום 24.2.11.




להלן נדון בטענות השונות, שעדיין רלוונטיות נוכח תיקון שם המשיבה והסדרת מעמדו של המשיב. יובהר כי במסגרת בקשה זו אין אנו נדרשים להכרעה לגופן של טענות, אלא אך ורק לגופן של הטענות אשר עומדות ביסוד הבקשה לסילוק.


הטענה בנוגע להעדר עילה לפי חוק השוויון


סעיף 10 לחוק השוויון קובע כי "לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי של הפרת הוראות חוק זה" ובגין כך רשאי בית הדין, בין היתר, לפסוק פיצוי עונשי – קרי, פיצוי ללא הוכחת נזק "בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". סעיף 12 לחוק השוויון קובע כי:


"תובענות בשל הפרת הוראות חוק זה יכול שיוגשו בידי –
(1) העובד;
(2) ארגון העובדים היציג באותו מקום עבודה, ובאין ארגון עובדים כאמור - ארגון העובדים שהעובד חבר בו;
(3) ארגון העוסק בזכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי הוראות סעיף 2, ובלבד שהעובד הסכים לכך." (הדגשות הוספו – א.א.)

הנה כי כן, מכח סעיף 12 לחוק השוויון רשאי ארגון עובדים, הגם שאינו ארגון עובדים יציג באותו מקום עבודה, להגיש תובענה לפי חוק השוויון, ובלבד שהעובד בו מדובר הוא חבר בארגון העובדים.



אלא שכאמור יכולתה של המבקשת להגיש את התובענה מוגבלת ל"הפרת הוראות חוק זה". לעניננו רלוונטית הפרת הוראת סעיף 2 לחוק השוויון אשר אוסרת על מעביד מלהפלות, בין היתר, בין עובדיו או בין דורשי עבודה בענינים שונים: קבלה לעבודה, תנאי עבודה ועוד. אלא שאיסור זה מוגבל לעילות הפליה קונקרטיות (קלסיפיקציות בלשונו של השופט חשין), שהן מצומצמות יותר מאשר עקרון השוויון הכללי. העילות הקונקרטיות מתייחסות לאפליה "מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, לרבות מחמת תדירותו או משכו, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], תשמ"ו-1986, הצפוי להם, ..".


כפועל יוצא מניסוחו של סעיף 2 הכיסוי של חוק השוויון מצומצם לעילות שנמנו בו ולכן תחום פרישתו מצומצם יותר מזה של עקרון השוויון.



המבקשת טוענת כי העובדים מופלים על רקע של התארגנות ולכן יש לחייב את המשיבה בתשלום ה'פיצוי העונשי'. אלא שעיון ברשימת ההפליות הקונקרטיות מעלה כי לא מנויה ביניהן עילת ההפליה מחמת התארגנות. משכך, צודקת המשיבה כי למבקשת אין עילה לפי חוק השוויון (זאת להבדיל מעילת תביעה המבוססת על עקרון השוויון).




לפיכך, דין עילה זו להמחק מבקשת הצד. אמנם דרך המלך בבית הדין לעבודה אינה בסילוק על הסף, ובמיוחד לא בסכסוך קיבוצי. אלא שבמקרה זה מדובר בהעדר עילה.


הטענה בנוגע להעדר עילה לפי סעיף 33י' חוק הס"ק


סעיף 33י' לחוק הס"ק, שענינו "איסור פגיעה בעובד לענין חברות או פעילות בועד עובדים או בארגון עובדים", קובע:


"(א) מעביד לא יפטר עובד, לא ירע תנאי עבודה של עובד, ולא יימנע מקבלה של אדם לעבודה, בשל אחד מאלה:
(1) חברותו או פעילותו בארגון עובדים;
(2) פעילותו לצורך הקמה של ארגון עובדים;
(3) הימנעותו מהיותו חבר בארגון עובדים או הפסקת חברותו בארגון עובדים;
(4) חברותו בועד עובדים או פעילותו בועד עובדים הפועל במסגרת ארגון עובדים; לענין זה, יראו ועד עובדים כפועל במסגרת ארגון עובדים אם יושב ראש ארגון העובדים או מי מטעמו נתן הודעה בכתב המאשרת זאת;
(5) פעילותו לצורך הקמה של ועד עובדים.
(ב) בסעיף זה, "תנאי עבודה" - לרבות קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה."



סעיף 3יא' לחוק הס"ק קובע, בין היתר, כי בית הדין לעבודה רשאי לפסוק בגין הפרת הוראת סעיף 33י' פיצוי גם ללא הוכחת נזק. סעיף 33יב' לחוק הס"ק קובע כי:


"תובענות בשל הפרת הוראות סעיפים 33ט ו-33י יכול שיוגשו בידי –
(1) העובד או דורש העבודה;
(2) ארגון עובדים."

הנה כי כן, מכח סעיף 33י' רשאי ארגון עובדים, הגם שאינו ארגון עובדים יציג, להגיש תובענה לפי סעיף 33י'.



טוענת המשיבה כי אין עילה במקרה זה מאחר ואין טענה בפי המבקשת כי מי מהעובדים פוטר או הורעו תנאי עבודתו.




המבקשת טוענת כי כל העובדים כלפיהם נעשו המעשים המיוחסים למשיבה, הם בבחינת מי שהורעו תנאי עבודתם. שכן, חלק מתנאי עבודתם של העובדים כוללים את זכות ההתארגנות, ומקום בו נפגעה זכות ההתארגנות של העובדים בשל "איומים" ושאר מעשי המשיבה, משמע כי נפגעו תנאי עבודתם.




דהיינו עסקינן בשאלה של פרשנות הביטוי 'תנאי עבודה' בסעיף 33י' לחוק הס"ק. עיון בתשובת המשיבה מעלה כי אין לה טענה שאיומים על עובדים כנגד פעולות של התארגנות אינם עולים כדי פגיעה ב'תנאי עבודה'. כל שנטען הוא שמעשי המשיבה אינם בגדר איומים אלא בבחינת שימוש בחופש הביטוי, וכי בבקשת הצד לא טענה המבקשת במפורש לפגיעה בתנאי עבודה וכי אין ליתן לה כעת את האפשרות לערוך 'מקצה שיפורים'.




את שתי טענות המשיבה מן הדין לדחות. באשר לטענה הראשונה – הרי שבמסגרת בקשה לסילוק על הסף בית הדין לא יכנס לגופן של טענות ויש להותיר את בירור טיבן של האמירות ומעשי המשיבה ומנהליה למסגרת התיק העיקרי. באשר לטענה השניה – נכון הוא שלא מצאנו בבקשת הצד טענה מפורשת ל'פגיעה בתנאי העבודה'. אולם לטעמינו רק בשל כך בודאי שאין לסלק את העילה על הסף ולכל היותר היה מקום להורות למבקשת לתקן את בקשתה. אלא שבמקרה זה מאחר ומדובר בטענה שהיא משפטית בעיקרה תראה הבקשה מתוקנת וככוללת את הטענה בדבר הפגיעה בתנאי העבודה.




למעלה מן הדרוש נציין כי מקובל עלינו הפירוש של המבקשת ולפיו בגדרם של 'תנאי העבודה' יש למנות גם את זכות ההתארגנות. לפיכך, פגיעה בזכות ההתארגנות משמעה פגיעה בתנאי העבודה והרעתם. בכך ניתנת להוראת סעיף 33י' פרשנות תכליתית העולה בקנה אחד עם המגמה של המחוקק מחד, לבצר את זכות ההתארגנות ואיסור ההתנכלות על רקע התארגנות הקבוע, בין היתר, בסעיף 33ח' לחוק הס"ק, ומאידך להקנות כלים מעשיים ('שיניים' בלשון העם) לביצורה של זכות זו.


הטענה לפיה לא ניתן לפתוח בסכסוך קיבוצי נוכח העדר יציגות למבקשת


מן המקובץ עולה כי למבקשת עילת תביעה לפי סעיף 33י' לחוק הס"ק ודאי וודאי (ולא נטען אחרת) עילת תביעה לפי סעיף 33ח' לחוק הס"ק ולפי זכות היסוד לחופש ההתארגנות. עתה נותר לבחון את יתר הטענות של המשיבה ביחס למהות ההליך שנפתח.




בקשת הצד שלפנינו נפתחה לפי הכללים הקבועים בתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט – 1969 (להלן – תקנות ס"ק). תקנות ס"ק הן תקנות אשר מסדירות "תובענה" מהסוג של 'סכסוך קיבוצי', ואשר מוגשת לבית הדין לעבודה מכוח סמכותו הענינית שנקבעה בסעיף 24 (א) (2) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בד"ע), אשר קובע כי:


"בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים), בענין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל ענין אחר הנובע מהם או בענין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין;"



על פי ההלכה הפסוקה, על מנת שבית הדין יקנה סמכות לפי סעיף זה צריכים להתקיים לגבי התובענה שני מבחנים: מבחן זהות הצדדים ומבחן העילה. לטענת המשיבה, במבקשת לא מתקיים 'מבחן הצדדים' וזאת מאחר שהמבקשת אינה ארגון יציג לצורך הסכם קיבוצי מיוחד, שכן על פי הצהרתה חברים בה כ- 300 עובדים מבין 2,000 העובדים המועסקים במשיבה. דהיינו, המשיבה אינה חולקת על היות המבקשת ארגון עובדים, אלא אך ורק על שאלת 'יציגותה'.




המבקשת טוענת – גם על יסוד הנפסק בענין כנען ספא, מבלי להכנס לשאלת היותה ארגון עובדים יציג במבקשת אם לאו, כי לצורך פתיחה בהליך אין צורך ביציגות ודי בכשירות להיות ארגון יציג. המשיבה סבורה מאידך כי הנפסק שם נכון אך ורק לצורך חוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ד – 2007 (להלן – חוק הישיבה).




לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין טענה זו להדחות, ואלה טעמינו:




המשיבה טוענת כי אין המבקשת יכולה להגיש תובענה לפי סעיף 33י' (מכוחו נתבע הפיצוי ללא הוכחת נזק) בדרך של בקשת צד בסכסוך קיבוצי מאחר וכאמור לפי ההלכה הפסוקה לצורך פתיחה בהליך שכזה אין די בהיות הפותח ארגון עובדים, אלא נדרש כי יתמלא בו גם תנאי היציגות.


ביסוד טענת המשיבה עומד הנפסק בענין בית"ר תור שם נפסק כי על מנת שארגון עובדים יוכל לפתוח בהליך של סכסוך קיבוצי עליו להוכיח כי הוא ארגון עובדים יציג (יכונה להלן – דרישת היציגות). בכך דחה בית הדין הארצי את הטענה כי די בכך שארגון העובדים יכול להיות (פוטנציאלית) צד להסכם קיבוצי (יכונה להלן – דרישת הכשרות).

בתי הדין לעבודה המשיכו ללכת במסלול שהותווה בענין בית"ר תור כאשר טרחו ובחנו בפרשת הורן את לייבוביץ את עמידתה של ההסתדרות ב'דרישת היציגות' לצורך יכולתה לפתוח בהליך של סכסוך קיבוצי כנגד פיטורים על רקע של התארגנות. שם נקבע כי היציגות הוכחה, ולכן רשאית ההסתדרות לפתוח בהליך של 'סכסוך קיבוצי'.



'נסיגה' מסויימת מהלכת בית"ר תור נעשתה בענין כנען ספא. שם נקבע כי "מאמצים לצורך פרשנות ההליך המתאים בהליכים לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, את מבחן הכשירות, שלפיו מוענק מעמד למי שיכול להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד". בית הדין הארצי נימק עמדתו בכך שההליך של 'בקשת הצד' הוא ההליך המתאים בנסיבות הענין.




לכאורה, הגם שההלכה בענין כנען ספא התייחסה לחוק הישיבה הרי שבודאי שהיא ישימה לתביעה לפי חוק הס"ק. שהרי הטעמים להעדיף דיון בסכסוך קיבוצים שהיו יפים לחוק הישיבה יפים גם לחוק הס"ק. למעשה, די בכך כדי לדחות את טענת המשיבה לפיה התובענה הנוכחית לא כשירה להתברר בדרך של סכסוך קיבוצי.




לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נתייחס לטעמים נוספים שעומדים ביסוד החלטתנו, ונבאר:




שאלת הסמכות הענינית לדון בתובענה, היא שאלה שונה מהשאלה האם לאותה תובענה סיכוי להצליח. לשון אחרת וציורית – כאשר בוחנים אנו את שאלת הסמכות הענינית לדון בתובענה שואלים אנו מהי הערכאה המוסמכת לקבוע כי לתובענה אין בסיס !!!




המשמעות של קריאת דרישת היציגות אל תוך סעיף 24 (א) (2) לחוק בד"ע היא שמקום בו סבור ארגון עובדים כי מעביד פוגע בזכותו הקשורה "בדין" כמשמעו בסעיף 24 (א) (2) לחוק בבד"ע, היא שלבית הדין לעבודה לא תהיה סמכות ענינית לדון בתובענה של ארגון העובדים שמטרתה קבלת סעד כנגד אותה פגיעה, שכן לא יהיה בנמצא סעיף סמכות ענינית אחר להאחז בו. מצב שכזה בהכרח יגרום לכך שהסמכות לדון ב'תובענה' כאמור תעמוד לערכאות האזרחיות. לפיכך, לטעמינו – פירוש של סעיף 24 (א) (2) לחוק בד"ע ככולל את דרישת היציגות ולא מסתפק בדרישת הכשרות לא רק שאינו הכרחי אלא שהוא חותר תחת העקרון של מתן פירוש תכליתי לחוק בד"ע. שהרי, תכליתו של חוק בד"ע היתה לרכז בערכאה המתמחה את הענינים של משפט העבודה.




לאותה תוצאה נגיע גם בדוגמה אחרת. נניח כי מעביד פלוני החבר בארגון מעבידים אינו מקיים, לדעת ארגון העובדים שהוא צד להסכם הקיבוצי הכללי עם אותו ארגון מעבידים, איזה מהוראות אותו הסכם קיבוצי כללי. במצב שכזה רשאי ארגון העובדים להגיש 'תובענה' כנגד אותו מעביד. אלא שאם אותו ארגון עובדים אינו יציג לצורך הסכם קיבוצי מיוחד, תעלה הטענה לפיה לא מתקיימת באותו ארגון עובדים 'דרישת היציגות' ואז לכאורה ארגון עובדים שכזה בהכרח יאלץ להביא את תובענתו בפני הערכאות האזרחיות שכן לא יהיה בנמצא סעיף סמכות ענינית אחר להאחז בו, ולחלופין אותו ארגון עובדים יהיה חייב לפתוח בהליך בבית הדין הארצי לעבודה כך שכל סכסוך 'מקומי' יהפוך לסכסוך 'כללי'.




כפועל יוצא מן האמור נראה לנו כי הדרך הנכונה לפרש את סעיף 24 (א) (2) היא לפרש את את דרישת הכשרות ככוללת רק את היות הצד ארגון עובדים או מעביד, ולא ככוללת גם את דרישת היציגות.




ואם ישאל השואל, אז מדוע זה נזקק המחוקק בסעיף 24 (א) (2) לחוק בד"ע לביטוי מי שיכולים להיות צדדים "להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים", נשיב בפשטות כי האמור שם בא להבחין כי סמכותו הענינית של בית הדין האזורי לעבודה לבין סמכותו הענינית של בית הדין הארצי לעבודה. לגבי בית הדין האזורי נקבע כי ידון בתובענות בין הכשירים להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד ואילו לגבי בית הדין הארצי נקבע כי ידון בתובענות בין כשירים להיות צד להסכם קיבוצי כללי.




למעשה, עיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 24 (א) (2) לחוק בבד"ע מעלה כי מלכתחילה סעיף הסמכות יוחד לסכסוך בין "הצדדים להסכם קיבוצי מיוחד" אלא שהקושי המוצג בס"ק ג' לעיל הביא את המחוקק לתקן את החוק ולקבוע כי הסמכות תהיה בין צדדים "הכשירים להיות צד להסכם קיבוצי מיוחד". קריאת תנאי היציגות לתוך הסעיף תסכל בהכרח את תכלית התיקון.




לאור האמור אנו קובעים כי לאור הנפסק בענין כנען ספא ולאור הנימוקים הנוספים מתקיים במבקשת מבחן 'זהות הצד' לצורך הפתיחה בסכסוך קיבוצי.


הטענה לפיה תובענה כספית לפי סעיף 33י' לחוק הס"ק לא יכולה להפתח בסכסוך קיבוצי


לפי נטען – סעיף 33יב' לחוק הס"ק מכוחו מוגשת על ידי המבקשת תובענה לפי סעיף 33י' דורש כי תוגש "תובענה". ומונח זה אינו מכוון ל"סכסוך קיבוצי".




בכל הכבוד, טענה זו אין לה על מה שתסמוך. טענה דומה נדחתה בענין כנען ספא. לכך נוסיף את טעמינו הבאים: 'תובענה' הוא שם כולל להליך המוגש לבית משפט, ובכלל זה לבית הדין לעבודה. 'תובענה' יכול ותהיה מכמה סוגים, אחד מהם הוא 'בקשת הצד''. תקנה 1 (א) לתקנות ס"ק קובעת כי "סדר הדין בתובענה על פי סעיף 24 (א) (2) לחוק, יהיה לפי תקנות אלה". צא ולמד, הקובע לעניננו הוא האם ההליך נפתח לפי סעיף 24 (א) (2) לחוק בד"ע. לענין זה כבר התייחסנו וקבענו כי אין כל מניעה כי תובענה לפי סעיף 33י' לחוק הס"ק תוגש כ'סכסוך קיבוצי'. ברי שככל שתובענה לפי סעיף 33י' לחוק הס"ק תוגש שלא על ידי ארגון עובדים ומכאן שלא בדרך של 'בקשת צד'.




למעלה מן הדרוש נציין כי לגבי האדן הראשון של הבקשה אין כל טענה, וטוב שכך. שהרי עסקינן בטענות של הפרת הדין.


הטענה לפיה על המבקשת לשלם אגרה בגין הסעד הכספי


תקנה 4 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח – 2008, קובעת כי, בין היתר, הליכים לפי סעיף 24(א)(2) לחוק הס"ק פטורים מאגרה.




נוכח הוראה זו, ברי כי אין בסיס לטענת המשיבה לפיה יש לחייב את המבקשת בתשלום אגרה.


טרם נעילה


טענה נוספת שטוענת המשיבה היא שמדובר בבקשת 'סרק'. ראשית, במסגרת בקשה לסילוק, קל וחומר של סכסוך קיבוצי, אין מקום להכנס לשאלה האם טענות המבקשת יוכחו אם שמא מדובר בטענות סרק לא מבוססות. יחד עם זאת, דומה כי התמונה הלכאורית המצטיירת מהתמלילים שצורפו אינם מתיישבים, בלשון במעטה, עם טענות לפיהן יסודה של הבקשה בטענות סרק. כך או כך, השאלה האם דברים אלה היו דברים 'פרטיים' שבין המשיב לבין מר כובשי והאם הם חוסים תחת 'חופש הביטוי' תתברר במסגרת הבקשה גופה.


סוף דבר


בעיקרו של דבר נדחית הבקשה, למעט ענין השמטת העילה לפי חוק השוויון ולמעט האמור בקשר לפגיעה בתנאי העבודה.




משעסקינן בסכסוך קיבוצי, אין צו להוצאות.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו סילוק על הסף ?

  2. הפסקת תובענה

  3. מחיקה על הסף

  4. בקשה לדחיה על הסף

  5. התחייבות מכוח הדין

  6. סילוק התביעה על הסף

  7. סילוק כל טענה עתידית

  8. הפסקת תובענה תקנה 154

  9. העדר יריבות בין הצדדים

  10. בקשה לקבלת ערעור על הסף

  11. מחיקת תביעה כספית על הסף

  12. בקשה לסילוק התביעה על הסף

  13. סילוק על הסף במקרים נדירים

  14. ערעור על דחיית תביעה על הסף

  15. מחיקת תביעה בגין תקיפה על הסף

  16. מחיקת התביעה על הסף בהעדר עילה

  17. סילוק על הסף של עילת תביעה אחת

  18. סילוק התביעה על הסף נגד העירייה

  19. סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות

  20. סעד של דחיה על הסף אינו בסמכות רשם

  21. דחיית התביעה על הסף ביוזמת בית המשפט

  22. סילוק על הסף של בקשת צד בסכסוך קיבוצי

  23. בקשה לדחיית תביעה על הסף בהיותה טרדנית

  24. דחיית ערעור על הסף מפאת אי צירוף משיבים

  25. בקשה לסילוק על הסף מחוסר סמכות בענייני משפחה

  26. בקשת הנתבעות לסילוק התביעות שהוגשו כנגדן על הסף

  27. בקשת הנתבע לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות

  28. סילוק על הסף של ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות

  29. בקשה לסילוק התובענה על הסף ולחילופין למחיקת כותרת

  30. דחיית תביעה על הסף מחמת סעיף ויתור על תביעות בהסכם

  31. בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות והיעדר עילה

  32. בקשה אורכה להגשת כתב הגנה עד להחלטה בבקשה למחיקה על הסף

  33. דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות לפי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון