קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם מזונות בפשיטת רגל:

הרקע לבקשה וטענות הצדדים
1. ביום 22.03.10 ניתן צו כינוס כנגד משיב 1 (להלן: "החייב") לבקשת חברת אסיפי גורן בע"מ (להלן: "החברה") אשר נושה בחייב באמצעות פסק דין כספי בסכום העולה על מיליון שקלים, והמבקש מונה כמנהל מיוחד לנכסי החייב (להלן: "המנהל המיוחד"). במסגרת בקשה זו עתר המנהל המיוחד להכריז על החייב פושט רגל; להצהיר על ביטול הענקת הזכויות של החייב בנכס הידוע כגוש 10603 חלקה 22 במושב שדה יעקב (להלן: הנחלה") לאשתו, משיבה 2 (להלן: "המשיבה"); ולהצהיר כי פסק המזונות שניתן לטובת המשיבה על ידי בית הדין הרבני בחיפה ביום 16.10.96 במסגרתו חויב החייב בהסכמתו בתשלום מזונות חודשיים למשיבה ולידליה בסך של 10,000 ₪ (להלן: "פסק המזונות"), בטל בשל היותו חוזה למראית עין. בהמשך לכך נתבקש להורות למשיבה להשיב את כל הכספים אשר קיבלה במסגרת פסק המזונות ובמסגרת תיק ההוצל"פ שפתחה בשל חיוב המזונות (תיק מס' 02-00261-96-4, להלן: "תיק ההוצל"פ"). להשלמת התמונה יצוין כי לבקשת המנהל המיוחד, עם מתן צו הכינוס נתן בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) צו המונע מהמשיבה לבצע כל דיספוזציה בנחלה.

2. לטענת המנהל המיוחד, במשך כעשרים שנה החייב עושה כל שלאל ידו כדי להתחמק מתשלום חובו לחברה תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ועריכת הסכמים פיקטיביים. כך, הוא מחזיק בנחלה אותה רכש לפני שנים מבלי שזו רשומה על שמו במטרה להעלימה מנושיו. כך, לכשנתגלה כי הוא בעל הנחלה, הוא טען כי מִשכן אותה לטובת חמיו. כך, משקבע בית המשפט ביום 16.09.08 (במסגרת ה"פ 631/07 בבית משפט השלום בירושלים, וערעור על פסק דין זה נדחה במסגרת ע"א 2580/08 בבית משפט זה) כי מדובר במשכון למראית עין, הוא העניק את חלקו בנחלה למשיבה בגין חוב המזונות שלו כלפיה. הענקה זו קיבלה תוקף של פסק דין של בית הדין הרבני ביום 3.02.10, פחות משלושה שבועות לפני מתן צו הכינוס כנגד החייב. לטענת המנהל המיוחד, גם חוב המזונות עצמו נוצר למעשה במרמה, מפני שמעולם לא הייתה עילה למתן פסק המזונות מפני שהחייב והמשיבה לא התגרשו והם חיים עד היום בדירתם המשותפת ומנהלים בה משק בית משותף. פסק המזונות ופתיחת תיק ההוצל"פ בעקבותיו נעשו לדברי המנהל המיוחד בעצה אחת עם המשיבה במטרה להקנות לה עדיפות בפירעון "חוב המזונות" ולטרפד בכך את כל הליכי העיקול שנעשו כנגד החייב.

3. בנסיבות אלו, שהחייב עושה כל שלאל ידו לסיכול ההליכים כנגדו ופועל להברחת נכסיו, יש לראות בכך מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(1)(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") ויש להכריז עליו פושט רגל בהתאם לסעיף 42 לפקודה. מה גם, שהחייב הצהיר במסגרת התנגדותו להוצאת התראת פשיטת רגל כנגדו כי אין לו נכסים לתשלום החוב הפסוק כנגדו, ויש להכריז עליו פושט רגל גם לפי סעיף 5(4) לפקודה.

4. באשר לפסק המזונות נטען כאמור, כי הוא נוצר במרמה ללא שהייתה כל הצדקה לנתינתו, וכראייה הצביע המנהל המיוחד על כך שהצדדים לא נהגו על פיו ולוּ במשך חודש אחד, החייב לא שילם למשיבה דבר על פי פסק המזונות והמשיבה לא נקטה בהליך כלשהו כנגד החייב במשך עשר שנים אלא רק לאחר שהחברה שמה ידה על הנחלה והכנסות המשיבה מהשכרתה. המנהל המיוחד ציין גם כי המשיבה לא דיווחה על קבלת התגמולים מהנחלה ללשכת ההוצל"פ על אף שקיבלה אותם על חשבון "חוב המזונות" והחוב בתיק ההוצל"פ המשיך לגדול בסך של 10,000 ₪ מדי חודש בחודשו. לכן גם, עם ביטול הענקת הנחלה יש להורות למשיבה להשיב את דמי השכירות שנתקבלו אצלה מהשכרת הנחלה. בשל העובדה כי המנהל המיוחד אינו יודע על שיעורם של דמי השכירות, הוא ביקש לשמור לעצמו את הזכות לעתור לסעדים נוספים בהקשר זה. על כל אלו נטען כי ברור מאליו שלא היה מקום להורות על מזונות בשיעור 10,000 ₪ לחודש מקום בו המשיבה משתכרת שכר קבוע ואילו החייב עצמו דיווח לאורך השנים כי הוא מובטל וחסר נכסים.

5. באשר לבעלות בנחלה נטען כי החייב מסתיר את תוכן הסכם המכר במסגרתו רכש את זכויותיו בנחלה, אם כי אין מחלוקת כי הוא בעליה. לכן, כל עוד לא הוצג הסכם המכר יש לצאת מנקודת הנחה כי החייב הוא בעליה היחיד ולמשיבה אין חלק בה. באשר להענקת חלקו בנחלה למשיבה נטען כי זו נעשתה כאמור, בסמיכות רבה למתן צו הכינוס כנגדו ויש להורות על בטלותה בשל היותה העברה מרמה. מה גם, שבמקרה זה הנחלה הוענקה ללא כל תמורה, שכן כאמור, למשיבה לא הייתה כל זכות לקבלת מזונות, ויש להורות על בטלות ההענקה גם לפי סעיף 96 לפקודה.

6. המשיבה התנגדה הן לביטול פסק המזונות והן לביטול הענקת הנחלה. היא ציינה כי כשנתיים לאחר נישואיה למשיב בשנת 1972 רכש אביה דירה בעיר רחובות עבור שני בני הזוג, ובשנת 1976 הם החליפו אותה תמורת הנחלה במסגרת עסקת חליפין עם בעליה הקודמים. עסקי החקלאות בהם עסק החייב עם מעברם למושב שדה יעקב לאחר רכישת הנחלה במקום לא צלחו והיא נאלצה לבקש הלוואות מהוריה למימון פעילותם. משהיקף ההלוואות גדל, חשש אביה מהפסד הכספים שהלווה במקרה של קריסת עסקי החייב והוא החליט לשעבד לטובתו את זכויות החייב והמשיבה בנחלה. המשכון שתוקפו לא פג עד היום נרשם אצל רשם המשכונות ביום 4.02.86 (להלן: "המשכון הראשון") שמונה שנים לפני שהחברה הגישה את תביעתה כנגד החייב ולפני שנוצר קשר בין החברה לבין החייב, ובנסיבות אלו הטענה כי מישכון הנחלה נועד להבריח את נכסי החייב מהחברה היא מופרכת. המשיבה הוסיפה כי לא זו בלבד שבית משפט השלום לא הגדיר משכון זה כפקטיבי, אלא שטענת החברה להגדירו ככזה נדחתה על ידי בית המשפט והחברה לא ערערה על פסק דין זה. משכך טענה, בכל מקרה לאביה זכות ראשונים על הנחלה. מעבר לכך, בכל הנוגע לבעלות על הנחלה הרי שעל חצייה היא בעלים מכוח רכישתה המשותפת עם החייב, ומחציתה השנייה הועברה לבעלותה כנגד וויתורה על חוב המזונות של החייב כלפיה.

7. באשר ליצירתו של חוב המזונות, המשיבה טענה כי בשל העובדה שהחייב לא תרם לפרנסת המשפחה והיא זו שנשאה לבדה את פרנסת המשפחה על גבה, היא הגישה תביעה לחיוב החייב במזונותיה ובמזונות ילדיה ובשנת 1996 הוא חוייב לשלם סך של 10,000 ₪ בחודש. זאת בין היתר בשל משכורתה הנמוכה באותה עת. משטפח חוב המזונות עד כדי שלושה מיליון שקלים והחייב לא עבד, היא הסכימה להצעת החייב להעביר אליה את מחצית החלקה השייכת לו תמורת ויתורה על חוב המזונות. היא ציינה כי בבסיס ההסכמה עמדה הידיעה כי כך או אחרת כל עוד לא יוסר המשכון לטובת אביה, זכות אביה גוברת על ההעברה שנעשתה ביניהם. לדבריה, בשל היותה נושה מועדפת בכל הנוגע לחוב המזונות היא לא ראתה בעייה עם הסדר זה ולא הייתה לה כל כוונה להבריח נכסים מנושי החייב. לכל היותר יש לראות בהסדר זה "עשיית דין עצמית" של הצדדים, שכן במסגרת כינוס הנכסים בהוצל"פ ממילא הייתה לה הזכות לרכוש את חלקו של החייב בנחלה כנגד חוב המזונות שלו כלפיה בהיותה בעל הזכויות במחציתה. לדבריה, גם אם יופחת חוב המזונות רטרואקטיבית במחצית עדיין הוא יעמוד על סך של מיליון וחצי שקלים למעלה משוויה של חצי הנחלה. היא הוסיפה כי לאחרונה היא והחייב הגישו בקשה בהסכמה להפחחת חוב המזונות רטרואקטיבית מאז עזב אחרון ילדיהם את הבית, וכיום החיוב החודשי עומד על סך של 3,000 ₪ לחודש בלבד. היא דחתה את הטענה כי היא כלל לא הייתה זכאית למזונות בשל העובדה כי היא לא התגרשה מהחייב וטענה כי דווקא בשל כך היא הייתה זכאית למזונות כאשתו. לטענתה, היא אינה חייבת לזון את החייב, והמזונות הפסוקים כיום לטובתה בסך 3,000 ₪ אינם מספיקים לכיסוי הוצאותיה, והם הרבה יותר מסבירים. באשר לאי דיווחה לראש ההוצל"פ על התקבולים שקיבלה כנגד חוב המזונות מחלקו של החייב בדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת הנחלה היא טענה כי בתחילה לא הייתה מיוצגת ולא ידעה כי מוטלת עליה החובה לעשות כן, מה גם שהחוב תפח הרבה מעבר לתקבולים שהגיעו לידה. כיום כשהיא מיוצגת, באת-כוחה פועלת לעשיית סדר בחשבונות. בנסיבות אלו היא דחתה את כל הטענות כלפיה כאילו פעלה מתוך כוונה לרמות את נושי החייב. על כל אלו נטען כי בכל מקרה, קיימת לה טענת התיישנות בכל הנוגע לסכום המזונות הקודם לתקופת ההתיישנות.

8. בתשובתו לתגובה שב המנהל המיוחד על טענותיו והוסיף כי חוב המזונות אינו מתיישב עם העובדה שלמשיבה מקום עבודה קבוע והכנסה קבועה ועם טענתו של החייב כי הוא אינו עובד ואינו יכול לעבוד בשל מצבו. בוודאי לא היה מקום לפסוק כנגד החייב מזונות בסך של 10,000 ₪ סכום עתק בערכים של שנת 1996, לא כל שכן כאשר היא קיבלה בנוסף הכנסה מדמי השכירות בגין חלקו של החייב בנחלה, ויש בכך להוכיח כי הכוונה הייתה להשתמש במשיבה כמגן מפני הנושים. בין כך ובין כך, לא היה מקום ל"עשיית דין עצמי" וגם אם היה ממש בחוב המזונות, הדרך הנאותה למכירת חלקו של החייב בנחלה לשם תשלום חוב המזונות הייתה בדרך של מכרז על מנת למקסם את הרווחים כדי להיטיב עם שאר הנושים. העברת הנחלה בדרך שנעשתה מלמדת כי מדובר בהברחת נכסים ויש להורות על ביטולה. גם אין לקבל את הצטדקויותיה של המשיבה אודות שני מחדליה באי עדכון חובה בהוצל"פ בשל הגעת ילדיה לבגרות ובשל התקבולים שקיבלה מחלקו של החייב בדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת הנחלה.

המסגרת הראייתית
9. את טענותיה תמכה המשיבה מלבד תצהירהּ גם בתצהירים של בעלה (החייב) אשר מסר גרסה זהה באופן עקרוני לזו שלה ובתצהיר של אמהּ, הגב' אריקה ריצלר, אשר אישרה את הטענות אודות רכישת דירתם של החייב והמשיבה ברחובות, את הטענות בדבר מתן ההלואות ומשכון הנחלה לטובתה ולטובת בעלה.

10. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 21.02.11 נחקרו החייב, המשיבה ואמה על תצהיריהם. בחקירתו טען החייב כי בית הדין הרבני הוא זה שיעץ להם לכרות את הסכם המזונות והעמדת הסכום על 10,000 ₪ לחודש נעשה על ידי בית הדין לאור הנתונים שנמסרו לו על ידם והוא נתן את הסכמתו לכך. הוא לא ידע לומר מה היה היקף הכנסותיו באותה עת, אך ציין כי למעשה הוא היה בגרעון. הוא גם אישר כי לא שילם את חוב המזונות ולוּ חודש אחד, והכספים היחידים שהגיעו אל רעייתו על חשבון חוב זה היו מדמי השכירות בגין הנחלה. עם זאת, לא היה איכפת לו שקבלת הכספים על ידי המשיבה לא עודכנו בתיק ההוצל"פ ולדבריו הוא לא בדק אותו כלל. הוא הכחיש את הטענה כי במועד העברת חלקו בנחלה למשיבה הוא ידע כי בקשתו לדחות את הבקשה לפשיטת רגל שהוגשה כנגדו נדחתה וטען כי לא היה מדובר בהחלטה קלה והוא לא ראה בה כל פסול. לדבריו, "יהודי צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי להציל את רכושו ובטח אם זה ביתו". באשר להכנסתו כיום טען כי הוא עובד בעבודות מזדמנות והכנסותיו הן "לא משהו שאפשר להצהיר עליהן באופן מסודר".

11. מחקירת המשיבה נלמד כי במשך עשר השנים האחרונות היא משתכרת כ-8,000 ₪ לחודש נטו בעוד בעלה אינו משתכר ואינו עובד. בעדותה טענה כי הרעיון להעביר את מחציתו של החייב בנחלה תמורת ויתור על חוב המזונות הועלה על ידי בית הדין הרבני והיא אישרה כי החלטתה במהלך חודש פברואר 2010 להגיע לבית הדין הרבני ולתבוע את מזונותיה מהחייב נבעה מהחשש שמא בשל הבקשה לפשיטת רגל שהוגשה כנגד החייב היא תצטרך לשאת בחובותיו. באשר לטענתה מדוע לא דיווחה לראש ההוצל"פ על קבלת התקבולים מדמי השכירות של הנחלה היא טענה כי היא לא הבינה את ההשלכות הנובעות מכך והייתה "בהכחשה". בסופו של יום היא גם לא הכחישה את הטענה כי כל הפעולות, ביניהן בלשכת ההוצל"פ במשך השנים נעשו למעשה על ידי בעלה, ולשאלת המנהל המיוחד האם היא מכחישה את טענתו כי היא חתמה על המסמכים מבלי לדעת את משמעותם ופעלה בעצת בעלה, השיבה "אני לא יודעת".

12. בחקירת הגב' ריצלר חמותו של החייב עלה כי היא ובעלה מעולם לא דרשו בחזרה את כספי ההלוואות שנתנו לבתה ולבעלה והם לא נקטו בהליכים כלשהם כדי לקבל את כספם חזרה או להבטיח את קבלתם חזרה. יצוין כי חרף הנחיצות הרבה בשמיעת גרסת אביה של המשיבה, היא לא הגישה תצהיר מטעמו, לטענתה, משום שנבצר ממנו להגיע לבית המשפט ולהיחקר עליו.

13. במסגרת הדיון נשמעה גם עמדתו של הכנ"ר, אשר ציין כי הדיון בהכרזת החייב פושט רגל נקבע ליום 7.09.11 ובנסיבות אלו משטרם פורסמה בקשת ההכרזה לא ניתן להכריז על החייב פושט רגל כיום. מה גם, שהחקירה בעניינו טרם מוצתה. במסגרת זו ציינה ב"כ הכנ"ר כי החייב אינו עומד בחובותיו לפי צו הכינוס, אינו מגיש את הדוחות ואינו עומד בתשלומים שהוטלו עליו. באשר לפסק המזונות טענה ב"כ הכנ"ר כי על המשיבה היה להגיש הוכחת חוב שתיבדק על ידי הנאמן. פעולתם של החייב והמשיבה, גם אם מדובר בחוב מזונות אמיתי, היא העדפת נושים פסולה, שכן הם לא יכלו לעשות דין לעצמם ולקבוע כי המשיבה תקבל את חובה באמצעות קבלת חלקו של החייב בחלקה. החלטת בית הדין הרבני שאישרה את העברת חלקו של החייב בנחלה למשיבה, הוא עניין פנימי שבין החייב למשיבה שאין בו כדי לחייב את המנהל המיוחד או את הנושים. באשר למשכון של אבי המשיבה היא ציינה כי בעל המשכון לא הגיש תביעת חוב ולא עשה פעולה כלשהי למימושו, ומתפקידו של המנהל המיוחד לבדוק את תוקפו.

14. החייב טען בדיון כי הוא משלם את התשלומים החודשים באופן תדיר והוא מחזיק בידו את השוברים המעידים על כך.

דיון והכרעה
15. ראשית ייאמר כי הצדק עם ב"כ הכנ"ר כי לא ניתן להכריע במסגרת זו בבקשה להכרזת החייב פושט רגל, ולוּ משום שהדיון שהתקיים לא נקבע למטרה זו והוא לא פורסם כנדרש. כמו כן, לפי סעיף 96 לפקודה לא ניתן לבטל הענקה אלא אם כן החייב מוכרז פושט רגל. עם זאת, הצדדים לא התנגדו לקיום הדיון לגופו של עניין, וניתן להכריע בשאלות השנויות במחלוקת כשיישום ההחלטה בפועל בכל הנוגע לביטול ההענקה יידחה לאחר הדיון בהכרזתו של החייב פושט רגל. כמו כן, לעניין זה ייאמר כי חרף העובדה שסעיף 96 לפקודה דן בביטול הענקות כלפי נאמן, אין מניעה עקרונית להורות על ביטול הענקות גם כלפי מנהל מיוחד. הדיון יתמקד, אפוא, בבקשות המנהל המיוחד להורות על ביטול חוב המזונות וביטול הענקת חלקו של החייב בנחלה למשיבה.

16. שנית, לאור עדויותיהם של הצדדים נדמה כי אין מחלוקת של ממש כי הזכויות בחלקה נרכשו על ידי החייב והמשיבה בחלקים שווים. הן החייב והן המשיבה העידו כי הורי המשיבה רכשו עבורם עם נישואיהם דירת מגורים ברחובות, ולא נטען כי הזכויות בדירה זו היו שייכות למשיבה בלבד. דירה זו הוחלפה, כאמור, בנחלה ומכאן שהזכויות בנחלה היו שייכות לחייב ולמשיבה בחלקים שווים. המשיבה גם הודתה כי קיבלה את כל דמי השכירות שנתקבלו מהשכרת הנחלה כשהיא זוקפת את מחציתם על חשבון חוב המזונות של החייב כלפיה.

17. אכן סעיף 96(א) לפקודה מאפשר ביטול הענקות נכסים שביצע החייב ללא תמורה ריאלית ונאותה בשנתיים שקדמו לפשיטת הרגל. במקרה בו ההענקה נעשתה מעבר לשנתיים לפני הכרזתו של החייב פושט רגל ובתוך עשר שנים שקודם להכרזה, אזי לאחר שהנאמן הרים את הנטל המוטל עליו להציג ראיה ראשונית להענקה, הנטל עובר אל כתפי החייב ומקבל ההענקה להוכיח כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (השווה ע"א 5578/93 נדב נ' עו"ד סרגובי, פ"ד מט(2) 459; בש"א (מחוזי-חי') 51454/07 עו"ד עופר דוידוב, הנאמן נ' מימון אילקה, פורסם במאגרים [18.01.09]). סעיף קטן (ג) של סעיף 96 מלמד כי "הענקה" כוללת "כל העברה", בין היתר העברות בדרך של מתנה, משכון או שיעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב וכיוצ"ב. הדגש בעניין זה הוא על המשמעות הכלכלית של הפעולה ולא על הגדרתה הפורמאלית (שלמה לוין, אשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית (תש"ע-2010), בעמ' 312; פש"ר (מחוזי-חי') 591/02 עו"ד נחום פישהנדלר הנאמן לנכסי החייבים נ' אברמוב רבא חיים, פורסם במאגרים [17.03.10]).

18. ברם, במקרה זה, ההסכם לחיוב החייב במזונות המשיבה נעשה כ-17 שנה לפני פשיטת הרגל ובנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי מדובר בהענקה שניתן לבטלה לפי הפקודה (ראו ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד אורי רפ, פ"ד נז(3) 433, 448). עם זאת, גם מקום בו לא ניתן לבטל את ההענקה משום שהיא נעשתה למעלה מעשר שנים ממועד פשיטת הרגל, אין בכך כדי למנוע מהנאמן לטעון לבטלות ההסכם לפיו הועבר הזכות מהחייב לצד שלישי בשל היות ההסכם למראית עין בלבד, הבטל לפי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
19. במקרה זה די נהיר כי אין כל ממש בהסכם המזונות ופסק המזונות שאישר אותו, שכן ההסכם נוצר על ידי החייב והמשיבה בכוונה תחילה להבריח את כספי בני הזוג מנושי החייב. העובדה שאחד מבני זוג אינו עובד אינו מחייבו במזונות לבן הזוג השני. במקרה זה, לטענת המשיבה, לה עצמה היה מקור הכנסה ובעלה לא עבד, ובנסיבות אלו, כשהחייב והמשיבה חיו בהרמוניה תחת קורת גג אחת תוך ניהול משק בית משותף, לא הייתה כל הצדקה לחיוב החייב במזונות. הן החייב והן המשיבה לא טענו כי הייתה סיבה כלשהי לפתיחת תיק גירושין מלבד המצוקה הכלכלית בה הם היו שרויים והם ביקשו להבטיח את כספיהם. בנסיבות אלו אין מנוס מהמסקנה כי ההסכם לחיוב במזונות נכרת בין החייב והמשיבה למראית עין בלבד והוא נוצר אך כדי למנוע מנושי החייב לשים ידם על רכושם.
20. גרסאותיהם השונות של החייב והמשיבה באשר לנסיבות ההסכמה על חוב המזונות, מלמדות גם הן על כך שלא היה בו ממש. כך בעוד שהמשיבה העידה כי הפנייה לבית הדין לשם חיוב בעלה במזונות באה בשל העובדה כי הוא לא עבד ולא תרם דבר לפרנסת הבית, החייב טען כי באותה עת המשק החקלאי שלו תפקד והוא "גלגל" כספים רבים. מה גם, שהן לפי גרסת המשיבה והן לפי גרסת החייב, לא הייתה כל הצדקה לחיוב מזונות בסכום כה גבוה של 10,000 ₪ השווים כיום קרוב ל-17,000 ₪ עבור מזונות אישה וילד אחד שעה שהמשיבה לא גבתה סכום זה מעולם. החייב לא יכול היה לעמוד בתשלום מזונות בהיקף שכזה, והוא אכן לא עמד בו ולא שילם על פי הפסק ולו תשלום חודשי אחד.
21. כמו כן, עדותה של המשיבה כי היא לא פתחה את תיק ההוצל"פ אלא החייב הוא זה שפתח את תיק ההוצל"פ כנגד עצמו (כך!), העובדה כי גם לאחר שילדם הקטן של בני הזוג עזב את הבית בשנת 2001, איש מהם לא ראה לפנות בבקשה להקטנת המזונות; כמו גם העובדה שבמשך 13 שנים הם לא דיווחו על כל תקבול שקיבלה המשיבה על חשבון "חוב המזונות" מקבלת חלקו של החייב בדמי השכירות שנתקבלו מהשכרת הנחלה, כשבד בבד חוב המזונות תפח מדי חודש בחודשו ב-10,000 ₪, מלמדות גם הן כי היה מדובר בהסכם למראית עין גרידא. הקטנת חוב המזונות בסוף שנת 2009 נעשתה רק לאחר שהועלו כלפיהם טענות בעניין זה.
22. אכן, ממועד חתימת ההסכם ועד להגשת הבקשה על ידי הנאמן חלפו כ-17 שנה ואולם תקופת ההתיישנות נספרת במקרה זה, מהיום בו נולדה עילת ביטול ההסכם למנהל המיוחד, היינו היום בו נודע לו על ההסכם, ולמצער היום בו מונה כמנהל מיוחד והיה ביכולתו לדעת על ההסכם. בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "החוק") תקופת ההתיישנות מתחילה ביום היוולדה של עילת התובענה. המונח "עילת תובענה" משמש בדברי חקיקה שונים ופרשנותו תלוית-הקשר. ההלכה היא כי ככל שמדובר בדיני ההתיישנות, יפורש המונח "עילת התובענה" וכפועל יוצא מכך המועד להיווצרותה של עילה זו באופן שהוא יבטא לא רק את קיומם של מרכיבי העילה לפי הדין המהותי, אלא גם את קיומם של נתונים נוספים הדרושים כדי שבעל הדין יוכל לפנות לערכאות ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. היינו, קיומה של אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו (ראו ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פורסם במאגרים [22.06.08]; רע"א 8688/07 רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם במאגרים [20.12.10]).
23. בהתאם לכך נפסק למשל, כי מועד פירוק חברה ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו עמדה בפני המפרק האפשרות לגלות את העובדות הרלוונטיות להקמת עילת התביעה של המפרק כנגד נושאי משרה בחברה, בכפוף לכך, שהמעשים הנטענים היו בלתי ניתנים לגילוי בשקידה ראויה לגורם רלוונטי אחר, כגון נושאי משרה שלא היו שותפים למעשים הפסולים הנטענים או נושים של הנתבע, כלפיו מופנות הטענות בדבר המעשים הפסולים (ראו ת"א (מחוזי-ת"א) 2201/04 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' רן יובל, פורסם במאגרים [12.09.08]; ע"א 5017/92 מרכז הארגזים (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200; פש"ר 399/96 אלימקו חברה ישראלית ליצור מנורות בע"מ נ' הלבץ, פורסם במאגרים [16.01.07]). במקרים מסוימים אפוא, כאשר המעשים הנטענים על ידי בעל התפקיד שמונה על ידי בית המשפט לא היו ניתנים לגילוי על ידי גורם רלוונטי אחר מוקדם יותר, מינויו של בעל תפקיד הינו, באורח ברור, מאורע הפותח את מרוץ ההתיישנות (בש"א (מחוזי-ת"א) 21325/04 עו"ד עודד רוט נ' עזיזי, פורסם במאגרים [4.07.06]; בש"א (מחוזי-י-ם) 4952/07 רייך נ' עמותת רמת איתרי, פורסם במאגרים [10.03.08]; ע"א 4845/04 קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח, כונס נכסים, פורסם במאגרים [14.12.06]).
24. זאת ועוד, סעיף 8 לחוק קובע כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בסעיף 7 לחוק נקבע כי "הייתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה". בהתאם לאמור, במקרה זה, כאשר מדובר בהסכם שנכרת למראית עין, שעה שלגורמים רלוונטיים אחרים שהיה עניין בגילוי הידיעות אודות ההסכם שנכרת למראית עין, המהווה את עילת התביעה במקרה זה, לא היה עניין בגילוי ההסכם ובביטולו או שלא הייתה להם היכולת לדעת על ההסכם והנסיבות לכריתתו במאמץ ראוי וסביר (השוו פש"ר 225/97 לנידאואר נ' בלס, פורסם במאגרים [8.11.04]; פר"ק (מחוזי-י-ם) 5245/08 רשם העמותות נ' עמותה לקידום החינוך התורני ע"פ שיטת ברקאי במכמש והאיזור, פורסם במאגרים [10.01.11]), אזי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מינוי בעל התפקיד.
25. אמור מעתה, אפוא, כי במקרה זה, בו מדובר בהסכם שנכרת בין החייב והמשיבה שעניינו הסדרת תשלום מזונות, ברור מאליו, כי בטרם מינויו של המנהל המיוחד לא היה לאיש את היכולת לדעת על קיומו של ההסכם. לכן לא זו בלבד שעילת התביעה נולדה כשמונה המנהל המיוחד, אלא שמירוץ ההתיישנות לא החל אלא רק לאחר שהמנהל המיוחד חקר ודרש אודות פועלו של החייב וחשף את מעלליו ומעללי רעייתו. משכך, גם טענת המשיבה להתיישנות נדחית אפוא.
26. לאור האמור אני קובע כי הסכם המזונות בטל בשל היותו חוזה למראית עין, והחוב שנוצר לפי ההסכם בטל אף הוא ממילא.
27. עם זאת וכפועל יוצא מהאמור, אין מקום לקבל את טענת המנהל המיוחד כי על המשיבה להשיב לקופת הכינוס את הכספים שקיבלה במסגרת פסק המזונות ובמסגרת תיק ההוצל"פ שפתחה בשל חוב המזונות. הטעם נעוץ בכך, שביטול הסכם המזונות בשל היותו חוזה למראית עין נעשה כאמור, בשל העובדה כי הצדדים חיו במשך השנים בהרמוניה תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף. בנסיבות אלו, הכספים "ששולמו" למשיבה על חשבון המזונות הם למעשה כספים שיצאו מקופתם המשותפת של בני הזוג מדלת אחת ושבו אל אותה קופה בדלת השנייה. משכך, למעשה, לא שולם דבר על חשבון חוב המזונות וממילא לא חלה על המשיבה חובת השבה.
28. משבוטל חוב המזונות בטילה ממילא הסכמת בני הזוג להעברת חלקו של החייב בנחלה תמורת וויתור המשיבה על חוב המזונות, שכן בהעדר חוב לא נוצר כל צורך בוויתור עליו. עם זאת, מעבר לצריך יצוין כי גם לוּ חוב המזונות היה תקף, היה מקום להורות על ביטול הענקת חלקו של החייב בנחלה למשיבה, הענקה שנוצרה במטרה בלעדית להבריח את נכסי החייב מהנושים. ההלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה לפי סעיף 98 לפקודה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד גד שילר, פ"ד נה(4) 925; בש"א (מחוזי-חי') 51454/07 בעניין אילקה). על אחת כמה וכמה שיש לבטל את ההענקה במקרה זה בו המסקנה המתבקשת לאור עדויותיהם של החייב והמשיבה, כי הם פעלו בכוונה תחילה על מנת לגרוע מזכויות נושי החייב.
29. ככלל, כפי שניתן ללמוד מחקירתו של החייב, התנהלותו בכל הנוגע לנושיו הינה התנהגות שלא בתום לב תוך ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים, יצירת מצגי שווא ועשיית פעולות שונות אך במטרה להבריח את נכסיו מפני נושיו. החייב הודה למעשה במפורש כי הוא ינקוט בכל דרך אפשרית כדי להותיר את נכסיו בידיו. לדבריו, כאמור, "יהודי צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי להציל את רכושו ובטח אם זה ביתו". הצהרה זו כלשעצמה מלמדת על חוסר תום לבו.
30. "חובתו של יהודי" עוד עובר לשמירה על רכושו היא לעמוד בהתחייבויותיו ולהחזיר חובותיו לנושיו. חז"ל (תלמוד בבלי, חולין צא, ע"א) לימדו כי "צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם", אך הם מנמקים זאת בכך "שאין פושטין ידיהן בגזל", ומי שנזהר שלא להחזיק בידיו רכוש של חברו, הוא זה הראוי לכך שממונו שלו יהא יקר בעיניו. פירעון חובות לדעת חלק מחכמי התלמוד הוא אף מצווה מפורשת מן התורה (תלמוד בבלי, כתובות, פ"ו, ע"א. וראו ריטב"א קידושין יג, ע"ב). יש שלמדו זאת מהפסוק "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו) הנדרש על ידי חכמים (תלמוד בבלי, בבא מציעא, מט, ע"א): "שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק", "כלומר: כשאתה מדבר הן או לאו - קיים דבריך והצדק אותם" (רש"י, שם), "דכיון דעל כל פנים הרי הוא התחייב עצמו לשלם לזמן פלוני, ההן שלו יהא צדק לשלם בעתו" (שו"ת אפרקסתא דעניא, ד, חושן משפט, סי' רצז). אחרים למדו זאת ממצוות השבת גזילה, "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, כ"ג), שזו מצווה הכוללת את כל ענייני הממון של חבירו הנמצאים בידו (שו"ת הרדב"ז, ח"ב, סי' תרי). וכך גם פוסק הרמב"ם (משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה ד): "איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו. כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר 'לא תעשק את רעך'". כך גם נאמר כי הלווה ואינו משלם מכונה "רשע" שנאמר "לוה רשע ולא ישלם" (תהלים לז, כא. וראה משנה, אבות, ב, ט. וראו גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ערך הלואה, עמ' רכז). החייב רחוק אפוא, מיני ים מלהתנהג "כיהודי" כשר הפועל לפרוע את חובותיו ולא עושה כל אשר לאל ידו להתחמק מכך.
31. ועוד זאת, התכלית העומדת בבסיס סעיף 96 לפקודה המאפשרת ביטול הענקות שביצע החייב ללא תמורה ריאלית ונאותה בסמוך למועד פשיטת הרגל על ידו נעוצה גם היא בחובה זו המוטלת על האדם לנהוג בהגינות, קודם כל כלפי נושיו ולפרוע חובותיו, בטרם יהיה נדיב כלפי קרוביו ובטרם יחלק מתנות (ראה, למשל, ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פורסם במאגרים [7.01.01]; ע"א 367/70 עו"ד הוכברד נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149). על אחת כמה וכמה שעליו לנהוג בהגינות כלפי נושיו בטרם ידאג לכספו שלו. גישתו של החייב המוצהרת על ידו, יחד עם העובדה שהוא אינו עושה מאומה על מנת להתפרנס ולנסות להחזיר לפחות חלק מחובותיו לנושים, לא רק שמקוממות כל שומע הגון, אלא שהן גם מלמדות על חוסר תום ליבו (ראו, למשל, פש"ר (מחוזי-חי') 192/03 כנפי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [2.02.05]). חוסר תום ליבו במקרה זה גם נלמד מהתנהגותו לאחר מתן צו הכינוס כפי שעלה מדברי ב"כ הכנ"ר, באי הגשת הדוחות ובאי תשלום התשלומים החודשיים במועדם. וגם הפעולות להעדפת המשיבה מלמדות על כך (ע"א 9998/06 חזן נ' בנק דיסקונט בע"מ, פורסם במאגרים [20.07.08]; פש"ר (מחוזי-חי') 5169/04 פרברי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [22.04.10]); פש"ר (מחוזי-י-ם) 6223/09‏ ‏זיידנברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם במאגרים [6.07.10]). ולמותר לציין כי גם התנהלותה של המשיבה על דוכן העדים בנסותה להתחמק מממתן תשובות ענייניות מלמדות על חוסר תום לבה, ובשולי עדותה היא אכן הודתה, גם אם בלשון רפה, כי פעלה לאורך כל הדרך במצוות בעלה.
32. אכן, כוונתם המוצהרת של בני הזוג בהענקת חלקו של החייב בנחלה למשיבה הייתה שחלק זה יבוא במקום חוב המזונות. ברם, בעדותה ציינה המשיבה כי היא ידעה כי הנחלה ממושכנת לאביה, ובנסיבות אלו גם אם ניתן היה להעלות על הדעת כי תביעת המזונות שלה כנגד החייב הייתה אמיתית, הרי שברור שלא הייתה לה כל כוונה לוותר על "חוב המזונות" כנגד זכויות בחלקה השייכת להוריה והיא לעולם לא תקבלן. למעשה גם בעניין זה לא הייתה למשיבה גרסה סדורה. בתצהירה טענה כי הרעיון להעביר את הזכויות של החייב בנחלה על שמה היה של בעלה והיא הסכימה לכך. לאחר מכן בעדותה בבית המשפט טענה כי הייתה זו הצעה של בית הדין, והיא לא זכרה אם הוגשה לבית הדין הרבני בקשה מוסכמת בעניין. בהמשך הודתה כי החייב שלח את הבקשה המוסכמת בדואר, ולבסוף טענה כי אינה יודעת מה עשתה עורכת דינה. מה גם שחרף ההסכמה, תיק ההוצל"פ שנפתח בגין חוב המזונות לא נסגר על ידם, ומכאן המסקנה כי גם לשיטת המשיבה לפיה קיומו של חוב המזונות היה אמיתי, היא לא ויתרה כלל על החוב ומדובר בהסכם למראית עין, שנועד להבריח את חלקו של החייב בנחלה מפני נושיו. גם מועד הפנייה לבית הדין בסמוך למתן צו הכינוס כשהחייב יודע על קיומה של בקשה למתן צו כינוס מלמדת על חוסר תום הלב בפנייה לבית הדין לאשר את הסכם הענקת חלקו של החייב בחלקה למשיבה. העברת הנחלה למשיבה נעשתה פחות מחודשיים לפני מתן צו הכינוס כנגד החייב ובנסיבות אלו בהתאם להוראות סעיף 96(א) לפקודה, היא בטלה. הענקה זו גם בטלה לכל הפחות בהתאם להוראות סעיף 98 לפקודה בהיותה העדפת מרמה שנועדה כאמור, גם לפי הצהרת החייב והמשיבה להעדיף את המשיבה על פני הנושים האחרים של החייב.
33. ובשולי העניין, באשר למשכון הנחלה לטובת אבי המשיבה, עניין זה לא נכלל במסגרת בקשה זו, שכן בית המשפט לא נתבקש להורות על ביטולו ואבי המשיבה שלזכותו הוא נרשם לא צורף כמשיב לבקשה. עם זאת יצוין כי עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד כי אכן נקבע בו כי המשכון השני שנרשם על הנחלה לטובת האב ביום 30.10.03, יום לאחר שהחברה פתחה תיק במסגרתו ביקשה להכריז על בטלות המשכון הראשון (ה"פ 194/03 שנסגר בסופו של יום מחוסר מעש ותחתיו נפתח בחלוף שנים ה"פ 631/07), נרשם למראית עין ויש למוחקו. ואולם, יש צדק בטענת המשיבה כי בד בבד עם קביעה זו קבע בית המשפט באשר למשכון הראשון כי אין לדון בבקשה למתן סעד הצהרתי על בטלותו הואיל ועילת התביעה לגביו, התיישנה. על פניו גם קשה לומר כי המשכון הראשון נרשם במטרה להבריחו מנושיו של החייב בשל העובדה כי הוא נוצר ונרשם 17 שנים לפני מתן צו הכינוס ו-8 שנים לפני שהחברה הגישה את תביעתה כנגד החייב. רישום משכון נועד מעצם טבעו כדי לתת הגנה למלווה ולהעדיפו מפני נושים אחרים, ובכך כשלעצמו כל עוד הדבר נעשה בשעה שהחייב כשיר לפירעון כל חובותיו והדבר לא נעשה במטרה להעדיף נושה אחד על פני רעהו, אין כל פגם. ברם, כאמור, אין מקום לקבוע מסמרות בדבר במסגרת החלטה זו. גם נדמה שאין מחלוקת שהאב העביר כספים לבני הזוג, והשאלה האם הכספים בגינם נרשם המשכון הראשון ניתנו במתנה או שמא בהלוואה, כמו גם השאלה מה היקף ההלוואה במידה ואכן מדובר היה בהלוואה, לא נתבררה במסגרת זו.


סופו של יום אפוא, אני מורה על ביטול הסכם המזונות. כמו כן, ביטול הענקת חלקו של החייב בנחלה למשיבה תיושם במידה והחייב יוכרז פושט רגל. משכך, צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) המונע מהמשיבה לבצע כל דיספוזציה בנחלה ייותר בתוקפו עד למתן ההחלטה בשאלת הכרזת החייב פושט רגל.



המשיבה תישא בהוצאות המנהל המיוחד בסך של 15,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקנות פשיטת הרגל

  2. הפטר מותנה

  3. השמטה מקרית

  4. הפטר מחובות

  5. ביטול העברת מרמה

  6. קיזוז בפשיטת רגל

  7. תניית שימור בעלות

  8. מתנת מרמה בפשיטת רגל

  9. פשיטת רגל של עורך דין

  10. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  11. שינוי צו הפטר סעיף 181

  12. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  13. בקשה שלישית לפשיטת רגל

  14. פשיטת רגל של חייב בחו"ל

  15. קיזוז משכורת של פושט רגל

  16. בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  17. חוק הגנת הדייר בפשיטת רגל

  18. התנגדות להתראה לפשיטת רגל

  19. הליך פשיטת רגל של בעל מסעדה

  20. ביטול הסכם מזונות בפשיטת רגל

  21. בקשה לקצוב מזונות בפשיטת רגל

  22. מכירת דירת מגורים של פושט רגל

  23. בקשה לפשיטת רגל בגלל חוב מזונות

  24. ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל

  25. הוצאת שיקים ללא כיסוי בפשיטת רגל

  26. התנגדות חייב להמצאת התראת פשיטת רגל

  27. תוקף הסדר פשרה בפשיטת רגל כלפי ערבים

  28. בקשת פושט רגל לשחרור כספים לצורך דיור

  29. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל - ביטול הענקה

  30. פשיטת רגל של הקבלן לאחר סיום פרויקט בניה

  31. איסור חייב בפשיטת רגל לנהל הליכים משפטיים

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון