בניה לא חוקית ע''י שוכר דירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניה לא חוקית ע''י שוכר דירה:

כללי
1. עניינה של התביעה שלפני בבניה בלתי חוקית שבוצעה על ידי שוכרת דירה בבית משותף הנמצא ברח' הצלצל 4 במעלה אדומים. במסגרת התובענה מבוקש להורות לנתבעות לדאוג להריסה מיידית של תוספת הבניה ולשלם פיצוי כספי בסך 60,000 ₪.
בתובענה זו עולה השאלה האם לבית משפט זה הסמכות העניינית להורות לנתבעות 2-3 להרוס את הבניה הבלתי חוקית, זאת בעקבות גזרי דין שניתנו כנגד הדיירת.

התובעת ובעלה הם בעלי הזכויות בדירה מס' 3 בבית הנ"ל.
הנתבעת 2, מדינת ישראל, היא הבעלים של דירה מס' 1, הממוקמת בקומת הקרקע מתחת לדירת התובעת (להלן: "הדירה"). במסגרת דיור ציבורי, המנוהל על ידי הנתבעת 1, חברת שיכון ופיתוח, עבור הנתבעת 2, מוחזקת הדירה על ידי הדיירת יענה משה אהרון, צד ג' 1 (להלן: "הדיירת"). יחד עם הדיירת מתגורר עמה בדירה בן זוגה, אבנר מימון, צד ג' 2.

התובעת טוענת, כי הדיירת ביצעה ברכוש המשותף של הבית בניה בלתי חוקית הפוגעת בה קשות.

כנגד הדיירת הוגשו שני כתבי אישום בגין בניה זו;
כתב האישום הראשון בת.פ. 178/03 מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נ' משה אהרון יענה, , בבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים- במסגרתו, הורשעה הדיירת על פי הודאתה, בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 34 ו-38 לחוק תכנון ובניה ערים כפרים ובנינים, חוק זמני מס (79) לשנת 1966 (להלן: "חוק תכנון ערים"). בגזר הדין הוטלו על הדיירת עונש של קנס והתחייבות להימנע מעבירה, וכן ניתן צו התאמה/הריסה וכן צו איסור שימוש בתוספות בגינן הורשעה הדיירת (גזר דין מיום 16.9.03, שניתן ע"י כב' השופט א' רון, נספח ת/2 לכתב התביעה).
כתב האישום השני בת.פ. 18/05 מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נ' יענה משה אהרון, , בבית משפט לעניינים מקומיים מעלה אדומים, בו הואשמה הדיירת בהפרת תוכן התראה על בניה ללא היתר ואי ביצוע פסק דין שבת.פ. 178/03, לפי סעיפים 34 ו-38 (10) לחוק תכנון ערים.
גם בתיק זה הורשעה הדיירת על יסוד הודאתה (כתב האישום והכרעת דין מיום 22.2.2005, נספח ב' לכתב הגנה מטעם נתבעת 3). בגזר הדין הוטל עליה קנס כספי, וכן ניתן צו הריסה/התאמה כלפי הבניה שנעשתה שלא כדין. במקביל ניתן צו איסור שימוש במבנה שעל הדיירת להרוס. עוד נקבע בגזר הדין, כי אם הדיירת לא תבצע את ההריסה, תהא רשאית המועצה המקומית מעלה אדומים להרסו, על חשבון הדיירת (גזר דין מיום 2.9.08, ניתן ע"י כב' השופט ש' שטיין, נספח כא' לתצהיר עדות גילעד רוגל מטעם עירית מעלה אדומים).
ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין האחרונה שניתנה בבית המשפט לעניינים מקומיים, נדחה בהחלטת כב' השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם (ע"פ 1/08 יענה משה אהרון נ' מפקד כוחות צה"ל באזור איו"ש, , פסק דין מיום 24.12.08, נספח א' להודעת התובעת מיום 13.10.09).

בנוסף, בין הצדדים התנהל הליך אזרחי קודם בת.א. 12722/02 בבית משפט זה, בפני כב' השופט כ' מוסק, במסגרתו תבעה התובעת את הדיירת בשל הנזקים והמטרדים שגרמה לה, וכן הוגשה תביעה שכנגד על ידי הדיירת בה נטען כי התובעת ממררת את חייה ופוגעת בה פיזית (פס"ד מיום 14.5.06, נספח ת/3 לתצהיר התובעת, להלן: "התביעה האזרחית").


טענות התובעת
2. התובעת טענה, כי פסקי הדין החלוטים קובעים מפורשות שהבניה שביצעה הדיירת היא בלתי חוקית, ועל הנתבעות מוטלת החובה לדאוג להריסתה.
לטענתה, בשנת 2002 ביצעה הדיירת בניה בלתי חוקית של מעין מרפסת פתוחה, בצמוד לדירה בשטח של עשרות מ"ר על חשבון חצר הבית, שהיא רכוש משותף לכל בעלי הדירות בבית. הדיירת עקרה עץ גדול שהיה בחצר, גידרה את שטח החצר בגדר אבן, ריצפה את השטח ופתחה פתח בקיר החיצוני של הבית. עוד נבנו מדרגות למעבר מתוך הדירה למרפסת הבלתי חוקית, נחסמה יציאת חירום אחת, כך שנותרה רק יציאת חירום אחת עבור 60 דיירים.
התובעת ציינה, כי בניה בלתי חוקית דומה נעשתה גם ע"י שוכרת דירה מס' 2, אך היא נהרסה על ידה בחודש אפריל 2007 לאחר שהורשעה בעניין בעקבות תלונה שהגישה.
בעקבות תלונת התובעת בחודש אוגוסט 2002, הדיירת הועמדה לדין והורשעה בביצוע בניה בלתי חוקית, אך הדיירת הפרה וממשיכה להפר את גזרי הדין שהרשיעו אותה וחייבו אותה להרוס את הבניה הבלתי חוקית.
התובעת טענה, כי חזרה ופנתה לנתבעות בדרישה לדאוג להריסת הבניה הבלתי חוקית, אך הן לא קיימו את חובתן והשיבו את פניה ריקם.
לתובעת נגרם נזק רב בגין הבניה הבלתי חוקית בשל פגיעה באיכות חייה ובהנאה מדירתה, וכן מטרד קשה של רעש שגורמים הדיירת וילדיה מתוך המרפסת הבלתי חוקית. גם ערך דירת התובעת ירד ונמנע ממנה למכור את הדירה בשוויה המלא, כך שהיא נאלצה להישאר לגור בדירתה.
התובעת הוסיפה, כי לאחר שהתלוננה על הבניה הבלתי חוקית, סבלה מנקמנותה של הדיירת, אשר גרמה לה סבל רב ועגמת נפש.

התובעת התייחסה בטיעוניה לאחריות כל אחת מהנתבעות.
ביחס לנתבעת 1, שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נטען, כי היא מופקדת על ניהול הדירה ומשכירה אותה לדיירת, ועל כן נושאת באחריות להריסת הבניה הבלתי חוקית, הן לפי חוק המקרקעין והן לפי חוק התכנון והבניה. גם הסכם השכירות שבינה ובין הדיירת, מתיר לה להיכנס לדירה בכל עת כדי להרוס תוספת בניה בלתי חוקית (להלן: "הסכם השכירות", צורף כנספח ת/6 לכתב התביעה).

ביחס לאחריות הנתבעת 2 – מדינת ישראל, טענה התובעת כי כבעלת הדירה, ב"כובעה" כמשרד הבינוי והשיכון, לנתבעת הזכות והחובה להרוס את הבניה הבלתי חוקית.
חובת הנתבעת 2 להרוס את הבניה הבלתי חוקית עולה לטענת התובעת, מחוק המקרקעין תשכ"ט-1969(סעיפים 14, 17,) וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, המטיל על בעל המקרקעין אחריות פלילית לבניה בלתי חוקית.
התובעת הוסיפה כי גם בכובעה כמשרד הביטחון ו/או הממונה על המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון, על הנתבעת 2 לעשות שימוש בסמכותה ולהוציא צו הריסה מינהלי לבניה הבלתי חוקית, ולבצעו.

אשר לנתבעת 3, עיריית מעלה אדומים, טענה התובעת, כי היא מופקדת על הפיקוח על הבניה, מתן היתרי בניה, העמדה לדין של עברייני בניה והריסת בניה בלתי חוקית בשטח השיפוט שלה. על כן היה עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהוציא צו הריסה מינהלי לבניה הבלתי חוקית, ולהרוס אותה. ואולם, הנתבעת 3 הסתפקה רק בניהול הליכים פליליים שלא הובילו להריסת הבניה הבלתי חוקית, שכן הדיירת מתעלמת מפסקי הדין המרשיעים. פניות התובעת לנתבעת 3 לאורך השנים בדרישות לדאוג להריסה מיידית של הבניה הבלתי חוקית, לזירוז ההליכים המשפטיים שננקטו נגד הדיירת, לא הועילו.
התובעת הוסיפה כי היה על הנתבעת 3 להעמיד לדין גם את הנתבעת 1 בשל כך שלא מנעה את ביצוע הבניה הבלתי חוקית.

ביחס לצד ג', טענה התובעת, כי טענת הדיירת לפיה הציגה בפני דיירי הבית תכנית לבניה שביצעה הינה שקרית. הדיירת הגישה מסמך של "הסכמה לתוספת בניה", אולם הוכח שמדובר במסמך מזויף והוא הוצא מהתיק.
נוכח כל טענותיה, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעות להרוס את הבניה תוך 30 יום וכן לשלם לתובעת סך כולל של 60,000 ₪ .

טענות שיכון ופיתוח


הנתבעת 1 טענה, כי בינה ובין התובעת אין כל יחסים משפטיים, היא אינה חבה כלפיה בחבות כלשהיא על פי הדין או על פי הסכם, ועל כן אין יריבות ביניהן. הדיירת היא שגרמה לנזקי התובעת, ולא הנתבעת 1.

התובעת ישנה על זכויותיה כלפי הדיירת ולא ביקשה נגדה סעד של הריסת המרפסת והחזרת המצב לקדמותו ובכך הביעה עמדתה כי היא אינה מבקשת סעד שכזה כנגד הדיירת.

על כן לטענתה, בנסיבות אלה קם מחסום מניעות נגד התובעת מלתבוע את סעד ההריסה שהיתה יכולה וצריכה לתבוע מהדיירת. מכל מקום, התובעת מושתקת ומנועה מלהעלות בתיק זה טענות בעניינים ונושאים אשר הוכרעו זה מכבר בת.א 12722/02, מכוח מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא.

הנתבעת 1 הוסיפה כי אין בסמכותה לעשות דין לעצמה, להיכנס לדירה או למרפסת שנבנתה ולעשות בה עבודות הריסה או בניה, ללא צו בית משפט.
אמנם חוזה השכירות בין הנתבעת לדיירת קובע, כי ביצוע שינויים במושכר ללא הסכמה מראש מקנה לנתבעת זכות לדרוש החזרת המצב לקדמותו, כפי שעשתה, אך הנתבעת אינה חייבת לממש זכותה זו וגם אם נקבע כי היא רשאית לפעול להחזרת המצב לקדמותו, הדין וההלכה הפסוקה היא כי אין משכיר יכול לעשות דין לעצמו ולהיכנס לרכוש המוחזק על ידי השוכר ולהחזיר את המצב לקדמותו ללא צו בית משפט.
הנתבעת לא נתנה ידה לבניה הבלתי חוקית, והיא עושה כל שלאל ידה בכדי למצות את הדין עם הדיירת.
לפיכך, לטענת הנתבעת, לא מוטלת עליה כל חבות כלפי התובעת, אין לתובעת כל זכות על פי דין לתבוע ממנה את סעד ההריסה או סעד כספי, בגין מעשי הדיירת שבוצעו ללא הסכמתה או ידיעתה.

טענות הנתבעת 2- מדינת ישראל
4. הנתבעת 2 טענה, כי החוק החל באזור לענייננו הוא חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים, מספר 79 לשנת 1966, והוא המשמש כבסיס לפעילות התכנון, רישוי הבניה והאכיפה התכנונית. על פי חוק זה, עיריית מעלה אדומים מוסמכת כוועדת תכנון מיוחדת, להפעיל את מלוא סמכויות הועדה המקומית, ביניהן סמכות הפיקוח על בניה בלתי חוקית.
המנהל האזרחי באיו"ש מתערב בענייני הבניה במישור המקומי במקרים חריגים בלבד, רק בעת מחדל של הרשות המקומית במילוי חובתה על פי דין או שיתוף פעולה של הרשות המקומית עם פעילות המהווה הפרת חובותיה אלו ופגיעה של ממש באינטרסים הציבוריים או הפרטיים.
בענייננו, לאחר שהתובעת פנתה ליחידת הפיקוח במינהל האזרחי באיו"ש, ביום 29.3.06, והלינה על הקמת הבניה הבלתי חוקית, הגיעו נציגים של יחידת הפיקוח במינהל האזרחי לביקור בבניין, נפגשו עם התובעת ואף צילמו במקום. לאחר בדיקה ובירור שנעשו על ידי יחידת הפיקוח במינהל האזרחי הוחלט, כי אין הצדקה להתערבות יחידת הפיקוח במינהל האזרחי באיו"ש בעניין, מהטעם שעיריית מעלה אדומים פעלה לנקיטת צעדי אכיפה, ופתחה בשני הליכים פליליים כנגד הדיירת.

הנתבעת 2 טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לתת את סעד ההריסה המבוקש. לטענתה, המינהל האזרחי מופעל כמנגנון הממשל הצבאי, ועל כן אין מדובר כאן בסעד אזרחי, אלא בחיוב המפקד הצבאי באזור ויחידת הפיקוח הפועלת כשלוחתו, להפעיל את הסמכות השלטונית הנתונה בידם מכוח הדין החל באזור, אשר הינה התערבות בשיקולי הרשות המוסמכת באשר למדיניות האכיפה הנהוגה בידה.
על כן, על פי ההלכה המושרשת, הסמכות לבקר את רשויות האזור, לרבות מפקד האזור, נתונה בידי בית המשפט הגבוה לצדק.
מכל מקום נטען, כי התובעת לא הפנתה למקור כלשהו בדין בעניין האחריות הנטענת כלפי הממשל הצבאי באיו"ש ולא הפנתה לעילת התביעה המדוייקת. הגורם אשר הביא לנזקי התובעת הוא הדיירת, שביצעה את הבניה הבלתי חוקית ולכן, המזיק אינו הממשל הצבאי.
במקרה הנדון, לא התקיים מבחן התערבות גורמי השלטון המרכזי ולא נמצאה הצדקה להפעלת סמכויות השלטון המרכזי, לאחר בדיקה שערכו נציגי המנהל האזרחי במקום. מכל מקום, אף במקרים בהם קיימת סמכות לשלטון המרכזי לפעול, הדבר נתון לשיקול דעתו הרחב, והפסיקה חזרה ואמרה כי בדרך כלל, אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות גורמי הביצוע לגבי העיתוי, האמצעים והאופן שבו תמומש הפעולה לאכיפת החוק (בג"ץ 1019/06).

ביחס לאחריות משרד הבינוי והשיכון- למשרד זה אין כל חלק בסכסוך המורכב והממושך בין התובעת לדיירת, והוא נהג לפנים משורת הדין בכך שהפנה את הצדדים למגשר מטעם עיריית מעלה אדומים.
לפיכך, לטענתה, אין התביעה מגלה עילה ביחס לפעילות גורמי השלטון המרכזי באיו"ש.

טענות נתבעת 3- עיריית מעלה אדומים
5. העיריה טענה, כי טענות התובעת כנגד אופן התנהלות הנתבעת בגין אי נקיטת פעולות אכיפה, אינן מצויות בתחום סמכותו של בית משפט זה, והסמכות לדון בטענות כנגד פעולות אשר בוצעו על ידי הוועדה המקומית, נתונה לוועדת ערר ו/או לבית המשפט לעניינים המנהליים לפי העניין וההליך, ולפיכך מן הדין לדחות מחוסר סמכות על הסף את כל טענות התובעת הנוגעות להתנהלותה ומעשיה של הוועדה המקומית.
עוד נטען, כי היה על התובעת להגיש את התביעה נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ולא נגד העירייה, ועל כן דין התביעה להידחות בשל היעדר יריבות.

הנתבעת 3 טענה, כי לאחר שנודע לה על הבניה הבלתי חוקית, פעלה להגשת כתב אישום פלילי, אשר הוביל להרשעה ומתן גזר דין שחייב את הדיירת בהריסת הבניה. משלא קויים הצו, הגישה כתב אישום נוסף בגין אי קיום הוראות בית המשפט, ואף בכתב אישום זה הורשעה הדיירת וניתן גזר דין וצו הריסה שיפוטי. בכך הביאה הנתבעת להרשעת הדיירת פעמיים, ועל כן קמה חזקת התקינות והיא אינה נושאת באחריות כלפי התובעת.

ביחס לעילה הכספית-נזיקית שהעלתה התובעת, טענה העיריה כי התובעת לא הצליחה להוכיח התרשלות, נזק או קשר סיבתי.
עוד הוסיפה העיריה, כי במסגרת הליכי תביעה שהגישה שיכון ופתוח כנגד הדיירת, התחייבה שו"פ להרוס את הבניה הבלתי חוקית, באם לא יעוכב או יבוטל צו ההריסה ו/או אם לא יינתן היתר בניה (מפנה לפרוטו' מיום 5.11.08 בת.א. 66012/07 בבית משפט השלום בתל אביב).

הודעת צד ג'
6. עיריית מעלה אדומים שלחה הודעת צד ג' כנגד הדיירת ובן זוגה, וביקשה לקבוע כי אם יקבע פיצוי לטובת התובעת, ויוטל חיוב כלשהו על כתפי העיריה, היא זכאית כלפי הצדדים השלישיים לסעד של שיפוי ו/או פיצוי ו/או השתתפות בשיעור של מלוא הסכום שיפסק או הסעד האחר שייפסק לטובת התובעת. נטען, כי הצדדים השלישים הם הגורמים הבלעדיים לנזקים ולמטרדים להם טענה התובעת.
עוד ביקשה העיריה לדחות את התביעה, או לחילופין, לחלק את האחריות בין התובעת והנתבעים האחרים או הצדדים השלישיים באופן שלא תחול על הנתבעת כל אחריות.

טענות צד ג'
7. הצדדים השלישיים טענו שככל הנוגע לסעד ההריסה, לבית משפט זה אין כל סמכות עניינית לדון בו, שכן הסמכות העניינית לדון בעניין זה נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים באיו"ש. מכל מקום הליכים מקבילים התנהלו ועודם מתנהלים בבתי משפט שונים ועל כן כל החלטה נוספת רק יכולה ליצור ניגוד בין הערכאות.
הצדדים השלישיים טענו, כי הדיירת היא אם חד הורית ל-6 ילדים, המתקיימת מקצבת שארים ומתרומות של גופים שונים אשר מספקים לה מוצרי מזון בסיסיים לצורך קיומה היום-יומי שלה וילדיה. בן זוגה, הוא אבי שלושה מילדיה, אשר אינו מתגורר בדירה ואינו צד לחוזה ואינו בעל כל זכות בה, אלא מגיע לעיתים קרובות לבקר את הנתבעת וילדיו הגרים עמה.
לאור מצבה הכלכלי הקשה של הדיירת וילדיה, לרבות נסיבות משפחתיות קשות, הוקנתה לה דירת המגורים על פי נוהלי משרד הבינוי והשיכון. כאשר עברו לדירה, הגיע נציג מטעם שיכון ופיתוח, והדריך את הדיירת וילדיה, כיצד לצאת למרפסת הצמודה, תוך שהוא מציין במפורש, כי שטח זה נתון לשימושם. הדיירת הגישה בקשה למחלקת הנדסה של העיריה לקבלת היתר במסגרתו ישמש השטח שמול חלון דירתם, כך שתהיה גישה אל שטח זה מהדירה, השכנים בבית, לרבות התובעת, אישרו את התוכניות.
לטענתם, תובענה זו היא פרי סכסוך שכנים הקיים בין הדיירת לתובעת, אשר לא בוחלת באמצעים על מנת למרר את חייה של הדיירת, כפי שקבע בית המשפט בתיק האזרחי שנדון בין השתיים בת.א. 12722/02. בעקבות פסק דין זה, קיים גם מעשה בית דין בכל הנוגע לטענות התובעת ביחס לנזקיה.
הצדדים השלישיים טענו עוד, כי העיריה היתה מעורבת ולקחה חלק פעיל בביצוע הבניה, בכך שדאגה לגזום הצמחיה בשטח המרפסת כחלק מהליך הכשרת הקרקע לריצוף, וגם עצם פתיחת ההליך לקבלת היתר הבניה למרפסת, מלמד כי הייתה מודעת היטב לנעשה, ואף תמכה בבניה זו, ועל כן אין בסיס להודעת צד ג'.

דיון והכרעה


התובעת העידה בעצמה.

מטעם שיכון ופיתוח העיד מר ויקטור ארביב, מנהל הרכוש המינהלי.
מטעם הנתבעת 2 העידו מר זיו רם, סגן מנהל יחידת הפיקוח ביו"ש והגב' שרה וינטר, מנהלת מחלקת תכנון במחוז ירושלים של משרד הבינוי והשיכון.
מטעם הנתבעת 3 העיד מר דני ברנדס, מהנדס עיריית מעלה אדומים ועו"ד גילעד רוגל, היועץ המשפטי של עיריית מעלה אדומים.
כן העידו הצדדים השלישיים.
לאחר עיון בכתבי הטענות ובכל המסמכים שבתיק, בסיכומים בכתב ולאור התרשמותי מהביקור במקום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כנגד נתבעת 1 (למעט החיוב הכספי) ולהידחות כנגד נתבעות 3 ו-4, כפי שיפורט בהמשך.



סמכות עניינית
9. עיריית מעלה אדומים העלתה טענה של חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה וטענה, כי הסמכות לדון בתביעה זו נתונה לועדת ערר או לבית משפט לעניינים מינהליים ועל כן יש לדחותה על הסף.
כך טענה גם הנתבעת 2, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעניין חיוב רשויות המינהל האזרחי להוצאת צווי הריסה ביחס לבינוי ומימושם, כי אם בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אשר בידו הסמכות לבקר את רשויות האזור, לרבות מפקד האזור.

עניין הסמכות לביצע צו הריסה נדון בבית משפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, בבג"ץ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, , פסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש, מיום 1.7.08 (פורסם במאגרים המשפטיים).
באותו מקרה נדונה עתירה למניעת ביצוע צווי הריסה שיפוטיים שהוצאו נגד בית העותרים. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע שם את העותרים בעבירות על הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שעניינן חוקיות הקמת המבנה.
בית המשפט לעניינים מקומיים הורה בפסק הדין על הריסת המבנה. אולם המבנה לא נהרס וניתן צו הריסה שיפוטי, המתיר לוועדה המקומית לתכנון ובניה, לבצע את פסק הדין במועד שנראה לה.
בעתירה ביקשו העותרים לבטל את הצו וטענו, כי הוועדה המקומית אינה מוסמכת לבצע את ההריסה מהטעם שחלף הזמן לביצועו.

במסגרת פסק הדין, דן בג"ץ בשאלה באיזה בית משפט תידון שאלת אכיפתו של צו ההריסה השיפוטי, וכך קבעה כב' הנשיאה השופטת דורית ביניש שם:

"הצווים השיפוטיים נשוא עתירה דנן ניתנו במסגרת פסקי דין חלוטים בהליך פלילי. כבר פסקנו לא אחת, כי במסגרת הליך של עתירה לבג"ץ אין לאפשר לעקוף פסק דין חלוט בהליך פלילי. לפיכך, אם וככל שמבקשים העותרים לתקוף את הצווים שניתנו בערכאות אחרות באמצעות עתירה זו, הרי שכלל הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי משפט האחרים במסגרת ההליך הפלילי (ראו: בג"ץ 2520/05 בשארה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם 10.10.2005; בג"ץ 10551/05 אבו סרחאן נ' הוועדה המוקמית לתכנון ובניה(לא פורסם, , 29.11.2005)).
השאלה שלפנינו היא, אפוא, באיזה בית משפט תידון שאלת אכיפתו של צו ההריסה השיפוטי שהוא נושא העתירה. ככל שמבקשים העותרים לתקוף את הפעלת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בביצוע הצווים השיפוטיים, מקומה של העתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים. על פי כללי הפעלת שיקול הדעת המסור לבית משפט זה, כאשר העניין מצוי בסמכותו של בית משפט אחר או בהתקיים סעד חלופי, לא תידון העתירה בפני בית משפט זה..." (עמ' 5 לפסק הדין).


מכאן, כי עתירות כגון זו המונחת לפני, של שאלת אכיפתו של צו הריסה שניתן במסגרת הליכים פליליים של בתי משפט לעניינים מקומיים, יידונו בבית משפט לעניינים מנהליים, ולא בפני בית משפט שלום.
לפיכך אני מקבל את טענת העיריה, לפיה אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדה המקומית. מדובר בפעולה שלטונית של העיריה, המתבססת על שיקול דעת רחב, ובית משפט שלום אינו מוסמך לדון בהן זאת על פי הפסיקה, שהובאה לעיל.
משכך, אין לבית משפט זה הסמכות לדון בכל הנוגע לתביעה זו, המופנית כנגד עיריית מעלה אדומים.

באופן דומה, מצאתי כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון גם בתביעה ככל שהיא נוגעת למדינת ישראל, הנתבעת 2.
משמעותו של סעד ההריסה המבוקש בתביעה זו, הוא חיוב הנתבעת, כמפקד הצבאי באזור ויחידת הפיקוח מטעמו, להפעלת הסמכות השלטונית הנתונה בידם מכוח הדין החל באזור.
ב"כ הנתבעת הפנתה לפסיקה על פיה הסמכות לבקר את רשויות האזור, נתונה בידי בית המשפט הגבוה לצדק, וכי הפעלת סמכויות אכיפה ביחס לבניה בלתי חוקית הינה פעולה מינהלית-שלטונית במובנה המובהק ביותר, ועל כן נתונה הסמכות ליתן את הסעד המבוקש לערכאה המוסמכת לבקר את רשויות האזור, אשר הינה בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.
פסק הדין המנחה בסוגיה זו, ואשר אליו הפנתה ב"כ הנתבעת 2 הוא בג"צ 393/82 ג'מעית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לז (4) 785, בעמ' 809-810, שם נקבע:

"דומה, כי כיום שוב אין להרהר אחר ההלכה, כי בית המשפט העליון בשבתו כבית- משפט גבוה לצדק מוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על פעולות הממשל הצבאי ביהודה, שומרון וחבל עזה".

סיכומו של דבר, סבורני כי ביחס לוועדה המקומית לתכנון ובניה וכן ביחס לנתבעת 2 בכובעה כמפקד הצבאי באזור, הסמכות לדון בעניינן אינה נתונה לבית משפט זה.
לפיכך, התביעה ביחס לנתבעת 3 וכן הנתבעת 2 נדחית.
משכך, נדחית גם ההודעה לצד ג' שנשלחה, כאמור, על ידי נתבעת 3.

לא כך ביחס לנתבעת 1, שיכון ופיתוח, הפועלת ומופקדת על ניהול הנכסים בשם הבעלים, מדינת ישראל.
לגבי נתבעת זו, לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בטענות התובעת כלפיה. שיכון ופיתוח אמונה על ניהול הנכסים, בהם הדירה, היא הצד הנכון לתביעה זו ולא נמצאה החרגה לסמכות בית משפט זה לדון בתביעה ככל שהיא מופנית כלפיה.

בניה שלא כדין
10. בניה שלא כדין, היא נגע שפשט במדינתנו ופוגע בציבור כמו גם בשלטון החוק והשלכותיה רבות. על-כן הרשויות פועלות למיגורו, בין היתר, בהעמדתם לדין של העבריינים על ידי העיריות השונות בבתי המשפט לעניינים מקומיים.
לאחר שניתן גזר דין המרשיע את העבריין וקובע מהן הסנקציות כלפיו, בסופו של הליך משפטי פלילי בו הושקעו משאבי המדינה, הציפייה הסבירה היא כי העבריין יקיים את האמור בו. אך לא תמיד כך קורה, כפי שאירע בענייננו, כשהדיירת רומסת ברגל גסה כל צו, החלטה ופסק דין שניתנו כנגדה.

הותרת גזרי דין הקובעים הריסת בניה בלתי חוקית כאות מתה, מותירה תחושה קשה של פגיעה בצדק ואי כיבוד הערכאות השיפוטיות אשר גזרו את הדין. יפה לעניין זה פסיקת כב' השופט ויתקון בבג"ץ 327/60 :

"ושוב עדים אנו למחזה העגום, המכער את דמות המשפט, שערכאה שיפוטית מתבקשת להוציא צווים, ומשעשתה כמבוקש, אין הרשות מוכנה לבצע אותם. לא פעם התריע בית- המשפט על הנוהג הנפסד הזה להשאיר צווי הריסה ללא ביצוע" (בג"ץ 327/60 ש. רפאלי נ' הוועדה המחוזית לבניין ולתכנון ערים, ירושלים, פ"ד טז 550, 558).

דומה, שעל אף הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק דין זה, עדיין קיימת התופעה המתוארת בו, אותה יש למגרה.

טענת העדר יריבות
11. הנתבעת 1 העלתה טענה של חוסר יריבות, שכן לטענתה, בינה ובין התובעת אין הסכם או יחסים משפטיים כלשהם, והיא אינה צד לסכסוך שבין התובעת לדיירת.
אין בידי לקבל טענה זו.
מיום שניתנו הכרעות הדין שהרשיעו את הדיירת בבניה הבלתי חוקית וגזרי הדין שקבעו כי עליה להרוס את הבניה, לא נותרה המחלוקת בעניין בין התובעת לדיירת בלבד.
מדובר במעשה בלתי חוקי, והנתבעת 1 אינה יכולה להתנער מאחריותה לגביו, כמי שפועלת גם בשם כבעלת הקרקע וכמי שמנהלת ומשכירה אותה לדיירת, שהורשעה בדין. כוחה ואחריותה של הנתבעת 1 ביחס לניהול מושכרים דוגמת הדירה, ניכר ועלה מהעדויות מטעמה, וקשה עד מאוד לקבל את טענתה, כי אינה בעלת דין ראויה להליך זה.
חיזוק לאחריות מי שפועל בשם בעל המקרקעין לעבירות שנעשו בהם, קיים בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה המטיל אחריות פלילית על בעל המקרקעין מקום שנעשתה עבירה של ביצוע בניה ללא היתר בניה.
לפיכך, כפי שעלה מהעדויות מטעם שיכון ופיתוח, אשר ניהלה את המושכר, היא נושאת באחריות בשל הבניה הבלתי חוקית שבוצעה בנכס שבניהולה.

הבניה בחצר הבית
12. ביום 5.11.09 נערך ביקור בית המשפט במקום, וכך נכתב בדו"ח הביקור:

בית המשותף נמצא ברח' הצילצל 4, מעלה אדומים. דירת התובעת נמצאת בקומה הראשונה ומתחתיה דירת יענה משה אהרון. מסלון דירת יענה, בצד הצפוני של הבית, קיימת יציאה לעבר חצר גדולה שנבנתה על ידה ו/או מי מטעמה. המדובר בחצר מרוצפת אשר מסביבה נבנתה גדר אבנים. כפי שעולה מכתבי הטענות והתרשמות מהביקור במקום, מדובר בשטח המהווה רכוש משותף אשר הבניה בו נעשתה ללא היתר בניה וללא הסכמת הדיירים. המקום צולם במצלמת בית המשפט והצילומים מהווים חלק בלתי נפרד מדו"ח הביקור" (פרוט' מיום 5.11.09).

בגזר הדין הראשון שניתן כנגד התובעת בת.פ. 178/03 מיום 16.9.03 קבע כב' השופט א' רון:

"הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום שעיקר עניינו הפרת התראה בדבר בנייה בלא היתר או לגבי הגבהת גדר קיימת וריצופו של שטח.
...
סוף דבר, גוזר אני כדלקמן:


קנס בסך 800 ₪, או 8 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.10.2003 ואילך. אם לא ישולם במועדו, תעמוד היתרה כולה לפרעון מיידי.
הנאשמת תחתום היום על התחייבות ע"ס 5,000 ₪ להימנע תוך שנתיים מהיום מהעבירות בהן הורשעה בתיק זה. אם לא תיחתם ההתחייבות, תיאסר הנאשמת ל-30 יום.
ניתן בזה צו התאמה/הריסה וכן צו איסור שימוש בתוספות בגינן הורשעה הנאשמת, ואולם אני דוחה את מועד ביצוע של צו זה למשך 8 חודשים".


לאחר שהנאשמת- הדיירת לא פעלה כאמור בגזר הדין הנ"ל, הוגש כנגדה כתב אישום שני בגין הפרת גזר הדין הקודם בת.פ.18/05, וכך נקבע בגזר דינו של כב' השופט ש' שטיין, מיום 2.9.08:

"תיק זה למרבה הצער "מתגלגל" פרק זמן ארוך ביותר...כפי העולה, כתב האישום בו הודתה הנאשמת הינו אי ביצוע פסק דין מיום 16.9.03 אשר חייב אותה בגין ביצוע עבירות בניה ללא היתר, והמתייחסות לטיפוח שטח בחזית האחורית של ביתה בדרך הגבהת גדר....
בהתחשב בכל האמור, וגם נוכח הודאתה באשמה, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:


קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו....
ניתן בזה צו הריסה/התאמה כלפי הבנייה שנעשתה שלא כדין, בה הורשעה הנאשמת. במקביל, ניתן בזה צו איסור שימוש במבנה שעל הנאשמת להרוס. ואולם, אני דוחה ביצועו של צו ההריסה למשך 60 יום. אם הנאשמת לא תבצע את ההריסה, תהא רשאית המועצה המקומית להרסו, על חשבון הנאשמת....".


על גזר הדין האחרון, הגישה הדיירת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.
בפסק דין מיום 24.12.08 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, ונתן לדיירת ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 30.6.09.

גזרי הדין שניתנו כנגד הדיירת, כמו גם הערעור שהוגש על אלה לבית המשפט המחוזי, עומדים חלוטים, שחור על גבי לבן, ואין חולק כי האמור בהם אינו משתמע לשתי פנים: הבניה שבנתה הדיירת היא בלתי חוקית, ומועד ביצוע גזרי הדין- הריסתה, חלף לפני זמן רב.

ואולם, עד עתה, על אף הזמן הרב שחלף, לא פעלה הדיירת לביצוע האמור בגזרי הדין שניתנו כנגדה, המורים לה להרוס את הבניה הבלתי חוקית.

הבניה והשלכותיה, כפי שעולות מעדויות הצדדים הנוגעים בדבר
13. התובעת העידה, כי היא ובעלה מתגוררים בדירתם מאז שנת 1987. בין החודשים 7-8/2002 ביצעה הדיירת בניה בלתי חוקית של מעין מרפסת פתוחה בצמוד לדירה בשטח של עשרות מ"ר על חשבון החצר של הבניין, שהיא רכוש משותף לכל דיירי הבניין.
התובעת הוסיפה בתצהירה כי בגין הבניה נגרם לה נזק רב בשל פגיעה באיכות החיים ובהנאה מדירתה, מהנוף הנשקף ממנה, מהבניין שבו היא גרה ומהחצר שלו, וכן מטרד קשה של רעש שגרמו הדיירת וילדיה מתוך המרפסת הבלתי חוקית.
בבית המשפט העידה התובעת על עגמת הנפש המרובה שנגרמה לה כתוצאה ממעשי הדיירת אשר הטרידה אותה, איימה על חייה ובני ביתה אף הציתו את רכבה.
התובעת סיפרה כיצד לפני שבנתה הדיירת את הבניה הבלתי חוקית, היו בחצר צמחיה ירוקה ועצים, ואילו היום השטח מגודר, זרוקים בו צעצועים ועולה ממנו רעש בלתי פוסק (עמ' 15 לפרוט'). לדבריה, מאז שהדיירת בנתה, היא לא יכולה לפתוח חלון בדירתה והיא חיה עם תריסים מוגפים. ניסיונותיה למכור את דירתה לא צלחו לאחר שרוכשים פוטנציאליים הציעו הצעות בהפסד של 40 אלף דולר, לאחר שראו את הבניה הבלתי חוקית בחצר ושמעו את הרעש שעולה ממנה.

14. הדיירת העידה וטענה, כי הבניה שביצעה נעשתה לאחר שהשכנים בבית, ביניהם גם בעלה של התובעת, הסכימו וחתמו על כך.
לדבריה, לפני שבנתה, החצר הייתה מלאה בקוצים ולכלוך, המקום היה שומם ולא ניתן היה להיכנס אליו כיוון שהייתה גדר גבוהה סביבו, הבנייה שביצעה רק ייפתה את המקום.
לטענתה, שמרה על שקט בשעות המקובלות, וכאשר הראה לה נציג הנתבעת 1 את הדירה לראשונה, הסביר לה שתוכל לבנות מרפסת. בניית המרפסת הייתה חשובה לה מאוד, כיוון שיש לה שלושה ילדים חולים שזקוקים למרפסת.
לדבריה, אין לה כסף על מנת להרוס את הבניה, אך יחד עם זאת אמרה שתכבד כל החלטה שתתקבל בבית המשפט (עמ' 40 לפרוט').
הדיירת הגישה מסמך שלטענתה ממנו עולה, כי הדיירים בבית חתמו על הסכמה לבניה, ואולם התובעת טענה שמדובר במסמך מזוייף ובית המשפט קבע כי הוא אינו מהווה ראיה ככל שהדבר נוגע לצד ג' (החלטה מיום 22.10.08).

15. הגב' שרה וינטר, מנהלת מחלקת אכלוס במחוז ירושלים במשרד הבינוי והשיכון, העידה כי הדיירת, אשר הינה אלמנה, מתגוררת עם ששת ילדיה בדירה במסגרת הדיור הציבורי, בתנאי שכירות סוציאלית החל משנת 2001. לדבריה, הנתבעת 1, מנהלת את נושא הדיור הציבורי והרכוש המנהלי ובכלל זה, עורכת את החוזים מול הדיירים ואחראית בפועל על תחזוקת הדירות, במקום שהאחריות על התחזוקה מוטלת על המשכיר. על פי עדותה, למשרד הבינוי והשיכון אלפי יחידות דיור במחוז ירושלים שמושכרות באמצעות חברות, דוגמת שיכון ופיתוח, ועל כן המשרד אינו מנהל את הדירות באופן ישיר אלא באמצעות חוזים מול החברות. לטענתה, למשרד הבינוי והשיכון, אין קשר לניהול הנכסים (עמ' 33 לפרוט').
הגב' וינטר טענה, כי למיטב ידיעתה, התובעת נמצאת במשך שנים בסכסוך שכנים עמוק, קשה ומורכב עם הדיירת, אשר הגיע לא פעם לבית המשפט, ואילו למשרד הבינוי והשיכון, אין כל חלק בסכסוך זה.
לדבריה, על אף שלמשרד הבינוי והשיכון ישנו קושי לנקוט עמדה בסכסוכי שכנים, הפנתה את הצדדים לגישור, אולם הפניה זו פורשה בשלילה על ידי התובעת ובא כוחה.
הגב' וינטר הוסיפה, כי למיטב ידיעתה שיכון ופיתוח פעלה כראוי כדי להביא לסילוק הבניה, בין היתר, בכך שסיימה את החוזה עם הדיירת ובכך שהגישה תביעת פינוי נגדה (סעיפים 7-13 לתצהיר הגב' וינטר).
תביעת הפינוי שהגישה שיכון ופיתוח נגד הדיירת הוגשה על דעת משרד הבינוי והשיכון, והגב' וינטר הוסיפה שהיא אף פנתה לדיירת במכתב ובו נאמר לה כי היא חייבת לכבד את פסקי הדין בעניין (נספח ח' לתצהיר הגב וינטר). יחד עם זאת טענה, כי משרד הבינוי בעצמו לא הורס בניה שכזו.

16. מר רמי זיו, סגן מנהל היחידה המרכזית לפיקוח במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, אשר שימש בזמנים הרלוונטים לתביעה כממונה בנימין ביחידת הפיקוח העיד, כי בעקבות תלונת התובעת ביום 29.3.06 על ביצוע בניה בלתי חוקית על ידי הדיירת, הגיע עם מפקח נוסף למקום והחליט בתום הביקור, כי אין הצדקה להתערבות יחידת הפיקוח במינהל האזרחי באיו"ש בעניין זה (ר' תצהירו ועמ' 31 לפרוט').

17. מטעם שיכון ופיתוח העיד מר ויקטור ארביב, מנהל אגף נכסים ורכוש מנהלי.
לדבריו, שיכון ופיתוח משכירה את דירות הרכוש המנהלי לזכאים לדיור ציבורי, על פי קריטריונים של המשרד לבינוי ושיכון ועל פי הנחיותיו. לשיכון ופיתוח אין לדבריו, כל מעמד ביחסים ו/או בסכסוך שנתגלע בין התובעת לבין שכנתה בבניין. כמו-כן, בין התובעת לשיכון ופיתוח אין כל יחסים משפטיים והיא לא חבה כלפי התובעת בחבות כלשהי על פי הדין או על פי הסכם כלשהו. זכותה של שיכון ופיתוח לבטל את חוזה השכירות עם הדיירת או להרוס בניה בלתי חוקית על פי הסכם השכירות, הינה זכות בלבד ולא חובה, הנתונה לשיקול דעתה הבלעדי, והיא מופנית כלפי הדיירת ולא כלפי כולי עלמא.
מכל מקום, שיכון ופיתוח עשתה כל שביכולתה כדי להתריע בדיירת ולגרום לה להרוס את המרפסת שבנתה בחצר הרכוש המשותף, אך ללא הועיל.
בתצהיר עדותו מסר מר ארביב, כי לדיירת נשלחו אינספור מכתבי התראה בהם חזר והדגיש כי הבניה של המרפסת מהווה בניה בלתי חוקית וכי שיכון ופיתוח לא נתנה את אישורה לכך מעולם (נספחים ג' ו-ד', ו- יט' לתצהיר). כמו כן, הייתה התכתבות ענפה בינו ובין הגורמים הרלוונטים במשרד השיכון, בשיכון ופיתוח וכן התכתבות עם ב"כ התובעת וגם עם התובעת עצמה.
כמו-כן, בעקבות התלונות הרבות שהגיעו למשרדו מאת דיירי הבניין, פנה למחלקת ההנדסה בעיריית מעלה אדומים בבקשה לפעול כנגד הבניה הבלתי חוקית ולהורות על הריסת המבנה (נספח א' לצהיר).
עוד מסר, כי בתחילת חודש מרץ 2007 פנתה הדיירת לשיכון ופיתוח בבקשה לרכוש את הדירה. ואולם, חוות דעת משפטית של משרד הבינוי והשיכון המליצה באופן מפורש להימנע ממכירת הדירה לדיירת בטרם תיהרס הבניה הבלתי חוקית ויוחזר המצב לקדמותו (נספח ו' לתצהיר), כפי שנקבע בה:

"1. בבית הנדון מתגוררות בקומת הקרקע 2 משפחות בשכירות משופ, במסגרת דיור ציבורי, אשר הפרו את חוזי השכירות בצורה בוטה, בכך שפרצו פתח לחצר, הוסיפו דלת יציאה, מדרגות, מרפסת ומעקות, ובפועל השתלטו וסיפחו לעצמם שטחי רכוש משותף שבבית...
3. בעקבות תלונות שופ ו/או דיירים, נקטה העירייה בהליכים פליליים נגד הבניה והשימוש הבלתי חוקי וניתן/נו פסק/י דין המחייבים את השוכרים להחזיר את המצב לקדמותו, אך לשווא. כפי שנמסר לנו- נכון להיום לא קרה דבר.
4. בנסיבות אלו, נראה לי כי אם שופ תמכור למשפחות הנ"ל את הדירות במסגרת מבצע הדיור הציבורי, מבלי שקודם לכן יוחזר המצב לקדמותו בפועל, תואשם שופ במתן פרס לפולשים, בשיתוף פעולה עימם ובגרימת או הנצחת הנזקים והפגיעה ברכוש המשותף ובכלל הדיירים בבית.
5. לפיכך, אנו ממליצים להימנע ממכירת הדירות לפולשים- לפני שיוחזר המצב לקדמותו בפועל או לחילופין אם תאולץ שופ להתקשר עימם בהסכם מכר, לקבוע בהסכם תנאי מתלה- לפיו הרוכש מתחייב להחזיר את המצב לקדמותו תוך תקופה קצרה ומוגדרת וכי ההסכם יכנס לתוקף רק עם השלמת החזרת המצב לקדמותו..." (מכתב עו"ד עודד הנגבי, מיום 28.2.07, נספח ו' לתצהיר ארביב).

לדברי מר ארביב, המסמכים שצירף לתצהירו מעידים, כי שיכון ופיתוח מעולם לא ישבה בחיבוק ידיים אלא פעלה להסרת הבניה הבלתי חוקית. למעלה מכך, עם תום תקופת השכירות של הדיירת, ביום 31.12.06, סירבה שיכון ופיתוח להאריך את החוזה עימה, כל עוד לא תחזיר את המצב לקדמות בכל הקשור לבניה הבלתי חוקית, כפי שעולה ממכתב שצורף לתצהיר(נספח ט"ז).
לדבריו, הארכות חוזה השכירות עם הדיירת, כמו גם הפסקת ההתקשרות עמה, התבצעו בעקבות הוראות מפורשות של משרד הבינוי והשיכון (ס' 26 לתצהיר).
בסופו של דבר, הוסיף מר ארביב, משהתברר לשיכון ופיתוח כי כל ניסיונותיה ומאמציה לגרום לדיירת להרוס את המרפסת שבנתה ברכוש המשותף ולהחזיר את המצב לקדמותו, לא צלחו, החליטה שיכון ופיתוח לא להסתפק בכך וביום 2.12.07 הגישה נגד הדיירת תביעה בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 6601/07 לפינוי וסילוק יד עקב הפרת החוזה ו/או סיומו ולהחזרת המצב לקדמותו בדירה על ידי הריסת הבניה החורגת (כתב התביעה צורף כנספח ל' לתצהיר).
בהחלטה שניתנה באותו התיק, אשר טרם הסתיים, נקבע:

"בהיעדר היתר עד ליום 31.10.2008, תהא רשאית התובעת לעשות את הפעולות הנדרשות לצורך החזרת המצב לקדמותו..."

בהחלטה מאוחרת יותר קבע בית המשפט שם:

"לאור הודעת ב"כ הנתבעת, תינתן ארכה נוספת להמצאת היתר בניה עד ליום 30.6.09.
בתום מועד זה ובכפוף לכך שלא יהא צו עיכוב הריסה, תהא התובעת לעשות את הפעולות הנדרשות לצורך השבת המצב לקדמותו כפי שנקבע בהחלטה מיום 18.5.08 " (ת.א.(שלום ת"א)66012/07, החלטת כב' השופטת ע' ברקוביץ', מיום 18.5.08, נספח ת/15 לסיכומי התובעת).



בתום שמיעת העדויות שוכנעתי, כי התובעת אכן סובלת סבל רב כתוצאה מהבניה הבלתי חוקית שבנתה הדיירת בחצר הבית. עדותה היתה מקובלת ומהימנה, בעוד שמעדות הדיירת התרשמתי כי היא עושה בשטח הבית המשותף כרצונה וכעולה בעיני רוחה, בלא לכבד את הערכאות והחלטותיהן, תוך זלזול מוחלט המגיע לכדי בזיון בית המשפט.

הדיירת עשתה בחצר המשותפת לבניין כבתוך שלה, ובנתה בה בניה לשימושה הפרטי. היא אינה יראה מהדין, וגזרי דין המורים לה להרוס את הבניה, לא הרתיעו אותה והיא עושה בבניה הבלתי חוקית שימוש באופן הפוגע ומפריע לתובעת.
הדיירת מחזיקה בדירה לאחר שקיבלה אותה לידיה במסגרת הסדר לזכאי דיור ציבורי, מידי הנתבעת 1.
מהעדויות שהובאו מטעם הנתבעת 1, התרשמתי כי נציגיה משקפים את מדיניותה שלא לשאת באחריות ביחס לבניה הבלתי חוקית שנעשה בדירה שבניהולה, והדבר אינו הולם ולא מתיישב עם תפקידן ואחריותן של אלה.
הנתבעת 1, כמנהלת המקרקעין, פעלה בדרכים שונות להפסקת השימוש בבניה על ידי הדיירת, אך עד היום, ללא הועיל.
גזרי הדין עומדים עד היום ללא שבוצעו, ולא ניתן להשלים עם מצב שכזה.
התנערות שיכון ופיתוח מהנעשה בדירה, על ניהולה היא מופקדת, אינה מתקבלת על הדעת, ועל כן אני קובע כי עליה לדאוג לביצוע הריסת הבניה הבלתי חוקית ללא דיחוי.



הודעת צד ג'

משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 3, שולחת הודעת צד ג', הרי שנדחית גם הודעת צד ג', שכן כידוע הודעת צד ג', היא תביעה על תנאי, ועל כן החיוב של הצד השלישי יכול להיעשות רק אם זכה התובע בתביעתו נגד הנתבע, ואם הפסיד התובע, לא יחוייב הצד השלישי (ע"א 145/71 ורמברנד נ' אגולסקי, פ"ד כה(2) 457).

התביעה הכספית


התובעת טענה כי נגרם לה נזק רב בגין הבניה הבלתי חוקית שביצעה הדיירת, והעמידה את גובה הנזק על סך של 60,000 ₪ לצורכי אגרת תביעה, כשבפועל לטענתה, הנזק גבוה יותר.

הנזק הכספי שנגרם לה הוא בשל פגיעה באיכות החיים ובהנאה מהדירה, מהנוף הנשקף ממנה, מהבית שבו גרה ומהחצר וכן בשל מטרד קשה של רעש שגרמו הדיירת וילדיה מתוך המרפסת הבלתי חוקית. כן, נגרם לה לטענתה, נזק בשל ירידת ערך דירתה, הטרחה הרבה וההוצאות שנגרמו לה.
לאחר שמיעת עדות התובעת ועיון בראיות מטעמה, התרשמתי כי התובעת לא הוכיחה את התביעה הכספית. כך, לא הובאה כל ראיה לירידת ערך דירתה או לכך שאכן היה ניסיון למכור את הדירה, בהפסד בלבד. גם יתר הנזקים הנטענים לא הוכחו.
יתירה מכך, עיון בפסק הדין בת.א. 12722/02, מעלה כי טענות התובעת ביחס לנזקים נדונו בו, והיא אף זכתה לפיצוי בגין מטרדי הרעש, ההטרדה ולשון הרע, כך שנראה שלתובעת היה יומה בבית המשפט בכל הקשור לנזקיה הכספיים.

סיכומו של דבר


הדיירת ביצעה בניה בחצר הבית המשותף, בלא היתר בניה כדין.

בשל כך הוגש נגדה כתב אישום ובגזר הדין, נקבע כי עליה להרוס את הבניה. הדיירת לא קיימה אחר גזר הדין, והוגש כנגדה כתב אישום שני, בגין אי קיום גזר הדין הקודם. גם את גזר הדין שניתן בעקבות כתב האישום השני, לא קיימה.
ערעור שהגישה הדיירת על גזרי הדין לבית המשפט המחוזי נדחה, וגם בו נקבע כי עליה להרוס את הבניה הבלתי חוקית.
החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי לא בוצעו על ידי הדיירת עד היום, ובית משפט זה קבע בפסק דין זה כי על חברת שיכון ופיתוח כמי שמנהלת את הדירה, מוטלת אחריות לקיום גזר הדין והריסת הבניה הבלתי חוקית.



התביעה כנגד עיריית מעלה אדומים ומדינת ישראל נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית.
משנדחתה התביעה כנגד הנתבעת 3, נדחית גם הודעת צד ג'.

נוכח כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת ואני קובע כי עליה להרוס את הבניה הבלתי חוקית תוך 30 יום מהיום.
התביעה הכספית כנגדה נדחית מהטעמים שפורטו לעיל.
אשר להוצאות משפט - נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את נתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
לגבי יתר בעלי הדין- אין צו להוצאות.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה שכירות ?

  2. הגדרת מושכר

  3. נטישת המושכר

  4. חוב ועד בית שוכר

  5. משרד בשכירות מוגנת

  6. העברת זכויות במושכר

  7. מזגן - חיבור של קבע

  8. התיישנות חוב שכירות

  9. עשיית דין עצמי משכיר

  10. הקמת מבנה מחוץ למושכר

  11. ביצוע שינויים במושכר

  12. החזרת דמי פיקדון בטעות

  13. בלאי הנובע משימוש סביר

  14. סמכות בית הדין לשכירות

  15. תיקון נזק בתקופת השכירות

  16. פיצוי לפי סעיף 197 לשוכר

  17. תאונת דרכים עם רכב מושכר

  18. סכסוך שכירות אולם אירועים

  19. פיצוי על סירוב שוכר להתפנות

  20. עזיבת דירה בשכירות לפני הזמן

  21. בניה לא חוקית ע''י שוכר דירה

  22. תיקון דלתות במושכר - בלאי סביר

  23. ערעור על פסק דין בנושא שכירות

  24. בלאי סביר כתוצאה משימוש זהיר רגיל

  25. מימוש אופציה שכירות משרד עורך דין

  26. שימוש לא סביר במושכר או בלאי טבעי ?

  27. בלאי טבעי הנובע משימוש רגיל במושכר

  28. תביעה נגד שוכר לקבלת כספי שכירות משנה

  29. הסתרת העובדה כי הנכס בשכירות לפני מכירה

  30. כניסת משכיר לדירה כדי להראות אותה לקונים

  31. הרחקת דיירים פוטנציאלי בשכירות באופן שיטתי

  32. סכסוך על רקע יחסי שכירות שהתקיימו בין חברות

  33. טענת עזיבת המושכר באישון לילה תוך השארת חובות

  34. בנספח להסכם הרכישה קוצרה תקופת אופציית השכירות

  35. מזגן בדירה בשכירות שהפסיק לעבוד - הודעה למשכיר

  36. טענת קבלת דירה בשכירות במצב גרוע עם ליקויים שונים

  37. מציאת פגמים בדירה לאחר מסירתה שנגרמו בתקופת השכירות

  38. האם עזיבת המושכר בתום שלוש שנות השכירות הראשונות על פי ההסכם מהווה הפרת הסכם ?

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון