בקשה להפרדת נאשמים








בקשה להפרדת נאשמים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפרדת נאשמים:

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. בתיק זה הוגש תחילה כתב האישום נגד הנאשם מס' 2 (להלן: "וברמן") בלבד, שייחס לו עבירה של שידול לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף לס' 30 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וכן עבירה של גרימת מוות ברשלנות (שני מקרים), לפי סעיף 304 לחוק העונשין. כתב האישום הוגש בחודש אוקטובר 2009.

בחודש ינואר 2010 הוגשה "בקשה והודעה על תיקון כתב אישום" ובה התבקש בית המשפט לאפשר תיקון כתב האישום באופן שיצורף אליו הנאשם מס' 1 (להלן: "רוזנשטיין" או "המבקש"), והוא יואשם בגדרו בעבירות של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף לס' 29 לחוק העונשין, הריגה (שני מקרים), לפי סעיף 298 בצירוף סעיפים 29 ו- 34א לחוק העונשין, וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין.

ביום 19/01/2010, לאחר שניתנה רשות לכך, הוגש כתב אישום מתוקן בהתאם ובו יוחסו לכל אחד מן הנאשמים העבירות שפורטו לעיל.

2. ביום 31/5/10 הגיש רוזנשטיין "בקשה להפרדת נאשמים". לטענתו, בכתב האישום המתוקן אוחדו שני כתבי אישום נפרדים שהוגשו נגד הנאשמים בנפרד, כאשר כתב האישום שהוגש נגד רוזנשטיין נעלם באורח פלאי מן המערכת האדמיניסטרטיבית (לא צוין בבקשה מספר התיק אשר לפי הטענה הוגש בו כתב האישום, אולם כתב אישום זה צורף לתגובת המדינה לבקשה ועולה כי מדובר בתיק פ"ח 2/10). עוד נטען בבקשה, כי לא ניתנה לרוזנשטיין האפשרות להגיב לבקשה לצירופו לכתב האישום טרם צירופו, וכי העובדה שכתב האישום הוגש תחילה כנגד וברמן בלבד, מלמדת כי אין ולא היו ראיות בתיק כנגד רוזנשטיין, פרט לראיות פסולות בדמות עדויות מפי השמיעה. נטען, כי אינדיקציה התומכת באמור לעיל היא שחרורו של רוזנשטיין בהסכמה כבר בשלבי "מעצר הימים". עוד נטען, כי בין הגשת כתב האישום הראשון לזה המתוקן, עברו שלושה חודשים שבהם לא התווספה שום ראיה למעט עדותו של עד בשם דדוש, אשר תוכן הודעותיו עומד בסתירה לתוכן הודעותיו של עד המדינה (ס').

בנוסף, נטען כי על אף שלפי סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), ניתן לצרף מספר נאשמים לכתב אישום אחד אם כל אחד מהם היה צד לאחת העבירות שבכתב האישום או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים המהווים פרשה עובדתית אחת, הרי שיש למנוע אפשרות זאת מקום בו קיים חשש לעיוות דין. לעניין זה הפנה המבקש, לע"פ 597/87 (מוישאשוילי) וכן לתפ"ח (ת"א) 244/83 (אביטן) .

עוד טען המבקש שהראיות נגדו, רובן ככולן, הן עדויות מפי השמועה, ועל כן אינן קבילות. בהמשך עמד המבקש על הרציונל העומד בבסיס הכלל הפוסל עדות שמיעה. לטענתו, על אף שברגיל שמיעת ראיה, הקבילה כלפי נאשם אחד ופסולה כלפי נאשם אחר, אינה פוסלת צירוף נאשמים לאותו כתב אישום, הרי שבמקרה כמו זה שלפנינו - בו מסת ראיות בלתי קבילות כלפי המבקש (שהינן קבילות כלפי וברמן) עלולה להביא לפסילת המותב, בשל חשש לאפשרות ממשית כי תיקבע דעה קדומה כלפי הנאשם, המבקש - יש להורות על הפרדת כתבי האישום. לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לע"פ 6752/97 (פרידן), שם קיבל כב' הנשיא ברק טענה דומה וקבע כי במידה שישמע שופט הערכאה הדיונית את הראיות נשוא בקשת הפסלות, יהיה עליו לפסול עצמו מלישב בדין בתיקו של הנאשם האחר, אולם אם יחליט אותו שופט שלא לשמוע אותן ראיות, אשר יישמעו בפני מותב אחר אם יופרד הדיון בין הנאשמים, או אז לא יידרש לפסול עצמו.

לטענת המבקש, ענייננו דומה, שכן העובדות המפורטות בסעיפים 7 ו- 11 לכתב האישום המתוקן שלפנינו, מתבססות כל כולן על עדותו של העד ס' שהיא בבחינת עדות שמיעה בלתי קבילה כלפי רוזנשטיין. לשיטתו, מדובר ב"מסה קריטית" של עדויות, ביחס לכלל העדויות בתיק, ועל כן נוכח ההלכה שנקבעה בפרשת פרידן הנ"ל, יש להורות על הפרדת הנאשמים ופיצול כתב האישום.

3. בתגובה לבקשה זו טענה המאשימה כי יש לדחותה, שכן אינה מוצדקת - לא מן הטעם הפרוצדוראלי ולא מן הטעם המהותי. באשר לטעם הפרוצדוראלי, נטען כי הבקשה לתיקון כתב האישום הוגשה אך מן הטעם שכבר נתקיימה ההקראה בכתב האישום שהוגש נגד וברמן. אלמלא פרט זה, הייתה המדינה רשאית ממילא לתקן את כתב האישום בהודעה בלבד, אף ללא בקשה.

באשר לטעם המהותי בגינו יש לדחות את הבקשה, טענה המאשימה כי מאז הגשת כתב האישום נגד וברמן, נאספו בשלב מאוחר יותר ראיות רבות, הקשורות לגרסת עד התביעה ס', אשר יש בהן לשמש גם נגד המבקש. עוד טענה המאשימה, כי עדותו של ס' הינה קבילה גם נגד המבקש. נטען, כי עדויות ס' ודדוש אינן סותרות זו את זו אלא משלימות האחת את השניה והדבר יתברר במהלך שמיעת הראיות. לדידה, אין המקרה דנן דומה לפרשת פרידן, עליה מסתמך המבקש, כי שם מדובר היה במסה של ראיות בלתי קבילות נוכח הסכם "עד מדינה" שנחתם עם העד צור, שלא איפשר הבאת עדותו של צור מטעם התביעה נגד פרידן, שעה שבמקרה דנן ניתן להביא את ס' כעד ברשימת עדי התביעה, כפי שנעשה גם בכתב האישום המקורי שהוגש בשעתו נגד וברמן בלבד.

עוד נטען, כי בענייננו אין מתעורר כלל חשש לעיוות דין או צורך של המותב לפסול את עצמו. בעניין זה הפנתה המשיבה לתפ"ח (ת"א) 1138/06 בעניין אבוטבול, שם נדחתה בקשה להפרדת נאשמים, וכן לע"פ 2473/07, על ההחלטה הנ"ל, בו נדחה הערעור על ידי כב' הנשיאה ביניש.

עוד נטען כי מדובר בניהול שני תיקים בנפרד במותב תלתא, אם יופרדו הנאשמים , והדבר מהווה בזבוז זמן שיפוטי יקר, זמן עדים וכן זמנם של ב"כ הצדדים, ויהיה צורך בעריכת סידורי אבטחה מורכבים ויקרים נוכח הצורך להגן על העדים ס' ודדוש.

4. בישיבה שנתקיימה בפנינו ביום 2.1.11, לאחר שהחלה שמיעת עדותו של העד ס', משהגיע בעדותו לעובדות המפורטות בסעיף 7 לכתב האישום המתוקן, התנגד ב"כ המבקש להמשך העדתו של העד, וחזר על בקשתו לפיצול כתב האישום והפרדת הנאשמים. הוא שב על טענותיו הנ"ל, תוך שהוא מתמקד בהלכה שנקבעה בעניין פרידן ובצורך למנוע עיוות דין, שייגרם לטענתו אם ייחשף בית המשפט ויושפע מעדות השמיעה של ס' (ביחס למבקש), ככל שזאת תתקבל כעדות קבילה ביחס לנאשם וברמן (ואין חולק על קבילותה כלפי וברמן). המבקש שב וטען כי עדותו של העד ס' מהווה עדות בעלת מסה קריטית מתוך מסת העדויות והראיות בכללותה, ובעניין זה שב והפנה לאמור בסעיפים 7 ו- 11 לכתב האישום, בהם נטען כלהלן:

"7. מששמע זאת גיא [וברמן], הוא פנה אל יהודה ואל איל ואמר להם שרוזנשטיין מוכן לשלם סכום של 100 אלף דולרים למי שיהרוג את ויצמן....11. זמן קצר אחר שובם של גיא [וברמן] וס' ארצה, בתאריך 4.10.01 או בסמוך לכך, במהלך מפגש בדירה בגבעתיים, העביר רוזנשטיין לאיל, באמצעות גיא, סך של 100 אלף דולר כתמורה עבור הרצח. אייל נטל את הכסף ונתן לגיא כ"טיפ" סך של 2,000 דולרים".      

בתגובה לטענותיו שבה המאשימה על טענותיה שבכתב תגובתה. היא הפנתה את בית המשפט להחלטות שניתנו בבקשות להארכת מעצר וכן בעניין טענה שאין להשיב לאשמה, בהן נקבע שניתן להעריך כי מי שהינו נאשם במשפט (ולענייננו בהקבלה, וברמן), גם יעיד באותו משפט, ועל כן ניתן במקרה דנן להביא את עדותו של ס', מכח סעיף 9 לפקודת הראיות, כעדות קבילה בפני בית המשפט, בין אם יופרדו הנאשמים ובין אם יישאר כתב האישום נגדם מאוחד. עוד נטען מפי המאשימה כי קיימות ראיות נוספות נגד רוזנשטיין, פרט לעדותו של ס'. כן נטען כי עדותו של ס', ככל שיש בה להפליל את רוזנשטיין, איננה מהווה את המסה הקריטית של הראיות כנגד רוזנשטיין. המדינה שבה והפנתה להחלטות שניתנו בעניין אבוטבול כמפורט לעיל.

דיון

5. לאחר ששקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים, נחה דעתנו כי יש לדחות את הבקשה להפרדת הנאשמים.

6. נקודת המוצא הנורמטיבית באשר למחלוקת שבפנינו מצויה בסעיף 88 סיפא לחסד"פ הקובע:

"88. בית המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים".      


עניין דומה לענין שלפנינו נדון בפני בית המשפט העליון בפרשת פרידן, באופן עקיף, במסגרת ערעור על דחיית בקשה של נאשם לפסילת המותב שישב בערכאה הדיונית. בפני אותו מותב (כב' השופט כספי) אוחד הדיון בשני כתבי אישום שהוגשו נגד נאשמים באותה פרשה (פרידן ומזעקי). לאחר שנשמעו כ- 140 עדי תביעה ועם התקרב פרשת ההגנה המשותפת לנאשמים, ביקש פרידן שלא יישמע עד מעדי התביעה (העד צור, שהפך עד מדינה) במשפטו של האחר, בטרם יסתיים משפטו שלו. כב' השופט כספי דחה את הבקשה. נוכח דחיית הבקשה ביקש פרידן את פסילת המותב בטענה כי כב' השופט כספי לא יוכל להפריד בין העדויות שיישמע מצור ביחס לנאשם האחר, עורקבי, לבין הערכת העדויות במשפטו של פרידן עצמו. כב' השופט כספי החליט שלא לפסול עצמו, תוך שציין כי גם אם קיים קושי כפי שנטען, הוא ידע להתגבר עליו ולהבחין בין המינים בהיותו שופט מקצועי. על החלטתו זו, שלא לפסול את עצמו, הוגש הערעור בפני כב' הנשיא ברק, שקיבל את הערעור ופסק כדלקמן:

"נקודת המוצא והנחת היסוד הן, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם ה"מסה" של הראיות הלא קבילות שאליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. גדר הספקות הוא תמיד אם בנסיבות העניין, עניין לנו במידע לא ק ביל ששופט מקצועי יוכל "להתגבר" עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו ב"מסה" כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה. מטבע הדברים, שעניין זה משתנה מעניין לעניין."

באותו מקרה סבר כב' הנשיא ברק כי המסה של העדות הלא קבילה שבפניה ייחשף השופט בערכאה הדיונית היא בעלת עצמה כה רבה, עד כי קיים החשש כי גם מקצועיותו של השופט לא תוכל לה, ועל כל פנים, אין זה ראוי להעמידו בפני המבחן שכן הדבר יפגע במראית פני הצדק.

בסופו של דבר קבע כב' הנשיא ברק כי במידה ששופט הערכאה הדיונית ישמע את עדות צור במשפטו של הנאשם האחר, עורקבי, הוא לא יוכל להמשיך ולשבת בדינו של פרידן אלא אם כן יפריד בין משפטיהם של השניים, וישמע תחילה את משפטו של פרידן (הנאשם האחר הסכים שכך ייעשה).

נמצא אם כן כי על פי הלכת פרידן, המבחן הנדרש לצורך הפרדה בין נאשמים, מקום בו קיים חשש שבית המשפט יושפע מעדותו של עד תביעה, המהווה עדות בלתי קבילה ביחס לאחד הנאשמים, הינו מבחן ה"מסה הקריטית", ובמילים אחרות, משקלה של אותה עדות ביחס למכלול הראיות שבתיק.

7. בתפ"ח (ת"א) 1138/06 מדינת ישראל נ. אבוטבול ואח' (להלן: "פרשת אבוטבול"), עובר לשמיעת עדותה של חברתו של הנאשם מס' 2 (מבין שלושה נאשמים בפרשת רצח), אשר אמורה הייתה להעיד על כך כי הנאשם 2 סיפר לה שגם הנאשם 1 מעורב היה בביצוע מעשה הרצח, ביקש הנאשם 1 להפריד את משפטו ממשפטם של יתר הנאשמים בטענה כי עדותה הנ"ל מהווה עדות מפי השמועה, בלתי קבילה ביחס אליו, וכי בית המשפט עלול להיות מושפע ממנה עת יכריע את הדין בעניינו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה תוך שהוא קובע כי לא מתקיים חשש אמיתי לעיוות דין שייגרם לנאשם 1 שם בשל עדות העדה והעדיף שיקולי יעילות וניהול משפט מאוחד שיחסוך הכבדה ניכרת על העדים ובמיוחד על העדה הנ"ל שהייתה חברתו של נאשם 2. נקבע כי מדובר בבית משפט מקצועי ואין חשש כי יבסס את הכרעת הדין על ראיות בלתי קבילות.

נוכח החלטה זו נתבקשה פסילת המותב, אולם הבקשה נדחתה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 2473/07), שנדחה. בפסק הדין שניתן בערעור מפי כב' הנשיאה ביניש, היא הביאה מדברי כב' הנשיא ברק בפרשת פרידן לעניין מבחן ה"מסה הקריטית", שבהתקיימה לא יוכל אף שופט מקצועי להתגבר על ולהתעלם מן המידע הלא קביל, והוסיפה כי:

"על מנת שתיווצר אותה מסה קריטית של ראיות לא קבילות אשר בכוחן להקים חשש ממשי למשוא פנים, נדרש כי בנסיבות העניין, כובד הראיות הפסולות – מבחינת כמותן ומבחינת איכותן – יהיה כזה שאינו מאפשר לשופט להתעלם מהם..."

באשר למקרה שהובא בפניה, קבעה כב' הנשיאה כי לדעתה אין בעדותה של העדה הנ"ל כדי להוות מסה קריטית המצדיקה פיצול המשפט או לחלופין פסילת המותב. היא קבעה כי מבחינה כמותית רשימת עדי התביעה עוד ארוכה, כאשר בינתיים נשמעו רק שניים, והסתמכה על הצהרת ב"כ המדינה כי קיימים עדים נוספים שיעידו על ההתרחשויות ועל חלקו של כל אחד מן הנאשמים בכתב האישום המשותף. כן קבעה כי גם מהבחינה האיכותית, עיון בחומר הראיות שהובא בפניה לא שכנע אותה כי בלב השופטים בערכאה הדיונית תיווצר דעה קדומה לנוכח חשיפתם לחומר הראיות הלא קביל. שכן, אף כי אותה עדות אכן מכסה פן מסוים מן המסכת העובדתית הנטענת כלפי המערער, אין היא עולה כדי אותה "מסה קריטית" ואין בה כדי להטיל מעמסה כבדה מדי על שופט מקצועי, עד כי לא יוכל להתעלם ממנה.

עד כה באשר למסגרת הנורמטיבית. ומכאן לענייננו.

8. שקלנו את טענות הצדדים מכאן ומכאן בכובד ראש, על רקע המסגרת הנורמטיבית דלעיל, ובסופו של דבר נחה דעתנו כי אין אין לקבל את הבקשה להפרדת הנאשמים ודינה להידחות מהטעמים שנפרט להלן.

בהתייחס להלכה שנקבעה בפרשת פרידן, ראוי להביא את דברי כב' הנשיא ברק לפיהם:

"המקרה שלפנינו הוא מיוחד במינו. צור היה שותפו של פרידן באישום. הוא היה שותפו בגיבוש קו ההגנה. הוא הפנה לו עורף תוך שהובטח כי עדותו לא תהיה קבילה במשפטו של פרידן. אך עדות זו תבוא לידיעתו של השופט. היא תחלחל בהכרתו. עדותו של צור מלאה פרטי פרטים. היא משתרעת על גזרה רחבה של האישומים כנגד פרידן. היא ממלאת אותם חללים, העשויים להתקיים במערכת ראיות התביעה לאורכה ולרוחבה. היא עשויה לחזק את האמון או את חוסר האמון בראיות התביעה או בראיות ההגנה במשפטו של פרידן. היא עשויה להשפיע שלא במודע על הערכת השופט את הראיות – בעיקר הראיות הנסיבתיות – הניצבות בפניו במשפטו של פרידן. היא מטילה מעמסה כבדה מדי גם על שופט מקצועי. היא עשויה ליצור תחושה קשה כי עדותו של צור – שלא היתה צריכה להישמע במשפטו של פרידן – הוכנסה למשפטו בדלת האחורית. זאת בא המשפט למנוע." (ההדגשה אינה במקור).

לאמור לעיל יש להוסיף פרט חשוב ומהותי זה: אלמלא עסקת הטיעון עם העד צור, שבה הוסכם חוזית בין צור לבין פרקליטות המדינה כי עדויותיו של צור לא תשמשנה כראיות קבילות כנגד פרידן, מדובר היה בראיות שבמקורן היו ראיות קבילות ולא ראיות המהוות לפי מהותן עדות שמיעה כמו במקרה דנן. על רקע זה יש להבין את דברי כב' הנשיא ברק באשר לחשש הרב כי עדותו של פרידן תחלחל בהכרתו של השופט בערכאה הדיונית על אף היותו שופט מקצועי.

לא כך במקרה שלפנינו. במקרה דנן לא מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות עליהן עמד בהרחבה כב' הנשיא ברק. במקרה דידן לא נקיימה שום היכרות קרובה בן העד ס' לבין המבקש. לא נטען מפי המבקש או מפי ס' כי האחד היה שותפו של השני בדרך כלשהיא. עדותו של ס', על פי מהותה, וככל שהיא מתייחסת למבקש, הינה עדות מפי השמועה (המקור לאותה שמועה הוא ככל הנראה וברמן). ס' איננו נאשם בפרשה דנן, ודאי שלא ניהל קו הגנה משותף בשלב כלשהוא עם המבקש, כמו בפרשת פרידן.

המקרה דנן דומה יותר למקרה שנדון בפרשת אבוטבול, שם העדות נשוא בקשת ההפרדה הייתה עדות שהינה עדות מפי השמועה במקורה ואי קבילותה לא נבעה מהסכם חוזי כמו בפרשת פרידן. במקרה שכזה, וכפי שקבעה כב' הנשיאה ביניש בערעור בפרשת אבוטבול, נוכח היותו של השופט היושב בערכאה הדיונית שופט מקצועי, לא מתקיימת אותה מסה קריטית הנדרשת על מנת שיתקיים אותו חשש לעיוות דין המצדיק הפרדת הנאשמים. בנוסף, כמו בפרשת אבוטבול, גם במקרה דנן הצהירה ב"כ המאשימה כי נגד רוזנשטיין קיימות ראיות נפרדות ועצמאיות מאותה אמרה המפורטת בסעיף 7 לכתב האישום. כמו בפרשת אבוטבול, גם במקרה דנן רשימת עדי התביעה היא ארוכה וכוללת עדים רבים, לא רק את ס'.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, דינה של הבקשה להפרדת הנאשמים ופיצול כתב האישום - להידחות.

9. בשולי הדברים נזכיר, כי המדינה העלתה טענה נוספת בגינה יש לדעתה לדחות את הבקשה, והיא כי אין מדובר כלל בעדות בלתי קבילה שכן העדות הינה כשירה נוכח הוראת סעיף 9 לפקודת הראיות הקובעת:

"9. עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט."

ברם, לא מצאנו לבסס את החלטתנו על טענה זו, שכן לטעמנו מדובר בטענה מוקדמת בשלב זה שבו טרם נשמעו הראיות (למעט עדות קצרה שנשמעה מפי העד ס'. לכך מתווסף התנאי שבסעיף 9 הנ"ל שלפיו האמרה צריכה הייתה להיאמר "בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו", עניין שטרם נתברר לפנינו.


10. סוף דבר, ומן הטעמים שפירטנו לעיל, אנו דוחים את הבקשה להפרדת הנאשמים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סייג העדר שליטה

  2. שוויון בין נאשמים

  3. פיצוי לנאשם שזוכה

  4. כשירות לעמוד לדין

  5. חובת היידוע לחשוד

  6. הבעת חרטה מצד הנאשם

  7. בקשה להפרדת נאשמים

  8. איסור פרסום שם קטין

  9. הגנת טעות במצב דברים

  10. בקשת נאשם לחיסוי זהות

  11. חידוש הליכים נגד נאשם

  12. זיהוי הנאשם בבית המשפט

  13. מפגש בין הנאשם לעד תביעה

  14. כסף מהמדינה על זיכוי הנאשם

  15. בקשה לאיסור פרסום שם החשוד

  16. הפרדת נאשמים בגירים מקטינים

  17. בקשה לא לפרסם פרטים על הנאשם

  18. אי הודעה לנאשם על זכות השימוע

  19. החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי

  20. הקלה בעונש לנאשם קטין בעל עבר "נקי"

  21. הגדרת ''חשוד'' בחוק סדר הדין הפלילי

  22. זכות הנאשם להליך הוגן מול זכות הקורבן

  23. זכות החשוד לשם טוב מול עקרון הפומביות

  24. הפחתת עונש לנאשם עקב מצב רפואי של האמא

  25. הנאשם איבד הכרה בתאונה ולא זוכר מה קרה בתאונה

  26. ערעור על החלטת בית משפט שלא לאפשר לנאשם לחזור בו מן ההודאה אשר על פיה הורשע

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון