בקשה לתביעה ייצוגית נגד כלל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לתביעה ייצוגית נגד כלל:

לפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה תבע המבקש כדלהלן:


לאסור על המשיבה לבצע הליך של שקלול נכויות אצל מבוטחיה הקשורים עמה בחוזה ביטוח המעניק להם פיצוי בגין נכות חלקית תמידית.
להורות למשיבה לשלם לכל מבוטח אשר קיבל תגמולי ביטוח שחושבו על יסוד נכות משוקללת תגמולי ביטוח נוספים המתחייבים מביטול השקלול וזאת החל משבע שנים שקדמו לתחילתו של הליך זה.


רקע

המבקש מבוטח אצל המשיבה בביטוח חיים "אופיר" לעמיתי קופות הגמל של בנק הפועלים. בנוסף מבוטח המבקש בביטוח נכות מתאונה עד לגובה של 200,000 ש"ח (להלן: "הפוליסה" או "הסכם הביטוח"). בתנאי הפוליסה נקבע, כי סכום הביטוח החלקי לפי השיעור המתאים של סכום הביטוח המלא ישולם במקרה של נכות חלקית תמידית של המבוטח, עקב תאונה, אשר בעקבותיה נגרם למבוטח "איבוד גמור ומוחלט" של איבר מהאיברים שפורטו בפוליסה כשלכל איבר נקבע שיעור נכות חלקי.

בשנת 1997 נפגע המבקש בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות צמיתה כתוצאה מפגיעה בקרסול ימין (10%), כף רגל ימין (10%), שורש כף יד ימין (20%), כף רגל שמאל (10%) ונכות נפשית (10%). בסמוך לאחר הפגיעה פנה המבקש אל המשיבה ודרש ממנה לשלם לו את תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי הפוליסה לפי 48% נכות צמיתה משוקללת. ביום 20.1.1999 הודיעה המשיבה למבקש כי היא תשלם לו תגמולי ביטוח בגין 34.5% נכות משוקללת בהתאמה לאחוזי הנכות החלקית שנקבעו בפוליסה ביחס לכל אחד מהאיברים שנפגעו. בהתאם שילמה המשיבה למבקש סך של 83,399 ₪.

המבקש לא הסתפק בתשלום האמור והגיש לבית המשפט כאן תביעה (א 1397/00) בה תבע לחייב את המשיבה לשלם לו את ההפרש בין תגמולי הביטוח המגיעים לו לפי נכות משוקללת של 48% לבין הסכום ששילמה לו המשיבה (להלן: "הפרש תגמולי הביטוח"). בגדרה של התביעה האמורה הגיש המבקש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית (בשא 5616/00) . בקשה זו נדחתה בהחלטת כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל מיום 31.5.2004, וביום 18.3.2007 נדחתה תביעתו האישית של המבקש.

על דחיית הבקשה לאישור תביעה ייצוגית הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 6482/04) . ערעור זה נמחק לאחר שהמבקש חזר בו מערעורו, אולם בפסק הדין נקבע: "אם וככל שיש למערער עילה מכוח מערכת היחסים המתמשכת בינו לבין המשיבה, זכויותיו לתבוע בגינן שמורות לו". נוכח הוראה זו עתר המבקש לבית המשפט כאן בבקשה לביטול פסק הדין הדוחה את תביעתו באופן שיתאפשר לו להגיש תביעה אישית (בשא 6719/07) . בקשה זו התקבלה ובסמוך הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום (א 035627/07) בה תבע לחייב את המשיבה לשלם לו את הפרש תגמולי הביטוח. בפסק דין מיום 1.7.2008 קיבל בית המשפט את תביעת המבקש וחייב את המשיבה לשלם לו סך 63,816 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

לאחר כל אלה, טוען המבקש כי בחישוב תגמולי הביטוח במקרה של פגיעה חלקית מתאונה, משתמשת המשיבה בנוסחת שקלול שאינה נזכרת בפוליסה ומאחר וכבר נקבעה לו נכות חלקית צמיתה, יש לו אינטרס ממשי וישיר לשריין את זכותו באשר לאופן חישוב הנכות במקרה של פגיעה מתאונה. מכאן תביעתו של המבקש (א 1899-08) ובקשתו לאישורה כתביעה ייצוגית.

יצוין, כי בהחלטתי מיום 19.8.2008 ניתנה ליועץ המשפטי לממשלה אפשרות להצטרף כצד לבקשה לאישור תביעה ייצוגית, אולם הוא ויתר על אפשרות זו בהודעתו מיום 29.7.2009.


טענות המבקש



בחישוב שיעור הנכות של מבוטחים שנפגעו בתאונה משקללת המשיבה את שיעור הנכות החלקי שנקבע ביחס לכל אחד מהאיברים שנפגעו (להלן: "נוסחת השקלול"), באופן הקבוע בתקנה 11 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הנכות"). בדרך זו מקטינה המשיבה את תגמולי הביטוח המשולמים למבוטחיה בניגוד לתנאי הפוליסה. מוסיף המבקש וטוען, כי כך גם קבע המפקח על הביטוח בהכרעתו מיום 17.5.2006 בשתי תלונות שהוגשו נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ.




בפוליסה אין ביטוי לנוסחת השקלול ועל כן הקטנת תגמולי הביטוח תוך כדי שימוש בנוסחה האמורה מהווה הטעיה והפרה של חובת הגילוי המוגברת החלה על המשיבה. זאת ועוד. העדר הוראה בפוליסה ביחס לנוסחת השקלול מהווה הפרה של חובת תום הלב, הפרה של סעיף 38 (א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הפיקוח"), הפרה של תקנה 2 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"ם – 1981 (להלן: "תקנות הפיקוח") ותיאור מטעה כמשמעותו בסעיף 55 לחוק הפיקוח.




המשיבה גילתה דעתה שבכוונתה להשתמש בנוסחת השקלול גם בעתיד. ממילא מדובר בהפרה צפויה של תנאי הפוליסה, ומכוח הוראות סעיפים 17 ו - 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן "חוק החוזים תרופות"), זכאי המבקש לאכיפת תנאי הפוליסה בדרך של ציווי שיאסור על המשיבה לעשות שימוש בנוסחת השקלול לצורך קביעת תגמולי הביטוח. בנוסף זכאים מבוטחים להפרש שבין תגמולי הביטוח ששילמה להם המשיבה לבין תגמולי הביטוח המגיעים להם ללא שימוש בנוסחת השקלול.




התובענה ראויה להתברר כתובענה ייצוגית מהטעמים שלהלן:




התנהגות המשיבה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות למבוטחיה של המשיבה שלקו בנכות מתאונה בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה ומבוטחיה הקשורים עמה בהסכם הביטוח.
בפנקס התובענות לא נמצאה תובענה דומה לתובענה כאן.
יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת המבקש.
תובענה ייצוגית תחסוך התדיינויות בעתיד ותפשט את הליכי קבלת תגמולי הביטוח מהמשיבה.
חישוב ההחזר הכספי לכל מבוטח הינו פשוט וטכני ואינו מצריך בירור עובדתי.
המבקש ובא כוחו ניהלו מספר הליכים למיצוי הזכויות שהגיעו למבקש מכוח הפוליסה וכבר נחלו הצלחה כאשר המפקח על הביטוח קיבל את עמדתם ודחה את עמדת חברות הביטוח, ובית משפט השלום קיבל את תביעת המבקש. בכך הוכיחו המבקש ובא כוחו כי הם ראויים לייצג את הקבוצה.
המשיבה הינה מבטח כהגדרתו בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק"), ותביעת המבקש נסמכת על חוזה הביטוח שנכרת בינו לבין המשיבה כאמור בסעיף 2 לתוספת השנייה לחוק.




הסעד הנוגע למבקש באופן אישי הינו צו שיאסור על המשיבה להשתמש בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח המגיעים למבוטחים שהתקשרו עמה בהסכם הביטוח, ואילו עבור כל חברי הקבוצה עותר המבקש לצו כאמור והשבה של כל סכום שניכתה המשיבה ממבוטחיה עקב שימוש בנוסחת השקלול.


טענות המשיבה



המשיבה מתייחסת להליכים המשפטיים בהם נקט נגדה המבקש ובפיה טענות לדחיית הבקשה על הסף, ואלו הן:




דחיית בקשת המבקש לאישור תביעה ייצוגית מהווה מעשה בי דין והשתק עילה ייצוגית.
נוכח דחיית בקשת המבקש לאישור תביעה ייצוגית יש בהגשת הבקשה כאן באותו עניין שימוש לרעה בהליכי משפט.
פסק הדין בעניינו האישי של המבקש מהווה מעשה בי-דין והשתק עילה בתביעתו האישית.
ככל שבית משפט השלום לא דן בטענת המבקש ביחס לנוסחת השקלול, דין טענה זו להידחות מחמת התיישנות.
הצו לו עותר המבקש הינו סעד אקדמי המסתיר סעד כספי, ועל כן אין להיעתר לו.




לגופו של עניין טוענת המשיבה כי היא אינה עושה שימוש בנוסחת השקלול אלא הרופא המומחה הקובע את שיעור הנכות.




לטענת המשיבה בעניינו של המבקש פעלה המשיבה על פי חוות הדעת הרפואית שמסר לה המבקש, לפיה שיעור הנכויות החלקי המצטבר של המבקש עמד על 60% בעוד המומחה האורתופדי קבע שיעור נכות משוקללת של 43%. בתביעתו האמורה טען המבקש עצמו שבהתחשב בנכות פסיכיאטרית נוספת של 10%, נכותו "הצמיתה המשוקללת" הינה 48%. בסופו של דבר תגמולי הביטוח ששולמו למבקש נקבעו לפי נוסחת שקלול בה השתמשו המבקש והמומחה הרפואי מטעמו.




מוסיפה המשיבה וטוענת כי "השלם אינו כזה מרגע שנגסו בו" ולכן משתמשים המומחים הרפואיים בנוסחת השקלול בעת קביעת שיעור הנכות. יתר על כן, בתי המשפט אישרו את נוסחת השקלול ואף קבעו כי ההשלמה המתבקשת לחסר בפוליסה היא אימוץ נוסחת השקלול משום שניתן להניח שהצדדים הסכימו מכללא לנוסחה הנהוגה בחקיקה הישראלית לחישוב שיעור הנכות במקרה של נכויות חלקיות.




לעניין הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, טוענת המשיבה כי התובענה אינה מתאימה להידון כתובענה ייצוגית. לטענתה כך גם קבע בית משפט כאן בהחלטתו מיום 31.5.2004 לפיה נדחתה בקשת המבקש לאשר את תביעתו הייצוגית. מוסיפה המשיבה וטוענת כי נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 458/06 עו"ד שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת שטנדל"), דחיית הבקשה נכונה עוד יותר, משום שממילא כל אחד מחברי הקבוצה יידרש להוכיח באופן אישי שקיים קשר סיבתי בין התקשרותו עם המשיבה בהסכם הביטוח לבין ההטעיה המיוחסת למשיבה ובנוסף יידרש להוכיח את שיעור נזקו והקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק.


דיון



התביעה והבקשה שלפני נסמכות על טענת המבקש לפיה במקרה של פגיעה מתאונה משתמשת המשיבה בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח. המשיבה כופרת בטענה זו ומדגישה ש"אינה משקללת נכויות". לטענתה, המומחה הרפואי משתמש בנוסחת השקלול בעת קביעת שיער הנכות והיא עצמה רק מחשבת את תגמולי הביטוח.


לביסוס טענתו טוען המבקש כי סמנכ"ל המשיבה מר אלי ענבר (להלן "מר ענבר") הודה בביצוע שקלול נכויות בעדותו מיום 3.7.2003 בתיק 1397/00. מעיון בפרוטוקול הדיון האמור (נספח יא) עולה כי מר ענבר התייחס לשימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול וכך העיד (שורה 9, ע' 24):

"לא כתוב בפוליסה את המילה שקלול אבל מאוד הגיוני לעשות שקלול. ככה אנחנו נוהגים וחשבנו שזה הגיוני לעשות וכך זה נעשה גם בהרבה תיקים אחרים".

אמנם, בדיון האמור לא עמדה נוסחת השקלול על הפרק אולם בית המשפט התיר את מתן התשובה בעניין השימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול בכפוף להבהרת ב"כ המבקש כי: "הכוונה היא להראות שחברת הביטוח מיישמת את ההוראות הנוחות לה בפוליסות הביטוח או במנהג הכללי". בדבריו של מר ענבר יש כדי ללמד שהמשיבה אכן משתמשת בנוסחת השקלול "בהרבה תיקים" אף שנוסחה זו אינה נזכרת בפוליסה. המשיבה לא טרחה לצרף תצהיר לתשובתה וממילא אין בפיה גרסה עובדתית בעניין זה. יתר על כן, בתשובתה ובסיכומיה לא התייחסה המשיבה לאמירה זו של מר ענבר ומחדליה אלה מחזקים את המסקנה בדבר מנהגה של המשיבה להשתמש בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח של מבוטחיה שנפגעו בתאונה.
תמיכה נוספת למסקנה שלעיל ניתן למצוא במכתב ששלחה המשיבה למבקש ביום 15.2.99 (נספח א לתשובת המבקש) ממנו עולה כי השימוש בנוסחת השקלול הינו נוהג מקובל אצל המשיבה ובלשונה: "אחוזי הנכות שוקללו על ידנו כמקובל".



במענה לפנייתו של המבקש מיום 3.1.1999 שלחה המשיבה מכתב מיום 20.1.1999 (נספח ד), בו נכתב (סעיף 7): "סך תשולם למרשך נכות משוקללת של 34.5% נכות".


לטענת המשיבה במקרה האמור למעט נוסחת ההתאמה, קביעת הנכות של המבקש נעשתה בהתאם לקביעת המומחה הרפואי מטעם המבקש ובהתאם לדרישת המבקש עצמו במכתבו מיום 3.1.1999. עוד טוענת המשיבה, כי בסופו של דבר קיבל המבקש תגמולי ביטוח שנגזרו מנכות משוקללת של 48% שנקבעה על ידו ו/או המומחים מטעמו ובכך בא על מלוא סיפוקו.

אכן, הסכמת המבקש להסתפק בשיעור נכות משוקללת של 48% מקום שעל פי חוות הדעת שצירף לפנייתו למשיבה נכותו המצטברת עמדה על 60% מלמדת על כוונת המבקש בזמן אמת ולכך אתייחס בהמשך. אולם נוכח עדותו של מר ענבר והאמור במכתבה של המשיבה מיום 15.2.199, איני סבור שיש באופן התנהגותה של המשיבה במקרה של המבקש כדי לשלול את המסקנה לפיה המשיבה נוהגת להשתמש בנוסחת השקלול.



מסקנתי מהאמור עד כאן, שלכאורה עושה המשיבה שימוש בנוסחת השקלול בעת חישוב תגמולי הביטוח של מבוטחיה וטענתה לפיה המומחה הרפואי מטעמה או מטעם המבוטח משתמש בנוסחת השקלול והיא רק מחשבת את תגמולי הביטוח הינה לא יותר מטענה טכנית מיתממת.




משהגעתי למסקנה שלכאורה נוהגת המשיבה להשתמש בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח, יש לבחון האם שימוש בנוסחת השקלול מתיישב עם תנאי הפוליסה.


אין מחלוקת שנוסחת השקלול אינה נזכרת בפוליסה. לטענת המשיבה, בהעדר הסדר ספציפי יש להחיל את נוסחת השקלול משום ש"כלל זה מתחייב מן ההיגיון הבסיסי והפשוט לפיו השלם כבר אינו כזה מרגע שנגסו בו". מוסיפה המשיבה וטוענת כי נוסחת השקלול הגיונית, מקובלת בקרב מומחי הרפואה, מעוגנת בתקנות הנכות, נשענת על פסיקה עקבית של בתי המשפט ומשמשת לקביעת פטור ממס הכנסה בשל נכות, הכרה בשיעורי נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי ותשלום תגמולי ביטוח "כפי שנוהגת המשיבה".



בתנאים הכלליים לפוליסת ביטוח חיים מסוג ריזיקו, אשר הפוליסה נשוא הבקשה מהווה אחד מנספחיה וחלק בלתי נפרד ממנה, נקבע כי (סעיף 2 א): "חבות החברה נקבעת אך ורק בהתאם לאמור בפוליסה ובחוק". מכאן, שעל פי תנאי הפוליסה אין לצמצם את חבות המשיבה בדרך של שימוש בנוסחת חישוב נכויות /או תגמולי ביטוח שאינה נזכרת בפוליסה. נוסחת השקלול מפחיתה את שיעור הנכות הכללי של מבוטח שנפגע בתאונה ולקה במספר פגימות וממילא מפחיתה את תגמולי הביטוח. לפיכך, ומשאינה נזכרת בפוליסה אין להחילה בדרך של השלמה או היקש. מסקנה זו מתיישבת עם הוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".


זאת ועוד. בפסקה השלישית להסכם הביטוח נקבע:

"אחריותה של החברה תהיה מוגבלת לסכום הביטוח המלא הנ"ל, בין שישולם בבת אחת עקב נכותו המלאה של המבוטח ובין שישולם בחלקים בעקבות מספר תביעות לנכות חלקית. כאשר יגיע סך התשלומים שעל החברה לשלמם לפי ביטוח נוסף זה לסך השווה לסכום הביטוח המלא, יפוג תוקפו של נספח זה".

מקובלת עליי טענת המבקש לפיה נוסחת השקלול אינה מתיישבת עם הוראה זו שבהסכם הביטוח. החלת נוסחת השקלול במקרה של מספר פגימות שוללת אפשרות לקבלת סכום הביטוח המלא. מנגד, חיבור פגימות מאפשר קבלת סכום הביטוח המלא ומתיישב עם הוראה זו שבפוליסה. ועוד. ברצונה להגביל את חבותה קבעה המשיבה שבמקרה בו יקבל מבוטח את סכום הביטוח המלא יפוג תוקף הפוליסה. בכך יש כדי לחזק את המסקנה שעל פי תנאי הסכם הביטוח יש לצרף פגימות ולא לשקללן.



כתמיכה לטענתה לפיה בהעדר הסדר ספציפי יש לשקלל נכויות מצביעה המשיבה על מספר פסקי דין בהם אישר בית המשפט את השימוש בנוסחת השקלול לצורך מתן פטור ממס הכנסה בשל נכות, חישוב גמלאות הביטוח הלאומי וקביעת נכות לנפגעי תאונות דרכים (סעיפים 19 – 32 לסיכומים). מטענות המשיבה עולה שברוב המקרים שנדונו בפסקי הדין הנזכרים עסקו בקביעת שיעור הנכות בהתאם להוראות תקנות מיוחדות הנזכרות בסעיף 33 לתשובת המשיבה, וממילא אין בפסקי הדין האמורים כדי ללמד על ענייננו. לכך יש להוסיף אף את פסק הדין בע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יאיר יעקובוב ואח' (פורסם בתקדין) הנזכר בתשובת המבקש, ועוסק בפרשנות המונח "אחוזי הנכות לצמיתות" המופיע בתקנה 2 (א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו – 1976.


בפסק הדין בת.א (נתניה) 2546/01 יצחק אלבחרי נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם בתקדין) עליו נסמכת המשיבה, נקבע כי "ההשלמה המתבקשת לחסר בפוליסה היא אימוץ שיטת השקלול למילויו של חסר זה, שכן ניתן להניח כי הצדדים הסכימו מכללא לשיטה הנהוגה בחקיקה הישראלית לחישוב שיעור נכות במקרה זה". אלא שנוכח האמור בסעיף 5 שלעיל איני סבור שנכון לאמץ קביעה זו בכל מקרה.

בפסק הדין בת.א (י-ם) 5367/05 יאיר אלון נ איי.אי.ג'י ואח' (פורסם בתקדין) הנזכר אף הוא בתשובת המשיבה, החיל בית המשפט את נוסחת השקלול לאחר שקבע כי (שם פסקה 28): "סעיף 3ג' בעניין התחשבות בנכות קודמת או בנכות אחרת, אשר נקבעה על פי הפוליסה, תומכת בעמדת הנתבעת לפיה יש לשקלל את שתי הנכויות שנגרמו לתובע באירוע הנדון וכן יש לשקלל את נכותו הקודמת של התובע בעת קביעת הנכות." מקובל עליי שמקום בו נקבעה בפוליסה הוראה המחילה את נוסחת השקלול יש לפעול על פיה, אלא שאין הדבר כך בענייננו, וממילא אין בפסק הדין האמור כדי לשכנעני לשנות ממסקנתי שלעיל.



צודקת המשיבה בטענתה לפיה ההחלטה בת"א 5625-08-07 יעקב אביעד נ מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) (להלן: "פרשת אביעד"), עסקה בנוסחת ההתאמה ולא בנוסחת השקלול. אולם המשותף למקרה שנדון בפרשת אביעד ולענייננו הינו שימוש שעשו חברות הביטוח בנוסחה שלא נזכרה בתנאי הפוליסה.


יצוין, כי בפרשת אביעד טענו חברות הביטוח שהמונח "בשיעור מתאים" המופיע בפוליסה מעגן בתוכו את נוסחת ההתאמה. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט (שם סעיף ח). בענייננו, המשיבה כלל לא טענה שתנאי הפוליסה כוללים מונח כלשהו המרמז על החלת נוסחת השקלול, ונוכח האמור לעיל מתחייבת המסקנה לפיה נוסחת השקלול אינה חלק מתנאי הסכם הביטוח.

מטענת המשיבה עולה שערעור על פסק הדין שניתן בפרשת אביעד עודנו תלוי ועומד, אולם נוכח האמור לעיל איני סבור שיש לכך נפקות כלשהי לענייננו.



נוכח כל אלה, נראה כי בשימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח פועלת המשיבה שלא על פי תנאי הסכם הביטוח.



עילות התביעה



סעיף 55 לחוק הפיקוח, שכותרתו "איסור תיאור מטעה" קובע:


"(א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור.
(ב) לענין זה, "תיאור מטעה" — תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס, שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה:
...
(2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו;
..."

ההטעיה יכול שתהא במעשה או במחדל וביסודה פער בין מצג ובין מציאות. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בפסק הדין ברע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת ארד"):

"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם."

כאמור, נוסחת השקלול גורמת להפחתת שיעור הנכות הכולל לעומת צירוף הנכויות החלקיות ובכך גורמת להפחתת תגמולי הביטוח המשולמים למבוטחים שנפגעו מתאונה ולקוט במספר פגימות חלקיות, כפי המודגם בסעיף 134 לסיכומי המבקש. סעיף 38 לחוק הפיקוח והתקנות שהותקנו מכוחו מחייבים את המבטח לציין בפוליסת הביטוח את תנאי הביטוח, היקף החבות של המבטח וכל פרט מהותי שיש בו כדי להשפיע על חבות המבטח. בענייננו, המשיבה לא ציינה בפוליסה שהיא משתמשת בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח ובאי גילוי זה הפרה לכאורה את איסור ההטעיה שבסעיף 55 (א) לחוק הביטוח.



לטענת המשיבה, תנאי לקבלת פיצוי כספי בעילה של הטעיה "הוא הוכחת קשר סיבתי, הן אצל התובע הייצוגי והן אצל יתר חברי הקבוצה, בין ההטעיה לבין הנזק הנטען". מוסיפה המשיבה וטוענת כי על פי ההלכה שנקבעה בפרשת שטנדל על המבקש להציג בפני בית המשפט כבר בשלב בקשת האישור כלים סטטיסטיים או אחרים שבעזרתם יוכיח את ההסתמכות של כלל או רוב חברי הקבוצה על הפרט המטעה בהתקשרותם עם המשיבה ובנוסף עליו להוכיח וקשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק. לטענתה, המבקש כלל לא נחשף למצגים כלשהם בטרם כריתת הסכם הביטוח ולא טען שאילו ידע שהמשיבה משקללת נכויות לצורך חישוב תגמולי הביטוח לא היה מתקשר עמה בהסכם הביטוח וממילא לא הוכיח קשר סיבתי כנדרש.


לטענת המבקש, המשיבה ויתרה על חקירתו ונוכח הצהרתו שבסעיף 27 לתצהירו מיום 18.8.2008, יש לראות את המשיבה כמי שהודתה גם בהטעיה וגם בקיומו של קשר סיבתי ובכך שהמבקש הסתמך על הוראות הסכם הביטוח בעת שהתקשר עמה בהסכם הביטוח על יסוד הוראות אלה.
במישור המשפטי טוען המבקש, כי דרישת הקשר הסיבתי רוככה מאז פסק הדין בפרשת ברזני ועל כן, יש לדחות את טענת המשיבה. טענה זו סומך המבקש על אלה:


בפסק הדין בפרשת אביעד נקבע כי קיים קשר סיבתי בין מעשיה ומחדליה של המבטחת לבין הפחתת תגמולי הביטוח המשולמים למבוטחים תוך שימוש בנוסחת ההתאמה שלא נזכרה בהסכמי הביטוח נשוא פסק הדין בפרשת אביעד.
ההלכות ביחס לעילת ההטעיה אשר בחוק הביטוח נקבעו בזיקה ישירה להוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן בנוסחו בעבר, אולם חוק הגנת הצרכן שונה ונקבע בו שמעשים ומחדלים שנעשו לאחר כריתת החוזה מהווים גם הם מעשה של הטעיה, ממילא המונח הטעיה חל על כל שלבי ביצוע החוזה ולא רק על השלב הטרום חוזי. על כן, אבד הכלח על ההלכות עליהן נסמכת המשיבה ביחס לעילת ההטעיה שבחוק הביטוח.
עמדת המשיבה ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי בעוולת ההטעיה אינה מדוייקת משום שבפסק הדין בע"א 9590/05 לידיה רחמן-נוני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת רחמן-נוני"), קבע בית המשפט העליון סייגים להלכה שנקבעה בפרשת ברזני ועמדה דומה נקבעה גם בפסק הדין בע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ והיועץ המשפטי לממשלה (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת אביב").
סעיף 108 לחוק הפיקוח קובע:

"דין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה על הוראות סעיפים 55 עד 59 כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי דיני הנזיקין".


בפסק הדין בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ והמועצה הישראלית לצרכנות (פורסם בתקדין) (להלן: "פרשת ברזני") נדונה שאלה זו (שם פסקה 2 לפסק הדין של כב' השופט מ' חשין):

""עוולה" זו שנתכוננה בהוראת סעיף 2(א) שלחוק - עד כמה ייאחזו בה הדוקטרינות ועיקרי היסוד שבפקודת הנזיקין? האם נראה בה עוולה "מן המניין" - כמוה כעוולות המנויות בפקודת הנזיקין - עוולה המשלבת עצמה בעיקרי-היסוד ובדוקטרינות שבפקודת הנזיקין, או שמא נאמר המחוקק יצר במקום זה מעין עוולה מיוחדת - עוולה sui generis -שהדוקטרינות ועיקרי היסוד שבפקודת הנזיקין, כפירושם המקובל, לא יחולו עליה? "
בפרשת ברזני נקבע בדעת רוב שיש להחיל על עוולת ההטעיה שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן את דרישת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שבגינו נתבע פיצוי כספי, ומאחר וברזני (התובע המייצג) לא הסתמך על הפרסום המטעה של בזק, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההטעיה לנזק הנטען (תשלום ביתר בגין שימוש בשירותי טלפון לחו"ל).
פסק הדין בפרשת רחמן נוני ניתן ביום 10.7.2007, ובו התייחס בית המשפט העליון לשאלת הקשר הסיבתי, וכך קבע:

"כמו כן, נראה כי גם שאלת עצם דרישת הוכחתו של קשר סיבתי במקרה דנא ראויה לשיקול נוסף. עניין זה מעורר שאלות לא פשוטות. הראשונה בהן היא האם יש להחיל את ההלכה שקבע בית משפט זה לעניין עילת ההטעיה בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת, פ"ד נז (6) 385 (2003) גם כשמדובר בעילה של אי-גילוי".

יצוין, כי בית המשפט החזיר את הדיון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית לבית המשפט המחוזי כדי שיבדוק את התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 (א9 לחוק תובענות ייצוגיות, ולא דן בשאלה אם יש להחיל את ההלכה שנקבעה בפרשת ברזני גם כשמדובר בעילה של אי-גילוי.

פסק הדין בפרשת אביב ניתן ביום 11.12.2008, ובמסגרתו החזיר בית המשפט העליון את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית לבירור משלים של בית המשפט המחוזי לאחר שקבע כי חוק תובענות ייצוגיות הרחיב את הסדר התובענות הייצוגיות נגד בנקים באופן שאינו מוגבל לעילות המצויות בחוק הבנקאות. לאחר דברים אלה, ראה בית המשפט לנכון להעיר שלוש הערות ובין היתר, קבע (שם פסקה 10):

"שלישית, ומעבר לצריך, רואה אני צורך להתייחס לנימוקו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקשר הסיבתי בעילת ההטעיה, הגם שעילה זו כאמור אינה מתקיימת בעניינינו. בית המשפט המחוזי שלל את קיומו של יסוד הקשר הסיבתי במקרה זה כיוון שהמערער, כך קבע, היה מבטל את הוראות הקבע שביטל אפילו אם הבנק היה מביא לידיעתו את דבר העמלה. משכך, לשיטתו של בית המשפט המחוזי לא התקיים קשר סיבתי בין ההטעיה או אי-הגילוי לבין הנזק שהוסב למערערים. ראשית, ספק אם במקרה זה המועד הנכון לבחינת יסוד הקשר הסיבתי הוא מועד ביטול הוראת הקבע, להבדיל ממועד ההתקשרות הראשונית שבה נתן הלקוח את הרשאתו לחיובים על דרך של הוראת קבע.
שנית, אין לשלול את האפשרות כי האופי הקבוצתי-ייצוגי של ההליך ישרה במקרים מסוימים על דרך בחינתו של יסוד הקשר הסיבתי, כפי שהוא משליך על יסודות נוספים. סוגית הקשר הסיבתי בתובענות ייצוגיות נדונה באריכות בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (טרם פורסם, , 11.8.2003). דעת הרוב מפי השופט חשין עמדה על הצורך הבסיסי בקיום יסודות העילה האישית כתנאי לאישור ההליך הייצוגי, ובפרט על יסוד הקשר הסיבתי הנדרש בעילות מסוימות. בית המשפט ציין כי ההקשר הייצוגי עשוי להשפיע על פרשנות יסודות העילה האישית, אולם ציין כי אפשרות זו מוגבלת ומסויגת. אפשר, ולא באתי לקבוע מסמרות בעניין זה היום, כי חוק תובענות ייצוגיות הגביר את האפשרות הזו לאור הדגשתו את הפן הקבוצתי והגמשתו את התנאים שבהם נדרשים לעמוד תובעים ייצוגיים, והכל לצורך הגשמת תכליות התובענה הייצוגית. כך ניתן לסבור כי במקרים מתאימים יושפעו יסודות העוולה האישית מההקשר הייצוגי. כבר ידענו כי עקרון זוטי הדברים אינו חל כפשוטו על יסוד הנזק בתובענה ייצוגית טיפוסית - אדרבא, מאפיין מרכזי שלה הוא הצטברות של נזקים קטנים אשר בנפרד לא היו מניעים הליך משפטי (וראו עניין תנובה, פסקה 53 לפסק-הדין). הגיון זה אפשר שיחול גם לגבי יסוד הקשר הסיבתי. אכן, נזק פרטני קטן שאין בו, כשהוא לבדו, כדי להניע הליך משפטי, לא יניע גם, במקרים רבים, שינוי בדרך ההתנהגות של התובע הייצוגי עצמו. פרשנות פרטנית דווקנית ליסוד הקשר הסיבתי עלולה לפיכך לסתום את הגולל על תובענות ייצוגיות רבות בניגוד לתכלית חוק תובענות ייצוגיות. גישה אחרת תאמר כי במקרים מתאימים יש לבחון את יסוד הקשר הסיבתי לפי נקודת מבטו של "תובע-על" המבטא את האינטרס המשותף של התובעים בכוח כולם, ורואה לנגד עיניו את הנזק המצטבר. בחינה כזו של קשר סיבתי קבוצתי אפשר שתקיים את יסוד הקשר הסיבתי גם במקום שבו לא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי במובנו הפרטני. סוגיה זו אפוא תיוותר לעת מצוא".

מהאמור לעיל, עולה כי למרות חוסר הנוחות מההלכה שנקבעה בפסק הדין בפרשת ברזני, החליט בית המשפט שלא לדון בעניין זה.

פסק הדין בפרשת שטנדל עליו נסמכת המשיבה, ניתן ביום 6.5.2009, ובמסגרתו נדחתה בקשתו של עו"ד יובל שטנדל לאישור תביעתו כתביעה ייצוגית. זאת, אף בהתחשב בהוראות סעיף 8 (ג) (2) לחוק תובענות יצוגיות, הקובעות כי תובענה ייצוגית תאושר מקום שמתקיימים התנאים שבסעיף 8 (א) לחוק אף אם לתובע הייצוגי אין עילה אישית כנדרש בסעיף 4 (א) (1) – (3) לחוק. גם בפסק דין זה התייחס בית המשפט להלכת ברזני, וכך נקבע:

"ואולם, דוקטרינת הקשר הסיבתי כהוראתה בסעיף 64 לפקודת הנזיקין - היא המרכיב השלישי במשוואה - מחייבת כל אחד מהטוענים לפגיעה כתוצאה מהפרסום של בזק בינלאומי, להראות כי ההטעיה היא הסיבה או אחת הסיבות לנזק זה (ראו פרשת ברזני, בעמוד 610; דיון נוסף ברזני, בעמ' 411; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 144 (1982). מטרתו של החוק בענייננו הינה להעניק פיצויים רק למי שהסתמך על הפרסום המטעה והסתמכות זו גרמה לו נזק (פרשת ברזני, בעמ' 610). אין די בעצם העובדה שקבלת השירות מבזק בינלאומי הייתה לאחר הפרסום, כדי ללמד על קשר סיבתי בין שני האירועים, והסדר התובענה הייצוגית איננו משנה סדרי עולם בהוכחת קיומו. יפים לכאן דבריו של השופט מ' חשין בדיון נוסף ברזני, שהעובדות בו דומות לנסיבות המקרה שלפנינו:
"בהיעדר הוראה ברורה ומפורשת - והוראה מעין-זו לא נמצאה לנו - לא נתיר לה, לתובענה הייצוגית, לשלוט על כל שדה הגנת הצרכן תוך שהיא דורסת ורומסת עיקרי יסוד ודוקטרינות שנתקבלו, והן עמנו ימים רבים. בהקשר זה נזכור במיוחד כי התובענה הייצוגית לא נתכוננה - מעיקרה - כזכות מהותית וכעילת תביעה. תובענה ייצוגית, עם כל חשיבותה - וחשיבות רבה נודעת לה - אין היא אלא כלי דיוני לאיחודן של תביעות רבות תחת קורת-גג אחת. בהיות התובענה הייצוגית מה שהיא, נתקשה לפרשה כך שיהא בכוחה - על דרך ההילוך לאחור כביכול - לשנות כללי-מהות בדין הנזיקין, ובהם כללי הקשר הסיבתי ויסודות בפסיקת פיצויים".

הנה כי כן, במצב המשפט הנוכחי נותרה בתוקפה הדרישה להוכחת קשר סיבתי מקום בו נתבע פיצוי בגין נזק נטען כתוצאה מהטעיה האסורה על פי הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. לפיכך, ונוכח הוראות סעיף 108 לחוק הפיקוח נראה לי כי כך הוא אף ביחס להטעיה האסורה לפי הוראות סעיף 55 לחוק הפיקוח.



המשיבה מבחינה בין המונח "עלול להטעות" המופיע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן לבין המונח "תיאור מטעה" המופיע בסעיף 55 (א) לחוק הפיקוח, ונוכח הבחנה זו טוענת היא כי לענין ההטעיה שבסעיף 55 לחוק הפיקוח נדרש להוכיח "הסתמכות וקשר סיבתי אף לעניין התגבשות העילה". טענה זו של המשיבה אינה נראית לי. אכן, סעיף 55 לחוק הפיקוח אינו נוקט בלשון "העלול להטעות" בה נוקט סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, אולם סעיף 55 (ב) לחוק הפיקוח מגדיר את המונח "תיאור מטעה" – "תיאור הניתן בעל פה, בכתב או בדפוס שיש בו כדי להטעות". לטעמי המונח "שיש בו כדי להטעות" שקול למונח "עלול להטעות" שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.




נוכח האמור עד כאן, מקובל עליי שעל המבקש להוכיח קשר סיבתי בין ההטעיה הגלומה באי ציון נוסחת השקלול בהסכם הביטוח לבין נזק אם וככל שנגרם לו.




מחוות הדעת הרפואיות שצירף המבקש לבקשה (נספח ב) עולה כי סך נכויותיו החלקיות של המבקש עומד על 60% (קרסול ימין 10%, כף רגל ימין 10%, שורש כף יד ימין 20%, כף רגל שמאל 10%, נכות נפשית 10%). למרות זאת, אין המבקש תובע סעד שיחייב את המשיבה לשלם לו את ההפרש בין תגמולי הביטוח ששולמו לו על פי פסק הדין בבית משפט השלום לבין תגמולי הביטוח להם היה זכאי אילו לא חושבו לפי נוסחת השקלול. ממילא, אין המבקש מצביע על נזק שנגרם לו כתוצאה מההטעיה המיוחסת למשיבה, ודי בכך כדי לקבוע שלא התקיים הקשר הסיבתי הנדרש ביחס למבקש, ככל שמדובר בסעד הכספי אותו תובע המבקש עבור יתר חברי הקבוצה.


לעניין זה נכון עוד להוסיף, כי בהתחשב בתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (שלוש שנים), ככל שהיה המבקש תובע את ההפרש בין תגמולי הביטוח ששולמו לו עקב הפגיעה מהתאונה לבין תגמולי הביטוח להם היה זכאי אילו לא חושבו תגמולי הביטוח לפי נוסחת השקלול, הייתה תביעה זו נדחית מחמת התיישנות.



המבקש צירף לבקשתו תצהיר מיום 18.8.2008 בו התייחס לנסיבות כריתת הסכם הביטוח וכך הצהיר (סעיף 27):


"לא ידעתי לפני תחילת הביטוח וגם לא לאחר מכן על כוונתה של המשיבה לבצע שקלול נכויות במקרה של פגיעה. גם אילו הייתי קורא את הפוליסה בעיון לא יכול הייתי לדעת על כוונתה של המשיבה לבצע שקלול כי אין לדבר זכר בפוליסת הביטוח".

מהאמור בתצהירו של המבקש שעל חקירתו ויתרה המשיבה, נראה לכאורה שהמבקש לא ידע על כוונתה של המשיבה לעשות שימוש בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי ביטוח. ברם מאופן התנהגותו של המבקש בעת ביצוע תנאי הפוליסה, קרי הגשת התביעה לתשלום תגמולי ביטוח עקב הפגיעה בתאונה משנת 1997, עולה שהמבקש עצמו השתית את תביעתו על נוסחת השקלול כאמור בסעיף ג למכתבו מיום 3.1.1999 (נספח ג):

"על פי חוות הדעת הרפואיות שהעתקיהן מצורפים הנכות הצמיתה המשוקללת של מרשי הנובעת מן התאונה שעבר הינה כ 48%, ועל בסיס זה יש לחשב בשלב זה את הפיצוי המגיע למרשי בגין נכות צמיתה".

להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר שהמשיבה הפחיתה את תגמולי הביטוח שתבע המבקש לפי שיעור נכות משוקללת של 48%, טען המבקש במכתבו מיום 1.2.1999 (נספח ה) כי הפוליסה אינה כוללת הוראה ביחס לנוסחת השקלול ועל כן יש לבטל את נוסחת השקלול ולהפחית 25% משיעור הנכות הכולל בהתחשב בנוסחת ההתאמה. בסה"כ לצרכי פשרה תבע המבקש תגמולי ביטוח לפי 45% נכות כוללת. המשיבה דחתה הצעה זו ובהמשך עמד המבקש על זכותו לקבלת תגמולי ביטוח לפי נכות משוקללת של 48% ואף הגיש תביעה לבית משפט השלום (א 035627/07) בה עמד על זכותו לקבל תגמולי ביטוח לפי שיעור נכות משוקללת של 48% למרות שנכויותיו החלקיות המצטברות עמדו על 60% (נספח ח).

אכן, בתצהירו מיום 5.4.2001 אשר הוגש במסגרת בקשתו הראשונה לאישור תביעה ייצוגית (נספח ד לתשובת המשיבה), טען המבקש נגד השימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול (סעיפים 24 – 27), אולם טענותיו של המבקש בעניין זה נועדו לביסוס טענתו לפיה המשיבה עושה שימוש סלקטיבי בתקנות המל"ל ולא כעילה לביטול השימוש שעשתה המשיבה בנוסחת השקלול בעת שחישבה את תגמולי הביטוח המגיעים למבקש. טענה דומה העלה המבקש גם בתביעתו בבית משפט השלום (ע' 3 לפסק הדין – נספח ח) אולם הפרש תגמולי הביטוח שתבע המבקש נסמך על חישוב תגמולי הביטוח לפי נוסחת השקלול.

מהאמור לעיל נראה כי למרות העדר הוראה מפורשת בפוליסה ידע המבקש שהמשיבה משתמשת בנוסחת השקלול בעת חישוב תגמולי הביטוח ולמרות זאת הסכים להתקשר עם המשיבה בהסכם הביטוח. זאת ועוד. אפילו הייתי מוצא שעובר לכריתת הסכם הביטוח לא ידע המבקש שהמשיבה משתמשת בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי הביטוח, מהשתלשלות האירועים שלעיל, עולה שלאחר כריתת הסכם הביטוח הסכים המבקש לשימוש בנוסחת השקלול ובכך השתכללה הסכמה מצדו לשינוי תנאי הפוליסה והחלת נוסחת השקלול בחישוב תגמולי הביטוח. ביטוי להסכמה האמורה ניתן למצוא, בין היתר, בסעיף 38 לתשובת המבקש בה נטען כך: "יובהר כי התביעה הנוכחית אינה עוסקת בתגמולי ביטוח בגין התאונה שארעה למבקש בשנת 1997. ביחס לתאונה זו נפסקו למבקש תגמולי ביטוח מלאים במסגרת תביעתו האישית לבית משפט השלום".

בסיכומיו, טוען המבקש כי חוות הדעת הרפואיות משנת 1997 נערכו על ידי מומחים שמינה בית המשפט במסגרת תביעת פיצויים לפי חוק נפגעי תאונות דרכים, כאשר על פי הוראות חוק זה – נכויות אלה חייבות בשקלול (סעיף 25). אכן, כך הוא. אולם ביחסים שבין המבקש לבין המשיבה יכול היה המבקש להסתמך על פירוט הפגימות החלקיות שהופיעו בחוות הדעת ולטעון לסכום הפגימות שעמד על 60%. המבקש לא עשה כן, ואף חישב בעצמו את הנכות הכוללת המשוקללת, ובכך גילה דעתו באשר לאופן בו יש לחשב את שיעור הנכות הכוללת במקרה של לקות במספר פגימות.

בסיכומיו טוען המבקש כי למרות שזכה במלוא סכום התביעה בגין התאונה משנת 1997 יש לו טענות ותביעות לגבי פירושו ויישומו של הסכם הביטוח (סעיף 23). נוכח הנסיבות שפורטו עד כאן, נראה כי לצורך יישום תנאי הסכם הביטוח שנכרת בין המבקש לבין המשיבה, אין המבקש זקוק לפירוש הסכם הביטוח וטענתו זו נועדה להצדיק את הגשת הבקשה לאישור תביעה ייצוגית.

נוכח כל אלה, נראה כי ככל שמדובר בהסכם הביטוח שנכרת בין המבקש לבין המשיבה יש לראות את נוסחת השקלול כחלק מתנאי הפוליסה, וממילא אין למבקש עילת תביעה אישית גם ביחס לצו האוסר על המשיבה להשתמש בנוסחת השקלול.



משהגעתי עד כאן, ברור שאף תביעת המבקש המבוססת על עילות ההפרה הצפויה והפרת חובת תום הלב המיוחסות למשיבה תלויה על בלימה, ככל שמדובר בהסכם הביטוח שנכרת בין המבקש לבין המשיבה.




התנאים לאישור תובענה ייצוגית



נוכח האמור בפסקי הדין שלעיל ביחס למהות התובענה הייצוגית ותכליתה אפטור עצמי מהצורך להוסיף בעניין זה ואסתפק בבחינת הדרישות לאישור תובענה ייצוגית.


על פי הוראות סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניינים הקבועים בתוספת השנייה, בהם (סעיף 2): "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

סעיף 4 (א) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע:

"אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:
(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3 (א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;
..."

מהאמור לעיל, נראה כי לא עומדת למבקש עילת תביעה אישית ובהתאם להוראות סעיף 4 (א) (1) שלעיל אין המבקש רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית.



קודם לחקיקת חוק תובענות ייצוגיות, די היה במסקנה שאין למבקש עילה אישית כדי לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ראה פסק הדין בפרשת ברזני. אולם נוכח הוראת סעיף 8 (ג) (2) לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשרת החלפת תובע מייצג בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 8 (א) לחוק, נראה כי העדר עילה אישית אינה מחייבת דחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. לפיכך, אבחן את התקיימות התנאים שבסעיף 8 (א) לחוק שזו לשונו:


"בית משפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בתום לב"



השימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול מבלי שיהיה לכך עיגון מפורש בתנאי הסכם הביטוח אכן מעורר שאלות של עובדה ומשפט שלמצער חלקן משותפות לכלל המבוטחים שהתקשרו עם המשיבה בהסכם הביטוח. אולם, נוכח האמור לעיל ביחס לתנאי ההתקשרות בין המבקש לבין המשיבה ובהעדר מידע נוסף אודות נסיבות ההתקשרות של כל אחד מהמבוטחים שהתקשרו עם המשיבה בהסכם הביטוח, קשה לקבוע שיש אפשרות סבירה ששאלות בדבר הפרת הסכם הביטוח על ידי המשיבה ו/או ההסתמכות ו/או הקשר הסיבתי בין ההטעיה הנטענת לנזק אותו יידרש כל אחד מחברי הקבוצה להוכיח, יוכרעו לטובת כל חברי הקבוצה או רובם, ראה פסק הדין בעניין שטנדל.


נכון להוסיף, כי המבקש תבע להורות למשיבה לשלם למבוטחיה תגמולי ביטוח נוספים "החל משבע שנים שקדמו לתחילתו של הליך זה" ותביעה זו אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לפיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים. ממילא, חלק גדול מחברי הקבוצה אליה התייחס המבקש כלל אינם רשאים לתבוע תגמולי ביטוח נוספים מהמשיבה.

מהדוגמאות שציין המבקש בסיכומיו (סעיף 134) עולה כי הנזק שלכאורה נגרם לכל אחד מחברי הקבוצה כתוצאה מהשימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול עומד על עשרות אלפי שקלים, ובכל מקרה אין מדובר בסכומים זניחים. ממילא אין לומר שהגשת תביעה אישית על ידי כל אחד מחברי הקבוצה, אינה כדאית. יצוין, כי המבקש עצמו הגיש תביעה אישית לבית משפט השלום בה טען נגד השימוש שעשתה המשיבה בנוסחת ההתאמה, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה האמורה.

על אלה יש להוסיף, כי בפסק הדין בת"א 2678-04 עדי אלפנדרי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בדינים ועוד) נקבע כי בחינת הליך ההתקשרות בהסכם ביטוח מחייב בירור עובדתי פרטני שאינו מתאים להליך ייצוגי, ונסיבות ענייננו תומכות במסקנה זו.



נוכח כל אלה, לא נראה שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בשאלת השימוש שעושה המשיבה בנוסחת השקלול לצורך חישוב תגמולי ביטוח. לא מצאתי כי יש לפעול להחלפת התובע בנסיבות המתוארות.




בהתחשב באמור עד כאן נראה כי אין הצדקה לאשר את תביעת המבקש כתביעה ייצוגית. נוכח מסקנתי זו, איני רואה צורך לדון בטענות נוספות שהעלו הצדדים.


סוף דבר



הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין איני רואה לנכון לפסוק הוצאות לטובת המשיבה.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמול לתובע ייצוגי

  2. גמול תביעה ייצוגית

  3. חוק תובענות ייצוגיות

  4. צלתוק - תביעה ייצוגית

  5. הסתלקות מתביעה ייצוגית

  6. התיישנות תביעה ייצוגית

  7. אגרת אשפה תביעה ייצוגית

  8. פסיקת גמול לתובע ייצוגי

  9. תביעה ייצוגית נגד הפניקס

  10. נטל ההוכחה בתביעת ייצוגית

  11. פגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח

  12. בקשה להצטרף לתביעה ייצוגית

  13. חישוב כינון - תביעה ייצוגית

  14. צירוף נתבעים בתביעה ייצוגית

  15. בקשה לתביעה ייצוגית נגד כלל

  16. בקשות לאישור תביעות ייצוגיות

  17. תביעה ייצוגית נגד בית השקעות

  18. אישור הסדר הפשרה בתביעה ייצוגית

  19. פשרה בתביעה ייצוגית נגד הבנקים

  20. תביעה ייצוגית בנושא אס אם אסים

  21. תביעה ייצוגית בנושא יחידות נופש

  22. אישור תובענה ייצוגית נגד פלאפון

  23. דחיית בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  24. הסרת קיפוח - פשרה בתביעה ייצוגית

  25. פשרה בתביעה ייצוגית נגד ההסתדרות

  26. בקשה להוספת נתבעים לתביעה ייצוגית

  27. הסתלקות מבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  28. תעריף שיחות לחו''ל - תביעה ייצוגית

  29. בקשה לגילוי מסמכים בתביעה ייצוגית

  30. כתב תגובה לבקשת אישור תביעה ייצוגית

  31. צירוף חוות דעת מומחה לתביעה ייצוגית

  32. החזר הוצאות רכב לעובד תביעה ייצוגית

  33. פתיחת מכשיר סים פרי - תביעה ייצוגית

  34. תביעה ייצוגית על החזר אגרות הוצל''פ

  35. הסדר פשרה לפני אישור תביעה ייצוגית

  36. החזר כספי תיעול אישור תביעה ייצוגית

  37. פשרה בתביעה ייצוגית נגד מנורה מבטחים

  38. בקשה למחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  39. תביעה ייצוגית של בנושא כרטיסים להופעה

  40. דחיית בקשה להכרה בתביעה כתביעה ייצוגית

  41. בקשה להעברת תביעה ייצוגית לבית משפט אחר

  42. תביעה ייצוגית בנושא תאריך תפוגה על מוצר

  43. פסק דין בתביעה ייצוגית נגד חברות הסלולר

  44. ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות

  45. שתי בקשות לאישור תביעה ייצוגית באותו עניין

  46. תביעה ייצוגית של רוכשי דירות נגד יזם פרויקט

  47. העברת מקום הדיון בבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  48. הסדר פשרה בתובענה ייצוגית תגובת היועץ המשפטי

  49. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד הבנק הבינלאומי

  50. הימנעות מפניה מוקדמת לפני הגשת תביעה ייצוגית

  51. אגרת ערעור על דחיית בקשה לאישור תביעה ייצוגית

  52. סעיף 19 - בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית

  53. תביעה ייצוגית: גביית אגרות בניה בגין שטחים שאינם כלולים "בשטח המותר לבניה"

  54. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון