דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק:

רקע:

ביום 31.1.2011, הגישה התובעת (להלן: "המשיבה"), ילידת 1976, כתב תביעה, המייחס לנתבעות (להלן: "המבקשות") אחריות בנזיקין למחלת ריאות שהתפתחה אצלה בעקבות חשיפתה, כך נטען, לאבק ולחומרים מזיקים נוספים במהלך עבודתה במפעל המבקשת 1, בין החודשים 01/2000 ל-09/2003.

המשיבה מדגישה, כי לפני תחילת עבודתה אצל המבקשות, נהנתה מבריאות שלמה ולא סבלה ממחלת ריאות. בתוך כך שוללת המשיבה, חשיפה תעסוקתית מוקדמת או אחרת, למי מהחומרים המפורטים בכתב התביעה או דומיהם.

לטענת המשיבה, תחלואת הריאות שנתגלתה בגופה, הינה מחלת עבודה שהחלה במהלך, תוך כדי ועקב עבודתה אצל המבקשות, כתוצאה מרשלנותן של המבקשות והפרה מצידן של חובות חקוקות ובכלל זה הוראות בטיחות.

בכתב הגנתן טענו המבקשות כי דין התביעה נגדן להידחות על הסף מחמת התיישנות ובד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה מטעמן בקשה בטענת סף, שהיא מושא החלטתי זו.

טענות הצדדים

המבקשות סבורות, כי דין התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנותה.

לשיטת המבקשות, ההליך בא בפני בית המשפט אך ביום 31.1.11, בו בזמן שעל-פי העובדות הנטענות בכתב התביעה, עילת התביעה התגבשה כבר במהלך שנת 2002 ולכל המאוחר בשנת 2003. אי לכך, התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים ויותר מהמועד בו נולדה "עילת התובענה" ועל כן זו התיישנה.

המבקשות משליכות יהבן על שורה של סעיפים בכתב התביעה ועל תוכן חוות הדעת שצורפה לו, לביסוס הטענה כי המשיבה הייתה מודעת למצבה הרפואי וכל שכן, להיותו במגמת הידרדרות, עוד במהלך עבודתה אצל המבקשות או מי מהן.

המבקשות מפנות לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, לפיו: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה" וכן לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, המסדיר שאלת מועד הולדתה של עילת התובענה בתביעות מכח עוולות על-פי פקודת הנזיקין ולפיו "מקום לא נתגלה הנזק ביום שאירע = היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה, תתיישן התובענה, אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

בעניין זה, מציינות המבקשות, כי "יסוד הגילוי" דורש סימני פגיעה בלבד, בו בזמן שבמקרה דנן, ועל-פי האמור בכתב התביעה, מחלת הריאות התגלתה ואובחנה בשנת 2002 ולכל המאוחר בשנת 2003, אז גם הגיעה המחלה לשיאה, או אז גם ניתן למשיבה טיפול תרופתי (11/2003) שהביא לשיפור מסויים במצבה הבריאותי.

המבקשות טוענות, כי עילת התביעה, לרבות רכיב הנזק, נולדו בשנת 2002 (עם הופעת ביטויים קליניים של המחלה שאינם בגדר "עניין של מה בכך") ולכל המאוחר במהלך שנת 2003, כך שמרוץ ההתיישנות הסתיים, לפחות, חודשים אחדים, קודם למועד הגשת התביעה.

המשיבה מצידה, טוענת לאי גילוי באותה עת של הקשר הסיבתי בין הבעיות הבריאותיות שפקדו אותה לבין החומרים הכימיים, אליהם נחשפה, במהלך עבודתה אצל המבקשות. בעניין זה מוסיפה המשיבה, כי לראשונה למדה אודות הקשר הסיבתי והנזק שנגרם לה עקב וכתוצאה מחשיפתה לחומרים כימיים, רק לאחר שעברה ניתוח וביופסיה פתוחה באוקראינה, במהלך סתיו 2003.

בהתאם לכך, טוענת המשיבה, כי תביעתה נגד הנתבעות טרם התיישנה, הואיל ולא חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק. בהקשר זה מבקשת המשיבה להדגיש, כי יומו האחרון של אירוע הנזק (המתמשך, כך לטענתה), היה ביום עבודתה האחרון אצל המבקשות, דהיינו – יום 5.3.03 וממועד זה טרם חלפו 10 שנים. עוד טוענת המשיבה ל"התיישנות שלא מדעת".

בתשובתן לתגובת המשיבה, מיקדו המבקשות הטיעון לטענת המשיבה בדבר אי ידיעת הקשר הסיבתי בין מצבה הבריאותי בתקופת עבודתה או בסמוך אליה לבין, חשיפתה לחומרים כימיים במהלך עבודתה אצל המבקשות או מי מהן.

לטענת המבקשות, אף אם נכונה הנחת המוצא היא כי מירוץ ההתיישנות (לפחות לגבי יסוד הנזק), החל בחודש 03/2003, הרי שזה הגיע לסיומו בחודש 03/2010 – כעשרה חודשים לפני שהוגשה התביעה. לדידן, מגבלת 10 השנים, המנויה בסעיף 89 לפקנ"ז, תיטיב לעולם עם הנתבע, בכך שהיא מציבה תקרה לגילוי מאוחר של הנזק, שלאחריו תתיישן התביעה, אפילו התגלה יסוד הנזק באיחור ולמרות שטרם חלפו 7 שנים ממועד הגילוי ובמילים אחרות – מקום שהתגלה נזק ראשוני, תסתיים תקופת ההתיישנות בחלוף 7 שנים ממועד זה, ובלבד שטרם חלפו 10 שנים ממועד התרחשות הנזק, שהתגלה באיחור.

אשר לאי מודעות לקשר סיבתי, כטענת המשיבה, מפנות המבקשות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי נטל השכנוע להוכחת גילוי מאוחר מוטל על כתבי התובעת. המבקשות מסתמכות על פסיקה ענפה, שלפיה, בסוגיית הקשר הסיבתי, די "בקצה חוט" ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי, אלא די באפשרות קיומו של קשר סיבתי, הא ותו לא.

בהקשר זה, מוסיפות המבקשות וטוענות, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, עוסק בעובדות המהוות את עילת התביעה, זאת בשונה מראיות, ועל כן, אותו "קצה חוט", צריך להתייחס לחשד בדבר אפשרות קיומו של קשר סיבתי, אף אם אין בידי התובע את הראיות המבססות חשד זה.

המבקשות סבורות כי בנסיבות המקרה דנן, ידיעת המשיבה, כי במהלך תקופת עבודתה חלה החמרה במצבה הבריאותי והתפתחה אצלה מחלת ריאות, שעה, שקודם לכן, לא סבלה מבעיה בריאותית דומה, הינה בגדר "קצה חוט", אשר בוודאי היה מוביל אדם סביר לחשוד באפשרות קיומו של קשר סיבתי.

מכל מקום, טוענות המבקשות, כי אף אם העובדות ייבחנו, על-פי שיטת המשיבה, הרי שעל-פי תצהירה שצורף לתגובה לבקשת הסילוק, זו למדה על הקשר הסיבתי "רק לאחר ניתוח וביופסיה פתוחה שבוצע באוקריאנה במהלך סתיו 2003" (09-10/2003 ליתר דיוק) ומכאן, כי מירוץ ההתיישנות החל בחודש 10/2003 והסתיים בחודש 10/2010, בעוד שהתביעה הוגשה אך ביום 31.1.11.

עד כאן טענות הצדדים.

דיון

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, כמו גם בכתב התביעה ובנספחיו – מצאתי כי יש להורות על דחיית הבקשה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות (להלן: "החוק") ו-89(2) לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), הם העומדים ביסוד הדיון המשפטי וזה לשונם:



"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."




"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) .......
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

ההסדר הראשון מבין השניים הינו הסדר "כללי", לפיו מקום בו מסיבות שאינן תלויות בתובע, נעלמו ממנו עובדות, המהוות את עילת התובענה, תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נתגלו לתובע העובדות החסרות.
ההסדר השני, הינו "מיוחד וספציפי" לתובענות מכח עוולות נזיקיות, כאשר החלק הראשון מדבר על תובענות שעילתן מעשה או מחדל בעוד שהחלק האחר מדבר על תובענות שעילתן נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, דהיינו, תובענה שבה הנזק הינו חלק אינטגראלי מיסודות העוולה.
מקום בו יחול ההסדר הראשון, אזי תחל תקופת ההתיישנות להימנות למן היום בו התגלו לתובע העובדות המקימות את עילת התובענה, כך שמניין 7 השנים, יחל ממועד זה ואילך.
מקום בו יחול ההסדר השני, מניין 7 השנים יחל ממועד גילוי הנזק ואולם במקרה זה, נקבע רף עליון של 10 שנים ממועד אירוע הנזק, אף אם לא היה בידיעת התובע, במועד האמור.
כך למשל: מקום בו אירע הנזק בשנת 1999 ונתגלה בשנת 2003, תתיישן התביעה לא בשנת 2010, אלא בשנת 2009. לעומת זאת, מקום בו הנזק אירע בשנת 1999 ונתגלה בשנת 2000, תתיישן התביעה לא בשנת 2007, אלא בשנת 2009.

אשר לייחס המתקיים בין שני ההסדרים, הלכה פסוקה היא, כי "ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק, חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי), למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על-ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות." (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פורסם במאגר אלקטרוני (19.9.10), פיס' 45 (להלן: "עניין גיא-ליפל"); ראה גם ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פורסם במאגר אלקטרוני (12.7.10), פיס' 27 (להלן: "עניין יפרח").

יוצא, אפוא, כי ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, מתייחס למקרים בהם רכיב "הנזק" שבעילת התובענה התגלה באיחור, בעוד שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק, מתייחס לרכיבים אחרים של עילת התביעה.
בענייננו, מבוססת תביעת המשיבה על שתי עוולות – עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, כאשר בשתי עוולות אלה, הנזק מהווה את אחד מיסודותיה של העוולה ומכאן, כי חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה.

כעת, יש לברר מידת התגבשותו של הנזק הנטען (האם למן היום בו הנזק התגבש במלואו, המועד בו ניתן לכנות המחלה בשם, או שמא עם הופעת הסימפטומים). לאחר מכן, יש לברר, מהו מועד גילויו של אותו אירוע מזיק ובאילו מבחנים יבחן הגילוי (מבחן אובייקטיבי או שמא, סובייקטיבי).

לעניין מידת ההתגבשות או טיב הנזק, נקבע בפסיקה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך"; מנגד, אין מקום שהתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שנתקיים נזק בהיקף ממשי. תקופת ההתיישנות אינה נפתחת, אפוא, כל עוד לא נתגלה נזק בהיקף ממשי; אך משנתגלה, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו" (עניין יפרח, פיס' 32).

בחינת היקפו של נזק, תיעשה על בסיס מבחן של סבירות, רוצה לומר, נזק של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות, לא ייחשב כנזק שעם גילויו, יחל מרוץ ההתיישנות ולהיפך.

באשר למועד הגילוי ובחינת "סבירות הגילוי" בעיתוי בו התגלה הנזק נקבע, כי "די בקיומו של קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר" (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, עמ' 866 (להלן: "עניין המאירי הראשון")). בעניין גיא-ליפל נדונה השאלה, האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך? ביהמ"ש העליון השיב על שאלה זו בחיוב באומרו, כי על-פי פרמטרים של המבחן המקובל בפסיקה (מבחן "קצה החוט"), די בחשד לקשר סיבתי, כאשר המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי או במילים אחרות "ידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות" (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פורסם במאגר אלקטרוני (24.11.05), פיס' 11; עניין המאירי הראשון).

באשר לבחינת "סבירות הגילוי", קבע ביהמ"ש העליון, זה לאחרונה, כי הן כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק והן כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודה, צריכים להיבחן על-פי מבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר", תוך התחשבות מסויימת בנסיבותיו האישיות של התובע (ראה ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ, פורסם במאגר אלקטרוני (11.7.2010); ראה גם עניין גיא-ליפל, פיס' 71).

על מנת לקבוע כי חלה התיישנות לגבי תביעה פלונית, נדרש הנתבע להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו ובמילים אחרות – די בכך שאחד מיסודות התביעה נתגלה באיחור על-ידי התובע, כדי לדחות מועד תחילת ההתיישנות (ראה עניין יפרח פיס' 28; ראה גם עניין גיא-ליפל, פיס' 45).

יישום העקרונות דלעיל על התביעה שבפנינו

תביעתה של המשיבה התבססה על שתי עוולות – עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. בשתי עוולות אלו, הנזק הינו אחד מיסודות האחריות הנזיקית ומכאן, כי חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה ואין תחולה להוראת סעיף 89(1), לרבות הסיפא של סעיף קטן זה שעניינה, מעשה או מחדל הנמשכים והולכים.

בענייננו, נקודת המוצא היא כי הנזק, קרי – המחלה שאובחנה במשיבה – ארע בשנת 2002 וליתר דיוק ביום 30.12.2002, או אז, מחלת ה"פנוימוקוניוזיס" החלה להתפתח במשיבה, כפי שהדברים השתקפו בצילום החזה הראשון, שהצביע על תהליך של מחלה אינטרסטיציאלית עם הקטנה בולטת בנפחי הריאות.

יצויין, כי לכתב התביעה צורפו מסמכים רפואיים לרוב אשר עיון בהם מעלה קיומו של "קצה חוט", בין העוולה הנטענת (חשיפה לחומרים מסוכנים בהעדר מיגון הולם) לבין הנזק הנטען (התפתחות מחלת ריאות). יחד עם זאת, ברור, כי המסמך המרכזי המשמש כאבן בריח בתביעה, הינו חוות הדעת מטעם המומחה למחלות ריאה - ד"ר שבתאי ורסנו. יוער, כי ממצאי חוות הדעת משמשים אף את המבקשות בטענות הסף שבפיהן.

לנוכח גדר המחלוקת שבין הצדדים, מצאתי טעם להפנות לתיאור התפתחות התחלואה, כפי שהיא נסקרת בחוות הדעת.

"הסטוריה רפואית על-פי תיקה הרפואי בקופ"ח וממסמכים נלווים:
....
על-פי תיקה הרפואי מקופ"ח:
13.4.2000 – פריחה מגרדת בכפות ידיים "ככל הנראה irritant dermatitis"".
2.2001 – הריון
31.10.2002 – שעול מזה שבועיים
16.1.2003 – "שעול יבש זמן ממושך" ללא ממצאים גופניים.
6.3.2003 – "במעקב אצל פולמונולוג"
17.3.2003 – עולה שאלה של מחלת ריאות אינטרסטיציאלית (ILD)
5.8.2003 – "מעקב פולמונולוג בי"ח שיבא"
19.9.2003-3.10.2003 – אשפוז ב-Dept.of Thoracic Surgery Reg Clinic Hospital Odessa, Ukraina (23.9.2003 – ביופסיה ריאתית פתוחה משמאל וכריתת בלוטות מדיאסטינליות).
5.11.2003 – התחלת טיפול בפרדניזון 60 מג' בבי"ח סורוקה.

צילומי חזה רגילים:
31.10.2002 (בוצע ב"מאר" באר-שבע) – פורש כתקין על-ידי הרנטגנולוג. לדעתי (הכוונה לד"ר ורסנו – נ.נ.) הצילום אינו תקין: סרעפות בעמדה גבוהה (צלע 9) וניתן להבחין ברקמת הריאה, תהליך אינטרסטיציאלי נודולרי עדין ודיפוזי, דו-צדדי.
2.3.2003 – ממצאים דומים לצילום הקודם.
28,29.9.2003 – בוצע באוקראינה. טומוגרפיה קווית פשוטה. צילומים באיכות טכנית גרועה שאינה מאפשרת פענוח.
....

דיון
....
הגם שעל-פי רופא תעסוקה נמדדו רמות נמוכות מהמותר של חומרים אלו (לא הוצג דו"ח ניטור כלשהו) הרי שגם אם הרמות אכן היו נמוכות מהמותר במדידות האקראיות שבוצעו, הרי שלנוכח הופעתה של פנוימוקוניוזיס ברורה זו ולנוכח חשיפה לחומרים עם פוטנציאל ידוע לגרימת סוג זה של מחלה אין המדידות רלבנטיות. יתכן שהיו אירועים של רמות גבוהות בין המדידות, יתכן שהתרחש כאן תהליך סינרגיסטי כתוצאה מחשיפה בו זמנית למגוון חומרים שכל אחד מהם בעל פוטנציאל נזק לריאה כך שגם אם כל אחד מהם היה ברמה מותרת, הרי שיחדיו בחשיפה בו זמנית גרמו להופעת המחלה. יתכן שלגברת קוגן ישנה פרדיספוזיציה לתגובת יתר לחומרים אלו (אשר לא ניתן להוכיחה) כפי שקורה במקרי מחלה רבים בכלל."

כעולה מהתיעוד הרפואי, ועל כך אין חולק, סימנים ראשונים של המחלה החלו לתת אותותיהם בדמות שיעול יבש וקוצר נשימה. בכתב התביעה (סעיף 28), מציינת המשיבה כי "כבר במחצית חודש 10/2002, התחילה להתלונן על השיעול היבש שממנו החלה לסבול". אף בחוות הדעת, צויין כי לשיטת המשיבה, "החל ממחצית חודש אוקטובר 2002, החלה להתלונן על שיעול יבש, כאשר תלונות על קוצר נשימה החלו כעבור מספר חודשים".

וכן, "מפרשת המחלה על-פי תיעוד רפואי ועל-פי ראיון שערכתי עם גב' קוגן במשרדי בתאריך 30.5.2004:
במחצית אוקטובר 2002 החלה להתלונן על שיעול יבש שנמשך עד היום אך במהלך הזמן התלוותה לו גם ליחה לבנה מועטה. תלונות על קוצר נשימה החלו כעבור מספר חודשים".

יחד עם זאת, על-פי המסמכים הרפואיים ניתן בהחלט לדייק ולומר, כי אף אם קיננה בליבה של המשיבה, המחשבה כי עיסוקה היומיומי, תוך חשיפתה לחומרים מסוכנים, גורם לתופעות מהם החלה לסבול, הרי שאפשרות זו נדחתה מכל וכל על-ידי הצוות הרפואי שטיפל במשיבה, אשר כאמור לא מצא כל עדות לתפקוד לקוי או צורה בלתי תקינה של הריאות. ודוק, אין המדובר ברופא אחד אשר התבצר בעמדתו, כי אם גורמים מקצועיים שונים ובכלל זה, רופאת משפחה, רנטגנולוג ורופא תעסוקתי.

כך למשל, ביום 31.10.2002, ביצעה המשיבה צילום חזה, וזה פורש כ"תקין" על-ידי רנטגנולוג והמשיבה שבה לביתה כלעומת שבאה. מאוחר יותר, ביום 16.1.2003, נבדקה המשיבה עקב תלונותיה אודות "שעול יבש וממושך" ואולם, גם במסגרת בדיקה זו "לא נמצאו ממצאים גופניים".
אם לא די בכך, הרי שביום 2.3.2003, פנתה המשיבה לביצוע צילום רנטגן נוסף של איזור בית החזה ואולם ממצאי הצילום הנ"ל נמצאו "דומים לצילום הקודם", משמע – הצילום פורש כ"תקין".
המשיבה אף הופנתה לבדיקות אצל רופא תעסוקתי בקופ"ח מכבי, אשר קבע, כי בגוף המשיבה נמדדו רמות נמוכות מהמותר של החומרים אליהם נחשפה. קביעה זו, בוודאי יש בה כדי לשלול, לנתק ולמצער, לערער הקשר הסיבתי שהמשיבה ביקשה ליצור בין חשיפתה לחומרים שונים במהלך עבודתה השוטפת ובין, תלונותיה אודות שיעול וליחה, הגם שאלה הלכו והחריפו.

הנה כי כן, לפחות עד ובסמוך לצילום שבוצע ביום 2.3.2003, לא יכולה הייתה התובעת לתמוך באופן נטול ספקות בין הופעת הסימפטומים לבין המחלה, במיוחד בשים לב לכך שעל-פי הפסיקה, העיתוי לגיבוש עילת התביעה "נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו" (ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פורסם במאגר אלקטרוני (31.8.08), פיס' 18).

ככל שמצליבים בין המידע המפורט בגיליון הרפואי של המשיבה ובין זה העולה מבדיקות וצילומים שבוצעו לה, נראה, כי לכל היותר ניתן היה להתחיל לקשור בין החשיפה, לתחלואה אך ב-6.3.03 או בסמוך לכך, עת הופנתה המשיבה למעקב רפואי אצל פולמונולוג.

אף אם תבקש לומר כי גיבושו של הנזק החל בשלהי שנת 2002, עדיין קיימת אפשרות סבירה להנחה כי גילוי הקשר אירע בשלב מאוחר יותר וכי סביר לומר שזיקה שכזו החלה להתברר אך בראשית שנת 2003.

ודוק, עוד בראשית שנת 2003 לא ניתן היה להצביע על קיומם של ממצאים פוזיטיביים העשויים להצביע על קשר סיבתי וכל שכן על תחלואה אפשרית ועל כן אין לומר כי התובעת עצמה עיניה בפני האפשרות הנזכרת ובוודאי, שאין לומר כי התובעת העלימה עין ממחושיה.

כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, המשיבה לא הסתפקה בפניה לרופא משפחה בלבד, אלא הוסיפה והעמיקה הבירור גם אצל פולמונולוג, אלא שכאמור, אלה לא הכירו בקיומם של תסמינים בעייתים וכל שכן באפשרות לתחלואת ריאות אצל המשיבה בעקבות חשיפתה לחומרים מסויימים.

לטעמי, על יסוד המסמכים שהוצגו, לא ניתן לשלול מהמשיבה הזכות, בוודאי בשלב זה, לא אך מפאת הפגיעה המהותית בזכות הטיעון, אלא בעיקר כי המציאות העובדתית הרלוונטית טרם נתבררה עד תומה וקשה לומר כי אכן עלה בידי המבקשת להניח התשתית לסילוק התובענה על הסף (ראה בנדון ע.א. 2582/09 גנאים נגד בית החולים רמב"ם, פורסם במאגר אלקטרוני (8.8.10)).


להבנתי, סביר בשלב זה להניח כי הגם שהנזק החל להתגבש עוד ב-10/2002, הרי שגילויו התרחש לא לפני 3/2003 וכי סעיף 89(2) שבוודאי חל בענייננו, מחיל תקופת התיישנות מוארכת, זו טרם חלפה עד להגשת התובענה.

יודגש, כי לנוכח קביעת הרופאים המטפלים, לא סביר לצפות כי אצל התובעת תתפתח עוד קודם ל-3/2003 מודעות לאפשרות קיומה של תחלואה על רקע חשיפה לחומרים מסוכנים.

לנוכח כל האמור לעיל, הנני בדעה כי לא ניתן ואין זה סביר לקבוע התיישנותה של התובענה כבר בשלב זה וכי דין טענת הסף שבפי הנתבעים להידחות, וכך אנוכי מחליטה:

הבקשה – נדחית.

קובעת קדם משפטי בפני ליום 5.1.2012 בשעה 10:30.

ככל שיבקשו הנתבעות להציג חוות דעת מטעמן, יעשו כן עד 20 יום קודם למועד שנקבע.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.



בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אבקש להדגיש כי הייתי ערה לכך שהתובעת לא ביססה תשובתה לעתירה על התיעוד הרפואי ועל העולה הימנו ואולם, משהוצג התיעוד הזה בפניי ראיתי חובה והכרח לבחון האמור בו וכאמור, נחה דעתי, כי היה גם היה גילוי מאוחר והחריג הקבוע בסעיף 89(2) סיפא, על פניו, חל , בנסיבות המקרה.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות בנזיקין

  2. אחריות שולח בנזיקין

  3. הגנת הסתכנות מרצון

  4. פיצול הדיון בנזיקין

  5. חלוקת אחריות בנזיקין

  6. אחריות שילוחית בנזיקין

  7. אחריות המשטרה בנזיקין

  8. תביעת נזיקין נגד מצרים

  9. סעיף 7א לפקודת הנזיקין

  10. פיצויים עונשיים בנזיקין

  11. רשלנות לפי פקודת הנזיקין

  12. אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

  13. תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

  14. תביעת נזיקין בגין כליאת שווא

  15. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים

  16. אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו

  17. תביעת נזיקין בגין התנהגות מעקלים

  18. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם

  19. פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  20. אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  21. נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות

  22. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים

  23. דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

  24. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין

  25. דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

  26. נזיקין - סעיף 41 לפקודת הנזיקין – " הדבר מדבר בעד עצמו"

  27. על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין גם הורה זכאי לפיצוי כתלוי במקרים המתאימים

  28. השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכר ניזוק על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון