האם הביטוי ''הון שלטון'' מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הביטוי ''הון שלטון'' מהווה לשון הרע:

בפניי תביעת לשון הרע.
1. התובעת היא חברה בע"מ. עיקר פעילותה בתחום התשתית והבנייה. היא פועלת באזור ירושלים. הנתבע הוא חבר המועצה המקומית מבשרת ציון. במועדים הרלוונטיים היה התובע סגן ראש המועצה המקומית ומחזיק תיק התכנון והפיתוח. עניינה של התביעה בפרסומים שעשה התובע ביחס למיזם נדל"ן (להלן - המיזם) שמקדמת התובעת בישוב מבשרת ציון.

2. התביעה סבה על מספר פרסומים. אדון תחילה בטענת סף שהעלה הנתבע. אחרי כן, אדון באחריות הנתבע לפי חוק איסור לשון הרע, ביחס לפרסומים השונים נשוא התביעה. בסופם של דברים, אדרש לסעדים להם זכאית התובעת.

3. טענת סף. לטענת הנתבע מטרתה האמיתית של התביעה היא רדיפת הנתבע ואישים וגורמים נוספים במטרה להפחידם ולעקר את התנגדותם להקמת הפרוייקט שיזמה. הנתבע טוען כי מדובר במסע הפחדה, המוצא ביטויו בתביעות ומכתבי התראה שנשלחו לשורה של אנשים (ראו בהקשר זה סעיף 7 ואילך לתצהיר הנתבע; ראו גם בפיסקה 51 לתצהיר האמור; כן ראו בעדות הנתבע, בעמוד 21). בפניי התבררו ומתבררות מספר תביעות הנוגעות לעניין, לבד מן ההליך הנוכחי. מן הראיות (עדות מר בראון, בעמוד 15 ואילך) עולה כי אכן הוגשו תביעות נגד מספר אנשים, פחות מעשרה, ונשלחו מכתבי התראה למספר אנשים, אשר טענו כי התובעת גוזלת קרקע מן הציבור (ראו גם מוצגים נ/3 – נ/5). נשלחה גם תלונה לרשם העמותות ביחס לעמותה להצלת פתחת חלילים (נ/6; ראו גם עדות מר בראון, בעמוד 16, שם מצביע מר בראון על טענות שונות לעניין אופן ניהולה של העמותה. ראו גם מוצג נ/7).

4. עם זאת, לא שוכנעתי כי המדובר, כנטען, במסע הפחדה. אין בפניי תשתית המאפשרת לקבוע ממצא לגבי נסיבות הפנייה או התביעה בכל הליך והליך שנקטה התובעת. כעיקרון, רשאית התובעת לנקוט באמצעים חוקיים, על מנת להתמודד עם טענות פוגעניות המופנות כלפיה, ואשר היא חולקת על נכונותן (ראו בהקשר זה בעדותו של מר בראון, בעמודים 16 – 17). התשתית שבפניי אינה מאפשרת לקבוע, כי התובעת פועלת, כנטען, באופן שיטתי ובלתי לגיטימי על מנת להשתיק מאן דהוא.

5. לא למותר להוסיף, בהקדמת המאוחר, כי התביעה הספציפית שבפניי אינה תביעת סרק. בחלקה, התביעה נמצאה מוצדקת. עם זאת, לא נעלם מעיני כי סכום התביעה שבפניי עמד על יותר ממיליון ₪. הלכה למעשה, נפסק בתביעה זו סכום קטן בהרבה, העומד על אחוזים בודדים מסכום התביעה. לא נעלם מעיני גם כי חלק מן הפרסומים נשוא התביעה נעשו כשלוש שנים לפני הגשת התביעה. ברם, התביעה סבה על פרסומים שנעשו גם כשנה וחצי לפני הגשתה. יש בכך כדי לעורר חשש, כי בהגשת התביעה היה גם מניע הרתעתי, החורג מן התכלית ההרתעתית הרגילה העומדת ביסוד דיני לשון הרע. ברם, אין בכך כדי לגבש, בנסיבות העניין, תשתית מספקת לשם סילוק ההליך על הסף.

6. עוד אוסיף, כי במשפט המשווה הוכרה, בנסיבות מסויימות, עילה לסילוק הליכים על הסף, מקום בו מדובר בתביעות אשר תכליתן השתקת ביקורת ופעילות דומה (Strategic Lawsuit Against Public Participation – SLAPP). הדבר נעשה בחקיקה (ראו, למשל, במדינת קליפורניה, Code of Civil Procedure § 425.16). במשפט המקומי לא נקבעה עד עתה הוראה דומה. ספק רב בעיני אם יש מקום לקבלת הטענה האמורה, הדורשת איזון חוקתי עדין בין זכות הגישה לבית המשפט ובין זכויות אחרות, כמו חופש הביטוי, בלא מסגרת חוקית ברורה. בכל מקרה, גם במדינת קליפורניה, מקום בו מראה התובע סיכויי הצלחה סבירים לגופו של עניין, מהווה הדבר הגנה טובה מפני טענה לסילוק התביעה על הסף. בהינתן האמור לעיל ולהלן לגופם של דברים, יוצא, כי גם על פי הדין המשווה, אין מקום לקבלת הטענה האמורה. אני דוחה, אפוא, את הטענה.

7. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם
2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

(ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן – פסק דין הרציקוביץ')).

(ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13).

8. על רקע אמות מידה אלה, אדון בשאלת אחריותו של הנתבע ללשון הרע, לגבי כל אחד מן העניינים העולים בכתב התביעה.

9. כינוי המיזם כ"מפלצת". התביעה סבה על מספר פרסומים, בהם כינה הנתבע את המיזם "מפלצת". הפרסום הראשון הוא מיום 22.6.06. מדובר במודעה שפרסם הנתבע. בדומה למודעות אחרות נשוא התביעה, המודעה ערוכה במתכונת של מדור עיתונאי לכל דבר. היא התפרסמה במקומון זמן מבשרת. בכותרת המדור מופיעה המילה "הפטיש". מתחתיה המלים "המדור שיפתח לכם את הראש". בכותרת מופיעה תמונתו של הנתבע ושמו. כן מופיעות המלים "ללא מורא – ללא משוא פנים!". מעל כל אלה מופיעה המילה "מודעה".

10. בחלקיו הרלוונטיים, הפרסום הראשון מתייחס למיזם. נכתב בו כי "ראש המועצה מקדם בניית מפלצת אורבנית במרכז היישוב". לשון הרע הנטענת היא בכך שהמועדון כונה בפרסום "מפלצת". בפרסום נכתב כי ראש המועצה מקדם את ה"מפלצת" עבור התובעת. גם בפרסום השני מופיעה המילה "מפלצת", מספר רב של פעמים, בהתייחס למיזם (מודעה, 20.7.06). התובע השתמש באותו כינוי גם בפרסום השלישי (מכתב לעיתון, 3.8.06); בפרסום הרביעי (מודעה, 21.12.06); ובפרסום התשיעי (מודעה, 3.4.08, שם מכונה המיזם "מפלצת בטון"). על פי הטענה, בפרסום התשיעי כלל הנתבע תמונת הדמייה מטעה של המיזם, וזאת באופן מעוות ועל מנת לפגוע בשמה הטוב של התובעת.

11. לשימוש במילה "מפלצת" יש קונוטציה שלילית מובהקת. הוא נוטה להאיר באור שלילי ברור את המיזם נשוא הפרסומים. נוכח זיהויה העקבי והברור של הנתבעת עם המיזם, יש בו משום לשון הרע על הנתבעת, על פי אמות המידה האמורות.

12. עם זאת, לנתבע הגנה לעניין זה. על עצם גודלו העצום של המיזם אין חולק. שטחו הבנוי של המיזם היה אמור לעמוד על כ – 24,000 מ"ר (ראו נספח B לתצהיר הנתבע; גודל דומה, קטן במעט, עולה מעדות העד מטעם התובעת, מר בראון, בעמוד 10). הנתבע היה זכאי לסבור על רקע זה, ועל רקע השיפוט האסתטי הסובייקטיבי שלו, כי המדובר ב"מפלצת". הוא רשאי לבטא השקפה זו. הוא גם רשאי לבקר את אופיו האדריכלי והסביבתי של הפרוייקט, בין היתר נוכח הטענה כי הוא מוקם בשטח הריאה הירוקה האחרונה והיחידה של היישוב (פיסקה 20 לתצהיר הנתבע; ראו גם בעמוד 11 לעדות מר בראון). הדברים אמורים בוודאי נוכח התפקיד שמילא הנתבע במועדים הרלוונטיים במועצה המקומית. ניתן לצפות, כי חבר מועצה יביע דעה בעניינים שנויים במחלוקת, בעלי חשיבות ציבורית, הנוגעים למתרחש בשטח המועצה. בנסיבות אלה, עומדות לנתבע הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(4), 15(6) לחוק איסור לשון הרע (הבעת דעה על התנהגות הנתבעת בעניין ציבורי; ביקורת על יצירה אמנותית שהתובעת הציגה ברבים או על פעולה שלה שנעשתה בפומבי).

13. ודוק. בית המשפט אינו הפורום המתאים להפעיל שיפוט אסתטי לגבי המיזם. בעניין זה ייתכנו השקפות שונות. לבית המשפט אין כלים משלו המקנים לו יתרון יחסי לעניין זה. לב העניין בכך, שהנתבע, נוכח תפקידו, זכאי לבטא ברבים את עמדתו לעניין זה. זאת ועוד, השימוש במלים חריפות אינו גורע מן ההגנה הניתנת להבעת דעה. הצורך בהגנת החוק אינו עולה כאשר נעשה שימוש במלים זהירות, מתונות ומנומסות. בעיקרו, הוא עולה דווקא כאשר מדובר בהתבטאויות קשות יותר. בהקשר זה, תכליתן של ההגנות שבחוק היא למנוע צנזורה עצמית בעת ויכוח ציבורי, ובדרך זו לעודד ויכוח פתוח וחופשי. על רקע תכלית זו, אני קובע כי התבטאויותיו של הנתבע נופלות לגדר ההגנות האמורות בחוק.

14. לא נעלם מעיני כי לטענת התובעת, אמירותיו של הנתבע הן חלק ממסע רדיפה שניהל הנתבע כלפיה וכלפי המיזם שהתכוונה להקים. ברור ממכלול החומר שבפניי, כי הנתבע התנגד באופן נחרץ, ולעתים בוטה, למיזם. ברור גם, כי פרסם ברבים, באופן עקבי, את עמדתו האמורה. אין בכך כדי להצדיק את התיוג של פעולתו כ"מסע רדיפה", כביכול. ככל שהנתבע העלה טענות שאינן נכונות, וככל שלא עומדת לו הגנה לגבי טענות כאמור, אין מניעה להטיל על הנתבע אחריות על פי חוק איסור לשון הרע. בה בעת, אף אם הנתבע אחראי לפי החוק לגבי חלק מן האמירות, אין בכך כדי ללמד על כך שיש להטיל אחריות גם בגין הבעת דעה, לגביה מיתחם החירות המוכר בדין הוא רחב מאד.

15. יוער, כי ביחס לאחד הפרסומים לעניין זה, הוא הפרסום התשיעי (נספח י' לכתב התביעה), יש ממש בטענת הנתבע כי מדובר בפרסום נכון והוגן של הליך משפטי, הוא עתירה שהוגשה ביחס למיזם לבית המשפט. עיון בנוסח העתירה, שהוגש על ידי התובעת, מלמד כי התיאור שניתן לו בפרסום האמור משקף את עיקריו. הדברים אמורים גם בשימוש במילה "מפלצת בטון", המופיע בעתירה האמורה (סעיף ו'5, עמוד 9 לכתב העתירה). משכך, אין לגבי פרסום ספציפי זה עילת תביעה (ראו סעיפים 13(7), 13(11) לחוק איסור לשון הרע).

16. ביחס לפרסום השני, עומדת לנתבע גם הגנת סעיף 15(9) לחוק. מדובר בהגנה הניתנת לפרסום שהוא דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי. בפרסום השני היה דיווח על אסיפה פומבית, מפגש בו הציגה המועצה המקומית את המיזם. המדובר בעניין שיש בו עניין ציבורי. בתיאור האסיפה המופיע בפרסום שזורים הערות ותיאורים עוקצניים ומגמתיים. בתוך כך נעשה שימוש בביטויים כמו "מפוחד", "גמגומים", "אובדן זיכרון", "מנוסה", "אחז אותו שד", "תקע לו היזם", "הנבוך", "זלזול באינטליגציה", "חיזיון אימים", "בנס חזרה לשבת עם אותו מספר שינים", "מטרידנים", "רובוטים מתוכנתים", "מבישה". עם זאת, אין בפניי תשתית המפריכה את טענת הנתבע, כי התיאור העובדתי שנמסר הוא בבסיסו תיאור נכון והוגן של מה שהתרחש באסיפה. הביטויים בהם השתמש הכותב מובנים על ידי הקורא הסביר כהבעת דעה על ההתרחשות. בהינתן כל אלה, עומדת לנתבע הגנת תום הלב האמורה לגבי פרסום זה.

17. קשר בין הון ושלטון, המוביל לקבלת שטח נרחב ללא תמורה מן המועצה המקומית. בכל הנוגע לפרסום השלישי (3.8.06), מבוססת התביעה גם על הטענה שעלתה בו, כי "הקשר בין הון לשלטון הביא לכך, שהיזם בדרך מתוחכמת, שואף ומתכוון לבנות מפלצת מגלומנית בגודל 24,130 מ"ר, ואותה להסתיר מאחורי קאנטרי ששטחו כ – 10% מהמפלצת. כדי לבנות את המפלצת מעניק ראש המועצה ליזם את השטח השייך למועצה והמיועד לפארק בגודל 38 דונם (!), שנמצא בסמיכות למגרש שבו זכה היזם, זאת ללא תמורה הולמת וללא שהתבצע מכרז כפי שדורש החוק".

18. באופן דומה נטען בפרסום החמישי (מודעה, 25.10.07) כי המועצה מסרה ללא תמורה 29 דונם ליזם של הקאנטרי. מדובר בשטח פארק בפתחת נחל חלילים. הדברים נקשרו בכותרת הפרסום ל"קשר בין הון ושלטון". בכותרת המשנה צויין ברוח דומה כי "ההון והשלטון גוברים על החוק". התובעת מזוהה באופן מפורש בפרסום זה כיזם האמור. נטען כי המועצה המקומית נתנה היתר ליזם להגדיל את המתחם המתוכנן לבניה בו זכתה התובעת כדין ב – 29 דונמים, וזאת לשם מערכת כבישים עבור הפרוייקט, על חשבון שטחי ציבור. בפרסום זה צויין כי התובעת זכתה כדין במתחם בגודל 39.5 דונם לצורך הבנייה. 29 הדונמים האמורים הינם, על פי הטענה, תוספת לשטח בו זכתה התובעת כדין. הנתבע כינה את ההתנהלות לעניין זה כשחיתות.

19. יצויין, כי הד לטענות אלה עלה גם בפרסום הראשון, בו נטען כי התוכניות שהוכנו ביחס למיזם הן תוצאה של קשרי החברות של היזם עם ראש המועצה (22.6.06).

20. השימוש בביטוי "הון ושלטון" מעלה בנסיבות העניין, במבחן האדם הסביר, קונוטציה מובהקת של שחיתות. משתמעת ממנו טענה בדבר ניצול לרעה של כוח ההון, על מנת לזכות בטובות הנאה מבעלי תפקידים ברשויות השלטוניות. הביטוי האמור מייחס למושאו התנהגות מושחתת. הדברים אמורים בוודאי במקרה שבפניי, בו עולה בבירור טענה הקושרת בין קבלת מקרקעין, בשטח גדול, ללא תמורה, ובין "הון ושלטון". הם אמורים גם נוכח העובדה, שהנתבע עצמו קשר בין טענת ההון והשלטון ובין שחיתות. המשמעות האמורה של הדברים מתחדדת גם נוכח טענת הנתבע עצמו, כי ההון והשלטון גברו, בנסיבותיו של מקרה זה, על החוק. נוכח כל האמור, אני קובע כי יש בדברים משום לשון הרע על התובעת. במבחן האדם הסביר, הפרסום לעניין העירוב בין הון ושלטון מובן כמתייחס לא רק למועצה המקומית, כי אם גם לתובעת.

21. לא נעלם מעיני, כי בפרסום מיום 3.8.06 לא נזכר במפורש שמה של התובעת. אין בכך כדי לסייע לנתבע. המדובר בעניין שבו התקיים, על פי החומר שבפניי, דיון ציבורי אינטנסיבי ביישוב (ראו עדות הנתבע עצמו, בעמוד 20). שמה של התובעת, כיזם של המבנה שבמחלוקת, היה ידוע לכל. הוא נזכר גם בפרסומיו של הנתבע (ראו, למשל, נספח א' לכתב התביעה, 22.6.06; נספח ה', 25.10.07). אין חולק כי כאשר מדבר הנתבע על היזם, כוונתו לתובעת (עדותו, בעמוד 21). כך מובנים הדברים גם במבחן הקורא הסביר. בנסיבות אלה, אי האזכור המפורש של שם התובעת בפרסום האמור אינו גורע מכך, שמדובר בלשון הרע אודותיה.

22. בנסיבות העניין, הטענה לקשר בין הון ושלטון עלתה כטענה עובדתית. נטען באופן מפורש כי הקשר האמור הביא לכך שהתובעת קיבלה טובת הנאה משמעותית, בדמות שטח אדמה גדול. ההגנה העיקרית הרלוונטית בהקשר זה היא הגנת האמת בפרסום. בטענה שעלתה אף יש גוון פלילי. יש בכך כדי להקרין על כמות ואיכות הראיות הדרושים לביסוס אמיתות הטענה (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589 (1986), בעמוד 603; ראו גם ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (2004), שם נפסק כי על הטוען טענת שוחד "מוטל ... נטל כבד ביותר לבסס טענה זו בתשתית ראייתית מוצקה" (שם, בפיסקה 22)).

23. הנתבע מבקש לבסס את אמיתות הטענות שהעלה על עדותו של מר בראון, המצהיר מטעם התובעת. מעדות זו עולה, כי נציגי התובעת, כיזמים ביישוב, נפגשו עם ראש המועצה, מר שמם (בעמוד 2). מר בראון הכחיש שעלו בפגישה נושאים כלכליים אשר אינם קשורים לתפקידו של מר שמם כראש מועצה (בעמוד 3). הוא אישר כי אביו ערך חוגי בית למר שמם ולמר גילון, בתקופה בה היו ראשי מועצה (בעמוד 7). הוא הכחיש ביקורים שלו בביתו של ראש המועצה ולהיפך (בעמוד 12). עולה מעדותו כי מי מן הקשורים לתובעת תרם סכום של 10,000 ₪. לקבוצת הכדורגל של מבשרת ציון, אשר יושב הראש שלה הוא ראש ועדת המכרזים (בעמוד 3). ברם, לא הוצבע על פעולה רלוונטית של ועדת המכרזים, בתקופת הזמן הרלוונטית לתביעה.

24. הנתבע גם טען בתצהירו לקשר בין התובעת, בעלת ההון כטענתו, ובין ראש המועצה במועדים הרלוונטיים, מר גילון (פיסקה 23). הקשר האמור מעורפל. טיבו אינו מבואר בתצהיר הנתבע.

25. אין בכל אלה כדי להרים את הנטל הראייתי הרובץ על הנתבע לעניין זה. הנתבע לא הצביע על נתונים אובייקטיביים כלשהם, המלמדים על קשר בין הון ושלטון אשר הביא להקצאת המקרקעין הנטענת. הוא לא הצביע על נתונים אובייקטיביים כלשהם, המלמדים על שחיתות בהקשר זה. הוא לא הראה כי קשרי הון ושלטון גברו, כנטען, על החוק. בעדותו הנתבע אף לא עמד מאחורי הטענה, כי התובעת נגועה בשחיתות (פרוטוקול, עמוד 20; ראו גם בעמוד 25). הוא גם לא היה יכול לומר בפה מלא כי התובעת מעורבת באופן לא חוקי בקשרי הון ושלטון (בעמוד 20). ייחוסה של שחיתות למועצה בהקשר זה אין בו כדי לסייע לנתבע, שכן הפרסום מייחס את השחיתות גם לתובעת. נוכח כל האמור, אני קובע כי לנתבע לא עומדת הגנת האמת בפרסום בהקשר זה.

26. הנתבע טען גם כי חלק ניכר מן ההליכים בהם נקטה התובעת לאישור תכנית הפרוייקט אינם הליכים תקינים, החל משינוי מטרתו והיקפו של המכרז, המשך בחריגה משמעותית מפרק הזמן שנקבע במכרז למימושו, וכלה בהליכים תכנוניים תוך הפרת המוסכם עם המועצה המקומית תוך פנייה ישירות לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (פיסקה 41 לתצהיר התובע). הנתבע אינו סומך טענות אלה על תשתית מתועדת וברורה. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח החלטה של ועדת המשנה להתנגדויות במשרד הפנים, אשר צורפה לתצהיר הנתבע. הוועדה קיבלה התנגדות לתכנית שיזמה התובעת. היא הורתה (בפיסקה 2 להחלטה) על ביטול השטח המיועד בתכנית למסחר ושירותים, והגבילה את שטחי המסחר ל – 1,000 מ"ר. ברם, אין למצוא בדברים ראייה התומכת בטענה בדבר קשר מושחת בין הון ושלטון שהוביל לאי קיום החוק. אני קובע, כי לא הוכחה אמיתותה של לשון הרע האמורה.

27. לא נעלם מעיני, כי הנתבע טען להקצאה שלא כדין של שטחי ציבור השייכים למועצה המקומית ליזם, הוא התובעת (פיסקה 42). קיים מרחק ניכר בין טענה זו ובין הנטען בפרסום. בתוך כך, לא נסתרה עדות מר בראון, כי לא מדובר בהקצאת שטחים, אלא בחיוב של התובעת לפתח שטח נוסף הצמוד לשטח הקאנטרי, בלא קבלת זכויות בשטח, באופן המחייב עלויות נוספות, וללא כל רווח (בפיסקה 27 לתצהירו; ראו גם בעמודים 12 - 13 לעדותו). מר בראון העיד כי התובעת לא קיבלה את השטחים (בעמוד 14; ראו עדות הנתבע, לפיה התובעת מסרה בעל פה כי תפתח את השטח (עמוד 27. הנתבע טען כי לא הוצגה בהקשר זה התחייבות כתובה של התובעת)). הנתבע אישר כי השטחים לא הפכו לקניין של התובעת (בעמוד 27). התוצאה היא, כי לא הוכחה אמיתות הפרסום שעשה הנתבע לעניין זה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח דחייתה על הסף של עתירה שהוגשה לעניין זה בשנת 2008 על ידי "עמותה להגנת נחל חלילים" (עת"מ 8130/08; ראו גם ת/1).

28. התובע טוען לקיומן של הגנות תום לב, ובמרכזן קיומן של חובה מוסרית, חברתית או ציבורית לעשות את הפרסומים. לא שוכנעתי מטענה זו. אכן, התובע היה במועדים הרלוונטיים חבר מועצה. ברם, אין בכך כדי להצביע על חובה כלשהי לעשות פרסומים, בדרך של מדור אישי בתשלום או בדרך של מכתבים לעיתון, ובהם טענות עובדתיות פוגעניות, אשר לא נמצא להן בסיס של ממש. אף לא נמצא בסיס לחובה לעשות פרסומים כאמור, בלא בדיקה ממשית של אמיתות הטענות. הימנעות מבדיקה כאמור אף משמיטה את הבסיס מתחת טענת תום הלב (ראו סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע; ראו עדות הנתבע, בעמוד 27). בהקשר זה יש ממש בטענת התובעת, כי הנתבע לא הצביע על פעולות ממשיות בהן נקט על מנת לוודא את אמיתות הפרסום. יש גם ממש בטענת התובעת, כי לנוכח עדותו של הנתבע עצמו, עולה ספק האם האמין באמיתות טענותיו, ככל שהן מייחסות לתובעת התנהגות מושחתת (ראו עמודים 20, 25 לעדות הנתבע; ראו בהקשר זה סעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע).

29. הנחה שלא כדין בארנונה למיזם. התביעה מבוססת גם על כך, שכותרת הפרסום הרביעי (21.12.06) היא "חלמאות או שחיתות? המועצה מתכוונת לאשר 70 אחוז הנחה בארנונה לקאנטרי". בכותרת המשנה, אשר גם עליה מבוססת התביעה, נטען ל"עוד הטבה ליזם של המפלצת". הנתבע חזר על טענות דומות לעניין ניסיונות של התובעת לקבל הטבות בארנונה עבור הקאנטרי, במודעה מיום 15.11.07, שם עולה טענה לפעולה של "מקורב פלוני" הרוצה לעזור ל"יזם אלמוני", ולפעולה בדרך של "עורמה ותרמית" אשר תכליתה להקטין את שיעור הארנונה לקאנטרי (להלן – הפרסום השישי). התביעה מבוססת גם על פרסום נוסף, מיום 7.2.08 (הפרסום השביעי), בו עולות טענות ביחס לאמירות ומצגים של ראש המועצה לעניין זה, המכחישות את הטענה בדבר הבטחת הקלות ליזם, היא התובעת.

30. ניתן לקבוע באופן חד משמעי, כי הפרסום השביעי אינו עוסק בתובעת, ואין בו משום לשון הרע עליה. לגבי הפרסומים האחרים, התמונה חד משמעית פחות. הפרסומים מתמקדים במועצה, ולא בתובעת. ניתן להבין את הפרסום השישי כמתייחס גם לתובעת. פירוש כזה נתמך באמירה לפיה ניתנה עוד הטבה לתובעת. במבחן האדם הסביר, הדברים עשויים לעורר השתמעות כאילו המדובר בקנוניה אשר התובעת היא צד לה. הנתבע עצמו העיד בהקשר זה, כי "דבר אחד זה מקרי, רצף של דברים זה קונספירציה, הארנונה היתה עוד נדבך בשורה של הטבות שקיבל היזם ברזאני מהמועצה" (בעמוד 24).

31. עם זאת, הדברים אינם ברורים לגמרי. פירוש הפוך, לפיו הדברים מתייחסים למועצה המקומית או לחבריה, אפשרי באותה מידה על פי תוכן הדברים והקשרם. לא למותר להוסיף, כי בפרשת הרציקוביץ קבע בית המשפט העליון, כי "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). במצב המתואר, אין בסיס מספיק להטיל על הנתבע אחריות בלשון הרע ביחס לעניין זה.

32. (א) למען שלמות התמונה אעיר, כי במישור העובדתי עולה מן החומר שבפניי תמיכה חלקית בטענות הנתבע. הנתבע טען בתצהירו לגבי הפרסום הרביעי, כי באותה עת הביאו בפניי המועצה נוסח של צו ארנונה לפיו המחזיקים העתידיים בשטחים שבמיזם ישלמו ארנונה בשיעור של כ – 77 ₪ למ"ר, במקום 249 ₪ למ"ר בשטחים אחרים בעלי אופי דומה (משרדים, מסחר, שירותים, מוסדות חינוך ותרבות) ביישוב (פיסקה 25 לתצהיר). נוסח של צו כאמור, מיום 22.10.2006, צורף על ידי התובע, כחלק מנספח 9 לתצהירו. הוא אכן מלמד על כוונה לחייב את המיזם בשיעור ארנונה מופחת, במידה משמעותית, ביחס לזו שנגבתה משטחים אחרים בעלי אופי דומה (השוו לשיעור הארנונה בצו של שנת 2010, שם הושוו התעריפים החלים על שני סוגי הנכסים האמורים).

(ב) עם זאת, לא הוצג צו דומה המתייחס למועד הפרסום השישי. יש להוסיף, כי מעדות הנתבע לא עולה ראייה של ממש הקושרת את התובעת עצמה לאי תקינות, אי יושר או פליליות בהקשר זה (ראו בעדות התובע, בעמוד 24). אוסיף עוד, כי מעדות מר בראון, נציג התובעת, עולה כי זו, או מי מטעמה, לא היה בקשר עם ראש המועצה בעניין זה (בעמוד 12).

33. דברים אלה נאמרו מעבר לנדרש. נוכח המסקנה, כי לא הוכחה לשון הרע על התובעת בדברים האמורים, התביעה, ככל שהיא מתבססת עליהם, אינה יכולה להתקבל.

34. "כרישי נדל"ן תאבי בצע". התביעה נשענת גם על אמירה שפורסמה על ידי התובע במודעה נוספת (22.5.08, הפרסום השמיני), שם כונו התובעת וקבלנים אחרים "כרישי נדל"ן תאבי בצע". הביטויים בהם נעשה שימוש בפרסום זה הם אכן חריפים. יש בהם משום לשון הרע. שמה של התובעת אינו נזכר בפרסום זה, אך המיזם, לצד מיזמים אחרים, נזכר באופן מפורש.

35. עם זאת, לנתבע עומדת הגנה בהקשר זה. השימוש בביטויים האמורים אינו מובלט בכותרות שבפרסום. הוא מובלע בטקסט. במבחן האדם הסביר, משקלם היחסי נמוך. אין בפרסום גם טענה ספציפית כלפי התובעת, כי אם טענה כללית לגבי יזמי נדל"ן המבקשים לקדם מיזמים שונים באזור היישוב מבשרת ציון. מיזמים אלה נזכרים בפרסום. הטענה שבבסיס האמירה, היינו כי האינטרס היסודי המניע את יזמי הנדל"ן הינו אינטרס ממוני, אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת של ממש. בנסיבות אלה, ובשים לב לשיקולים הכלליים עליהם עמדתי לעיל, הנוגעים לצורך לאפשר דיון ציבורי פתוח, בלא מורא, בעניינים בעלי חשיבות לציבור, אני קובע כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב, בהבעת דעה, לגבי דברים אלה.

36. סעדים - פיצויים. התובעת אינה טוענת לנזק ממוני. הטענה היא לפיצוי ללא הוכחת נזק. התובעת היא תאגיד. לטענת הנתבע, התובעת אינה זכאית לפיצוי כאמור, באין ראייה לנזק ממוני בפועל. בהקשר זה מפנה הנתבע לספרות, בה נכתב כי מקום בו מדובר בתאגיד יש מקום לפסוק פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, רק אם הפגיעה בשם הטוב גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד (שנהר, בספרו הנ"ל, בעמוד 160). דעה דומה הובעה גם בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי נ' גור (2009)). על פי עמדה זו, יש להוכיח נזק ממון, כתנאי לפסיקת פיצוי לתאגיד בתביעת לשון הרע.

37. אני דוחה טענה זו של הנתבע. כמה שיקולים ביסוד עמדתי.

38. ראשית, לא שוכנעתי כי במקרה זה יש תחולה להוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הוראה זו שוללת פסיקת פיצויים לתאגיד, מקום בו לא נגרם נזק. ברם, המונח "נזק" בפקודת הנזיקין מוגדר באופן רחב. הגדרה זו כוללת "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" (סעיף 1 לפקודה; ההדגשה הוספה). יוצא, כי עצם הפגיעה בשם הטוב הוכרה בפקודת הנזיקין כנזק. קבעתי לעיל, כי שמה הטוב של התובעת נפגע. ממילא, נגרם לה נזק במובן ביטוי זה בפקודת הנזיקין.

39. שנית, מסקנה זו נתמכת גם בשיקולים הנוגעים לתכלית החקיקה. "חזקה על כל דבר חקיקה שהוא מבקש להשיג תוצאות סבירות וליצור 'מערכת סבירה וקוהרנטית'" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני) פרשנות החקיקה (ירושלים תשנ"ג – 1993), בעמוד 543). שלילת זכותו של תאגיד לפיצויים במקרים מסויימים, מכוח סעיף 10 לפקודת הנזיקין, היא בעייתית. לעניין זה צויין בספרות, כי "מטרת ההוראה היא, כנראה, למנוע תביעת פיצויים על ידי תאגיד בלי להוכיח נזק באותם המקרים בהם זכאי היה אדם שניזוק לפיצוי בלי להוכיח את הנזק ... קשה להצדיק הוראה זו..." (ברק, אנגלרד, חשין, תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, ירושלים תשל"ז, בעמוד 371; ראו גם א' ברק, מבחר כתבים (ח' ה' כהן וי' זמיר, עורכים, תש"ס - 2000, כרך ב) בעמוד 1194). שיקול פרשני זה מצדיק לפרש את הוראת סעיף 10 פירוש מצמצם, אשר יפחית ככל הניתן את תוצאתו הבלתי סבירה. פירוש זה משתלב היטב עם פירוש מילולי של פקודת הנזיקין, בהתאם לסעיף ההגדרות שלה, כמוסבר לעיל.

40. שלישית, פירוש סעיף 10 האמור באופן המוצע מתיישב היטב עם מכלול הוראותיה של פקודת הנזיקין. קיים שוני ברור בין הוראת 10 האמורה, ובין סעיפים אחרים בפקודה, בהם סוייגה הזכות לפיצויים בקיומו של נזק ממון דווקא (ראו בין היתר בסעיפים 29 סיפא; 31 סיפא; 43(2); 48ב; 56; 58(א); 62(א) סיפא). הוראת סעיף 10 אינה מדברת על נזק ממון. עולה מכך, כי המחוקק הבחין בבירור בין מקרים בהם נדרש נזק ממון דווקא כתנאי לפיצוי, ובין מקרים בהם אין דרישה כזו.

41. רביעית, קיימת הצדקה עניינית להכיר בזכותו של תאגיד לפיצויים בלא הוכחת נזק. אכן, כאשר מדובר בתאגיד, אין ענייננו בפגיעה בכבוד, אשר נלווה לה מימד רגשי הדומה לפגיעה בכבודו של אדם בשר ודם. עם זאת, לפגיעה בשם הטוב יש לא רק מימד אישי ורגשי. יש לה גם מימד רכושי. ברוח זו צויין בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (2008), כי "הנחת היסוד היא כי לנפגע, כלכל אדם, יש שם טוב, וכי לערך זה יש משמעות רכושית בעלת ערך כספי" (בפיסקה 57). מכאן ההצדקה לפסוק לתאגיד פיצויים בלשון הרע, גם בלא הוכחת נזק ספציפי.

42. ודוק. שמו הטוב של תאגיד אינו הפקר. בדומה לאדם בשר ודם, עצם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עלולה להסב נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ומדידה. נזק זה עשוי, במקרים כגון זה שבפניי, להצדיק פסיקת פיצויים כלליים בתביעת לשון הרע, גם לתאגיד (ראו פסק דינו של בית הלורדים האנגלי בפרשת Jameel and others v. Wall Street Journal Europe Sprl [2006] UKHL 44, at sec. 17). באותה פרשה עמד בית המשפט על כך, שבנסיבות בהן הפרסום עלול לפגוע בעסקיו של התאגיד, קיימת הצדקה עניינית לפסוק פיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב. זאת, נוכח הערך שיש לשמו הטוב של התאגיד. נאמר (מפיו של Lord Bingham), כי
“… the good name of a company, as that of an individual, is a thing of value. A damaging libel may lower its standing in the eyes of the public and even its own staff, make people less ready to deal with it, less willing or less proud to work for it. If this were not so, corporations would not go to the lengths they do to protect and burnish their corporate images. I find nothing repugnant in the notion that this is a value which the law should protect. Nor do I think it an adequate answer that the corporation can itself seek to answer the defamatory statement by press release or public statement, since protestations of innocence by the impugned party necessarily carry less weight with the public than the prompt issue of proceedings which culminate in a favourable verdict by judge or jury.
 ….   I do not on balance consider that the existing rule should be changed, provided always that where a trading corporation has suffered no actual financial loss any damages awarded should be kept strictly within modest bounds.”
(sec. 26 – 27; see also Derbyshire County Council v Times Newspapers Ltd [1993] AC 534, 547)
43. פסיקה ברוח זו נקלטה במשפט המקומי. כך פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א. 2430/58 שיכון עובדים בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פסקים (מחוזיים) כג' 151 (1960). באותה פרשה פסק בית המשפט, כי חברה זכאית לפיצוי בגין פרסום של לשון הרע, העלול לפגוע בעסקיה וברכושה. הלכה למעשה, נפסק באותה פרשה פיצוי כספי, צנוע יחסית, נוכח פרסום שייחס לתובעת שם מרמה, בלא שהוכח נזק ממוני כלשהו.
44. עוצמתה של פסיקה זו מתחזקת באופן ממשי נוכח העובדה, שהיא קדמה בזמן לחקיקת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המאפשר פיצוי בלא הוכחת נזק כלשהו. לא למותר להזכיר, כי חוק איסור לשון הרע חל מפורשות גם על תאגידים. הוראת סעיף 7א האמורה היא רחבה. היא קובעת כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". היא חלה על פי לשונה גם על נפגעים תאגידים.
45. רביעית, יש להפנות, בהקשר זה, גם להוראת סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי הוראות פקודת הנזיקין יחולו על פרסום לשון הרע "בכפוף להוראות חוק זה". הוראת סעיף 7א, הקובעת פיצוי בלא הוכחת נזק, היא בגדר "הוראות חוק זה", אשר סעיף 10 לפקודת הנזיקין הוכפף לה.
46. חמישית, מן ההסטוריה החקיקתית עולה, כי ביסוד הוראת סעיף 7א עומדת תכלית הרתעתית (ראו הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק) התשנ"ח – 1998, הצעות חוק 2748 27 ביולי 1998). הדברים משתלבים ברציונלים הכלליים לפסיקת פיצויים בלשון הרע. לעניין זה נפסק, כי "בתפיסת סעד הפיצויים בעוולת לשון הרע מובנים שיקולים רחבים, המתחשבים לא רק בנזקו של הנפגע, אלא גם באינטרס ציבורי שעניינו ענישה, הרתעה, וחינוך הציבור לסטנדרטים ראויים של שיח ציבורי ושיח בין אדם לאדם" (עניין שרנסקי הנ"ל, בפיסקה 73). יוצא, כי הן מנקודת המבט של התכלית הפיצויית של דיני לשון הרע, והן מנקודת המבט של התכלית ההרתעתית של דינים אלה, יש הצדקה מלאה לפרש את הדין כמכיר בזכותו של תאגיד לפיצוי בגין לשון הרע, גם בלא הוכחת נזק.
47. שישית, התניית פיצוי לתאגיד בגין הוצאת לשון הרע בהוכחת נזק ממוני היא בעייתית מבחינה נוספת. קיים קושי אינהרנטי לבסס קיומו של נזק ממוני כתוצאה מלשון הרע. מורכבות מיוחדת קיימת בהוכחתו של קשר סיבתי בין פרסום לשון הרע ובין נזק ממוני. ברוח זו ציין בית המשפט העליון, כי "עוולת לשון הרע גוררת באופן טבעי נזקים שלא אחת קשה לאמוד אותם במושגים ממוניים" (עניין שרנסקי, בפיסקה 50). יוצא, כי אימוץ עמדה המחייבת, כתנאי הכרחי לפיצוי, הוכחה של נזק ממוני, מצמצמת עד מאד את היקף זכותו של תאגיד לשם טוב. קשה ליישב תוצאה זו עם ההכרה החוקית בזכותו של תאגיד לשם טוב (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע).

48. התוצאה היא, כי אני קובע שלתובעת קמה הזכות לפיצוי, בלא הוכחת נזק, בגין הוצאת לשון הרע עליה. ודוק. בהפעלת שיקול הדעת בקביעת היקף הפיצוי יש לגלות זהירות. לקביעת פיצוי גבוה עלול להיות אפקט מצנן על ביטויים עתידיים. פיצוי כזה עלול להרתיע מפרסמים פוטנציאליים מפרסומים אשר עשוי להיות טמון בהם אינטרס ציבורי חשוב. עוצמתן של ההצדקות לפסיקת פיצוי לתאגיד בלא הוכחת נזק, מקום בו מדובר בפרסום העלול לפגוע ברכושו או עסקיו של תאגיד, חלשה במידה ניכרת מן ההצדקה לפסוק פיצוי לאדם בשר ודם, אשר ההנחה היא כי חווה פגיעה רגשית כתוצאה מן הפרסום הפוגע. על רקע זה, כמוסבר לעיל, אומצה מדיניות לפיה יש לפסוק לתאגיד, בנסיבות מסוג זה, פיצוי צנוע בלבד.

49. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה הקונקרטי? במקרה שבפניי לא הוכח, כאמור, נזק מיוחד. עם זאת, הוכחו פרסומים הפוגעים בבירור בשמה הטוב של התובעת. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מספר הפרסומים בהם מדובר, תוכנם החריף, המקום בו פורסמו, תדירותם, ועיתויים, מצביעים על הסתברות ממשית לגרימת נזק לעסקיה של התובעת. בנסיבות אלה, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה הברורה בשמה הטוב, שהוכחה במקרה זה.

50. לעניין זה יש להביא בחשבון גם, כי אין מדובר בתובע בשר ודם. אין ראייה לנזק ממוני. גם לא הוכחה כוונה ממשית לפגוע. לעניין זה, טען הנתבע כי הפרסומים באו על מנת להיטיב עם היישוב ותושביו, ולמנוע פרוייקט שיפגע בהם. מטרתו לא היתה לפגוע בתובעת (פיסקה 44 לתצהירו). טענה זו לא הופרכה, הגם שניתן לתהות האם חלק מן הדברים שנטענו בפרסומים, דוגמת הטענה לעניין קשרי הון ושלטון, היה נחוץ למטרה הנטענת. הנתבע לא נמנע מהעלאת טענות מרחיקות לכת, על יסוד תשתית חלקית ובלא בדיקה ממשית. הוא לא נקט בפעולות אלמנטריות לפנות לתובעת או לגורמים אחרים על מנת לוודא את טענותיו. יש להביא בחשבון גם כי חלק עיקרי מן הפרסומים התמקד במועצה המקומית, ולא בתובעת. הפרסומים היו במתכונת של פרסום עיתונאי, אך ברור מהם כי מדובר במודעה. עם זאת, הדובר הינו אדם בעל תפקיד בכיר ברשות המקומית. האדם הסביר ייחס יתר משקל לדבריו. גם בכך יש להתחשב. בשים לב לכל האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך של 35,000 ₪.

51. סעדים - תיקון והבהרה. הנתבע ביצע פרסום של לשון הרע על התובעת. התובעת זכאית כי ייעשה פרסום של תיקון והכחשה, באותו מקומון, ומידת בולטות ובמיקום דומים לאלה של הפרסום המקורי. בתיקון ובהכחשה ייכתב כך:

"תיקון והכחשה: פרסומים בעניינה של חברת י.ד. בראזני נכסים ובניין בע"מ

בפרסומים שעשיתי בימים 3.8.06, 25.10.07 במקומון "זמן מבשרת", טענתי כי הקשר בין הון לשלטון הביא לכך, שחברת י.ד. בראזני בע"מ, היא היזם של פרוייקט הקאנטרי במבשרת, קיבלה מן המועצה שטח מקרקעין בגודל של עשרות דונם, ללא תמורה הולמת וללא שהתבצע מכרז כפי שדורש החוק. טענתי בהקשר זה, כי ההון והשלטון גוברים על החוק. כיניתי את ההתנהלות לעניין זה כשחיתות.

תביעת לשון הרע שהגישה חברת י.ד. בראזני נגדי התקבלה לעניין פרסומים אלה. בית המשפט קבע, כי בפרסום האמור היה משום לשון הרע על החברה. נקבע, כי בנסיבות העניין ייחסתי לתובעת התנהגות מושחתת. נקבע, כי לא הוצבע על נתונים אובייקטיביים כלשהם, המלמדים על קשר בין הון ושלטון אשר הביא להקצאת המקרקעין הנטענת, או המלמדים על שחיתות בהקשר זה. נקבע גם, כי לא הוכח שקשרי הון ושלטון גברו, כנטען, על החוק. בתוך כך נקבע, כי לא הוכחה הקנייה בלתי חוקית של השטח האמור לתובעת.

בפסק הדין חוייבתי לפצות את החברה בסך של 35,000 ₪. חוייבתי גם בפרסום התיקון וההכחשה לעיל"

תיקון והכחשה כאמור יפורסמו לא יאוחר מיום 14.1.12.

התוצאה

א. התביעה מתקבלת חלקית. הנתבע ישלם לתובעת 35,000 ₪ לא יאוחר מיום 14.1.12. עד אותו מועד על הנתבע לבצע פרסום של תיקון והכחשה, כפי שנקבע לעיל.

ב. אשר להוצאות משפט. התביעה התקבלה באופן חלקי בלבד. הסעד שנפסק עומד על אחוזים בודדים מן הסעד שנתבע. יש יסוד סביר להניח, כי ההיקף המקורי של התביעה הקרין על היקף המשאבים להם נדרש הנתבע לצורך ניהול הגנתו. בנסיבות אלה, אני נמנע מפסיקת הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון