האם הפצת מכתב ''לא לעבוד עם חברה'' מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הפצת מכתב התראה ''לא לעבוד עם חברה'' מהווה לשון הרע:

1. מוקד הדיון בהליך זה הוא טענת התובעת להוצאת לשון הרע על ידי הנתבע, תוך כוונה לפגוע בשמה הטוב של התובעת ובמוניטין הקנוי לה כחברת בניה ושיפוץ מבנים, וזאת באמצעות שני מכתבים, אותם כתב והפיץ לדיירי הבית המשותף ברחוב רות 7 בחיפה.

עיקרי התביעה

2. לקראת סוף שנת 2008 פנו מר דוד כץ ומר עמוס ברקת, שניים מדיירי הבית המשותף ברחוב רות 7, שם מתגורר הנתבע, אל התובעת וביקשו לקבל ממנה הצעה ליישום תמ"א 38 בבית המשותף. לדברי התובעת, לאחר שביקרה במקום והכינה הצעה מסודרת, החל מו"מ לגיבוש הסכם ובהמשך אף הוכנו, לבקשת הנציגים, תוכניות אדריכליות ליישום התמ"א. לאחר שהתקיימו ישיבות דיירים בהן הועברו התוכניות ונדונו, נבחרה האלטרנטיבה המועדפת על הדיירים. בשלב זה, לטענת התובעת, כבר חתמו 66% מבעלי הדירות בבית המשותף המונה שש דירות, על התחייבות שלא לפנות לקבלן אחר (להלן: "מסמך ההתחייבות").

3. כאשר ביקשה התובעת לקבוע מועד לחתימת ההסכם, הודיעו הנציגים כי הנתבע מתנגד לחתימת ההסכם כיוון שישנם דברים שמפריעים לו בפרויקט והציעו כי נציג התובעת ייפגש עם הנתבע ועם אשתו באופן אישי.
בהתאם התקיימה פגישה של הנתבע ואשתו עם ב"כ התובעת, עו"ד דורפברגר, בה הביע הנתבע חשש כי ערך דירתו יֵרד בשל מיקום הממ"ד והמרפסת שייבנו במסגרת התוכנית על חשבון התובעת. הוצעו לו פתרונות שונים, אולם בסופו של דבר הודיע הנתבע כי אם תאפשר לו התובעת לרכוש את אחת מדירות הפנטהאוז שעתידות להיבנות על גג הבית בהנחה, יסיר את התנגדותו. התובעת הציעה לו זכות ראשונים על אותה דירה, אולם הנתבע טען כי אין בכך די. בהמשך, הוצעה לו אותה דירה בתמורה ל- 550,000$ (במקום במחיר של 650,000-700,000 $) אולם הנתבע הודיע בהמשך, באמצעות בנו, עו"ד גיא סיון, כי הוא מוכן לשלם 150,000$ בלבד. עו"ד סיון הודיע לתובעת כי אם לא תסכים למכור לנתבע את הדירה במחיר האמור, יביא הנתבע קבלן אחר לביצוע הפרויקט.
4. ביום 19.8.09 כתב ב"כ התובעת מכתב לאחד מנציגי הבית המשותף, מר דוד כץ, בו פירט את עיקרי הפגישה עם הנתבע ואשתו והשיחה האמורה עם בנו של הנתבע, והציע כי יתקדמו לחתימה, ללא הנתבע.
ביומיים העוקבים למועד משלוח המכתב למר כץ, בתאריכים 20.8.09 ו- 21.8.09, שלח הנתבע שני מכתבים לדיירי הבית המשותף בהם נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים:

"אנו חוששים מהתקשרות עם קבלן שעיקר עיסוקו אחזקה ושיפוצים"

"הדרך בה נוקט הקבלן דורפברגר הינה דרך של הפרד ומשול"

"הפרויקט בתכנון שהוצע והקבלן שהוצע איננו נכון וראוי במיוחד שמדובר בקבלן אשר כמיטב ידיעתנו הנו ללא נסיון מוכח בתחום. פעולה זו עשויה לגרום לנו נזק ממשי"

בכך, לטענת התובעת, יש משום הוצאת לשון הרע, המצדיקה פיצוי בהתאם לחוק.

5. ביום 23.8.09, יומיים לאחר מכן, כבר שלחה התובעת מכתב התראה לנתבע בו דרשה את התנצלותו על הדברים הפוגעניים וכן דרשה, כפיצוי, כי יתרום לעמותת רוטרי 20,000 ₪.
ביום 1.9.09, הוגשה תובענה זו.
התובעת טוענת כי מניעיו של הנתבע, כך מלשון כתב התביעה, היו אכזבתו מסירוב התובעת להיענות לדרישותיו הכספיות.
התובעת עותרת לפיצוי בסך של 100,000 ₪, חיוב הנתבע לשגר אל התובעת מכתב התנצלות על הוצאת לשון הרע, חיוב הנתבע להימנע מלחזור על מעשיו וחיובו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בגין ההליך.

טענות הנתבע

6. הנתבע טען כי לא הוציא דיבתה של התובעת רעה וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בשמה הטוב או במוניטין שלה. לטענת הנתבע, מטרתה של תביעה זו הינה הפעלת לחץ על הנתבע על מנת לאלצו להסכים לבנייה על ידי התובעת. הנתבע ציין את סמיכות הזמנים שבין משלוח המכתבים על ידי הנתבע לדיירי הבית המשותף, 20.8.09 – 21.8.09, מועד משלוח ההתראה לנתבע 23.8.09 ומועד הגשת התביעה, 1.9.09. לדברי הנתבע, יש בכך להעיד אודות מטרת התובעת בהגשת תביעה זו והיא, לטענתו, הפעלת לחץ עליו כי ייתן הסכמתו לביצוע פרויקט הבנייה על ידי התובעת.
7. הנתבע טען כי התובעת לא הוכיחה מעולם, וגם לא טענה לכך בכתב התביעה, כי היא בעלת נסיון בבנייה לפי תמ"א 38.
הנתבע הבהיר כי נציגי הדיירים לא הוסמכו להגיע להסכמות כלשהן עם התובעת, אלא אך להביא בפני הדיירים הצעות. כמו כן, מעולם לא הוסכם על "טיוטת הסכם", מתווה בניה או התקשרות עם התובעת. בפועל, לתובעת לא היתה כל זכות לבנייה בבניין בו מתגורר הנתבע וטענותיה נובעות מכך שמיהרה "לתפור מחלפות" טרם זכתה בפרויקט.
הנתבע טען כי דיירי הבנין וכך גם התובעת, ידעו אודות התנגדות הנתבע ואשתו לתוכנית ולמבצע ולכן, כך נראה, לא התבקשו לחתום על מסמך ההתחייבות, שעליו חתמו חלק מהדיירים האחרים בבנין.

8. הנתבע טען כי בפגישתם עם עו"ד דורפברגר, מטעם התובעת, הועלו הצעות, אך לא היתה הסכמה והנתבע הבהיר כי בהעדר הסכמה, לא ייתן אישורו לביצוע הפרויקט על ידי התובעת. מנגד, כך לטענתו, חש מאויים על ידי עו"ד דורפברגר אשר רמז כי יפעל נגד בנו, עו"ד סיון, בלשכת עורכי הדין וכן, טען בפני הנתבע, כי לאור הסכמת יתר הדיירים, יוכל לבצע את הפרויקט "על אפו ועל חמתו". באותה פגישה, כאשר הבהיר ב"כ התובעת לנתבע ולאשתו כי בידיו חתימות של דיירי הבניין, ביקש הנתבע לראות את אותו מסמך התחייבות, אך עו"ד דורפברגר סירב לכך.

9. לטענת הנתבע, דווקא התובעת היא שהוציאה דיבת הנתבע ואשתו רעה, וזאת במכתבה למר כץ אשר הועבר לנתבע וליתר דיירי הבניין. במכתב תוארה השתלשלות עניינים רחוקה מן המציאות, המציגה את הנתבע ואשתו כמציגי דרישות "בלתי הוגנים ובלתי נעימים".
מכתביו של הנתבע, נשוא תביעה זו, באו בעקבות אותו מכתב מכפיש שנשלח על ידי התובעת ומצא דרכו לכל דיירי הבנין. לטענת הנתבע, אין במכתביו משום הוצאת לשון הרע, אלא עמידה על זכויות לגיטימיות ועל טענות הראויות להישמע בין דייר בבניין משותף לבין יתר הדיירים בבניין. הנתבע טען כי הסתמך במכתביו, על פרסומים באינטרנט.

10. בסופו של יום, טענות הנתבע הן כי אין המדובר בפרסום לשון הרע או לחילופין, כי הנתבע חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, מאחר שפעל בתום לב, ללא כוונה לפגוע בתובעת, ותוך דאגה לזכויותיו שלו, ודבריו במכתבים הם משום הבעת דעה. מכתביו נכתבו בתום לב, תוך שהנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, על אפשרות הפגיעה הנטענת בתובעת, לדבריו, הדברים נכתבו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע ושל דיירי הבניין, הפרסום היה ביקורת על פעולות שעשתה התובעת בפומבי ונעשה על מנת לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסם קודם לכן על ידי התובעת עצמה.


האם התובעת, בהיותה תאגיד, זכאית לפיצוי בגין "לשון הרע" אף בלא הוכחת נזק?

11. לטענת הנתבע בסיכומיו, לתובעת לא קמה עילת תביעה נגד הנתבע, שהרי לא הוכח כי נגרם לתובעת נזק כלשהו על ידי המכתבים שנכתבו על ידי הנתבע ומכח סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה, אלא אם גרמה לו נזק.
לא הוגשו סיכומי תשובה ולא הועלתה כל טענה שהיא מצד התובעת ביחס לכך.
ברגיל, נכון היה להתייחס לעניין זה, בתום הדיון, ואולם, מאחר שעל פי טענת הנתבע, העדר הוכחת נזק מוביל לדחיית התביעה תוך קביעה כי אין התובעת כתאגיד זכאית לפיצוי כלשהו, אתייחס לטענה זו, כבר בשלב זה.

12. סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך:
"תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק"

סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כך:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

איזה מבין שני אלו גובר? האם יכול תאגיד להיפרע פיצויים בעוולה של "לשון הרע" גם בלא שנגרם לו נזק?
עיון בפסיקה מלמד כי שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון.

גישה אחת, עולה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א (י-ם) 920/95, כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון (17.2.99) וכן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 2556-04 Burbank Animation Studios Pty Ltd נ' קלסיקלטת בע"מ (2010) (13.9.10), שם נקבע כי בעוולת לשון הרע אין צורך להוכיח כי נגרם נזק ואת גובהו כדי לזכות בפיצויים, גם כאשר מדובר בתאגיד.

גישה הפוכה, המובאת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, היא כי יש לאבחן בין תובע אדם, בשר ודם לבין תובע תאגיד, שהרי "עגמת נפש יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש". לפיכך, על מנת שתאגיד יזכה בפיצויים, עליו להוכיח, כך על פי פסק הדין, כי הפרסום גרם לו לנזק ממוני. )ת"א (י-ם) 8069/06, החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור, (13.7.09)).

גישה דומה ננקטה גם בפסק דינה של ס' נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, הש' יפה הכט, בת"א (י-ם) 1452/96, הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ (11.10.05) וכן, בפסק דינו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת הש' ממן בת"א (נצ') 643/97, חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטרן) בע"מ נ' ח'ורי (29.12.05).
פסק הדין האחרון הגיע לערעור לבית המשפט העליון, אולם היה זה ערעור של המפרסם ולא של החברה, אשר תביעתה נדחתה בהעדר הוכחה לנזק ממון. משכך, לא נדונה במישרין ולא הוכרעה הסוגיה. עם זאת, בית המשפט העליון עמד בפסק דינו על האפשרות כי שמם הטוב של נושאי משרה בתוך תאגיד ייפגע כתוצאה מדברים שנאמרו על התאגיד, ואף ציין כך:
"ייתכנו פרסומים שעל אף היותם משמיצים, אינם מקימים עילת תביעה לתאגיד עצמו, בוודאי כאשר תביעת התאגיד לפיצוי אינה מבוססת על קיומו של נזק ממון (וראו י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהד' שנייה מעודכנת ומתוקנת, ג' טדסקי עורך (ירושלים, תשל"ז) 371-369; שנהר, 161-160)."
[ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון(קסר אלמוטראן) בע"מ (17.9.07)]

כאמור, גם שנהר, בספרו, מציין כי קיים הבדל בין תובע תאגיד לתובע אדם פרטי בעניין הזכות להיפרע פיצויים בלא הוכחת נזק, זכות העומדת רק לאדם הפרטי (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 160).

פסקי דין של בתי משפט השלום הלכו לאורך השנים, חלקם לפי הגישה הראשונה וחלקם לפי הגישה האחרת.

13. כאמור, נמצאנו במצב שבו קיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום, בלא הכרעה מחייבת.

דעתי היא כי הפיצוי שנקבע בחוק איסור לשון הרע, בא לפצות נפגע, אשר גם אם לא נגרם לו נזק ממון הניתן להוכחה, עדיין נגרמה לו עגמת נפש, השפלה, או ביזוי. מתקשה אני לראות כיצד זה נגרמת לתאגיד פגיעה נפשית שכזו.
בשאלה האם גובר סעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי תאגיד לא יהא זכאי לפיצויים בשל עוולה אלא אם נגרם לו נזק, או שמא גובר סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי עד לגובה של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, סבורה אני כי הראשון הוא הגובר.
קביעת המחוקק כי ניתן יהיה לחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק, באה ליתן מענה לאותם מקרים בהם האדם נפגע בנפשו, גם אם לא ניתן לכמת זאת, והטעם לכך הוא ברור, שהרי "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; ..." (קוהלת ז', א') וכאמור, המטרה היא לפצות על פגיעה רגשית, נפשית, כאשר זו אינה קיימת במקרה של תאגיד.
איני סבורה כי הכוונה היתה לקבוע מקרה ספציפי אשר יגבר על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין ואף איני רואה את ההגיון וההצדקה לכך.
אם מדובר היה בתביעתם של נושאי משרה, שבאה בעקבות פרסום המהווה "לשון הרע", ראוי היה לבדוק את תוכן הפרסום המשמיץ, הפעולות והתכונות שיוחסו לתאגיד, זהות בעלי האינטרסים שנפגעו ואופי תפקידם בתאגיד (ראה ע"א 1351/06 לעיל), אולם אין זה המצב בתביעה זו שבפניי, היא תביעתה של החברה בלבד.

לפיכך, דעתי היא כי בהעדר הוכחת נזק, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו, גם אם פורסמו דברים המהווים "לשון הרע".

14. האם הוכח כי נגרם נזק לחברה?
התשובה לכך היא שלילית.
לא הוכח כי עבודת הבניה לא נמסרה לידי התובעת בשל דבריו של הנתבע. אף לשיטתה של התובעת עצמה, יכולה היתה לקבל את הפרויקט גם ללא הסכמת הנתבע, כך ציינה היא במכתבה אל מר כץ. בפועל, התובעת לא קיבלה את הפרויקט לביצוע על ידי יתר הדיירים. אלו אף לא הובאו להעיד על מנת להוכיח כי לולא מכתביו של הנתבע, היה הפרויקט נמסר לביצוע לתובעת. מעדותו של מר דוד כץ, דייר הבניין ומי שעסק במו"מ מול התובעת, בשם הדיירים, עולה כי לא נוהל מו"מ בשם הדיירים על נוסח הסכם ההתקשרות, אלא לדבריו, אחת הדיירות, עו"ד במקצועה, עיינה בהסכם לבקשת מר כץ והעבירה אותו ליתר הדיירים (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 21). וכן, לדבריו, "מה שנוהל זה הצעות, רעיונות שהופצו לדיירים" (עמ' 12 ש' 11) ועוד, בתשובתו לבאת כוח הנתבע, "את קוראת לזה מו"מ, אני קורא לזה ניסוי ותהייה וטיוטות. בסופו של דבר, היה צריך הסכמות של כולם. מה שאני אומר שלא חתמו ולא הסכימו" (עמ' 12, ש' 24).

15. באסיפת הדיירים מחודש נובמבר 2009, לאחר הגשת התביעה, מסרה אותה דיירת, אשר על פי הטענה עסקה בבדיקת ההסכם, מפורשות, כי הערותיה להסכם נעשו בשמה ובשם בעלה ואין היא מייצגת את כל הדיירים מול התובעת. לדבריה, העבירה הערות כבר בחודש מרץ 2009 לעו"ד דורפברגר אשר אמר לה כי לא בשלה העת לדיון על ההסכם וכך נותר הדבר עד לחודש ספטמבר 2009 (לאחר הגשת התביעה – ר.ג.מ.), שאז פנתה היא, שוב, לתובעת בבקשה לנסות ולקדם את העניין.

עוד עולה מאותה אסיפה, כי גם מקדמי המו"מ מול התובעת, משפחת כץ וברקת, הבהירו שלא היתה להם כל כוונה לחתום על חוזה באותו מועד, עם התובעת, בוודאי לא עד שיהיו בידיהם תוכניות מסודרות מטעם התובעת.

16. מן האמור עולה כי טענת התובעת, בסעיף 3 לסיכומיה, כי מכתביו של הנתבע מנעו את "השלמת היקשרות החברה עם דיירי רות 7", לא הוכחה. טענות התובעת כי היתה קרובה לחתימת החוזה, או כי חשה שהיא עומדת לחתום חוזה, אין להן, אם כן, על מה לסמוך.
לא הוכח כי התובעת היתה קרובה לחתימת הסכם עם דיירי הבניין. ארבעה בלבד, מתוך שישה דיירים, חתמו על מסמך ההתחייבות שלא לנהל מו"מ עם קבלן אחר לגבי הפרויקט ובסופו של דבר, כפי שעולה מעדותו של מר דוד כץ, שלוש משפחות ובהן משפחת הנתבע, סירבו להמשיך במו"מ עם התובעת לביצוע הפרויקט. מן הראיות עולה כי התנגדות משפחת דרמון אינה קשורה כלל לעמדת הנתבע ולמעשיו. מדברי הגב' כידן באסיפה בחודש נובמבר 2009 עולה כי התנגדותה לביצוע הפרויקט על ידי התובעת נסמכת על מידע המצוי ברשותה ולא הוכח כל קשר בין זה לבין הנתבע.
מכאן שלא הוכח קשר בין מכתבי הנתבע לבין התנגדות שתי המשפחות הנוספות ואף לא הובהר מדוע זה לא המשיכו דיירי הבנין וחתמו על ההסכם מול התובעת, שהרי לשיטתה של התובעת, כאמור, לא נזקקה להסכמתם של כל הדיירים ויכולה היתה לבצע את הפרויקט גם ללא הסכמת הנתבע.
יוצא מכך, כי לא רק שלא הוכח נזק, אלא גם לא הוכח כל קשר בין המכתבים לבין אי-מסירת הפרויקט לתובעת.

17. מר שרון דורפברגר, מטעם התובעת, העיד כי שלבי הטיפול בפרויקטים מסוג זה, מאפשרים השקעה כספית בהכנת תוכניות, הבאת מודד ומהנדס, רק לאחר שברור לתובעת כי "יש שותף מהצד השני" (עמ' 17 ש' 17). מר דורפברגר העיד כי גם לאחר חתימת אותו מסמך התחייבות, עדיין "זה לא מחייב את הדיירים לבצע איתנו את הפרויקט" (עמ' 17 ש' 23) ועוד הודה כי "התוכנית לא היתה מוסכמת על כל הדיירים" (עמ' 17 ש' 30), אף כי טען כי לתחושתו, היה אמור להיחתם חוזה. התוכניות, בפועל, לא הוכנו, שהרי לשיטתו של מר דורפברגר, תוכניות מכינים רק לאחר החתימה על החוזה (עמ' 18 ש' 6) והרי אין חולק כי לא נחתם במקרה זה חוזה בין דיירי רות 7 לבין התובעת.
ועוד, דווקא תוכן מכתבו של עו"ד דורפברגר למר כץ, מצביע על כך שהסתייגויות הנתבע היו ידועות לתובעת היטב. הוא אף מעיר, בלשון צינית, אודות היעלמותם של אלה במסגרת הדרישה לרכישת הפנטהאוז בהנחה משמעותית.

18. משכך, מסקנתי היא כי חרף טענתו של מר דורפברגר כי חש שניתן לחתום חוזה עם דיירי הבניין, בפועל, לא ניתנה מעולם הסכמתם של כל הדיירים, ואף לא ניתנה הסכמתם של כל הדיירים למעט אחד (כזכור, משפחת דרמון לא נתנה את הסכמתה), שאז לשיטתו של מר דורפברגר, ניתן היה להתקדם גם ללא הנתבע. התוכנית לא היתה מוסכמת על כל הדיירים, לא ניתנה התחייבותם של כל הדיירים להתקדם אך ורק עם התובעת ולהימנע מקיום מו"מ עם קבלנים אחרים, לא הוכנו תוכניות זולת תוכנית רעיונית ובפועל, השקעתה של התובעת היתה השקעה המקובלת בתחום זה, אשר גם אם התובעת הניחה כי תניב לה פירות בהמשך, אזי אין הדבר מחוייב המציאות.

19. להבנתי את מצב הדברים, נוהל מו"מ וגם אם הסתיים לאכזבת התובעת ולאכזבתו של מר כץ, בלא הסכם, אזי לא ניתן לומר כי הנתבע מחוייב היה להסכים להצעת התובעת ואף לא הוכח כי סירובו של הנתבע גרם לדיירים האחרים שלא לרצות להתקדם עם התובעת.
יובהר כי טענת התובעת לנזק כאמור, נטענה בשפה רפה, לא הובהרה ולא פורטה בסיכומיה של התובעת ואין לה על מה להתבסס בראיות אשר הובאו בפניי. גם עתירתה של התובעת הינה לחיוב בפיצוי אשר אינו דורש הוכחת נזק.

20. כאמור, בהעדר הוכחת נזק, סבורה אני כי אין התובעת זכאית לסעד, זאת לאור הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין כמפורט לעיל.

כבר בשלב זה, ניתן היה להורות על דחיית התביעה, שהרי אין התובעת זכאית לפיצוי בלא הוכחת נזק, ונזק כאמור, לא הוכח, ואולם, למעלה מן הצורך, אדון להלן בטענות הצדדים בכל הנוגע לשאלה האם יש בדברים שנכתבו על ידי הנתבע משום "לשון הרע" כמשמעותו בחוק.

המסגרת המשפטית – חוק איסור לשון הרע

21. עוולת פרסום לשון הרע, הקבועה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") מוגדרת כך:
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944."

העוולה, מכילה, אם כן, שני יסודות. היסוד הראשון הוא "פרסום" כמוגדר בסעיף 2 לחוק ואילו היסוד השני הוא "לשון הרע" כמוגדר בסעיפים 1 ו- 3 לחוק.
להבדיל מהעבירה הפלילית המוגדרת בסעיף 6 לחוק, אין החוק דורש לצורך הוכחת התביעה האזרחית לפי סעיף 7 , יסוד נפשי כלשהו ולכן אין צורך להוכיח את ה"כוונה לפגוע" הנדרשת בהליך הפלילי.
האם מכתביו של הנתבע לדיירי הבית הינם בבחינת "פרסום"

22. אשר ליסוד הפרסום, הרי הוא מוגדר בסעיף 2 לחוק כך:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

23. הפרסום בענייננו, היה בדמות שני מכתבים אשר נשלחו על ידי הנתבע לבעלי הדירות בבניין המשותף. על פניו, מתמלא יסוד ה"פרסום" הנדרש לצורך קיומו של סעיף 7.
ככלל, כל אימת שהפרסום מיועד לאדם זולת הנפגע, עומד הדבר בהגדרת "פרסום" שלעיל.
ואולם, בנסיבות המיוחדות והחריגות הנדונות בתיק זה, עולה השאלה האם כל פרסום שהוא, המועבר לאדם אחר, ימלא את דרישת החוק.
מכתביו של הנתבע נשלחו למספר מצומצם של אנשים, בעלי 5 הדירות הנוספות בבניין בלבד. הם לא נשלחו לבעלי בתים אחרים בסביבה ואף לא הופצו בכל דרך אחרת שהיא, מעבר למסגרת האמורה של דיירי הבניין וזאת, כפי שהוכח, במהלך מו"מ אשר התנהל בין הדיירים כולם לבין קבלנים במטרה להפעיל את תמ"א 38 בבית מגוריהם, מטרה המשותפת לששת בעלי הדירות. דעתי היא כי בנסיבות חריגות אלו, קיים קושי ללכת על פי הפרשנות הברורה והדווקנית של החוק, לפיו המדובר בפרסום העומד בדרישות החוק.
דומה הדבר, אולי, למצב שבו נאמרים דברים בתוך המשפחה, לגבי אדם אחר, כאשר אלו עלולים להיחשב כלשון הרע. המחוקק המנדטורי בסעיף 17(ב) לפקודת הנזיקין מ- 1944, קבע מפורשות כי דברי לשון הרע שנאמרו בין בני זוג, לא ייחשבו כפרסום לשון הרע. בעת שנחקק חוק איסור לשון הרע, הושמט סייג זה, חרף הסתייגויות אשר הועלו בכנסת בעניין. ועדת חוקה חוק ומשפט בחרה שלא להוסיף את הסייג האמור מתוך הנחה שדברים שכאלה לא יגיעו לידי משפט (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 88).
מחד, לא בכדי לא נרשם סייג זה וברגיל, ניתן להסיק כי המחוקק בחר שלא להחריג דברים שנאמרו בין בני זוג. מאידך, ולאור הדברים שבעטיים בחרה ועדת חוקה חוק ומשפט שלא לסייג זאת, התחושה היא כי קבלת טענה לדברי לשון הרע שנאמרו במסגרת משפחתית, ובעניין זה, סבורה אני כי פורום של בעלי דירות בבית משותף הכולל שש דירות בלבד, וכאשר אותם בעלי דירות עוסקים כולם בפרויקט משותף של בינוי ואמורים, לכן, לקבל החלטה משותפת, הוא בבחינת פורום משפחתי שכזה, לתחושתי יש בכך משום הגזמה.
ואולם, כאמור, על פי לשון החוק הברורה וחרף אי-הנוחות מכך, המסקנה היא כי מתמלא יסוד הפרסום.

האם בדברים שנכתבו על ידי הנתבע יש משום "לשון הרע" כדרישת החוק

24. מטבע הדברים, עיקר המחלוקת בתביעה זו נסבה על משמעותן של המילים אשר בהן טמונה, על פי הטענה, לשון הרע.
לכן, משעה שנקבע כי מתמלא יסוד ה"פרסום" כאמור, יש לפרש את אותו פרסום ולקבוע האם יש בו משום "לשון הרע" אם לאו.

המבחן לפרשנות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי, היינו "מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337).
רבות עסקו בתי המשפט באופן שבו יש לפרש את הפרסום הנטען כ"לשון הרע". נקבע כי יש לפרש את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים, כדרך שיפרשוֹ האדם הסביר/ האדם ברחוב / האדם הרגיל, לא בדרך שבה נבחן מסמך משפטי ואין גם לנסות לפרש את המסמך באופן שיקל או שיחמיר עם המפרסם.
עם זאת, נקבע גם כי הזכות לחופש הביטוי מחייבת שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. לכוונתו של המפרסם אין חשיבות בהקשר לשאלת משמעות הפרסום שהרי כפי שצויין לעיל, אין נדרשת בעוולה לפי סעיף 7 לחוק, כוונה כלשהי מצידו של המפרסם ומהעדרה של דרישה זו, ניתן להסיק על העדר החשיבות לכוונת המפרסם, לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע או לדרך שבה הובן הפרסום על ידי מי שאליו הגיע אותו פרסום. אין גם דרישה כי תהיה פגיעה כלשהי בפועל ודי בכך שהפרסום "עלול" לגרום לכך (לאופן פרשנות הפרסום ראה בספרו של שנהר, בעמ' 110-111 וכן בעמ' 122).

25. אין להביא ראיות להוכחת משמעות הפרסום. פרשנות הפרסום, כאמור, תיעשה על ידי בית המשפט, על פי מבחן אובייקטיבי, תוך עיון בפרסום עצמו בלבד (ע"א 740/86 לעיל וכן ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 301). לכלל זה ישנם גם חריגים, אולם אין הם מתקיימים בענייננו.

26. טענת התובעת, אם כן, היא כי בקטעים הבאים, שנכתבו על ידי הנתבע והופצו בשני מכתבים לדיירי הבית המשותף, יש משום "לשון הרע":
"אנו חוששים מהתקשרות עם קבלן שעיקר עיסוקו אחזקה ושיפוצים"
"הדרך בה נוקט הקבלן דורפברגר הינה דרך של הפרד ומשול"
"הפרויקט בתכנון שהוצע והקבלן שהוצע איננו נכון וראוי במיוחד שמדובר בקבלן אשר כמיטב ידיעתנו הנו ללא נסיון מוכח בתחום. פעולה זו עשויה לגרום לנו נזק ממשי"

האם בענייננו יש בפרסום הנטען על ידי התובעת, מכתביו של הנתבע לדיירי הבית המשותף, כמשמעותם אצל האדם הסביר, כדי להוות לשון הרע?

סעיף 1(3) לחוק קובע כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה "לשון הרע".

על פניו, בחלק מן הדברים האמורים בפרסום יש כדי להוות הטלת דופי במקצועיות התובעת ומשכך, עומד הפרסום בהגדרת "לשון הרע" כאמור בסעיף 1(3) לחוק, כמפורט.

27. ניתן לראות דברי "לשון הרע" באמירות המתייחסות אל התובעת כאל קבלן שעיקר עיסוקו אחזקה ושיפוצים וכקבלן אשר למיטב ידיעת הנתבע הינו ללא נסיון מוכח בתחום בלבד. באמירות אלה, יש כדי להטיל דופי או להפחית ממקצועיותה של התובעת ועל כן, עומד הפרסום, לטעמי, בהגדרת "לשון הרע" שבחוק.
להבדיל מאלו, דברי הנתבע כי "הפרויקט בתכנון שהוצע והקבלן שהוצע איננו נכון", מתיישבים עם גישת הנתבע לאורך כל תהליך המו"מ עם התובעת, גישה העולה בבירור מן הדברים שנאמרו באסיפות הדיירים שעסקו בנושא ונמסרו לעיוני, עוד קודם לכניסת התובעת למו"מ עם דיירי הבניין ועד לאחר מכן. לאורך כל הדרך, תבע הנתבע, כמו גם דיירים נוספים, כי ייבחנו הצעות נוספות של קבלנים ולא היתה כל הסכמה שהיא לביצוע הפרויקט על ידי התובעת. איני רואה כל "לשון הרע" בהתנסחות כאמור – כי הפרויקט אינו נכון בשים לב לתוכנית ולקבלן המוצעים. אין בכך כל הטלת דופי במקצועיות התובעת ואין כל פסול בהתבטאות שכזו, וזאת במשקפיו של האדם הסביר הקורא זאת.
כך גם ביחס לאמירה כי התובעת נוהגת בדרך של "הפרד ומשול" איני רואה בכך לשון הרע. לא ברור כיצד אמירה כזו מהווה לשון הרע והדבר אף לא נטען ולא הוסבר על ידי התובעת בכל שלב שהוא באופן שיניח את דעתי. להבנתי, האדם הסביר הקורא אמירה שכזו, וודאי כאשר היא נכתבה על רקע מכתבו של ב"כ התובעת אל מר כץ, אינו מבין את הדברים כ"לשון הרע". אוסיף ואומר גם כי במכתב ב"כ התובעת אל מר כץ, אשר קדם, כאמור, למכתבי הנתבע, בו שיתף עו"ד דורפברגר את מר כץ בתוכן הפגישה עם הנתבע ואשתו וסיימו בהצעה להמשיך הלאה עם התובעת ללא הנתבע, יש אכן נסיון של התובעת להיכנס בין הדיירים לבין עצמם ועל רקע זה, בהחלט מובנת האמירה של הנתבע במכתבו.

28. נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי הדברים אשר מהווים "לשון הרע" הינם אלו המתייחסים לתובעת כאל קבלן שעיקר עיסוקו אחזקה ושיפוצים וכן כקבלן אשר למיטב ידיעת הנתבע הינו ללא נסיון מוכח בתחום בלבד.

האם עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 – אמת בפרסום

29. הוראת החוק האמורה קובעת כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

שני יסודות מצטברים להגנה זו: הראשון עניינו אמיתות הפרסום והשני עניינו מידת העניין הציבורי שבאותו פרסום, היינו היתרונות החברתיים שיש בפרסום, המצדיקים אותו, חרף העובדה שיש בו "לשון הרע".
ההכרעה כאן היא על פי המבחן האובייקטיבי.

30. גם כאן, אין חשיבות למניעיו של המפרסם ודי אם הדברים הם אמת וכי לפרסומם יש יתרונות חברתיים המצדיקים זאת. גם אם מניעיו של המפרסם אינם ראויים ואולי אף לא נעשו בתום לב, עדיין תעמוד ההגנה (ספרו של שנהר בעמ' 216).
הנטל להוכיח הוא על המפרסם, היינו הנתבע. כלומר, משעה שהוכח פרסום המידע המהווה "לשון הרע", על הנתבע המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14, להוכיח את אמיתות הפרסום.
על מנת לבחון קיומו של היסוד הראשון, יש לבחון את הראיות שהובאו במשפט.

31. האמירות הנדונות כאן הן אמירות עובדתיות, אשר ביחס לחלקן, כתב הנתבע כי הדברים הם כפי שידועים לו. ועדיין, גם כאשר המדובר בדברים שיוכלו, אולי, להיחשב, כהבעת דעה, עדיין ניתן לבחנם במשקפי ההגנה של סעיף 14 לחוק.

על מנת לבחון האם זכאי הנתבע לחסות בצילה של הגנה זו, נדרש בית המשפט להשוות את העובדות העולות מהפרסום למציאות העובדתית במועד בו פורסם. אין צורך בזהות מוחלטת ודי אם המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, בעמ' 857).

32. האם משמעות הפרסום ותוכנו הכללי תואמים את המציאות?
בכך עסקו הצדדים רבות במהלך המשפט.

אין מחלוקת כי במועד המדובר, טרם ביצעה התובעת פרויקטים לפי תמ"א 38 (עמ' 17 ש' 9).
מן העדויות עולה כי אותה תקופה, דובר בתחום חדש ולא היו חברות בעלות ניסיון בתחום. עם זאת, מר כץ, מטעם התובעת, העיד כי בהיותו מהנדס אזרחי בעל נסיון שנים רבות, הספיקה לו העובדה כי המדובר חברה ש"יש לה כושר ניהול ועושה בניינים" (עמ' 8 ש' 15).
טענת התובעת כי לאורך כל הדרך, שיתף הנתבע פעולה ולא התנגד לה, אינה מוכחשת על ידי הנתבע. בפועל, מעיון בעדויות המעורבים כולם, עולה כי לאורך מספר חודשים שיתף הנתבע פעולה עם מהלך המו"מ עם התובעת, העיר הערות לתוכניות והביע הסתייגויותיו מן התוכניות המוצעות, זאת מבלי להעיר דבר באשר לכושרה או יכולותיה של התובעת ליטול על עצמה את הפרויקט. אכן, התנגדות הנתבע הועלתה רק בהמשך, כאשר הבין, ואף לגבי כך יש הסכמה בין הצדדים, כי כלכלית, הוא לא מורווח כפי שציפה להיות ועל כן הביע התנגדותו הנחרצת למסירת הפרויקט לביצוע לתובעת. מנגד, סירובה של התובעת למלא את דרישות הנתבע ביחס לדירה שאמורה היתה להיבנות על גג הבית, גם הוא נבע משיקולים כלכליים והדבר ברור.

33. הנתבע טען כי התבסס, במכתביו, על אתר האינטרנט של התובעת ועל פרסום שלה ב"דפי זהב" ושב והדגיש כי לתובעת לא היה נסיון בפרויקטים לפי תמ"א 38. הנתבע אף הפנה לטענות התובעת עצמה, אשר אין בהן כל מידע אודות נסיונה בתחום זה של בנייה לפי תמ"א 38.
הנתבע טען כי הכיר את שם התובעת מפרויקטים ברחבי העיר בהם ראה את שמה מתנוסס על שלטים, אולם לא ראה שילוט אודות פרויקטים של בנייה חדשה.

34. אשר לפסקה המדברת על העדר נסיון בתחום, פסקה הלקוחה מתוך מכתב הנתבע מיום 20.8.09: "... במיוחד שמדובר בקבלן אשר כמיטב ידיעתנו הנו ללא נסיון מוכח בתחום", אני מוצאת כי האמור במכתב הוא דבר אמת.
עיון במכתב מלמד כי הוא עוסק בפרויקט בניה לפי תמ"א 38 ועל רקע זה, וכך בלבד, יש לבחון את האמור במכתב. דברי הנתבע כי התובעת "ללא ניסיון מוכח בתחום", אם כן, מתייחסים לתחום הבניה לפי תמ"א 38 ואין חולק, גם לא התובעת, כי בזמנים הרלוונטיים לא בנתה עדיין בהתאם לתמ"א 38. גם אם צודקת התובעת בטענתה כי אין צורך בהתמחות ספציפית בתחום זה ודי אם הקבלן ביצע פרויקטים של בניה ושיפוץ כפי שביצעה היא לטענתה, עדיין אין בכך כדי לשנות ממשמעות המכתב כפי שנקלטת אצל הקורא הסביר.
מאחר שלקורא הסביר ברור כי הכוונה הינה לנסיון מוכח בתחום תמ"א 38, אני מוצאת כי מתמלאת הדרישה הראשונה של הגנת אמת בפרסום, נשוא סעיף 14 לחוק.
הדרישה השניה היא כי יהיה בפרסום ענין ציבורי. בהקשר המדובר, יש חשיבות רבה להעברת המידע כי לתובעת אין נסיון בבנייה לפי תמ"א 38 לכל דיירי הבניין.
בין אם יבחרו לעשות שימוש במידע זה ובין אם יבחרו לקבל את טענת התובעת ומר כץ כי אין חשיבות לנסיון בתמ"א 38 באופן ספציפי, ברי כי כחלק מהשיקולים בבחירת קבלן לביצוע הפרויקט, יש לבחון את הידע והנסיון שלו.
בהתקיים שתי הדרישות המנויות בסעיף 14, אני מקבלת את טענת הנתבע כי זכאי הוא להגנת סעיף 14 בכל הנוגע לפרסום בדבר העדר נסיון מוכח של התובעת בתחום.

35. אשר לדברים המתארים את התובעת כקבלן "שעיקר עיסוקו אחזקה ושיפוצים", כאן, אין ביכולתי לקבל את טענת הנתבע כי המדובר בדבר אמת.
כאמור, הנטל להוכיח כי הפרסום אמת הוא, מוטל על הנתבע, המבקש לחסות בצילה של ההגנה.
עיינתי במסמכים אשר מהם שאב הנתבע, לטענתו, את הידע שלו אודות התובעת, עליהם התבסס במכתביו, ואשר צורפו למכתבו השני מיום 21.8.09. בין היתר, צירף הנתבע חלק מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 27.2.06 שם נכתב כי "החברה עסקה בעיקר בעבודות של אחזקה, שיפוצי בניה, פיקוח ותכנון...". עוד צורף העתק פרסום "דפי זהב" בו נרשמה החברה תחת סיווג העסק כ"שיפוצים ותיקונים", העתק רישום במאגר הקבלנים הארצי לעבודות קטנות ונותני שירותים בתחום התחזוקה, בו מופיעה התובעת, ועוד צירף קטע מתוך רשימת העבודות המתוארות באתר החברה אשר הן, לטעמו, מצביעות על העדר נסיון של החברה בבניה מן הסוג הנדרש כאן, היינו, לשיטתו, בבניה חדשה.
מסכימה אני כי עיון באמור בפסק דין, בסיווג ב"דפי זהב" ובפרסום הרישום במאגר הקבלנים, עשוי לטעת את הרושם אצל הנתבע כי התובעת עוסקת באחזקה ובשיפוצים בלבד, או שעיקר עיסוקה בכך. ואולם, דווקא העובדה שהנתבע הודה בעדותו בבית המשפט כי קרא ונחשף לאמור באתר האינטרנט של התובעת (עמ' 30 ש' 12), דווקא בכך, יש כדי להצביע על כך שהנתבע בחר, באופן מודע, את המידע שנראה היה לו כי תומך בטענתו וביתר המסמכים, תוך התעלמות מן המידע הנוסף, אשר יש בו כדי להציג את התובעת כקבלן העוסק בבניית פרויקטים גדולים, גם של בנייה חדשה.
עיון בקטע שהועתק על ידי הנתבע ואשר אותו צירף למכתבו לדיירים והשוואתו לת/1 – רשימת הפרויקטים אשר הופיעה באתר התובעת במועד הרלוונטי – ת/1, מגלה פער מהותי בינה לבין הקטע שהעתיק הנתבע.
כך, למשל, מן החלק הנוגע לאוניברסיטת חיפה, אשר הושמט מן הדף שצירף הנתבע למכתבו, עולה כי התובעת בנתה מבנה אודיטוריום מקורה. בהמשך, עוד קודם לתיאור העבודה לעמיגור, המופיע בסוף רשימת הפרויקטים שבוצעו על ידי התובעת, מופיעה רשימה ארוכה של פרויקטים, בה ניתן, להתרשם, בין היתר, מבנייה שנעשתה. כך ביחס להקמת פנימייה עבור משרד העבודה והרווחה, מרכז יום לקשיש בטירת הכרמל, בית יד לבנים בקרית ים וכן בניית חדרי ממ"ד ותוספות בניה ברשימה ארוכה של בתים משותפים.
המסקנה הבלתי נמנעת, מהודאת הנתבע כי עיין באתר כולו ומכך שהעתיק חלקית ביותר, פרויקטים מסויימים שעסקו בעיקר באחזה ובשיפוץ, היא כי הנתבע בחר, סלקטיבית, פרויקטים מסויימים אשר תומכים בטענתו, המתבססת על יתר המקורות שהובאו על ידו, כי עיקר עיסוקה של החברה באחזקה ובשיפוצים, כאשר בפועל, אם להסתמך על הרשימה הארוכה שהוצגה בפניי, בלא כל מחלוקת, כי אלו הפרויקטים שבוצעו על ידי התובעת, האמירה כי עיקר העיסוק הוא באחזקה ובשיפוצים, אינה מייצגת את המציאות כמות שהיא.

36. הנתבע טען כי כך היתה התרשמותו. התרשמות זו, לטעמי, אינה הנכונה כאשר קוראים את רשימת הפרויקטים בהם עסקה התובעת ועל רקע זה, ודווקא בשל העובדה שהנתבע עיין באתר האינטרנט של התובעת, היה מודע לרשימת הפרויקטים ובחר להעתיק תיאורם של פרויקטים מסויימים בלבד, אין לקבל את טענתו כי דבריו אמת הם (דברי הנתבע עמ' 30 ש' 12) והוא אינו זכאי להגנת סעיף 14 ביחס לאמירה זו.
הקורא הסביר, אשר יעיין ברשימת הפרויקטים האמורה, יגיע למסקנה כי התובעת מבצעת פרויקטים רבים, הן של אחזקה, הן של שיפוץ והן של בנייה מהיסוד. האמור במכתב הנתבע, כי "עיקר עיסוקה" של התובעת באחזקה ובשיפוצים, אינו נכון ואינו משתקף מן הפרסום באתר האינטרנט.
אמנם, הנתבע עיין טרם כתיבת מכתבו גם באותו פסק דין של בית המשפט המחוזי, בפרסום בדפי זהב וברישום במאגר הקבלנים הארצי, ומאלו, ניתן היה להסיק את טענתו, אולם הפירוט הרב באתר התובעת סותר טענה זו. הנתבע אישר כי היה מודע לרשימה זו, והדבר לא הובא בפני קוראי המכתב.
משעה שאין הדברים אמת כאמור, אין עוד טעם לבחון את קיומו של היסוד השני והוא העניין הציבורי בפרסום.

מאחר שההגנות נשוא סעיף 15 נועדו לפרסומים שאינם אמת, אזי משעה שזהו המצב בענייננו, יש לבחון האם חוסה הפרסום הנדון כאמור, כי עיקר עיסוקה של התובעת הוא באחזקה ושיפוצים, תחת הגנה אחרת.

האם עומדת לנתבע הגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק

37. קיומה של ההגנה בהתאם לכל אחת מן החלופות שבסעיף 15 מותנה בכך שהפרסום נעשה "בתום לב".
הנתבע טען לקיומן של חמש מתוך שתים-עשרה ההגנות המפורטות בסעיף זה, כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
..."

ההגנות המפורטות בסעיפים 1, 2 ו- 4 לא הוכחו ואינן עומדות לנתבע.
ס"ק 1 אינו עוסק במקרה כגון זה, בו ברורה לנתבע זהותו של הנפגע מהפרסום וכן לאור כוונת הנתבע למנוע את התקשרות דיירי הבניין עם התובעת. ס"ק 2 מחייב הוכחת החובה החוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום וחובה שכזו לא הוכחה. ס"ק 4 לטענת הנתבע מתקיים, שעה שהוא הביע דעתו באופן נחרץ כי התובעת אינה מקובלת עליו כקבלן לביצוע הפרויקט ומכתביו מכילים ביקורת לגיטימית ומתחייבת על התובעת. עיון בחוק מלמד כי אין הנתבע זכאי ליהנות מן ההגנות העוסקות ב"הבעת דעה", שכן אין הן מגנות על פרסומים אודות תובע מסוג זה בו אנו עוסקים ובעניין בו אנו דנים.

38. הנתבע ייהנה, אם כן, מהגנת סעיף 15 בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי עשה את הפרסום בתום לב והשני כי יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מ- 12 הנסיבות הקבועות בסעיף 15.
קנה המידה לבחינת הנסיבות בהן בוצע הפרסום הוא קנה מידה אובייקטיבי ועל כן, גם בהקשר זה, אין חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם אודות התקיימות הנסיבות המנויות בסעיף.

39. אבחן, ראשית, את נסיבות ביצוע הפרסום בראי הגנות ס"ק 3 ו- 10.
לאחר מכן, אבחן האם נעשה הפרסום בתום לב, שהרי בלא שבוצע הפרסום בתום לב, לא יזכה הנתבע לחסות בצילה של ההגנה של סעיף 15 לחוק.
נסיבות סעיף 15(10):

40. טוען הנתבע כי מכתבו בא בעקבות מכתבו של עו"ד דורפברגר, ב"כ התובעת, אל מר כץ, מכתב אשר הועבר על ידי מר כץ לכל יתר דיירי הבניין, ובו נכתבו הדברים כפי שלטענתו עלו במהלך הפגישה של ב"כ התובעת עם הנתבע ואשתו, וכן תוכן שיחות שהיו לאחר מכן. בין היתר, כתב עו"ד דורפברגר את הדברים הבאים:
"אציין כי התחושה שלי לאור הדרישות של רמי וחתנו הינה בלתי נעימה, בנוסף, לאור העובדה שבאולטימטום שהם העמידו פתאום "נעלמו" כל הדברים שלכאורה הפריעו להם – נראה שההתנגדות היתה חלק מנסיון להפעיל מנוף לחצים שלטעמי הוא לא הוגן".

בחינת האמור מעלה כי המדובר בפרסום העומד בתנאי החוק ויש בו כדי להוות "לשון הרע", שהרי הם מציגים את הנתבע באופן שלילי, כאדם לא הגון ויותר מִרוֹמְזִים, כי הוא משתמש במניפולציות על מנת להשיג לעצמו רווח כלכלי לא הוגן.
במאמר מוסגר, יצויין כי עו"ד דורפברגר אשר ייצג את התובעת בהליך, לא הגיש תצהיר אודות תוכנה של אותה פגישה וכמובן שגם לא מסר דבריו בפניי. הנתבע ואשתו, אשר נכחו בפגישה מסרו גרסתם ומנגד, אין כל גרסא מטעם התובעת. הימנעות זו של התובעת להביא עד רלוונטי מטעמה, שהרי ברור כי עו"ד דורפברגר יכול היה להעיד על תוכן הפגישה וכן על מכתבו שלו שנשלח לאחר מכן, עומדת לחובתה של התובעת, בכל הנוגע לשאלה מה היה תוכן אותה פגישה.

41. הנתבע טען כי הגיב לדברי התובעת במכתבה אל מר כץ, אשר הגיע לידי כל דיירי הבניין, מאחר שחש כי עליו לעמוד על זכויותיו הכלכליות ולהתריע בפני כל יתר הדיירים כי ראוי שהתקדמות הפרויקט תהיה בהסכמת כולם ותוך שיתוף פעולה.

טיעון זה של הנתבע מקובל עליי. אני מקבלת את טענתו, כי לא יכול היה שלא להגיב למכתב התובעת אשר נשלח אל מר כץ והופץ בין דיירי הבניין, מכתב אשר כלל טענות אשר אינן נכונות אודות אופן התנהלות הנתבע במהלך פגישתו עם עו"ד דורפברגר. טענה זו של הנתבע אודות תוכן הפגישה, לא נסתרה בעדות כלשהי מצד התובעת. הקורא את המכתב האמור מתרשם כי הנתבע התנהל באופן שאינו הוגן ובמניפולטיביות ובכך יש כדי להוות "לשון הרע", זאת כאשר לטענת הנתבע, אשר לא נסתרה, אויים בפגישה על ידי עו"ד דורפברגר, אשר אף הודיעו כי התובעת עומדת לבצע את הפרויקט, איתו או בלעדיו, ויצר מצג כאילו כל יתר הדיירים התחייבו לתובעת.

42. עיון במכתביו של הנתבע מעלה כי הם כוונו ליתר הדיירים ובאו להתריע בפניהם כי התחייבות ארבע המשפחות שלא להתקשר עם קבלן אחר עלולה לגרום לנתבע לנזק וכן, באו להפציר בהם כי יקבלו החלטות בהסכמה ולאחר התייעצות בכל הדיירים.
כמו כן, ביקש הנתבע להבהיר את תוכן פגישתו עם עו"ד דורפברגר וכן לציין כי הוא מבקש, כפי שהוסכם, להביא הצעות מקבלנים נוספים. אני סבורה כי מכתביו של הנתבע באו כמענה למכתב עו"ד דורפברגר אשר כלל דברים שהם בגדר "לשון הרע" כנגד הנתבע. מסיבה זו, דומני כי ניתן לקבוע כי התקיימו נסיבותיו של ס"ק 10.
אשר לשאלת תום הלב, המהווה תנאי בלעדיו אין לתחולת ההגנה כאמור, הרי זו תידון להלן.

נסיבות סעיף 15(3):

43. הנתבע טען כי כתב את המכתבים במטרה להגן על עניינו האישי הכשר וכן על עניינם של דיירי הבניין.
לסעיף זה ארבעה יסודות: עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה הפרסום, תוכן הפרסום נועד להגן על כך, הפרסום הופנה רק למי שרלוונטי ונעשה בתום לב.
ארבעת אלו התקיימו במקרה זה.
הנתבע שוכנע כי העסקה המוצעת עם התובעת אינה כדאית לו ולבעלי הדירות בבניין. הוא הביע דעתו בפירוט גם באסיפת הדיירים אשר התקיימה לאחר הגשת התביעה, בחודש נובמבר 2009. בשל כך, התריע בבעלי הדירות לבל יתקדמו בעסקה ללא הסכמת כל בעלי הדירות וניסה לשכנעם שלא לתת את הפרויקט לתובעת.

44. בנסיבות שנוצרו, לטעמי המדובר במניע לגיטימי, זאת מאחר שהבנייה המתוכננת עתידה להשפיע במישרין על ערך דירתו של התובע וכן על זכויותיו ברכוש המשותף. איני רואה במכתביו של הנתבע כוונה לפגיעה בתובעת שהרי אין המדובר בעסקה אשר עליה כבר הוסכם, אלא אך ורק בשלבי מו"מ ועמדתו של הנתבע היא לגיטימית. גם ציפייתו של הנתבע להרוויח מן המהלך אינה ציפייה מופרכת. ברור כי לכל צד, התובעת מחד והדיירים מאידך, ציפייה לצאת נשכרים ממהלך שכזה. עם זאת, אם סבור הנתבע כי המהלך מוטעה כלכלית ואם כתב את המכתבים במטרה להגן על עניינו ועל עניינם של יתר הדיירים, אליהם הופנו המכתבים, אזי התקיימו נסיבותיו של ס"ק 3, שהרי הוכח אותו עניין אישי כשר אשר הצדיק את הפרסום בקרב הדיירים, שהם ורק הם רלוונטיים ועתידים, לשיטתו של הנתבע, להיפגע.
סוגיית תום הלב תידון להלן.


תום הלב בפרסום

45. כעת יש לבחון האם נהג הנתבע בתום לב בנסיבות אלה. יודגש כי את תום הלב יש לבחון בראי כל אחד מן המצבים הרלוונטיים המפורטים בסעיף 15, כאשר יש לבחון גם את המאפיינים ההתנהגותיים וגם את אלו הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם. כך, בין היתר, ראוי לבחון את מידת הסבירות בפרסום, בדיקת המפרסם את אמיתות טענותיו טרם הפרסום, מידת אמונתו באמיתות הפרסום והמניע לו. אשר לאופן בו ייבחן תום הלב, אובייקטיבי או סובייקטיבי, הדבר טרם הוכרע על ידי בית המשפט העליון (שנהר, 260-261).

46. סעיף 16 קובע שתי חזקות לעניין תום הלב. חזקות אלו אינן חלוטות, אלא משמשות להעברת נטל הוכחת תום הלב המהותי. הנטל להוכחת תום הלב, כאמור לעיל, הוא על המפרסם, הנתבע, אולם כאשר קמה לו החזקה שבסעיף 16(א), יעבור הנטל אל התובע.
וכך קובע סעיף 16:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

אחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, סבורה אני כי מתקיימת החזקה בסעיף 16(א) לתום ליבו של הנתבע, הכל כפי שיוסבר להלן.

47. סעיף 16(א) קובע שני תנאים מצטברים לקיומה של החזקה – הראשון כי הפרסום היה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 והשני הוא כי הפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות.
מאחר שכאמור לעיל, מתקיימות הנסיבות המנויות בס"ק (3) ו- (10), אזי לצורך בחינת קיומה של החזקה בסעיף 16(א) יש לבחון האם הפרסום חרג מגדר הסביר בנסיבות.
בדיקת סבירות הפרסום בנסיבות נעשית בעיקר באמצעות בחינת הפרסום עצמו, כאשר לשון הפרסום מהווה אמת מידה לסבירות הפגיעה (ת"א (ת"א) 2221/66 חתוכה נ' דיסנצ'יק ואח', פ"מ סו 363, בעמ' 368).
48. עיון בנוסח מכתביו של הנתבע מעלה כי המדובר בניסוח זהיר ומתון. לא מצאתי כי ההתנסחות משתלחת או בוטה, כאשר הנתבע הקפיד להביא בפני המכותבים את הבסיס למסקנתו בדבר עיקר עיסוקה של הנתבעת.
סבירות הפרסום עולה גם מן ההיקף שלו, כאשר בענייננו, נשלח המכתב לדיירי הבניין בלבד. לא נטען ולא הוכח כי המכתב מצא את דרכו לבעלי דירות בבניינים סמוכים והמידע לא הופץ מעבר לאותם דיירי הבניין הרלוונטיים למו"מ עם התובעת. מאחר שבענייננו, בין היתר, טוען הנתבע כי ביקש לשמור על אינטרס כשר שלו ושל יתר בעלי הדירות, אזי טענה זו מתיישבת אף עם היקף הפרסום, שהרי הוא הופנה לבעלי הדירות בלבד ולא לכל גורם אחר שאינו רלוונטי.
היינו, מעשיו של הנתבע אינם מצביעים על כוונה לפגוע בתובעת ואינם חורגים מן המטרה שלשמם נכתבו – התרעה בפני בעלי הדירות בבניין מפני התקשרות עם התובעת, בשל שיקולים כלכליים ושיקולים של העדר התאמה של התובעת לפרויקט, כך לשיטתו של הנתבע.

49. לפיכך, בהתקיים הנסיבות בסעיף 15 ולאור סבירות הפרסום בנסיבות, הגעתי למסקנה כי לנתבע עומדת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
הנטל, אם כן, להוכיח העדר תום לב מצד הנתבע, עבר לתובעת, ולא הוּרם.
בחינת החזקה בסעיף 16(ב) מעלה כי זו לא הוכחה, מאחר שלהתרשמותי, האמין הנתבע באמיתות המידע שהיה ברשותו, ואף נקט באמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות עמדתו כאשר התבסס על הדברים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, הפרסום ב"דפי זהב" והפרסום אודות רישום הקבלנים, והעדיף זאת על פני פרסום הפרויקטים באתר התובעת עצמה. לא התרשמתי כי התכוון לפגוע בתובעת, אלא דווקא כי התכוון להגן על זכויותיו בדירתו וברכוש המשותף בבניין המגורים, שהרי אלו עתידים היו להיפגע, לשיטתו, אם היה נמסר הפרויקט לידי התובעת. מלבד התרשמותי האמורה, כי הנתבע לא התכוון לפגוע בתובעת, אזי יש לומר גם כי כפי שמפורט לעיל, לא היתה כל פגיעה בה בפועל.
טוענת התובעת כי הנתבע התכוון לפגוע בה ולומדת היא על כך מעדותה של אשת הנתבע אשר העידה כי מטרת המכתבים היתה להביא להפסקת הקשר עם התובעת.
האם יש בכך פסול? דומני כי התשובה לכך היא שלילית.
אין כל פסול בכך שאחד מדיירי הבניין לא יסכים להתקשר עם התובעת בהסכם לבניית תוספת בניה. אין גם פסול בכך שינסה להביא את יתר הדיירים למסקנה כי אין מקום להתקשר עם התובעת.
אל לו לעשות כן באמצעים שהם פסולים ואסורים לפי החוק, בין היתר, אל לו לומר דברים המהווים "לשון הרע".
עוד טוענת התובעת כי מדברי הנתבע במסגרת אסיפת דיירים, אשר התקיימה לאחר הגשת התביעה, יש כדי ללמוד על כך שהנתבע שב וחוזר על דבריו הפסולים, כך לטענת התובעת, וזאת בפורום של כל הדיירים תוך שהוא מבקש כי הדברים יישארו אצל הנוכחים ולא יועברו הלאה והכל במטרה לפגוע בתובעת. גם טענה זו, אני מוצאת לדחות.
בחודש נובמבר 2009, לאחר הגשת תביעה זו, התקיימה אסיפת דיירים. הקלטת האסיפה, אשר בוצעה על ידי אחד הדיירים נמסרה בהסכמה לבית המשפט וכך גם תמלולים חלקיים שלה, על ידי שני הצדדים.
בחנתי את אלו. לטעמי, דבריו של הנתבע באסיפה מייצגים את דעתו, דעה המבוססת על חשש להיכנס לפרויקט אשר טרם בוצע על ידי התובעת ובכלל הוא נושא חדש, כאשר להבנתו של הנתבע, המדובר בקבלן שיפוצים, אשר נסיונו אינו מספיק לצורך הטיפול בפרויקט עדין ומסובך כמו תמ"א 38. הנתבע שב באותה אסיפה ומסביר כי קיימים סיכונים רבים בבניה כזו, שעלולה לפגוע ביסודות הבניין, כי אינו מרוצה מהצעת תוספת הבניה אשר לא מוסיפה לדירתו ובפועל גורמת למצב שהכניסה לממ"ד תהיה מחדר אחר באופן שאותו חדר הופך למסדרון.
בחינת הנאמר באסיפת הדיירים מחודש נובמבר 2009, מעלה כי דיירת נוספת, גב' חיה כידן, אשר העידה מטעם הנתבע בפניי, אמרה את הדברים האלו:
"שמעתי על מוטי דברים לא טובים. עשו שיפוץ בבית של אנשים מכובדים והיה מאד לא טוב".
ובהמשך: "שמעתי שדורפברגר עושה עבודה גרועה"
ועוד: "הוא שם את החומרים הכי דפוקים הוא עושה את העבודה הכי מחורבנת".
"וגם אצל חסי שהוא עשה, גם כן לא מרוצים".
למותר לציין כי לא הוגשה תביעה כלשהי נגד הגב' חיה כידן על ידי התובעת, בטענה כי דבריה הם בגדר "לשון הרע" האסור על פי חוק.
מר דוד כץ התבטא אף הוא ביחס לקבלנים אחרים כך:
"ראינו את הקבלן שמשה הביא שלא קם לפני 10 בבוקר, ראינו את כוכב שלא ראה טעם בעסקה..."
ועוד מתברר שגם לבעלי דירה נוספת, וידאד, ישנה עדיין בשלב זה, בחודש נובמבר 2009, התנגדות לתוכנית למיקום הממ"ד בדירתה, כאשר גם היא ובן זוגה הביעו תמיכה בהצעת הנתבע לפנייה לקבלת הצעה מקבלן נוסף.
אחר שעיינתי בתמלילים השונים ושמעתי את הקלטת האסיפה, התרשמתי כי דיירי הבניין, באותה נקודת זמן, אינם מגובשים בדעותיהם לגבי התקשרות עם התובעת. נראה כי הדיירים מפולגים באופן שמשפחת הנתבע, משפחת כידן ומשפחת דרמון מבקשים לבחון קבלנים אחרים ואילו משפחת קליין, משפחת כץ ומשפחת ברקת, מבקשים להתקדם עם התובעת. במהלך האסיפה עלו טענות שונות של הדיירים, זה כנגד זה, וכלפי תהליך המו"מ עם התובעת.
ברור כי אין הסכמה אודות כדאיות המהלך בין הדיירים ומנגד, ברור כי בהיותם דיירים בבית משותף, בן 6 דירות בלבד, עליהם לנסות ולהגיע להסכמה אודות מהלך השיפוץ המדובר, הנוגע לכולם.
יובהר כי עיון בפרוטוקולים של האסיפות השונות שהתקיימו בשנים 2008-2009 מעלה כי במהלך המו"מ עם התובעת, הועלו טענות והערות רבות על ידי הדיירים ואלו נרשמו בפרוטוקולים והועברו לתובעת. כך, למשל, כבר בחודש אפריל 2009 הוסכם כי הנתבע יפנה לארכיטקט אחר על מנת להכין תוכנית אלטרנטיבית לזו שהוצעה על ידי התובעת וכן, במידת האפשר, ייפגש עם קבלנים נוספים. כלומר, גם מאלו ניתן ללמוד על כך שהנתבע עמד על דעתו, לאורך כל ההתנהלות עם התובעת, כי הוא מעוניין בקבלת הצעות נוספות ובחינת אפשרויות חלופיות לביצוע הבנייה לפי תמ"א 38.
איני רואה בכל האמור באסיפת הדיירים הזו, כאשר נבחנים דברי הנתבע על רקע כל שנאמר בה, וכאשר נבחנים הם בהקשר בו נאמרו, כדי להצביע על כוונה לפגיעה בתובעת, אלא כרצון לשמור ולהגן על האינטרסים של הנתבע ושל יתר בעלי הדירות. אין בכך פסול ולהתרשמותי, האדם הסביר מן הישוב היה פועל, כך נראה, בדומה לנתבע ובאופן שכזה גם יש לפרש את מכתביו- מענה למכתב עו"ד דורפברגר וכן דאגה לאינטרס כשר של הנתבע ושל בעלי הדירות וכל זה, בתום לב.

50. מספר הערות נוספות אשר להיבטים המצביעים גם הם על תום ליבו של הנתבע.
להתרשמותי, בין היתר, מעדותו של הנתבע וכן מתוכן המסמכים עליהם הסתמך, הנתבע האמין באמיתות הפרסום כי עיקר עיסוקה של התובעת באחזקה ובשיפוץ. הוא הסיק זאת מן הפרסומים באינטרנט אותם צירף למכותבים על המכתב וביחס לפרסומים באתר, גם כאן, לשיטתו, העיקר הוא בשיפוץ, בשיקום, באחזקה. התרשמתי כי אכן כך סבר הנתבע ובכך האמין. הקושי בהתנהגותו, כמפורט לעיל, הוא בכך שמנע מן המכותבים על מכתבו, לקבל את מלוא המידע, שהרי כאמור, העתיק באופן חלקי פרויקטים ספורים מתוך אתר האינטרנט של התובעת. יחד עם זאת, יושם אל לב כי הנתבע עשה שימוש ב"..." בנייר שצירף ואשר לתוכו העתיק את הקטעים מתוך האתר ולכן הקורא הסביר מבין כי מדובר בחלקיות מידע ואם רוצה, יכול הוא לפנות לאתר ולראות את מלוא המידע. בשום שלב, לא הציג הנתבע מצג כאילו העתיק את מלוא המידע אודות כל הפרויקטים המצוי באתר.
ועוד, יש לומר, כי בסופו של דבר, הציטוט שהובא מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הסיווג בדפי זהב וכן הרישום במאגר הקבלנים, תומכים באמור במכתב לפיו עיקר עיסוקה של התובעת הוא באחזקה ובשיפוצים וביחס לאלו, לא נטען ולא הובאה כל ראיה שהיא מטעם התובעת.

51. לנתבע היה ברור כי במכתביו הוא עושה למען האינטרס האישי שלו, הכשר, יש לומר, כי לא תיחתם עסקה עם התובעת, עסקה אשר האמין כי תפגע ברכושו. עמידתו על החלפת דירתו בדירה אחרת נבעה מכך שהתוספת המיועדת לביתו לא היתה בעלת תרומה משמעותית ולשיטתו, אף היתה פוגעת בערך דירתו. רצונו של הנתבע להבהיר ליתר הדיירים כי סבור הוא שלתובעת אין את הנסיון הרלוונטי וכי דרך התנהגותה, בהסתמך על מכתב בא כוחה, היא פסולה ופוגעת במרקם היחסים בין הדיירים, הוא ברור ומובן ומצביע, לטעמי, על תום הלב במעשיו. הסתמכותו על אותם פרסומים באינטרנט תומכת בטענתו כי האמין שאכן לתובעת אין את הנסיון הדרוש, בין היתר, מאחר שעיקר עיסוקה, כך הסיק הנתבע, באחזקה ובשיפוצים. לפיכך, מוכנה אני לומר כי הנתבע האמין באמיתות הפרסום ובכך שהוא מוצדק.

52. בהערת אגב, טען הנתבע, כי אם אכן שגה במכתביו, ציפה כי התובעת תבוא ותציג מידע סותר ותעמידו על טעותו. במקום זאת, נתקבל אצלו מכתב התראה לפני נקיטת הליכים בחלוף שבוע בלבד, הוגשה תביעה זו.
לא אוכל שלא להעיר כי לא הובאה כל ראיה או הסבר מצד התובעת לתכיפות הגשתה של התביעה. נכון הוא כי נשלח מכתב התראה, אולם טרם התקבל המענה לו, כבר הוגשה התביעה ונראה כי בפועל, יכולים היו הצדדים להסדיר את הסוגיה מחוץ לכתלי בית המשפט, אף בלא כל פנייה לערכאות וזאת אם היו מעמידים את הנתבע על טעותו במכתביו.
הטעם להגשתה המהירה של התביעה ולהעדר נסיון אמיתי לפתרון המחלוקת בטרם תפנה התובעת לבית המשפט, מצוי, כך נראה, בידיעת התובעת. טעם שכזה לא הובא בפניי.

53. מניעיו של הנתבע הוכחו בבהירות. הנתבע רצה להביא לכך שהפרויקט לא יימסר לתובעת, אך זאת, יודגש, על מנת להגן על רכושו. הנתבע האמין, וכך עולה מן האסיפות שהתקיימו בבניין בנושא, כי יש צורך בבחינת חלופות להצעת התובעת. הוא שב וטען זאת והגם שהסכים להתקדם עם התובעת במו"מ, מעולם לא נתן התחייבותו לתובעת. נסיונה של התובעת להציג את הנתבע כאילו הסכים לאורך כל הדרך להתקשרות עימה ושינה דעתו לאחר שזו לא הסכימה למסור לו את הפנטהאוז במחיר כפי שדרש, נדון לכשלון. נכון הוא כי בסופו של דבר, לאחר שהנתבע הבין כי לטעמו, העסקה אינה משתלמת לו, הודיע לתובעת כי לא יסכים למהלך עימה, אולם אין בכך כדי לשנות מעמדתו אשר הובעה לאורך כל המו"מ ולפיה יש לבחון הצעות נוספות. הוא גם פעל בפועל, כך הצהיר בפני הדיירים, לנסות לאתר קבלנים נוספים וניסה להציע חלופות לפרויקט. הנתבע העיד והשיב בהרחבה על כל השאלות שנשאל, גם בכל הנוגע למניעיו. לא הוכח כי הנתבע ניסה לפגוע בתובעת בדרך אחרת כלשהי. לא קודם למכתבים וגם לא אחריהם. דבריו במסגרת האסיפה הכללית של הדיירים, בחודש נובמבר 2009, אינם אלא חזרה על טענותיו ביחס לתובעת, טענות אשר הועלו בקצרה במכתבים.

54. כאמור, לא הוכח כי המכתבים הופצו לגורם כלשהו מעבר לאותם חמשת בעלי הדירות וגם בכך יש כדי להצביע על תום ליבו של הנתבע והעדר כוונה לפגיעה בתובעת. אם רצה הנתבע לפגוע בה, יכול היה להפיץ לכל עבר, וודאי ברחוב בו הוא מתגורר, ובבניין הסמוך, אשר בסופו של דבר, התקשר עם התובעת לשם ביצוע פרויקט דומה, את טענותיו ביחס לתובעת, ולא כך היה. מכך יש ללמוד על העדר כוונת זדון במעשיו של הנתבע וכן על סבירותו של הפרסום באופן ובהיקף שנעשה, כמפורט לעיל.

55. הנתבע דאג לוודא במקורות שונים כי טענותיו נכונות. המידע החלקי שהעתיק מאתר האינטרנט של התובעת מתיישב עם יתר המקורות אותם מצא וגם אם כאמור, לטעמי, חטא בכך שהעתיק באופן חלקי ומגמתי, עדיין הדבר מתיישב עם יתר הפרסומים באינטרנט שהוצגו בפניי אודות התובעת, וודאי שאין לומר כי התרשמותו מנותקת מן המציאות.
בחינת המכתב עצמו מעלה גם כי אין המדובר במכתב משתלח. הניסוח, בסה"כ, מתון ולא חורג מן הסביר, וודאי לא ביחס לאמור במכתבו של ב"כ התובעת אשר הופץ קודם לכן. אין המדובר בניסוח בוטה או מעליב אלא בדברים שנוסחו בזהירות, תוך שימוש במילים המצביעות על כך שהמדובר בהערכתו של המפרסם, הנתבע.
כל האמור מצביע על תום ליבו של הנתבע, הן בנסיבות המנויות בס"ק (3) והן באלו המנויות בס"ק (10).

לפיכך, הנתבע זכאי להגנת סעיף 15 והתוצאה היא דחיית התביעה.

56. התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך כולל של 10,000 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון