האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע:

1. לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ש' פרידלנדר) מיום 31.7.2008, לפיו נדחתה תביעת המערער לפיצויים מהמשיב בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), אך תוך חיובו של המשיב בהוצאות (ת.א. 67063/06) .

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא
2. המשיב, שהינו עורך דין במקצועו, שלח מכתב ביום 21.9.2006 הממוען על פי כותרתו למבקר המדינה, משטרת ישראל נציב תלונות, ולמשרד המשפטים (להלן - המכתב). במכתב המשיב התלונן "על השחיתות ושוחד במחלקת תביעות משטרה שלוחת איילון בראשון לציון". כותרת המכתב: "תלונה על שוחד במחלקת תביעות משטרה שלוחת איילון בראשון לציון".
המשיב תאר במכתבו כי במחלקה האמורה, צילום אמור להתבצע על ידי הזמנת תור בטלפון מראש או באמצעות שליח מהמשרד שמגיע ומצלם. לעומת זאת, בפועל מזה שנתיים, המחלקה אינה מאפשרת לשליחים להגיע ולצלם. נציגי המחלקה משיבים לפונים כי "אני לא אמור להגיד לך, אבל יש פה בחור נחמד בשם 'גיא' שנקרא 'צילום אדיר' שיכול לצלם לך תמורת תשלום, אנחנו יכולים לתת לך תור לבעוד חודשיים, אבל הוא יכול לצלם לך תוך יום" (סעיף 5 למכתב).
המשיך המשיב וציין בסעיף 7 למכתבו, כי הוא יודע שלא היה כל מכרז למתן שירות צילום
"ולפי מיטב הבנתי האיש בשם 'גיא' זוכה לטובות הנאה כגון מסירת הטלפון שלו לכל פונה וצילום תיקים מונופולי בלי תור בתמורת כסף".
ובסעיף 8:
"האיש בשם גיא משלם שוחד לפקיד או פקידה האמונים על צילום התיק במחלקה".
ובסעיף האחרון (סעיף 13):
"אני מבקש להעניש את האשמים". (ההדגשות שלי, י.ש).

בעקבות מכתב זה הגיש המערער את תביעתו לפיצויים בגין לשון הרע לבית משפט קמא.

3. בית משפט קמא קבע כי הוברר כי המכתב מתייחס למערער ולא לאדם אחר ששמו "גיא". עוד קבע בית המשפט קמא כי לא תיתכן מחלוקת כי המכתב, המייחס מתן שוחד למערער, מהווה פרסום של דברים העלולים לבזות את המערער, ועל-כן יש במכתב זה משום לשון הרע. מכאן, כי המערער הוכיח שהמשיב פרסם לשון הרע כלפיו, ונטל השכנוע עבר למשיב, להוכיח כי הפרסום חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק.

בית משפט קמא קבע כי המשיב לא הוכיח כי הוא עמד בהגנות שנקבעו בסעיפים 13(9), 14, 15(2), ו-15(3) לחוק. עוד קבע בית משפט קמא, מחד גיסא, כי לא התקיימה במשיב חזקת תום הלב שנקבעה בסעיף 16(א), ומאידך גיסא כי המערער לא הוכיח את חזקת חוסר תום הלב שנקבעה בסעיף 16(ב) לחוק, על שלושת סעיפיו הקטנים.

עם זאת מצא בית משפט קמא, כי למשיב עומדת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, לרבות תום הלב הנדרש לה. המשיב הוכיח כי המכתב פורסם בנסיבות שהיה בהן משום הגנה על עניין אישי כשר שלו, ומשום תלונה לרשות מוסמכת. אמנם המשיב לא הוכיח תום לב רלבנטי להגנת העניין האישי, אך כן הצליח להוכיח תום לב רלבנטי להגנה שנקבעה בסעיף 15(8). משכך קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את התביעה.

בהתייחס להוצאות, קבע בית המשפט, כי המשיב נהג שלא כהוגן כלפי המערער, בכך שהטיח חשדות כעובדות, ורק האינטרס הציבורי שלא להרתיע מתלוננים, מילט אותו מחבות בגין לשון הרע. לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיב הינו עורך דין במקצועו, ואף סירב להתנצל על מכתבו לאחר מעשה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי יש לחייב את המשיב בשיפוי חלקי בגין שכ"ט עו"ד בו נשא המערער, בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן- ההוצאות).

עוד קבע בית המשפט כי בהתייחס להוצאות שהושתו על המשיב במהלך הדיון ביום 31.12.2007 (להלן- הוצאות הביניים) המשיב פטור מהן, מפאת כך שהמשיב הגביל עצמו בסיכומיו, בהתאם להחלטה מקורית שהוצאה, מבלי שידע כי המערער ביקש וקיבל רשות להגדיל הדדית את היקף הסיכומים.

המערער הגיש ערעור על דחיית תביעתו וביטול חיוב המשיב בהוצאות הביניים, ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד על ההוצאות שנפסקו לחובתו.

עיקרי טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד
טענות המערער
4. המערער טוען כי משקבע בית משפט קמא כי המשיב, שעליו מוטל נטל ההוכחה, לא הוכיח את חזקת תום הלב שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק, המהווה חלק בלתי נפרד מההגנה הקבועה בסעיף 15(8), היה עליו לקבוע כי לא קמה למשיב הגנה זאת, ולא היה מקום לבחון את תחולתו של סעיף 16(ב).

בנסיבות העניין, כפי שבאו לידי ביטוי בפסק הדין ובמיוחד בפסקה 28, אין כל ספק כי הפרסום היה חריג ולא מידתי, ועל-כן יש לקבוע כי ההגנה שנקבעה בסעיף 15(8) לחוק איננה חלה.

מוסיף וטוען המערער כי תנאי הסעיף אינם מתקיימים, באשר המכתב לא מוען ל"רשות מוסמכת". מבקר המדינה ומשרד המשפטים אין להם כל קשר לחקירה של עבירה פלילית מסוג פשע דוגמת שוחד. אמנם המחלקה לחקירות שוטרים הינה רלוונטית, אך המשיב, שכאמור הינו עורך דין המתמחה בדין הפלילי, לא מען את מכתבו למחלקה זאת, אלא נקט בסתמיות במשרד המשפטים.
המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא הוכח שהמשיב שלח את מכתבו אל משרד המשפטים: המשיב הצהיר על כך בסעיף 1 לתצהירו; חזקה על עורך דין כי אם מציין הוא נמען על גבי מכתב, כי הוא אף שולח אותו לנמען שצויין; כיצד אמור היה המערער להוכיח שהמכתב אכן נשלח בפועל.

עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך ש"מחל" בפסק הדין על הוצאות הביניים שנפסקו לחובת המשיב בהחלטות שניתנו במהלך הדיון, מכיוון שמדובר בהוצאות בלתי מותנות בתוצאות המשפט, ומכיוון שבית משפט קמא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא.

בסוף דבריו מבקש המערער להדגיש כי המשיב הינו עורך דין במקצועו, וככזה מן הראוי היה כי בית המשפט יחמיר עמו, אך זה האחרון נהג עמו בקולא.

5. בהתייחס לערעור שכנגד טוען המערער כי אין בעל דין יכול ערער על פסק דין שבו זכה, כך גם מעת שהמערער לא עירער בנושא ההוצאות, אין מקומה של ההשגה בעניין ההוצאות, במסגרת ערעור שכנגד.
לגופא של הטענה, טוען המערער כי בית משפט רשאי לפסוק הוצאות כנגד בעל דין וללא התניה בתוצאות המשפט מכוח תקנות 511 - 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין). עוד מציין המערער כי רק לעיתים רחוקות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות, וזאת רק במקרים של טעות משפטית או כשנתגלה פגם בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה. במקרה זה לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

טענות המשיב
6. המשיב טוען כי אין במכתב משום לשון הרע, שכן מקריאת המכתב לא ניתן לקשור את המערער, גיא זוארי, ל"גיא שנקרא צילום אדיר", לרבות מאחר ובישראל ישנם מספר עסקים בשם "צילום אדיר". זיהוי זה ייתכן רק לאחר ביצוע חקירה ודרישה אשר תוביל לאחת משתיים: האחת, מסקנה כי אין ממש בתלונה. במצב זה וודאי שהקורא לא יחוש בבוז כלפי המערער. השנייה, מסקנה כי יש ממש בתלונה. במצב זה ייתכן ויחוש בבוז, אך אם כן איזו עוולה קיימת.

עוד טוען המשיב כי התלונה נגד שוטרי התחנה נמצאה על ידי בודקי המשטרה כמוצדקת (מפנה לת/2), ועל כן לא מתקיימת שום עוולה במקרה הנדון.

מוסיף המשיב לטעון כי שגה בית משפט קמא, בכך שלא דחה את התביעה גם בהסתמך על ההגנות שבסעיפים 15 (2) ו- 15(3), לחוק.

בהתייחס ל"מחילה" בעניין הוצאות הביניים טוען המשיב, כי לעולם לבית המשפט הכח, לחזור בו מהחלטות ביניים.

7. בהתייחס לערעור שכנגד, עיקר טענתו של המשיב כי "התנהגות שהחוק מוצא אותה תקינה - התביעה נדחתה - אך השופט הספציפי בנסיבות הספציפיות מוצא כי אינה תקינה על פי ערכיו האישיים - תביא להטלת חיוב כספי, על אף שהדין הורה כי מדובר בהתנהגות נורמטיבית (נטען בזה: התנהגות שאינה עוולה - הינה נורמטיבית).
פסיקתו משמיעה: איני שלם עם החוק ולכן אני מטיל סנקציה אישית, פרי יצירתי. זו פסיקת (בפועל - חקיקת) טעות".

8. עוד טוען המשיב, בסעיף 10(ג) לעיקרי הטיעון שהוגשו בתשובה לערעור העיקרי, כי הערעור שכנגד נסב גם על שתי החלטות הביניים בהן הוטלו על המשיב שני החיובים בסך כולל של 600 ₪ + מע"מ.

אומר כבר עתה כי בערעור שכנגד שהוגש אין זכר לטענה זו, ועל-כן דין השגות אלו להידחות.
קביעות ומסקנות שאין להתערב בהן
9. בית המשפט קמא קבע מספר קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן, וכפי שאין מקום להתערב במרבית מסקנותיו.

10. בעניין שוקן הורנו כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק את הדרך בה יש לבחון האם ביטוי מסויים עולה כדי עוולה של לשון הרע (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558):
"בעת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר..., לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע... בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע...".

11. דומה כי "האשמת" אדם כי נתן שוחד לאחר ופרסום שכזה, יש בהם משום פרסום העלול להשפיל אדם או לבזותו ובהתאם לאמור בסעיף 1 לחוק [ראו בפרשת ריימר [ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייב, פ"ד לו(2), 141) (להלן - פרשת ריימר)].
ודוק, לא מדובר על חשד למתן שוחד או קבלת טובות הנאה, אלא על קביעה עובדתית, חד משמעתית, אודות מתן השוחד וקבלתו.

12. בצדק קבע בית המשפט שאכן ניתן לזהות על נקלה את המערער, כאותו מי שנטען שנתן שוחד. מדובר בתיאור העיסוק ובתחנת המשטרה הספציפית, ועל כן אין משמעות לאחרים שעוסקים בצילום.

13. אין חולק, כי המכתב נשלח לפחות למשטרה, דהיינו מתקיים התנאי של "פרסום" ובהתאם לסעיף 2 לחוק.
גם אם במשרד המשפטים או במשרד מבקר המדינה המערער אינו מוכר, אין בכך להעלות או להוריד. יתר על-כן, מעת שהמכתב היה ממוען גם למשטרה, יכול ומהמכתב יועבר אף למי שמכיר את המערער, וכפי שאירע בפועל.
במיוחד יפים הדברים, מעת שמטרתו של המכתב, בין השאר, כי התלונה תבחן ותבדק.

14. בצדק דחה בית המשפט את טענות המשיב כי מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13 (9) לחוק, ובמיוחד שאותו "מתיר" נטען, עו"ד לופז, אמר דברו לאחר המכתב.
כך גם צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא עומדת למשיב הגנת "אמת בפרסום".
לא רק שהדבר לא נטען, אלא שגם לא הוכח.
המשיב עט כמוצא שלל רב, על המכתב מטעם המשטרה (ת/2), אולם במכתב זה צויין מפורשות כי התלונה נמצאה מוצדקת רק להיבטים המשמעתיים "ולא לכל טענה שעניינה חשד לפלילים, כמו טענת שוחד...".
משכך ובצדק בחן בית המשפט קמא את ההגנות האחרות הנטענות, בהתחשב במסקנה נכונה זאת.

15. בית המשפט שלל את ההגנות האחרות שטען להן המשיב בהסתמך על סעיף 15 לחוק, למעט ההגנה שבסעיף 15 (8) לחוק, לרבות בהסתמך על התנהלותו של המשיב שלא בירר מאומה, טרם הקביעות שקבע ובמיוחד נוכח ניסוחו של המכתב שלא היה מידתי, דהיינו לא התקיימה הדרישה של תום לב הנדרשת ברישא של ההגנות בסעיף 15 לחוק ובהתאם להוראת סעיף 16 (א) לחוק "... ושהפרסום לא חרג מהתחום הסביר באותן נסיבות".
כפי שציין ופירט ביהמ"ש קמא, בהרחבה, אם היה מציין המשיב במכתבו כי קיים אצלו חשד שמא מדובר בשוחד, ניחא וכמסקנה שייתכן ויכול היה להסיק נוכח הנסיבות אשר תיאר.
לא כן מעת שהפך מסקנתו לעובדה מוחלטת וברורה.
לכל אמור יש להוסיף את שנדרש לו בהמשך הדברים בשאלת ההגנה הנטענת לפי סעיף 15 (8) לחוק.

הגנת סעיף 15(8) לחוק
16. חרף כל אשר קבע בית המשפט בהתייחס לשאר ההגנות, קיבל בית המשפט את ההגנה של הגשת תלונה לרשות מוסמכת, כך גם קבע כי התקיים יסוד תום הלב הנדרש.
סעיף זה קובע כדלקמן:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה... ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

אך כאמור, לא די בקיומם של התנאים המפורטים בסעיף האמור, אלא על הטוען להגנה זו, לעמוד גם ברישא של סעיף 15 לחוק, לרבות בהתחשב בחזקות בעניין תום הלב שבסעיף 16 לחוק.

17. עלינו לבחון, אפוא, אם צדק בית משפט קמא בקביעותיו ומסקנותיו, דהיינו, כי ההגנה האמורה עומדת למשיב, תוך בחינת המסגרת הנורמטיבית.


הגשת תלונה:
18. בהתייחס לאמור בסעיף 15(8) לחוק, הרי על הנתבע להוכיח כי מדובר אכן בהגשת תלונה. ודוק, המקרה דנן חריג הואיל והתלונה נושאה התנהלות תחנת המשטרה ואנשי המשטרה, אשר נטען במכתב כי מקבלים הם שוחד, ולאו דווקא תלונה על המערער כנותן השוחד.
לכאורה, לא היה מדובר בהגשת תלונה "על הנפגע" וכפניה למי שממונה על המערער, הוא הנפגע, כך גם, לכאורה, ובמיוחד ככל שמדובר במבקר המדינה או במשרד המשפטים, אם אכן נשלח המכתב לגורמים אלו, הרי אינם בגדר "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע..." [ראו ע"א (חי') 2692/04 לובינסקי נ' סטרפילד (מיום 13.4.05)].
לכן ולא בכדי ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה זו, אך בסופו של יום דומה כי פניה למשטרה, כך גם למבקר המדינה, הינה בגדר פניה לרשות מוסמכת "לחקור בענין המשמש נושא התלונה".
לכך יש להוסיף, כי יכול ובעת הגשת תלונה למי שממונה על מאן דהוא, אגב זאת, תכלול התלונה פגיעה בנפגע לפי החוק, ואזי יהיה מקום לבחון אם אכן חלה אותה חלופה, שהפניה נעשתה לאותה רשות, אם מוסמכת היא, לחקור בעניין בכללותו.

19. שאלה נוספת הקשור בנושא זה, עניינה הממוענים במכתב.
גם אם הוגשה תלונה לגורם מוסמך מעת שעותק מהתלונה נשלח גם לגורם שאינו נכלל בין אותם גורמים הכלולים בסעיף 15(8) לחוק, אזי לא תעמוד ההגנה למגיש התלונה [ראו ע"א (נצ') 1090/05 שלום נ' ניצנה (מיום 22.1.06) (להלן - עניין שלום) וכן ע"א (חי') 2141/05 שרון עו"ד נ' פישר (מיום 16.1.07) (להלן - עניין שרון)].
במקרה דנן, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהמכתב אכן נשלח לגורמים הנוספים מעבר למשטרת ישראל וכשהמערער טוען כי מתצהירו של המשיב עולה כי המכתב נשלח גם נשלח, כפי שטוען הוא כי חזקה שעו"ד המציין ממעונים, ישלח את המכתב לאותם ממעונים וכפי שטוען הוא שקשה להוכיח שאכן המכתב נשלח.
אומנם בית המשפט לא התייחס לאמור בתצהירו של המשיב, אולם מאידך הסיק את מסקנתו מדבריו. יתר על כן, ניתן לברר הגעת מכתב לגורם זה או אחר מהגורמים דלעיל, דהיינו, לכאורה, יכול היה המערער למצוא את הדרך להוכיח שאכן המכתב נשלח גם לאותם גורמים אשר לדידו לא היה מקום לשלוח להם את המכתב.
אולם, אין צורך להכריע בשאלה עובדתית זו, הואיל ובצדק בחן בית משפט קמא את השאלה דנן גם בהנחה שאכן המכתב נשלח לכל הגורמים הממעונים במכתב.
אכן הגדרת אותה רשות מוסמכת אינה ברורה ואינה חד משמעית, אולם דומה כי פניה למבקר המדינה על אופן התנהלות תחנת משטרה כמפורט במכתב, הינה בגדר פניה לרשות מוסמכת.
כך גם, מעת שמדובר בתלונה על התנהלות תחנת משטרה בכל הקשור לצילום חומר שעוה"ד נזקק לו לצורך ההליך המשפטי, יכול ויסבור עוה"ד כי גם משרד המשפטים יבחן ויבדוק את התלונה ועל כן גם במשרד המשפטים יש לראות כרשות מוסמכת לעניין המקרה דנן, וזאת בנוסף לטענת המשיב, אשר המערער מסכים עמה, כי היחידה לחקירות שוטרים כפופה למשרד המשפטים. לא התעלמתי מטענת המערער לפיה המשיב כעו"ד, יכול היה להפנות את המכתב ישירות ליחידה לחקירת שוטרים, אולם לא מצאתי במשלוח המכתב למשרד המשפטים ולא ישירות ליחידה, כנימוק לקביעה שהמכתב נשלח לגורם שאינו מוסמך.
ככלל, יש לבחון את אותם גורמים להם נשלח המכתב באספקלריה רחבה, כל זאת על מנת ליישם את מטרת ההגנה שבסעיף 15(8), דהיינו היעדר חשש של מגיש תלונה שמא יבולע לו בעתיד, לרבות בתביעה על פי החוק דנן.
המסקנה העולה, כי אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא, לפיה אכן יש לראות בשליחת המכתב לאותם מקומות להם הוא נשלח, בגדר תלונה החוסה בגדרו של סעיף 15(8) לחוק.

שאלת תום הלב:
20. השאלה המרכזית העומדת במחלוקת בין הצדדים, עניינה שאלת תום הלב.
כאמור, כחלק בלתי נפרד מההגנה, על הנתבע להוכיח כי אכן פעל בתום לב.
כפי שנקבע עוד בפרשת ריימר ע"י כב' השופט ברק (כתוארו אז) "... בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפרושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8)..." (שם בעמ' 149).
משכך, גם אם המניע למסירת התלונה הינו מניע פסול, כך גם בחינת שאלת תום הלב לא תיבחן בגין המוטיב שהביא לתלונה "... אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה...". יתר על כן, גם פעולה בזדון לא תשלול את תום הלב, אם מגיש התלונה האמין בנכונותה.
במקרה דנן וכקביעת בית משפט קמא, המערער הסביר ופירט במכתב מדוע הסיק שאכן מדובר על שוחד, ואין מקום להתערב במסקנה שאכן המערער האמין ש"לא בחינם" פעולת הצילום בתחנה מבוצעת באמצעות המערער בלבד.

21. דומה, כי אם היה מנסח המשיב את מכתבו בצורה שונה במקצת, לא היה נזקקים כלל לדיון דנן.
כוונתי, לאותה מילה חסרה במכתב ולמעשה בחלקים ממנו שהינה "חשד".
הנה כי כן, אם היה מוסיף המשיב מילה זו בכותרת המכתב, דהיינו, תלונה על חשד לשוחד ובמיוחד בכל הקשור לאמור בסעיף 8 במכתב, בו צוין כי "האיש בשם גיא משלם שוחד לפקיד... ", אם היה מציין המשיב כי ביחס לאותו איש יש חשד שהוא משלם שוחד, לא היה מקום לבוא בטרוניה למשיב כי הגיש את המכתב לאור אותן נסיבות המתוארות במכתבו.
לאמור יש להוסיף את אשר מפורט בסעיף 7 למכתב.
עם זאת, בפרשת ריימר חזר וקבע בית המשפט כי הגשת תלונה למשטרה בחשד של ביצוע מעשה פלילי, יש בה משום לשון הרע ופרסום לשון הרע, אולם לצד זאת עומדת ההגנה של סעיף 15(8) לחוק.
לכן יש לבדוק אם פעל מגיש התלונה בתום לב, וכשתום הלב הינו ספציפי להגנה האמורה. כך, מצוין בפרשת ריימר כי יש לבחון אם אכן מגיש התלונה האמין בנכונותה אם לאו. יתר על כן, גם בהגנות השונות שבסעיף 15 לחוק "חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית..." (עמ' 148 בפרשת ריימר), היא אותה ההגנה ואותו איזון כדלעיל, לכן גם אם הסתבר כי אמונתו מוטעית הייתה, עדיין יזכה להגנה.

22. מעת שהמבחן הוא באמיתות אמונתו של מגיש התלונה כי אכן בוצעה עבירה, הרי גם אם לא ציין כי מדובר בחשד בלבד, אלא ציין כעובדה כי ניתן שוחד, עדיין אין בכך לשלול את הגנת סעיף 15(8) ולשלול את תום הלב של מגיש התלונה, וכפי שצוין בא. שנהר דיני לשון הרע, עמ' 281 (1997) (להלן - שנהר) "כל 4 ההגנות שפורטו לעיל פוטרות מאחריות מפרסמים של דברי לשון הרע, גם אם ניסחו את השמצותיהם כעובדות ולא כדעות וגם אם פרסמו דברים שאינם אמת".
מקרה דומה רואים אנו בעניין שרון, שם קובע בית המשפט כי בתלונה שם "אין מדובר בהבעת דעה או בסברה או בהעלאת חשד, אלא בניסוח עובדתי תקיף וחד-משמעי שיש בו כדי לפגוע בשמם הטוב של המשיבים..." (פיסקה 6), וחרף זאת נזקק בית המשפט לבחינת ההגנות השונות.
בהתייחס להגנה דנן, הגם שהדברים נאמרו שם למעלה מהנצרך, ציין בית המשפט כי אילו היה המערער שם מסתפק בהגשת התלונה למשטרה ולפרקליטות, היה יכול ליהנות מההגנה של סעיף 15(8), אולם באותו מקרה הפרסום של התלונה היה בעוכריו.
אכן, כל האמור בהתייחס לאותן עובדות הנצרכות לתלונה ולא פרטים או עובדות נוספות שאינן נצרכות לתלונה לגופה, שאזי לא ייחשב מגיש התלונה כפועל בתום לב, אלא תוך כוונה לפגיעה במידה גדולה מהסביר [ראו ע"א 211/82 ננס נ' פלורו (מיום 20.2.86), וכן ראו ע"א (חי') 20285-05-09 שפירא נ' ויינשטיין (מיום 29.11.09) (להלן - עניין שפירא) וכן ראו בעניין שלום].

23. סעיף 16 לחוק קובע נטלי הוכחה וחזקות בשאלת תום הלב.
בנושא זה, דומה כי יש ממש בטענות המערער אוודת אותו מבחן משולב אליו התייחס בית משפט קמא, וכאילו גם אם לא עומדת החזקה לתום לב שבסעיף 16(א) לחוק, עדיין לא ישלל תום הלב אם התובע לא יוכיח את הנדרש לפי סעיף 16(ב).
ככלל, בית המשפט אמור לקבוע בסופו של יום אם אכן פעל הנתבע בתום לב ובמקרה דנן, אם מגיש התלונה פעל בתום לב. לצד קביעה זו, קבע כאמור המחוקק את הוראת סעיף 16 לחוק.
ודוק, בסופו של יום, על הטוען להגנה, להוכיח שאכן פעל בתום לב. עם זאת, בסעיף 16(א) קבע המחוקק כי אם הוכחה אחת ההגנות שבסעיף 15 "... ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות...", אזי קמה חזקת תום הלב.
מאידך וכפי שנקבע בעניין שפירא, אם לא עמד הנתבע בקריטריון זה, אזי לא תעמוד לו החזקה.
ברור כי אם כך הדברים, אזי לא נצרך התובע להוכיח את המפורט בסעיף 16(ב) לחוק.
הנה כי כן, אם בית המשפט מגיע למסקנה שאכן מדובר בהגשת תלונה ובה תנאים הנדרשים לסעיף 15(8) לחוק, כך גם כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, אזי יידרש בית המשפט לשאלה אם התובע הוכיח כי במקרה הספציפי התקיימה החזקה השלילית שבסעיף 16(ב) לחוק [ראו ע"א 184/89 טרגימן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (לא פורסם), , וכן ע"א (י-ם) 11282/07 בן דב נ' מזר (מיום 27.10.08)].
ודוק, לעניין חזקה שלילית זו, די בהתקיימותה של אחת החלופות שבס"ק (ב).
כאמור לעיל, לא די בכך שהפרסום לא היה אמת, אלא על התובע להוכיח כי הנתבע "... והוא לא האמין באמיתותו", אותה דרישה של תום הלב בהגנה דנן כפי שפורשה בהרחבה בפרשת ריימר.
במקרה דנן, לרבות נוכח הסקותיו של המשיב אודות המתרחש בתחנת המשטרה, לא הוכח כי המשיב לא האמין באשר ציין בתלונה, לרבות ובהתחשב גם באמור במכתב עצמו, אשר מסביר הכיצד הגיע הוא למסקנה האמורה.
החלופה הנוספת, עניינה אי נקיטת אמצעים סבירים לפני הפרסום על מנת לבחון אם אכן אמת הוא אם לאו. ככל שעסקינן בהגשת תלונה למשטרה או לרשות מוסמכת, אין אנו מצפים כי מגיש תלונה שכזה יבצע את פעולת החקירה בעצמו טרם הגשת התלונה, הואיל ועצם הגשת התלונה נועדה, בין השאר, כי הרשות המוסמכת תבצע את החקירה. כך גם במקרה דנן, לא היה מקום לדרוש מהמשיב כי יערוך חקירה עצמאית על מנת לוודא אם אכן "הבלעדיות" שניתנה למערער בכל הקשור לביצוע צילומים בתחנת המשטרה, הינה בגדר מתת אם לאו (ראו ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1), 389).
במקרה דנן, גם לא הוכח כאילו המשיב התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה מהנצרך בהגשת התלונה, ובניגוד לאשר צוין לעיל בעניין שפירא.

24. ודוק, בכל הקשור להגנה דנן, ביקש המחוקק להגן על האינטרס הציבורי וכמפורט לעיל, וכפי ציין בית המשפט בע"א (חי') 212/08 נאדף נ' שריר (מיום 6.9.09) "מידע כזה לא תמיד יהיה מדויק, לא תמיד יהיה מבוסס ולעיתים יתברר לאחר חקירה כי הינו מוטעה, אך למרות זאת ישנה חשיבות רבה להגן על המתלוננים. רק הגנה על מוסרי המידע תאפשר לרשויות הציבור למיניהן לקבל מידע נרחב ככל שניתן, ובעקבותיו לחקור ולגלות מעשים בלתי תקינים ואף פליליים של הגורמים העומדים לפיקוחן" (פיסקה 16), תוך שבהמשך מציין בית המשפט כי "הנחת המחוקק הינה כי 'מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה'...".
וראו גם שנהר, שם בעמ' 304.
אכן, ניתן להניח כי הנחה זו מתבססת על כך שתלונה שהוגשה תיחקר ולא כי עצם התלונה יועבר מאותה רשות מוסמכת לחקור את נשוא התלונה לאחרים, אולם פעולה זו, ככל שמבוצעת, אינה מעניין המתלונן ואין מקום לשנות מאותה הנחה, הכל בגין החשש שהתלונה תיחשף לאחרים ושלא באמצעות המתלונן.
כאמור, האינטרס הפרטי נסוג מפני האינטרס הציבורי באותם מקרים המצדיקים זאת.

25. בפרשה דנן, ניתן להבין את זעמו של המשיב, בעת שנמנע ממנו או מי מטעמו לצלם את הנדרש לו וכשהוא מופנה לביצוע הצילומים הנדרשים למערער, וכפי שהבין שרק בדרך זו ניתן יהיה לקבל את הצילומים מבלי הצורך להמתין.
ברור שבנסיבות אלו וכפי שהמשיב אף ציין זאת מפורשות במכתבו, הדבר אומר דורשני ועל כן הסיק המשיב את אשר הסיק ואף העלה זאת בכתובים, הגם שלא הוכח, כאמור, שאכן צדק במסקנותיו. מכל מקום, דומה כי מעת שמתגלות נסיבות שכאלו, יש מקום לעודד הגשת תלונה לרשויות המוסמכות לבדוק מה אכן קורה בתחנת המשטרה, ולהעניק הגנה למגיש התלונה ובאופן שלא יחשוש שאם בסופו של יום יסתבר כי לא ניתן שוחד, אזי יבואו עימו חשבון.
יתר על כן, משהגענו לכך, אכן שימוש בחשד לשוחד, בחינת ההתייחסות למערער הייתה מקלה עם הפגיעה בו, אולם בהקשר של מקבל התלונה, דומה כי לא מדובר בהבדל מהותי ובמיוחד שנוכח תוכנו של המכתב, נראה כי מדובר במסקנה הגם שמצוינת היא בצורה עובדתית חד משמעית.

סיכום ביניים:
26. דומה כי לא יהיה מי שיחלוק על הפגיעה שנפגע המערער מתוכנו של מכתב התלונה שהגיש המשיב לאותם גורמים שהגיש. יתר על כן, נוסחו של המכתב כקביעת עובדה ולאו דווקא כחשד וחשש, יכול והגבירו את הפגיעה, דהיינו, שמבחינת האינטרס הפרטי, ברור שקיימת פגיעה במערער על כל המשתמע מכך.
אולם, בחינת האינטרס הציבורי ובמיוחד בעת שעסקינן בהגנה לפי סעיף 15(8) לחוק, האינטרס הציבורי יכול ויגבר, ובלבד שהתקיימו מלוא התנאים הנדרשים לשם קיומו של אינטרס זה, תוך שהוא גובר על האינטרס הפרטי.
במקרה דנן, מסקנתנו כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי מדובר בהגשת תלונה וכשבמקרה דנן, אומנם לא מדובר על מי שממונה על הנפגע, אלא מדובר ברשות מוסמכת לחקור את נשוא התלונה, אשר דומה כי בראש ובראשונה כוונה כנגד תחנת המשטרה ואשר אירע בה, וכשהתוצאה הנלווית או יותר כאגב גררא, אכן הייתה היזקקות לעניינו של המערער.
כך גם, נראה כי בשקלול השיקולים השונים והנסיבות דנן, אכן היה מקום לקבוע כי התקיים היסוד של תום הלב וכי המשיב עמד באותה חזקה שבסעיף 16(א) לחוק וכשמנגד, לא התקיימו אותן נסיבות של סעיף 16(ב) לחוק.

27. בהתייחס לנטען על ידי המערער, יש להעיר כי המערער ביקש להסתמך על רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (מיום 25.12.03), אך אותו מקרה אינו עוסק בתביעה והגנה על פי החוק דנן, אלא בעילות אחרות ותוך הפניה לפרשת בוסקילה המוזכרת שם, שעוסקת ברשלנות.
כך גם ראו בבג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5), 653, אודות ההבחנה בין עילות בתחום הנזיקין לבין העילה וההגנה לפי החוק דנן.

28. המסקנה העולה, שאכן צדק המערער בטענתו כי המשיב פרסם לשון הרע עליו, אולם מנגד הצליח המשיב להוכיח כי עומדת לו ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק על כל רכיביה, ועל כן אין להיזקק לטענותיו האחרות של המשיב, כי היה מקום לקבוע כי עומדות לו הגנות נוספות.

ההשגות האחרות
29. המערער משיג הכיצד ביטל בית משפט קמא הוצאות שנפסקו בהליכי ביניים לזכותו, הכל בגין אי עדכון המשיב אודות ההיתר שניתן בשאלת היקף הסיכומים, ומנגד השגת המשיב הכיצד למרות שזכה בגינו, חויב לשלם שכ"ט עו"ד למערער שתביעתו נדחתה.

30. בכל הקשור לטענתו של המערער, בית המשפט נימק מדוע "מחל" על אותם חיובים הנוספים בהוצאות.
אכן, נראה כי הדרך הראויה, אם אכן סבר בית המשפט כי יש מקום לפסיקת הוצאות בגין נושא הסיכומים, כי בית המשפט יורה מפורשות על חיוב הוצאות בגין כך ולא בדרך העקיפין של ביטול הוצאות שנפסקו עוד טרם לכן.
יתר על כן, דומה כי מעת שנפסקו הוצאות בהליך הביניים, הרי זכאי הזוכה בהוצאות אלו לאותן הוצאות ואם ירצה אותו צד שזכה, ימחול על זכייתו, אך אין מקום, לכאורה, כי בית המשפט יורה על מחילה שכזו.
חרף האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בנושא זה, הואיל וניתן להשקיף על החלטת בית משפט בנושא זה כחיוב הוצאות שחויב בהן המערער ואשר שיעורן כאותו שיעור הוצאות שחויב בזמנו המשיב ושעל כן, מתקזזים החיובים אהדדי, הגם שאכן בית המשפט לא ציין זאת מפורשות, אך בחינת התוצאה, התוצאה זהה.

31. שאלה קשה יותר, עניינה פסיקת הוצאות לחובת מי שזכה בהליך המשפטי.
אין חולק, כי דרך כלל מי שזכה בתביעתו זכאי להוצאות, אלא אם מצא בית המשפט נסיבות מיוחדות אשר בגינן אינו מוצא לנכון לפסוק הוצאות לטובת הצד שזכה, חרף זכייתו, הכל בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט ובהתאם לתקנות 511, 512 לתקנות סדר הדין האזרחי.
אולם, דרך כלל, מדובר בשלילת הוצאות מהזוכה, ולא בפסיקת הוצאות לחובתו.
עם זאת, ושלא כנטען על ידי המשיב, מוצאים אנו מקרים שבהם בית המשפט מוצא לנכון לפסוק הוצאות, לחובת מי שזכה בדינו.
כך מוצאים אנו פסיקה שכזאת בע"א 6051/07 שדה נ' מינהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל (מיום 25.4.10), וכשכב' השופט רובינשטיין מאשר פסיקת הוצאות לאור מחדלי המשיב, חרף זכייתו בהליך בפני בית משפט קמא וכלשונו "למחדלי המשיב יש מחיר – הוא ההוצאות שהשית בית המשפט קמא..." (פיסקה יח').
ודוק, לא מדובר על מחדלים של המשיב הקשורים בניהול ההליך, להבדיל מע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2), 301, אלא במחדלים טרם ההליך המשפטי.
עם זאת, אין להתעלם מאשר נפסק בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (מיום 16.3.08) מפי כב' השופטת ברלינר. באותו מקרה, נדחתה תביעת נזיקין כנגד המדינה, אולם חרף האמור חויבה המדינה לשלם למערערים הוצאות בסך כולל של 25,000 ₪. כנגד קביעה זו, הוגש ערעור על ידי המדינה, ערעור שהתקבל.
בית המשפט שם לא התעלם מההלכה כי ערכאת הערעור לא תתערב, דרך כלל, בשיקול דעת הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות "אלא במקרים שפסיקתן לקתה במשגה ממשי", ובנסיבות שם אכן מצא בית המשפט מקום לבטל את חיוב ההוצאות, ובנימוק כי למעשה בית המשפט קמא לא נימק חיוב הוצאות זה, הגם שניתן להבין את הנסיבות דשם. הגם שכך "משבחר לנקוט בצעד חריג של חיוב הצד שזכה בהוצאות – מן הראוי היה לנמק את ההחלטה...", כל זאת לאור הכלל כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס וישא בעצמו אפילו מקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן...".
במקרה דנן, נימק בית משפט קמא את קביעתו בדבר פסיקת הוצאות לחובת המשיב, אשר זכה בגינו, בציינו כי המשיב לא נהג כהוגן כלפי המערער, כך גם נקיטת הלשון אשר ננקטה על ידו "בדמותה של הטחת חשדות כעובדות" וכי גם אם מחמת האינטרס הציבורי זכה המשיב, אין זה ראוי שהמשיב יצא נשכר מכך.

32. דומה כי לכאורה, אין להתעלם מטענתו של ב"כ המשיב כי מעת שזכה בדינו, לכאורה, נקבע כי לא היה מקום לקביעה נגדו, כך גם כי פעל כשורה במסגרת הפעולות שביצע. משכך, אין מקום לחייבו בהוצאות. אכן, טענה זו הגיונה בצידה, אולם, עם כל הכבוד, אין מקום לקבלה בכל מקרה ומקרה יהיו הנסיבות אשר יהיו.
לא בכדי ציינתי לעיל כי יש להבחין בין אופן ניהול ההליך המשפטי ושאלת פסיקת ההוצאות, לבין התנהלות אשר אינה קשורה בניהול ההליך המשפטי, אלא קשורה ליחסים שבין הצדדים עוד טרם המשפט או אף במהלכו.
ככלל, התקנה שעניינה פסיקת הוצאות נראה כי מתייחסת היא יותר בהקשר של ניהול ההליך המשפטי אשר בגינו נפסקות הוצאות המשפט ובכלל זאת, שכ"ט עו"ד.
ככלל, אכן זכאי מי שזכה בדינו לכיסוי מלוא הוצאותיו, על מנת שלא יצא בחסרון כיס. אולם, יכול ובית המשפט ימצא שאין מקום לזכותו בכך, לאור התנהלות לא ראויה במסגרת ניהול ההליך המשפטי.
קשה יותר אותו מקרה בו בית המשפט שולל פסיקת הוצאות ועל אחת כמה וכמה, מחייב דווקא את הצד שזכה בהוצאות, כל זאת מחמת נסיבות שאינן קשורות לניהול ההליך המשפטי.
אולם, כפי שהבאנו לעיל, בתי המשפט מצאו לנכון בנסיבות חריגות לפסוק הוצאות שכאלו כנגד צד שזכה, אם כי אין להתעלם מכך כי באותו מקרה מדובר במינהל מקרקעי ישראל או המדינה וכפי שמוצאים אנו גם בעתירות לבג"ץ שנפסקות הוצאות לחובת המדינה או לחובת רשות שלטונית, גם אם העתירה נדחית, להבדיל מהמקרה דנן בו מדובר באנשים פרטיים.

33. בסופו של יום, מצאתי כי יש להחיל את הכלל הנרחב יותר כי ערכאת הערעור לא תתערב בשאלת פסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים ביותר.
כפי שציינה כב' השופטת ברלינר באותו עניין, לא נימק בית משפט את חיוב הזוכה בהוצאות, אולם במקרה דנן נימק גם נימק בית משפט קמא, מדוע הורה כפי שהורה.
ודוק, צדק בית משפט קמא כי מעת שמדובר בעו"ד, מצופה ממנו להתנהלות ראויה יותר, כך גם שאף לאחר מעשה ימצא את הדרך להתנצל ולהקטין את נזקו של המערער, ולאמור יש להוסיף כי לדידי יש להבחין בין פרסום מותר (אותם המקרים שבסעיף 13 לחוק) לבין אותם מקרים שאכן הוציא הנתבע דיבתו רעה על התובע, אך מכוח הגנה זו או אחרת לא זכה התובע בפיצוי.
במקרים אחרונים אלו, יש לבחון אם חרף הגנת האינטרס הציבורי, אשר בגין כך לא זכה התובע בפיצוי, הרי במישור היחסים הפנימי, קרי במסגרת היחסים שבין הפרטים הצדדים לתיק, יפסקו הוצאות לחובת אותו נתבע אף שהתביעה כנגדו נדחתה.
יוער, כי באופן מעשי, בהנחה שאכן הנתבע נשא בהוצאות ושכ"ט עורך דינו, הרי בכל מקרה גם שלילת פסיקת הוצאות, תוצאתה חסרון כיס לנתבע, הגם שאכן אין בכך כיסוי ולו חלקי של הוצאות התובע, בפסיקת הוצאות כבמקרה דנן.
לבסוף נציין, כי בצדק ציין בית משפט קמא כי מצופה היה מהמשיב, עו"ד, כי למצער לאחר שהתבררו הדברים ומשלא הוכח כי מדובר בשוחד, ימצא המשיב את הדרך הראויה להקטנת הפגיעה במערער, לרבות התנצלות ועוד.

34. יוער, כי גם במסגרת ההליך בערעור לא היה נכון המשיב לכל ניסיון לנסות ולמצוא פתרון שלא על דרך ההכרעה השיפוטית.
כמובן, שזאת זכותו, אולם התנהלות זו יש בה משום תמיכה ביתר שאת באשר ציין בית משפט קמא, כך גם על אי פסיקת הוצאות במסגרת ההליך שבפניי.
לעניין אחרון זה, גם נוכח התוצאה, אין מקום לפסיקת הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו במסגרת הערעורים.

סיכומים של דברים:
35. הנה כי כן, דין הערעורים להידחות.
כל צד ישא בהוצאותיו.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון