הליך פשיטת רגל של אייל שני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הליך פשיטת רגל של אייל שני:

מונחת בפני בקשה כפולת-פנים, שעניינה המשך הליכי פשיטת הרגל של מר אייל שני (להלן: "החייב"). החייב, שף ומסעדן מהיותר ידועים בארץ, נקלע לחובות כבדים ולהליכי פשיטת רגל.
חרף זאת, הרי שבמשך שנים לא שילם מאומה לקופה, והותירה כמעט ריקה. במקביל, ואל מול עיניהם הכלות של הנושים החל החייב עושה הון תקשורתי, ששיאו הופעתו המתוקשרת בתוכנית הריאליטי "מסטר שף", כיכוב בפרסומות מסוגים שונים ועוד כהנה וכהנה. במקביל, עלה חשד לעניין שלוש מסעדות, המבוססות במידה רבה על המוניטין של מר שני, כי הן למעשה בבעלותו, או בבעלות משותפות שלו ושל אחרים, תחת חברת "החברה היותר טובים".
בנסיבות אלו, נשאו הצדדים ונתנו על הגעה להסדר נושים, ובסופו של דבר התקבלה הצעה של החייב לשלם סכום של 1.45 מיליון ₪ לקופה, בתוספת 50% מתקבולי המדיה שיקבל בשנתיים הבאות. אלא, שבסופו של יום לא שילם החייב כמעט מאומה.
אכן, בין הצדדים התגלעה מחלוקת שעניינה החלטתי להורות לו שלא לדחות את התשלום נשוא תקבולי המדיה (על כך הגיש החייב ערעור לבית המשפט העליון שעודו תלוי ועומד). אלא שאין חולק כי החייב לא שילם אף את הסכום שאינו במחלוקת, ולמעשה הפר כליל את הסדר הנושים. זאת, בלא כל צורך להכנס ולדון בהלכה לפיה כל עוד לא התקבל ערעור על החלטת ערכאה דיונית ולא ניתן צו חוקי אחר לגביה, הרי שהיא מחייבת ויש לבצעה כלשונה.

מכאן הבקשות שבפני.



ראש אחד של הבקשה, הינה עתירתם של הנאמנים לביטול הסדר הנושים, והשתה מחדש של "משטר פשיטת הרגל" על החייב. קרי, מתן הוראה לפיה עליו להעביר את מלוא הכספים שהוא מקבל, לרבות מן המדיה, לידי הנאמנים. בנוסף, עותרים הם להעלאת התשלום החודשי לסך גבוה ביותר של 50,000 ₪, באורח אשר לשיטתם הולם את מצבו של "חייב ידוען", המופיע חדשות לבקרים בתוכניות טלוויזיה ופרסומות שונות ומרובות.


ראש אחר של הבקשה, נוגע לטענותיהם של הנאמנים כי שלוש המסעדות של חברה בשם "החברה היותר טובים" (להלן: "החבר'ה הטובים"), אשר מניותיה מוחזקות בנאמנות עבור מר שחר סגל, הינן למעשה של החייב – או למצער, החייב הינו שותף בהן. אי לכך, הם מבקשים לתפסן ולנהלן, כמו היו נכס של פושט הרגל לכל דבר ועניין.

החייב, יש לציין, לא טרח להגיש תצהיר תשובה ואף לא התייצב לדיון, וזאת חרף העובדה כי תשובת "החבר'ה הטובים", אשר לכאורה טוענת כי אין כל קשר בין החברה דנן לחייב, מוגשת הלכה למעשה גם בשם החייב וכוללת טענות אישיות, אשר עניינן אך ורק עניינו של החייב עצמו, להבדיל משאלת הבעלות במסעדות.
תגובת המשיבים, חרף העובדה כי היא מלאה בטענות עובדתיות, חלקן קשורות בקשר הדוק לחייב, אינה כוללת אלא שלושה תצהירים קצרים, אחד מהם של מר סגל, שעיקרו הכחשה גורפת כי החייב מנהל את החברות או מבצע דבר-מה מעבר לעבודה כשף באחת המסעדות.
אלא מאי? לשיטת המשיבים, החייב אינו משתכר אלא סך של 6,000 נטו, כפי שמופיע אף בדוחות החודשיים הלקוניים מאד שהגיש.
כבר כאן יצוין, כי כל דוחותיו החודשיים של החייב זהים באורח מפליא עד כדי אגורה, האחד למשנהו. זאת – חרף היותו שף מפורסם, וחרף העובדה כי המסעדות, למצער במצבם דהיום, מבוססות במידה רבה מאד על המוניטין המיוחד של החייב, ולא של איש זולתו.

עיינתי בכתבי הטענות וצרופותיהם, ולאחר שנערך דיון בבקשה, ניתנת החלטתי זו.



הבקשה שבפני, כפי שהוער בראשית החלטתי זו, הינה כפולת פנים:


א. חלקה האחד, נוגע אישית לחייב – לרבות ביטול הסדר הנושים, השתת תשלום חודשי גבוה וכיוצא באלו;

ב. חלקה האחר, עוסק בחשד כי לחייב יד ורגל בניהול שלוש מסעדות, ואי לכך לנאמנים קמה זכות אף בתקבוליהן.

למותר לציין, כי בכל הנוגע לשאלה הראשונה, אין ל"חבר'ה הטובים" כל מעמד או נגיעה ישירה, אף כי – מטיבם של דברים – שתי הסוגיות קשורות במידה רבה זו לזו.



חלקה של הבקשה הקשור בחייב אינו מן המורכבים משפטית; עניין לנו בחייב, אשר אין ספק כי, כיום, הפר כליל, באורח מוחלט ויסודי, את הסדר הנושים שהציע הוא עצמו, ולא שילם מאומה על החשבון.

כל שעשה, היה להציע הצעה חדשה, פחותה בהרבה מקודמתה, ואף מותנית בתנאים מהותיים לטובתו ולרעת הנושים. כך למשל, כי תנאי להסדר הוא שחרורו לאלתר ממעמד פושט הרגל, עוד בטרם עמד בתנאי ההסדר. אין ספק, כי אין זה עניין של מה בכך ליתן "הנחה" כזו לחייב, שזה עתה הפר ברגל גסה את הסדר הנושים הקודם. כך למעשה, יווצר מצב כי אם ינהג בשנית, בדרך ההפרה, ימצאו עצמם הנושים נאלצים להתמודד אל מול חייב מפר שכבר הפך סולבנטי, ולכאורה פטור מן הפיקוח של בית המשפט והנאמנים.

אין צורך להכביר מילים כי לחייב אין כל זכות מוקנית בדבר אורח התגובה של הנושים להפרה היסודית של ההסדר מצידו; האם להשלים עם ההפרה ולבקש את תיקונה, להסכים להצעה חדשה (ופחותה בתנאיה) מצד החייב, או שמא להחליט למצות עם החייב את הדין, לדרוש את ביטול ההסדר והשבת החייב למשטר של פשיטת רגל, על כל המשתמע מכך.
אין צוך להכביר מילים כי לחייב, באורח כללי, אין זכות כלשהי להחליט עבור הנושים, או אף לנהל עימם "דיון הוכחות" בנושא מה עדיף להם; משנטל סיכון והפר את ההסדר הפרה יסודית, הסתכן בכך כי הנושים יחליטו שלא להשלים עם ההפרה, לא לשעות להצעה נוספת ולבקש למצות את הדין, עם החייב, כפי שאכן עשו במסגרת הבקשה שבפני.
זאת ועוד; כפי שיובהר בהמשך החלטתי זו, הרי החייב עצמו – בדרך התנהלותו – תרם לא מעט להחלטה זו של הנושים והנאמנים.



מהו, אם כן, המצב שנוצר לאחר שהחייב הפר את ההסדר והביא את הנושים לבקש את ביטולו?אין צורך להאריך בדברים, כי אנו שבים ל"משטר דיני פשיטת הרגל" – קרי, למצב בו החייב כפוף לחלוטין לנאמנים, חב לדווח להם ואף לקבל את אישורם לפעילות עסקית. השאלה, האם זכאי החייב לנהל עסק מוכרעת בהתאם לאיזון אינטרסים בין צרכי החייב לצרכי הנושים. ברי, כי אין לחייב זכות מוקנית לנהל עסקים, בלא שהנושים ירוויחו מכך אף הם (פש"ר 310/07 בשא 9043/01 לוין נ' שילר ). זאת ועוד; החייב חייב, במצב דברים שכזה, להעביר את עיקר משכורתו לקופת הנאמנים; הלכה פסוקה היא כי כושר השתכרות, כמוהו כנכס שהחייב חב בניצולו הראוי לטובת נושיו; קרי, חייב בעל כושר השתכרות גבוה אינו רשאי לוותר עליו או לשבת באפס מעשה, תוך שהוא אינו משתכר, או משתכר סכום נמוך שאינו משקף את יכולתו.
דרך התנהלות זו שהדין מחיל על חייבים בפשיטת רגל, רחוקה מדרכו של חייב זה כרחק מזרח ממערב.

נהפוך הוא; עניין לנו בחייב, שלא זו בלבד כי הינו בעל כושר השתכרות גבוה באורח קיצוני, אלא שעד כה עשה דין לעצמו, כאשר הוא מהין לעשות זאת בפומבי ובאורח מוצהר, והלכה למעשה – ניסה ועודו מנסה לשים את הליך פשיטת הרגל ללעג ולקלס.

במה דברים אמורים?

עניין לנו בחייב:

א. שהפך "ידוען" ("סלברטי") לכל דבר ועניין;
ב. אשר הועסק שוב ושוב בתוכניות טלוויזיה ב"פריים טיים";
ג. מופיע בפרסומות;
ד. חשוד (ועל כך ארחיב דברים בהמשך החלטתי) בכך שהוא שותף במספר מסעדות יוקרה.

אלא מאי? הדוחות שהוא מגיש, הינם דוחות לקוניים שהם בבחינת "לעג לרש"; כל שהם מכילים, הינה הצהרה קצרה על הכנסה נטו של 6,000 ₪ ממשכורת; בלא התייחסות להכנסות מן המדיה; כמו גם זכאות לכספים אחרים ממקורות נוספים, ועוד.
אין צורך, כרגע, לקבוע מסמרות באורח סופי מהי מידת שותפותו של החייב במסעדות נשוא המחלוקת, הרי אין כל צורך להכביר מילים עד כמה מופרך הוא המצג שמנסה החייב ליצור בפני בית המשפט. זאת, כאילו הכנסתו היחידה של שף בסדר גודל, פרסום ומוניטין כשלו, זהה כמעט להכנסתו של אחרון השוליות או המלצרים במסעדה בה הוא "מועסק".

לא מן המותר יהיה להעיר, כי אף לו היה החייב מצליח להוכיח כי אכן אין הוא מתפקד אלא כשכיר, בשכר נמוך, במסעדות שמנהל ידידו הקרוב, מר סגל (כאשר הקשר הקרוב ביניהם אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים), הרי אף כאן הוא חוטא בהפרה בוטה של פקודת פשיטת הרגל ובהברחת נכסים דה-פקטו. זאת, מן הסיבה הפשוטה כי כאשר מדובר בשף ידוע ובעל מוניטין שכזה, הרי אף אם הסכים באמת ובתמים להיות מועסק בתמורה כזו, אין בכך אלא העלמה של נכס בדמות כושר ההשתכרות של החייב, שהנושים זכאים להנות מפריו. בניגוד לנסיונם של המשיבים, לאלץ את הנאמנים לבצע "תחקיר" על שכרם של שפים כאלו ואחרים, הרי אין כל צורך בכך כדי להבין, ששכר מינימלי כזה לאדם בשיעור פרסום וכשרון כשל המשיב, הוא בבחינת לעג לרש וזריית חול בעיני בית המשפט.
עולה היטב מצרופות הבקשה, שהמסעדות מבוססות במידה רבה, אם לא כמעט לחלוטין, על המוניטין המיוחד של אייל שני. זאת, עד כדי כך שאחת מהן, המתהדרת בידו היצירתית של החייב, מצליחה למכור פיתה עם ממרחים כאלו ואחרים במחיר של עשרות שקלים ליחידה (!) – עניין, אשר אין כל צורך להכביר מילים על הקשר ההדוק בין נכונות הלקוחות לשלמו, לבין המוניטין המיוחד של השף שעומד מאחורי אותה "יצירת מופת קולינרית" (כך למצער לשיטתם של אותם לקוחות המשלמים ממיטב כספם על פיתה).
המסקנה בעניין זה, הינה פשוטה ובלתי משתמעת לשתי פנים: אף אם גרסת החייב בדבר משכורתו היא נכונה (וכפי שאבהיר בהמשך, וספק גדול מאד אם כך הדבר), הרי שמשמעות הדברים היא שהחייב מאפשר לסגל ולחברה שלכאורה אין הוא בעליה או שותף בה, לנצל לא רק את הנכס בדמות כושר ההשתכרות שלו, אלא גם ובעיקר את נכס המוניטין רב הערך של החייב כשף מן השורה הראשונה. להפיק ממנו רווחי עתק בלא לשתף את נושי החייב – כל זאת, כאשר עניין לנו בפושט רגל מוכרז (!), והנראה כמי שמתעתע בנושים, בחוק ובבית המשפט.

אין כל צורך להלאות את הצדדים ולהכביר מילים אודות ההלכה הידועה והמושרשת, כי בעידן המודרני, מוניטין הינו נכס עצמאי, רב-משמעות ורב ערך, אשר במקרים לא מעטים, הוא-הוא הנכס העיקרי של עסק, או אדם. דווקא תחום עיסוקו של החייב, מהווה דוגמא מובהקת לעניין זה – באשר לא פעם, המוניטין של מסעדה הוא נכסה המרכזי, כמו גם השף שהיא מעסיקה. בלעדיו אין היא אלא אוסף של ציוד וחוזים ומלאי מצומצם בתוך נכס אשר בדרך-כלל אינו שלה, אלא מושכר לה על-ידי צד ג', הא ותו-לא.



די באמור לעיל, בכדי "לחרוץ" למעשה – הן את גורל החייב ובמידה רבה, לפגוע פגיעה קשה במשיבים האחרים, אף לו היו זוכים במחלוקת העובדתית אשר תידון בחלקו השני של פסק הדין. בכל הנוגע לחייב, הרי עבודה בשכר של טבח זוטר מן השורה, הינה – במקרה הטוב – בבחינת העלמת נכס כושר ההשתכרות מן הנושים, שלא לומר לעג לרש. אי לכך, אין לי אלא לתהות, האם סבר החייב באמת ובתמים כי יימצא בית משפט או שופט אשר יסכים לקבל גרסה כזו כפשוטה, ועוד מקום בו הוא עצמו – שלא במקרה – אינו מגיש תצהיר ואינו מתייצב לדיון. זאת, באורח שיש בו יותר מזלזול גרידא בבית המשפט, בנושים ובדין עצמו. שמא, מטיב היה לעשות לו זלזל פחות ביכולת ההבנה של בית המשפט והנושים, והיה מנסה "לייצר" לעצמו שכר גבוה מעט יותר, באורח אשר היה בו מעט מן הסביר יחסית למעמדו ופרסומו.עבודה בשכר מגוחך, העברה כמעט חינם אין-כסף של הנכס העיקרי של החייב - המוניטין שלו - לתועלת "החבר'ה הטובים ומר סגל" איננה אפילו מעשה מתוחכם. זהו זלזול, כאמור, באינטיליגנציה של הנאמנים. משמעות צעד זה, אינה שונה באורח ניכר מהעברת נכס מקרקעין שמהווה את נכסו העיקרי של חייב אחר לשימוש של ידיד, תחת העמדתו לרשות הנושים; זה אף זה הינם נכסים, על כל המשתמע מכך לעניין פקודת פשיטת הרגל.


מצב זה מעמיד את המשיבים עצמם, אף אם אקבל את גרסתם העובדתית, במצב מקביל לזה של כל צד מקורב לחייב אשר זכה בהענקה חינם אין-כסף, או כמעט חינם אין-כסף, של נכס רב ערך שהוא נכסו העיקרי של פושט רגל. קרי, דווקא "נצחון עובדתי" של המשיבים, הינו למעשה "נצחון פירוס" ההופך אותם לשותפים להברחת נכסים, המחזיקים הלכה למעשה בזכויות וכספים המגיעים לנושים. די בכך, כדי להחיל על המסעדות והחברה המחזיקה בהם את כל הדינים הקבועים בפקודה לגבי מי שמחזיק נכס החשוד כנכס מנכסי החייב; כולל סמכותו של בעל תפקיד לערוך חקירות ואף לתפוס את הנכסים עד לבירור מדוקדק של מצבת הזכויות בהם.



אלא, שאף ברמה העובדתית, גרסת המשיבים היא לקונית, תמוהה ומלאת סתירות. לא בכדי, מיעטו עד מאד להגיב לגופו של עניין (מעבר להכחשה גורפת), וניסו לצאת ידי חובה בטענות סף שאין בהם ממש – כך למשל, נסיון למחוק את תגובת הנאמנים בגין איחור בן כמה ימים בהגשתה, עניין הנתון ממילא לשיקול דעתו של בית המשפט, ולא מצאתי כל סיבה להעתר לו. כמו כן, ניסו המשיבים לצאת ידי חובה כאשר ביקשו למחוק את כתב התשובה של הנאמנים בתואנת שווא כי מדובר בטענות חדשות, וזאת כאשר עיון בכתב התשובה מלמד היפוכו של דבר: עניין לנו, באורח מובהק, בביסוס, הנמקה והרחבה של הטיעונים שעמדו בלב-ליבה של הבקשה: הטיעון כי החייב מפר ברגל גסה את הדין, והלכה למעשה משמש כשותף או בעלים (ואין נפקא מינא באיזה שיעור) של המסעדות נשוא המחלוקת. החייב לא בחל ב"תעלולים" דיוניים-טכניים מכל סוג אפשרי, תחת להגיש תצהיר ולהחקר עליו.
אכן, צודקים המשיבים בטענתם כי כמה מן ההנמקות בהם נאחזים הנאמנים – אף אם הם מעוררים חשד מסויים, אין די בהם בכדי לבסס את התשתית הדרושה לסעד המבוקש על ידם. כך למשל, עובדת היצוג של הנאמנות האוחזת במניות "החבר'ה הטובים" שהוא למעשה מאותו משרד בו מיוצג החייב. אלא מאי? ראיות אחרות, מוצקות וכבדות משקל בהרבה, עולות מתמלילי החקירות שצורפו לטענות הנאמנים. כמה מאלו הינן, לכל הפחות, ראיות חזקות, לכאורה, אשר מעבירות את נטל הבאת הראיות אל הצד שכנגד.

א. סוגיה ראשונה, אשר לה חשיבות רבה לעניננו, הינה הראיון המפורט שהעניק החייב לעיתונות (ראה נספח 7 לכתב התשובה של הנאמנים), ובו הוא מתייחס לעצמו, במילים מפורשות. לדבריו פתח את המסעדות, והוא-הוא זה שמנהלן הלכה למעשה, כולל קביעת המחירים והמשכורות, כאשר המשיבים – כולל גב' נטע ארד ומר סגל עצמו, מוצגים כמנהלים יחד איתו ובמילים מפורשות "שחר סגל, השותף ומקור ההשראה שלי".
אכן, אני מודעת היטב להלכה הבסיסית כי ראיון עיתונאי אינו מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו, והדברים מושרשים וידועים היטב. אלא מאי? מקום בו הראיון אינו אלא אמירה או הודאה של בעל הדין עצמו, הרי שהוא קביל לחלוטין בתור אמירה המעידה על אומד-דעתו וגרסתו של אותו בעל דין, לרבות הודאה במקרה המתאים. חשוב לציין כי החייב וחברת "החבר'ה הטובים" אינם ניצבים בפני כשני צדדים יריבים או זרים להתדיינות, אלא מדובר בצדדים שמיוצגים בידי אותו פרקליט, ושהגישו תגובה אחת לבקשה, על כל המשתמע מכך.
עיננו הרואות; החייב הודה, ואף התרברב בפה מלא כי הוא מקים המסעדות, וכי מר סגל הוא לכל היותר שותפו – או, כפי שאכן מסתבר מהפקת לקחים שערך החייב מכשלונו במסעדת "אוקיאנוס" (אשר משם נבעה במידה רבה הקלעותו לפשיטת רגל): מר סגל הוא השותף האחראי במידה רבה על הצד הניהולי-כספי, ו"שומר" עליו מבחינה זו, פן ישוב ויסתבך בתחום זה. זאת, בעוד החייב הוא-הוא הרוח החיה בכל הנוגע למהותה המרכזית של המסעדה – אופן הניהול והצגת המנות, המוניטין וכיוצא באלו.

יוצא, כי משהועלתה גרסה בעייתית שכזו, הסותרת לכאורה את כל גרסת המשיבים (והחייב עצמו), הרי שנטל ההוכחה עובר במידה רבה אל החייב – הוא-הוא זה שעל המשיבים היה להגיש תצהיר מטעמו ולהביאו לעדות, בכדי לנסות לתקן או להסביר את הסתירה דנן; משלא עשו כן, הרי הסבו לעצמם נזק מהותי מן הבחינה הראייתית, ואין להם להלין אלא על עצמם בלבד.

ב. זאת ועוד; תמיכה משמעותית לגרסה המוקדמת שמסר החייב אליבא דכולי עלמא, נמצאת בחקירתו של מר אלכס גוק, שהיה המנהל של החברה שהפעילה את המסעדה הראשית בגלגולה הראשון, טרם "נמכרה" למר סגל.
לא זאת בלבד, כי התברר שמר גוק לא היה צד ג' גרידא, אלא מקורב וידיד אישי לאורך שנים של בת-זוגו של החייב, אלא שהתברר כי מידת מעורבתו של מר גוק בניהול היתה מצומצמת מאד, וכי העניין המרכזי שלו במסעדה, אותה אין הוא פוקד אלא מדי פעם הינה "כיף וכדי לאכול" (!) זאת, כאשר הוא מודיע "כי "העסק, המוניטין, הוא בגלל השם של אייל" (עמ' 11 לחקירה).
זאת ועוד; אף אם אקח בערבון מוגבל את עדותו של מר לנדאו, אשר מעומת כעת עם החייב והמשיבים, הרי שמר גוק מעיד כי בכל העיסוק מול לנדאו, הרי ש"אייל היה אומר כמה מגיע לו"; וכי הוא לא פיקח על המשכורת שקיבל מר לנדאו בזמן שהועסק (אשר היתה גבוהה למעלה מפי שניים ממשכורתו המוצהרת של החייב), כי "הוא לא היה שכיר שלי" (!). החייב, לפי גרסה זו, היה "סוגר את העלות" לארועים, ועוד כהנה וכהנה.

כל זאת, כאשר זהו המנהל וזוהי החברה אשר ממנה "ירשו" המשיבים דהיום את שכרו המצומק של החייב (!). אין צורך להכביר מילים, עד כמה גרסה זו מחזקת את גרסת הנאמנים, כי לאורך כל התקופה של קיום המסעדות דנן, החייב היה לא רק מי שסיפק מוניטין (וכבר ככזה, הוא זכאי להרבה יותר מאשר 6,000 ₪ בחודש), אלא הרוח החיה מאחורי ההתנהלות וסגירת העסקאות.
יוער, כי אף כאן לא ביקשו המשיבים להביא את מר גוק לעדות, והלכה למעשה לא הצליחו, שלא לומר לא ניסו, לסתור את המושכלות העולות מעדותו, ואשר הופכות את התעקשותו כי הוא ניהל והוא החליט כמה מגיע לחייב, ליותר ממגוחכות גרידא ובלתי אמינות לחלוטין.

כל זאת, אף בלא להתייחס להודאתו הנטענת של מר גוק, במסגרת שיחתו עם מר לנדאו (נספח 10), כי הלכה למעשה דובר בנסיון ליצור שותפות בין לנדאו לחייב, והם-הם (ולא גוק) היו אלו אשר היה עליהם להחליט על חלוקת האחוזים ביניהם.

ג. לכל האמור לעיל, מצטרפת אף חקירתה של גב' נטע ארד, שכלאורה היא המנהלת בפועל של כל שלוש המסעדות. תחילה, הודתה כי בפועל שכרו של החייב, שעבד כשף של "מסעדת הסלון" 5-6 ימים בשבוע, זהה לזה של עובדי מטבח פשוטים שעבדו ימים מעטים יותר; וכאשר נשאלה בדבר חוסר ההגיון לכאורה באמור לעיל, יצאה ידי חובתה ב"לא נכנסתי לשם, זה הסכמים של שחר (סגל – ו.א.) עם אייל" (שני – ו.א.).
וזאת, אף בלא להתייחס לעבודתו של החייב – אף אם סדירה פחות – בשתי (!!) המסעדות האחרות– מסעדות אשר נרכשו לאחר חילופי הגברי שהתבטאו ברכישת "עסקו של מר גוק" בידי מר סגל, ואשר השף של אחת מהן, למצער, אינו אלא תלמידו ואיש אמונו של החייב (וחרף זאת, השתכר לכאורה משכורת גבוהה בהרבה משל החייב עצמו)



כל אחד מדברים אלו מדבר בעד עצמם, קל וחומר בהצטברותם המשותפת. במלוא הכבוד הראוי (ואין בליבי מאומה על עו"ד שגב, אשר עושה כמיטב יכולתו לחלץ את מרשיו מגורל הביש הצפוי להם עקב מעלליהם), הרי תשובתם של המשיבים אינה מחזיקה מים, וטיעוניהם הדיוניים (באשר לגופו של עניין, כמעט ולא התעמתו עם התשתית נשוא הבקשה), הינם כמעט בבחינת היפוך דיני הראיות על ראשם.


אחזור ואבהיר, להסרת ספק; התוצאה הראייתית העגומה של פרשיה זו, אינה כרוכה דווקא בעדותו של מר לנדאו, העוין את המשיבים (אף כי מטבע הדברים, אף היא אינה מטיבה עימם, וזאת בלשון המעטה), אלא הינה פועל יוצא של חקירות המשיבים עצמם – בדגש על מר סגל וגב' ארד, בצירוף לגרסת החייב עצמו שנמסרה אליבא דכולי עלמא בראיונות לעיתונות. אלו ואלו מצטרפים לשורת ההגיון הבסיסי, ומבהירים הבהר-היטב כי הכחשתם הגורפת והלקונית של המשיבים אינה ראויה לאמון, שלא לומר- מגוחכת, והינה כמעט בבחינת "עלבון לאינטילגנציה" של בית המשפט והנושים גם יחד. האם הופתע בא-כוחם המלומד של המשיבים באמת ובתמים מן העובדה, כי הנאמנים עשו שימוש בתמלילי החקירות שנערכו למרשיו? האם התיר לעצמו להניח ברצינות כי לא יעשה בהן שימוש?
אשר על כן, היה על המשיבים עצמם לספק גרסאות סדורות שיוכלו – למצער, להוות בסיס לחקירה בבית המשפט במסגרתה היה על עו"ד שגב לנסות ולהפריך את המסקנות המבוססות לכאורה העולות מן התמלילים; אלא שכזאת לא עשה, אלא הסתפק בהכחשה כללית ובטענות סף; ושמא שלא בכדי.
יש להוסיף לכך, את העדר התצהיר של החייב, אשר הוא-הוא "הדמות הראשית" במחזה עגום זה שהונח בפני, אשר וודאי לא היה עליו להמתין לפירוט בכתב התשובה כדי לגולל בתום-לב ובפירוט את גרסתו;
אלא שהתנהלותו של החייב היתה ההיפך הגמור, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל. התנהלות זו, לצערי, הינה המשך ישיר של האורח בו התנהל מול הנושים, כולל הפרתו הבוטה של ההסדר שהוא עצמו הציע. להסרת ספק אעיר כי אין עסקינן בחייב שהחל לשלם תשלומים לפי ההסדר, ובנקודה מסויימת – עקב מאורעות חיצוניים – לא עלה בידו להמשיך בכך, עסקינן בהפרה מוחלטת ובוטה, המהווה, כאמור, דוגמא מאלפת להתנהלות החייב לאורך כל אורכה של הפרשה.



יוצא, כי טענותיהם של המשיבים בעניין נטל ההוכחה מתעלמות מן העובדה, כי הנאמנים הצליחו להציב תשתית לכאורית שחלקה הגדול מבוסס על הודאות וגרסאות של המשיבים עצמם, ויכולה היא בהחלט לעמוד על שתי רגליה, אף אם הייתי פוסלת את עדותו של מר לנדאו ומורה להוציאה מן התיק.

אעיר, כי אף בהתייחס לשיחת הטלפון בין מר לנדאו למר גוק, הרי שאף כאן העיקר מבחינתי אינו מה אמר ומה טען מר לנדאו (אשר אני נכונה, לצורך העניין, להכיר בכך שהוא עויין למשיבים ומבקש לכאורה את רעתם), אלא מה שאמר מר גוק – מעסיקו הראשון של החייב וידיד קרוב של בת-זוגו.
גרוע מכך, הרי שמעבר לכל אותן סוגיות ודקדוקים בדיני ראיות, נודעת חומרה מיוחדת דווקא "לשורה התחתונה"; בה מנסים המשיבים "לאלץ" את בית המשפט "להאמין": כי שף מן השורה הראשונה, אשר כעולה מהעובדות ומהגיונן כי הוא-הוא הרוח החיה של המסעדות ומבסס אותן על המוניטין שלו, לא רק שאינו שותף בהן, אלא מרוויח כמעט כאחרון עובדי המטבח.

אין מנוס מלהסיק כי סבירה בהרבה היא דווקא גרסת הנאמנים, לפיהן כל הדרך הפתלתלה בה מנוהלות המסעדות אינה אלא כסות לשותפות בין מר סגל לבין החייב. שותפות, במסגרתה, אף אם החייב אינו מקבל כספים רבים כעת, שמורות לו זכויותיו לשלב מאוחר יותר, או כפי שהתבטא מר גוק בהקשר לחייב בתקופה קודמת "כרגע הוא אינו יכול לפתוח חברה משל עצמו";
אי לכך, ניסה החייב – ולמרבה הצער, בכשרון הנופל, כנראה, מכשרונו בתחום הבישול – "לרקוח" כיסוי שיציגו כשכיר המקבל משכורת שהיא הרבה מתחת לשכר הממוצע, ובכך להרחיק למעשה את כושר השתכרותו ואת הרווחים מניצול רווחי המוניטין שלו מהישג ידם של הנושים.



אבהיר; איני נדרשת, בשלב זה, לקבוע מסמרות בכל הנוגע לתנאים המדוייקים של השותפות בין החייב למר סגל, ובוודאי שאיני קובעת כי מר סגל אינו יותר מ"איש קש", נעדר זכויות ממשיות במיזם המשותף. נהפוך הוא; מן התשתית עולה לכאורה כי מר סגל אכן השקיע כספים רבים, ושימש אף שימש כבר-סמכא במימד הניהולי-כספי של המסעדות. אלא שמכאן ועד לנישול החייב מחלקו, והפיכתו לשכיר גרידא, רב הדרך.

אין ספק, כי בפנינו שותפות כזו או אחרת בין מר סגל לבין החייב; ולמעשה די בכך כדי להכניס את מר סגל מניה וביה למצב של "lose-lose" בכל חלופה אליה יגיע בית המשפט.

זאת, באשר אחת מן השתיים, או ש:


א. החייב שותף במסעדות, ואי לכך זכאים נושיו לדריסת רגל משמעותית בניהולן ורווחיהן.

ב. הוא מעמיד כמעט חינם אין כסף את נכסי המוניטין רבי הערך שלו כ"פרה חולבת" לידיד, שאינו משלם על כך תמורה כלשהי לקופה. אף כאן, זכאים הנושים להעמיק לתוך עסקי וניהול המסעדות, כדי שניתן יהיה לכמת את המגיע לחייב. אם איין, הרי לא היה מנוס בפני מלצוות על החייב להפסיק לעבוד "חינם אין כסף".

קרי, לנתק את קשריו עם המסעדות ולהורות לו לעבוד בעבודה אחרת ההולמת יותר את כושר ההשתכרות שלו, שהינו נכס אשר לנושים זכות להנות ממנו.
ספק גדול בעיני, אם זו התוצאה הרצויה למר סגל, וזאת בלשון המעטה. יוצא, כי אף אם היה עולה בידיו לקעקע את התשתית העובדתית שהוצבה במקרה דנן, הרי שעדיין לא היתה בכך ישועה למר סגל, כמו גם חברת "החבר'ה הטובים" – וזאת בלשון המעטה; וספק אם "לילד הזה פיללו".



המסקנה המתבקשת, הינה כי בכל דרך בה "נסובב את הדברים", הרי שאנו מגיעים פחות או יותר לאותה תמונת-מצב עגומה.

דברים אמורים בחייב שעשה לעצמו להרגל להתל, לזלזל ולפגוע בנושיו, וזאת כמעט באורח מוצהר ובעזות מצח וחוצפה בלתי נתפשות, החורגות בחומרתן אף ממקרים של חייבים מתוחכמים וחסרי תום-לב אחרים. חומרה מיוחדת נובעת מן העובדה כי עניין לנו בחייב אשר הינו שף מן השורה הראשונה, דמות מפורסמת וידועה בציבור. האורח בו הוא שם את הדין ללעג ולקלס, מהווה – אף יותר מאשר במקרים אחרים של חייבים המבריחים נכסים ומעלימים כושר השתכרות – בבחינת "מסר" לציבור הרחב, כי הדין הוא חסר שיניים וניתן "לעשות צחוק" מהנושים, הנאמנים ובית המשפט. כי חייבי כספים יכולים לנהל עסקים ולהפוך ל"סלבריטאים", באורח המעביר מסר חד-משמעי, כי הפרת הדין הינה עניין משתלם ופשוט מאין כמותו. מסר לפיו, דווקא החייבים הישרים, העובדים ימים כלילות כדי לנסות להחזיר נתח משמעותי מחובותיהם, הינם, אם להתבטא בלשון עממית "פרייארים"; ואילו דרך השקר, הרמיה והפרת הדין היא-היא דרך המלך אשר יש להילך בה. עניין דומה הונח בפני ואליו התייחסתי, בהרחבה, בהחלטתי בפש"ר 2051/06, בש"א 21074/06 בעניין יורם גיל, , בה עסקתי באותם חייבים החיים ברמה מנקרת עיניים, ובנזק הרב-מערכתי שהם גורמים; מן הראוי לחזור ולהזכיר את ההלכה שקבעה כב' הנשיאה ביניש בע"א 5388/07, המבוססת על אותה מושכלה עצמה: מתירים לחייבים לנהוג בדרך כזו, לא לשלם כל סכום משמעותי על חשבון חובם, ולצאת ידי חובתם בטענות טכניות או בנסיון להטיל את מלוא נטל ההוכחה (שחלקו נובע מחוסר שיתוף הפעולה ומן הגרסאות השקריות שלהם עצמם) על בעל התפקיד. הרי שלא זאת בלבד כי הדבר פוגע בנושים הספציפיים באותו תיק; יש בכך מסר אשר פוגע באמון הציבור במערכת הגביה המדינתית, ובסופו של יום עשוי להביא אי-אלו מן הנושים לכלל יאוש, לרבות הזדקקות למערכות גביה פרטיות, שחלקן מנוהלות בידי עבריינים ופועלות באמצעים פליליים לכל דבר ועניין.



נסיבות המקרה הנוכחי, גרועות אף יותר ממה שהוכח ונסקר בפרשת יורם גיל. עניין לנו בחייב, אשר פשוטו כמשמעו, התעלם כליל מהוראת הדין, ניהל מערכת עסקים משגשגת בלא לשלם אגורה לנושים, וזאת כשהוא יוצא ידי חובה בהנמקה הגובלת באבסורד. דברים אלו, כפי שהערתי קודם לכן, גרועים אף יותר נוכח פרסומו הרב של החייב וההיכרות של הציבור הרחב עימו, אשר עולה בהרבה על זו של יורם גיל, ובמידה מסויימת, אף על הנסיבות שנידונו בפש"ר 3000/08, בעניינו של מר אלי רייפמן.


זאת ואף זאת; עניין לנו בבעיה יסודית, אשר ספק אם אף ה"סנקציה" של תפיסה במאוחר של עסקי החייב, די בה כדי לענות עליה. עניין לנו, למעשה, ב"שיטה" המהווה, כמעט, הימור בטוח עבור חייבים מסוגו של מר שני; אם יצליחו להונות את בעלי התפקיד והנושים ולהסתיר את עסקיהם – ימשיכו לחיות ברמת חיים גבוהה ולהתהדר כ"ידוענים" חרף פשיטת הרגל; ואילו במקרה הגרוע ביותר, בו לא יעלה הדבר בידם, לא יאלצו אלא – במאוחר – לשלם לקופה את מה שהיה עליהם לשלם בכל מקרה. זאת, כאשר כלל אין זה בטוח, כי תפיסה מאוחרת של עסקים ונכסים תצליח להשיב את כל מה שנלקח או הורווח "מתחת לשולחן", והדברים מדברים בעד עצמם.
אין לי אלא לחזור על הערותי מפסק-הדין בפש"ר 1381/09 בקשות 22 ו- 24 המנהלים המיוחדים נ' רחל סופר-סייג, , כי יתכן מאד שבמקרים כאלו, הדרך הראויה "לתגמל" חייבים כאלו הינה הליך פלילי לכל דבר ועניין, בהתאם לחלקה הפלילי של פקודת פשיטת הרגל. קרי, מצב בו חייב אשר הפר בריש גלי את הוראות הפקודה, וניהל עסקים בחשאי (למשל(, ימצא עצמו עומד מול הליך שבסופו סכנה של מאסר שלעיתים יכול להגיע עד לשלוש שנים מאחורי סורג ובריח. זאת, להבדיל מן ההליך המסורבל מאד והמרתיע פחות של "מאסר אזרחי", שאינו אלא שימוש בסנקציית מאסר של שבועות ספורים, עד שיתרצה החייב למלא את הוראות בית המשפט.
אני מסבה בענין זה את תשומת לב כונס הנכסים הרשמי, כדי שישקול את הדברים.

אעיר; בניגוד לליקויים אחרים הקיימים בדיני חדלות הפרעון, ואשר נובעים מהיותו מבוסס במידה רבה על פקודות מנדטוריות ישנות, הרי שבעיה זו אינה דורשת כל חקיקה חדשה, אלא אך ורק "שינוי מערכות" פנימי, והפסקת מצב אבסורדי הנובע מבעיות בירוקרטיות ואי-שיתוף פעולה מספיק בין הרשויות השונות, בעיקר בין כונס הנכסים הרשמי לרשויות התביעה. מצב דברים אבסורדי זה, בגללו הפך רצונו המפורש של המחוקק כמעט ל"אות מתה", ראוי לו שיפסק לאלתר – ודומה, כי אין לך "מקרה מבחן" הולם יותר לעניין זה, מאשר מקרה כזה שבפני, בו חייב נתפס כשהוא מבריח נכסים או לחלופין מנהל עסקים לא מוצהרים ומשקר לנאמנים בריש גלי תוך רמיסת החוק ברגל גסה.



סוף דבר;


א. דין חלקה של בקשת הנאמנים הנוגעת לחייב עצמו להתקבל, במובן זה שאני מכריזה כי הסדר הנושים הופר הפרה יסודית ומוחלטת, ואי לכך הוא בטל ומבוטל;

ב. הדוחות שהגיש החייב בדבר הכנסות והוצאות הינם שקריים, על כל המשתמע מכך, וכי יכולתו ופרנסתו – כך או אחרת – עולים על כך באורח שהוא חריג בשיעורו.

15. אי לכך, נוכח מה שנקבע בעניין יורם גיל – הן בבית משפט זה, ובעיקר בהלכה שקבע בית המשפט העליון במסגרת הערעור, אין מנוס משימוש באומדנא, אף אם גסה לעיתים, בכדי לקבוע תשלום חודשי שיהלום יותר את מצבו האמיתי של החייב. אי לכך, ובהתחשב במה שנחשף במסגרת בקשה זו:

א. אני מעמידה את התשלום החודשי של החייב על סך של 25,000 ₪, החל מחודש דצמבר 2011 ועד למתן החלטה אחרת.

ב. אני מורה כי מלוא התשלומים להם זכאי החייב מן המדייה, בין אם במסגרת שכר, פיצויים או כל מסגרת אחרת, יועברו במלואם ישירות לידי הנאמנים, ויחשבו לחלק בלתי נפרד מקופת פשיטת הרגל.
הנאמן יעביר העתק החלטה זו תוך הסבת תשומת הלב לסעיף 15 ב', למעסיקי החייב בתחום המדייה.

אכן, בין הצדדים היתה נטושה מחלוקת בעניין זה, אשר הגיעה לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. אלא מאי? מחלוקת זו, כל יסודה וכל עצם קיומה, לא נבעה אלא מקיומו של הסדר נושים. משהוחלט כי ההסדר הופר כליל, ואי לכך בטל, אין אנו מצויים אלא במצב ה"רגיל" של חייב פושט רגל, החב בהעברת מלוא הכנסתו לקופה, זולת סכום קטן שיש בו די לקיום מינימלי בכבוד. להבדיל אולי מקיום מינימלי הדרוש לאורח חיים "סלבריטאי", כפי שיתכן ונדמה היה לחייב.

אך מובן הוא, כי אין בדברים אלו בכדי למנוע מן החייב לבוא בדברים על המנהלים המיוחדים ולהציע הסדר מתאים וראוי אשר יתכן וייתר אמצעים אלו; אלא שבנסיבות המקרה, יהיה מדובר בהצעה חדשה לחלוטין, אשר תידון מבראשית, על כל המשתמע מכך; ועד שתוגש ותתקבל הצעה כזו, יהא על החייב לנהוג כפי שדורש הדין מפושט רגל, הא ותו לא.

16. אשר לנוגע לחלקה השני של הבקשה: המסעדות וחברת "החבר'ה הטובים", או כל גרסה אחרת שמנוהלת בידי מר סגל בעניינן של אותן מסעדות.
אמנם לא עלה בידי המנהלים המיוחדים להוכיח כי החברה היא עסק המצוי אך ורק בידי החייב, וכי מר סגל אינו יותר מ"איש קש" (וכנראה לא כזה הוא המצב, כפי שהערתי במסגרת החלטתי).
אולם, מאידך גיסא עלה אף עלה בידי המנהלים המיוחדים להוכיח, כי גרסת החייב והגרסה המופיעה בתצהיריהם הלקוניים של המשיבים – שקרית; וכי החייב אינו שכיר, אלא שותף בהסכמה או בדרך כזו או אחרת עם מר סגל.
לחלופין, אחראי מר סגל לקבלה והפקת הנאה מנכסים מוברחים – שהם במקרה הנוכחי המוניטין וכושר ההשתכרות של החייב. אין ספק בעיני כי מר סגל שותף ומסייע, ביודעין, להפרות הדין ולהעלמת ההכנסות מצד החייב.
אי לכך, הרי שבכל הדברים דנן יש די והותר בכדי להפוך את המסעדות ל"נכס שנחזה כנכס בבעלות החייב", גם אם באורח חלקי. אבהיר, להסרת ספק, אין כוונתי לדוקטרינת הבעלות הנחזית שאין מרבים להשתמש בה היום, ומשמעותה הפקעת בעלות מצד ג' שהוא בעלים אמיתי בשל מצג לכאורה, אלא בנכס אשר נראה באמת ובתמים כי לחייב יש זכויות בו, והוא מוחזק בידי צד ג' ומועלם מן הקופה ובעלי התפקיד. במצב דברים כזה, חל דין דומה לדין שקובע סעיף 305 סיפא לפקודת החברות, המאפשר לבעל התפקיד לקבל לחזקתו או למצער לפיקוחו נכס שהגוף חדל הפרעון "זכאי לו, או נראה שהוא זכאי לו". לחלופין, הרי שלכל הפחות המצב מחיל על הנכס – ובנסיבות המקרה, העסק שנחזה בבעלות (ולו חלקית) של החייב, את הסמכויות רחבות ההיקף של חקירה ותפיסת נכסים המוקנות לבעל תפקיד בהליכי פשיטת רגל.

17. אי לכך, הרי שקמו אף קמו הנסיבות המאפשרות לנאמנים "לרדת לעובי הקורה" של המסעדות, לערוך בדיקה ורישום מדוקדק של נכסיהן, בדגש על מסמכי הנהלת החשבונות וכל מסמך או חוזה הקשור בהן. אי לכך, אני מחליטה כדלקמן:

א. ניתן בזאת אישור לנאמנים ולצוותם להכנס לחצרי המסעדות בפרט, וחברת "החבר'ה הטובים" וכל הכרוך בה בכלל, ולתפוס את כל מסמכיהן, כולל ובעיקר מסמכי הנהלת החשבונות. המנהלים המיוחדים יגישו דיווח מפורט לבית המשפט אודות פעולה זאת, לא יאוחר מ-7 ימים מהיום.
הפעולה תעשה באורח מכובד, שלא יפריע, עד כמה שניתן, את הפעילות הסדירה של המסעדות. אם יהיה צורך יוכלו הנאמנים להסתייע ולבקש עזרת המשטרה.

ב. ניתן בזאת צו איסור דיספוזיציה כללי על כל נכסי המסעדות, כולל נכסיה, מניותיה וחשבונותיה של "חברת החבר'ה הטובים", למעט מכר ועסקאות במהלך עסקים רגיל של ניהול מסעדה.

ג. כדי למנוע סיכול מטרתה של החלטה זו, ניתן צו איסור פרסום גורף אודות פסק-דין זה וכל חלק ממנו, שתוקפו עד ליום ב', 19.12.2011, בשעה 12:00, וזאת בכדי לאפשר לנאמנים לפעול באורח חופשי, כאמור בהחלטה זו.
הבאתי בין שיקולי, מבחינת קציבת הזמנים, את העובדה שבתוך ימים אלה חלים יום שישי ושבת וספק אם תהא גישה למשרדי החברה. כל זאת, אף כדי למנוע נסיון לסכל החלטה זו מבחינה כלשהי.

18. אי לכך, דין הבקשה ברובה להתקבל. בנסיבות המקרה, ונוכח אורח התנהלותם והעובדה כי גרסאותיהם נמצאו ככאלו שאינן אמת, וזאת בלשון המעטה, ישאו המשיבים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנאמנים ובשכר-טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

19. המזכירות תעביר החלטתי זו הן לכונס הנכסים הרשמי, עו"ד דוד האן, והן לפרקליטת ממחוז ת"א בתחום הפלילי. תשומת ליבם של הגורמים הנזכרים מופנית לאמור בהחלטתי זו ובעיקר לסעיפים 13 ואילך.
יש מקום שהפרקליטות תבוא, בהקדם האפשרי, בדברים עם כונס הנכסים הרשמי, עו"ד דוד האן, על מנת למצוא דרך "להחיות" את הסעיפים הפליליים שבפקודת פשיטת הרגל. התופעה לפיה חייבים בעלי יכולות כלכליות ניכרות – כמו חייב זה - מבצעים מעשי לוליינות ולהטוטנות עם הוראות החוק והחלטות בית המשפט הפכה למכת מדינה. הדברים מגיעים עד כדי לעג בריש גלי ללא כחל וסרק להחלטות בית המשפט והוראות החוק.

זאת, כולל מעשים הנראים על פניהם כשייכים ל"גרעין הקשה" של המעשים אליהם התייחס המחוקק בפרק ח' לפקודת פשיטת הרגל.



אין צו נוסף.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקנות פשיטת הרגל

  2. הפטר מותנה

  3. השמטה מקרית

  4. הפטר מחובות

  5. ביטול העברת מרמה

  6. קיזוז בפשיטת רגל

  7. תניית שימור בעלות

  8. מתנת מרמה בפשיטת רגל

  9. פשיטת רגל של עורך דין

  10. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  11. שינוי צו הפטר סעיף 181

  12. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  13. בקשה שלישית לפשיטת רגל

  14. פשיטת רגל של חייב בחו"ל

  15. קיזוז משכורת של פושט רגל

  16. בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  17. חוק הגנת הדייר בפשיטת רגל

  18. התנגדות להתראה לפשיטת רגל

  19. הליך פשיטת רגל של בעל מסעדה

  20. ביטול הסכם מזונות בפשיטת רגל

  21. בקשה לקצוב מזונות בפשיטת רגל

  22. מכירת דירת מגורים של פושט רגל

  23. בקשה לפשיטת רגל בגלל חוב מזונות

  24. ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל

  25. הוצאת שיקים ללא כיסוי בפשיטת רגל

  26. התנגדות חייב להמצאת התראת פשיטת רגל

  27. תוקף הסדר פשרה בפשיטת רגל כלפי ערבים

  28. בקשת פושט רגל לשחרור כספים לצורך דיור

  29. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל - ביטול הענקה

  30. פשיטת רגל של הקבלן לאחר סיום פרויקט בניה

  31. איסור חייב בפשיטת רגל לנהל הליכים משפטיים

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון