הסכם פרי פסו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם פרי פסו:

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין הבנק הבינלאומי ובנק איגוד (להלן: "הבנקים" "המבקשים") מחד גיסא, לבין בנק לאומי מאידך גיסא, ואשר עניינו הסכם בין-בנקאי אשר הסדיר את פירעון השעבודים הצפים של חברת רמט כלפי הבנקים.
עניין לנו בהסכם שקבע, הלכה למעשה, כי השעבודים הצפים כולם, לרבות שעבודים עתידיים, יחשבו כשווים בדרגה ויחולקו "פרי פסו" (קרי, באורח שוויוני לפי ערכם היחסי) בין שלושת הבנקים. זאת, בהתאם ליחס ביניהם כפי שיהיה ב"מועד הקובע" – בענייננו, המועד בו ניתן כנגד רמט צו חדלות פירעון.
המחלוקת נוגעת לאשראי נוסף בסך 27 מיליון ₪, שהעמיד בנק לאומי לרמט, כשנה וחצי טרם מתן צו הקפאת ההליכים. אין חולק, כי מצב החברה כבר היה אז בכי רע, ויתכן מאד, כי אלמלא ניתן האשראי דנן, הייתה החברה מתמוטטת כבר באותה עת (ולשיטת הבנקים המבקשים, כבר הכינו הללו בקשות כינוס נכסים כנגדה). במקור, הייתה הסכמתו של בנק לאומי ליתן את האשראי קשורה בקשר אמיץ לניסיון של אחד מלקוחותיו, חברת אפרידר, לרכוש את מניות השליטה ברמט, וזאת כפי שנטען – בלא הזרמת כל הון חדש, אלא אך ורק בעד אותו אשראי שיעניק בנק לאומי. כנגד עסקה זו עלו טענות קשות, ומבוססות מאד, של פעולה בניגוד לדין ו"מימון השתלטות על חברה ממקורותיה שלה" (בעקיפין), אגב הרעת מצב הנושים המובטחים, מלבד בנק לאומי עצמו.
אלא מאי? בסופו של יום, בין היתר עקב התנגדות הבנקים המבקשים, לא יצאה "עסקת אפרידר" אל הפועל, אולם חרף זאת העניק בנק לאומי את האשראי לרמט, ובכך "נדחתה" קריסתה במשך שנה וחצי. זאת, כאשר חברת אפרידר משמשת כערבה לאשראי דנן. חרף זאת, עומדים הבנקים המבקשים על כך, כי מן הראוי לפרש את "הסכם הפרי פסו" באורח שלא יכלול את האשראי דנן, וזאת עקב הקשר בינו לבין עסקת אפרידר, היותו מנוגד למהלך עסקים רגיל, ונגוע לשיטתם לחוסר תום-לב, והתנהלות פסולה אשר הרעה את מצבם ושחקה את הדיבידנד המגיע להם.

עיינתי בטענות הצדדים, וכך אני מחליטה.

1. השאלה המונחת בפני הינה שאלה משפטית, שעניינה גבולותיו של "חופש חוזי" אשר הקנה הסכם בין-בנקאי לחתומים עליו, ובהקשר זה – קיומה והיקף פרשנותה של "תניה מכללא" המגבילה לכאורה הענקת אשראים חדשים לחברה החייבת, לכאלו הניתנים ב"מהלך עסקים רגיל". עניין לנו, למעשה, בנגזרת ספציפית של ישום עקרון העל החוזי, המחייב לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. זאת, כאשר מאידך גיסא, הלכה פסוקה היא כי אין פירושם של דברים חיובו של צד לחוזה מסחרי לנהוג באורח אלטרואיסטי לגמרי; העולם המסחרי הינו, מעצם טיבו, עולם בו צפוי ומותר לצדדים הפועלים בו לקדם, תחילה ובעיקר, את האינטרס של עצמם, דבר אשר מתיר מעצם טיבו התנהלות במידה מסוימת של "אנוכיות": הכול כמובן בגבולות החוזה ובגבולות חלוקת הסיכונים והסיכויים שנטלו כל הצדדים על עצמם.
יוצא, כי במידה רבה עניין לנו בשאלה של הצבת קו תיחום, בין דרישת תום-הלב מחד גיסא, לבין הוספה בדיעבד של איסורים ומגבלות לחוזה, אשר לא כלל אותם במסגרת לשון הטקסט, מאידך גיסא. זאת, באורח העשוי, למעשה, לשנות בדיעבד, ואף באורח מלאכותי, את מאזן הסיכויים והסיכונים אשר עמד בבסיס החוזה, ואשר הצדדים נטלו על עצמם מדעת. דבר זה מקבל משנה תוקף, נוכח העובדה כי בנסיבות המקרה, אין עסקינן באנשים פרטיים ולא מנוסים, אלא בשלושה בנקים, שחקנים חוזרים בשוק המשפטי-כלכלי, אשר מתן אשראים ומשא-ומתן על פירעונם וגבייתם הינה בגדר "לחם חוקם".

2. נקודת המוצא, עליה אין ולא יתכן לחלוק בנסיבות המקרה, הינה כי הסכם ה"פרי פסו", שנחתם בין שלושת הבנקים (שני הבנקים המבקשים, ובנק לאומי שהינו המשיב בנסיבות המקרה), לא הגביל באורח מפורש הענקת אשראים עתידיים לחברת רמט, ואף התייחס לאפשרות זו כמעט בגדר "מובן מאליו". זאת ואף זאת; בניגוד להעברת מניות משועבדות, הרי שבכל הנוגע לעצם מתן האשראי, לא נקב החוזה בכל הגבלה מפורשת, ובעיקר אמורים הדברים בכך כי לא נדרש אישור מקדים או תיאום עם הבנקים האחרים טרם שיכריע אחד הצדדים לחוזה ויסכים להעניק אשראי לחברה.
יוצא, כי בעניננו קיימת "ברירת מחדל", המעמידה בפני שני הבנקים המבקשים נטל שאינו קל להרמה, בכל הנוגע לאיסור דה-פקטו שהם מבקשים להחיל על העמדת האשראי מצד בנק לאומי. אכן, מוכנה אני לקבל (ואף בנק לאומי אינו כופר בכך, באורח עקרוני) כי אף היתר זה להעמדת אשראי, כמוהו ככל זכות חוזית, כפוף לעקרון תום-הלב, עקרון אשר אחת מנגזרותיו עשויה להתפרש כדורשת כי האשראי יועמד אכן במסגרת של מהלך עסקים רגיל. אלא, שבכל הנוגע בפרשנותה של מסגרת זו, הנטייה הבסיסית הינה לכבד הן את עקרון חופש החוזים ושיקול הדעת העסקי, והן את לשון החוזה, אשר אינה כוללת איסורים מפורשים על מתן אשראי עתידי, כל עוד מצויים אנו לפני "המועד הקובע" של הקלעות לחדלות פירעון. בענייננו, אין חולק כי אמנם מצבה הכספי של חברת רמט היה בכי-רע טרם מתן האשראי, אולם בפועל – ובמידה רבה בשל הענקת האשראי, ככל הנראה – נקלעה להקפאת הליכים אך ורק שנה וחצי לאחר מכן.

3. זאת ואף זאת; בפני הבנקים המבקשים ניצבים, לשיטתי, שני מכשולים עקרוניים נוספים.

א. האחד: יהיה אשר יהיה הקשר בין הענקת האשראי לבין "עסקת אפרידר", אשר נחשבה על-ידי הבנקים המבקשים, ובצדק, לעסקה בעייתית מאד, הרי אין ספק כי בסופו של דבר הוענק האשראי לרמט, ולה בלבד, וזאת בעוד עסקת אפרידר עצמה לא יצאה אל הפועל. אשראי זה אפשר לרמט להמשיך לפעול כחברה סולבנטית ולפעול בפרויקטים שלה למשך שנה וחצי נוספות. כאשר בנסיבות המקרה אין זה נדרש וספק אם ניתן להכריע (שלא על דרך "חוכמה בדיעבד") האם בנסיבות אחרות לא קיים היה סיכוי כי האשראי הנוסף היה מאפשר לרמט להתאושש לגמרי. עולה חשש ממשי, כי הלכה אשר תדקדק מדי בכל הנוגע למתן אשראי לחברה שעודה סולבנטית, ותמהר מדי להגדירו ככזה שניתן שלא במהלך עסקים רגיל (ולמעשה "אשראי פסול" שהשעבוד עליו סובל מהדחייה דה-פקטו לעומת הנושים המובטחים האחרים), תזיק ותקשה על ניסיונותיהן של חברות בקשיים להשיג אשראי, או לחלופין תעלה את מחירו באורח שיתמכר את הסיכון המשפטי דנן.

ב. האחרת: ספק גדול, האם הדרך בה מנסים בנק איגוד והבנק הבינלאומי להקיש מהלכת רע"א 7125/00 ריבנוביץ נ' רוסטום, , הינו נטול בעייתיות, לא כל שכן הולם את ההלכה הפסוקה דהיום. אזכיר; בעניין רוסטום דנן, ישבו שופטי בית המשפט העליון על המדוכה, בכל הנוגע להיקף הקדימות של "הוצאות הקפאת הליכים" (קרי, הוצאות והתחייבויות שנוטל נאמן במסגרת ובמהלך ההקפאה) כלפי הנושים המובטחים שהתנגדו לה. בעוד שכל השופטים היו מאוחדים בדעה, כי נושה מובטח ש"נהנה" מן ההקפאה כפוף לקדימותן של הוצאות אלו, הרי שבית המשפט העליון נחלק, בלא שיכריע בסופו של יום, בשאלה האם שאלה זו של "הנאה" תבחן Ex-ante (קרי, בחינת סוג ההוצאה והאם בעת נטילתה היה בה פוטנציאל הנאה לנושים המובטחים), לבין בחינה Ex-post – קרי, בחינה עובדתית בדיעבד, עד כמה "נהנה" ערכם של הנכסים המשועבדים מן ההוצאה, ככל שנהנה.
אלא מאי? קשה להתעלם מן העובדה, כי בעוד הבנקים המבקשים מבססים חלק ניכר מטענותיהם על טענות עובדתיות המיישמות את מבחן ה-Ex-post, הרי שהנטייה הרווחת בהלכה הפסוקה הינה ללכת בכיוון המנוגד, ולאמץ דווקא את אותה עמדה מהלכת רוסטום, אשר דגלה במבחן ה-Ex-ante (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1357/03 כונסת הנכסים של מיאב נ' בן טל, ). הטעמים לכך הינם רבים, וחלקם נוגעים לפערי הידע והכוח בין הנושים המובטחים ל"נושי תקופת ההקפאה", סוגיה אשר אינה רלוונטית למקרה הנוכחי, העוסק ביחסים בין נושים מובטחים. עם זאת, הרי שראוי להתייחס אף לטעם נוסף, המבכר את מבחן ה-Ex-ante, ואשר נוגע ליכולת לברר ולקבוע ממצאים בכל הנוגע ל"מידת ההנאה":
בעוד שמבחן ה-Ex-ante, עוסק בעיקרו בשאלות עקרוניות של מדיניות ותוחלת בהליכים כאלו ואחרים, הרי שמבחן ה-Ex-post, דורש בירור עובדתי מעמיק וקביעת ממצאים חשבונאיים וכלכליים בכל הנוגע להשוואה בין תוצאת המהלכים שננקטו כנגד עמדת הנושה המובטח, לבין "חלופה אפשרית" שעניינה חישוב ערכם של נכסים במידה והיה ננקט הליך כינוס בידי הנושה המובטח. אין צורך להכביר מילים, כי היכולת לקבוע ממצאים מדויקים לגבי מידת ההנאה והתוחלת ב"חלופה פוטנציאלית" שמעולם לא יצאה לפועל, לא רק שאינה מדויקת, אלא כל-כולה נתונה לאפשרות של תחשיבים והנחות שונות של "מה היה אילו", ואשר כל צד יכול להציג תחשיבים והערכות משל עצמו, אשר מותאמות לאינטרס שלו, ולהביא לדיון שלא זאת בלבד שיהיה ארכני ומסורבל, אלא שאף יכולתו לרדת לחקר האמת ולקבוע ממצאים מדויקים מוטל בספק גדול.

4. סיכומה של נקודה זו: ספק גדול בעיני, אם ניתן או ראוי להכריע את הסוגיה שבפני בהתאם ל"מבחן ההנאה בפועל" של הבנקים המבקשים מן העובדה כי תחת להיקלע לכינוס, זכתה רמט לאשראי נוסף והמשיכה בפעילותה במשך שנה וחצי נוספות. די לעיין בכתבי הטענות של הצדדים בכדי ללמד, עד כמה מבוססות עמדותיהם על הנחות עובדתיות שאינן וודאיות כלל ועיקר, כאשר בפועל קשה עד מאד, אם אפשרי, לדעת בדיעבד כיצד היו דברים מתנהלים לו היתה רמט נקלעת לכינוס שנה וחצי קודם שביקשה הקפאת הליכים בפועל. יוצא, כי אנו שבים הלכה למעשה לשאלה המשפטית עקרונית, שעניינה השפעה פוטנציאלית של הענקת אשראי נוסף לחברה הנתונה בקשיים.
לא זאת, אלא אף זאת: ההיקש מהלכת רוסטום הינו בעייתי עד מאד מבחינה נוספת ועקרונית – בעוד שבעניין רוסטום, דן בית המשפט העליון בחברה המצויה בהליך קולקטיבי של חדלות פירעון, הרי שבמקרה שבפני, עניינו בחברה שעודה סולבנטית, ועל היחסים עימה, קל וחומר בין נושיה לבין עצמם, חלים הדינים הדיספוזיטיביים של המשפט האזרחי, ולא הדין הקוגנטי של חדלות הפירעון.

5. לעניין זה, לא אוכל לקבל את האורח ה"גמיש" שבו עותרים הבנקים המבקשים כי אפרש את הדין, ולמעשה אחיל למפרע את דיני חדלות הפירעון על חברה שלא נקלעה להקפאת הליכים, אלא שנה ומחצה מאוחר יותר. לעניין זה, חברה חדלת פירעון לחוד, וחברה בקשיים לחוד; העובדה כי אלמלא האשראי שניתן, יכול והייתה מוגשת בקשת כינוס, אין די בה בכדי "לשכתב את ההיסטוריה", ולשנות את העובדה כי באותה עת הייתה רמט סולבנטית, וכי בקשת הכינוס לא הוגשה, קל וחומר שלא נדונה. זאת ועוד; דבר זה מנוגד אף ללשונו של ההסכם הבין-בנקאי, אשר פרט היטב את כל אותם מקרים הנופלים לגדר "מועד קובע", לרבות מתן צו פירוק, כינוס או הקפאת הליכים; אלא שבמלוא הכבוד הראוי, הקלעות לקשיים גרידא והאפשרות להתמוטט אם לא יינתן אשראי, אינו אחד מהם; אי לכך, הרי ספק גדול אם ראוי כי בית משפט ישנה הלכה למעשה את לשון החוזה הבין-בנקאי, שנים לאחר מעשה, ויכניס אל תוך הטקסט המשפטי את מה שאין בו, ושמא שלא בכדי. "יצירה שיפוטית" שכזו מנוגדת, אם כן, הן ללשון החוזה (ולכלל כי חוזים מפורשים לפי לשונם, מלבד בנסיבות חריגות וקיצוניות), והן למדיניות המשפטית אשר אינה חפצה לשים מכשולים בפני חברות בקשיים המנסות להשיג אשראי.

6. משהגענו לכאן, יוצא כי בפני בנק איגוד והבנק הבינלאומי עומדים קשיים שאינם מבוטלים כלל, בכל הנוגע להשגת מבוקשם – הדחיית האשראי הנוסף שהעניק בנק לאומי, והוצאתו מכלל ה"פרי פסו" של ההסכם הבין-בנקאי.
ראשית – הדבר יוצר סתירה לכאורית ללשון החוזה, אשר אינה מגבילה מתן אשראי עתידי.
שנית – הדבר בעייתי אף יותר, בהיותו היקש המנוגד לדרך בה התפרשה הלכת רוסטום בפסיקת בית המשפט המחוזי, עשוי לעמוד לרועץ לחברות בקשיים המבקשות אשראי, או לחלופין לגרור את הצדדים לדיון עובדתי סבוך, אשר ספק אם יש לו "פתרון נכון אובייקטיבית".

7. יוצא, כי הנטל העומד בפני המבקשים אינו מן הקלים כלל ועיקר: עליהם להוכיח פסול ספציפי, אינהרנטי וחמור, בעצם הענקת האשראי מצד בנק לאומי בנסיבות המקרה. פסול, אשר חומרתו תציב אותו כחריג לכללים הרחבים אשר אוזכרו לעיל, הן במובן של חופש החוזים וכיבודו בידי בית המשפט, והן במובן של המדיניות המשפטית בעניין חברות בקשיים.
בעניין זה, מנסים הבנקים המבקשים להטיל יהבם על הקשר ההדוק בין "עסקת אפרידר", קרי – ניסיונה של אפרידר להשתלט על רמט, וזאת באורח הנראה על-פניו בלא הזרמת הון חדש כלשהו לחברה, ושימוש בבנק לאומי ככלי לביצוע "השתלטות על חברה מכספה שלה". בלא כל צורך להאריך בטענות המפורטות וכבדות המשקל שהעלו הבנקים המבקשים כנגד העסקה דנן, הרי אין ספק כי הבעייתיות הרבה שלה גלויה על פניה. אין ספק, ישנה בעייתיות רבה במהלך אשר מחד גיסא, אינו מוסיף דבר ל"כיס העושר" של החברה, ומאידך גיסא מרע את מצבם של חלק מהנושים המובטחים. בלא לקבוע מסמרות בדבר, הרי יתכן מאד, כי עסקה כזו הייתה עשויה, במקרים מסוימים, להיות עילה להתערבות מצד בית המשפט של חדלות פירעון.
אלא מאי? אמנם, אין ספק כי הסכמת בנק לאומי להעמיד אשראי נוסף הייתה קשורה, במובן של "קשר סיבתי" לעסקת אפרידר, אלא שאין ספק כי בפועל, עסקת אפרידר לא יצאה אל הפועל כלל ועיקר, וחרף זאת העמיד בנק לאומי את האשראי לרמט, וזאת כאשר אפרידר (שהינה צד ג' שבסופו של דבר לא רכש את החברה החייבת) משמשת כערב.

8. יוצא, כי אף אם עסקת אפרידר (בעייתית וחורגת ממהלך עסקים רגיל ככל שתהא) הייתה העילה הראשונית להביא את בנק לאומי ליתן אשראי, הרי שבסופו של דבר ניתן האשראי בלא שעסקה זו קרמה עור וגידים. לעניין זה, אין נפקא מינה אם החליט בנק לאומי באמת ובתמים לוותר עליה, או שמא העניק אשראי בתקווה (שנכזבה) כי בסופו של דבר תצא העסקה אל הפועל. בסופו של יום, הרי בחינה "אובייקטיבית" של מה שארע בפועל, אינה מראה אלא בנק שהעניק אשראי לחברה בקשיים, כאשר צד ג' סולבנטי – אפרידר – משמש כמעניק בטוחה למתן אותו אשראי, עסקה שבפני עצמה אינה נראית כבלתי סבירה או שונה בתכלית מעסקאות אחרות של הענקת אשראי בערבות צד ג'. אכן, יתכן מאד כי אפרידר עצמה הסכימה להעניק ערבות, בתקווה כי עסקת הרכש תצא אל הפועל; אלא שכוונה זו – שלא התממשה – כמו גם אומד דעתה הסובייקטיבי של אפרידר, אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לבחינת עסקת האשראי עצמה.
לשון אחר; אף אם המניע הראשוני למתן האשראי נוגע לעסקה אחרת ופסולה לכאורה, הרי שהעסקה הפסולה לא התממשה, ואילו הענקת האשראי לרמט נותרה על מכונה. במצב דברים זה, הרי לכל היותר ניתן להעיר לעניין בנק לאומי כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ובסופו של דבר לא ביצע אלא הענקה של אשראי נוסף לחברה בקשיים, אגב שהוא דואג לעצמו לבטוחה טובה בדמות ערבות של צד ג' הנראה על-פניו מבוסס ובעל אמצעים.
ספק גדול בעיני, אם ניתן לכנות עסקה שכזו, לכשעצמה, חריגה ממהלך עסקים רגיל; זאת, גם ובעיקר על-רקע המדיניות המשפטית שאינה מעוניינת להקשות על חברות במשבר להשיג אשראי (קרי, ליצור איום על נותני האשראי בפסיקה אשר תיצור חשש מפני הדחייה דה-פקטו של פרעון האובליגו). אני מתחזקת בדעתי זו, אף נוכח "כלל העיפרון הכחול" החל בדיני חוזים בכלל, ואשר קובע כי במידה וקיימת עילת בטלות או פסלות, הרי במידת האפשר ראוי לצמצמה, קרי – אין לבטל חוזה שלם, מקום בו ניתן להסיר את הפסלות במחיקת סעיפים בודדים ממנו. היקש מכלל זה יביא לגישה, כי אף אם הולדת האשראי שבפני בתחבולה בעייתית או בעסקה פסולה, הרי מקום בו ניתן לבודד ולהפריד אין העסקה הפסולה (שלא יצאה ממילא אל הפועל) לבין עסקת האשראי, מן הראוי לעשות כך, ולבחור בפרשנות המשפטית-חוזית המתאימה.

9. בשולי הדברים יוער; לא מצאתי רבותא בטענות בנק איגוד, בכל הנוגע לאימוץ כללי גביה מן המשפט האמריקאי, המחייבים לכאורה גבייה תחילה ממקורות חלופיים, שאינם באים על חשבון נושים אחרים (ובענייננו – מימוש ערבות אפרידר תחילה, והתחלקות עם הנושים המובטחים האחרים רק לאחר מכן).
אכן, לעיתים עשוי בית המשפט לאמץ כלל כזה, מקום בו התעקשות על גביה ממקור פלוני ולא ממקור אלמוני, נגועה באורח מובהק בחוסר תום-לב או בשרירות, שאינה מעוגנת בהנמקה כלכלית או משפטית מהותית. אלא, שבספק אם כזה הוא המקרה שבפני. זאת ועוד; אימוץ העיקרון דנן במקרה הנוכחי, עומד בסתירה לכלל הבסיסי נשוא דיני הערבות, כי על הנושה לנסות לגבות מן החייב העיקרי תחילה, טרם שהוא פונה לערב. אכן, בנק לאומי סייג והתנה, במקרה הנוכחי, על חלק מדיני הערבות, אולם אף אם שמר לעצמו אופציה לפנות אל הערב בלא להתחשב באותם כללים (ואין אני נדרשת לקבוע האם התניות אלו תקפות אם לאו), הרי וודאי שלא ניתן להפוך סטייה זו מכללי הערבות לחובה, אשר הימנעות הבנק מלהלך בה הופכת אותו לחסר תום-לב. על-פניו, אין עסקינן אלא בהלוואה שהוענקה לחברה לצורך עסקיה, וספק אם ניתן לגרוס פסול גורף בניסיון הבנק לגבות תחילה מן החברה, טרם שהוא פונה לערבים – אף אם בערבים לא מוגנים עסקינן, ואף אם ייטב לנושים המובטחים האחרים אם יעשה כן. זאת ועוד; אף העובדה כי הערב הינו לקוח חשוב של בנק לאומי (כטענת הבנקים המבקשים), אינה בלתי רלוונטית, וספק אם יש מקום לקביעה כי אסור לבנק לאומי לשקול זאת, בעת שהוא בוחר באיזה נתיב גביה להילך.

10. סוף דבר; יתכן עד מאד, כי בנק לאומי פעל באורח שאינו מיטבי, בלשון המעטה, והיה מיטיב לעשות לו היה מתחשב יותר ב"שותפיו" להסכם הבין-בנקאי. אלא, שאף אם אקבע כי פעל באורח אינטרסנטי ולא מתחשב במיוחד, הרי שלא הפר את לשון החוזה הבין-בנקאי; עניין לנו, באורח חד-משמעי, בהענקת אשראי לחברה עצמה, ולא לצד ג' (אף אם בתחילה הייתה כוונה אחרת); האשראי איפשר לחברה להוסיף ולפעול למשך שנה וחצי נוספות – ואין כל סיבה לנקוט ב"חוכמה בדיעבד" ולקבוע באורח נחרץ כי ברור היה מלכתחילה כי אין כל סיכוי כי "חמצן פיננסי" זה יוכל לחלץ את רמט מקשייה.
במלוא ההבנה לעמדת הבנקים המבקשים, ולדרך בה הגביר האשראי הנוסף (בעקיפין) את חשיפתם, הרי שאם לא רצו ליטול סיכון זה, היה עליהם להתכבד ולהכניס תניה הולמת לחוזה הבין-בנקאי. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה, כי אין עסקינן בחוזה אחיד או מוכתב מראש בידי בנק לאומי, אלא בחלוקת סיכונים וסיכויים בין גורמים בנקאיים שווי-כוח; אם לא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. ספק גדול בעיני, האם המקרה הנוכחי הינו המקרה המתאים להכניס אל תוך החוזה, הלכה למעשה, תניה שאין בו, ובכך למתוח יתר על המידה את עקרון "תום-הלב המסחרי"; ודומה, כי ראוי ונכון יותר להותיר פרשיה זו, כולל דרך התנהלותו של בנק לאומי במסגרתה, למסגרת הראויה לה – מסגרת היחסים המסחריים בין הצדדים, שהינה מסגרת נמשכת ו"משחק כלכלי" בין צדדים המכירים היטב זה את זה; במסגרת זו, רשאי בנק פלוני הסבור כי בנק אלמוני נהג בו שלא כראוי, להימנע מלהתקשר עימו בחוזה דומה בפעם הבאה, או למצער להקפיד יותר על ניסוח תניותיו, הא ותו לא.



11. אי לכך, דין הבקשה להדחות, במובן זה כי בנק לאומי רשאי להתייחס אל האשראי שהעמיד כחלק מ"הסכם הפרי-פסו" שנחתם בינו לבין בנק איגוד והבנק הבינלאומי.
בנסיבות המקרה, ולאחר ששקלתי את התנהלות כל הצדדים, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. אי לכך, יתכבד כל אחד מהצדדים וישא בהוצאותיו הוא.









לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת הסכם

  2. הסכם מוקדם

  3. הסכם פאושלי

  4. הסכם פרי פסו

  5. הסכם אספקת מלט

  6. הסכם לרוות דגים

  7. אכיפת הסכם קנייה

  8. שינוי הסכם העסקה

  9. אכיפת הסכם רוטציה

  10. הסכם הרשאה לתכנון

  11. הסכם לאספקת נעליים

  12. הסכם רכישת אקווריום

  13. אכיפת הסכם למכור נכס

  14. הסכם להזמנת מערכת מים

  15. תנאי מקפח בהסכם ניהול

  16. הסכם קונסיגנציה מסחרי

  17. הסכם פרסום עמודי תדמית

  18. הסכם הפצה לשנה אחת בלבד

  19. הסכם שימוש במבנים יבילים

  20. הסכם פרסום מודעות בעיתון

  21. סעיפים מקפחים בהסכם ניהול

  22. פיצוי בגין סיכול קיום הסכם

  23. תביעה בגין הסכם לפיתוח מוצר

  24. הסכם שירות למוצרי אלקטרוניקה

  25. הסכם למתן שירותי גביה ואכיפה

  26. דחיית טענת הסכם ניהול פיקטיבי

  27. הסכם למתן שירותי הסעות לישובים

  28. הסכם זיכיון לחיפוש נפט באפריקה

  29. הסכם העברת חובות וזכויות של חברה

  30. הסכם התחייבות למכור זכויות ב"עסק"

  31. הסכם רכישת דירה AS IS למעט בלאי סביר

  32. הסכם לספק לתובע ציוד מכאני להפעלת עסק

  33. הסכם אספקת מערכת לניהול בקרת נוכחות עובדים

  34. הסכם למתן שירותי תקשורת ויחסי ציבור לעירייה

  35. תביעות נגדיות שעניינן בנסיבות בהן הגיע לסיומו הסכם

  36. עיכוב בלתי סביר, בביצוע פעולות שונות במסגרת ביצוע ההסכם

  37. הסכם על פיצוי בגין אחוזי בקיעה הנמוכים מ-78% בהתאם לנוסחה

  38. נטען כי התמורה שסוכמה בין הצדדים עמדה על סכום שקלי ולא דולרי

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון