הפרת הסכם זיכיון דומינוס פיצה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין הפרת הסכם זיכיון דומינוס פיצה:



כללי


הליך זה, על מרכיביו השונים, נוגע לכישלונו של קשר חוזי בין הצדדים, אשר עניינו זיכיון שרכשו התובעים מהנתבעת, להפעלת סניף של רשת פיצריות הידועה בשמה המסחרי דומינוס פיצה, במרכז מסחרי בנצרת עילית.

במסגרת ההליך בתיק העיקרי, עתרו התובעים להצהרה על בטלותו של הסכם הזיכיון ולהשבת כספים בסך 550,335 ₪ אשר שילמו לנתבעת מכוח ההסכם, עבור ציוד ודמי זיכיון. כן כולל ההליך תביעה שכנגד על סך 811,400 ₪, אותה הגישה הנתבעת לתשלום פיצויים בגין נזקיה עקב הפרת הסכם הזיכיון מצד התובעים וכן תביעה שטרית שהגישה הנתבעת כנגד התובע 1 ואביו, בנוגע לשלושה שיקים, ע"ס 100,000 ₪ כ"א, אשר נמסרו לנתבעת להבטחת תשלומים הנוגעים להסכם הזיכיון.

מטעם התובעים העידו התובע 1 בעצמו, עובדים לשעבר בסניף נצרת של הנתבעת - משה חן וואדים אלכסנדר, וכן חוקר במשטרת נצרת עילית - עאטף באדר. מטעם הנתבעת העידו דן גולד מבעלי הרשת, מנכ"ל הנתבעת יוסי אלבז, מנהל רשת החנויות אריה אלבז, וסוזי דהאן עובדת אצל הנתבעת.

ההדגשות לאורך פסק הדין הוספו וההפניות לעדויות הינן לעמודים בפרוטוקול הדיון.



ב. רקע עובדתי

בחודש מרץ 2008 שכרה הנתבעת חנות במרכז המסחרי דודג' סנטר בנצרת עילית (להלן, בהתאמה: "הנכס" ו- "המרכז המסחרי"), ובחודש מאי 2008 החלה להפעיל סניף של רשת הפיצריות דומינוס פיצה אשר בבעלותה, אותו הקימה בנכס (להלן: "הסניף" ו- "הרשת", בהתאמה). זמן קצר לאחר מכן, ביום 23.7.2008, נחתם בין הצדדים הסכם זיכיון לעשר שנים, לניהול הסניף ע"י התובעים (התובע 1 הינו בעליה של החברה התובעת 2 וניהל בעבר סניף אחר של הרשת, בתל אביב) (להלן: "הסכם הזיכיון" או "ההסכם").

ימים מספר לאחר חתימת הסכם הזיכיון, ביום 1.8.2008, החלו התובעים להפעיל את הסניף ואף שילמו לנתבעת סכום כולל של כ- 600,000 ₪ עבור הציוד המצוי בו ועבור דמי הזיכיון.

ואולם, מספר שבועות לאחר מכן, עלתה ההתקשרות בין הצדדים, מטעמים שונים השנויים במחלוקת ביניהם, על שרטון, והתובעים מסרו לנתבעת מכתב בדבר אי כניסתו של ההסכם לתוקף וכן דרישה להשבת הכספים אשר שילמו לנתבעת במסגרתו. ביום 4.9.2008 אף השיבו התובעים את הסניף, על ציודו, לחזקת הנתבעת, אשר אמנם שבה להפעיל את הסניף בכוחות עצמה, אך לא נענתה לדרישת התובעים להשבת הכספים.

מכאן, ההליך שלפני.

ג. תמצית טענות התובעים

התובעים טענו, ראשית, להעדר תוקף להסכם הזיכיון ולזכותם להשבת הכספים ששילמו, נוכח אי התקיימותו של התנאי המתלה הקבוע בסעיף 5.9 להסכם. בהוראת הסכם זו נקבע, כי בתוך 30 ימים ממועד החתימה על ההסכם, ייחתם בין התובעים לבין בעל הנכס הסכם שכירות חדש, המחליף את הסכם השכירות בין הנתבעת לבין בעל הנכס, שאם לא כן, תשיב הנתבעת לתובעים את הסכומים ששולמו על ידם עד לאותה עת. לטענת התובעים, הנתבעת היא זו שאחראית לכך, כי חוזה השכירות עם התובעים לא נחתם וממילא לאי התקיימותו של התנאי המתלה בעניין זה, ומשכך, הסכם הזיכיון בטל והנתבעת מחויבת בהשבת הכספים ששולמו לה על פיו עד אותה עת.

בנוסף, טענו התובעים לזכותם לביטול הסכם הזיכיון נוכח הפרת חובות גילוי ותום לב מצד הנתבעת בשלב המו"מ הטרום חוזי, במידה העולה לכדי הטעיה. בהקשר זה טענו התובעים להסתרה ואי גילוי מצד הנתבעת, בשלב המו"מ שקדם לכריתת ההסכם, ביחס להתנכלויות והטרדות חוזרות של חבורת נערים עבריינים, אשר שיבשו את הפעלתו התקינה והסדירה של הסניף.

כן טענו התובעים, כי נוכח סיום ההתקשרות בין הצדדים, והשבת הסניף והציוד לידי התובעת, הרי שגם אם יתקבלו טענות הנתבעת כי התובעים הינם מי שהפרו את הסכם הזיכיון, זכאים התובעים להשבת הכספים ששילמו לנתבעת על פי ההסכם. זאת, נוכח הרציונל המונח ביסוד חובת ההשבה ההדדית ועל מנת למנוע התעשרות של הנתבעת על חשבונם.

ד. תמצית טענות הנתבעת

בנוגע לטענת התובעים לאי התקיימות התנאי המתלה בדבר חתימת הסכם השכירות טענה הנתבעת, כי לא הייתה כל בעיה אמיתית בהקשר להחלפת השוכרים בנכס מול בעל הנכס. לטענתה, התובעים עצמם, בהתנהלותם לאחר כריתת הסכם הזיכיון, וויתרו על מסגרת הזמן שנקבעה בהסכם הזיכיון בעניין זה, והיצמדותם כיום ללוח הזמנים החוזי אשר נקבע בהסכם לצורך החתימה על חוזה

השכירות (30 ימים) הינה מגמתית וחסרת תום לב ומונעת מרצונם של התובעים, הנובע מסיבות אחרות לגמרי, להשתחרר מתחולתו של הסכם הזיכיון ולקבל את כספם חזרה. בהקשר זה טענה הנתבעת עוד, כי לפי סעיף 5.3 להסכם הזיכיון היא הייתה מחויבת להשיג את הסכמת בעלי הנכס להחלפת השוכר, וכי הסכמה זו אכן הושגה ונמסרה לתובעים במכתב בא כוחם, כבר ביום 20.7.2008. בנוסף נטען, כי לפי סעיף 5.4 להסכם, היה על התובעים להתקשר עם בעל הנכס ישירות ולא להמתין שהנתבעת תקדם עניין זה עבורם, אך הם בחרו לשבת באפס מעשה ולהמתין לקבלת טיוטת הסכם מהנתבעת. משכך, האחריות לסיכולו ברשלנות של התנאי המתלה מוטלת לפיתחם של התובעים דווקא ובהתאם לסעיף 29 (א) לחוק החוזים, הם אינם רשאים להסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה.

הנתבעת אף טענה, כי אין כל בסיס לטענת התובעים בדבר אי גילוי והטעיה מצידה בשלב הטרום חוזי. לטענתה, תיאורם של התובעים את בעיית התנכלויות הנערים הינה מגמתית ומופרזת, באשר מדובר בתופעה מקומית מוגבלת בהיקפה של נערים צעירים, שלא הייתה כרוכה בביצוע עבירות פליליות כלשהן כנגד התובעים או הסניף ולא הפריעה לתפקודו השוטף. לטענת הנתבעת, אירועים נקודתיים אלו טופלו נקודתית, בהצלחה, על ידי מנהלת הסניף, הן לפני והן לאחר ההתקשרות עם התובעים, ללא צורך ביידוע והתערבות מצד מנהלי הנתבעת.

לטענת הנתבעת, לא די בכך שהסניף והציוד הושבו לידיה, שכן לתובעים לא היה בסיס כלשהו לביטול החוזה והודעת הביטול שלהם ניתנה שלא כדין. משכך, לא קמה לנתבעים זכות להשבת הכספים ששילמו על פי ההסכם.


ה. המחלוקת נשוא התביעה שכנגד

ביסודה של התביעה שכנגד ניצבת טענת הנתבעת (התובעת שכנגד), כי התובעים (הנתבעים שכנגד) הינם מי שהפרו את הסכם הזיכיון, וכי הפרתם גרמה לה לנזקים רבים כגון: החזר מע"מ, יתרת דמי זיכיון, חובות שוטפים, הפסדים שונים והוצאות פרסום חריגות העולות סך של 811,400 ש"ח.

התובעים, כנתבעים שכנגד, כופרים בנקודת המוצא הנ"ל בדבר הפרה מצידם של הסכם הזיכיון וכן חולקים על טענות הנתבעת בנוגע למרכיבי הנזק השונים.

ו. התביעה השטרית

התובעת בתביעה השטרית (הנתבעת בתיק העיקרי) הגישה לביצוע בהוצאה לפועל שלושה שטרי חוב על סך 100,00 ש"ח כל אחד, שנמסרו לה על ידי התובע 1 (בתביעה העיקרית) ואביו, כביטחון לביצוע התשלומים מכוח הסכם הזיכיון.

בהליך זה הוגשה התנגדות לביצועם של השטרות, שהתקבלה, וההליך אוחד עם ההליך בתביעה העיקרית. המחלוקת במסגרת ההליך השטרי נוגעת, בעיקרה, להתקשרות החוזית בין הצדדים ולא למחלוקות הייחודיות לעולם דיני השטרות, כך שהדיון וההכרעה להלן, הינם משותפים.

ז. דיון

ז1. המחלוקת בעניין התנאי המתלה

בסעיף 5.9 להסכם הזיכיון, בפרק 5 להסכם, שכותרתו "הסניף והסכם השכירות", נקבע, כי חתימת הזכיין על הסכם שכירות חדש עם בעל הנכס, בתוך 30 יום מחתימת הסכם הזיכיון מהווה תנאי מתלה (להלן: "התנאי המתלה"):

"מובהר בזאת כי חתימת הזכיין על הסכם השכירות עם בעל המושכר בתוך 30 יום מחתימת הסכם זה מהווה תנאי מתלה לכניסת הסכם זה לתוקף. במידה ולא ייחתם הסכם שכירות כאמור לעיל, תשיב החברה את מלוא הכספים לזכיין."

אין חולק, כי הסכם הזיכיון נחתם ביום 23.7.08, ומכאן, שמועד 30 הימים לקיום התנאי המתלה הסתיים ביום 22.8.08, מבלי שנחתם הסכם שכירות בין התובעים לבעלי הנכס, ומבלי שהתובעים זומנו על ידי הנתבעת לחתום על הסכם כאמור.

עוד אין חולק, כי מספר ימים לאחר חלוף המועד הנ"ל, ביום 25.8.2008, נשלח מכתב מב"כ התובעים אל הנתבעת, בעניין אי התקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף 5.9 להסכם הזיכיון ואי כניסתו לתוקף של הסכם הזיכיון עקב כך (נספח ח' לתצהיר התובע).

בהתאם לסעיפים 28 ו- 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), חוזה שקיומו מותנה בתנאי שלא התקיים מתבטל, אלא אם קיומו של התנאי המתלה נמנע על ידי צד להסכם.

גרסת התובע ביחס לסוגיה זו הייתה, כי הסכם השכירות עם בעל הנכס לא נחתם במסגרת 30 הימים הקבועים בסעיף 5.9 להסכם הזיכיון "בשל נסיבות שאינן נעוצות בי" (סעיף 37 לתצהיר התובע), וכי "לא זומן" על ידי הנתבעת או בעל הנכס בשום שלב כדי לחתום על הסכם השכירות (סעיף 40 לתצהיר התובע, וסעיף 27 לסיכומי התובע). משכך, לשיטת התובע, הנתבעת הינה מי שאחראית לאי התקיימותו של התנאי המתלה.

הנתבעת טענה, מנגד, כי התובעים עצמם, בחוסר המעש מצידם, הם אלו שהפרו את הוראות הסכם הזיכיון בעניין התנאי המתלה, ולכן, לפי סעיף 28 לחוק החוזים, הם מושתקים מלהעלות טענות בדבר בטלות ההסכם, הנסמכות על אי התקיימותו של התנאי המתלה (סעיף 28-39 לסיכומי הנתבעת).

סעיף 5.9, על פי נוסחו, מחייב את הזכיין לחתום על הסכם שכירות עם בעל הנכס בתוך 30 יום ממועד חתימת ההסכם. כלומר, מלשון הסעיף עצמה לא נלמדת חובה שהוטלה על הנתבעת דווקא, לזמן את התובעים כדי לחתום על הסכם השכירות, אלא התובעים הם אלו אשר לקחו על עצמם לפנות לבעל הנכס במטרה לחתום על הסכם שכירות חדש.

אני אף סבורה, כי לא ניתן להפריד את סעיף 5.9 להסכם הזיכיון משאר הוראות פרק 5 בהסכם ובמיוחד מסעיפים 5.3 ו -5.4 להסכם. עיון בסעיפים אלו מלמד, כי הצדדים נטלו על עצמם במסגרת הסכם הזיכיון אחריות משותפת בכל הנוגע להעברת הזכויות והחובות בנכס המושכר מול בעל הנכס.

בסעיף 5.3 להסכם הזיכיון, הצהירה הנתבעת, כי אין כל מניעה להעברת הזכויות במושכר וכי היא מתחייבת להשיג את הסכמת המשכיר לכך מיד עם החתימה על הסכם הזיכיון.

בסעיף 5.4 להסכם הזיכיון, התחייבו התובעים להתקשר בהסכם שכירות חדש עם המשכיר מיד עם חתימת הסכם הזיכיון.

יוזכר עוד, כי מעבר להצהרתה לעיל של הנתבעת בגדר הסכם הזיכיון, כי אין כל מניעה להעברת הזכויות, הרי שכבר ביום 20.7.2008, עוד בטרם נחתם הסכם הזיכיון, נשלחה הודעת דואר אלקטרוני מב"כ הנתבעת לב"כ התובעים בה נאמר, כי ניתן אישור עקרוני בעל פה של המשכירה להעברת הזכויות הנדונה וכן צוין באותה הודעה, כי עם שובו של מנכ"ל המשכירה מחו"ל ניתן יהיה לפעול להעברת הזכויות במושכר.

סבורני, כי כאשר פרק 5 להסכם השכירות מטיל חיובים הדדיים על הצדדים לקיומו של ההסכם, הייתה מוטלת חובה על שני הצדדים להסכם לפעול בתום לב לקיומו, כמתחייב מהוראת סעיף 39 לחוק החוזים לעניין קיום ושימוש בחיובים הנובעים מחוזה.

לטעמי, משמסרה הנתבעת הודעה לתובעים כי ניתן אישור עקרוני בעל פה, הרי שהיה על התובעים, כחלק מן החובה להתנהלות תמת לב מתוך שקידה ראויה בקיום חלקם בהסכם הזיכיון, לפעול מול בעלי הנכס, ולכל הפחות מול הנתבעת, באופן יזום, לבירור וקידום נושא החתימה על הסכם השכירות.

בפועל, למרות שהתובעים קיבלו כאמור מהנתבעת הודעה בדבר קיומו של אישור עקרוני בעל פה להעברת הזכויות, לא הייתה כל פנייה מצדם למשכיר לאחר חתימת הסכם הזיכיון, והרושם הוא שהתובע בחר, מטעמיו, להמתין לכך שהדברים יקרו מאליהם, ללא נקיטת יוזמה מצידו.

יודגש, כי התובעים אף לא פנו למשכיר או לנתבעת בבקשה כלשהי לבירור מצב הדברים בנוגע להסכם השכירות. הפנייה היחידה שנעשתה הינה פניה לא פורמלית לאדם בשם טאהה, שהינו ככל הנראה מנהל של מתחם המרכז המסחרי, ולא התרשמתי כי מדובר היה בבדיקה ממשית ויסודית אף מול אדם זה, אלא בשיחת אגב, שלא הולידה כל בירור המשך מצד התובעים, מול הבעלים או מול הנתבעת.

זאת ועוד, התובעים, אשר כאמור קיבלו הודעה, עוד בטרם נחתם הסכם הזיכיון, מב"כ הנתבעת, כי מנכ"ל המשכירה שוהה בחו"ל, אף לא ציינו אם בדקו האם ומתי שב המנכ"ל ארצה והאם העיכוב בנושא נובע מאי הסכמה כלשהי מצד המשכירה להחלפת השוכרים של הנכס.

כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא נעשתה פניה מצידו לבדוק מהי הסיבה לעיכוב החלפת השוכרים, השיב:

"עורך דין מנור היה בחופשה הוא היה גם בחו"ל תקופה מסויימת באוגוסט גם לא היה לי למי לפנות ולא שאלתי אותו" (עמ' 27 ש' 24-25 לעדות התובע).

סבורני, כי לא די בדברים אלו, כדי להסביר או להצדיק את הפאסיביות הנמשכת מצד התובעים, לאורך השבועות שלאחר חתימת ההסכם, בנוגע לקידום הטיפול הנדרש לשם התקשרות עם בעל הנכס בהסכם השכירות הנדון. זאת, בפרט כאשר הסבר זה נשמע מפיו של צד להסכם המבקש להסתמך על אי התקיימותו של תנאי מתלה בעניין זה.

בהקשר זה אציין עוד, כי התרשמתי, בין היתר לאור פאסיביות נמשכת זו מצד התובע בקידום נושא החתימה על הסכם השכירות מול בעל הנכס, כי לא מדובר בבעיה אשר הטרידה את התובעים באופן ממשי, ודומני, כי אי התקיימותו של התנאי המתלה בלוח הזמנים החוזי המדויק, אין בה כדי לספק את ההסבר והסיבה האמיתיים לרצונו של התובע לסיים את הקשר החוזי עם הנתבעת. היבט זה של הדברים מלמד לטעמי, כי קיימת בעייתיות בטענות התובעים בעניין התנאי המתלה אף בזווית של החובה הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, לפיה על צדדים לחוזה לנהוג בתום לב בנוגע לשימוש בזכויות חוזיות.

בנוסף על האמור לעיל, אף לא הובאה לפני בית המשפט ראייה ממשית כלשהי המלמדת, כי לגופו של עניין, בעלת הנכס אכן התנגדה להחלפת השוכרים בהסכם השכירות, ואף לא התבקש זימונם של מי ממנהלי בעלת הנכס למסירת עדות. בנסיבות העניין אני סבורה, כי יש לזקוף הימנעות זו לחובת התובעים.

מהטעמים לעיל, על משקלם המצטבר, אני קובעת, כי לתובעים, בהתנהלותם הפאסיבית, הייתה תרומה מכרעת לכך, שהסכם השכירות לא נחתם בלוח הזמנים החוזי הקבוע בסעיף 5.9 להסכם. משכך, בהתאם לסעיף 28 (א) לחוק החוזים, התובעים אינם יכולים להסתמך על אי קיומו של התנאי המתלה.

ז2. המחלוקת בעניין טענת ההטעיה

בעניין זה התובע טען, כי בשלב המו"מ לקראת כריתתו של הסכם הזיכיון, הנתבעת לא חשפה לפניו את דבר קיומה של תופעת התנכלויות חוזרות ונשנות מצד חבורת צעירים במרכז המסחרי ואף בסניף עצמו, וכי דברים אלו נודעו לו רק לאחר שהתקשר בהסכם הזיכיון והחל בהפעלת הסניף. לטענתו, התנכלויות אלו הפריעו ושיבשו את הפעלת הסניף וגרמו לו לפחדים ולחצים אישיים. במישור המשפטי טען התובע בהקשר זה, כי אי הגילוי מצד הנתבעת בדבר אותן התנכלויות, יש בו משום התנהגות חסרת תום לב, המנוגדת לחובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים והעולה כדי הטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים. משכך, לשיטת התובע, הוא רשאי היה לבטל את הסכם הזיכיון.

מטעם התובע העיד בעניין זה חוקר במשטרת נצרת עילית, העד בדר, אשר העיד, כי מיום שהוקם המרכז המסחרי הממוקם בסמיכות לשכונת מצוקה בעיר נצרת, הגיעו מידי פעם למתחם חבורת נערים, אשר הטרידו והפחידו את הנוכחים במקום. בהתייחס להיקף התופעה ומאפייניה העיד בדר כדלקמן:

"כב' הש' גלר: "מתי זה התחיל מה זה אומר באיזה סדר גודל?
ת. שנתיים אולי אני לא זוכר מאז שהקימו את המתחם עצמו שהוא גובל לשכונה מזרחית והמתחם מפריד ביניהם שזה שייך לנצרת עלית לבין שכונה מזרחית שזה שייך לנצרת סך הכל חצייה של כמה דקות ואת במתחם" (עמ' 3 ש' 16-19 לעדות בדר).

וכן:

"ש. נגד אותם נערים מהידיעה שלך היו גם תלונות של בעלי עסקים אחרים במתחם?
ת. מה שציינתי היו תלונות לפחות מאותה קבוצה שעושה בלגן במתחם מתקשים (צ.ל מתקשרים) 100 מגיעה ניידת אותה קבוצה בורחת אותו בעל עסק לא רוצה להגיש תלונה כי הוא פוחד...."
(עמ' 4 ש' 19-22 לעדות בדר).

ואולם, בדר לא הצביע בעדותו על תלונות ספציפיות שהוגש על ידי הנתבעת או מי מטעמה כנגד חבורת נערים זו, למעט תלונה מיום 21.8.2008 מועד בו הסניף היה מצוי בניהול התובע, כאשר תלונה זו הוגשה על ידי אדם בשם יצחק צלאל כקורבן עבירה ונגבתה ביחס אליה הודעה גם מאת התובע (עמ' 7 ש' 15-23 לעדות בדר).

כן העיד בדר, כי באמצע שנת 2009 נפתח מרכז מסחרי נוסף בנצרת, בצמוד לשכונה המזרחית ממנה הגיעו הנערים אל מתחם המרכז המסחרי, וכי מאותה עת ואילך, נרגעו העניינים במרכז המסחרי (עמ' 5 ש' 8-10 לעדות בדר).

אין חולק, כי סניף הנתבעת נפתח במרכז המסחרי לראשונה רק בחודש מאי 2008, כלומר כחודשיים לפני החתימה על הסכם הזיכיון עם התובע. בהתאם לראיות שהובאו לפני, מפתיחת הסניף ועד למועד בו הועבר הסניף לניהול התובעים, שימשה סוזי דהן כמנהלת הסניף.

הגב' דהן מסרה עדות מטעם הנתבעת בהליך זה, והעידה, כי אכן הייתה עדה לאירועים שונים בהם היו מעורבים נערים מנצרת, אך מעדותה עולה, כי לא ניתן לומר שהסניף סבל מבעיית התנכלויות ממשית:

"ש. טרק אייזן הוא היה המנהיג שלהם.
ת. יכול להיות.
ש. למה את זוכרת דווקא אותו.
ת. הוא היה מגיע כל הזמן, כולם הכירו אותו במתחם עצמו, כולם הכירו את כל הילדים, רק שאני מעולם לא התחברתי אליהם ברמה של לדעת את השמות שלהם. הם היו שובבים, מפריעים לעסקים מסוימים, אבל אתה יודע במעשי שובבות של ילדים, לקרוע פליירים, לא זכור לי משהו מסוים, לצעוק במקום, הם היו עומדים במרחב וצועקים, לא בתוך הסניף, במתחם עצמו.
ש. בסניף הם גם עשו בעיות.
ת. לי ספציפית – לא.
ש. ולסניף באופן כללי, כשאת לא היית.
ת. לא שידוע לי."
(עמ' 4 ש' 12-22 לעדות דהן).

לטענת הגב' דהן, האירוע היחיד שדווח על ידה לאריה אלבז, מנהל הנתבעת, הינו אירוע בו נלקח קטנוע מאחד העובדים, אשר הוחזר לסניף מיד לאחר מכן (עמ' 5 ש' 17-18 לעדות דהן).

יצוין, כי אף לא הוכח לפני בראיות אחרות כלשהן, כי בתקופה בה הופעל הסניף על ידי הנתבעת, קודם להתקשרות עם התובעים בהסכם הזיכיון, אכן נפגעה פעילותו השוטפת של הסניף באופן כלשהו עקב התנכלויות או הטרדות מצד הנערים.

העדים אשר העידו מטעם התובע בעניין זה, חן משה ואלכסנדר גרשמן, ציינו בסעיף 4 לתצהיריהם כי "הסניף החל לסבול מהתנכלויות חוזרות ונשנות". מלבד התמיהה המסוימת מכך, שסעיף זה זהה בשני התצהירים, אף לא נמסר פירוט כלשהו, בגדר תצהיריהם של התובע או מי מעדי התביעה, באילו אירועים מדובר ומהן בדיוק המאפיינים של אותן תופעות התנכלות. גרשמן בתצהירו העיד, בסעיף 5, על מקרה בו נלקחו מפתחות קטנועו ואשר אין חולק כי מנהלת הסניף דהן דווחה לנתבעת. ואילו העד משה העיד על מקרה בו נלקח הטלפון הנייד של התובע, והוחזר בהמשך, אירוע אשר קרה לאחר שהתובע קיבל את הסניף לניהולו.

מעבר לאמור לעיל, לא נמסרו עדויות קונקרטיות כלשהן בדבר אירועים אשר קרו בתקופה בה היה הסניף בניהול התובע. בחקירותיהם הנגדיות אף העידו עדים אלו, כי לא התלוננו למשטרה, בשום מקרה, על אירועים שהתרחשו במתחם. העדים אף הבהירו, כי לא היו נחשפו לדרישות כספיות או אחרות כלשהן מאת אותם נערים.

בסעיף 6 לעדות גרשמן נזכר אירוע בו עובד הנתבעת נקלע לעימות עם הנערים לאחר שביקש מהם להתרחק מהאופנועים השייכים לסניף. ואולם, בחקירתו העיד גרשמן, כי העימות התרחש על רקע אישי בין העובד לנערים וללא קשר להתנכלויות לסניף או למרכז המסחרי (עמ' 11 ש' 18-19 לעדות גרשמן). בעניין זה אף העידה הגב' דהן, כי בשום שלב היא לא מצאה מקום או צורך לדווח למנהלי הנתבעת להם הייתה כפופה על בעיות אישיות הקשורות בעובדי הסניף, וזאת כיוון שלא היה לכך קשר לתפקודו השוטף של הסניף עצמו.

אף התובע עצמו העיד, כי לא פנה לעורך הדין שלו בטרם הגשת התלונה ביום 21.8.2008, ואף לא פנה בעניין לנתבעת. הוא אמנם צירף לתצהירו תמלילי הקלטות של שיחות טלפון שקיים עם אריה אלבז ועם דני גולד מנהלי הנתבעת, אך שיחות אלו התקיימו ביום 31.8.2008, כלומר לאחר המועד בו כבר נשלח על ידי ב"כ התובע המכתב בדבר ביטול ההסכם.

בהקשר לאותן הקלטות יצוין, כי עולה מהן, בין היתר, כי מנהלי הנתבעת לא היו מודעים לתקריות במתחם, למעט אותה תקרית בודדת עם הקטנוע עליה דיווחה הגב' סוזי. כן עולה מתמלילי ההקלטות הנדונות, כי לאחר פניית התובע, ניסו מנהלי הנתבעת למצוא פתרון כולל לבעיה זו, בין היתר באמצעות פגישה עם גורמים מבוגרים בקהילה אליה השתייכו אותם נערים ופניה להנהלת המרכז המסחרי. ואולם, התובע בחר להודיע על ביטול ההסכם והשיב את הסניף לחזקת הנתבעת ביום 4.9.2011, עוד בטרם ניתן זמן סביר לפתירת הבעיה לאחר פנייתו.

בנוסף, כעולה מעדות התובע, מהקלטת השיחה עם מר גולד ומעדות הגב' דהן, הרי שבטרם קיבל התובע את ניהול הסניף, הוא ביקר בסניף מספר פעמים, וזאת לפרקי זמן שונים בכל פעם, וכי במהלך ביקוריו אלו הוא לא נחשף לבעיית ההתנכלות בסניף.

אף מעדותו של אריה אלבז, מנהל רשת החנויות, עולה, כי קיימות תופעות דומות של הטרדות אף בסניפים אחרים של הרשת ברחבי הארץ, אשר אין בהן כדי לפגוע בפעילות הסניפים באופן ממשי או להביא לסגירתם, וכי זהו אף מצב הדברים כיום בסניף נשוא התביעה:

"ש. התופעות של ההטרדות על ידי אוכלוסיה מקומית בעייתית מוכרות לך מסניפים אחרים ?


כן.
נתקלת בתופעות באותה דרגת חומרה בסניפים אחרים ? מעשים מסוג הנוער הספק עברייני המתנהל במקום בצורה אגרסיבית.
נתקלתי בזה.

ש. זה הוביל לסגירת סניפים ?
ת. לא.



ש. הסניף בנצרת ?
ת. עוד עובד מזה שנתיים.
ש. מעשי הקונדס נמשכים ?
ת. לא".
(עמ' 12 ש' 20-30 לעדות אריה אלבז).

נוכח מכלול האמור לעיל, התרשמותי הינה, כי הנתבעת והגורמים הרלבנטיים מטעמה, לא סברו בעת ניהול המו"מ עם התובעים, כי קיימת בסניף בעיה ממשית כלשהי של התנכלויות או הטרדות מצד אותה חבורת נערים, וכי ההתייחסות להתנהגותם של אותם נערים הייתה כאל מטרד מקומי וזניח בהיקפו ולא כאל תופעה משמעותית ומדאיגה המשפיעה על תפקודו השוטף של הסניף.

משכך, אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי הנתבעת ואנשיה התנהלו בחוסר תום לב או שהטעו את הנתבעת בהקשר זה בשלב המו"מ הטרום חוזי.

עוד אציין, כי מן הראיות אשר הובאו לפני, לרבות עדות התובע עצמו, התרשמתי אמנם, שבפרק הזמן של מספר השבועות בהם הופעל הסניף על ידי התובע, הוא אכן חווה מצוקה אישית עקב חשיפתו למספר אירועים בהם היו מעורבים אותם נערים. ואולם, לא הובאו לפני ראיות המלמדות, כי מדובר בתופעה מובהקת של התנכלויות והטרדות חוזרות אשר יש בהן כדי לשבש באופן ממשי את הפעלת הסניף וניהולו.

כמובן, שאין בדברים אלו, כדי להקל ראש בהתנהגותם הקולנית והמטרידה לכל הדעות של אותה חבורת נערים. ואולם, יש לזכור, כי התובע, אשר כאמור שימש כמנהל סניף אחר של הנתבעת קודם להתקשרותו בהסכם הזיכיון, הכיר את התחום של הפעלת סניפי רשת הפיצריות, והיה חופשי לבצע בדיקות מקיפות יותר בהתייחס למצב הדברים בסניף ובמרכז המסחרי קודם להתקשרותו בהסכם הזיכיון, וזאת על מנת לבחון את כדאיות העסקה מבחינתו ואת התאמתה לאופיו ויכולת התמודדותו. כן יש לזכור, כי טענותיו של התובע בהקשר זה הועלו אך ורק בהקשר לביסוס טענת הטעיה בשלב המו"מ הטרום חוזי, אשר כאמור, אינני סבורה כי הורם הנטל להוכחתה.

מהטעמים לעיל, נדחית טענת התובע כי הוטעה על ידי הנתבעת וממילא נדחית טענתו, כי היה זכאי לבטל את הסכם הזיכיון בשל הטעיה.




סיכום ביניים:
משמעות קביעותי עד כה הינה, כי יש לדחות את שתי טענותיו העיקריות של התובע בדבר בטלות ההסכם עקב אי התקיימות התנאי המתלה בעניין הסכם השכירות ובדבר זכותו לבטל ההסכם עקב פגם בכריתתו בשל הטעייתו בשלב הטרום חוזי בעניין ההתנכלויות לסניף.

מסקנה נוספת המתחייבת מקביעות אלו הינה, כי התובעים ולא הנתבעת הינם מי שהפרו את הסכם הזיכיון, וזאת בכך שמסרו לנתבעת הודעה בדבר ביטול ההסכם ובכך שחדלו בפועל מלהפעיל את הסניף ומלקיים את ההתקשרות נשוא הסכם הזיכיון והשיבו את הסניף לידי הנתבעת.

כעת יש לבחון, האם נוכח סיום ההתקשרות בפועל וקבלת הסניף והציוד בחזרה על ידי הנתבעת, קמה לתובעים זכות להשבתם של הכספים אשר שולמו על ידם מכוח ההסכם, כולם או חלקם.

ז3. האם התובע זכאי להשבת הכספים למרות דחיית טענותיו בעניין תוקף החוזה והזכות לביטולו

לטענת התובעים, חלה על הנתבעת בכל מקרה החובה להשיב לידיהם את הכספים ששולמו לה מכוח ההסכם, גם אם יקבע, כפי שאכן נקבע, כי הם אלו שהפרו את הסכם הזיכיון, וזאת נוכח הרציונל המונח ביסוד חובת ההשבה, אשר "אינה תלויה בשאלת האשם" (סעיפים 152-156 לסיכומי התובעים).

אין חולק, כי הסניף, על ציודו והמלאי שבו, הושב לידי הנתבעת, וזאת ביום 4.9.2008, לאחר כחודש אחד בלבד שבו נוהל הסניף על ידי התובעים, וכי הסניף מצוי בחזקת הנתבעת ובניהולה מאז ועד היום (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). עוד אין חולק, כי מאז השבת הסניף לידי הנתבעת, לא עשו התובעים שימוש כלשהו בשם הנתבעת או בהסכם הזיכיון.

מנהל החנויות של הנתבעת, אריה אלבז, אף אישר בעדותו בחקירה הנגדית, כי הסניף הוחזר לנתבעת ע"י התובעים באופן מסודר, לרבות עריכת ספירת מלאי של הסחורה והציוד ועריכת פרוטוקול, ושב להיות מנוהל על ידה, באמצעות גב' דהן (עמ' 11 ש' 21-26 לעדות אריה אלבז).






הדברים אף עולים בבירור מפרוטוקול המסירה הנדון עצמו מיום 4.9.11 (נספח יד לתצהיר התובע), הנושא את חתימת התובע וכן חתימתם של אנשי הנתבעת – סוזי דהן ואריה אלבז ובו צוין, בין היתר, כדלקמן:

"1. נערכה ספירת חנות מדוייקת.
2. נערכה בדיקת מוני גז ומים.
3. החנות נתקבלה במצב תקין: ציוד חשמלי
4 אופנועים
חדר קירור".

להשבת הסניף באופן הנ"ל קדמה תכתובת בין ב"כ הצדדים לאורך מספר ימים בסוף חודש אוגוסט וראשית חודש ספטמבר 2008 (נספחים ח, י-יב לתצהיר התובע). במסגרתה של תכתובת זו, הודיעו התובעים לנתבעת על כוונתם להפסיק את הפעלת הסניף החל מיום 4.0.2008 ועל רצונם להשיבו לידי הנתבעת באופן מסודר, כפי שאכן נעשה.

הנתבעת, אשר במכתבים הראשונים מאת בא כוחה הביעה את רצונה כי התובעים ישובו לקיום ההסכם, הבינה בתוך זמן קצר, כי הדבר לא יקרה, וכי התובעים נחושים בדעתם לסיים את ההתקשרות.

ממכתבה האחרון של בא כוחה של הנתבעת בשרשרת התכתבות זו, הוא המכתב מיום 3.9.08, עולה, כי למרות שהנתבעת המשיכה אף במכתב זה לחלוק על טענות התובעים לגופן, היא השלימה למעשה עם המציאות שנוצרה בדבר סיומו של החוזה, באשר המכתב כולל הודעה מצידה לב"כ התובעים, כי על מנת להגן על זכויותיה ולמנוע נזקים נוספים, היא "תממש את זכותה לתפיסת הסניף והפעלתו הישירה על ידה על פי סעיף 18.5.1 להסכם הזיכיון, מיד עם הפסקת פעילותו של מרשך" (נספח יב2 לתצהיר התובע).

סעיף 18.5.1 הנ"ל להסכם הזיכיון הנזכר במכתב הנתבעת הנ"ל, מצוי בפרק 18 להסכם הזיכיון, שכותרתו "סיום ההסכם ו/או סעדים נוספים" והוא מסדיר את אופן סיום התקשרות בין הצדדים כדלקמן:

"עם סיום ההסכם, הזכיין יאפשר לחברה ונציגיה להכנס לסניף מיד ולהמשיך בניהולו ותפעולו. במעמד הכניסה תערך ספירת מלאי של הסניף ורשימת הציוד והמלאי והמטלטלין בסניף השייכים לזכיין. בהעדר שיתוף פעולה מצד הזכיין, תיערך ספירת המצאי בנוכחות שני (2) נציגים מטעם החברה והזכיין מתיר בזאת לחברה להחליף את מנעול הסניף ומפתחותיו ולא תהיה לו כל טענה בקשר לכך".

הנה כי כן, אף הפניה מצד הנתבעת לשימוש בזכותה על פי סעיף זה בהסכם הזיכיון מלמדת אותנו, כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה באופן מסודר, התואם באופן מלא את הקבוע בהסכם לעניין סיומו.

סבורני, כי מדברים אלו עולה, כי הנתבעת, למרות שלא קיבלה את טענות התובעים, השלימה בפועל עם עובדת סיום ההסכם בין הצדדים.

ודוק: בפני הנתבעת היו אפשרויות פעולה נוספות, באשר היא יכולה הייתה לבחור שלא להשלים עם ניסיונות התובעים להשתחרר מן ההתקשרות עימה. כך, למשל, יכולה הייתה הנתבעת לעמוד על דרישתה לאכיפת ההסכם, לרבות נקיטה בהליך משפטי בעניין, על סעדי ביניים אשר ניתן היה לעתור להם, אך היא בחרה שלא לעמוד על אכיפת ההסכם, וכאמור, לבחירתה זו יש השלכות במישור החוזי.

עם זאת, כמובן, שאין בכך כדי ללמד, כי הנתבעת מחלה על זכותה לתבוע פיצוי בגין נזקיה עקב הפרשה, כפי שאכן עשתה במסגרת התביעה שכנגד, שהינה תביעה לפיצוי בגין נזקים נטענים בלבד, ואינה כוללת תביעה לאכיפת ההסכם.

אף בהליך המשפטי דנן בו בחרה הנתבעת לנקוט, על הסעדים המבוקשים במסגרתו (פיצויים) ואלו שאינם מבוקשים (אכיפה), יש כדי ללמד, באופן פוזיטיבי, כי הנתבעת השלימה עם עצם סיומה של ההתקשרות.

בנסיבות אלו אני אף סבורה, כי אין לראות בקבלת הנתבעת את הסניף בחזרה לידיה, אך משום פעולה שנועדה להקטנת נזקיה, אלא משום הסכמה, בדרך של התנהגות בפועל, או לכל הפחות השלמה, מצד הנתבעת, עם סיום ההתקשרות בין הצדדים.

סבורני, כי המסקנה הנלמדת ממכלול הנסיבות והאינדיקציות הנ"ל הינה, כי הלכה למעשה, הקשר החוזי בין הצדדים – נכשל והסתיים.

בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית קיימת התייחסות למצבים מסוג זה, בהם התנהגות והתנהלות הצדדים להסכם, לאחר הפרתו על ידי אחד הצדדים, הביאה לכישלון בפועל של העסקה נשוא ההסכם ולסיום ההתקשרות החוזית הלכה למעשה.

בספרם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן חוזים (כרך ד') אבירם הוצאה לאור בע"מ (להלן: "כהן ופרידמן" הביעו המחברים המלומדים עמדתם, כי למרות שבישראל לא נקלטה תורת ההפרה היעילה (לפיה רשאי צד לחוזה להפר אותו אם מצא שימוש יעיל יותר למשאביו ובלבד שיפצה את הנפגע על נזקיו), הרי שכאשר ברור הוא, כי חוזה הגיע בפועל לקיצו, קמה זכות להשבה של שני הצדדים, לרבות לצד המפר:

"... אם המציאות המשפטית או העובדתית היא כזו, שאין אפשרות שהחוזה יקוים, אין מנוס מהמסקנה שהוא הגיע לקיצו, על כל המשמעויות הנובעות מכך, לרבות ההכרה בזכות ההשבה של שני הצדדים.
...
סיכומו של דבר: כשהחוזה הגיע בפועל לסיומו באופן שהוברר שאין דרך שבה יכול הנפגע להביא לביצועו, תקום לשני הצדדים (גם למפר) זכות השבה, וזאת אף אם ביצוע החוזה נמנע עקב פעולת המפר, ואפילו הנפגע לא שלח הודעת ביטול כלל או לא שלח הודעה כזו בזמן".
(שם, בעמ' 407-409).

כן הביעו המחברים המלומדים עמדתם, כי קבלת השבה בפועל על ידי צד להסכם, גם אם הינו הצד הנפגע כלפיו הופר החוזה, הינה התנהגות המצביעה באופן חד משמעי על ביטול החוזה מצד אותו צד שקיבל ההשבה לידיו:

"עמדתנו היא שאם ברור לחלוטין שהחוזה לא יקוים, כך ש"ברירת הקיום" נשללה מן הנפגע ... יש להכיר בכך שלרשות הצדדים עומדים הסעדים המוקנים בעקבות ביטולו של החוזה, וכי במקרה כזה לא נדרשת כלל הודעת ביטול. התוצאה היא, אפוא, שהנפגע יוכל לתבוע פיצויים שיחושבו על בסיס ההנחה שהחוזה בוטל, וכן הוא יוכל לתבוע השבה. גם המפר יוכל לתבוע השבה על בסיס אותה הנחה.
...
כאמור, עמדתנו היא שמשהפך קיום החוזה בלתי אפשרי, ולו עקב הפרתו, הרי דינו כדין חוזה שבוטל, ויש לזכות את הנפגע בסעדים בהתאם (השבה ופיצויים, לרבות האפשרות לתבוע לפי סעיף 11 לחוק התרופות). יתר על כן, ברור שקבלת השבה על ידי הנפגע מהווה ביטול החוזה (ובכך מונעת אכיפה)".
(שם, בעמ' 359-360 וכן ראה שם, בעמ' 346 לרבות ה"ש 222 והפסיקה הנזכרת במסגרתה).

סבורני, כי גישה זו, לפיה באותם מקרים בהם הצד הנפגע אכן השלים בפועל עם הפרת החוזה וויתר על דרישה לאכיפתו יש לראות את ההסכם כהסכם שבוטל ולהכיר בחובת השבה הדדית, הינה גישה המשקפת פתרון הולם במישור דיני החוזים.

אכן, נקודת המוצא הינה תמיד, כי הסכמים יש לקיים, וכאשר הם מופרים, הברירה על פי הדין הינה של הצד הנפגע, האם ברצונו לבטל ההסכם או לעמוד על אכיפתו. ואולם, נקודת מוצא זו איננה חזות הכל, ומי שנפגע מהפרת הסכם, אינו יכול להינות מכל העולמות - גם להשלים בפועל עם ביטול ההסכם ולקבל לידיו חזרה את מה שנתן על פי ההסכם, וגם לשלול השבה מן הצד המפר ולהותיר בידיו את מה שאותו צד מפר הספיק לשלם או למסור לו מכוח ההסכם.

יש לזכור, כי כנגד אשמו של המפר עומדת לרשותו של הנפגע האפשרות לתבוע פיצוי בגין נזקיו עקב אותה הפרה וכשלון הקשר החוזי. סבורני, כי אין לאפשר לצדדים להסכם, אשר הקשר החוזי ביניהם נכשל והסתיים, גם אם באשמתו של אחד הצדדים אשר הפר ההסכם, לעשות שימוש באמצעי של שלילת הזכות להשבה כתחליף "עונשי" לתביעת סעד של פיצויים.

ובענייננו: נוכח האמור לעיל לעניין השתלשלות העניינים לאחר מסירת הודעת הביטול על ידי התובעים, ובפרט הפסקת הפעלת הסניף מצד התובעים, השבתו של הסניף על ציודו לידי הנתבעת והפעלתו השוטפת מאותה עת על ידה, יש לקבוע, כי החוזה בין הצדדים אכן הסתיים, ומכאן, שקמה חובת השבה הדדית, העומדת אף לזכות התובעים.

הואיל ואין חולק, כי התובעים קיימו את חלקם בביצוע חובת ההשבה, בכך שהשיבו את הסניף על הציוד המלאי והזיכיון עצמו לידי הנתבעת, נותרה לקיום חובת ההשבה הנגדית מצד הנתבעת, של הכספים אשר שילמו התובעים לידיה עד אותה עת מכוח ההסכם.

בהקשר זה אני סבורה, כי אין מקום להבחין בין מרכיב הסכום ששולם עבור הציוד והמלאי לבין המרכיב אשר שולם בגין דמי הזיכיון עצמם, באשר חובת ההשבה הינה כללית ונוגעת לכל מה שהתקבל על פי ההסכם (סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).

בעניין הסכום להשבה אין חולק, כי התובעים שילמו סכום כולל של 600,000 ₪ על פי הסכם הזיכיון וזאת עד ליום 1.8.08.

עם זאת, התובעים קיזזו מתביעת ההשבה סכומים הנוגעים להוצאות שוטפות (נספח כ' לתצהיר התובע) וטענו לסכום קיזוז כולל אותו יש להפחית מסכום ההשבה בסך של 92,713 ₪.

נוכח דחיית טענת התובעים בעניין התנאי המתלה, הרי שאני סבורה, כי יש לקזז מהסכום להשבה מרכיב כספי נוסף הנוגע לזכותה של הנתבעת לתמלוגים על פי הזיכיון בתקופה הרלבנטית בה הופעל הסניף על ידי התובעים בסך 13,307 ₪ (נספח ה' לתצהיר אריה אלבז).

טענת קיזוז נוספת שהעלתה הנתבעת נוגעת לעלות הפצת פליירים בסך 6,930 ₪, ואולם בעניין זה העיד מר אלבז עצמו, כי הפליירים הושארו בסניף , ומכאן שאין לבצע קיזוז בגינם.

לפיכך, סכום הקיזוז הכולל מסתכם בסך של כ- 107,000 ₪ (קיימים הפרשים קלים ביותר בחישובים שהציגו שני הצדדים, אשר ניתן להתעלם מהם).

מכאן, שסכום ההשבה, לאחר הקיזוז, עומד על סך של 493,000 ₪.

כעת יש לבחון האם מסכום השבה זה זכאית הנתבעת להפחית סכומים נוספים בגין נזקיה עקב הפרת ההסכם על ידי התובעים. בעניין זה אכן הגישה הנתבעת תביעה שכנגד.

ז4. התביעה שכנגד

בגדרה של התביעה שכנגד, תבעה הנתבעת פיצוי בגין נזקים מסוגים שונים, אשר לטענתה נגרמו לה עקב הפרת ההסכם על ידי התובעים וסיום ההתקשרות בסמוך לאחר תחילתה. אדון להלן במרכיבי הנזק הנטענים כסדרם.

דמי זיכיון – נוכח קביעותי לעיל בעניין סיום בפועל של הקשר החוזי בין הצדדים והכרה בחובת השבה הדדית החלה על שני הצדדים, הרי שממילא, נשמטת הקרקע מתחת למרכיב תביעה זה בסך 80,000 ₪ שעניינו תביעה לתשלום יתרת דמי הזיכיון על פי ההסכם. כנ"ל לגבי המרכיב של 20,000 ₪ (שלמעשה בכל מקרה אין לשלמו אלא הנתבעת ביקשה שלא להשיבו, ועמדתה זו נדחתה לעיל).

החזר מע"מ – נוכח קביעותי לעיל בדבר כשלון הקשר החוזי וביטול העסקה וקיומה של חובת השבה מלאה, הרי שהנתבעת יכולה להוציא לרשויות מע"מ חשבונית זיכוי בגין מרכיב המע"מ, בהתייחס לסכום המע"מ ששילמה בהקשר לתקבולים מכוח הסכם הזיכיון (נספח ד' לתצהיר אלבז). אין בכך כמובן כדי לייתר חובת התחשבנות כדין עם רשויות מע"מ לעניין מרכיבי תשלום אחרים אשר נלקחו בחשבון בגדר פסק הדין, כגון סכומים שקוזזו לעיל. עוד יצוין בהקשר זה, כי לא ברור לי מדוע הוצאה חשבונית על מלוא הסכום החוזי 680,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר בפועל שילמו התובעים סכום נמוך יותר של 600,000 ₪ בלבד, ללא מע"מ. מכל מקום, אין בעניין זה לאור חומר הראיות והטיעון שלפני בסיס להשתת חיוב כלשהו על התובעים, אלא הדברים נוגעים להתחשבנות מול רשויות המס.

חובות שוטפים – מדובר במחלוקת שהוכרעה לעיל במסגרת הדיון בסכום לקיזוז כנגד הסכום להשבה, וכאמור, קיבלתי את עמדת הנתבעת בהתייחס למרכיב התמלוגים ודחיתי עמדתה לעניין עלות הפליירים, מהטעמים שפורטו לעיל. לכן, אין מקום לפסיקת סכום נוסף בהקשר זה.

הוצאות פרסום עודפות –הנתבעת טענה בהקשר למרכיב תביעה זה, כי במהלך החודש בו הופעל הסניף על ידי התובעים, צומצמה מאד הפעילות השיווקית בסניף, לרבות הוצאות פרסום ושיווק של הסניף, דבר שגרם לירידה במחזור המכירות החודשי וחייב את הנתבעת, לאחר שקיבלה הסניף בחזרה לידיה, להוצאות פרסום מוגדלות, אותן העריך מנהלה בסך של 30,000 ₪. ואולם, ראשית, הסכם הזיכיון עצמו לא חייב את הזכיין בביצוע פרסום נקודתי בסניף המנוהל על ידו בהיקף או בתדירות מסוימים כלשהם. שנית, טיעון הנתבעת בעניין זה נסמך על סעיף 26.4 בתצהיר יוסף אלבז, אשר הינו טיעון כללי בדבר צורך בהוצאות פרסום עודפות, ולא ברור כלל, באשר לא צורפה כל אסמכתא רלבנטית, על מה מבוססת אותה הערכה בעניין סכום הוצאות נטענות אלו. שלישית, אף לא הוכח כלל באילו אפיקי פרסום "עודפים" מדובר ומה העלות "העודפת" של כל אחד מהם. אף לא עולה מהאמור בסעיף זה, בהכרח, כי הירידה הנטענת במחזור המכירות הינה תוצאה של ניהול רשלני או כושל מצד התובע במהלך החודש בו הופעל הסניף על ידו, אשר אכן הצריכה השקעה עודפת בשיווק ופרסום. משכך, מדובר במרכיב נזק אשר נותר כטענה בעלמא, ולא די בהעדר חקירה נגדית בעניין זה כדי להשלים את החסרים הנ"ל לצורך הוכחת הנזק. משכך, נדחית התביעה שכנגד בגין מרכיב תביעה זה.

מרכיבי התביעה שכנגד בגין הוצאות עודפות לניהול, הפסדים עקב השגת יעדי תוכנית עסקית, אי פתיחת סניף נוסף ומניעת תקבולים בקרן פרסום – בגדר מרכיבי תביעה אלו, המסתכמים בכ- 460,000 ₪, נתבעים נזקים שונים בגין אובדן נטען של רווחים צפויים בתקופה של שנה, שנגרם בגין ההפרה וסיום הקשר החוזי מצד התובעים.

בהלכה הפסוקה נקבע, לעניין מקרים מסוג זה, בהם נתבעים מרכיבי נזק בגין אובדן רווחים צפויים, כי קביעת שיעור הפיצויים במקרים אלו מחייב תכופות "השערות וניחושים" לגבי "מציאות שלא התקיימה". כן נקבע, כי קושי זה אין בו כדי לשלול את הזכאות לפיצויים, ועל בית המשפט להפעיל שיקול דעת מתאים במכלול נסיבות המקרה ולערוך אומדן לעניין שיעור הפיצויים ההולם בכל מקרה (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 807; ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח (1994) בע"מ ואח', סע' 7 לפסה"ד, פורסם במאגרים המשפטיים ).

ואכן, גם במקרה דנן, יש לקחת בחשבון שורה ארוכה של גורמים ונסיבות לצורך קביעת סכום הפיצוי על דרך אומדן.

נקודת המוצא לסכומים הנתבעים בהקשר לאובדן הרווחים הנטען הינה תכנית עסקית, שלטענת מנהל הנתבעת הייתה חלק ממהלך אסטרטגי של יצירת דומיננטיות של הרשת בשוק הפיצות בנצרת ובנצרת עילית. התכנית העסקית כללה יעדים לעניין היקף מכירות והכנסות (נספח ו' לתצהיר המנכ"ל יוסף אלבז). כן כללה התוכנית צפי להתרחבות הרשת לסניף נוסף באזור בהמשך.

הסכומים והיעדים בתכנית העסקית, אינם נוגעים כמובן לשלב המיידי, אלא משקפים אומדן והערכה של הנתבעת בהתייחס למצב דברים בו הקשר החוזי עם התובעים היה נמשך ויש לקחת בחשבון, כי מטבע הדברים, אין מדובר בהיקף מכירות ותוצאות כספיות ודאיים, אשר יתקיימו בהכרח במציאות.

ואכן, הראיות אשר הוצגו לפני ביחס לנתונים בפועל של מכירות והכנסות מהסניף במהלך החודשים הרלוונטיים מלמדות, כי קיים פער בין יעדי התכנית העסקית למציאות בפועל. כך, לשם הדוגמא, העריכה הנתבעת, בגדר התביעה שכנגד, את מרכיב ההפסדים לשנה בשל אובדן רווחים עקב דחיית פתיחתו של סניף נוסף בסך של 120,000 ₪, היינו הערכה בדבר ממוצע רווחים של כ- 10,000 ₪ לחודש. לעומת זאת, הראיות לעניין רמת הרווח החודשי בפועל בסניף בחודשים הרלוונטיים להליך מלמדות על רווח של כ- 1,500 ₪ בלבד לחודש (עמ' 24 ש' 1-2 לעדות יוסף אלבז וכן מוצג ת/4). כעולה ממוצג ת/4 בהמשך הדרך היו מספר חודשים שהסתיימו בהפסד.

כן יש לקחת בחשבון בהקשר זה, כי התכנית העסקית איננה חלק מהסכם הזיכיון, כך שהתובעים לא התחייבו באופן ישיר לעמידה ביעדים הנכללים בה, לרבות לעניין פתיחת סניף נוסף.

אף העלויות בגין הוצאות ניהול עקב השבת הסניף לנתבעת, למעט בעניין מנהלת הסניף עצמה, לא אמורות היו להשתנות באופן ממשי ולהשפיע על יכולת העמידה ביעדי התכנית העסקית. ואכן, עיון במוצג ת/4 מלמד, כי מרכיב זה נותר קבוע למדי לאורך כל התקופה הרלבנטית. לגבי טענת הנתבעת, כי מוצג זה אינו כולל עלויות בגין הוצאות ניהול של מנהלים בכירים ברשת ועובדי מטה שאינן נכללות במוצג ת/4, הרי שמרכיב כספי זה לא הוכח לפני.

עוד יש לקחת בחשבון, את מיקום הסניף, את הבעיות השונות הנוגעות להתנהלות בתי עסק במרכז המסחרי הנדון, בין היתר עקב בעיות עם חלק מהאוכלוסייה באזור, אשר אינדיקציות לגביהן עלו במהלך ההליך שהתנהל לפני. בהקשר זה יצוין, כי מהראיות שהנתבעת עצמה הציגה עלה, כי בעת ניהול ההליך מדובר היה בסניף הפסדי לרשת.

מכאן, שאף כלל לא ברור האם פתיחת סניף נוסף, על צפי הרווחים המיוחסים לו בגדר התכנית העסקית, הייתה יעד ריאלי, ובהקשר זה יצוין, כי ככל הנראה סניף נוסף כאמור לא נפתח כלל עד למועד ניהול ההליך.

אציין, כי הנתבעת אמנם הציגה תכנית עסקית כלשהי, אך לא הציגה ביסוס או פירוט כלשהם כיצד נקבעו יעדי התכנית העסקית, והאם מדובר בתכנית שקדם לניסוחה סקר שוק באזור הרלבנטי, בדיקות התאמה של ניהול פיצרייה לצרכים והעדפות של האוכלוסייה באזור וכו'.

בעניין זה יצוין, כי עיון בנספח ג' לתצהיר יוסף אלבז, המציג נתוני מכירות בסניפים שונים של הרשת שהוקמו על ידי הנתבעת ברחבי הארץ והמנוהלים כיום על ידי זכיינים, מלמד, כי הסניף הנדון בנצרת אינו מאופיין בגידול המכירות אותו ניתן לראות באותם סניפים אחרים של זכיינים, בערים כגון נתניה, רחובות וחולון. באותם סניפים אחרים, אכן ניתן לראות גידול עקבי ומשמעותי בהכנסות לאורך ציר הזמן, בעוד שנתוני המכירות בסניף בנצרת נשארו דומים וקבועים, ונעו סביב כ- 100,000 ₪ לחודש (וזאת במהלך השנה שלאחר עזיבת התובעים את הסניף).

דברים אלו מלמדים, לטעמי, על קיומם של סימני שאלה של ממש ביחס למידת הריאליות אשר ניתן לייחס ליעדי התכנית העסקית וצפי ההכנסות במסגרתה, וממילא לחישוב הנזקים הנגזר ממנה במסגרת מרכיבי התביעה הנדונים כעת.

מנגד, יש לקחת בחשבון, כי הקשר החוזי שבהסכם הזיכיון, אשר בפועל קוים לאורך כחודש בלבד, אמור היה להמשך לאורך תקופה ארוכה של עשר שנים, וכי נמסרה בנוגע למרכיבי תביעה אלו עדות מנכ"ל הנתבעת הבקיא בתחום ניהול הפיצריות באמצעות סניפים המנוהלים על ידי זכיינים. עם זאת יש לקחת בחשבון בעניין זה, כי הנתבעת ויתרה על סעד האכיפה, כך שהשלימה עם העובדה שהקשר החוזי לא יארך שנים רבות.

ובשולי סקירת הגורמים הרלבנטיים השונים לצורך ביצוע אומדן של נזקי התובעת בגין אובדן רווחים, יוזכר, כי בהתאם לסעיף 4.1.2 להסכם הזיכיון, הדן בשיעור התמלוגים השבועי אשר התובעים התחייבו לשלם לנתבעת מתוך כספי פדיון הסניף, מדובר בשיעור של 5.5% מפדיון הסניף וכן 4% מהפדיון עבור השתתפות בעלויות פרסום של הרשת. כמובן, שלאחר השבת הסניף לידי הנתבעת, נותר מלוא הפדיון בידיה, וממילא אין לה זכאות לתשלום אף בגין המרכיב מהפדיון הנוגע לעלויות פרסום.

ולסיום אזכיר, כי הנתבעת אף מבססת תביעתה בגין מרכיבים אלו על חישוב לשנה בלבד.

בהתחשב במכלול השיקולים אשר עיקריהם צוינו לעיל, אני סבורה, כי יש לאמוד את נזקי הנתבעת בגין מרכיבי תביעה אלו בסך כולל של 65,000 ₪. סבורני, כי סכום זה משקף אומדן ושיקלול הולמים של מכלול הפרמטרים הנ"ל ויש בו כדי להוות סכום פיצוי ראוי, לעניין פרק הזמן עליו התבססו חישובי הנתבעת בנוגע למרכיבי הנזק בגין אובדן רווחים.

ז5 התביעה השטרית

מאחר והכרעה בתביעה השטרית נגזרת כאמור מההכרעה במחלוקות בין הצדדים במישור החוזי, ונוכח קביעותי לעיל, יש לדחות את התביעה השטרית.



סיכום


נוכח כל האמור לעיל, התוצאה הכספית של ההליך בתיק העיקרי ובתביעה שכנגד הינה, כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 428,000 ₪ .

סכום זה משקף את סכום ההשבה שנקבע לעיל בפרק ז3, בהפחתה של סכום הפיצוי שנפסק לעיל בפרק ז4 לעניין התביעה שכנגד.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

התביעה השטרית נדחית.

נוכח קביעותי לעיל בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעים, הרי שאין מקום לטעמי לזכותם בפסיקת הוצאות ושכ"ט עורך דין, למרות קבלת חלקה הארי של תביעתם להשבת הכספים. יצוין, כי זהו אף הטעם לקביעה לעיל בעניין לוח הזמנים לצירוף הפרשי הצמדה וריבית.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה בניה

  2. הפרת הסכם מייסדים

  3. הפרת הסכם פרסום כתבה

  4. הפרת הסכם למכירת מגרש

  5. הפרת הסכם לביצוע עבודה קבלנית

  6. הפרת הסכם טיפולי הפריה בחו''ל

  7. הפרת הסכם עקרונות לחיסול חברה

  8. הפרת הסכם זיכיון דומינוס פיצה

  9. הפרת חוזה שירות למוצרים ביתיים

  10. הודעה על הפרת חוזה תוך זמן סביר

  11. כתב תביעה פיצויים מוסכמים הפרת הסכם

  12. הפרת הסכם עקב אי אספקת השתילים בזמן

  13. תביעה בגין הפרת הסכם פרסום שלטי חוצות

  14. ביטול הבטחה לעובד עקב הפרת הסכם סודיות

  15. תביעה בטענת הפרת הסכם מופע ליום העצמאות

  16. טענת הפרת הסכם - אי המצאת מסמך כוונות בזמן

  17. תביעה בגין הפרת הסכם למתן שירותי פיקוח על עבודות בניה

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון