הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד:

בפני ערעור המדינה על הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה בנתניה, תת"ע 5514-07, מיום 14.07.10 (כבוד השופטת רות רז), בה הורשע המערער בעבירה של נהיגה תחת השפעות משכרים בהתאם לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות או תקנות התעבורה").

כתב האישום
ביום 15/02/08 בשעה 05:10 נהג המשיב ברכב בכביש מס' 4 לכיוון דרום בהיותו שיכור, בבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצא שריכוז האלכוהול באוויר הנשוף הוא כ- 625 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף.

בהתאם לכך הואשם בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3), 64ב(א), 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ותקנה 169 לתקנות התעבורה.

פסק הדין של בית משפט קמא
המשיב כפר באישומים שיוחסו לו; בכשירות, תקינות וחוקיות מכשיר הינשוף. המשיב ניהל תיק הוכחות.

מטעם התביעה העידו שלושה עדים בהתאם למסמכים שנערכו על ידם במועד העבירה ואשר הוגשו כראיות. אחד מעדי התביעה היה מפעיל הינשוף, עד תביעה מס' 2, מר רן גובזה, אשר העיד, בין היתר, כי אינו זוכר את פרטי האירוע וכי עדותו מבוססת על הכתוב במסמכים שערך בלבד. לאחר שבית משפט קמא לא השתכנע מעדותו, כי בוצעה החלפת פיה במכשיר ומשלא סימן בדו"ח הפעלת הינשוף (ת/7) במקום המיועד לכך, כי "נעשה שימוש בפיית נשיפה חדשה עבור כל נשיפה שבוצעה", קבע כי נותר בליבו ספק באשר לאמינות תוצאות בדיקת הנשיפה. לאור האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא למסקנה, שהפעלת מכשיר הינשוף לא בוצעה על פי נהלי ההפעלה הואיל והתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי המפעיל השתמש בפיית נשיפה חדשה עבור כל נשיפה. מכאן, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי התביעה לא הוכיחה את היותו של המשיב שיכור מכוח תוצאות הבדיקה. יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי בהתאם לחוק ולפסיקה, ניתן לקבוע ממצאים של נהיגה בשכרות בהסתמך על התרשמות סובייקטיבית גם בלא ממצאים מדעיים. עוד קבע בית משפט קמא שיש לנהוג במקרים כגון דא במשנה זהירות שכן מדובר בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית שיתכן ומבוססת על טעות ואי הבנה (בעניין זה הפנה בית משפט קמא לבר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל פ"ד (מ) (4) 463 להלן: "עניין עודה").
במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, כי אופן נהיגתו של המשיב (נהג בצורה איטית בנתיב הנסיעה השמאלי תוך שהוא סוטה מן הנתיבים), אי עמידתו במרבית מבחני ההתנהגות שנערכו לו במסגרת בדיקת המאפיינים, ריח אלכוהול שנדף מפיו, הודאתו בשתיית שני בקבוקי בירה, מצביעים מעבר לספק סביר על כך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים.
כמו כן, התייחס בית משפט קמא לכך שהמשיב אמנם עמד באופן יציב אך בהליכה על קו לא היה יציב, החטיא בהבאת אצבע לאף בעיניים עצומות הן ביד ימין והן ביד שמאל וזאת תוך שנדף ריח אלכוהול מפיו והתנהגותו רדומה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי עייפות לבדה אינה גורמת להחטאה בהבאת אצבע לאף ויש בכך משום ללמד שהנאשם לא היה במלוא חושיו. זאת ועוד, לא קיבל בית משפט קמא את טענת המשיב באשר לעיתוי השתייה בתחילת הערב להבדיל ממועד הסמוך לנהיגה.
עוד, דן בית משפט קמא, בטענת המשיב לפיה נפל פגם בביצוע בדיקת המאפיינים באשר זו בוצעה לו לאחר בדיקת הנשיפה. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי גם אם נערכה בדיקת המאפיינים לאחר עריכת בדיקת הנשיפה, המדובר בפגם טכני אשר אין בו כדי לאיין את תוצאותיה או לפגום בה.
בסופו של יום, הרשיע בית משפט קמא את המשיב על סמך בדיקת המאפיינים בעבירה של נהיגה תחת השפעות משכרים (בהתאם לתקנה 26(2) לתקנות).

נימוקי הערעור
המערערת סבורה, כי שגה בית משפט קמא, משהרשיע את המשיב בעבירת שכרות מכוח תקנה 26(2) לתקנות תחת הרשעתו בעבירת שכרות מכוח סעיף 62(3) לפקודה.

בעניין זה טוענת המערערת, כי עבירת השכרות ניתנת להוכחה לא רק באמצעות בדיקות מדעיות כי אם גם באמצעות ראיות ישירות ונסיבתיות, לרבות התרשמות סובייקטיבית, שאינן בהכרח מדעיות (בעניין זה מפנה לרע"פ 11490/05 אלימלך נ' מדינת ישראל , ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463 וכן רע"פ 9396/04 דני קרט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). עוד מפנה המערערת לע"פ 6650-07-08 לסרי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(2) במסגרתו נקבע, כי מאפיינים פחותים מהמאפיינים בעניין זה (החטאה בהבאת אצבע לאף, הליכה לא יציבה, ריח של אלכוהול) מספיקים להרשעה בנהיגה בשכרות.
לא זו אף זו, שלטענת המערערת, המדובר במשיב אשר הודה בפני השוטרים במועד האירוע כי שתה שני בקבוקי בירה, נדף מפיו ריח אלכוהול חריף, לא הצליח ללכת באופן יציב על קו, החטיא בהבאת אצבע לאף בעיניים עצומות והתנהגותו הייתה רדומה. לזאת התווסף אופן נהיגתו של המשיב – נהיגה איטית, סטייה ממסלולים וכמעט מעבר באור אדום. זאת ועוד, טוענת המערערת, כי הסייג להרשעה על סמך התרשמות סובייקטיבית, הקבוע בסעיף 64ב(א) 4 לפקודה, אינו ישים בעניין זה משהינו חל רק כאשר ההתרשמות הסובייקטיבית נוגדת את תוצאות בדיקת הינשוף ובעניין דנן נפסלה בדיקת הינשוף ועל כך המדינה לא ערערה.

באשר לטענות בעניין עיתוי מועד ביצוע בדיקת המאפיינים, טוענת המערערת, כי המדובר בעניין עובדתי אשר הינו נגזרת משאלת מהימנות עדים, אשר בית משפט שלערעור לא מתערב בו ולחילופין אין בכך משום איון תוצאות בדיקת המאפיינים. גם עניין אי מחיקת המילה "מלווה" בטופס אין לה כל משמעות שהרי המדובר בנהג שאינו חדש ולפיכך אין רלוונטיות לשאלת נוכחות של אדם נוסף עימו ברכב.
לסיכום טוענת המערערת, כי בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות, שמובילות למסקנה אחת והיא שהמשיב נהג בהיותו שיכור אולם למרות זאת שגה והסיק מסקנה משפטית מוטעית לפיה יש להרשיע את המשיב אך בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בהתאם לתקנה 26 (2) מקום שהיה צריך להרשיעו בעבירה על סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה. ככל ובית משפט שלערעור לא יתערב בהכרעת הדין, חשודים יוכלו להסתמך על כך ולטעון, כי אם גם אם אינם מקיימים את כל אחד ואחד מהפרמטרים של בדיקת המאפיינים אין הדבר מעיד על שכרות וזאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון.

טיעוני המשיב
ב"כ המשיב סבור, שאין להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. לדידו, הממצאים העובדתיים, כפי שנקבעו בבית משפט קמא, אינם מספיקים להרשעת אדם בשכרות. נסיעה איטית בנתיב שמאלי אין בה כדי להוות אינדיקציה לשכרות. מה עוד, שהשוטר ציין בדו"ח, כי המשיב החזיק מכשיר סלולארי בידו וסביר כי דווקא הוא זה שהסב את תשומת ליבו. כמו כן, העובדה כי מצוין בדו"ח השוטר, שהמשיב כמעט עבר בחסות אור אדום ברמזור. "הכמעט" לא מהווה עבירה.
כמו כן מציין המשיב, כי העובדה שהשעה הייתה חמש לפנות בוקר יש בה משום הגורם לעייפותו ואין עייפות זו מעידה דווקא על שכרות.
בנוסף, טוען המשיב כי השוטר לא התרשם כי המדובר בנהג שיכור ואלמלא תוצאות בדיקת הנשיפה לא היה מוגש כתב אישום (בעניין זה מפנה לעמוד 2 לפרוטוקול הדיון שורות 39-40, שם נשאל השוטר האם היה מגיש כתב אישום על שיכרות ככל ובדיקת הינשוף הייתה יוצאת תקינה ותשובתו הייתה "כן").
זאת ועוד, טוען המשיב באשר לאי התאמה בין שני טפסים שמולאו כ"טופס בדיקת מאפיינים לחשוד בנהיגה בשכרות". באחד מהטפסים, המסומן ת/5, נכתב כי המשיב מסר ששתה שתי כוסות בירה "לפני כמה שעות" ואילו בטופס האחר (שצורף להודעת הערעור) נכתב ששתה שתי כוסות בירה "לפני". מכאן, שטענת המערערת, המסתמכת על קביעת בית משפט קמא, שלא נתן אמון בעדות המשיב לפיה שתה שתי כוסות בירה בתחילת הערב, מוטעית. בית משפט קמא טעה משקבע כי המדובר בעדות מגמתית שנועדה להרחיק את מועד השתייה ממועד הנהיגה, שהרי כבר בטופס בדיקת המאפיינים, ת/5, ניתן למצוא טענה זו.
במסגרת טיעוניו, איבחן המשיב את הפסיקה שהוגשה על ידי המערערת ממקרה זה, שכן בכל פסקי הדין היו עוד נסיבות מהותיות בגינן הרשיעו בשכרות להבדיל מנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים (כגון: סירוב לבצע בדיקת דם, הימנעות מהבאת עדים, ממצאים על פי בדיקת שתן שהעידו על שימוש בסמים).
עוד, הפנה המשיב במסגרת טיעוניו לפסקי דין של בתי משפט מחוזיים וכן לפס"ד עודה, שם הזהיר בית המשפט העליון מקביעה על סמך התרשמות סובייקטיבית בלבד.
בנוסף, טען המשיב כי נפל פגם בהתנהלות המשטרה באשר בוצעה בדיקת המאפיינים למשיב תוך כדי ביצוע בדיקת הינשוף. על בדיקת המאפיינים להיערך, לפי הנוהל, לפני בדיקת השכרות בינשוף וזאת על מנת שתוצאותיה לא ישפיעו על מילוי הטופס. לאור כל אלה, סבור המשיב, כי בית משפט קמא לא טעה ולפיכך ערכאת הערעור לא צריכה להתערב בפסק דינו.

דיון הכרעה
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב טופס בדיקת המאפיינים וסביב השאלה האם היה בו, בענייננו, די לביסוס הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות (לפי סעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39א לפקודה ותקנה 169 לתקנות) במקום הרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לסעיף 26(2) לתקנות.
ההבדל בענישה בין שתי העבירות הללו הינו מהותי, שכן עונש פסילת המינימום בגין נהיגה בשכרות עומד על שנתיים ימים ואילו עונש פסילת המינימום בגין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים עומד על שלושה חודשים.

בדיקת המאפיינים
בדיקת המאפיינים היא בדיקה משולבת שיש בה התרשמות סובייקטיבית של השוטר וכן מבחנים שהם במהותם מבחנים נוירולוגיים. באדם רגיל שאינו אלכוהוליסט כרוני קיים סף סבילות (tolerance) נמוך לאלכוהול. סביר מאד להניח שבאדם כזה הסתמנו הממצאים הקליניים כמתואר בספרות המקצועית ללא סטייה משמעותית מהנורמה. דהיינו, הממצאים הקליניים (ליקוי בתפקודי המוחון) מסתמנים בסף כבר עם המעבר של הסף החוקי של ריכוז אלכוהול באוויר הנשוף , שהוא מייצג נאמנה את ריכוז האלכוהול בדם וריכוז האלכוהול במוח. לכן אצל אנשים שיכורים יש לצפות בסבירות רבה מאד לדי-סימטריה כגון ליקוי במבחן אצבע-אף וליקויים נוספים בקורדינציה.
ריח אלכוהול, שמדווח ברישומי משטרה, אינו יכול להצביע לבדו על שכרות בהעדרם של ממצאים אחרים מכמה טעמים: חוש ריח אינו מוחלט וזיהוי הריחות הוא סובייקטיבי ושונה מאדם לאדם. ריח של אלכוהול יכול לשמש כנתון מסייע ולא כנתון יחיד עליו מתבססת האבחנה הרפואית. הממצאים הנוירולוגיים הם אובייקטיביים, אינם תלויים בזהותו של הבודק ואינם משתנים מבודק לבודק. הממצאים הנוירולוגיים הם רגישים ואמינים כמדד של קביעתו של מצב השכרות או הפיכחות באדם נבדק. ספרי הרפואה (טוקסיקולוגיה ונוירולוגיה כאחד) מפרטים היטב את היחס בין רמות האלכוהול בדם לבין הופעתם ההדרגתית של הממצאים הנוירולוגיים.
לאור העובדה שמדובר במבחנים נוירולוגיים ולאור העובדה שיש משמעות משפטית לעובדת היותו של אדם שיכור ולמידת שיכרותו חשוב מאד שהבודק יהיה בודק מיומן. כך למשל, בארה"ב נבנתה תכנית בשם Drug Recognition Expert ((DRE.
התכנית מכשירה אנשי חוק לאבחן נהגים תחת השפעה של אלכוהול וסמים אסורים, סמי מרשם וסמים הנמכרים ללא מרשם שגורמים לליקויי נהיגה. השוטרים מתמחים באבחון השפעת אלכוהול וסמים על הגוף בכלל והשפעתם על יכולת הנהיגה בפרט. במסגרת התכנית מיסדו שיטות בדיקה של אנשים שנהיגתם לקויה תוך אבחון סיבת הליקוי. הפיקוח האקדמי נעשה על ידי Johns Hopkins University Medical Center . השוטרים שהשתלמו בתוכנית זאת, יכולים להעריך שימוש במגוון רחב מאד של אלכוהול וסמים. החל משנת 1989 גיבשה הועדה המייעצת לראשי משטרות התנועה, סטנדרטים להכשרה והסמכה של קציני DRE. הכשרה של מומחה ל DRE היא בת שלושה שלבים, אליהם מגיע השוטר לאחר שעבר בהצלחה קורס סטנדרטי של מבחני שכרות שעובר כל שוטר. השלב הראשון הוא בן 16 שעות לימוד, השלב השני הוא באורך של 56 שעות שכוללת עבודת כיתה ושדה כאחת. בשלב השלישי השוטר בודק לפחות תריסר בני אדם בפיקוח מדריך. במסגרת הבדיקה, על השוטר שעובר את ההכשרה לזהות בני אדם שהם תחת השפעה של סמים. לא זו אף זו: עליו לזהות באיזו קבוצת סמים מדובר. לאחר קבלת ההסמכה, חייב השוטר לעבור קורס רענון מדי שנתיים כדי לשמור על הסמכתו. קצין DRE מאומן לזהות למעשה, התנהגות וסימנים פיזיולוגיים הקשורים באלכוהול ובסמים פסיכואקטיביים.
אנשי הDRE- משתמשים בשיטות סטנדרטיות לבדיקת חשוד ורמת הליקוי והאם מדובר בליקוי הנובע מסמים אסורים או מנטילת תרופות. כן גם, ביכולתם לקבוע את הקטגוריה עליה נמנה הסם.
תהליך האבחון כולל תצפית על הסימפטומים, המאפיינים ליקויים הנגרמים כתוצאה משימוש בסמים. שוטרי הDRE- מגבשים חוות דעת לאחר בדיקת התנהגות החשוד, הופעתו, מצב האישונים ותנועות גלגלי העיניים, סימנים חיוניים (דופק, לחץ דם, טמפרטורה), סימני הזרקה, וביצוע מבחנים נוירולוגים – הליכה וסיבוב, עמידה על רגל אחת, אצבע-אף ועוד. הבדיקה כוללת גם בדיקה בחדר חושך בשלושה סוגי תאורה. בנוסף לכך נבדק טונוס השרירים, כיון שסוגי סמים מסוימים מביאים לקשיון שרירים, ואחרים גורמים לרפיון שרירים. בנוסף, דוגמים אנשי ה DRE דגימות דם, שתן או רוק לבדיקה מעבדתית. לתכנית DRE הצטרפו עד עתה 36 מדיניות בארה"ב.

הנה כי כן, ההכשרה של השוטרים שהוסמכו כשוטרי DRE מניבה תוצאה מהימנה בדבר מצב שיכרותו/פיכחותו של הנבדק. בארץ אין הליך של הסמכה כלל וכל שוטר או מתנדב רשאי לבצע את הבדיקה שהיא בדיקה נוירולוגית בעיקרה שלה משמעויות משפטיות ועונשיות כבדות משקל (ראו בש"פ 5815/06 שומט יעקב נ מדינת ישראל, , כב' השופט ד' חשין 20/7/06; רע"פ 10190/05 בן גורן נ. מדינת ישראל, א.א. לוי 21/1/05; ע"פ 2454/02 טיקמן דני נגד מ.י 12/12/05 וכן ראו "שכרות בהשפעת סמים מסוכנים – היבטים מדיקולגליים", ד"ר אחיקם סטולר, רועי גיא-גרין, פרופ' יורם פינקלשטיין, רפואה ומשפט גיליון מס' 30 – מאי 2004; "נהיגה בשיכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגיים מעבדתיים" ד"ר אחיקם סטולר, פרופ' יורם פינקלשטיין רפואה ומשפט גיליון מס' 29 – נובמבר 2003).

טופס בדיקת המאפיינים הוא למעשה תרשומת של השוטר בדבר התרשמותו ממצבו של הנבדק ככל שהדבר קשור למידת שכרותו. הטופס עצמו מכיל שני חלקים – האחד, הינו התרשמות אובייקטיבית וזאת על סמך מבחן הביצוע (עמידה, הליכה על קו, הבאת אצבע יד ימין לאף בעיניים עצומות, הבאת אצבע שמאל לאף בעיניים עצומות) והשני, הינו התרשמות סובייקטיבית של השוטר מן הנבדק - ריח אלכוהול מהפה, הופעה (מרושלת/מסודרת), התנהגות (רדומה, עליזה, פרועה), תגובה לא לעניין, לא מסוגל להבין הוראות, דיבור לא טבעי.
מכאן, אפוא, שהטופס הוא דרך לרשום את ההתרשמות של השוטר בהתאם למשתנים שונים, שיש בהם כדי להצביע בדרך כלל על מידת שיכרות או על מידת פיכחות.

על פי הפסיקה, אין מחלוקת, כי ניתן להרשיע בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך בדיקת המאפיינים בלבד.

פסיקה עקבית של בית המשפט העליון למן פסק דין סודקי עודה בנובמבר 1986 ועד היום, קובעת במפורש כי ניתן להרשיע בעבירה של שיכרות על סמך בדיקת מאפיינים ואין צורך בבדיקה מדעית של ריכוז האלכוהול לשם ביסוס הרשעה כאמור. ובלשונו של כב' הנשיא שמגר:

"העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62(3) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו." (עניין סודקי עודה, ע' 467).

לעניין הרשעה בשכרות ללא ראיה מדעית ראו: רע"פ 2073/08, חיים ברבי נ' מדינת ישראל - נבו 9/3/08 ; רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ' מדינת ישראל נבו 22/1/08; ע"פ 424/90, לב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד (3) 741 בעמ' 742; ע"פ 5002/94, ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט' (4) 151 בעמ' 158, 161; ע"פ 140/98, חוג'ה נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (3) 225 בעמ' 236-235 ; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 673, 676; רע"פ 9396/04, דני קרט נ' מדינת ישראל נבו 23/11/04 ; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל נבו 18/04/04.

הנה כי כן, פסיקה עשירה של בית המשפט העליון קבעה לא אחת, כי דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב, איננה תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. מילין אחרות נקבע כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. יחד עם זאת, ברי, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות מעל לכל ספק סביר את ביצוע העבירה.

מן הכלל אל הפרט, ההכרעה בערעור דנן תיגזר מהתשובה לשאלה האם על פי טופס בדיקת המאפיינים, שמשקף כאמור את התרשמותו של המתנדב, אשר זילברשפורן, הוכח מעבר לספק סביר, כי המשיב נהג כשהוא שיכור בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה?

הטופס מחזיק שמונה סעיפים כאשר סעיפים 2-5 הם סעיפים אופרטיביים שיש בהם כדי לתת אינפורמציה על מידת שכרותו/פיכחותו של הנהג כאשר חלקם התרשמות אובייקטיבית מתוצאת המבחנים הנוירולוגיים (מכונים בטופס מבחן ביצוע) וחלקם התרשמות סובייקטיבית (מכונים בטופס מאפיינים המצביעים על חשד לשכרות).

במבחן הביצוע
עמידה – יציב ; הליכה על קו- לא יציבה; הבאת אצבע יד ימין לאף בעיניים עצומות – החטיא; הבאת אצבע יד שמאל לאף בעיניים עצומות – החטיא.

במאפיינים המצביעים על חשד לשכרות
ריח אלכוהול מהפה – יש ; הופעה – מסודרת; התנהגות – רדומה; תגובה לא לעניין – לא נרשם דבר; לא מסוגל להבין הוראות – לא נרשם דבר; דיבור לא טבעי – לא נרשם דבר.

בתיאור החופשי כותב השוטר – "נהיגה איטית, וסטה מהמסלולים כאשר סימנתי לנהג לעצור כמעט עבר באדון כי לא ראה שיש רמזור".

כפי שהובהר לעיל בעניינו של המשיב מולאו שני טפסים של בדיקת המאפיינים. באופן עקרוני המידע בשני הטפסים זהה למעט שינויים קלים. בטופס שסומן ת/5 יש סעיף המכונה "חוות דעת של השוטר", זאת במובחן מהטופס האחר שבו יש מקום למלל חופשי, בטופס ת/5 על השוטר לבחור אחת משלוש אפשרויות לשאלה "הנהג/המלווה נראה תחת השפעת אלכוהול" – כבדה/בינונית/קלה. במקרה דנן בחר השוטר לסמן השפעה כבדה. עוד, נשאל השוטר "האם הנהג/המלווה מסוגל לנהוג?" וענה על כך בשלילה.

בדו"ח הפעולה, שנרשם על ידי אותו שוטר שחתם על טופס בדיקת המאפיינים, נרשם בין היתר, כי: "במהלך סיור על כביש 4 לדרום כאשר אני נוסע אחרי הנהג הנ"ל, נדב קוזלובסקי...ואני מבחין שהנהג נוסע בנסיעה איטית ולא שולט ברכב וסוטה מהמסלול. עצרתי את הנהג לביקורת. כאשר הנהג פתח את חלון הרכב הרחתי ריח חזק של אלכוהול. עיכבתי את הנהג לשלוחה לבדיקת ינשוף בבדיקה נמצא 625 מיקרוגרם...".

פרט נוסף חשוב לעניינו הינו, שבשיחה עם המשיב מסר כי שתה 2 כוסות בירה במסיבה שהיה בה (כאשר בטופס אחד נרשם "לפני" ובטופס האחר ת/5 נרשם "לפני כמה שעות").

בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא של עד תביעה 1, מר אשר זילברשפורן, מתנדב במשטרת התנועה השיב כדלקמן:

"ש: על סמך מה קבעת שהיה שיכור?
ת: אני לא קובע שהוא שיכור יש את הפלט של הבדיקה שהראה על 625 מיקרוגרם.
ש:על סמך תוצאות בדיקת הינשוף קבעת זאת?
ת: כן
ש: אם בדיקת הינשוף היתה יוצאת בדיקה (ככה"נ המדובר בטעות הקלדה – "תקינה" – הערה שלי א.ס) לא היית מאשים אותו בנהיגה בשכרות?
ת: כן".

בהמשך, נשאל באשר לעיתוי ביצוע בדיקת המאפיינים – האם לפני או אחרי בדיקת הינשוף – ומתשובותיו לא ברור מתי בוצעה. תשובותיו היו, כי בדרך כלל בדיקת המאפיינים נעשית לפני בדיקת הינשוף אך במקרה ספציפי זה אינו זוכר מה בוצע קודם "או מאפיינים או ינשוף לא זוכר. בטוח קודם מאפיינים ואח"כ ינשוף" (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מיום 21/6/09, שורות 23-24). גם מהמסמכים, עולה חוסר בהירות בעניין זה, שכן על פי הפלט בדיקת הינשוף נערכה בין 5:46 ל- 5:49 ובדיקת המאפיינים בוצעה בשעה 5:47 (בפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא, עמ' 3, שורות 7-22). מכאן יוצא, אפוא, כי קיימת סבירות שבדיקת המאפיינים בוצעה במקרה זה למשיב אחרי בדיקת הינשוף.

נוכח האפשרות שבדיקת המאפיינים בוצעה למשיב לאחר בדיקת הנשיפה (אשר הצביעה על ריכוז של 625 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אויר נשוף) יש חשש שתוצאות הבדיקה שנפסלה בסופו של יום, השפיעה על המתנדב שמילא את טופס בדיקת המאפיינים. שכן, ברור שנוכח תוצאה כ"כ גבוהה הסבירות שאדם יעבור את בדיקת המאפיינים בהצלחה, היא נמוכה. לא זו אף זו, בנסיבות העניין קשה לסמוך על התרשמותו הסובייקטיבית של המתנדב שאפשר שהושפעה מתוצאות בדיקת הינשוף. לפיכך כל שנותר לחובתו של המערער הוא אלמנטים ממבחן הביצוע - הליכה לא יציבה על קו; החטאה של הבאת אצבע יד ימין לאף בעיניים עצומות והבאת אצבע יד שמאל לאף בעיניים עצומות. אך לעומת זאת הייתה עמידתו יציבה.

אמנם לא ניתן ללמוד מתשובתו של המתנדב בחקירה הנגדית, כפי שטען ב"כ המשיב, כי ככל ותוצאות בדיקת הינשוף היו יוצאות במסגרת הנורמה לא היה מאשים את המשיב בשכרות. אולם, עצם פסילת בדיקת הנשיפה על ידי בית משפט קמא (החלטה שהמדינה לא ערערה עליה), הספק המתעורר באשר לעיתוי ביצוע בדיקת המאפיינים ואי הדיוקים במילוי הטפסים יש בהם כדי לעורר את הספק הסביר באשר לשכרותו של אדם. גם העובדה כי ריח האלכוהול מהפה, התנהגותו הרדומה של המשיב, הנהיגה האיטית, סטייה ממסלולים ו"כמעט" מעבר באדום אין בהם כדי לשכנעני כי נהג בשכרות, שהרי היה מדובר בחמש בבוקר לאחר לילה של בילוי והוא אף החזיק טלפון נייד ביד שיכול והסב תשומת ליבו.

קיומו של ספק סביר
במשפט הפלילי נדרש מן התביעה לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם (ההדגשה היא על המילה "לכל"). כך למשל, בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993) (להלן - עניין דמיאניוק) נפסק:

"המשמעויות של הרשעה בדין פלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בענין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות סבירים" (עניין דמניוק ע' 644).

עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הורם מעמדה הנורמטיבי של הדרישה לספק סביר משנפסק כי מדובר ב"דרישה בעלת אופי חוקתי" (ראו: ע"פ 6295/05, וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007), סעיף 43 לפסק הדין).

בעניין דמיאניוק הוצגו כמה ניסיונות הגדרה של המושג "ספק סביר" (שם, בעמודים 647-651):
"בעת מיון הראיות לצורך בחינת השאלה אם נתקיימה המידה הדרושה של ודאות, פועל בית המשפט בהכרח על-פי הערכה סובייקטיבית... . יחד עם זאת, יש לשאוף לשילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה האמורה. זו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות.
לשון אחר, בעת ההערכה של חומר הראיות, על בית המשפט לשאוף ליישומו של מבחן הבנוי על ההסבר הסביר. במה דברים אמורים: המבחן מורכב משני יסודות – 'ספק' ו'סביר'. שם התואר שניתוסף לשם העצם 'ספק' אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית".
(שם, בעמוד 652).



 ובהמשך:
"ספק לבדו אינו מספיק, אלא רק ספק שיש לו אחיזה בחומר הראיות... . מבחן הספק הסביר הוא אפוא מבחן השכל הישר וניסיון החיים" (שם, בעמוד 653).

יפים לכאן דבריו של כב' השופט לוי בסעיף 13 לפסק דינו בע"פ 6890/04, מדינת ישראל נ' בלאוסוב (לא פורסם, 11.7.2005):

"בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדיון יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות, כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה".

בהתחשב ברמת השכנוע הנחוצה, אין לי אלא לקבוע שהמערערת לא הרימה את הנטל הדרוש במשפט הפלילי במקרה זה על נסיבותיו הספציפיות ולא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי המשיב נהג בשכרות יחד עם זאת בדיקת המאפיינים מצביעה על נהיגה תחת השפעה של משקאות משכרים לפי סעיף 26 (2) לתקנות.


עולה מהמקובץ, כי לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר הרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה תחת השפעות משקאות משכרים (עבירה פחותה מנהיגה בשכרות) לאור הראיות והעדויות שהיו בפניו. על כן דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה אפוא







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נוהל בדיקת שכרות

  2. סירוב לבדיקת שתן

  3. בדיקת כיול לינשוף

  4. כיול מכשיר הינשוף

  5. הכשלת בדיקת ינשוף

  6. הוכחת נהיגה בשכרות

  7. סירוב לבדיקת ינשוף

  8. אי הסכמה לבדיקת שכרות

  9. כישלון בבדיקת מאפיינים

  10. בדיקת שכרות על ידי מתנדב

  11. הרשעה על סמך בדיקת ינשוף

  12. זיכוי מעבירת נהיגה בשכרות

  13. חזרה מהודיה בנהיגה בשכרות

  14. הקלה בעונש על נהיגה בשכרות

  15. דוגמא לזיכוי מנהיגה בשכרות

  16. בדיקת מאפיינים על ידי מתנדב

  17. נהיגה בשכרות בדיקת ינשוף 335

  18. נהיגה בשכרות תאונת פגע וברח

  19. זיכוי על סירוב לבדיקת שכרות

  20. נהיגה בשכרות בדיקת מאפיינים

  21. זיכוי בגלל כיול מכשיר הינשוף

  22. עונש מינימום על נהיגה בשכרות

  23. נהיגה תחת השפעת מריחואנה רפואית

  24. בדיקת מאפיינים לאחר בדיקת ינשוף

  25. ערעור על גזר דין נהיגה בשכרות שהתקבל

  26. ערעור על עונש קל מדי על נהיגה בשכרות

  27. הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד

  28. עבירת נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה

  29. הודה כי שתה אלכוהול לפני נסיעתו, אך הכחיש נהיגה ברכב

  30. כתב אישום על נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה

  31. ערעור על פסק דין בית משפט תעבורה בעבירות "נהיגה בשכרות"

  32. האם תאונת דרכים בשכרות היא ''תאונה במתכוון'' לפי החוק ?

  33. נהיגה בשכרות - דגימת אוויר נשוף בריכוז אלכוהול של 515 מק"ג

  34. בדיקת הינשוף שנערכה הראתה ריכוז של 750 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון