זכויות יוצרים על חוות דעת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות יוצרים על חוות דעת:

התובע, רואה חשבון ועורך דין במקצועו, הגיש תביעתו נגד הנתבעת 1 (להלן- "הנתבעת"), משרד רואי חשבון הנמנה על רשת Deloitte, ונגד הנתבע 2 (להלן- "הנתבע"), רואה חשבון במקצועו ושותף בנתבעת, בטענה כי הנתבע העתיק חוות דעת שהכין התובע עבור חברת דראל רם בע"מ (להלן- "דראל"), והציגה כחוות דעת שהוכנה על ידו.
בכתב התביעה נטען, כי העתקת חוות הדעת, מהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני של התובע.
בד בבד, עתר התובע לסעדים שונים, ביניהם, צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בחוות דעתו.
כמו כן עתר התובע לחייב הנתבעת והנתבע, יחד ולחוד, בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪, בגין כל הפרה של זכות היוצרים שלו.

העובדות הצריכות לעניין
במהלך שנת 2008 פנתה חברת דראל לתובע, וביקשה ממנו להכין חוות דעת מקצועית באשר לסיווג עסקאות הליסינג, שנערכו בין דראל לבין חברת אבו חנא ריתוך וצנרת בע"מ, כליסינג מימוני או כליסינג תפעולי, וזאת לשם הגשתה כחוות דעת מומחה, לבית משפט השלום בחיפה.
חוות הדעת אשר נחתמה על ידי התובע ביום 11.6.08 (להלן- "חוות הדעת הראשונה"), הוגשה לבית המשפט באמצעות באי כוחה של חברת דראל, עורכי דין ממשרד שיבולת רוברטס ושות' (להלן- "משרד שיבולת").

כשלושה חודשים לאחר מכן, פנתה דראל לנתבעת, באמצעות משרד שיבולת, וביקשה להכין עבורה חוות דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג בין דראל לבין חברת עמית רשת כלים חד פעמיים בע"מ (להלן- "עמית"), וזאת לצורך הגשתה לבית המשפט המחוזי בתל- אביב. חוות הדעת נערכה ונחתמה על ידי הנתבע (להלן- חוות הדעת השנייה") והיא הוגשה לבית המשפט ביום 9.9.08.

ביום 26.7.09 פנה התובע לנתבעת במכתב, בו נטען כי חוות הדעת השנייה, שנערכה על ידי הנתבע, מפרה את זכויותיו של התובע בחוות הדעת הראשונה. עוד טען התובע במכתבו, כי חוות הדעת השנייה הועתקה במלואה מחוות דעתו, לרבות הנספחים לחוות הדעת, וכן טבלה מסכמת שצורפה לה, ובכך הפרו הן הנתבעת והן הנתבע את זכויות היוצרים של התובע.

ביום 17.9.09 השיבה הנתבעת למכתבו של התובע, תוך שהיא דוחה טענותיו, בין היתר, מהסיבה כי מכלול הנתונים העובדתיים בחוות הדעת, כמו גם אופן עריכתם, מתחייב לאור פסק הדין המנחה בעניין סיווג עסקאות ליסינג (ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מס' 1 בע"מ) ואח', פ"ד נד(1) 529 (להלן- "פרשת הפועלים"), ומהסיבה שהחלק החשבונאי, בחוות הדעת השנייה, שונה בתכלית מהחלק החשבונאי בחוות הדעת הראשונה.

ביום 16.12.09 פנה התובע, באמצעות בא כוחו, לנתבעת במכתב, בו חזר על טענותיו, כי חוות הדעת השנייה מפירה את זכות היוצרים שלו. כמו כן, נתבקשה הנתבעת לחדול משימוש בחוות הדעת של התובע, ולשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 300,000 ₪.

במענה לפנייה זו, הפנתה הנתבעת את התובע לעמדתה, כפי שפורטה במכתבה מיום 17.9.09, לעיל.

לאור המתואר לעיל, הגיש התובע תביעתו ביום 11.3.10, בה נטען כי הנתבעת והנתבע, יחד ולחוד, הפרו את זכות היוצרים שלו, ובכך אף התעשרו שלא כדין.
כאמור, התובע עתר לצו שיאסור על הנתבעת לעשות כל שימוש בחוות הדעת הראשונה והשנייה, וכן עתר לחייב את הנתבעת והנתבע, יחד ולחוד, בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך כולל של 250,000 ₪, בגין ההפרות של זכות היוצרים שלו.




טענות הצדדים

לטענת התובע, חוות דעתו הינה יצירה מקורית ספרותית, כהגדרתה בחוק זכות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן- "החוק"). לטענתו, הוא שקד ימים רבים ועמל שעות רבות בעריכת חוות דעת מקורית ומקצועית, המשקפת את מומחיותו בתחום.
לטענת התובע, הנתבעים העתיקו, העתקה כמעט מלאה, את חוות הדעת שלו, וזאת ללא קבלת רשות או היתר, ומבלי לציין את שמו של התובע כעורך חוות הדעת. בנוסף הנתבעים אף קיבלו שכר בגין כך, והתעשרו שלא כדין.

מנגד, הנתבעים טענו, כי התובע לא גילה כל עילת תביעה נגדם, שכן, חוות דעת הנערכת לשם דיון משפטי איננה בגדר "יצירה ספרותית" כהגדרתה בחוק, ואין כל זכות יוצרים בחוות הדעת, הראויה להגנה במסגרת החוק. לטענתם, מכלול העובדות עליהן מבוססת חוות הדעת שערך התובע, כמו גם מבנה חוות הדעת, נקבעו בפרשת הפועלים, המוזכרת לעיל, ואין בהם כל מקוריות מצידו של התובע. על כך עוד הוסיפו, כי כל חוות דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג, צריכה להיערך על פי התקנים החשבונאיים הקבועים, העוסקים בנושאי ליסינג, ויש לבחון את העובדות בהתאם לקריטריונים מוגדרים, הקבועים בתקנים בינלאומיים, ואך טבעי, כי יהא דמיון בין חוות דעת, הנערכות בנושא סיווג עסקאות ליסינג.

לחילופין טענו הנתבעים, כי גם אם יש להכיר בחוות הדעת כיצירה ספרותית המזכה את התובע בזכויות יוצרים בה, הנתבעים כלל לא העתיקו את חוות הדעת של התובע, אלא שהיא נמסרה להם על ידי משרד שיבולת, כטיוטת חוות דעת, כאשר הטיוטה כללה את כל הנתונים העובדתיים הדרושים, כמו גם את הנספחים והטבלה. הטיוטה שנשלחה לנתבעים מאת משרד שיבולת, נשלחה בדואר אלקטרוני כקובץ וורד (נ/3), ללא ציון שם התובע וללא ציון כלשהו, כי המדובר בחוות דעת שניתנה על ידו, כאשר העובדות שפורטו בטיוטה התייחסו אך ורק למסכת העובדתית, בהליך המשפטי שהתנהל בין דראל ובין עמית. עוד צוין בדוא"ל, כי טיוטת חוות הדעת נערכה על ידי משרד שיבולת, וכך נאמר בה: "בהמשך לשיחתנו נא ראה רצ"ב טיוטת חוות דעת שהכנו".
לטענת הנתבעים, קבלת טיוטת חוות דעת ממשרד עורכי דין, המייצגים את הלקוח בתיקים מהסוג בו מתבקשת חוות דעת, הינו דבר שבשגרה, והם סברו כי דראל ושיבולת הם בעליה ויוצריה של טיוטת חוות הדעת. לטענת הנתבעים, נוכח האמור לעיל, הם לא ידעו, ולא היה עליהם לדעת, כי זכויות היוצרים בחוות הדעת שייכות לתובע.
לשם חיזוק טענתם, הפנו הנתבעים לפגישה שהתקיימה בין דראל ועורכי הדין ממשרד שיבולת, עו"ד עופר שפירא ועו"ד ברק גולן, ובין התובע, במסגרת ההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי בתל- אביב (ההליך בין דראל לעמית, בו ניתנה חוות הדעת השנייה), בו הציגו עורכי הדין, ממשרד שיבולת, בפני התובע, את חוות הדעת של הנתבעים (עמ' 8 לפרוט', שורות 30- 31, עמ' 9 לפרוט', שורות 1- 5). לטענת הנתבעים, יש בכך כדי להעיד כי אף משרד שיבולת לא סבר כי עסקינן בהפרת זכויות יוצרים, אחרת הוא לא היה מעביר לתובע עותק מחוות הדעת השנייה.

טענה אחרת בפי הנתבעים היא, כי התובע לא הוכיח כי חוות הדעת, היא אכן פרי יצירתו. לטענתם, כפי שמשרד שיבולת העביר לנתבעים את טיוטת חוות הדעת, יש להניח כי כך אף נעשה במקרה של התובע. התובע, שלא פירט כיצד ערך את חוות הדעת, על אילו נתונים התבסס בעריכת חוות הדעת, ואף לא הציג טיוטה ראשונית שנערכה על ידו, לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח זכות יוצרים בחוות הדעת.

עוד טענו הנתבעים, כי רק הפרק החשבונאי בחוות הדעת, אם בכלל, ראוי להגנה, וככל שמדובר בפן החשבונאי, חוות הדעת של התובע שונה בתכלית מחוות הדעת של הנתבעים, שכן חוות הדעת של הנתבעים מפורטת יותר, מעמיקה יותר ומקצועית יותר, ולפיכך לא ביצעו העתקה של חלק זה מתוך הטיוטה.

אלו טענות הצדדים.

האם הנתבעים העתיקו את חוות דעתו של התובע?

עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי חוות הדעת, מלמד כי אכן היתה העתקה של חוות דעת התובע, לחוות הדעת של הנתבע. כך, הועתק פרק א' מחוות דעת התובע, שכותרתו "כללי- פרוט העובדות כפי שנמסרו לי על ידי החברה" לחוות דעת הנתבע, פרק א', שכותרתו "כללי- פרוט העובדות כפי שנמסרו לי ע"י נציג החברה".
מהשוואה בין שני הפרקים, ניתן להבחין בנקל כי המדובר בהעתקה של ממש, וכי נעשו בה השינויים המחויבים בלבד, כגון: במקום בו נרשמה חברת אבו חנא בחוות דעת התובע, שונה שם החברה לעמית; סוגי הרכב שהושכרו לחברת אבו חנא על ידי דראל, שונו לסוגי הרכב שהושכרו על ידי דראל לחברת עמית, וכיו"ב.
ניכר כי מעתיק חוות הדעת, עיין בחוות הדעת הראשונה עיין היטב לפני העתקתה, וידע להשמיט ממנה מה שאינו שייך לחוות הדעת השנייה.
פרק ב' בחוות דעת הנתבע, שכותרתו "שוק ליסינג כלי רכב בישראל", ובו שלושה תתי פרקים, זהה לפרק ג' בחוות דעת התובע- הכותרת הינה אותה כותרת, ושלושת תתי הפרק הועתקו בשלמותם.
פרק ג' בחוות דעת הנתבע, שכותרתו "עסקאות ליסינג- סיווג לפי כללי החשבונאות", הועתק, בחלקו, מפרק ב' בחוות דעת התובע, אשר כותרתו "עסקאות ליסינג- סיווג לפי כללי חשבונאות". החלק המועתק הינו הפסקה הפותחת את הפרק, אשר יש בה מעין "מבוא", או מעין הסבר כללי, לנושא סיווג עסקאות ליסינג.
מלבד הפסקה הראשונה בפרק, נראה כי יתרת הפרק, שונה לחלוטין מהפרק בחוות דעת התובע: הנתבע ערך השוואה בין התקן האמריקאי (FAS 13) לתקן הבינלאומי (IAS 17), כחלק מיצירת הבסיס לקביעת הקריטריונים הנדרשים לעריכת חוות הדעת, בעוד שבחוות דעת התובע אין השוואה כזו. כמו כן, הנתבע בחן את סיווג עסקאות הליסינג הן לפי התקן הבינלאומי והן לפי התקן האמריקאי, אשר יצרו יחד 5 קריטריונים לשם בחינה וסיווג עסקאות הליסינג, בעוד שהתובע בחן את סיווג העסקאות לפי התקן הבינלאומי בלבד, אשר מכיל 4 קריטריונים לסיווג עסקאות כאלו.
כמו כן, מקריאת שני הפרקים, אשר מטרתם זהה, הפרק בחוות דעת הנתבע, היה ארוך ומפורט בהרבה, מהפרק בחוות דעת התובע (2 עמודים בחוות דעת הנתבע, לעומת חצי עמוד בחוות דעת התובע).
פרק ד' בחוות דעת הנתבע, שכותרתו "עסקאות הליסינג של החברה עם עמית- האם עסקאות מימוניות או תפעוליות", דומה בחלקו, לפרק ד' בחוות דעת התובע, שכותרתו "עסקאות ליסינג של החברה עם אבו חנא- האם עסקאות מימוניות או תפעוליות". כאמור, התובע בחן את סיווג עסקאות הליסינג לפי התקן הבינלאומי בלבד, בעוד שהנתבע בחן הן לפי התקן האמריקאי והן לפי התקן הבינלאומי, ומשכך ברור כי ישנו הבדל בין חוות דעת הנתבע, לזו של התובע, כאשר חוות דעת הנתבע, בפרק זה, הינה מפורטת יותר וארוכה יותר, ואין דמיון בחלק זה, בין שתי חוות הדעת. הדמיון בין שני הפרקים, פרק ד' בחוות דעת הנתבע ופרק ד' בחוות דעת התובע, מתמצה בהקדמה לפרק הנ"ל, שערוכה בשתי חוות הדעת באופן זהה, ובסופו של הפרק הנ"ל, שבוחן 4 קריטריונים זהים לסיווג עסקאות ליסינג, כאשר בחוות דעת הנתבע ישנו קריטריון נוסף, קריטריון חמישי, שלא נזכר בחוות דעת התובע.

מן המקובץ לעיל עולה, כי הטענה להעתקה היא נכונה. הנתבע העתיק מחוות דעת התובע שני פרקים בשלמותם. יתר הפרקים בחוות דעת הנתבע, הועתקו באופן חלקי, כפי שפורט לעיל, מחוות דעת התובע, כאשר ה"חלק החשבונאי" (פרק ג' בחוות דעת הנתבע, החל מהפסקה השנייה, ופרק ד' בחוות דעת הנתבע) שונה במהותו, מזה שבחוות דעת התובע.

חוות הדעת כיצירה ספרותית

הנתבעים טענו, כי בחוות הדעת לא מתקיימים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה, לשם סיווגה כיצירה ספרותית הראויה להגנה. לטענתם, אין לראות בחוות הדעת כיצירה ספרותית, שכן כל חוות דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג, צריכה להיערך על פי התקנים החשבונאיים הקבועים העוסקים בנושאי ליסינג, ויש לבחון את העובדות בהתאם לקריטריונים מוגדרים, הקבועים בתקנים בינלאומיים. על כך מוסיפים הם, כי מכלול הנתונים העובדתיים בחוות הדעת, כמו גם אופן עריכתם, מתחייב לאור פסק הדין שניתן בפרשת הפועלים, בעניין סיווגם של עסקאות ליסינג.
לטענתם, שתי חוות הדעת, הן של התובע והן של הנתבעים, מורכבות ממספר נדבכים: הראשון, החלק העובדתי, כולל פירוט של הסכמי השכירות- ליסינג, אשר לצורך ההליך המשפטי נדרש סיווגם; השני, "סיפור המעשה", מתייחס ליחסים בין דראל ובין צדדים שלישיים הקשורים לעסקאות הליסינג; השלישי, "המבנה הפונקציונאלי", התקנים הבינלאומיים והקריטריונים החשבונאיים, המנחים בניתוח עובדות המקרה; הרביעי, הפן החשבונאי, דיון ומסקנות של עורך חוות הדעת.
לטענת הנתבעים, שלושת הנדבכים הראשונים אינם, ולא יכולים להיות, בגדר יצירה ספרותית, שכן לא תיתכן חוות דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג בלעדיהם, ולפיכך, רב הדמיון בין חוות הדעת הראשונה לבין השנייה, בשלושת החלקים.

טענה זו דינה להידחות.

על פי החוק, זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". יצירה ספרותית מוגדרת בחוק כך: "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
מכאן, שיצירה ספרותית איננה רשימה סגורה, שכן החוק איננו מגביל עצמו למונחים המנויים בו (וראה רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251, עמ' 259-260).
אני מקבל את טענת התובע, בעניין זה, כי חוות הדעת הינה בגדר "יצירה ספרותית", כהגדרתה בסעיף 1 בחוק זכות יוצרים.
לצורך הקביעה, כי חוות הדעת של התובע הינה יצירה ספרותית מקורית, צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: דרישת היצירתיות ודרישת ההשקעה.

דרישת היצירתיות, הינה מינימאלית ביותר, ונקבע, כי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר אלא בתהליך הכנתו, והשאלה היא, מידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה (ע"א 8485/08The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט ([טרם פורסם], ניתן ביום 14.3.10, להלן- "פס"ד ההימורים"), סע' 33 בפסק הדין).

מרכיב ההשקעה- נדרשת השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו, הכוללים: זמן עבודה, כישרון, ידע ועוד (סע' 34 לפס"ד ההימורים, המפנה גם לפס"ד אינטרלגו (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Line Bros.S.A, פ"ד מח(4) 133, 173).

בנידוננו, אין מניעה להכיר בחוות הדעת של התובע, כיצירה ספרותית. הפסיקה הכירה בזכויות יוצרים בכתבי טענות המוגשים בבית המשפט, שגילמו, לדעת בית המשפט, מקוריות, ולא היו בגדר טפסים שדרכי הביטוי שלהם מוגבלות (ראה, למשל, ת"א (תל- אביב) 38116/05 קלדרון נ' גולן ([טרם פורסם], ניתן ביום 23.3.06); ת"א (תל- אביב) 72672/04 עזגד נ' יעקב שפיגלמן ושות' ([טרם פורסם], ניתן ביום 12.4.2007)).
בחוות הדעת של התובע, המקוריות היא בבחירה ובסידור של הנתונים העובדתיים, עריכת ההסברים הכלליים בנושא סיווג עסקאות ליסינג, ואופן פירוט הקריטריונים החשבונאיים ויישומם (ראה סעיפים 42-41 בפסה"ד ההימורים).
באשר למבחן ההשקעה, נהיר שבכתיבת חוות הדעת וביצירתה, הושקעו לימוד, יישום הידע החשבונאי ואף המשפטי של התובע, הושקע מאמץ באיסוף הנתונים הרלוונטיים לשם בחינת עסקאות הליסינג, כמו כן, סקירת הקריטריונים החשבונאיים ויישומם על העסקאות, מצביעים על עבודה ניכרת שהושקעה בהם, ואשר נחסכה מן הנתבע, שעה שהעתיקם.
משכך, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובע הינה בבחינת יצירה ספרותית, הראויה להגנה במסגרת החוק.

זכויות יוצרים

משקבעתי כי חוות דעת התובע הינה יצירה ספרותית, ומשקבעתי כי הנתבע העתיק חלקים מחוות דעת התובע, יש לבחון את טענות הנתבעים, כי זכות היוצרים בחוות הדעת כלל לא שייכת לתובע, אלא שהיא שייכת למזמינה- חברת דראל, והיא יכולה לעשות בה כבשלה, וכי התובע כלל לא הוכיח כי לו זכות היוצרים בחוות הדעת.

טענות אלו דינן להידחות.

אשר לזכויות דראל בחוות הדעת, בחוזה ההתקשרות ל"מתן חוות דעת מומחה", שנערך בין התובע לבין דראל (ת/3), הוסכם בין הצדדים כדלהלן: "חוות הדעת שתינתן לכם לפי מכתבי זה, כמו גם כל דיווח ומידע, בין בכתב ובין בעל פה, שאמסור בקשר לכך מיועדים אך ורק להתדיינות המשפטית מול חברת אבו חנא ריתוך וצנרת בע"מ. אין להפיץ את המסמכים שאכין או לצטטם, ואין לעשות בהם כל שימוש אחר, במלואם או בחלקם, מבלי לקבל את הסכמתי לכך מראש ובכתב. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, צד שלישי כלשהו, לא יהיה רשאי לעשות במסמכים כל שימוש, או להסתמך עליהם מבלי לקבל אישורי מראש ובכתב".
נוכח דברים אלו, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים, כי זכות היוצרים בחוות הדעת שייכת לדראל.

אשר לזכויות התובע בחוות הדעת, מן הפסיקה עולה, כי על מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים, די בכך שהתובע יראה כי לא העתיק את חוות הדעת ממקור כלשהו, וכי יש בחוות הדעת השקעה מינימאלית של זמן ומחשבה (ת"א 2051/04 ש. אנגל מהנדסים בע"מ נ' ירון קרני ([טרם פורסם], ניתן ביום 15.8.10, בעמ' 9)).
בבחינת זכות היוצרים של התובע, אזכיר, כי הנתבעים טענו, כי התובע לא הוכיח כי הוא היוצר של חוות הדעת, וכי אין באמור בחוות הדעת משום מקוריות, שכן בית משפט העליון, בפרשת הפועלים, קבע כללים מנחים, על פיהם יש לערוך את חוות דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג.
מקריאת פסק הדין, שניתן בשנת 2000, בפרשת הפועלים, התברר, כי פרק ב' בחוות הדעת של התובע, שניתנה בשנת 2008, שכותרתו "עיסקאות ליסינג- סיווג לפי כללי החשבונאות", הועתק במלואו, מפסק דינו של כב' השופט אור. לשם המחשה, להלן יובאו השורות הראשונות של פסקה 15 בפסק הדין:

"נהוג להבחין בין שני סוגים של עסקאות ליסינג: הסוג האחד, ליסינג מימוני או פיננסי (Financial Lease). הסוג השני, ליסינג תפעולי (Operating Lease). הגדרת עסקאות אלה ומתיחת קו הגבול בין שני סוגי עסקאות איננה מלאכה קלה (להגדרת השונות, ראה [...]). באופן כללי, ניתן לומר, כי עסקת ליסינג מימוני או פיננסי היא עסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסוים לתקופה מסוימת תמורת תשלומים תקופתיים, אשר היוונם משקף בקירוב את השווי הנוכחי של הנכס, כאשר בסוף התקופה ניתנת לצד זה זכות לרכוש את הנכס בתמורה מינימאלית, וכאשר לצד האחר אין זכות להביא את החוזה לידי גמר עובר לסיום התקופה המוסכמת" (עמ' 554).

וזוהי תחילתו של פרק ב' בחוות הדעת של התובע, שכותרתו "סיווג לפי כללי חשבונאות":

"נהוג להבחין בין שני סוגים של עסקאות ליסינג. הסוג האחד, ליסינג מימוני. הסוג השני, ליסינג תפעולי. הגדרת עסקאות אלה ומתיחת קו הגבול בין שני סוגי העסקאות איננה מלאכה קלה. באופן כללי, ניתן לומר, כי עסקת ליסינג מימוני היא עסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסוים לתקופה מסוימת תמורת תשלומים תקופתיים, אשר היוונם משקף בקירוב את השווי הנוכחי של הנכס, כאשר בסוף התקופה ניתנת לצד זה זכות לרכוש את הנכס בתמורה מינימאלית, וכאשר לצד השני אין זכות להביא את החוזה לידי גמר עובר לסיום התקופה המוסכמת".

עיון השוואתי של מילה במילה, בין חוות הדעת של התובע לבין פסק הדין, מלמד כי אכן היתה העתקה מושלמת של חלק מפסק הדין, לחוות הדעת של התובע. התובע, ראוי להוסיף, לא אזכר בחוות דעתו, כי החלק לקוח מתוך פסק הדין.
למרות האמור לעיל, ואף כי התובע אינו היוצר של כל חוות הדעת, על כל קרבה וכרעיה, אין בדברים אלו, כדי לשלול מהתובע את זכותו בחוות הדעת בשלמותה, חוות דעת כללה 8 פרקים, ונפרשה על פני 11 עמודים, כאשר החלק שהועתק הינו חצי עמוד בלבד. על כך יש להוסיף, כי פסק דין איננו יצירה מוגנת והתובע רשאי היה לעשות בו שימוש (ס' 6 בחוק קובע כי פרסומים רשמיים, ובכלל זה פסקי דין, אינם מוגנים).

בהתבסס על האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש להכיר בתובע כבעל זכות היוצרים בחוות דעתו.
משקבעתי, כי חוות הדעת הינה יצירה ספרותית, וכי לתובע זכות היוצרים בחוות הדעת, ומשהצליח התובע להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים מיצירתו, הרי שהנתבע והנתבעת הפרו את זכות היוצרים של התובע.
באשר לטענת הנתבעים כי לא הכירו את התובע, וכי לא ידעו שטיוטת חוות הדעת שהועברה אליהם, על ידי משרד שיבולת, הוכנה על ידי התובע, אינני סבור כי טענה זו יכולה להיות להם לעזר רב. אף אם נכונה טענתם, שלא ידעו כי התובע הוא יוצרה של חוות הדעת שהוגשה להם, חובה היה עליהם לברר מיהו יוצרה, בטרם עשו בה שימוש, כפי שעשו.
מפר תמים, על פי סעיף 58 בחוק, נחשב לא רק מי שלא ידע כי קיימת לאחר זכות יוצרים ביצירה, אלא גם מי שלא היה עליו לדעת זאת, ובעניין זה, נאמר כי נתבע שנמנע מביצוע בדיקה לגבי קיום זכות היוצרים ביצירה, או לגבי זהות בעל הזכות בה, לא יוכל ליהנות מההגנה הקבועה בחוק (וראה טוני גרינמן זכויות יוצרים מהדורה שנייה, כרך ב' (2008), בעמ' 805). עוד נקבע, כי ביצוע ללא הרשאה של מעשה שיוחד לבעל זכות היוצרים, הינו בגדר הפרת זכות יוצרים, בין שנעשתה ההפרה בכוונה ובין שנעשתה בלא כוונה (ראה, למשל, ת"א (מחוזי תל- אביב) 2267/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ ([טרם פורסם],, ניתן ביום 6.4.06)).
מעיון בפסיקה נראה כי טענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד, שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל (וראה פירוט בעמ' 805 בספרו של גרינמן).
נסיבות יוצאות דופן כאלו, אשר יש בהן להצביע על הפרה תמימה, לא התקיימו במקרה שלפני. העתקה של יצירה הראויה להגנה, מלבד היותה פעולה בלתי הוגנת, הינה גם הפרה של זכות יוצרים. משכך, אני מקבל את טענת התובע כי העתקת חוות דעתו, על ידי הנתבע, הפרה את זכות היוצרים שלו.

עשיית עושר ולא במשפט

התובע מבקש לחייב את הנתבעים להשיב לו את הרווחים שקיבלו מהעתקת חוות הדעת, וכן לפצותו בסך של 50,000 ₪, בגין התעשרותם שלא כדין, וזאת על דרך האומדנה. לטענתו, הנתבעים התעשרו מהעתקת חוות הדעת, הם קיבלו שכר בגין חוות הדעת והם אף גזלו לקוח של התובע.
טענה זו דינה להידחות.

טענת התובע לעשיית עושר ולא במשפט, מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן- "חוק עשיית עושר"). על מנת לזכות בסעד המבוקש, לפי סעיף 1(א) בחוק עשיית עושר, על התובע להוכיח כי התקיימו שלושה תנאים: קיומה של התעשרות, ההתעשרות האמורה באה לזוכה מן המזכה ועל חשבונו, וכי אותה התעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא שלא על פי זכות שבדין. כמו כן, ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (להלן- "עניין אשיר"), נקבע כי על מנת לזכות בסעד לפי חוק עשיית עושר, נדרש "דבר מה נוסף" (כגון פעולה בחוסר תום לב) מעבר להעתקה.
במסגרת חוק עשיית עושר, התובע רשאי לבקש סעד של השבה ולא פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. התובע לא הביא נתונים כלשהם המאפשרים לפסוק לו השבה, ועצם העובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, כי הנתבעים קיבלו שכר עבור עבודתם, אינה מחייבת מסקנה, כי יש להורות על השבת השכר שקיבלו לידי התובע.
במקרה בו עסקינן, אינני סבור כי נתקיים אותו "דבר מה נוסף" שבהתקיימו אפשר ויזכה התובע בסעד על פי חוק עשיית עושר.
בעניין זה, ראוי להתחשב בכך, שהנתבע אכן הוסיף לטיוטת חוות הדעת ניתוח חשבונאי משלו, ועבודתו ניכרת בפרקים שלא הועתקו מחוות דעת התובע.
באשר לטענת התובע, כי הנתבעים "גזלו" ממנו לקוח, אינני סבור כי אלו הם פני הדברים, ואף נראה כי חברת דראל המשיכה לקבל את שירותיו המקצועיים של התובע, והוא ערך בעבורה חוות דעת נוספת, לאחר חוות הדעת הראשונה (ראה עדותו, עמ' 10 לפרוט', שורות 1- 3).
משכך, הטענה בדבר עשיית עושר, נידחת.

אשר לטענת התובע, לפיה הנתבעים פגעו בזכותו המוסרית, כאשר הציגו את חוות דעתו כחוות דעת הנתבע, ללא ציון שם התובע כעורך חוות הדעת, אף זו דינה להידחות.
עלפי סעיף 46(1) בחוק, זכותו המוסרית של היוצר ביצירתו היא זכותו "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".
בנסיבות המקרה, אף כי הופרו זכויות היוצרים של התובע, אין לומר כי הופרה זכותו המוסרית. אין המדובר במקרה בו מפורסמת יצירה ספרותית, תוך השמטה מכוונת של שם בעל הזכויות. משמדובר בחוות דעת של מומחה, זכותו של היוצר, אשר יצירתו הועתקה, כי שמו ייקרא על היצירה החדשה, איננה מעשית.

פיצויים

התובע מבקש שייפסקו לו פיצויים בלא הוכחת נזק, בסך של 200,000 ₪, בגין הפרה של זכות היוצרים שלו והפרת זכותו המוסרית, וזאת בהתאם לסעיף 56 בחוק זכות יוצרים, הקובע כדלהלן:

"56. פיצויים בלא הוכחת נזק
(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

  1. היקף ההפרה;
  2. משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
  3. חומרת ההפרה;
  4. הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
  5. הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
  6. מאפייני פעילותו של הנתבע;
  7. טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
  8. תום לבו של הנתבע.

(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת".

במקרה זה, אינני סבור כי יש לפסוק את הסכום המרבי, בגין הפרת זכות היוצרים של התובע.
בבואי לפסוק את הפיצוי, עלי להביא בחשבון שפרק אחד הועתק על ידי התובע מפסק הדין שניתן בפרשת הפועלים, ועל אלו יש להוסיף, כי הפרק החשבונאי בחוות דעת הנתבע, שונה מפרק זה בחוות דעת התובע. על פי הפסיקה, במקרים כאלו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על פי שיקול דעתו, בדרך של אמדן (ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 470).

לאחר ששקלתי העניין, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪.

אעיר, כי במקרה בו עסקינן, אני סבור כי היה על התובע לצרף כנתבע נוסף את משרד שיבולת, אשר מתפקידו ומתפקידם של עורכי הדין העובדים בו, להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות, ולא הייתה יכולה להתקבל הטענה מפיהם כי לא ידעו כי זכות היוצרים בחוות הדעת שייכת לתובע.
יהיו טעמיו אשר יהיו, התובע לא צירף את משרד שיבולת כנתבע בתובענה זו, ולאור השיקולים שפורטו לעיל, די יהא בחיוב הנתבעים בסכום שקבעתי לעיל.

סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי, בשים-לב לשיקולים דלעיל, ועל בסיס עילות התביעה שהוכחו כאמור, אני מורה כדלקמן:

ניתן בזאת כנגד הנתבעת צו מניעה קבוע האוסר עליה בעצמה ו/או באמצעות אחרים מטעמה, במישרין או בעקיפין, להעתיק, או להשתמש בכל דרך אחרת בשתי חוות הדעת, המפרות את זכות היוצרים של התובע.

אני מחייב את הנתבעת והנתבע, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪, כאמור לעיל.

אני מחייב את הנתבעת והנתבע, לשלם לתובע את אגרת בית המשפט, וכן סך של 10,000 ₪, בגין שכ"ט עו"ד.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכויות יוצרים גופנים

  2. זכויות יוצרים על גופן

  3. מה זה זכויות יוצרים ?

  4. זכויות יוצרים בציורים

  5. זכויות יוצרים על רעיון

  6. חוק זכויות יוצרים הישן

  7. שם של עסק - קניין רוחני

  8. זכויות יוצרים על תכשיטים

  9. הפרת זכויות יוצרים בציור

  10. זכויות יוצרים על חוות דעת

  11. קניין רוחני בענף המרכולים

  12. שימוש בצילום ללא רשות

  13. העתקת מאמרים מעיתון בחו"ל

  14. הפרת זכויות יוצרים על עיצוב

  15. בעלות משותפת בזכויות יוצרים

  16. הפרת זכויות יוצרים על משחקים

  17. זכויות יוצרים על מודל פדגוגי

  18. הפרת זכויות יוצרים בצילומים

  19. שימוש בצילומים בלי לתת קרדיט

  20. הפרת זכויות יוצרים צלם מקצועי

  21. זכויות יוצרים על שידור המונדיאל

  22. זכויות יוצרים על מיטות ומזרונים

  23. זכויות יוצרים על תמונות מצולמות

  24. זכויות יוצרים לאחר פירוק שותפות

  25. השמעת יצירות מוקלטות במקום פומבי

  26. פיצוי על הפרת זכויות יוצרים על ספר

  27. הפרת זכויות יוצרים בתוכנה לאייפון

  28. הפרת זכויות יוצרים במוסיקה במסעדה

  29. זכויות יוצרים על הקלטת ביצוע של שיר

  30. הפרת זכויות יוצרים ע"י אולם אירועים

  31. הפרת זכויות קניין רוחני ע''י תיאור כוזב

  32. רווח גולמי נקי ממכירת תכשיטים - העתקת מוצרי אופנה

  33. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר פיצוי בלא צורך בהוכחת נזק

  34. תביעה לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי העתקה של 2 טקסטים ותמונה

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון