הגשת תביעה נגד ביטוח לאומי



לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד ביטוח לאומי ?

סעיף 24 (א)(5) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי לבית דין אזורי תהיה סמכות ייחודית לדון:
"בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי הסמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר".

סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי קובע כי לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה:
"(1)של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' לפי פרק י'ד".

" (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או לטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לבטוח לפי חוק זה".


קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית תביעות ביטוח לאומי:

החלטה זו עוסקת בטענות הסף שלטענת הצדדים מתעוררות בתיק זה שמתייחסות לסוגיית הסמכות העניינית של בית המשפט, ההתיישנות וחובת היידוע של הנתבע לגבי זכאות התובעת לקצבת זקנה.

רקע כללי וטענות הצדדים



התובעת אזרחית ישראל, ילידת 1918. החל מחודש נובמבר 1969 קיבלה התובעת מן הנתבע גמלת נפגעי פעולות איבה.


לטענת התובעת, היא הייתה זכאית לקבל מהנתבע בנוסף לגמלת נפגעי פעולות איבה, אף קצבת זקנה החל משנת 1978; ואולם רק בחודש ספטמבר 2008, בעקבות שיחה מקרית שהתקיימה בין בתה של התובעת לבין עובדת סוציאלית, שבמסגרתה נודע לה על זכותה לקצבת זקנה מעבר לקצבת נפגעי פעולות איבה, היא הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלת זקנה, שבה היא ביקשה מהנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה למפרע מיום זכאותה, החל משנת 1978.

התובעת ממשיכה וטענת, כי בתגובתו לתביעתה אישר הנתבע את דבר זכאותה לקצבת זקנה החל משנת 1978, אולם תשלום הקצבה אושר עבור 12 חודשים למפרע בלבד, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הבטוח הלאומי").



התובעת עותרת בתביעתה לחייב את הנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה עבור 339 חודשים למפרע ובסה"כ 598,335 ₪; לחלופין מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לפצות אותה בגין תקופה של 3 וחצי שנים, על בסיס 7 שנים מיום הגשת התביעה בניכוי התקופה שבה משולמת לה הקצבה ובסה"כ 74,130 ₪, וזאת בהתאם לפקודת הנזיקין ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט ו/או חוק החוזים ו/או חוק הנאמנות, "ומאחר וחלים על הנתבע, כגוף ציבורי, חובות תום לב מוגברות".




בסיכום טענותיה טענה התובעת כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה משום שהיא מבוססת על עילת רשלנות ו/או עשיית עושר ולא במשפט.


סיכומי התובעת התייחסו בעיקרם לחובת היידוע החלה לטענתה על הנתבע ליידע את מבוטחיו בדבר זכאותם לקצבת זקנה.



גם סיכומי הנתבע התייחסו בעיקר לשאלת קיומה של חובת יידוע כלפי הנתבע לעניין הזכאות של המבוטחים לקצבת זקנה.


לעניין הסמכות העניינית נטען על ידי הנתבע כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי, בצירוף הוראת סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין")

דיון ומסקנות



לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי השאלה הראשונה והיחידה, כפי שיובהר להלן, שמצריכה בירור בשלב הזה של הדיון, הינה סוגיית הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה, ובעניין זה באתי לידי מסקנה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובעה וכי סמכות זו מוקנית באופן ייחודי לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. להלן אפרט את טעמיי.




סעיף 24 (א)(5) לחוק בית הדין קובע כי לבית דין אזורי תהיה סמכות ייחודית לדון:

"בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי הסמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר".

סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי קובע כי לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה:
"(1)של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' לפי פרק י'ד".
....
" (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או לטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לבטוח לפי חוק זה". (ההדגשות שלי ע.ע.)



השאלה שעולה בענייננו היא: האם נושא התובענה דנן נכנס לגדר הגדרת סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי, כאמור?


התשובה לשאלה זו נעוצה בפרשנות התכליתית שיש ליתן להוראת סעיף 391. כידוע, לשון החוק הינה הנדבך הראשון בפרשנותו של חוק; לשון החוק מהווה נקודת המוצא ואין ליתן לחוק משמעות שאינה יכולה להתיישב עם לשונו; מבין האפשרויות הלשוניות האפשריות, על בית המשפט לאמץ את זו שמגשימה את תכלית החוק. ראו: ע"א 1806/05 הראל חברה לבטוח נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, והאסמכתאות המובאות שם ( ביום 21/5/2008), עמ' 8-10.

בענייננו, נראה כי מבחינה לשונית, התביעה דנן יכולה להיכנס לגדר שתי הפסקאות (1) ו- (3 ) של סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי שהובאו לעיל. שכן פיסקה (1) לסעיף מתייחסת לתביעה של זכאי לגמלה הטוען שקופח בזכותו, ובענייננו התובעת טוענת כי היא קופחה בזכותה לקבל קיצבת זיקנה מיום שקמה זכאותה לכך.

כך גם, פסקה (3) לסעיף מתייחסת לכל תובענה של מבוטח נגד המוסד בכל עניין הנוגע לבטוח לפי חוק זה. דומה כי התביעה דנן יכולה אף להיכנס מבחינה לשונית להגדרה זו. שכן, מדובר בתביעה של מבוטח כנגד המוסד לבטוח לאומי בעניין הנוגע לביטוח לפי החוק.



גם מבחינת העילה והסעד הנתבע, התביעה דנן נכנסת לגדר הוראת הסעיף, שכן בכתב תביעתה, התובעת מציינת כי עילת התביעה העיקרית הינה תשלום קצבת הזקנה 28 שנים למפרע בהתאם לזכותה על פי חוק הביטוח הלאומי; עילה זו נכנסת באופן ישיר למסגרת הגדרת הסמכות הקבועה בסעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי. רק בעילה החלופית מציינת התובעת את עילות התביעה מכח עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט ואף את העילה החוזית.


נמצא, כי לפי מבחן העילה והסעד העיקריים המוזכרים בכתב התביעה, התביעה נכנסת באופן ישיר לגדר הוראת סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי.



זאת ועוד, גם העילה החלופית המוזכרת בכתב התביעה כאמור, מתייחסת במהותה לזכותה של התובעת לקצבת זקנה אשר קופחה, כטענתה. עילה חלופית זו אינה יכלה להתקיים לבדה ללא קביעת זכאות עקרונית של התובעת לקצבת זקנה מכח חוק הבטוח הלאומי, שכן, ממה נפשך, התובעת אינה יכולה לזכות בסעד מכח עילת הרשלנות, או עשיית עושר ולא במשפט או עילה חוזית, מבלי שתיקבע זכאותה העקרונית לקבלת קצבת זקנה מכח החוק. רוצה לומר, כי התביעה במהותה עוסקת בזכאותה של התובעת לקצבת זקנה, שלגביה נטען על ידי התובעת כי היא קופחה בזכותה.


בעניין זה נקבע בפסיקה כי:
"אין להסתפק בכותרות אותן בוחר מעביד ליתן לתביעה שהוא מגיש כנגד עובדו, ואין הן מהוות מילות קסם על פיהן יישק דבר. על בית המשפט לבחון אם כותרת הטענה מתיישבת עם ההקשר המהותי, שהרי אם לא נעשה כן, בפנינו כלי פשוט ומחוסר תום לב לחסום תביעת עובד לפיצויי פיטורין, אף שבפועל אין לכך כל הצדקה. המטרה היא להעניק לבית הדין, אשר לו המומחיות, הניסיון והכישורים הנדרשים, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים המבוססים על יחסי עובד ומעביד, ולא להיגרר אחרי טענות הסוטות מן העיקר." (ראו: ת"א (ת"א) 26951-01-11 ארבל נ' ספירוקור בע"מ (פורסם ביום 5/9/2011)).

אמנם דברים אלה נאמרו בהקשר של תביעה בין עובד למעביד, אולם יפים הם לענייננו, בכל הנוגע ליחסים שבין מבוטח-זכאי לגמלה לבין המוסד לבטוח לאומי בנוגע לזכויות סוציאלית הקבועות בחוק הביטוח לאומי.



זאת ועוד, התביעה עוסקת בעניין פרשנותו והיקף תחולתו של סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי, מכאן שמדובר בעניין הנוגע לביטוח לפי החוק, כאמור בפסקה (3) לסעיף 391 לחוק.




נראה כי הגישה הפרשנית שהוצגה לעיל, מתיישבת ומגשימה את התכלית המונחת בבסיס הוראת הסעיף בכל הנגע לסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן בית המשפט העליון עמד לא אחת על התכלית המונחת בבסיס קביעת סמכותו של בית הדין לעבודה; התכלית המרכזית הינה ריכוז ענייני העבודה והבטיחות הסוציאלי בטריבונאל הבקי והמצוי בתחום זה. ראו בעניין זה, ע"א 2618/03 פי. או. אס (ריסטורנט סולישנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פד"י נט (3), 497, שם, בעמ' 508):

"מטרת מדיניות המחוקק היא לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיווידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח" (ההדגשה שלי ע.ע.).

ראו גם ת"א (מחוזי מרכז) 8370-02-10 גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' חלמיש, פורסם ביום 6/7/2010. שם נאמר ע"י כב' השופט בנימין ארנון:
"דומני שאין חולק על כך שלבית הדין לעבודה, כגוף מומחה ובקיא בתחום יחסי העבודה, מוקנים הכלים הראויים ביותר להתמודד עם המחלוקת שבין בעלי הדין. לפיכך, הקניית הסמכות לבית הדין לעבודה עדיפה על פני הקניית סמכות הדיון ל"בתי המשפט האזרחיים".

בענייננו, ניתן לומר בהתאמה, כי ראוי ליתן לבית הדין לעבודה, בעל המומחיות והבקיאות אף בתחום הביטחון הסוציאלי, לדון במחלוקת שבין בעלי הדין בנושא זה בתביעה דנן.

כאמור, מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי מדיניות משפטית ראויה צריכה לאפשר למערכת בתי הדין לעבודה לעסוק במכלול הרחב של העניינים הנוגעים ליחסי העבודה והביטחון הסוציאלי, במובנו הרחב של המונח (השוו בג"צ 578/80 גנאים נגד מואסי, פ"ד לה(2), 29, פיסקה 4); מכאן, נראה שגם אין מקום לפיצול הדיון בנושא מהותי אחד בין שתי מערכות שיפוטיות, זו של בתי הדין לעבודה (בנוגע לעצם הזכאות לקצבה) וזו של בתי המשפט האזרחיים (בנוגע לחובת היידוע ועילות אחרות הנגזרות ממנה).



זאת ועוד, לימוד של הפסיקה מעלה כי המסקנה הפרשנית שמוצגת לעיל נתמכת ומעוגנת בפרקטיקה שיפוטית קיימת, שכן, עולה כי סוגיית חובת היידוע של המוסד לבטוח לאומי למבוטחים בדבר זכאותם לגמלה על פי החוק, זכתה לדיון מקיף ונרחב בבית הדין הארצי לעבודה וכי קיימים בבית הדין הארצי קולות שונים בסוגייה זו. ראו לדוגמא עב"ל (ארצי) 1365/04 ארוש נ' המוסד לבטוח לאומי, (פורסם ביום 18/10/2006); עב"ל (ארצי) 1381/01 ויולטה אולחובוק נ' המוסד לבטוח לאומי ; דב"ע נה/115-0 יחזקאל נ' המוסד לבטוח לאומי .


עוד עולה מסקירה של הפסיקה כי, הלכה למעשה, בתי הדין לעבודה דנים בתביעות מסוג זה. ראו לדוגמא ב"ל (חיפה) 1368-01-09 פיידן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 14/4/2011).

המקרה היחיד שמצאתי, שאף הוזכר בסיכומי הצדדים, שבו נדונה תביעה דומה בבית המשפט השלום בחיפה, לאחר שהעניין הועבר אליו על ידי בית הדין האזורי על פי בקשת המוסד לבטוח לאומי, מתבסס אף הוא בעיקרו על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שהובאה לעיל (תא"מ (חיפה) 8227-07-08 פרידמן נגד המוסד לביטוח לאומי, (פורסם ביום 28/4/2011)).



גם ב"כ התובעת התמקד בסיכום טענותיו בחובת היידוע שחלה על המוסד לבטוח לאומי, ועיקר סיכומיו מתבססים על פסיקת בתי הדין לעבודה, שאוזכרה לעיל.


עוד עולה מסיכומי הצדדים כי ההכרעה במחלוקת נשוא התביעה מחייבת היזקקות לחקיקה הסוציאלית ופרשנותה התכליתית, לרבות הוראת סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי ותקנה 5 לתקנות הבטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998, אשר לפיה הנתבע מוסמך לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע אף אם לא הוגשה לו תביעה. דומה כי אין חולק כי בתי הדין לעבודה מחזיקים ביתרון המומחיות והבקיאות על פני בתי המשפט האזרחיים בכגון דא.

חשוב להדגיש בהקשר זה, כי חובת היידוע שעליה מבססת התובעת את עיקר תביעתה, שייכת למשפחת דיני החוזים ודיני הביטוח ולא למשפחת דיני הנזיקין, כפי שעולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שהובאה לעיל (השוו גם ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד ישר מנשה , פ"ד מט(2), 749. מכאן שאין מקום לגזור גזירה שווה מפסק הדין שאוזכר בכתב תשובתה של התובעת למקרה דנן.




לנוכח כל האמור לעיל, אני מחליט כי התביעה נמצאת בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האזורי בירושלים, ולפיכך, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הנני מורה על העברת הדיון בתובענה אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.




בנסיבות העניין אינני נותן צו להוצאות בגין הליך זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמלה חוסמת תקנה 11

  2. מענק לימודים לגרושה

  3. זכות הזקיפה - סעיף 329

  4. תסמונת PDD ביטוח לאומי

  5. תגמול נצרך ביטוח לאומי

  6. תסמונת rsd ביטוח לאומי

  7. בדיקת oae – ביטוח לאומי

  8. שינוי סיווג ביטוח לאומי

  9. פיברומיאלגיה ביטוח לאומי

  10. הסבה מקצועית ביטוח לאומי

  11. דמי שיקום מקצועי לסטודנט

  12. תביעה לקבלת שיקום מקצועי

  13. מענק לימודים לאם חד הורית

  14. התיישנות חוב לביטוח לאומי

  15. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  16. גב תפוס בעבודה ביטוח לאומי

  17. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי

  18. סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי

  19. אישור תעודת מחלה ביטוח לאומי

  20. תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי

  21. הגשת תביעת ביטוח לאומי באיחור

  22. אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי

  23. רישום כעובד עצמאי בביטוח לאומי

  24. תקנה 27(ב) לתקנות הביטוח הלאומי

  25. זכויות מביטוח לאומי למשפחת מחבל

  26. סעיף 369 (א) לחוק הביטוח הלאומי

  27. דחיית תביעה לדמי תאונה מביטוח לאומי

  28. פיצול הדיון על 2 נכויות בביטוח לאומי

  29. תשלום ביטוח לאומי בזמן לימודים בחו''ל

  30. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי

  31. הרוג מלכות - חוק התגמולים לאסירי ציון

  32. דחיית בקשת הענקה מטעמי צדק בביטוח לאומי

  33. שיעור ניכוי ביטוח לאומי בתביעה נגד המזיק

  34. הארכת המועד להגשת ערעור בתביעת ביטוח לאומי

  35. תשלום דמי תאונה לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי

  36. תביעה כנגד החלטת וועדת הרשות להכיר כ"נכה נזקק"

  37. תביעה כנגד החלטת הועדה לביטול חובות לביטוח לאומי

  38. בקשת דיון בהחמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי

  39. תביעה לתשלום שני מענקי נכות בגובה של 70 קצבאות חודשיות

  40. נפגע ונחבל בגב תחתון, ופגיעתו הוכרה על ידי ביטוח לאומי כפגיעה בעבודה

  41. ערעור על החלטת הוועדה לא לצרף נכויות על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי

  42. ביטוח לאומי טען כי בפסק הדין המוסכם לא הוכרה הפגיעה בעבודה על דרך הגרימה

  43. מכתב דחיה כי לא התקיימה בו הגדרת "תאונה" כמשמעותה בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי

  44. לטענת ביטוח לאומי התביעה הוגשה בחלוף כמעט 3 שנים ממכתב הדחיה, ולא בתוך 12 חודשים כאמור בתקנות

  45. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון