לשון הרע נגד מורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד מורה בעיתון מקומי:

תביעה זו היא בגין לשון הרע אשר החלה דרכה על בסיס שתי כתבות אשר הנתבע פרסם בעיתון היוצא על ידו.
יוער כי מדובר בעיתון מקומי המחולק חינם באותו האיזור – בית-שמש וסביבותיה.
התובעת היא מורה בבית-שמש ושתי הכתבות היו על רקע תפקידה זה.

במהלך הדיונים (ישיבה מיום 1.3.09, עמוד 3 לפרוטוקול) הסכימה התובעת לחזור בה מן התביעה לגבי אחת הכתבות, זו אשר פורסמה ביום 9.9.04, תחת הכותרת: "היו"ר והחרפה". 
התובעת עשתה זאת על פי המלצתי בישיבה מיום 11.5.08, והיא גם פותחת את סיכומיה בהערה זו.
אני סבורה כי טוב עשתה התובעת בהחלטתה זו, משום שבכתבה הנדונה אין כל איזכור לשמה ואף יש בה נימה חיובית כלפי "המורה" המוזכרת בכתבה, שהיא, ככל הנראה, התובעת.
חבל שהנתבעים בחרו להאריך בסיכומיהם בכל הנוגע לכתבה זו.
לאור האמור ולמען הספק, אני דוחה את התביעה בגין הכתבה מיום 9.9.04, ללא צו להוצאות.

נותר בפניי לדון בטענות המתייחסות לכתבה השנייה, מיום 18.11.04.

התובעת, כאמור, היא מורה בבית-ספר בעיר בית-שמש.
אשתו של הנתבע היתה מנהלת באותו בית-ספר בו מלמדת התובעת ובעבר היו ביניהן מתחים כלשהם.

ככל הנראה, וכפי שעולה מן החומר, היו בבית הספר גם מתחים בתוך צוות המורים וגם אל מול ההנהלה.
בשלב מסויים הגיעה לבית הספר מנהלת חדשה, בשם אילנה.

ביום 18.11.04 פרסם הנתבע כתבה, בה כתב לגבי התובעת בזו הלשון:

"המנהלת שהשפילה את סגניתה.
בוקר אחד מגיעה רחלי, (העדה, הגב' רחל אלבג – מ.א.) שהיתה סגנית, למשרדה. לתדהמתה, היא מגלה את המורה זהבה (התובעת דנן – מ.א.) המקורבת למנהלת ולאלי בוטבול, בכיר בעירייה, יושבת על כיסאה וכל חפציה פזורים של הרצפה. רחלי פנתה לאילנה (המנהלת – מ.א.) לבדוק את פשר הדבר. להפתעתה, התברר לה שהיא לא תמשיך לשמש כסגנית ואף לא כיועצת. כל זאת בניגוד גמור למה שנמסר לרחלי מפי אותה מנהלת מספר שעות קודם לכן. מאז אותו מקרה רחלי חשה ברע, הפסיקה להגיע לבית הספר וכיום היא מאושפזת בבית חולים לקראת ניתוח לב".

התובעת טוענת כי כתבה זו פגעה בה וכי היא מהווה פרסום אסור על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מכאן התביעה לפיצוי בשל כך.

אבדוק להלן האם פרסום זה מהווה, אכן, לשון הרע על פי החוק, כפי שגורסת התובעת ובהמשך אבדוק, האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק.

מהו לשון הרע לפי החוק והפסיקה
אלו הם סעיפי החוק הרלוונטיים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"):

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלולו –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית או משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
...
2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות
ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או
לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."
 
על מטרתו של החוק עמד כבוד השופט ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' רציקוביץ (להלן: "פסק דין שוקן"), במילים אלה:

"הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בו זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה...שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם...על הזכות לשם טוב כבר נאמר: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר...
אכן הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם...נקבע בעבר כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע הוא ביטוי החוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי, אולם ההגנה שניתנת לביטוי חייבת להתחשב בערכים נוספים, ומשתנים בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי...בדיני לשון הרע, מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן. ראשיתו של איזון זה נקבע בחוק איסר לשון הרע."

ניתן לראות כי חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות בסיסיות – בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי.

על חשיבותו של איסור לשון הרע ראה בפס"ד של כבוד השופטת פרוקצ'יה, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (להלן: "פס"ד שרנסקי").

"לשון הרע זה דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה – משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו".

האם הכתבה דנן היא בגדר לשון הרע
בהמשך פסק הדין בעניין שרנסקי, סורקת כבוד השופטת פרוקצ'יה את השלבים לבדיקת ביטוי – אם הוא לשון הרע אם לאו. השופטת מציגה ארבעה שלבים והם יובאו להלן שלב אחר שלב. במקביל, אבחן לאור הוראותיה את הנסיבות של התיק דנן.

כך קובעת כבוד השופטת פרוקצ'יה:

"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים.
ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק)."

כמובא לעיל, המבחן אשר יקבע אם פרסום מהווה לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי. קרי, אין משמעות לכוונת המפרסם אלא יש לבדוק מה יחשוב האדם הסביר שייחשף לפרסום.

מאידך, גם התחושה הסובייקטיבית של הנפגע אינה המבחן לקבוע אם פרסום הוא בגדר לשון הרע.
ראה לעניין זה ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, ו-3 אח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, מפי כבוד השופט שמגר:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות."

בפסק דין שוקן הנ"ל, נאמר עוד כי:

"יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר."

הנה כי הן, המבחן הראשון אשר קבעה הפסיקה הוא המבחן המפרש את הביטוי בהקשר האובייקטיבי, על פי אמות מידה של האדם הסביר.

דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הכתבה דנן נכשלת כשלון במבחן זה והיא עונה על הקריטריון כלשון הרע.

קריאה פשוטה של הכתבה מביאה כל אדם סביר למסקנה כי התובעת עשתה יד אחת עם המנהלת, תוך ניצול קשריה בעירייה, לסילוקה של רחלי מתפקידה כסגנית המנהלת וכיועצת. תוך שהתובעת כובשת את מקומה של רחלי בצורה ברוטאלית, הכוללת זריקת חפציה על הרצפה והשתלטות על כיסאה וחדרה.

התיאור המופיע בכתבה הוא תיאור קשה ביותר אשר מביא את הקורא להבין, גם את מה שלא כתוב במפורש, כי מדובר באירוע יוצא דופן וחמור, אשר הביא את אותה רחלי ללקות בלבה עד כדי צורך בניתוח.

אין ספק כי התובעת מוארת בכתבה זו באור שלילי ביותר, כתככנית, אגרסיבית ושתלטנית, אשר ניצלה את כוחה כדי לפגוע באותה רחלי עד כדי נזק בריאותי לה.
ספק בעיני אם יש בנמצא איזה אדם אשר היה עובר לסדר היום לאחר תיאור כל כך דרמתי וקשה.

בהמשך פסק הדין בעניין שרנסקי, קובעת כבוד השופט פרוקצ'יה את השלב השני מתוך ארבעת השלבים, בזו הלשון:

"שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק."

אין צורך להכביר מילים על המבחן השני, כי כתבה זו עומדת בתנאים אשר בסעיף 2 לחוק.
לא יכול להיות ספק כי יש בכתבה כדי להשפיל את התובעת, לפגוע במשרתה ובמעמדה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במורה וכאשר דברים קשים אלה מגיעים לידיעת התלמידים והוריהם.
כיצד יכולה התובעת להופיע כדמות חינוכית בפני תלמידיה, לאחר שהיא הוארה באור כל כך שלילי?!

לאור האמור, אני קובעת כי הכתבה, מיום 18.11.04, היתה לשון הרע במלוא מובנו של ביטוי זה.

ההגנות העומדות לנתבע לפי החוק והפסיקה
על פי החוק עומדות לנתבע בגין לשון הרע, מספר הגנות.
הנתבע דנן מסתמך על שתיים מהן, ואלו הן (סעיף 29 לסיכומיו).

הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר פורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."


הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

על פי סעיף 16 לחוק, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע להוכיח כי עומדת לו איזו מן ההגנות שבחוק.

על שלב זה של בדיקת ההגנות לנתבע, אומרת כבוד השופטת פרוקצ'יה בפסה"ד בעניין שרנסקי הנ"ל:

"בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבטנית."

בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (להלן: "פסק דין אבנרי") נאמר על ההגנות על פי החוק:

"...כך, למשל, אפילו מהווה הפרסום לשון הרע, אין הוא מטיל על המפרסם אחריות אם הפרסום הוא אמת, ויש עניין ציבורי נוסף (סעיף 14). גם אם הפרסום אינו אמת ואין עניין ציבורי בפרסומו נתונה הגנה למפרסם אם הפרסום הוא בתום לב ונעשה בנסיבות מיוחדות שהחוק עומד עליהן (סעיף 15). נמצא, כי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסויימים. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים."

בע"א 10282/03 אריה קורן נ' אמינדב ארגוב (להלן: "פסק דין קורן"), נקבע:

"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי...שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות...האמת לבדה לא די בה אם כן כדי להצדיק הפגיעה בשם הטוב וזו תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת ממנה. לעניין זה לא נדרש כי התועלת שיפיק הציבור מהפרסום תהא תועלת ניכרת או משמעותית ביותר, אך ברי גם כי לא די באפשרות קלושה לכך שמי מהציבור יפיק תועלת מן המידע. מרכז הכובד של חשיבות הדיון הציבורי, ליבון נושאים והחלפת דעות חשוב לא פחות מן הדרישה לאמיתות הדברים. מדובר בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק: לא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם." (הדגש שלי – מ.א.).

הנה כי הן, ההכרעה בדבר קיומן של ההגנות נעשית אף היא על פי מבחן אובייקטיבי, תוך שימוש בכלים שנקבעו בפסיקה כנ"ל.

על רקע החוק והפסיקה נבחן את המקרה דנן.

הנתבע מבסס את הגנתו בדבר פרסום אמת על עדותה של אותה רחלי, הגב' רחל אלבג.
כך העידה הגב' אלבג (עמוד 15 שורות 6-12):

"...התחילה השתלשלות בבית הספר מאז שהגיעה ונכנסה מנהלת חדשה, נאמר על ידי הצוות שלא אהיה יותר סגנית בית הספר, נכנסתי למשרד שלי בשעות הבוקר, וראיתי את זהבה יושבת על הכסא שלי, והדברים שלי היו מונחים על הרצפה, והחומר שהיה מונח על השולחן שלי היה מונח על הרצפה. בסיטואציה הקיימת זהבה היתה מקורבת אז למנהלת בית הספר, יצאתי מהחדר ובכיתי מאוד, הרגשתי שאני נזרקת, נכנסתי לספרייה..."

במקרה דנן מסקנתי היא כי אין בדברים אלה כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבע להוכיח את הגנתו. אבהיר להלן את מסקנתי זו.
העובדות היבשות העולות מדבריה של הגב' אלבג הן אלה:
ראשית, כי התובעת ישבה בכסא שלה.
שנית, כי הדברים שלה, שהיו על השולחן, היו מונחים על הרצפה.
שלישית, כי התובעת היתה מקורבת למנהלת בית הספר.
רביעית, כי עוד קודם לכן נאמר לה שהיא לא תהיה יותר סגנית.

בהמשך עולה עובדה נוספת (שורות 15 ו-19) כי היו נוהגים לעשן בחדר שלה והיו מקרים בהם ישבו גם על הכסא שלה. עדות זו תואמת את התיאור של העדה מזל פרויליך, כי חדרה של הגב' אלבג שימש את כל הצוות (עמוד 4 שורות 10-13).
הגב' אלבג הסבירה כי היתה נסערת מן הסיטואציה, על רקע השמועות. כלשונה: "לא היה משהו רשמי" כי התובעת תחליף אותה בתפקידה (עמוד 1 שורה 21).

העובדות העולות מן הכתבה הן שונות במעט, מעט אשר מביא להבדל רב:

ראשית, בכתבה הוזכרה קרבתה של התובעת לבכיר בעירייה.
איזכור זה לא נעשה בדרך מקרה או באופן סתמי. האיזכור בא ביחד עם הטענה כי התובעת היתה מקורבת למנהלת, ונועד ואף הצליח, ליצור את הרושם כי התובעת ניצלה את קירבתה לאותו בכיר כדי לנשל את גב' רחל אלבג מתפקידה.

שנית, כי הגב' אלבג נדהמה לראות את התובעת בכסא שלה.
עובדה זו אינה מדוייקת כיוון שעל פי עדותה של הגב' אלבג, לא היה בכך דבר יוצא דופן, כיוון שגם מורים אחרים היו בחדרה ואף ישבו בכיסאה. כך, בוודאי שלא היה מקום לשימוש במילה "תדהמה".

שלישית, על פי הכתבה, רק לאחר שהגב' אלבג "נדהמה" לראות את התובעת בכיסאה, היא פנתה למנהלת ונודע לה כי היא מנושלת מתפקידיה.
על פי עדותה בפניי, היא ידעה על הכוונה להוציאה מתפקידיה עוד בטרם ראתה את התובעת בחדרה ואף הגיעה אליה השמועה כי התובעת תמלא את מקומה.
הגב' אלבג הבהירה (שורה 21) כי על רקע דברים אלה היא קיבלה באופן קשה את נוכחותה של התובעת בחדרה. קרי, אלמלא מידע קודם זה, היא לא היתה כל כך נסערת מן הסיטואציה עצמה.

רביעית, בכתבה מתוארים חפציה של הגב' אלבג פזורים על הרצפה.
הנתבע, בסיכומיו, ממעיט בערכו של ההבדל בין "פזורים" לבין "מונחים". אינני שותפה לדעתו.
הביטוי "מונחים" מצביע על כך כי מי שהורידם מן השולחן נהג בחפצים בכבוד, ויש בזה כדי להעיד על כך שיכול שהם יוחזרו למקומם הראשון.
הביטוי "פזורים", לעומת זאת, מביע אגרסיביות רבה ומצביע על זלזול בחפצים ואף ייתכן שיש בו להצביע על גרימת נזק להם. כמו כן, בבירור, מעיד ביטוי זה על כוונה לסילוקם הסופי של החפצים.

חמישית, מתברר מן החומר כי הגב' אלבג היתה חולה עוד קודם לאירוע דנן, כפי שהעידה הגב' פרויליך (עמוד 5 שורה 11), שלא כאמור בכתבה כאילו התנהגותה של התובעת גרמה למחלתה של הגב' אלבג.

ניתן לראות כי השוני בין שתי הגירסאות הוא גדול.
בעוד בכתבה, כמתואר לעיל, מצטיירת התובעת כמי שניצלה את קשריה עם בכיר בעירייה ועם מנהלת בית הספר כדי לנשל את הגב' אלבג מתפקידיה, תוך שהיא נוהגת בברוטאליות ומשתלטת על חדרה וחפציה, וכאילו התנהגות התובעת הביאה למחלתה של הגב' אלבג – מתיאורה של הגב' אלבג עולה כי העובדות כשלעצמן לא היו כלל יוצאות דופן, וגם התנהגות התובעת לא היתה פגומה, אלמלא ההקשר שהגב' אלבג עשתה מתוך השמועות כי יש כוונה להפסיק את תפקידיה וכי התובעת תחליף אותה.

גם אם העובדות הפשוטות, היבשות, היו אמת – העובדה שהתובעת ישבה בכיסאה של הגב' אלבג וכי חפציה של הגב' אלבג היו על הרצפה, גם אם לתובעת אכן יש היכרות עם מאן-דהו בעירייה, גם אם הגב' אלבג אכן לקתה בלבה – לא די בכך כדי להקים את ההגנה.
המעטפת "הצבעונית" בה הוגשו עובדות אלה, היא ההופכת את הכתבה ללשון הרע.
הזיקה שהנתבע יצר בין העובדות השונות, תוך שהוא מביא את הקורא להסיק כי יש קשר בין העובדות או שהן תוצאה אחת של השנייה – אלה יוצרים את העוולה.
הדרך שהנתבע כתב את הכתבה, בצורה מכוונת ומגמתית, היא המביאה ללשון הרע.
בכך שהנתבע מזמין את הקורא להסיק כי סילוקה של הגב' אלבג מתפקידה נובע מקשריה של התובעת בעירייה, וכי התובעת השתלטה על חדרה של הגב' אלבג, וכי כתוצאה מאירועים אלימים אלה הגב' אלבג חלתה – יצר הנתבע את לשון הרע ופגע בתובעת.

נטל ההוכחה שעל הנתבע
סעיף 16(ב) לחוק מטיל על הנתבע חזקה שהפרסום לא נעשה בתום-לב.
חזקה זו קובעת כלהלן:

"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."

במקרה דנן עומדת כנגד הנתבע החזקה שבסעיף משנה (2).

האמצעי הסביר אשר היה על הנתבע לנקוט הוא בכך שהיה פונה אל התובעת לקבל את גירסתה לאירועים, בטרם פרסם את הכתבה.
לו היה פונה לתובעת היה מגלה את מה שטוענת התובעת בפני, כי היא מכחישה את כל האירוע.
היה נודע לו את מה שעולה מתוך דברי העדים האחרים, כולל הגב' אלבג עצמה, כי החדר המסויים הזה היה חדר מפגש לעישון (עמוד 8 שורה 5).
הוא היה שומע את הכחשת התובעת כי פיזרה את חפצי הגב' אלבג או אף הורידה אותם מן השולחן (שולי עמוד 7).
היה מתברר לו כי התובעת לא הפעילה כל קשרים עם אותו בכיר בעירייה ובנוסף היה מתברר לו כי היא כלל לא מונתה כסגנית המנהלת ולא היתה לה זיקה להדחת הגב' אלבג (עמוד 7 שורה 5).
לו היה הנתבע פונה אל התובעת, ניתן להניח כי כתבה זו לא היתה באה לעולם. למיצער, לא באופן בו הובאה.

מתוך החומר שבפניי נראה כי במקרה דנן מתקיימת גם החזקה של סעיף משנה (3), כיוון שהנתבע התכוון להביא לפגיעה גדולה יותר בתובעת מזו שהיתה סבירה בנסיבות.
בנקודה זו ראוי לזכור כי אשתו של הנתבע היתה מנהלת בית הספר קודם למנהלת אילנה המוזכרת בכתבה.
מסיבות כאלה ואחרות היא נאלצה לעזוב את תפקידה, וסביר להניח כי היה בה כעס על כך.
כמו כן, הובהר בהליך כי בין התובעת לבין אשת הנתבע היו מתחים על רקע העבודה בית הספר (עמוד 6 שורה 20).
מקריאת החומר שבפניי לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה כי הכתבה דנן, בדרך שנכתבה, לא היתה נקיה משמץ של נקמנות.
יחד עם זאת אדגיש כי לא על כך מתבסס פסק הדין ועניין זה לא הוכח ואינו מוכרע.

טענות הנתבע על פי סעיף 17 לחוק
סעיף 17 לחוק קובע:

"(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשרות לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה..."

בהתבסס על סעיף זה, טוען הנתבע (סעיף 30 לסיכומים) כי לו היתה התובעת דורשת ממנו, בסמוך לאירוע, פרסום הכחשה או תיקון, היתה יכולה לטעון כנגדו, רק אם היה הוא נמנע מלפרסם את ההכחשה והתיקון.
אני דוחה את הטענה.

אין בחוק חובה על הנפגע מלשון הרע לפנות למפרסם כדי לקבל תיקון או הכחשה. לפיכך, העובדה שהתובעת לא עשתה כן, לא שוללת את זכות התביעה הקיימת לה. יתר על כן, העובדה כי התובעת לא פעלה כאמור בסעיף 17, אין בה כדי לכרסם בעצם העובדה שהפרסום היה בגדר לשון הרע וכי לא עומדות לנתבע ההגנות שבחוק.
לכל היותר ניתן להתחשב בעובדה זו בעת קביעת הפיצוי, שכן התובעת השתהתה בהגשת תביעתה ולא דרשה את ההכחשה והתיקון ובכך הגדילה במו ידיה את נזקיה.

הפיצוי
על השלב של הפיצוי אומרת כבוד השופטת פרוקצ'יה, בפסק הדין בעניין שרנסקי הנ"ל:

"בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע."

והיא ממשיכה וקובעת:

"על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי...איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצרו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר."

באיזון שבין חופש הביטוי ממנו יכול הנתבע ליהנות לבין הזכות של התובעת לשם טוב – במקרה דנן גוברת זכותה של התובעת.
כפי שהזכרתי לעיל, אין בלבי ספק כי הנתבע, במכוון וביודעין, כורך עובדות אלה באלה כדי להטעות את הקורא ולהביא אותו למסקנה הפוגעת בתובעת באופן קשה.
הנתבע מוביל את הקורא להבין כי התובעת ניצלה את קשריה בעירייה כדי לסלק את הגב' אלבג מתפקידה, והיא השתלטה על חדרה באופן ברוטאלי עד שהדבר הביא לכך שהגב' אלבג לקתה בלבה.
הנתבע עשה זאת מתוך מטרה לפגוע בתובעת, ויהיו מניעיו אשר יהיו.

יש לזכור כי התובעת היתה מורה באותה העת, כך שבמעמדה הציבורי והסמכותי, אל מול תלמידיה והוריהם, הפגיעה בה היתה גדולה יותר מאשר לאדם נחבא אל הכלים.

מאידך, הנתבע מפנה אותי לעובדה כי התובעת לא פנתה אליו מיד בסמוך לפרסומה של הכתבה, כדי שיפרסם תיקון וכן התנצלות.
אין ספק כי לו היה הנתבע עושה זאת, היו נזיקה של התובעת קטנים יותר.
התובעת פנתה לראשונה, באמצעות עו"ד, במכתב מיום 15.10.06 – כשנתיים לאחר פרסום הכתבה, וביקשה, בין היתר, פרסום התנצלות.
ראוי לציין כי גם לאחר פניית התובעת, ועל אף האיחור בפנייתה, לא נענה הנתבע לבקשתה ולא פרסם התנצלות כאמור. לו היה הנתבע עושה זאת, הוא היה מקטין את נזקי התובעת במידת מה.
יתר על כן, העובדה שהנתבע לא פרסם את ההתנצלות, גם לא שנתיים לאחר הפרסום, מעלה סיכוי רב, כי הוא לא היה מפרסם התנצלות מיד בסמוך לכתבה, גם לו היתה התובעת פונה אליו.

בשולי הדברים אעיר כי, אמנם מדובר בעיתון עם תפוצה מקומית ולא ארצית, אולם האיזור בו מופץ העיתון הוא האיזור בו חיה התובעת, בו היא עובדת ומוכרת בקהילה ובו חיים כל בני משפחתה.
כמו כן, כיוון שהעיתון מחולק חינם, הוא בעל תפוצה נרחבת.

הפיצוי, על פי החוק (סעיף 7א(ב)) הוא 50,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק.
מקום בו הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע, ניתן להכפיל סכום הפיצוי (סעיף 7א(ג)).
מאידך, התובעת תובעת סך שך 100,000 ₪ בגין שני הפרסומים, שהאחד מהם, הקלוש יותר, נמחק מן התביעה.
בכתב התביעה אין פיצול מה הסכום הנתבע לכל אחד מן הפרסומים וכיצד מתפצל סכום התביעה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כלהלן:

1. הנתבע יפצה את התובעת בסך של 75,000 ₪. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.11.04 ועד למועד התשלום בפועל.

2. הנתבע יפרסם הודעה בעיתון שבבעלותו וכן בעיתון יומי, הודעה בגודל של חצי עמוד, שזו לשונה:

"אני, בני דוד,
3. הנתבע יוסיף וישלם לתובעת סך של 7,000 ₪ הוצאות ההליך אשר ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון