סייג העדר שליטה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סייג העדר שליטה:

א. בפנינו ערעור המדינה על הכרעת הדין של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט יחיאל ליפשיץ) מיום 29.7.10 בתיק פלילי 6741-03-10 לפיה קבע בית-משפט קמא כי המשיב אנטולי צבישב, יליד 1946 (להלן: "המשיב") איננו בר עונשין, וזאת בהתקיים בעניינו הסייג של היעדר שליטה לפי סעיף 34ז' של חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

כנגד המשיב הוגש ביום 4.3.10 כתב אישום בו נטען שבתאריך 1.3.10, סמוך לשעה 09:00 בבוקר, הזיק המשיב במזיד לרכושו של המתלונן, באופן שקפץ מביתו שבקומה הראשונה על רכבו של המתלונן, כשהוא אוחז בשני סכינים גדולים בידיו והחל לחתוך את יריעת הבד הפרוסה מעל הרכב, כל זאת כשהוא עומד על הרכב וגורם לו לשריטה על תא המטען.

בהמשך לכך, ירד המשיב מן הרכב ונעמד באמצע הכביש כשהוא אוחז שלא כדין בשני הסכינים המתקבעים, מחוץ לתחומי ביתו וחצריו, ומבלי שהוכיח כי החזיק בסכינים למטרה כשרה.

בכתב האישום ייחסה המדינה למשיב עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 של חוק העונשין, והחזקת סכין למטרה לא כשרה לפי סעיף 186(א) של אותו חוק.

ג. בהכרעת הדין כותב בית-משפט קמא שלא היתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצוע המעשים על-ידי המשיב ואף לא היתה מחלוקת של ממש לגבי מצבו הרפואי-נפשי של המשיב בזמן ביצוע העבירה, דהיינו, שהמשיב היה במצב של דליריום טרמנס שנבע כתוצאה מהפסקה בשתיית אלכוהול.

גם לא היתה מחלוקת שבזמן ביצוע המעשים היה המשיב מצוי במצב פסיכוטי.

מוסיף בית-משפט קמא שהוכח שהמשיב לא היה חולה עד לאירוע במחלת נפש. התעוררה מחלוקת בין הצדדים האם דליריום טרמנס הוא מצב של מחלת נפש.
כאמור, מצב הדליריום טרמנס, בו היה נתון המשיב כשהתרחש האירוע, נבע מהפסקת שתיית אלכוהול. כתוצאה מאותו מצב רפואי היה המשיב מצוי במצב פסיכוטי בזמן ביצוע המעשים נשוא הדיון.

ד. טענת המדינה בפני בית-משפט קמא, בקליפת אגוז, היתה שהמצב הנפשי בו היה שרוי המשיב בזמן ביצוע מעשים אלה נגרם מחמת שתיית אלכוהול והפסקת שתייתו, ולא כתוצאה ממחלת נפש ממנה סבל קודם לכן.

לשיטת המדינה מצב הדליריום טרמנס איננו מחלת נפש וגם לא נבע ממחלת נפש, והמשיב גם מעולם לא לקה במחלה כזו, לכן יש לראות את המשיב כאחראי מבחינה משפטית-פלילית למעשיו והוא אינו זכאי לכל סייג מאחריות פלילית.

ה. מנגד, טען הסניגור בפני בית-משפט קמא שאין בסיס להטלת אחריות על המשיב שביצע את מעשיו תחת מציאות מדומה ומעוותת.

הסניגור הציע בפני בית-משפט קמא מספר דרכים חלופיות כדי להגיע למסקנה זו, דהיינו, בין אם על בסיס טענת אי-שפיות הדעת (סעיף 34ח' לחוק), או טענת היעדר שליטה (סעיף 34ז' לחוק), או על בסיס הסייגים של הגנה עצמית מדומה (סעיף 34י', סעיף 34י'1 + סעיף 34יח'), או צורך מדומה (סעיף 34יא' +סעיף 34יח').

ו. תחילה הביא בית-משפט קמא את הגדרת דליריום טרמנס לפי ה-ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי של ארגון הבריאות העולמי):

"מצב טוקסי בלבולי שמשכו קצר, אך תכופות הוא מסכן את החיים, ונלוות לו הפרעות גופניות. בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על פי רוב, אחרי הפסקת השתייה..... סימפטומים מתאימים של דליריום טרמנס כוללים חוסר שינה, רעד ופחד. ייתכן שפרכוסי גמילה יקדמו להופעת סימפטומים אלה. המשולש הקלאסי של סימפטומים כולל: ערפול הכרה ובלבול, הזיות ואשליות מלאות חיים המתבטאות בכל אחד מהחושים, ורעד בולט. בדרך כלל מופיעים גם מחשבות שווא, אי שקט, חוסר שינה או היפוך של מחזור השינה ופעילות יתר אוטונומית".

ז. בפני בית-משפט קמא העידה ד"ר ורד טל מן המרכז לבריאות הנפש בבית חולים טירת כרמל, שגם נתנה את חוות הדעת בתיק, וציינה שבזמן ביצוע המעשים היה המשיב במצב פסיכוטי.

ספציפית ביחס למשיב נכון למועד האירוע, הסבירה ד"ר טל, שהמשיב סבל מהזיות ראייה, הוא סבר שהוא נמצא בסכנה בגלל האנשים, שלפי הזיותיו היו בביתו, ולכן ניסה להימלט מביתו על-ידי כך שקפץ מן החלון.

מציין שופט קמא שלמעשה אף צד לא חלק על חוות דעתה של ד"ר טל.

ח. מעיון במסמכים הרפואיים הרלוונטיים נציין, שבתאריך האירוע (1.3.10) הובא המשיב לבית החולים רמב"ם, נבדק על-ידי פסיכיאטר וצויין בפרק הסיכום:

"ישנו מצב של דליריום טרמנס המהווה סכנת חיים. מדובר על שתיית אלכוהול כבדה עם הפסקה של שלושה ימים (עד אתמול) אז הופיע רעד ובלבול ניכר, רדף עם סכינים אחרי דמויות שדמיין, קפץ מהחלון ורץ עם סכינים ברחוב. כעת מתמצא באופן חלקי (לאחר שהלילה קיבל כמות קטנה של אלכוהול). ישנו רעד. נדרש בירור פנימאי ונוירולוגי דחוף. יהיה כעת בשמירת המשטרה...".

בהמשך, שהה המשיב במחלקה הפנימית מיום 2.3.10 עד 3.3.10. בפרק הדיון צויין שידוע לגבי המשיב על שימוש לא מבוקר באלכוהול והוא התקבל במצב של דליריום טרמנס לאחר מספר ימים ללא שתיית אלכוהול. בנוסף סבל המשיב מאי ספיקת כליות חדה, יתר לחץ דם בבדיקות חוזרות, ובעיה נוספת שהיא משנית לאתיליזם וחוסר חומצה פולית.

ט. ביום 3.3.10 הועבר המשיב לבית חולים טירת כרמל, שם אושפז עד 21.3.10.

בפרק הסיכום ציינה הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל שהמשיב היה בהסתכלות לאחר דליריום טרמנס. במשך כשלושה שבועות לא נמצאו כל סימנים פסיכוטיים או דכאוניים, ומבחינתה לא היה צורך בהמשך אשפוז והומלץ על טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי וגמילה והמשך מעקב פסיכיאטרי אמבולטורי, כפי שיורה בית-המשפט.
בחוות דעת פסיכיאטרית מיום 10.3.10 כתבה ד"ר ורד טל (נ/1) שהיא קובעת כי בעת ביצוע העבירה היה המשיב שרוי במצב פסיכוטי, לא מסוגל להבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור, ולכן אינו אחראי למעשיו אז. במצבו הנוכחי המשיב כן מבין, כן אחראי, מסוגל לעקוב אחר ההליכים המשפטיים ולכן כשיר לעמוד לדין.

עוד ציינה ד"ר טל שהמשיב אינו זקוק להמשך אשפוז פסיכיאטרי, אך כן זקוק להמשך מעקב פסיכיאטרי.

י. בחוות דעת פסיכיאטרית נוספת מיום 23.3.10 (נ/2) כתבה ד"ר ורד טל, כתוספת לחוות דעתה הקודמת, שדליריום טרמנס משמעותו:

"... תופעות פסיכוטיות עם הפרעה חמורה בהתמצאות ובתפקוד, אשר מתפתחות כשלושה ועד חמישה ימים לאחר הפסקת צריכת אלכוהול, במיוחד באנשים אשר צרכו אלכוהול באופן ממושך ולאורך שנים. תופעה זו אין לה סימנים מקדימים, והדרך היחידה להימנע מהתפתחות ההפרעה בנפגעי אלכוהול הינה להמשיך ולצרוך אלכוהול באופן יום יומי. להערכתי הפרעה זו שונה מהותית ממצבים חולניים אשר מתפתחים מתוך השימוש באלכוהול ובסמים, ובאופן ישיר לצריכתם...".

עוד ציינה ד"ר ורד טל בסיכום חוות דעתה הנ"ל, שהמשיב גילה סימנים קלים לירידה דיכאונית ולא ניתן לשלול שקיימת נטייה למצבי דיכאון בעברו. חלק מן המכורים לאלכוהול צורכים את המשקה כדי לבטל תופעות דיכאוניות אלה.

ד"ר ורד טל הוסיפה, שנוכח מצבו הנפשי של המשיב והחשש שקיים רקע ביולוגי להפרעה דיכאונית שאינו בא לידי ביטוי בגין צריכת האלכוהול – קיים חשש סביר שבתנאי מעצר ממושכים תתפתח הפרעה דיכאונית מלאה.

בתאריך 24.3.10 הוסיפה ד"ר ורד טל במכתב לבית-המשפט (בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי, כב' השופט כמאל סעב מיום 24.3.10), שאם יורה בית-המשפט על אשפוזו של המשיב היא תכבד החלטה זו "ולפיכך לא אתנגד לה בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן", והוסיפה שבתנאי אשפוז ניתן יהיה לאתר שינויים במצבו הנפשי של המשיב טוב יותר מאשר בבית המעצר.

בעדותה בפני בית-משפט קמא הוסיפה ד"ר ורד טל והסבירה שהמשיב סבל מבעיות שונות במערכות הפנימיות של גופו, בעיקר בויסות טמפרטורה ובעייה כלייתית, וזאת מעבר לבעיות הנפשיות של הזיות, חוסר שיפוט ועוד.
י"א. בכל הנוגע לרקע של המשיב והנתונים האישיים שלו, הסביר בית-משפט קמא בהכרעת הדין שהמשיב, יליד 1946, עלה ארצה בשנת 2000. המשיב וגרושתו נישאו זה לזו בשנת 1970 ולהם שני ילדים בוגרים שאינם מתגוררים עימם. בני הזוג התגרשו לפני כ-5 שנים, אך המשיכו להתגורר יחדיו. המשיב מהנדס בהשכלתו, אך מאז עלייתו ארצה לא עבד במקצועו כי אם בעבודות מזדמנות.

כשנה ומחצה לפני האירוע נשוא הדיון פוטר המשיב מעבודתו ומאז חלה נסיגה בתפקודו והוא אף נקלע למצבי דיכאון.

בית-משפט קמא קובע כי הוכח שלאחר פיטוריו החל המשיב לשתות אלכוהול בצורה מסיבית. אמנם עוד לפני פיטוריו נהג המשיב לשתות אלכוהול, אך זאת בעיקר באירועים ולא כדרך שיגרה.

המשיב נהג, לאחר הפיטורין, לשתות כמאתיים עד שלוש מאות גרם אלכוהול ליום. היו תקופות בהן נהג לשתות כל יום, והיו תקופות בהן נהג לשתות לסירוגין – יום כן ויום לא, או יום כן ויומיים לא. לדבריו, הוא היה משתכר, חוזר לביתו ברגל, והולך לישון.

לטענת המשיב, הוא לא סבל מעולם מבעיות בריאותיות על רקע התמכרותו לאלכוהול, הוא למעשה גם לא היה מודע לכך ואף לא פנה לקבלת טיפול.

י"ב. בפיסקה 13 של הכרעת הדין מציין בית-משפט קמא, כי עדות המשיב וגרושתו היו עדויות מהימנות ולא נתגלו בהן סתירות מהותיות.

אמנם, בגירסאות השונות שמסרו השניים היה שוני מסויים לגבי המועד המדוייק, טרם האירוע, בו חדל המשיב לשתות אלכוהול, אך לדעת בית-משפט קמא אין המדובר בהבדלים שניתן להסיק מהם מסקנות כלשהן.

מסביר בית-משפט קמא שהמשיב וגרושתו לא היו מודעים בזמן אמת לחשיבות המועד של הפסקת שתיית האלכוהול, והם לא ידעו שבעתיד לבוא תהיה חשיבות מיוחדת למועד ההפסקה. השניים סברו שהפסקת שתיית האלכוהול על-ידי המשיב היא הפסקה מיקרית, ומן הסתם עד מהרה הוא יחזור להרגליו, ולכן מנקודת מבטם לא היה מדובר ב"גמילה" מאלכוהול אלא בהפסקת שתייה.

י"ג. מסביר בית-משפט קמא שלמעשה, במועד הרלוונטי לאירוע היה גופו של המשיב, למעשה, בגמילה ונכנס למצב של דליריום טרמנס, אך מבחינת המודעות של המשיב הוא כלל לא החליט להיגמל, משום שהוא בכלל לא היה מודע לכך שהוא אלכוהוליסט.
מוסיף בית-משפט קמא שגרושתו של המשיב ציינה, שהוא לא הכיר בכך שהוא אלכוהוליסט וזקוק לטיפול. בנוסף, גם כשהשתכר המשיב הוא לא הפריע לסביבתו, אלא פשוט חזר הביתה והלך לישון.

כותב בית-משפט קמא שעובר לאירוע הפסיק המשיב לשתות, אך לא היה מדובר בהחלטה מצד המשיב להפסיק לשתות אלכוהול, וזאת משום שהמשיב לא ראה את עצמו כאלכוהוליסט. כלומר, הפסקת השתייה עובר למועד בו התרחש האירוע לא היה אלא צירוף נסיבות אקראי למדי.

מוסיף בית-משפט קמא שהמשיב וגרושתו מסרו מספר גירסאות לגבי אורך התקופה קודם לאירוע שבה לא שתה המשיב אלכוהול. כך למשל מסרה גרושתו של המשיב בהודעתה על שלושה ימים של הפסקה, כפי שגם מסרה לרופא בבית החולים רמב"ם, ובעדותה התייחסה לשבוע וכן לשבועיים-שלושה. כך גם בהודעה שמסר המשיב למשטרה, ובעדותו.

בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר ורד טל (נ/1) מיום 10.3.10, צויין כי המשיב הפסיק לשתות כשבוע או עשרה ימים טרם מעצרו.

י"ד. עוד מציין בית-משפט קמא שמן הראיות עולה, שבמהלך אוקטובר 2009, משמע 4-5 חודשים בטרם האירוע נשוא הדיון, נקלע המשיב למצב של דליריום טרמנס, ללא כל קשר לאירוע המתואר בכתב האישום, אך האירוע הקודם היה בעוצמה נמוכה יחסית, דהיינו, באותו אירוע קודם סבר המשיב שמישהו מטפס למרפסת השכן ועקב כך הזמין משטרה. כאשר נחקר בעניין זה במהלך עדותו בבית-המשפט, בתיק נשוא הדיון כאן, מסר המשיב שאין המדובר באירוע שהוא הָזָה, אלא באירוע שהתרחש במציאות, אך בחוות הדעת של ד"ר ורד טל (נ/1) צויין, שאותו אירוע קודם מאוקטובר 2009 היה כנראה דליריום טרמנס.

מציין בית-משפט קמא שגם לגבי האירוע נשוא הדיון כאן, ממרץ 2010, סבור המשיב, עד עצם היום הזה, ששלושה זרים פרצו לביתו ורצו לחטוף את גרושתו.

ט"ו. גרושתו של המשיב העידה בפני בית-משפט קמא שיום קודם לאירוע, דהיינו, בתאריך 28.2.10 החלו להופיע אצל המשיב סימנים מוקדמים להזיות, הוא לא חש בטוב וסבר שקירות הבית רטובים ויש סדקים בקירות. בשעות הערב מצבו החמיר והוא סבר שאנשים נכנסו לתוך הדירה. חום גופו עלה, הוא רעד, היה לחוץ נפשית, והתקרב לחלון כי נראה היה לו שמישהו עומד לפרוץ לבית.

יתר על כן, המשיב גם החזיק גרזן בידו. בנוסף, בלילה, הופיעו אצל המשיב הזיות קוליות, ויזואליות ותחושתיות, והוא חש חרקים על גופו.
לדברי גרושתו היא לא חששה לעצמה והמשיב גם לא איים עליה, אך היא חששה לבריאותו של המשיב והסבירה שמדובר בתסמונת גמילה מאלכוהול, דבר שמוכר ברוסיה, אם כי במשפחתה לא היתה תופעה כזו.

גרושתו של המשיב ציינה שהיא חיפשה באינטרנט מידע על תסמונת זו וקראה שיש לתת לאדם במצבו של המשיב מעט אלכוהול, ולכן, נתנה לו 40 גרם וודקה, ושלחה אותו להתקלח ולאכול בתקווה שמצבו יתייצב.

למחרת בבוקר היה עליה ללכת לבדיקה רפואית והתכוונה לקחת אצל רופאת המשפחה שלה טופס הפנייה לבית חולים עבור המשיב, אך בדרך לביתה התקשרו אליה והודיעו לה שהמשיב נעצר וביקשו ממנה להגיע בדחיפות הביתה.

ט"ז. הגירסה שמסר המשיב בבית-משפט קמא היתה שבבוקר יום האירוע הוא התעורר, ידע שגרושתו יצאה מהבית ואז הבחין בשני אנשים שנכנסו לביתו, ובהמשך גם אדם שלישי.
המשיב היה לפי תיאורו במטבח הבית, ואילו האנשים היו באחד מחדרי הבית.

המשיב ניסה להתקשר לגרושתו, אך הקווים התנתקו והוא סבר שאותם אנשים חסמו את קווי הטלפון. בהמשך, כך תיאר המשיב, הוא הבחין שברשות אותם אנשים נמצא "איזה שהוא מכשיר עם להב מסתובב" ולכן הוא היה בלחץ נפשי, רעד, לקח שני סכיני מטבח להגנה עצמית, ומשהבין כעבור כשעתיים שלא יוכל להתגבר על השלושה, קפץ מעבר לחלון המטבח (הדירה מצויה בקומה ראשונה) על יריעת הבד שהיתה פרושה מעל רכב שחנה מתחת לחלון המטבח.

לאחר מכן, כך תיאר המשיב, הוא ניגש לחנות סמוכה וביקש מן המוכר להזמין משטרה. בהמשך המתין המשיב שיגיעו השוטרים ואז מסר לרשותם את הסכינים.

המשיב טען כי הוא סבר שהאנשים שנמצאו בביתו חטפו את גרושתו ולקחו אותה כבת ערובה ולכן ביקש שהשוטרים יפרצו לביתו, אך גרושתו חזרה הביתה בדיוק עובר לחטיפתה.

מהודעתו של המתלונן בתיק עולה, שכאשר המשיב "נחת" על רכבו, הוא הבחין במשיב מחזיק שני סכינים בידו וצועק "בנדיטי, בנדיטי".

לשוטרים שהגיעו למקום ועצרו אותו, מסר המשיב שגנבים נכנסו לביתו וחטפו את גרושתו. השוטרים, שחששו לחיי הגרושה, ניסו לפרוץ לדירה וכשלא הצליחו הם הזמינו צוותי כיבוי אש ומד"א. בהמשך, התקשרו השוטרים לגרושה וכשזו הגיעה נוכחו השוטרים לדעת שאין כל ממש בדברי המשיב.
לשוטרים אמר המשיב, לפי דו"ח המעצר ת/7, כי: "אתם צריכים לעצור את הגנבים ולא אותי".

י"ז. בית-משפט קמא כותב שהמשיב סבר, על יסוד כל המתואר לעיל, שבזמן האירוע פרצו שלושה זרים לביתו וחטפו את גרושתו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים שבזמן האירוע היה המשיב במצב פסיכוטי ותחת השפעת הזיות של ראיה ושמיעה.

גם לאחר האירוע, לאחר אשפוזו ולאחר שיצא מן המצב הפסיכוטי, עדיין סבור המשיב שהאירועים האלה אכן התרחשו במציאות, ולפי חוות דעתה של ד"ר ורד טל, נ/1, עמ' 2, מדובר ב: "שכנוע פסיכוטי שהדברים אכן התרחשו".

ד"ר ורד טל גם הסבירה בעדותה שהמשיב עדיין חסר תובנה לכך שמדובר בהזיות, והוא גם מתכחש לעובדת היותו אלכוהוליסט.

מוסיף בית-משפט קמא שמעדות ד"ר טל ניתן היה ללמוד שהמשיב לא היה יכול ללמוד דבר מן האירוע הקודם שהתרחש באוקטובר 2009 הואיל ובזמן "אמת" הוא כלל לא היה מודע למצבו. רק כיום עובר המשיב הליך טיפולי שיאפשר לו להבין את מצבו ולהימנע ממנו בעתיד. בזמן שהתנהל התיק בבית-משפט קמא היה המשיב עדיין מאושפז בבית חולים טירת כרמל.

לאחר כל המפורט לעיל, הגיע בית משפט קמא בפיסקה 26 של הכרעת הדין למסקנה כי המשיב איננו בר עונשין.

י"ח. סעיף 34ה' של חוק העונשין קובע:

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית".

מכאן, שהחוק קובע חזקה של אחריות פלילית, אך יש ליתן את הדעת לסעיף 34כב' של חוק העונשין:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.
(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

לפיכך, מציין בית-משפט קמא, שדי לנאשם לעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג, וזאת ככל שהנאשם מעלה טענה בנדון, ומעורר את הסוגייה.

י"ט. מסביר בית-משפט קמא שבענייננו קיימים שני סייגים מרכזיים אותם ראוי לבחון.
האחד הוא הסייג שבסעיף 34ח' של חוק העונשין, דהיינו, הסייג של אי שפיות הדעת.

הסייג האחר הוא הסייג שבסעיף 34ז' לחוק העונשין שכותרתו "העדר שליטה" ונאמר בו כך:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה".

כ'. תחילה דן בית-משפט קמא בשאלה האם מתקיים במשיב הסייג של אי שפיות הדעת והגיע למסקנה שלא ניתן להחיל סייג זה לגבי המשיב הואיל והמצב של דליריום טרמנס איננו בגדר מחלת נפש. הדליריום טרמנס הוא מצב נקודתי, חולף, אשר שונה מן המצבים הנכנסים להגדרת מחלת נפש, דהיינו, בכל הנוגע למחלות נפש המדובר הוא בכך שאנשים לוקים במחלות אלה למשך תקופה ארוכה, ולא פעם למשך כל החיים.

כותב בית-משפט קמא:

"כאשר דנים במצב של דליריום טרמנס, יש לבחון, בין היתר, את הסיבות שהביאו להתפרצות תסמיניו, וכן יש לבחון האם נכון וראוי כי אדם, שעשה מעשה בהיותו נתון בדליריום טרמנס, ייקבע כלא אחראי למעשיו" (הכרעת הדין עמ' 60).

עוד מסביר בית-משפט קמא שדליריום טרמנס איננו מצב מתמיד ומתמשך, ובניגוד למרבית מחלות הנפש "הקלאסיות", קל וחומר החמורות שבהן, המצב של דליריום טרמנס ניתן לצפייה מראש. כך גם העידה גרושתו של המשיב כשמסרה שהתסמונת של גמילה מאלכוהול היתה מוכרת לה באופן כללי. מסקנת בית-המשפט מן הראיות שהובאו היא, שהכניסה למצב של דליריום טרמנס, נמצא, למעשה, בשליטתו של מי שנכנס למצב זה (עמ' 61 סיפא של הכרעת הדין).

כ"א. על יסוד כל אלה קבע בית-משפט קמא שאין מתקיימים במשיב התנאים הקבועים בסעיף 34ח' לחוק העונשין בדבר אי שפיות הדעת, הואיל ודליריום טרמנס אינו מהווה "מחלה שפגעה ברוחו" של המשיב.

כ"ב. מכאן עבר בית-משפט קמא לבחון, האם מתקיים במשיב הסייג שבסעיף 34ז' לחוק העונשין, דהיינו, העדר שליטה.

מסביר בית-משפט קמא שדרישת השליטה מיישמת את העיקרון כי תנאי מוקדם להטלת אחריות פלילית היא יכולת הבחירה הפיזית בין קווי התנהגות שונים.

מוסיף בית-משפט קמא (בהסתמך בין היתר על הסקירה המובאת בספרם של רבין וואקי) שעקרונית ניתן לכלול בקשת המצבים שבסעיף 34ז' של חוק העונשין גם הפרעות נפשיות:

"ואין זה משנה אם העדר השליטה נבע מבעיה פיזית, או מבעיה נפשית, שאינה עולה כדי מחלת נפש. מה שחשוב הוא כי מי שעשה מעשה בהעדר שליטה – לא יהיה בר עונשין" (עמ' 62 סיפא של הכרעת הדין).

כ"ג. כותב בית- משפט קמא כי יש לבחון תנאי מצטבר נוסף והוא המסוגלות או אי המסוגלות לשלוט בהיווצרות התנאים להתרחשותה של אותה התנהגות (לעניין זה מסתמך בית-משפט קמא על דבריו של גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, הוצאת הקריה האקדמית אונו, חלק ג' עמ' 116 – 130).

מכאן שהסייג של העדר שליטה מציב מבחנים למקרה בו אדם עושה מעשה במצב של דליריום טרמנס. העיקרון הוא שמחד גיסא דליריום טרמנס איננו בגדר מחלת נפש, המהווה תנאי לתחולת הסייג של אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח' לחוק. מאידך גיסא העיקרון הנוסף הוא שאדם הפועל בדרך פעולה שלא היתה לו שליטה אמיתית לגביה, לא יישא (בהכרח) באחריות פלילית.

כ"ד. בד בבד יש להביא בחשבון מבחנים רלוונטיים נוספים כגון: הוראת סעיף 34יד' של חוק העונשין הקובע כדלקמן:

"(א) הוראות סעיף 34ז', 34יא' ו-34יב' לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן היישוב במקומו יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב...
(ב) במקרה כאמור בסעיף קטן (א), רואים את האדם כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה; נכנס אדם למצב כדי לעבור את העבירה, והיא מותנית גם בתוצאה, רואים אותו כמי שעבר את העבירה בכוונה".

כ"ה. מסביר בית-משפט קמא שהמבחנים הנוספים, כגון אלה הקבועים בסעיף 34יד' של חוק העונשין (כניסה למצב בהתנהגות פסולה), תואמים את המדיניות המשפטית הראויה כאשר בוחנים את מצבו המשפטי של מי שלקה בדליריום טרמנס. מוסיף בית-המשפט כי שונה מצבו של מי שנמצא במצב של דליריום טרמנס, והוכח שלא ידע שגופו נמצא במצב של גמילה, לעומת מצבו של מי שהחליט, במודע, "להיגמל" עצמאית, למרות שידע או היה צריך להיות מודע לסיכונים שבתהליך זה.

בנוסף, לפי הוראת סעיף 34 יד' הנ"ל, יש לבחון, מעבר למבחן הסובייקטיבי, גם בדרך של מבחן אובייקטיבי, הואיל וסעיף 34יד' מחייב את בחינת המצב גם במשקפיו של "אדם מן היישוב".

כ"ו. עוד מציין בית-משפט קמא ששונה מצבו של מי שנקלע מבחינה גופנית למצב של גמילה מאלכוהול, לעומת מצבו של מי שגופו נמצא במצב של גמילה מסמים מסוכנים, שהרי ברי שהסמים, בתור שכאלה, אינם חוקיים, לכן, שונה מצבו של מי שצורך סמים (ולכן הכניס את עצמו למצב בהתנהגות פסולה ובלתי חוקית) לעומת מי שאינו צורך סמים מסוכנים ונקלע, על כורחו, למצב פסיכוטי.

על יסוד כל אלה מסביר בית-משפט קמא שעצם הימצאותו של אדם במצב של דליריום טרמנס אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי יחול בעניינו הסייג של העדר שליטה, אלא יש להעמיק ולבחון את הסוגיות שעליהן עמד בית-משפט קמא בהכרעת הדין.

כ"ז. המדינה טענה בפני בית-משפט קמא שיש לבחון את עניינו של המשיב לפי הוראת סעיף 34ט' של חוק העונשין, דהיינו, סייג השיכרות, אך בית-משפט קמא קיבל את טענת הסניגור לפיה לא ניתן להחיל את הגנת השיכרות בענייננו ולו מן הסיבה ש"מצב של שיכרות מוגדר כ"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי..." (ההגדרה שבסעיף 34ט' (ד) של החוק). במקרה שבפנינו עסקינן במצב מנוגד, כלומר, "דווקא שלא בהשפעת חומר אלכוהולי גופו של הנאשם הגיב למחסור באלכוהול" (עמ' 64 סיפא של הכרעת הדין).

כ"ח. מוסיף בית-משפט קמא כי לא נעלמה מעיניו העובדה שבערב האירוע קיבל המשיב מגרושתו כ-40 גרם וודקה, אך בהיותו במצב זה היה כבר המשיב מצוי במצב פסיכוטי, כעולה מן הראיות, ולכן נתון זה אינו מעלה ואינו מוריד.
כ"ט. מסכם בית-משפט קמא את דבריו בפיסקה 42 של הכרעת הדין וכותב כי מדובר במשיב שהוכח מן הראיות שהובאו כי הוא לא היה מודע לכך שגופו נמצא בתהליך גמילה מאלכוהול. הוכח שהפסקת שתיית האלכוהול היתה מקרית ובלתי מתוכננת. כתוצאה מסיטואציה אקראית זו נכנס גופו למצב של גמילה, ובהמשך למצב פסיכוטי שבמהלכו סבר ששלושה זרים פרצו לביתו עם נשק קר ובכוונתם להרע לו ולחטוף את גרושתו.

לא הוכח שהמשיב ידע או צריך היה להיות מודע לקיומו של מצב רפואי של דליריום טרמנס.

אמנם, המשיב היה כבר במצב דומה לזה, אם כי במצב קל יותר באוקטובר 2009, אך הוכח שהמשיב כלל לא היה מודע למצבו, אם בזמן אמת, ואם לאחר שהסתיים, ולכן לא ניתן להסיק מכך מסקנות כלשהן לחובת המשיב.

גם לא נעלם מעיניו של בית-משפט קמא שגרושתו של המשיב ידעה אודות מצב אפשרי זה, אך מן האמירה הכללית כי "ברוסיה זה מוכר" לא ניתן להשליך על ידיעתו של המשיב הספציפי או על ידיעתו של "אדם מן היישוב".

על יסוד כל אלה קבע בית-משפט קמא שהמשיב איננו בר עונשין.

ל. נוסיף, להשלמת הדברים, שעם מתן הכרעת הדין הודיע הסניגור, בתשובה לשאלת בית המשפט, שאין לו התנגדות שהמשיב יוחזר למרכז הרפואי לבריאות הנפש טירת כרמל, וכי הפסיכיאטר המחוזי או מי מטעמו ישקלו את המשך הטיפול במשיב במסלול אזרחי. כך אכן הורה בית-המשפט בהחלטה שנתן ביום 29.7.10, לאחר השמעת הכרעת הדין נשוא הערעור.

ל"א. המדינה ממאנת להשלים עם הכרעת דין זו וערעורה המפורט והמנומק המשתרע על פני כ-20 עמודים מונח בפנינו. נציין, שבישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 30.12.2010 הסכימו באי כוחם של שני הצדדים להגיש את טיעוניהם בכתב, ואלה אכן מונחים בפנינו בהרחבה.

ל"ב. בנימוקי הערעור טוענת ב"כ המדינה שהמחלוקות בין הצדדים הן בעיקרן משפטיות, וכי מרבית הראיות הוגשו בהסכמה והמשיב גם הודה בעובדות כתב האישום.

המדינה מדגישה בנימוקי הערעור את הסיכון הרב שנבע ממצבו ומהתנהגותו של המשיב ביום ביצוע המעשים שבעשייתם הודה, ובלילה שקדם לו. כך, למשל, בערב שלפני האירוע רץ המשיב בתוך הבית עם הגרזן כי חיפש גנבים, ומדו"ח הפעולה ת/6 עלה כי לפי דבריה של גרושתו אין זו הפעם הראשונה שהמשיב מדמיין דברים וחושב שחטפו את גרושתו או שנכנסו גנבים לבית.

מציינת ב"כ המדינה שההזיות מהן סבל המשיב גרמו לו לנהוג באופן אלים ומסוכן. אמנם במקרה שבפנינו לא הסתיימו האירועים בתוצאה של פגיעה בגוף האדם, אך מקרים דומים לאלה הסתיימו בעבר, ועלולים לחזור ולהסתיים בעתיד, בתוצאה חמורה ואף קטלנית, שהרי לפי קביעותיו של בית-משפט קמא גם אילו היה המשיב ממית אדם תוך שימוש בסכינים שהחזיק בידיו באירוע זה, היו ההליכים המשפטיים כנגד המשיב מסתיימים במתן פטור מאחריות בפלילים לפי סעיף 34ז' לחוק.

ל"ג. למעשה, כך טוענת ב"כ המדינה, לפי קביעותיו של בית-משפט קמא, מאחר והמשיב אינו מבין ואינו מודע למצבו, הוא גם אינו מסוגל "ללמוד לקח" מאירועי הדליריום טרמנס אותם חווה ולכן גם בעתיד הוא יהיה פטור מאחריות פלילית במקרים כגון אלה ואף במקרים קשים וחמורים מאלה.

במובן מסויים, כך טוענת המדינה, המשיב קנה לו חסינות מהרשעה בפלילים, כל עוד הוא מתמיד בסירובו לקבל טיפול גמילה מאלכוהול, וכל עוד הוא נותר איתן בדעתו שהאירועים שהוא תיאר התרחשו במציאות ואינם בגדר הזיות.

מכאן טענת המדינה שיש בערעור זה חשיבות רבה לא רק בכל הנוגע לעניינו של המשיב עצמו, אלא גם נוכח החשיבות הכללית והעקרונית של הדיון וההכרעה בסוגיות אלה.

ל"ד. ממשיכה ב"כ המדינה ומציינת שהמשיב היה מכור לאלכוהול ובמשך שנים צרך כמויות גדולות של משקאות משכרים. בשנה ומחצה שקדמה לאירועים נשוא כתב האישום, החמירו הרגלי השתיה של המשיב (לאחר פיטוריו) והוא נהג לצרוך כמות גדולה של כ – 200 – 300 גרם אלכוהול מידי יום או כמעט מידי יום. כתוצאה מכך היה המשיב משתכר ולעובדה זו הוא היה מודע, אם כי, לדבריו, חש בריא וחזר הביתה מבלי לפגוע באיש.

לעניין השימוש הכבד והפסול שעשה המשיב במשקאות אלכוהוליים מפנה ב"כ המדינה לחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר ורד טל מיום 10.3.10 (נ/1) ולדו"ח טיפול-פסיכיאטר של ד"ר אורי יאצקר מבית חולים רמב"ם מיום 1.3.10, ולהודעת גרושתו של המשיב (ת/13).

טוענת ב"כ המדינה שהמשיב, כמתמכרים אחרים, סירב להכיר בבעיית ההתמכרות שלו לאלכוהול, ראה עצמו כאדם בריא, והקל ראש בחומרת הרגלי השתיה שלו והשפעתם הגופנית והנפשית עליו. יחד עם זאת, היה המשיב מודע לכך שהוא צורך משקאות אלכוהוליים בכמויות נכבדות והוא היה מודע לכך שהוא שותה הרבה ולשוכרה.

בני משפחתו של המשיב הבחינו בכך, ותיארו בפני הרופאים מצב קודם של דליריום טרמנס.
טוענת המדינה כי מאחר ובני המשפחה של המשיב נהגו לבקש ממנו שיחדל לשתות ושיפנה לטיפול גמילה, סביר להניח שהם אף שוחחו איתו והביאו לידיעתו שהוא היה נתון להזיות בדבר גנבים ופורצים באירוע הדליריום הקודם מאוקטובר 2009. למרות זאת סירב המשיב לפנות לטיפול גמילה מאלכוהול, כך עולה מהודעת גרושתו של המשיב (ת/13) שפנתה לחוקר ואמרה לו "אולי אתם יכולים לעזור לי לשלוח אותו בכוח לטיפול".

בית-משפט קמא סבר אמנם שהמשיב לא היה מסוגל ללמוד לקח ממצב הדליריום טרמנס הקודם שלקה בו, הואיל ובזמן אמת הוא לא היה מודע למצבו, אך המדינה חולקת על קביעות אלה של בית-משפט קמא ועל המשמעות המשפטית שיש להפיק מכך.

ל"ה. לטענת המדינה, מצב הדליריום טרמנס בו לקה המשיב הוא תולדה ברורה, מוכרת, וחד משמעית של צריכת משקאות משכרים על-ידי המשיב במשך שנים רבות, במיוחד בשנה ומחצה שלפני האירוע, וכן בערב שקדם לביצוע המעשים נשוא הדיון.

מכאן טענת המדינה שאין חשיבות מרובה לשאלה אם חדל המשיב לשתות במשך שלושה ימים, שבוע או יותר, בטרם נכנס למצב הפסיכוטי ובטרם ביצע את המעשים הפליליים.

לעניין זה טוענת המדינה בסעיף 30 של נימוקי הערעור:

"כל עוד הקשר הסיבתי בין המצב הפסיכוטי (שהוא חלק מתסמיני הדליריום טרמנס) לבין צריכת המשקאות המשכרים הוכח במידה הנדרשת, הרי שאין חשיבות לפרק הזמן שחלף בין שתיית הכוס האחרונה של וודקה או וויסקי, לבין תחילת המצב הפסיכוטי וביצוע המעשים הפליליים".

ל"ו. לטענת המדינה, הסייג של אי שפיות הדעת אינו חל על המשיב. לטעמה, המצב הפסיכוטי ממנו סבל המשיב הוא מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, והסייג הרלוונטי בענייננו הוא "שיכרות".

טוענת המדינה שהגורם למצב הפסיכוטי של דליריום טרמנס איננו מחלה שהתפתחה בנפשו של המשיב מבלי שהיתה לו שליטה עליה. אלמלא היה המשיב שותה כמויות גדולות של אלכוהול בהתמדה ועל פני תקופה ארוכה בטרם האירוע הוא לא היה לוקה בתסמונת הדליריום טרמנס.


תסמונת זו היא אחת מן ההפרעות הגופניות, נפשיות, התנהגותיות הנובעות משימוש בחומרים פסיכואקטיביים. מציינת המדינה, תוך הסתמכות על מדריך ה- 10-ICD, שהדליריום מופיע לעיתים בזמן שתיה מרובה, לעיתים בזמן גמילה חלקית, ולעיתים בזמן גמילה מלאה מאלכוהול. מכאן שהתסמונת אינה ספציפית להפסקת שימוש באלכוהול אלא מתרחשת גם תוך כדי שתיית משקה אלכוהולי, ולכן אין הצדקה להבחין בין דליריום טרמנס המתרחש תוך כדי צריכת אלכוהול, לבין דליריום המתפתח על פני פרק זמן שלאחר צריכת האלכוהול, וזאת כל עוד ברור ונקבע על ידי בית המשפט שמדובר בדליריום טרמנס שתולדתו בהרגלי צריכת אלכוהול.

ל"ז. לדעת המדינה אין בסיס לאבחנה בין פסיכוזה (דליריום טרמנס) שנגרמה עקב צריכת אלכוהול, אך לאחר הפסקת הצריכה, לבין פסיכוזה שנגרמה עקב אלכוהול תוך כדי צריכתו.

אמנם, לדעת בית משפט קמא במקרה הראשון הגנת השכרות אינה רלוונטית, והיא תחול רק במקרה השני, ואולם, לדעת המדינה אין מקום לאבחנה כזו, וגם לא ברור איזו הפסקה תיחשב כהפסקת שתיית אלכוהול המוציאה את המשתמש מגדר הגנת השכרות?

המדינה סבורה שאין להחיל דין אחד על מי שלקה בפסיכוזה וביצע מעשים פליליים תוך כדי שתיית אלכוהול, ודין שונה על מי שלקה בפסיכוזה מספר שעות או מספר ימים לאחר השתייה, הגם שבשני המקרים הגורם המוסכם להתפרצות הפסיכוזה זו צריכת אלכוהול.

ל"ח. מקשה המדינה וטוענת שאילו היה המשיב דוקר למוות עובר אורח שלפי הזיותיו איים לשדוד אותו, כיממה או יותר לאחר ששתה אלכוהול לאחרונה, הוא היה מופטר מאחריות פלילית בגין העדר שליטה, ולעומת זאת אילו שתה אלכוהול כהרגלו ודוקר למוות עובר אורח בגלל הזיות כאמור, היה בית המשפט קמא מחיל עליו את הסייג של השכרות ומורשע בהריגה (אם כי לא ברצח).

תוצאות סותרות אלה, הגם שנקבע שהגורם לפסיכוזה בשני התרחישים זו צריכת אלכוהול ממושכת ובכמויות גדולות, אינה צודקת ואינה מתיישבת עם לשונו ורוחו ומטרתו של סעיף 34 ט' לחוק העונשין.

ל"ט. ב"כ המדינה מדגישה שבחוות דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל (נ/1) צויין שמדובר בדליריום טרמנס Due to alcohol use disorder ואבחנה זו לא השתנתה בסיום ההסתכלות.

אמנם בעדותה בעמ' 13 לפרוט' אמרה ד"ר ורד טל שהדליריום טרמנס זו הפרעה כתוצאה מאי-שתיית אלכוהול, אך הדבר סותר את הגדרת דליריום טרמנס שבמדריך הסיווג
10-ICD .

מכל מקום לפי חוות הדעת של ד"ר ורד טל (נ/1) המקור והגורם להתפרצות המצב הפסיכוטי הוא השימוש באלכוהול, וכך גם בעדותה בעמ' 10 לפרוט'.

מ'. טוענת איפוא המדינה שהמשיב אינו סובל ממחלת נפש כלשהיא והמצב של דליריום טרמנס נובע מן השימוש המסיבי שלו באלכוהול. אין להפריד בין השימוש באלכוהול לבין הפסיכוזה בה לקה המשיב, גם אם זו התפרצה במהלך הפסקת שתיית אלכוהול, וזאת לאחר חודשים ושנים של שתיית אלכוהול, בכמויות גדולות, וכמעט יום יום.

המדינה אינה חולקת שבעת ביצוע העבירה היה המשיב במצב פסיכוטי ולא מסוגל היה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, ולא היה אחראי למעשיו, אולם היא חולקת על מסקנתה המשפטית של ד"ר טל, שאינה מומחית בפסיכיאטריה משפטית, ומכל מקום ההכרעה בשאלה אם המשיב אחראי למעשיו או פטור מאחריות פלילית, היא בגדר מלאכתו של בית המשפט בלבד.

מ"א. המדינה סבורה שהסייג החל בעניינו של המשיב הוא סעיף 34 ט' לחוק ולא היה מקום לקבוע שהסייג לא חל משום שגופו של המשיב הגיב למחסור באלכוהול כפי שקבע בית משפט קמא.

לטענת המדינה אין לצמצם את המונח "השפעת חומר אלכוהולי" ולקרוא לתוכו דרישה של זמניות או מיידיות. השפעת האלכוהול אינה מצטמצמת לזמן הצריכה בלבד ואינה פגה ברגע סיום פינוי האלכוהול מן הדם. כשעסקינן בצריכה מסיבית ומתמשכת של אלכוהול ההשפעה על הגוף, המוח, והנפש, היא לטווח זמן קרוב ורחוק, השפעות מיידיות והשפעות עתידיות ומצטברות.

התופעות של התמכרות והזדקקות לאלכוהול בתקופות הפסקת צריכה הן חלק מהשפעת השימוש באלכוהול, על מוחו, נפשו, וגופו של המשתמש.

השימוש מחד גיסא, והפסקת השימוש באידך גיסא, הם שני צדדים של אותה מטבע, והאבחנה ביניהם אינה מוצדקת, ומביאה לתוצאה בלתי רצונית.

מ"ב. לטענת המדינה הפרשנות הראויה לסעיף 34 ט' תביא להחלת ההסדר הקבוע בו על כל מי שנקלע ל"מצב של שכרות". דהיינו, על כל מי שבשעת מעשה היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה, בהשפעת אלכוהול, בין אם האלכוהול נצרך בזמן הכניסה למצב השכרות, ובין אם האלכוהול נצרך קודם לכן (כך שתוצריו המפורקים כבר הופרשו מן הגוף).

לטענת המדינה כל המשתמש בחומרים אלכוהוליים יש להחזיקו כמי שיודע שהשימוש בהם מעמידו בסיכון ללקות בהשפעות המזיקות של האלכוהול על מצבו הגופני, הנפשי והקוגניטיבי, ועל מצבי הפסיכוזה והדליריום הנובעים מן השימוש בהם. התפרצות תופעות שליליות אלה ידועה. אין הצדקה להחלה שונה של ההסדר הפלילי הרלוונטי בהתאם לעיתוי שבו עלולות להתפרץ התופעות הנפשיות החריגות, לרבות פסיכוזה של השימוש באלכוהול.

מ"ג. לטענת המדינה אין הצדקה לאבחנה שעשה בית משפט קמא בין הפסקת שתייה שמטרתה גמילה מאלכוהול לבין הפסקת שתייה אקראית ללא מטרת גמילה.

בית משפט קמא סבר שהואיל והמשיב לא ניסה להיגמל משתייה, אלא הפסיק לשתות באופן אקראי, הוא לא היה מודע לכך שגופו נכנס למצב של חוסר באלכוהול ושהוא בסיכון של כניסה למצב של דליריום טרמנס. אבחנה זו, לדעת המדינה, אינה מוצדקת ואינה מתיישבת עם הוראת סעיף 34 ט' לחוק העונשין.

לטענת המדינה מוחזק המשיב כמודע להשלכות המזיקות האפשריות של צריכת אלכוהול, לרבות מצבי פסיכוזה שהוא עלול לסבול מהם בתקופות צריכה ובתקופות של הפסקת צריכה.

מ"ד. עוד טוענת המדינה ששגה בית משפט קמא כשהתעלם מן העובדה שהמשיב צרך 40 גרם וודקה בלילה שקדם לאירוע.

לטענת המדינה קשה לאמוד את השפעת צריכת האלכוהול על המשיב בלילה שקדם לאירוע ולא ניתן לקבוע חד משמעית שלא היתה לה השפעה על התנהגותו ומצבו הנפשי של המשיב. ככל שהפסקת שתייה היא עובדה רלוונטית, כי אז צריכת אלכוהול היא בוודאי רלוונטית, והיה מקום לייחס משמעות לכך שהמשיב המשיך לצרוך אלכוהול, ולו בכמות קטנה, לפני עשיית המעשים בהם הודה.
אין לשלול שלצריכת החומר האלכוהולי היתה השפעה על מצבו הנפשי של המשיב ועל ההזיות מהן סבל בבוקר האירוע.

מ"ה. לטענת המדינה שגה בית משפט קמא משדחה את טענתה כי הסייג הרלוונטי בעניינו של המשיב הוא סייג השכרות. המקור והגורם למצב הפסיכוטי קצר המועד ממנו סבל המשיב הוא שימוש ממושך ופסיבי בחומרים אלכוהוליים ולכן הסייג שחל הינו סייג השכרות לפי סעיף 34 ט' לחוק העונשין.

עוד טוענת המדינה שהמשיב גרם למצב השכרות בו היה נתון בהתנהגות נשלטת ומדעת. לפי סעיף 34 ט' (ב) יש לראות את המשיב כמי שעשה את המעשים במחשבה פלילית ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו ואשר אינן דורשות יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" להשלמתן.

מ"ו. לפי עמדת המדינה, אין מקום להחיל על המשיב את ההסדר הקבוע בסעיף 34 ז' לחוק הואיל ויש בכך עקיפה של ההסדר שנקבע בחוק העונשין לטיפול בתופעת השכרות.

לטענת המדינה אין להרחיב את הסייג של העדר שליטה באופן שיחול גם על מעשים שנעשו בגלל הפרעות נפשיות, הפרעות בהתנהגות, או הפרעות אישיות, ובוודאי לא על מקרים של הפרעות נפשיות והפרעות בהתנהגות שמקורן בשימוש באלכוהול, בסמים או בחומרים משכרים.

מ"ז. לפי עמדת המדינה, סעיף 34 ז' לחוק העונשין איננו מתייחס למעשה שנעשה עקב דחף נפשי ושהעושה אינו יכול להתגבר עליו. טוענת המדינה שהמחוקק הגדיר בסעיף 34 ח' לחוק העונשין את התנאים והיקף ההגנה מפני אחריות פלילית בה יוכל לזכות מי שעשה עבירה עקב ליקוי שכלי או מחלה שפגעה ברוחו, כשהסדר זה מלווה בהסדר חוקי להמשך אשפוז או טיפול פסיכיאטרי כפוי.

בנוסף, בסעיף 34 ט' לחוק העונשין מתייחס המחוקק למצב נפשי חולני עקב צריכת חומרים פסיכואקטיביים כגון אלכוהול. לכן, לטענת המדינה, הרחבת הסייג של העדר שליטה גם על הפרעות נפשיות שאינן חוסות תחת הגנת אי שפיות או הגנת השכרות, אינה מתיישבת עם נוסח סעיפי החוק וההסדרים הקבועים בו, והיא בעלת השלכות חמורות ובלתי רצויות, שהרי מי שיופטר מאחריות לפי סעיף 34 ז' לחוק, עקב הפרעה נפשית שאינה עולה כדי הגנת אי שפיות (לפי סעיף 34 ח'), ושאינה מבססת שכרות לפי סעיף 34 ט' לחוק, לא יאושפז, לא יטופל פסיכיאטרית, לא ייענש וגם לא ניתן יהיה לחייבו להיות בפיקוח ובטיפול של קצין מבחן ולעבור טיפולי גמילה מאלכוהול או מסמים.

מ"ח. לחילופין, טוענת המדינה ששגה בית המשפט משקבע שלא חלה על המשיב הוראת סעיף 34 יד' לחוק (כניסה למצב והתנהגות פסולה). מוסיפה המדינה שהמשיב איננו חולה נפש וחוסר הנכונות שלו להכיר בבעיותיו ולהודות בכך שסבל ממצב פסיכוטי והָזָה, איננו כזה שיכול לפטור אותו מאחריות פלילית.
לטענת המדינה המשיב ידע, ואדם מן הישוב במקומו בוודאי שהיה יודע, ששתייה ממושכת ומסיבית של משקאות אלכוהוליים כרוכה בכל אותם סיכונים, לרבות מצבי דליריום ומחשבות שווא מהם סבל המשיב בזמן האירוע. גם אם צריכת אלכוהול במינונים גבוהים אינה בגדר עבירה, הרי היא בגדר התנהגות מסוכנת ופסולה. פרשנות משפטית ראויה של סעיף 34 יד' לחוק מחייבת לראות בצריכת אלכוהול במינונים גבוהים משום התנהגות פסולה.

מ"ט. לדעת המדינה יש להחיל את ההסדר המשפטי שבסעיף 34 ט' לחוק העונשין על מי שעשה שימוש בחומרים משכרים תוך כדי ביצוע המעשים האסורים, וכן על מי שעשה שימוש בחומרים אלה מספר שעות לפני כן, כמו גם על מי שעשה שימוש בחומרים המשכרים פרק זמן ארוך יותר לפני כן, ובלבד שהוכח לבית המשפט ברמת הוכחה הנדרשת בפלילים הקשר הסיבתי בין השימוש בחומרים המשכרים לבין המצב הנפשי המיוחד שבעטיו בוצעו מעשים אלה.

נ'. על יסוד כל אלה עותרת המדינה לביטול הכרעת הדין של בית משפט קמא ולקבוע שהמשיב אינו זכאי לפטור מאחריות בפלילים לפי הסייג של "העדר שליטה" שבסעיף 34 ז' לחוק העונשין, ולקבוע כי הסייג הרלוונטי בעניינו של המשיב הוא סייג השכרות. במסגרת סעיף זה יש להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו.

עוד עותרת המדינה להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך סיום הדיון בעניינו של המשיב וגזירת דינו.

עד כאן תמצית טענות המדינה.

נ"א. הסניגור עותר לדחיית הערעור וזאת בהתבסס על אחת או יותר מטענות ההגנה החלופיות שנטענו (וחלקן לא נדונו) על ידי המשיב בסיכום טענותיו בכתב בפני בית משפט קמא. לטענת המשיב במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו הוא נעדר יסוד נפשי הנדרש להרשעה, ולחלופין התקיים בו סייג אחד או יותר לאחריות פלילית: העדר שפיות, העדר שליטה, טעות במצב דברים בשילוב עם הגנה עצמית, ו/או הגנת בית המגורים ו/או צורך, וכן טוען המשיב שמתקיימת בעניינו טענת "הגנה מן הצדק" עקב אכיפה בררנית ומפלה של הדין הפלילי, וכי מעשיו, בשים לב למצבו המיוחד, חוסים תחת ההגנה של "זוטי דברים".

נ"ב. לטענת הסניגור ערעור המדינה מפרט את העובדות באופן סלקטיבי, מסתמך באופן שגוי על אסמכתאות, תוקף ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא ודורש מבית המשפט סעד תיאורטי.
כמו כן טוען הסניגור שהמדינה טוענת טענות רפואיות בערעורה מבלי להביא חוות דעת הסותרת את חוות הדעת הפסיכיאטריות של הרופאה ד"ר ורד טל. לטענת הסניגור לא היתה למשיב יכולת שכלית או רצונית להבין את משמעות התנהגותו, לשלוט בה, ולהתנהג לפי הכללים החברתיים, ולכן מדובר במי שהיה נעדר כשרות פלילית.

נ"ג. עוד טוען הסניגור שהמשיב, שהינו נעדר עבר פלילי, איננו מסוכן לאיש לאחר שעבר אשפוז ממושך במרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל, זאת לאחר שבשלב הערר על החלטת כב' השופטת קראי-גירון בכל הקשור למעצרו של המשיב, הושגה הסכמה בין הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה לפיה ישהה המשיב במעצר בתנאי אשפוז בבית החולים טירת כרמל עד תום בירור דינו. בין היתר טוען הסניגור שהמשיב הוא זה שהזעיק את המשטרה למקום האירוע לאחר שחש בסכנה המדומה עקב מצבו הרפואי-נפשי, ולאחר שקיבל המשיב טיפול פסיכיאטרי ממושך ביותר בבית החולים טירת כרמל לא נשקפת ממנו כל מסוכנות.

טוען הסניגור שהמשיב לא הפסיק את הטיפול גם לאחר הכרעת הדין בעניינו והוא שוחרר מבית החולים רק לאחר שהשלים את הטיפול לשביעות רצונם של רופאיו, וגם כיום הוא מצוי במעקב בית החולים טירת כרמל.

נ"ד. הסניגור טוען גם ששוגה המדינה בתפיסתה לפיה במקרה שסייג השכרות חל לא יוכל הנאשם לטעון לקיום סייג של אי שפיות או כל סייג אחר כגון הגנה עצמית מדומה או צורך מדומה הואיל והגנה אחת אינה שוללת קיומה של הגנה מקבילה. לכן, מצב של שכרות אינו מונע קיום הגנה לפי סעיף 34 ח' או לפי סעיף 34 ז' לחוק העונשין.

לענין זה מפנה הסניגור לע"פ 5266/05 זלנצקי נגד מדינת ישראל, מיום 22.2.07, פסק דינה של השופטת ארבל כשהנאשם העלה שם ארבע טענות הגנה, ובית המשפט בחן כל טענה בנפרד.

הסניגור טוען עוד שמצב פסיכוטי יכול לנבוע גם מגמילה או המנעות מצריכת אלכוהול, כפי שארע בעניינו של המשיב, כשם שצריכת אלכוהול יכולה להביא לשינוי כימי בגוף ולגרום לליקוי שכלי.
כמו כן, שימוש באלכוהול יכול לשמש "טריגר" הגורם להתפרצות מחלה או התקף פסיכוטי.

נ"ה. כמו כן טוען הסניגור שאין לייחס למשיב כניסה למצב ב"התנהגות פסולה". המשיב נמנע מלצרוך אלכוהול כשבועיים-שלושה לפני האירוע נשוא כתב האישום והדבר הביא להופעת דליריום טרמנס.


לא ניתן לומר שהתנהגות המשיב היתה משום "התנהגות פסולה", שהרי מחוות הדעת הפסיכיאטריות ושאר הראיות עולה שההתקף הפסיכוטי של דליריום טרמנס נגרם למשיב רק עקב אי-צריכת אלכוהול, ואין המדובר במצב פסיכוטי עקב צריכת סמים או עקב צריכת אלכוהול. המצב הפסיכוטי אירע דווקא משהפסיק המשיב לצרוך אלכוהול.

נ"ו. בנוסף טוען הסניגור שאין מקום להתערבות בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית משפט קמא.

טוען הסניגור שהמדינה לא הצביעה על כל חריג שיש בכוחו כדי להביא להתערבות בממצאים העובדתיים המבוססים של בית משפט קמא.

לטענת הסניגור מתקיימים בעניינו של המשיב הן הסייג מחמת אי שפיות לפי סעיף 34 ח' של חוק העונשין, והן הסייג של העדר שליטה לפי סעיף 34 ז' של חוק העונשין, כמו גם הסייג בענין שכרות לפי סעיף 34 ט' לחוק העונשין. כל אלה אף מעוגנים לפי עמדתו של הסניגור בפסיקה אליה הוא מפנה.

נ"ז. לענין העבירה של החזקת סכין מוסיף הסניגור שזו עבירה של "כוונה מיוחדת" ולא ניתן להרשיע בה את המשיב אף לשיטת התביעה. העבירה של החזקת סכין אינה מתקיימת מקום שהמטרה להחזקת הסכין כשרה, והרי המשיב היה משוכנע שהמטרה של החזקת הסכין כשרה כי סבר שנשקפת לו סכנת חיים ממשית (מדומה) שחייבה אותו לברוח מבעד לחלון ביתו.

כשמדובר בעבירות של כוונה מיוחדת (עבירת מטרה) לא ניתן להרשיע נאשם, גם כשמדובר במצב של כניסה מרצון למצב שכרות. כך לטענת הסניגור עולה מסעיף 34 ט' לחוק העונשין.

נ"ח. בנוסף לכל אלה מפנה הסניגור לסייגים או הגנות נוספות שאליהם היפנה בסיכומיו בפני בית משפט קמא: טעות במצב דברים בשילוב עם הגנה עצמית (מדומה) ו/או הגנת בית המגורים ו/או צורך מדומה ו/או הגנה מן הצדק עקב אכיפה בררנית, וכן זוטי דברים.

על יסוד כל אלה מבקש הסניגור לדחות את ערעור המדינה ולקבוע שבעת ביצוע העבירות נשוא הדיון לא היתה למשיב כשרות פלילית ואין להרשיעו בעבירות שיוחסו לו.

ב"כ המדינה הגישה את תגובתה לטענותיו של הסניגור.

נ"ט. עתה לאחר שהבאנו בתמצית את טענות הצדדים (שגם היפנו אותנו לאסמכתאות, כל אחד מנקודת מבטו כמובן) עלינו להכריע בערעור המונח בפנינו.
ס'. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין (פיסקה 28) שיש לבחון בענייננו שני סייגים מרכזיים:
אי-שפיות לפי סעיף 34 ח' של חוק העונשין, והעדר שליטה לפי סעיף 34 ז' של החוק.

באשר לתנאי המקדמי של אי-שפיות (סעיף 34 ח' של חוק העונשין) קבע בית המשפט שסייג זה אינו חל. אמנם המשיב היה נתון במצב פסיכוטי, אך רק נאשם החולה במחלה שפגעה ברוחו (חולה במחלת נפש) יוכל להיכנס לגדר סעיף 34 ח' של חוק העונשין. לענין מצב ה"דליריום טרמנס" שהמשיב היה נתון בו, קבע בית משפט קמא שאין להכלילו במסגרת הגדרת מחלת נפש בציינו שמצב הדליריום טרמנס הוא מצב נקודתי חולף השונה ממרבית המצבים שנכללו בסעיף 34 ח' לחוק העונשין.

ס"א. בית משפט קמא כותב בהכרעת הדין שבחלק ניכר מן המחלות (סכיזופרניה, פרנויה וכו') אין לחולים שליטה על התפרצות המחלה, היקפה, ועצמתה, ואילו הדליריום טרמנס פורץ מחמת מעשה או מחדל (הפסקת שתייה) של מי שלוקה בו.
עוד כותב בית המשפט שללוקה בדליריום טרמנס יש שליטה עליו (אם כי לא בהכרח במודע): הן על עצם קיומו, והן על עוצמתו ותזמונו, ובניגוד למחלות הנפש הקלאסיות, הדליריום טרמנס ניתן לצפיה מראש.

ס"ב. גם אנו סבורים שמצב הדליריום טרמנס אינו מצוי בגדרי סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34 ח' של חוק העונשין.

ב- ICD-10 , מדריך הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, מהדורת 1996, עמ' 90-91, נכתב בפרק שכותרתו "מצב גמילה עם דליריום" כך:

"בסעיף זה יש לקודד דליריום טרמנס..... הנובע משימוש באלכוהול. דליריום טרמנס הוא מצב טוקסי-בלבולי שמשכו קצר אך תכופות הוא מסכן את החיים, ונלוות לו הפרעות גופניות. בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על-פי רוב אחרי הפסקת השתייה. במקרים מסויימים ההפרעה מופיעה בזמן אירוע של שתייה מרובה, ואז יש לקודדה כאן.
סימפטומים מקדימים של דליריום טרמנס כוללים חוסר שינה, רעד ופחד. ייתכן שפרכוסי גמילה יקדמו להופעת סימפטומים אלה. המשולש הקלאסי של סימפטומים כולל: ערפול הכרה ובלבול, הזיות ואשליות מלאות חיים המתבטאות בכל אחד מהחושים, ורעד בולט . בדרך כלל מופיעים גם מחשבות שווא, אי-שקט, חוסר שינה או היפוך של מחזור השינה ופעילות – יתר אוטונומית".
ס"ג. סעיף 34 ח' של חוק העונשין קובע:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש.... "
(ההדגשה שלנו).

הגדרת דליריום טרמנס כמצוטט לעיל אינה עונה על התנאי הנדרש בסעיף 34 ח' של חוק העונשין.

אנו גם מפנים לעדותה של הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל, עמ' 10 לפרוט':

"ש. זאת אומרת מצב הדליריום שהיה לנאשם היה אך ורק בגלל שימוש באלכוהול או הפסקה בשימוש.
ת. נכון.
ש. מצב הדליריום לא נבע ממחלת נפש שקיננה בנאשם.
ת. נכון".

אמנם, בחוות דעתה מיום 10.3.10 (נ/1) קבעה ד"ר ורד טל:

"אני קובעת כי בעת ביצוע העבירה הנבדק היה שרוי במצב פסיכוטי, לא מסוגל להבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור, ולכן אינו אחראי למעשיו אז.....".

ואולם, ד"ר ורד טל עצמה הסבירה בעדותה עמ' 11 לפרוט':

"אשמח לשפוך אור על הסוגיות הרפואיות. אינני פסיכיאטרית משפטית ואיני סבורה שאני יכולה לתרום בהיבט המשפטי ובאבחנות שבין הגנת שפיות הדעת והגנת השכרות וכו'".

וכן בתשובה לשאלת בית המשפט בעמ' 14 לפרוט':

"אני אכן לא יכולה לתרום באבחנות המשפטיות בנוגע להגדרת מחלת נפש כן או לא".




ס"ד. אנו גם מפנים ל-ע"פ (מחוזי חיפה) 6235-07-09 מדינת ישראל נגד קאדריה (מיום 4.3.10):

"בבוא בית המשפט לקבוע אם עומדת לנאשם הגנת אי שפיות, יש משקל לחוות דעתו של המומחה בתחום בריאות הנפש. אך, חוות דעת זו, ככל ראיה אחרת, אינה ראייה בלעדית. חוות הדעת היא רק חלק ממכלול הראיות הנוגעים להתנהגותו ולמעשיו של הנאשם, ובית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות, הרפואיות והמשפטיות.... יתכנו מקרים בהם למרות חוות דעת המומחה בית המשפט יפסוק כי מהבחינה המשפטית הנאשם לא עומד בתנאי הפטור".
(ההדגשה שלנו).

ס"ה. לסיכום הדברים: בכל הנוגע לסייג של אי-שפיות הדעת, גם אנו סבורים שבנסיבות הענין שלפנינו אין תחולה לסייג זה.

לאי-תחולתו של סייג אי-שפיות הדעת, יש גם השלכה על האמצעים שניתן לנקוט בהם על פי חוק בעניינו של נאשם שביצע עבירה בהיותו במצב פסיכוטי עקב דליריום טרמנס.

סעיף 15 של החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, קובע אפשרות של אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט, ואולם, יישומו של סעיף זה אפשרי רק לגבי "חולה" כהגדרתו באותו חוק, דהיינו, "אדם הסובל ממחלת נפש".

המשיב סבל אמנם ממצב פסיכוטי עקב דליריום טרמנס, אך מצב זה איננו מוכר כמחלת נפש, וממילא אין לחוק לטיפול בחולי נפש תחולה לגביו ולכן גם לא ניתן לנקוט לגבי המשיב באמצעים שחוק זה קובע.
לענין זה עיינו והשוו: פסק דינו של כב' השופט נ. הנדל, בתיק ב"ש (מחוזי באר שבע) 6009/97, מדינת ישראל נגד ליסיאקוב, מיום 13.1.97, החלטתו של ס. הנשיא י. בנאי, בע"פ (מחוזי באר שבע) 7472/97 מדינת ישראל נגד הועדה הפסיכיאטרית המחוזית – דרום ואיגור ליסיאקוב, מיום 3.3.98, ומאמרו של כב' השופט יצחק בנאי "פגיעתם הרעה של נאשמים חולי נפש ונעדרי אחריות פלילית" בגליון מס' 24 של "רפואה ומשפט" מאי 2001.

עוד אנו מפנים למאמרם של שמואל וולפמן וטלי שקד: "מחלות הנפש בחקיקה ובפסיקה במשפט האזרחי בהתאם להתפתחותה של הפסיכיאטריה הדינמית – מקטגוריזציה לפונקציונליות", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 3, תש"ע, עמ' 44, וזאת מתוך התייחסות גם למאמרו של ד"ר גבריאל הלוי "בחינה מודרנית של סייג אי שפיות – הדעת בדיני העונשין לפי התפתחותה של הפסיכיאטריה הדינמית – מקטגוריזציה לפונקציונליות", משפט רפואי וביו אתיקה 3 (2010).
ד"ר הלוי מבקר במאמרו את הגישה המשפטית המשתיתה את קביעותיה על קטגוריזציה דווקנית של מחלות הנפש.

המחברים וולפמן ושקד מסכימים במאמרם עם מסקנתו זו של המחבר הלוי. גם לדעתם אין להשתמש במבחן הקטגוריזציה כי אם בפונקציונליות, דהיינו, לא בשֵם של מחלת הנפש או ההפרעה הנפשית אלא בהשלכותיה על חיי היום יום וההתנהגות נשוא הבדיקה.

לדעת המחברים וולפמן ושקד, הנחת הבסיס בחקיקה שעניינה חולי נפש צריכה להיות לפי הפונקציונליות (תיפקוד החולה) ולא הקטגוריזציה של הגדרת המחלה, או לחלופין, לפי תוצאת המחלה, ולא הגדרתה הקטגורית.

המחברים המלומדים מתייחסים לסוגיה זו בהיבט של המשפט האזרחי והחקיקה הנוגעת למחלות הנפש ומציינים, כי הפסיקה והחקיקה:

"הנוגעת למחלות הנפש אינם משוחררים מהתלבטות ומסתירות הנובעות מהמתח המובנה שבין גישת הקטגוריזציה לגישת הפונקציונליות בכל הקשור למחלות הנפש" (שם, בעמ' 47).

מכל מקום, נדגיש כי בענין נשוא הדיון שבפנינו, וכמבואר כבר לעיל, הגדרת הדליריום טרמנס אינה עונה על התנאי הנדרש בסעיף 34 ח' של חוק העונשין (סייג אי-שפיות הדעת), וכעולה מעדותה של הפסיכיאטרית ד"ר ורד טל מצב הדליריום טרמנס לא נבע ממחלת נפש שקיננה במשיב.

ס"ו. מכאן עלינו לעבור לסייג הנוסף שנדון על ידי בית משפט קמא, דהיינו, העדר שליטה לפי סעיף 34 ז' של חוק העונשין:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפיה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפקלטורית או עוויתית, בשעת שינה או במצב של אוטומטיזם, או של היפנוזה".

כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, כותב לגבי סייג זה בספרו "על הדין בפלילים" חלק ראשון מהדורת תשס"ה-2004, עמ' 471:

"הדיבור "שליטה", מבטא כאן את מושג ה"רצייה"; שמשמעותו היא, כידוע, ה"יכולת" לבחור בין קווי התנהגות שונים – לאמור: היכולת לבחור (קרי: לקבוע) אם לעשות את המעשה (לרבות המחדל) המהווה את העבירה אם לאו – כתנאי להתגבשותה לאחריות לביצועה של עבירה; ולפי הגישה החדשה – כתנאי "לפליליותו" של המעשה. ויודגש כבר כאן: המדובר בעצם קיומה של יכולת השליטה והתנהגותו הפיזית של האדם הנוגע בדבר; להבדיל מעשיית שימוש בפועל ביכולת זו....".

בע"פ 2788/96, אבלים נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3) 183 מציין כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, כי:

""היכולת להימנע מעשיית המעשה" מבטאת את "כושר השליטה", קרי: דרישת ה"רצייה", וכושר זה מהווה, כידוע, תנאי יסוד לנשיאה באחריות פלילית כמתחייב מן הסייג הקבוע בסעיף 34 ז' לחוק העונשין".

דברים אלה מאוזכרים גם על ידי כב' השופטת מ. נאור בע"פ 9258/00, נטרשווילי נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(2) 673, בעמ' 680.

ס"ז. כאמור כבר לעיל, קבע בית משפט קמא כי הגנת השכרות (סעיף 34 ט' של חוק העונשין) אינה חלה בענייננו ולו מן הסיבה שמצב של שכרות מוגדר כמצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי ואילו המשיב לא היה מצוי בהשפעת חומר אלכוהולי, אדרבא, במועד שבו התבצעו המעשים נשוא כתב האישום היה גופו של המשיב מצוי בתגובה למחסור באלכוהול עקב תקופה של הפסקת שתייה.

לעומת זאת, כך הוסיף וקבע בית משפט קמא, היה המשיב מצוי במצב פסיכוטי מחמת הפסקת שתיית אלכוהול מקרית, ובלתי מתוכננת, מבלי שהמשיב ידע או צריך היה להיות מודע לקיומו של מצב רפואי של דליריום טרמנס.

לדעת בית משפט קמא התנאי המקדמי של העדר שליטה (סעיף 34 ז' של חוק העונשין) מציב מבחנים נכונים וראויים למקרה בו אדם עושה מעשה במצב של דליריום טרמנס. סעיף זה מביא לידי ביטוי, לפי עמדתו של בית משפט קמא, את העקרון הבסיסי כי אדם שפעל בדרך פעולה שלא היתה לו שליטה אמיתית לגביה, לא ישא (בהכרח) באחריות פלילית.

ס"ח. אנו סבורים כי בסוגיה זו ערעור המדינה בדין יסודו. הסייג הרלוונטי למקרה שבפנינו הוא הסייג שבסעיף 34 ט' של חוק העונשין, היינו, סייג השכרות, וזאת גם אם המשיב היה במועד הרלוונטי למעשה נשוא כתב האישום במצב של הפסקת שתייה, ואנו מפנים להוראת סעיף 34 ט' (ד') של החוק המגדיר "מצב של שכרות" כך:

"מצב שבו אדם נמצא בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה".

ס"ט. כבר עמדנו על כך שלפי ה- 10ICD- , מדריך הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי (שם, עמ' 90-91), דליריום טרמנס נובע משימוש באלכוהול, וכן נכתב, שם:
"בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על פי רוב, אחרי הפסקת השתייה. במקרים מסויימים ההפרעה מופיעה בזמן אירוע של שתייה מרובה.... ".
(ההדגשה שלנו).

מקובלת עלינו, נוכח האמור לעיל, טענת ב"כ המדינה, בסעיף 34 של נימוקי הערעור, דהיינו:

"..... שהדליריום..... מופיע לעתים בזמן שתייה מרובה, לעתים בזמן גמילה חלקית ולעתים בזמן גמילה מלאה מאלכוהול. היינו, התסמונת אינה אופיינית אך ורק להפסקה מלאה של שימוש באלכוהול. היא מתרחשת גם תוך כדי שתיית משקה אלכוהולי וגם תוך כדי שתייה בכמות מופחתת מזו שנצרכה קודם לכן....".
(ההדגשה שלנו).

ע. בצדק טוענת ב"כ המדינה שאין הצדקה לאבחנה בין מצב של דליריום טרמנס שהתרחש ממש תוך כדי צריכת אלכוהול, לבין מצב דליריום טרמנס שהתפתח שעות או שבוע או שלושה שבועות לאחר צריכת האלכוהול, ובלבד שהדליריום טרמנס נובע מהרגלי צריכת האלכוהול של הנאשם שהרי מדריך ה - ICD-10 מציין במפורש שהמצב של דליריום טרמנס נובע משימוש באלכוהול.

ע"א. לענין זה אנו מפנים לפסק הדין בע"פ (מחוזי חיפה) 6235-07-09 מדינת ישראל נגד קאדריה (מיום 4.3.10) שם ביצע הנאשם עבירה בהיותו במצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים מסוכנים.

בית משפט השלום קבע שחל בעניינו של הנאשם הסייג של אי-שפיות לפי סעיף 34 ח' של חוק העונשין. בפסק הדין שבערעור בוטלה קביעה זו ונפסק שסייג זה לא יחול בעניינו של הנאשם.

וכך נקבע, שם, בעמ' 12 של פסק הדין:

"אין ספק שהנאשם שלפנינו היה נתון בזמן ביצוע העבירות במצב פסיכוטי שהתפתח אצלו כתוצאה משימוש בסמים או גמילה מהם".

ובהמשך, בעמ' 13 רישא של פסק הדין:

"האם חל הסייג של אי-שפיות לפי סעיף 34 ח' לחוק כאשר המצב הפסיכוטי שבו היה הנאשם נתון בעת ביצוע מעשי העבירה נבע משימוש בסמים, או גמילה מסמים".

ובעמ' 16 רישא, שם:

"מכל האמור לעיל נובעת המסקנה שכאשר עסקינן בסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34 ח' לחוק, הרי שנדרש שמחלת הנפש תהא המצע עליה נזרע והתפתח המצב הפסיכוטי, ולא גורם אחר, לרבות שימוש בסמים או גמילה מהם".
(ההדגשה שלנו).

ובהמשכו של אותו עמ' 16,שם:

"הרי שמצב זה (הכוונה: המצב הפסיכוטי – הערה שלנו)..... נבע משימוש בסמים או גמילה מהם ולא היה תוצאה של מחלת נפש.....".

ע"ב. האמור לעיל חל בשינויים המחוייבים גם במקרה שבפנינו. המשיב, לפי קביעת בית משפט קמא, (עמ' 51 של הכרעת הדין, פיסקה 12), נהג לשתות 200-300 גרם אלכוהול ליום לפי עדות המשיב, היו תקופות שנהג לשתות כל יום, ותקופות בהן נהג לשתות לסירוגין – יום כן ויום לא, או יום כן ויומיים לא. לדברי המשיב הוא היה משתכר, חוזר לביתו והולך לישון.

לפי קביעתו של בית משפט קמא (עמ' 51 רישא של הכרעת הדין), ההחמרה בשתיית האלכוהול של המשיב חלה לאחר פיטוריו, משמע, כשנה ומחצה לפני האירוע נשוא כתב האישום. אמנם עוד לפני פיטוריו נהג המשיב לשתות אלכוהול, אך השתייה המסיבית החלה, כאמור לעיל, לאחר פיטוריו.

הפסיכיאטרית, ד"ר ורד טל, ציינה בחוות דעתה נ/1:

"קיימת שתיה של אלכוהול כבר שנים רבות, מאז עלייתו ארצה החמרה מסיבית בכמויות האלכוהול אותן צורך ולפי דברי בני משפחתו שותה כבר משעות הבוקר ולאורך כל היום החל בבירה ודרך וודקה".

משמע, המשיב היה נתון במצב של שכרות כהגדרתו בסעיף 34 ט' של חוק העונשין.

ע"ג. הפסקת השתייה (שהיתה מקרית, במובחן מגמילה) אירעה, לפי ד"ר ורד טל שבוע ימים – 10 ימים, טרם מעצרו של המשיב. לענין זה נשמעו בבית משפט קמא גירסאות שונות, כמצויין בפיסקה 16 של הכרעת הדין, אך מכל מקום המצב הפסיכוטי עקב דליריום טרמנס נובע עקב השימוש באלכוהול.

ע"ד. לא נעלמו מעינינו דבריה של ד"ר ורד טל במהלך עדותה בבית המשפט, בתשובה לשאלת בית המשפט, בעמ' 13 רישא לפרוט' כדלקמן:

"לשאלת בית המשפט, מדוע אני מציינת שהדליריום נבע משתייה או אי שתייה אני מבהירה שבמקרה דנן, בשני המקרים אותם חווה הנאשם מדובר בדליריום טרמנס כתוצאה מאי-שתייה. המונח הרפואי דליריום טרמנס מתייחס אך ורק להפרעה כתוצאה מאי שתיית אלכוהול".

ואולם, בחוות דעתה הפסיכיאטרית מיום 10.3.10 (נ/1), עמ' 3, כותבת ד"ר ורד טל במפורש:

"בבדיקות חוזרות ובמעקב במחלקה לא נמצאו סימנים למחלת נפש אשר גורמת לפסיכוזה, והתופעות מיוחסות כולן להפרעות שמקורן בשימוש באלכוהול"
(ההדגשה שלנו).

בנוסף, בעדותה בפני בית המשפט, מיום 16.5.10 אמרה ד"ר ורד טל, בעמ' 10 לפרוט', כך:

"ש. כפי שאת אומרת בחוות הדעת שלך לא מצאת סימנים למחלת נפש שגורמת לפסיכוזה והתופעות שאותרו מיוחסות כולן לשימוש באלכוהול.
ת. אכן.
ש. זאת אומרת מצב הדליריום שהיה לנאשם היה אך ורק בגלל שימוש באלכוהול או הפסקה בשימוש.
ת. נכון".

גם ההגדרה ב- ה- 10ICD- תומכת במסקנה זו שהרי נכתב שם:

"בסעיף זה יש לקודד דליריום טרמנס..... הנובע משימוש באלכוהול....".

ע"ה. לפיכך, אין זה רלוונטי שעיתוי התפרצות המצב הפסיכוטי הינו תוך כדי שתייה או לאחר הפסקה בשתייה, ובלבד שעולה מן הראיות (כפי שאכן עולה בענייננו) שהאירוע נובע משימוש באלכוהול, ולכן הסייג הרלוונטי במקרה נשוא הדיון הוא סייג השכרות שבסעיף 34 ט' של חוק העונשין, וזאת גם אם המצב הפסיכוטי פרץ בזמן הפסקה משתייה, שכן הדליריום טרמנס נובע משימוש באלכוהול.

ע"ו. נוסיף, שאין מקום להיזקק לסייג שבסעיף 34 ז' של החוק (העדר שליטה) משעה שהמחוקק קבע הוראת חוק ספציפית בהתייחס למצב של שכרות. בענייננו, המצב הפסיכוטי של דליריום טרמנס "נזרע והתפתח על מצע של שימוש ממושך באלכוהול", וזאת אם להשתמש במינוח של בית משפט זה בע"פ (מחוזי חיפה) 6235-07-09 קאדריה, שם, בעמ' 16 רישא.

ע"ז. למעלה מן הדרוש נתייחס גם לסעיף 34 יד' של חוק העונשין, הקובע:

(א) הוראות סעיפים 34 ז', 34 יא' ו-34 יב' לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב ..... ".

מכאן, שהוראת סעיף 34 ז' של החוק (העדר שליטה) לא תחול מקום בו הנאשם היה מודע, או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב, כי הוא עלול לבצע את המעשה במצבו, ואם העמיד עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב.

המשיב, במקרה שבפנינו, צרך אלכוהול מזה שנים, ועקב פיטוריו, בערך כשנה ומחצה לפני האירוע נשוא הדיון, החל להשתמש באלכוהול בצורה מסיבית.
לפי הודעת גרושתו (ת/13) המשיב שותה וודקה ובירה כל הזמן, זקוק לטיפול פסיכיאטרי, הוא חושב שהוא בריא, ואינו מוכן ללכת לרופא מרצונו.

בצדק מציינת ב"כ המדינה (פיסקה 25 של נימוקי הערעור) שהמשיב היה מודע לכך שהוא צורך משקאות אלכוהוליים בכמויות נכבדות, אך לא היה מוכן לפנות לטיפול רפואי.

גרושתו של המשיב אמרה לחוקר המשטרה בהודעתה ת/13, ש' 6:
"אולי אתם יכולים לעזור לי לשלוח אותו בכח לטיפול".

מכאן, שהמשיב, נקלע למצב הפסיכוטי עקב התנהגות פסולה. מקובלת עלינו טענת ב"כ המדינה שצריכת אלכוהול במינונים גבוהים, כעולה מן הראיות (למשל, הודעת גרושתו של המשיב ת/13), היא בגדר "התנהגות פסולה".

משמע, גם אילו היתה תחולה בנסיבות הענין לסייג של העדר שליטה לפי סעיף 34 ז' של חוק העונשין, לא היה מקום ליישם סייג זה לגבי המשיב הואיל והוראת סעיף 34 יד' של חוק העונשין קובעת שהוראת סעיף 34 ז' לא תחול במקרה של כניסה למצב בהתנהגות פסולה.

ע"ח. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומבטלים את קביעתו של בית משפט קמא לפיה המשיב איננו בר-עונשין.

אנו קובעים שהסייג של העדר שליטה (סעיף 34 ז' של חוק העונשין), אינו חל בענייננו, כי אם הסייג של שכרות לפי סעיף 34 ט' של חוק העונשין.

אנו מורים על החזרת התיק לבית משפט קמא להמשך הדיון בכל שאר טענות ההגנה של המשיב.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סייג העדר שליטה

  2. שוויון בין נאשמים

  3. פיצוי לנאשם שזוכה

  4. כשירות לעמוד לדין

  5. חובת היידוע לחשוד

  6. הבעת חרטה מצד הנאשם

  7. בקשה להפרדת נאשמים

  8. איסור פרסום שם קטין

  9. הגנת טעות במצב דברים

  10. בקשת נאשם לחיסוי זהות

  11. חידוש הליכים נגד נאשם

  12. זיהוי הנאשם בבית המשפט

  13. מפגש בין הנאשם לעד תביעה

  14. כסף מהמדינה על זיכוי הנאשם

  15. בקשה לאיסור פרסום שם החשוד

  16. הפרדת נאשמים בגירים מקטינים

  17. בקשה לא לפרסם פרטים על הנאשם

  18. אי הודעה לנאשם על זכות השימוע

  19. החזר הוצאות הגנה לנאשם לאחר זיכוי

  20. הקלה בעונש לנאשם קטין בעל עבר "נקי"

  21. הגדרת ''חשוד'' בחוק סדר הדין הפלילי

  22. זכות הנאשם להליך הוגן מול זכות הקורבן

  23. זכות החשוד לשם טוב מול עקרון הפומביות

  24. הפחתת עונש לנאשם עקב מצב רפואי של האמא

  25. הנאשם איבד הכרה בתאונה ולא זוכר מה קרה בתאונה

  26. ערעור על החלטת בית משפט שלא לאפשר לנאשם לחזור בו מן ההודאה אשר על פיה הורשע

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון