סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל - ביטול הענקה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל - ביטול הענקה:

1. מונחת בפניי בקשתו של עו"ד אופיר דידי (להלן:"הנאמן"), להורות על ביטול הענקה שביצע החייב לטובת גרושתו, הגב' איריס כץ (להלן: "המשיבה"), בזכויותיו בבית המגורים המצוי ברח' יסמין 10 ביישוב נווה זיו, הידוע אף כגוש 20987 חלקה 93 (מגרש 92) (להלן: "הנכס"), וזאת על פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם- 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2. ביום 10.10.07 נחתם בין החייב והמשיבה הסכם גירושין ויחסי ממון (להלן: "ההסכם" או "הסכם הגירושין"), אשר אושר על ידי בית הדין הרבני בחיפה. עוד באותו היום ניתן אף גט הפיטורין אשר סיים את נישואי בני הזוג. עיקרי ההסכם הרלוונטיים לבקשה הם כדלקמן:

א. ארבעת ילדיהם הקטינים של החייב והמשיבה יהיו בחזקת המשיבה והחייב יישא בתשלום מזונות הקטינים בסך 6,000 ₪ בחודש.
ב. זכויות החייב בנכס, אשר נרכש במהלך נישואיהם ונרשם על שמם בחלקים שווים בספרי מינהל מקרקעי ישראל, יעברו למשיבה ללא תמורה והחייב ימשיך לשאת במחצית מתשלום המשכנתאות החודשי עד לפירעון מלא של המשכנתאות או עד למכירת הנכס לצד ג'.
ג. המשיבה רשאית למכור את הנכס והחייב מחויב לשתף פעולה עם האמור. כל תמורת המכר לאחר סילוק המשכנתאות תועבר למשיבה.
ד. כל הזכויות והחובות הנובעים מהחברות המפורטות בסעיף 10.4.1 להסכם, יישארו בבעלותו הבלעדית של הבעל.
ה. כל אחד מהצדדים להסכם יישאר הבעלים של חשבונות הבנק הרשומים על שמו.
ו. כל אחד מהצדדים יישאר הבעלים של כל הזכויות בקופות גמל, פוליסות ביטוח וקרנות הרשומים על שמו. ובלשון הוראת סעיף 10.5.3: "זכויות על פי פוליסת ביטוח מכל מין וסוג שהוא ו/או קופות גמל ו/או קרנות הרשומים ו/או מתנהלים על שם מי מיחידי הצדדים, וכן זכויות או חשבונות אחרים בבעלות מי מהצדדים, יישארו לבעלותו ולחזקתו הבלעדית של הצד שעל שמו מתנהלים ו/או רשומים הביטוח ו/או קופת הגמל ו/או הקרן הנ"ל, ולצד השני לא יהיה כל חלק בזכויות הנ"ל".

3. הערה בדבר קיומו של ההסכם נרשמה במרשם מנהל מקרקעי ישראל.

4. ביום 18.3.09 אישר בית המשפט (כב' השופטת הורוביץ), לבקשת הנושה בנק הפועלים בע"מ, להמציא לחייב התראת פשיטת רגל. ביום 28.6.09 הוגשה בקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב. לבקשה צורף אישור מסירה לרבות תצהיר מטעם השליח לפיו נעשו שני ניסיונות המצאה של התראת פשיטת הרגל בכתובת ברח' היסמין 10 נווה זיו, בתאריכים 30.3.09 ו-2.3.09 (ככל הנראה מדובר בטעות סופר והכוונה היא ל-2.4.09) ולבסוף הודבקה ההתראה על דלת הבית. צו הכינוס ניתן בהיעדר התנגדות של החייב ולאחר שלא התייצב לדיון, ביום 14.12.09.

5. ביום 18.12.08 התקשרה המשיבה בהסכם להשכרת הנכס עם הגב' אורלי שרון. מאוחר יותר, ביום 1.12.09 נחתם בין המשיבה ובין הגב' אורלי שרון הסכם מכר אשר הותנה בהסרת העיקולים שרבצו על הנכס בספרי מנהל מקרקעי ישראל באותה העת (להלן: "הסכם המכר המותנה"). במסגרת הסכם המכר המותנה נמכר הנכס לגב' אורלי שרון בתמורה בסך 1,250,000 ₪.

6. ביום 15.12.09 הגישה המשיבה המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 12146-12-09), במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבה הינה בעלת מלוא זכויות החכירה בנכס וליתן סעד הצהרתי בו יקבע, כי כל העיקולים שהיו רשומים על הנכס באותה העת, בספרי מנהל מקרקעי ישראל, בטלים, ולהורות על מחיקתם. במסגרת הסדר דיוני שהושג בין הצדדים להליך ואשר הוגש לאישור בית המשפט ביום 17.8.10, הוסכם כי ימחקו העיקולים ותושלם עסקת המכר לגב' אורלי שרון. בעניין התמורה, הוסכם כי הסכום שיוותר מתוך כספי התמורה, לאחר פירעון של הלוואות המשכנתא ולאחר תשלום כל הוצאות המכר החלות על המשיבה (להלן: "יתרת התמורה"), יחולק לשני חלקים שווים, כאשר מחצית אחת תועבר למשיבה והמחצית השנייה תיוותר בידיו הנאמנות של עו"ד גבעון עד לאחר הגשת הבקשה המתאימה וקבלת החלטה בבית משפט של פשיטת רגל.

מטענות הצדדים עולה כי, יתרת התמורה הינה בסך 800,000 ₪. משכך, הסכום המופקד בידיו הנאמנות של עו"ד גבעון ועומד במרכז המחלוקת הינו סך של 400,000 ₪.




טענות הצדדים בתמצית

7. טענות הנאמן

א. הנאמן טוען כי מועד ההענקה בענייננו הינו במועד חתימת הסכם הגירושין, 10.10.07. מועד פשיטת הרגל הינו 16.4.09. משכך, ההענקה נכנסת בגדר סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. גם אם המקרה דנן נכנס בגדר סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, אזי לא הוכח כי החייב היה בר פירעון במועד ההענקה. לטענת הנאמן החייב נקלע לקשיים כספיים כבר בתחילת שנת 2007.

ב. עוד טוען הנאמן כי, רכישת המגרש ובניית הבית (ביחד "הנכס") מומנו מכספים שהתקבלו ממימוש זכויות כספיות שצבר החייב במהלך שירותו הצבאי, מכספי פיצויים והיוון חלק מהפנסיה הצבאית שלו וכן מתמורה שהתקבלה ממכירת שתי דירות שהיו בבעלות החייב טרם הנישואין. הנאמן הוסיף וציין כי ככלל המשיבה לא עבדה במהלך חייה המשותפים עם החייב.

ג. לטענת הנאמן לא קיבל החייב כל תמורה בגין זכויותיו בנכס. באשר ליסוד תום הלב טוען הנאמן כי, קשה להניח שהמשיבה לא ידעה על הסתבכותו הכלכלית של החייב, בייחוד כאשר החייב היה המפרנס היחיד במשפחה, ושעה שהקרבה המשפחתית יוצרת חזקה לפיה ידעה המשיבה על הקשיים הכלכליים אליהם נקלע החייב. הנאמן הפנה בהקשר זה לתצהיר החייב שניתן בתמיכה לבקשה שהוגשה על ידי הנאמן ואשר במסגרתו הצהיר החייב כי המשיבה הייתה מודעת לקשיים הכלכליים לפחות מאז חודש יוני 2007.

ד. הנאמן איננו עותר בשלב זה לחיוב המשיבה בחובות החייב, אך סבור כי ראוי שאת נכסי החייב היא תותיר לצורך פירעון חובותיו, שכן כל חובות החייב נוצרו במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג.

8. תגובת המשיבה

א. המשיבה טוענת כי, הגירושין באו על רקע התערערות היחסים בין ביו הזוג, כאשר הגיעה לאוזני המשיבה השמועה כי החייב בוגד בה ולאחר שניסיון לאחות את הקרע באמצעות ייעוץ זוגי כשל.

ב. בניגוד לטענת הנאמן, טוענת המשיבה כי רכישת המגרש לא מומנה רק מזכויותיו הכספיות של החייב, אלא אף בעזרת הוריה של המשיבה אשר העניקו למשיבה ולחייב סך של 75,000 ₪ לצורך רכישת הנכס וכן באמצעות שתי הלוואות מובטחות במשכנתא שנטלו בני הזוג בסך כולל של 571,000 ₪.

ג. המשיבה טוענת כי לאורך שנות הנישואין חלקו המשיבה והחייב בנטל, כך שהחייב עבד והמשיבה היא שטיפלה בבית ובארבעת ילדיהם ובכך אפשרה לחייב, לעבוד לפרנסת המשפחה.

ד. עוד נטען על ידי המשיבה כי לאורך כל שנות הנישואין ניהל החייב את ענייניהם הכספיים של החייב והמשיבה. ואילו המשיבה אף לא ניהלה בעצמה חשבון בנק.

ה. המשיבה טוענת כי ידעה באופן כללי שהחייב מנהל עסקים פרטיים, אולם לא הייתה מעורבת בעסקים אלו כלל ולא ידעה דבר על מצבם, זאת בפרט בפרק הזמן הרלבנטי לבקשה, בו התערערו היחסים בין בני הזוג. משכך, לא הייתה למשיבה ידיעה כלשהי בדבר הסתבכותו הכלכלית של החייב. המשיבה ציינה כי בשלב מסוים נודע למשיבה כי התעוררה בעיה עם אחת החברות שבבעלות החייב אך היא לא ידעה פרטים בנוגע לאמור.

ו. הבקשה הוגשה טרם זמנה שכן בהסדר הדיוני שהושג במסגרת ה"פ 12146-12-09, הוסכם כי הבקשה לבית משפט של פשיטת רגל תוגש רק לאחר שתתקבל התמורה ממכירת הנכס ולאחר שמחציתה תועבר למשיבה, דבר שטרם קרה, שכן המועדים לתשלום על פי סעיף 5.2 להסכם המכר המותנה טרם חלפו. משכך, יש להורות על עיכוב הדיון בבקשה עד לאחר ביצוע תשלום מלוא התמורה והשלמת מכירת הנכס.

ז. המשיבה טוענת כי אין בפנינו "הענקה" כלל, אלא הסכם שלם שיש להתייחס אליו כמכלול. לטענתה אין המדובר ב"הענקה" של מתנה אלא הסכמה אחת מיני רבות שהושגה במסגרת הסכם שנקשר בינה ובין החייב.

ח. עוד טוענת המשיבה כי במסגרת הסכם הגירושין נתנה היא תמורה עבור זכויותיו של החייב בנכס וזאת בעצם ויתור על חלקה בעסקיו של החייב, בחשבונותיו ובזכויות נוספות כגון: זכויות מכוח פוליסות ביטוח, קופות גמל, קרנות שהתנהלו על שמו של החייב והפנסיה הצבאית לה זכאי החייב, הכול כאמור בסעיף 10.5.3 להסכם הגירושין. לטענת המשיבה הגיעה לה מחצית מכל אלו מכוח סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). כמו כן ויתרה המשיבה על מזונותיה, כתובתה ותוספת כתובתה.

ט. המשיבה טוענת כי לפי חוות דעת המומחה, רואה חשבון יעקב אביטל אשר צורפה כנספח 14 לתגובתה, ערך זכויות הפנסיה של החייב מיום הגירושין ועד שיגיע החייב לגיל 80 (על פי תוחלת חיים צפויה) לאחר היוון, מגיע לסך של 1,950,993 ₪. חוות דעת המומחה מתבססת על הסכום הנקוב בהודעת עיקול מאפריל 2010. משכך, עולה שוויין של הזכויות עליהן ויתרה המשיבה על שווי מחצית הזכויות בדירה לאחר ניכוי הלוואות המשכנתא.

י. המשיבה מציינת בתגובתה כי על רקע העובדה שהחייב לא עמד בהתחייבותו על פי הסכם הגירושין להמשיך ולשאת בתשלומי המשכנתא עד למכירת הבית לצד ג', ומשום שלא היה ביכולתה של המשיבה לעמוד בתשלומים אלו בעצמה, השכירה המשיבה את הנכס לגב' אורלי שרון ובשלב מאוחר יותר אף מכרה את הנכס לגב' אורלי שרון במסגרת הסכם המכר המותנה. לטענתה, השכרת הנכס מנעה את מימושו של הנכס בהליך כינוס נכסים על ידי הבנק בשל אי תשלום חוב המשכנתא.

יא. המשיבה טוענת לתחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. לטענתה, ויתוריה כפי שפורטו לעיל מהווים תמורה בת ערך לזכויותיו של החייב בדירה. כמו כן, לאור העובדה כי המשיבה לא הייתה מעורה בעניינים הכספיים והכלכליים שנוהלו על ידי החייב בלבד, הרי שלא הייתה לה ידיעה בדבר הקשיים הכלכליים אליהם נקלע החייב ומשכך נתקיים בענייננו אף יסוד תום הלב הדרוש לצורך תחולת סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

יב. לעניין מועד תחילת פשיטת הרגל טוענת המשיבה כי לא ניתן לומר שיום פשיטת הרגל הינו במועד לו טוען הנאמן (16.4.09), זאת משום שלא ברור מתי נעשתה המצאת התראת פשיטת הרגל לחייב, שכן התאריך אליו מפנה הנאמן בבקשתו (16.4.09), כלל לא מופיע באישור המסירה. כמו כן טוענת המשיבה כי בהמצאה שנעשתה בפועל נפלו שני פגמים: האחד, ההתראה הודבקה על הדלת לאחר שני ניסיונות בלבד ולא בניסיון השלישי כנדרש. והשני, ההמצאה נעשתה לנכס שביישוב נווה זיו על אף שהחייב כבר לא התגורר שם באותה העת. במועד זה אף המשיבה כבר לא התגוררה בנכס.

משכך טוענת המשיבה כי המועד הקובע הינו מועד ההכרזה על פשיטת הרגל ולכן המועד בו נעשה החייב פושט רגל הינו בחלוף למעלה משנתיים מיום ההענקה.

יג. המשיבה טוענת כי אין תחולה אף לסעיף 96(ב) שכן במועד חתימת הסכם הגירושין טרם החלה הסתבכותו הכלכלית הממשית של החייב. לטענתה, מלבד עיקול אחד שהוטל על ידי בנק פועלים בחודש דצמבר 2007, כל יתר הנושים הטילו עיקולים רק החל מהמחצית השנייה של שנת 2008, קרי, בחלוף זמן רב ממועד חתימת הסכם הגירושין.

יד. לבסוף טוענת המשיבה כי אין בסיס לטענת הנאמן בדבר שיתוף בחובות. חובותיו של החייב אינם חובות משותפים, אלא חובות אישיים שנוצרו במסגרת עסקיו.
9. תשובת הנאמן לתגובת המשיבה

א. בעקבות תגובת המשיבה, הוגשה על ידי הנאמן תשובה, בה טען הנאמן כי במסגרת ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת תיק ה"פ 12146-12-09 לפיה תוגש בקשה מתאימה לבית משפט זה בעניין מחצית התמורה ממכירת הנכס, לא הייתה כל משמעות למועד המדויק של הגשת הבקשה.

ב. עוד טען הנאמן כי, יש להתייחס בראש ובראשונה ללשון ההסכם בו נכתב במפורש כי זכויות החייב בדירה מועברות ללא תמורה. כמו כן, בניגוד לטענת המשיבה בתגובתה אין בהסכם כל אזכור לויתור נגדי של המשיבה על זכויות הפנסיה של החייב.

ג. הנאמן מוסיף וטוען בתשובתו כי יש להניח כי המשיבה לא התייחסה לפנסיה הצבאית במסגרת ההסכם משום שידעה כי לחייב אין הכנסות נוספות וכי החייב התחייב לשלם מזונות קטינים בסך 6,000 ₪ בחודש. אם הייתה דורשת המשיבה חלק מכספי הפנסיה, הרי שבהתאם היה קטן סכום המזונות.

ד. הנאמן טוען כי יש לדחות את טענת המשיבה בדבר ויתורה על חלקה בפנסיה הצבאית של החייב משלושה טעמים:

האחד, על פי ההלכה, לצורך אומדן שווי הזכויות בעת איזון המשאבים יש לקחת בחשבון רק את זכויות הפנסיה שנצברו במהלך החיים המשותפים של בני הזוג. לאור האמור ולאור העובדה כי החייב שירת בצה"ל במהלך החיים המשותפים של בני הזוג תקופה של 5 שנים מתוך 23 שנת שירות (המהווה 21.7% מהתקופה), הרי שזכאית היא רק למחצית מחמישית מהזכויות.

השני, מימון הבית בוצע ברובו המוחלט ממקורות מימון של החייב שנוצרו לו לפני הנישואין ובין היתר באמצעות היוון חלק מהפנסיה הצבאית. אם הייתה המשיבה זכאית לחלק מזכויות הפנסיה הרי שהיא כבר קיבלה חלק זה באמצעות קבלת מחצית מהזכויות בבית.

השלישי, מדובר בפנסיה צבאית מוקדמת. אומנם ההלכה היא כי מתייחסים לפנסיה מוקדמת כאל פנסיה רגילה, אך בהלכה זו קיים כרסום הולך וגדל. כמו כן בדו"ח הועדה לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (מרץ 2010), בראשות כב' השופט שוחט, נקבע כי יש לראות בכספי פנסיה מוקדמת כתחליף שכר (ממנו לא נהנה בן הזוג במסגרת גירושין) ולא כקצבת פרישה. בשל האמור, הרי שאף אם זכאית המשיבה לחלק מכספי הפנסיה, זכאית היא רק לפנסיה המגיעה לחייב מגיל 67. לפי תוחלת חיים צפויה של 80.5 כפי שקבע האקטואר, מדובר ב- 39.7% מהתקופה.
משכך, כימות החלק לו לכאורה זכאית המשיבה צריך, לטענת הנאמן, להיעשות כך: 50% מ- 21.7% מערך זכויות הפנסיה במכפלה של 39.7% ובסה"כ 84,038 ₪.

ה. הנאמן מוסיף וטוען כי יש לדחות את האמור בחוות הדעת של רואה חשבון יעקב אביטל שהוגשה על ידי המשיבה, על הסף, וזאת משום שהיא לא התבססה על שכרו האמיתי של החייב אלא רק על הודעת עיקול מאפריל 2010. בנוסף, מעלה הנאמן תהיות לגבי גורמים שונים שנלקחו או לא נלקחו בחשבון במהלך הכנת חוות הדעת, כגון: האם יש התאמה בין סכום העיקול לבין גובה הפנסיה; מה היה גובה הפנסיה במועד חתימת ההסכם; קיומה של הכנסה נוספת המצריכה תיאום מס אשר מפחית את גובה ההכנסה; העובדה כי יש להתייחס לשווי הזכויות שנצברו רק במהלך החיים המשותפים; העובדה כי חלק מכספי הפנסיה כבר הוונו לצורך רכישת הנכס.

ו. הנאמן טוען כי, למיטב ידיעתו, בתקופה בה נשלחה הודעת העיקול שירת החייב במילואים ימים רבים והתשלום בגין שירות המילואים האמור צורף לתשלום הפנסיה ובאופן שלא גילם את תשלום הפנסיה הצבאית בלבד.

ז. עוד טוען הנאמן כי אם חוות דעת האקטואר נעשתה רק לצורך ההליך, לא יכלה המשיבה, במועד חתימת ההסכם הגירושין, לדעת מה שווי הזכויות עליהן היא מוותרת.

ח. בהסתמך על טענות אלה טוען הנאמן בתשובתו כי מכל האמור עולות שתי מסקנות אפשריות:

האחת, החייב והמשיבה בחרו להתעלם במסגרת ההסכם מכל הזכויות והחובות שהיו רשומים על מי מהם ובחרו להתמקד רק בהעברת הזכויות בנכס למשיבה ללא תמורה. משכך, מדובר בהענקה.

השנייה, יש להתייחס לכלל הזכויות והחובות של בני הזוג במועד חתימת הסכם הגירושין. משכך ובאיזון של הזכויות מול כלל החובות, עולה כי סך החובות המוטל על כל אחד מבני הזוג עולה על סך הזכויות.

ט. לטענת הנאמן, "ויתור" המשיבה על מחצית מהזכויות בעסקי החייב מהווה ויתור על חובות בלבד שכן באותה העת החברות כבר קרסו.

י. לעניין תחולת סעיף 96(ב), טוען הנאמן כי, המשיבה לא הוכיחה כי החייב היה בר פירעון במועד חתימת הסכם הגירושין ואין זה רלוונטי לעניין זה אם המשיבה ידעה או לא ידעה מהו מצבו הכלכלי של החייב בעת החתימה על הסכם הגירושין.
יא. בתי הדין הרבניים אינם מחייבים את הבעל גם בדיני כתובה וגם בזכויות נוספות השייכות לבעל, כגון: זכויות הפנסיה. לכן, טענת המשיבה לפיה ויתרה המשיבה על כתובתה אינה עולה בקנה אחד עם טענתה כי ויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה.

10. עמדת הכנ"ר

א. הכנ"ר מתנגד לבקשת הנאמן וטוען כי לאור גובה הפנסיה של החייב המוערכת על ידי הכנ"ר בסך 6,000 ₪, המשולמת לו בלבד, יוצא שהמשיבה ויתרה על זכויות כספיות משמעותיות.

ב. עוד טוען הכנ"ר כי מאחר והבקשה לביטול הענקה נתמכת בתצהיר החייב והנתונים להוכחת שווי זכויות הפנסיה ושאר הזכויות הסוציאליות של החייב, אינם בשליטת המשיבה, נטל ההוכחה של היעדר התמורה הינו על הנאמן. הנאמן לא עמד בנטל זה ומשכך לא ביסס את יסוד היעדר התמורה.

ג. לבסוף טוען הכנ"ר כי על פי השיטה הנהוגה, אין רואים בפושט רגל ובת זוגו מעין אישיות משפטית אחת. משכך, אם הגיע אחד מבני הזוג לפשיטת רגל, לא רואים את בן הזוג השני באופן אוטומטי כפושט רגל אף הוא. כמו כן, טוען הכנ"ר כי הנאמן לא הצביע על תקדים כלשהו בפסיקה בו בוססה בקשה לביטול הענקה על השתת מחצית מחובות החייב על בן הזוג.

11. נושי החייב, בנק לאומי לישראל בע"מ ובנק דיסקונט לישראל בע"מ, הצטרפו לעמדת הנאמן ולטענותיו.

12. שאר הנושים בהליך לא הגישו תגובה לבקשה.

דיון

13. במסגרת תגובתה מעלה המשיבה טענה מקדמית לפיה בקשה זו הוגשה טרם זמנה. בשל האמור סבורה המשיבה כי יש לדחות את הדיון בבקשת הנאמן עד לאחר שתושלם מכירת הנכס ותתקבל מלוא התמורה בגינו. לא ראיתי לקבל טענה זו של המשיבה שכן על רקע הסכמת הצדדים שקיבלה ביטויה במסגרת ה"פ 12146-12-09 אין חשיבות למועד הגשת הבקשה ובאם הושלמה עסקת המכר והועברה למשיבה מלוא התמורה. בכל מקרה, אין בהגשת הבקשה במועד זה משום פגיעה בזכויותיה של המשיבה. מעבר לאמור, יצוין כי בדיון שנערך בבקשה לא עמדה המשיבה על טענתה זו.

14. ס' 96 לפקודה קובע כדלקמן:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

בית המשפט העליון, בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד פ"ד נה(4)925, 938-939 (להלן: "עניין לוין") הבהיר כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מאסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו עת כניסתו להליך פשיטת הרגל. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך).... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) [20], כמובא בספרם הנ"ל [23] של לוין וגרוניס, שם)".

וראה גם ע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח' פ"ד נז(4) 699.

סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה לוין וגרוניס פשיטת רגל מהדורה שלישית, 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי, על הנאמן.

ההענקה בגדר סעיף 96 לפקודה כוללת למעשה כל מקרה של העברה וולונטרית של נכסי החייב בתקופות הרלוונטיות, תוך כדי הפחתת מאסת נכסיו, אשר עשויה לעמוד לחלוקה בין נושיו עת יכנס להליך פשיטת רגל (לוין וגרוניס, עמ' 323).

15. סעיף 96 לפקודה טומן בחובו שתי חלופות לביטול הענקה. האחת, אם החייב נעשה פושט רגל טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה והשנייה, אם החייב נעשה פושט רגל אחרי שחלפו שנתיים וטרם חלפו עשר שנים ממועד ההענקה, אלא אם כן הוכיחו החייב ו/או מקבל ההענקה כי במועד ההענקה היה החייב בר פירעון אף מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה וכי זכות המעניק בנכס הועברה לנאמן על ההענקה.

על התהליך לבחינת החלופה הרלוונטית עמד בית המשפט העליון בעניין לוין (עמ' 941) כדלקמן:

"כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו – חלופת התקופה הקצרה או הארוכה – יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:
(א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;
(ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.
התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה".

16. סעיף 84 לפקודה מורה כי מועד תחילת פשיטת הרגל הינו המועד בו נעשה מעשה פשיטת הרגל בגינו ניתן צו הכינוס. אם נעשו מספר מעשי פשיטת רגל, יחול מועד תחילת פשיטת הרגל ביום בו נעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון בשלושת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה למתן צו הכינוס (ראו עניין לוין בעמ' 941 וכן לוין וגרוניס בעמ' 319).

סעיף 5 לפקודה מונה שש חלופות המקיימות מעשה פשיטת רגל, כאשר בענייננו החלופה הרלוונטית היא בסעיף 5(6) לפקודה:

"מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:
(6) לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין; לעניין זה, "חוב פסוק" – לרבות סכום שניתן צו חלוט לשלמו, ו"תובענה" – לרבות הליכים שבהם ניתן הצו".

במקרה מן הסוג הזה, מעשה פשיטת הרגל יחול בחלוף 7 ימים מיום המצאת ההתראה לחייב (ראה: לוין וגרוניס, עמ' 81, ובש"א (חי') 673/04 דמבובסקי נ' כונס הנכסים הרשמי פרסום בנבו (17.10.10) (להלן:" עניין דמבובסקי").
17. המועדים הרלוונטיים לענייננו הם כדלקמן: ביום 10.10.07 נחתם הסכם הגירושין בין החייב והמשיבה; ביום 18.3.09 אושרה על ידי בית המשפט המצאת התראת פשיטת הרגל לחייב; לפי תצהיר של השליח שנחתם ביום 16.4.09 ואישור ההמצאה, נעשו שני ניסיונות המצאה לחייב ב- 30.3.09 וב- 2.3.09 (ככל הנראה מדובר בטעות סופר והכוונה היא ל- 2.4.09, שכן מחד, ההתראה טרם אושרה על ידי בית המשפט ב- 2.3.09 ומאידך, תצהיר השליח נחתם ביום 16.4.09 ) כאשר בפעם השנייה הודבקה ההתראה על דלת הנכס; ביום 28.6.09 הוגשה בקשה למתן צו כינוס; ביום 14.12.09 ניתן צו הכינוס; ביום 4.11.10 הוכרז החייב פושט רגל.

18. בעניין מועד ההענקה לכאורה, אין מחלוקת בין הצדדים. ואולם, בנוגע למועד תחילת פשיטת הרגל חלוקים הצדדים. בעוד שהנאמן סבור כי מועד תחילת פשיטת הרגל הינו 16.4.09, הרי שהמשיבה סבורה כי בשל פגמים שנפלו בהמצאת ההתראה, יום תחילת פשיטת הרגל הינו ביום ההכרזה, קרי, ביום 4.11.10, בחלוף למעלה משנתיים מיום ההענקה.

19. כבר בראשית הדברים אציין כי למחלוקת האמורה אין נפקות לעניין התוצאה הסופית, שכן סבורה אני כי על המקרה הנדון חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג) (2) לפקודה.

לגופו של עניין, אין ספק כי המועד בו סבור הנאמן כי זוהי תחילת פשיטת הרגל איננו נכון, שכן מדובר, כך נראה, בתאריך בו נחתם תצהיר השליח ממציא ההתראה. למועד זה אין כל נפקות לעניין תחילת פשיטת הרגל. ואולם, אף עמדתה של המשיבה למועד תחילת פשיטת הרגל איננה מקובלת עליי. המשיבה מעלה טענות לפגמים שנפלו בהמצאת ההתראה ואולם, המצאת ההתראה נעשתה כדין. מעבר לאמור יצוין כי, הצו לכינוס נכסי החייב ניתן אומנם בהיעדר החייב, משום שלא התייצב לדיון ואולם אף לאחר מתן הצו ובמועד ההכרזה לא התנגד החייב למתן הצו ולא העלה כל טענה בגין המצאת התראת פשיטת הרגל ו/או הבקשה למתן צו כינוס לנכסיו. סבורני, כי בקשה זו אינה האכסניה הראויה להעלות טענות אלה לראשונה מטעם המשיבה (ראה עניין דמבובסקי, פסקה 9 לפסק הדין).

משכך, ומשלא עמד החייב בדרישות התראת פשיטת הרגל, מעשה פשיטת הרגל במקרה הנדון, אשר בגינו ניתן צו הכינוס, הינו בחלוף 7 ימים מיום שהומצאה התראת פשיטת הרגל, קרי, ביום 9.4.09. יוצא אפוא כי מועד תחילתה של פשיטת הרגל הינו בטרם חלוף שנתיים ממועד ההענקה ואנו מצויים בגדר החלופה הקבועה בסעיף 96(א) לפקודה.

20. כאמור לעיל, על הנאמן להוכיח שלושה יסודות על מנת להוכיח כי מדובר בהענקה בטלה: כי עסקינן ב"נכסים", "של החייב" כי בוצעה "הענקה". אין מחלוקת כי זכויות החייב בדירה הם נכסיו, משכך המחלוקת מצטמצמת לרכיב השלישי, "הענקה". הענקה הינה כל העברה (למעט אלו המפורטות בסעיף (ג)), ויכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כגון: מתנה, שעבוד, ויתור על נכס, ויתור על חוב וכו' (ראה: לוין וגרוניס, עמ'321). על הנאמן להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי כי אכן בהענקה עסקינן. במקרה הנדון אין חולק כי מדובר בויתור על זכויות בנכס, משכך יש בשלב זה לקבוע כי מדובר לכאורה בהענקה כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

21. בתגובתה טענה המשיבה לתחולתו של החריג המנוי בסעיף 96 (ג) (2) לפקודה, לפיו לא תבוטל הענקה אם מדובר בהענקה "לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך".

22. נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריגים הקבועים בסעיף 96(ג), נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 477 (להלן: "עניין סרגובי") כדלקמן:

"תביעתו של הנאמן מבוססת על סעיף 96 לפקודה. אין חולק על כך שההמחאה נעשתה במסגרת לוח הזמנים הקצוב בסעיף 96(א) לפקודה. אולם אין די בכך. על הנאמן להוכיח דבר נוסף, והוא, כי ההמחאה עונה על הגדרת ההענקה שבסעיף 96(ג). משמע, הנאמן נושא בנטל השכנוע כי אין מתקיימים החריגים המנויים בסעיף זה. עמד על כך ד"ר לוין, בספרו הנ"ל, בעמ' 272:
"נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. כך, למשל, שומה על הנאמן להוכיח לגבי החריג השני.. העדר תום לב והעדר תמורה בת-ערך"..... אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדיי. כמות ההוכחה הנדרשת על-מנת לצאת ידי חובת הראיה היא קלה, ואם לא תובא מצדו של הנתבע ראיה לסתור, הרי די יהא באותה ראיה להרמת נטל השכנוע על-ידי הנאמן".

בענייננו על הנאמן להוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. עם זאת, הנטל המונח לפתחו של הנאמן איננו כבד ואם יעלה בידיו לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, תידרש המשיבה להביא ראיות לסתור, שיהיה בהם כדי לשכנע כי החריג מתקיים.

תמורה בת ערך

23. החייב והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1997, משכך חל עליהם המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, ואשר קובע את עיקרון איזון המשאבים עם התרת הנישואין, מקום בו לא חתמו בני הזוג על הסכם ממון. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית מכלל נכסי בני הזוג, למעט חריגים ולמעט נכסים אותם הסכימו בני הזוג שלא לאזן. וזו לשון הסעיף:

"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.
(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

24. במקרה הנדון בפניי חתמו החייב והמשיבה, כאמור, על הסכם לחלוקת נכסיהם ערב התרת הנישואין. מקריאתו של ההסכם עולה כי זכויות החייב בדירה עברו למשיבה, ושאר זכויות כל אחד מבני הזוג בכל עסק, חיסכון, קופת גמל או קרן כלשהי נשארו בבעלות אותו בן הזוג (סעיף 10.5.3 להסכם). לאור העובדה כי המשיבה ככלל לא עבדה מחוץ לבית והייתה אמונה על גידול הילדים והטיפול בבית, הרי שלא היו ולמצער לא הוכח כי היו למשיבה זכויות כספיות כלשהן בבעלותה. בפועל עולה כי הנאמן אף הוא אינו חולק על עובדה זו. משכך, הרי שמשמעותו של ההסכם שנקשר בין המשיבה והחייב ערב התרת נישואיהם הינה כי החייב נושא בדמי המזונות עבור הילדים הקטינים ואולם כל אשר קיבלה המשיבה במסגרת ההסכם מצטמצם לזכויות החייב בנכס ובתמורה ויתרה המשיבה על מחצית מכל זכויותיו של החייב כבכל עסק, קופת חיסכון, קופת גמל, קרן כלשהי ולרבות הפנסיה הצבאית של החייב, אשר הגיעו למשיבה בהתאם לסעיף 5 לחוק.

25. טרם אדון בהוראות הסכם הגירושין לגופן, אציין כי, על פי ההלכה הנהוגה, כאשר נדרשת הכרעה בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך שהסכם גירושין עשוי להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד. בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433, 444 כי:

"הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת...תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה".

ובלשונו של בית המשפט בבש"א (ת"א) 12735/07 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר 25.2.09 (להלן: "עניין בראונשטיין"), כך:

"בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מארג של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן במסגרת סעיף 96".

(בסוגיה זו ראה גם: עניין נידקו, עמ' 4).

גישה זו של בתי המשפט מוצאת ביטויה אף ביתר שאת מקום בו על פי נסיבות העניין ניתן בנקל לקבוע כי אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי אשר מביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי. ואכן זהו המקרה שלפנינו. בענייננו אין ספק כי אין מדובר בהסכם למראית עין אלא הסכם אמיתי שנכרת במסגרת פירוק התא המשפחתי וזאת זמן קצר לאחר שעזב החייב את הבית משום שהקשר בין בני הזוג עלה על שרטון ולאחר שניסיון לשקמו במסגרת טיפול זוגי כשל.

ומכאן לגופו של עניין.

26. מבחינה לשונית, הוסכם בסעיף 10.1.2 להסכם, כי זכויות החייב בדירה יעברו למשיבה ללא תמורה. ואולם, אין בכך משום סוף פסוק, שכן הלכה היא כי מעשה ההענקה נבחן על פי משמעותו הכלכלית של ההסכם ולא על פי דקויותיו הפורמאליות ומכאן שיש לבחון את מכלול תניות ההסכם ומשמעותן הכלכלית (ראה בעניין לוין בעמ' 948).

27. במסגרת תגובתה טוענת המשיבה כי חלק מהתמורה אשר ניתנה על ידה, בא לידי ביטוי בויתורה של המשיבה על חלקה בעסקי החייב. לנוכח העובדה כי המשיבה טענה לכל אורך תגובתה כי היא כלל לא הייתה מעורה בעסקיו של החייב ולא הייתה מודעת למצבם, לא יכולה המשיבה להישמע בטענה זו שכן מן הסתם לא יכלה המשיבה לוותר על מה שלא ידעה (ראה: פש"ר 1617/01 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן על עיזבון המנוח יהודה קליש ז"ל נ' רחל קליש ואח' 26.2.03 ובש"א (חי') 3772/06 קוטלר נ' גולן 10.7.07. ועניין בראונשטיין, לעיל).

28. מאידך, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי במסגרת ההסכם ויתרה המשיבה על מחצית מזכויות החייב בפנסיה הצבאית. עיון בסעיף 10.5.3 להסכם מעלה כי הסעיף נוסח בצורה רחבה, ובאופן הכולל אף את זכויות הפנסיה הצבאית של החייב, גם אם המונח "פנסיה" לא צוין ככזה בלשון הסעיף, שכן הסעיף כולל ויתור על זכויות בקרנות מבלי להחריג קרן פנסיה. כמו כן כולל הסעיף "זכויות או חשבונות אחרים בבעלות מי מהצדדים". ניסוח כה רחב של הסעיף ברי כי כולל בתוכו אף ויתור מצידה של המשיבה על מחצית זכויות החייב בקרן פנסיה.

יתר על כן, זכויותיה של המשיבה למחצית מזכויות הפנסיה של החייב נובעות ישירות מסעיף 5 (ג) לחוק יחסי ממון. בתי המשפט קבעו זה מכבר כי אי הזכרת הפנסיה במסגרת הסכם הגירושין או הסכם הממון לא תפגע בזכויות בן הזוג השני. וכך קבע בית המשפט המחוזי בעמ' (י-ם) 222/08 ש'א' נ' ש'ד' 2.2.10, בעמ' 115:

"לפיכך, אי הזכרת הפנסיה, לא תפגע בבעל הזכות (קרי: בן הזוג שזכאי לקבל מבן הזוג האחר מחצית הפנסיה). אם "בעל הפנסיה" רוצה להשאירה לעצמו, ולא לחלק אותה עם בן הזוג האחר, עליו מוטל הנטל להכניס נושא זה להסכם הגירושין; אם לא ייעשה כן, תיוותר לבן הזוג השני הזכות למחצית הפנסיה מכוח הדין, גם אם ההסכם "שותק" בעניין זה".

ראה גם עמ (חי') 363/06 פלונית נ' פלוני 8.2.07.

29. הנאמן מצידו טוען כי, אינדיקציה נוספת לכך שלא שהמשיבה לא התייחסה לזכויות הפנסיה במסגרת ההסכם, היא העובדה שהחייב חויב בתשלום מזונות לילדיו הקטינים בסך 6,000 ₪. הנאמן גורס כי אם הייתה דורשת המשיבה חלק מזכויות הפנסיה היה קטן סכום המזונות בהתאם. ואולם, אין מקום לקשור בין השניים שכן אין כל מניעה או הצדקה לכך שהחייב, אדם צעיר ובריא, לא יעבוד במקביל לקבלת הפנסיה על מנת לזון את ילדיו. מכאן, שעצם חיובו של החייב במזונות ארבעת ילדים, בסכום שאינו חורג מהמקובל, אין בו כדי לפגוע בזכויות המשיבה בפנסיה הצבאית של החייב.

30. לצורך ביסוס טענת המשיבה כי מדובר בתמורה בת ערך צירפה המשיבה לתגובתה חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי רואה חשבון יעקב אביטל. במסגרת חוות הדעת קבע המומחה כי שווי הזכויות הפנסיוניות של החייב כאשר הן משוערכות למועד הגירושין (10.10.07), מסתכם בסך של 1,950,993 ₪. על פי האמור, הרי שחלקה של המשיבה בזכויות הינו בסך 975,496 ₪. על כן, ולנוכח עמדת הצדדים לפיה שווי הזכויות אותן "העניק" החייב למשיבה הינו בסך של 400,000 ₪, הרי שעל פניו נראה כי מדובר בתמורה בת ערך.

לאחר ששבתי ושקלתי את טענת הנאמן ביחס לחוות דעתו של רואה חשבון יעקב אביטל, סבורני כי קביעותיו העובדתיות והחשבונאיות של המומחה בחוות דעתו לא נסתרו. הנאמן מצידו בחר שלא להציג אסמכתאות, שיש בהן כדי להניח את התשתית העובדתית עליה בוססה חוות דעתו של המומחה, וכן נמנע מלהציג חוות דעת מטעמו על מנת לנסות לסתור את קביעות חוות הדעת מטעם המשיבה. בנוסף, הנאמן אף לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו. משכך, לא הובאה על ידי הנאמן כל ראיה לסתור את חוות דעתו של המומחה. יתר על כן, במסגרת טענותיו נגד חוות הדעת מלין הנאמן על השימוש בהודעת עיקול כמקור לגובה הפנסיה החודשית של החייב. הגם שהנאמן נכנס בנעלי החייב, יכול היה בנקל להמציא מסמך המעיד על גובה הפנסיה החודשית של החייב ובכך להפריך את הסכום עליו התבסס המומחה בחוות דעתו, נמנע הנאמן מלהמציא ראיה נוגדת בדבר גובה הפנסיה החודשית של החייב. הימנעותו של הנאמן מהמצאת ראיה כאמור, שאמורה הייתה להיות בשליטתו (ובפרט לנוכח החקירה אותה ביצע הנאמן לצורך הגשת חוות דעתו כמנהל המיוחד), נזקפת לחובתו ומבססת את ההנחה כי ככל הנראה הנתונים המצויים ברשות הנאמן עולים בקנה אחד עם הסכום עליו ביסס המומחה את חוות דעתו.

טענה עובדתית נוספת שהעלה הנאמן הינה כי המומחה לא התחשב בעובדה כי חלק מסכום הפנסיה הוון על ידי החייב לצורך רכישת הנכס. בהקשר זה יצוין כי, טענת ההיוון נטענה על ידי הנאמן כטענה בעלמא ולא גובתה על ידו כלל בראיות. בנוסף, חוות דעת המומחה התבססה על הסכום הנקוב בהודעת עיקול משנת 2010, קרי, לאחר שבוצע היוון סכום הפנסיה ככל שבוצע. משכך, סכום הפנסיה החודשית המשולמת לחייב ואשר נתוניה לא הופרכו על ידי הנאמן הינו לאחר הפחתת הסכום, שהוון ככל שהוון, ואין מקום להפחית את הסכום שהוון משווי זכויות הפנסיה פעם נוספת.

31. בתשובתו העלה הנאמן שתי טענות משפטיות לעניין שווי חלקה של המשיבה בזכויות הפנסיה.

הנאמן טוען כי משום שמדובר בפנסיה מוקדמת אין דינה כדין פנסיה רגילה ולמשיבה אין בה חלק ככל שמדובר בשנים עד שהחייב יהיה בן 67. לא ראיתי לקבל טענה זו משני טעמים. ראשית, הנאמן לא הביא כל מסמך המעיד כי מדובר בפנסיה מוקדמת, כאשר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה- 1985, ניתן בתנאים מסוימים לפרוש לגמלאות כבר בגיל 41, הגיל בו פרש החייב. שנית, אף אם היה מוכיח הנאמן כי מדובר בפנסיה מוקדמת, הרי שבפסק הדין בתמ"ש 42338-03-10 צ' נ' צ', אותו צירף הנאמן לתשובתו לתגובת המשיבה לבקשה, סוקר בית המשפט לענייני משפחה באריכות את הפסיקה שניתנה בכל הערכאות לפיה דין פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה. דו"ח הועדה אליו מפנה הנאמן ואשר פורסם כשנתיים וחצי לאחר כריתת ההסכם, איננו מהווה שינוי ההלכה או כרסומה ואף בית המשפט בתמ"ש 42338-01-10 המפנה אליו איננו מתייחס אליו ככזה.

עוד טוען הנאמן כי המשיבה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה שצבר החייב רק בתקופת הנישואין. בכך צודק הנאמן. האמור עולה הן מלשון החוק והן מפסיקת בתי המשפט. כך, בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון נקבע כי בין הנכסים שלא יאוזנו עם התרת הנישואין נמנים נכסי בני הזוג שהיו להם ערב הנישואין. קרי, זכויות הפנסיה שנצברו עד למועד תחילת הנישואין לא יאוזנו עם התרתם (ראה גם ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי פ"ד נא(3) 541 וכן בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים ואח' (פרסום נבו) 13.12.06.

על פי הנתונים שסיפקו הנאמן והמשיבה, החייב התגייס לשירות צבאי בשנת 1979 והשתחרר ביוני 2002. בחודש יוני 1997 נישאו החייב והמשיבה, על-כן זכאית המשיבה למחצית מזכויות החייב לפנסיה אשר נצברו בחמש השנים שבין 1997 ועד 2002. החייב שירת 23 שנים, מתוכן 5 היה נשוי למשיבה. משכך הייתה המשיבה זכאית, לכל הפחות, למחצית מתוך 21.7% משווי זכויות הפנסיה ובסה"כ 212,064 ₪.

32. לאור האמור עולה השאלה האם לאחר יישום הכלל האמור, עדיין מהווה התמורה שנתנה המשיבה, תמורה בת ערך. בעניין שקילות התמורה נפסק זה מכבר כי על הנאמן להראות כי עסקינן במתן נכס ללא תמורה או בתמורה הנופלת בערכה, באופן ניכר, ממחירו ההוגן של הנכס, על מנת שלא יחול החריג בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. בעניין זה נפסק כי אין בית המשפט נוהג להחליף בהגיונו את הגיונם של הצדדים למו"מ. בית המשפט יתערב בסוגית התמורה, רק כאשר המחיר חורג לחלוטין מהסביר אף לאור נסיבותיו האישיות של המעניק באותה העת. בעניין לוין קבע בית המשפט כדלקמן:

"בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות- למנוע פגיעה בזכויות הנושים- הפרשנות המקובלת למושג תמורה בעלת ערך, בין בעין בין בכסף.. אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך בעת ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין" (עמ' 954).

(ראה גם: פש"ר 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכאניים (1985) בע"מ נ' ניר יוסף ואח' (פרסום נבו), 21.10.01 (להלן: "עניין נידקו") ופש"ר (חי') 651/04 עו"ד עופר דוידוב נ' מימון אילקה 18.1.09).

לאור האמור, סבורה אני כי לאור ויתוריה של המשיבה במסגרת הסכם הגירושין ולאור מכלול שיקולים, לרבות העובדה כי ארבעת ילדיהם הקטינים של החייב והמשיבה, שהינם בגילאים 5, 9, 11 ו-14, הינם בחזקת המשיבה והיא האמונה על גידולם ועל כל צרכיהם (ושעה שהחייב כלל לא עומד בחובת תשלום המזונות ובתשלום החזרי המשכנתא כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים), הרי שבנסיבות העניין סבורה אני כי תמורה של 212,064 ₪ הינה תמורה בת ערך לזכויותיו של החייב בנכס. האמור נכון ביתר שאת לאור העובדה כי מנספח 15 לתגובת המשיבה עולה, כי בבעלות החייב אף פוליסת ביטוח במגדל חברה לביטוח בע"מ, שאף עליה ויתרה המשיבה במסגרת הסכם הגירושין. הנאמן מצידו לא הכחיש קיומה של פוליסת ביטוח זו ואף לא הביא כל ראיה המראה כי שוויה של הפוליסה איננו משמעותי, הגם שאין ספק כי המידע האמור מצוי ברשותו של הנאמן.
33. משסבורה אני, כי זכויות הפנסיה כשלעצמן מהוות תמורה בעלת ערך, לא ראיתי צורך לקבוע עמדה בעניין טענתה של המשיבה לעניין ויתור על הכתובה ותוספת הכתובה. במאמר מוסגר אציין כי לאור העובדה כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, הרי שאף אם לא הוזכרה הכתובה מפורשות הרי שלאור זכותה של המשיבה לקבל כתובתה במסגרת הדין הדתי ולאור העובדה כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני (להבדיל מבית המשפט לענייני משפחה), אין בשתיקת ההסכם בסוגיה משום שלילת זכות זו.

34. מן המקובץ עולה, אפוא, כי המשיבה נתנה תמורה בת ערך בגין זכויותיו של החייב בנכס. משכך, לא עמד הנאמן בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא ניתנה תמורה כאמור.

תום לב

35. על מנת שהמשיבה תוכל ההענקה לחסות תחת צילו של חריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל, נדרשת המשיבה להראות כי המשיבה הייתה תמת לב בעת ההענקה, שכן שני היסודות, תמורה בת ערך ותום לב הינם יסודות מצטברים ובהיעדר אחד מהם לא מתקיים החריג כולו (ראה: פש"ר 80/97 עו"ד גדיאל בלושטיין בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח מנחם ריטה ז"ל נ' זהבה ריטה 17.12.08).

36. לצורך הוכחת יסוד תום הלב יש להראות כי מקבל ההענקה לא ידע בעת ההענקה כי החייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכל להסיק כי הנושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הכנס נשוא ההענקה ממאסת נכסי החייב (ראה לוין וגרוניס, עמ' 328 וגם עניין לוין בעמ' 952). בית המשפט העליון בעניין לוין ובעניין סרגובי קבע כי קרבה משפחתית או עסקית בין המעניק ומקבל ההענקה, יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. כך קבע בית המשפט העליון בעניין סרגובי:

"פסק-דין זה עסק באשתו של פושט-רגל שקיבלה ממנו מקרקעין זמן קצר לפני שהוכרז כפושט-רגל. עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט-רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט-רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין" (ראה עמ' 478).

37. בטרם תיבחן ידיעתה של החייבת אודות מצבו הכלכלי של החייב בעת כריתת הסכם הגירושין, מן הראוי לבחון תחילה אם בכלל הוכח כי החייב היה בקשיים כלכליים באותה העת. מעיון בטענות הנאמן בדבר תחילת הקריסה הכלכלית של החייב בשנת 2006, עולה כי אלה נטענו בעלמא ובלי כל ביסוס עובדתי, על אף שהנתונים לכך אמורים היו להימצא ברשותו, ושעה שהנאמן אף בחר לתמוך את בקשתו בתצהיר החייב. יתרה מכך, בתצהיר שנתן החייב בתמיכה לבקשת הנאמן הצהיר החייב רק כי חברת "נתיב להלכה בע"מ" קרסה סופית ביוני 2007. כפי שעולה מהסכם הגירושין, לחייב היו מניות בשש חברות שונות באותה העת, כך שאף אם אחת מהחברות שהיו בבעלות החייב קרסה, אין האמור מצביע בהכרח על קריסה כלכלית כללית של החייב עצמו. בנוסף, מאישור זכויות של מינהל מקרקעי ישראל עולה כי כל העיקולים שהוטלו על הנכס הוטלו כולם לאחר חתימת הסכם הגירושין והנאמן אף לא הצביע על תביעת חוב, פסק דין או חיוב כספי כלשהו שהושת על החייב ואשר קדם למועד כריתת הסכם הגירושין. משכך, ולאור גם עמדת הכנ"ר כפי שהובאה בדיון מיום 29.6.11 (עמ' 25 לפרוטוקול) עולה כי אין בסיס לטענה, לפיה החייב היה בקריסה כלכלית כבר באוקטובר 2007, בעת חתימת ההסכם.

38. מעבר לאמור ואף אם היה הנאמן מוכיח את קריסתו הכלכלית של החייב במועד הרלוונטי, נאמנה עליי גרסתה של המשיבה לפיה לא ידעה דבר על קריסת עסקיו של החייב, למעט ידיעתה בדבר "בעיה שהתעוררה עם אחת החברות", כאמור בסעיף 14 לתצהירה. הנאמן בחר שלא לחקור את המשיבה בחקירה נגדית. יתר על כן הנאמן לא הכחיש את טענת המשיבה לפיה לאורך שנות נישואיה לחייב הייתה היא אמונה על הבית ועל גידול הילדים וכלל לא הייתה מעורבת בעניינים הכלכליים בכלל ובעסקיו הפרטיים של החייב בפרט. האמור לעיל בצירוף עם המשבר בנישואין שהחל מספר חודשים לפני הגירושין ועזיבתו של החייב את בית המגורים, מוביל למסקנה כי אף אם החלה קריסה כלכלית של החייב לפני מועד חתימת ההסכם, הרי שהמשיבה לא ידעה על כך.

כאמור, על הנאמן להוכיח כי המשיבה הייתה חסרת תום לב משום שידעה כי בעת חתימת ההסכם היה החייב חדל פירעון. הנאמן בחר להשתית את טענתו על תצהירו של החייב שחבר לנאמן בהגשת בקשה זו ואשר ציין בתצהיר שצורף לבקשת הנאמן כי ביולי 2007 ידעה המשיבה על הבעיות הכלכליות של החייב. ואולם, במהלך הדיון מיום 29.6.11 חזר בו החייב מגרסתו זו כאשר הגדיל וטען כי "באוקטובר 2007 (מועד חתימת ההסכם- ב.ט.) לא הייתה כל התמוטטות כלכלית. הייתה חברה אחת, שהייתה חלק מאגד של חברות...". משהחייב הכחיש למעשה את הטענה לפיה נקלע לקריסה כלכלית בחודש אוקטובר 2007, ברי כי המשיבה לא יכלה לדעת על התמוטטות שכזו. יתר על כן, העובדה שהנאמן לא הצביע על ראיות כלשהן כמפורט לעיל שיש בהן להצביע על קריסתו הכלכלית של החייב או בדבר היותו חדל פירעון במועד כריתת הסכם הגירושין, מעלה כי הנאמן לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי המשיבה הייתה חסרת תום לב בעת חתימת ההסכם ועולה כי המשיבה הייתה תמת לב בעת חתימת הסכם הגירושין.

39. לבסוף, לא ראיתי לקבל את טענת הנאמן לפיה, על אף שאיננו עותר בשלב זה לחיוב המשיבה בחלק מחובות החייב, סבור הוא כי לאור חזקת השיתוף בחובות של בני זוג אין המשיבה רשאית לעשות שימוש בזכויות החייב בנכס ומן הראוי כי תשאיר את זכויות החייב בנכס. טיעון זה איננו מהווה נימוק רלוונטי לבקשה לביטול הענקה לצורך פירעון חובותיו. אף פסק הדין אליו מפנה הנאמן, ע"א 466/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי החייב בצלאל גולדברג נ' שושנה גולדברג פ"ד כד(1) 813, איננו דן בבקשה לביטול הענקה אלא בערעור הנאמן על החלטת בית המשפט המחוזי בו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת האשה והצהיר כי מחצית הזכויות בדירת המגורים הן בבעלותה. יתר על כן ועל אף אמירתו של בית המשפט העליון אשר צוטטה בבקשת הנאמן ואשר נאמרה אגב אורחה, נדחה ערעור הנאמן על החלטת בית המשפט המחוזי. לעומת זאת לא הצביע הנאמן על פסיקה כלשהי לפיה מהווה טענת השיתוף בחובות, טענה רלוונטית לביטול הענקה.

למעלה מן הנדרש אציין כי ספק רב שבמקרה הנדון כאן כלל חל שיתוף בחובות, שכן על בני הזוג חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, להבדיל מחזקת השיתוף. ובלשון בית המשפט העליון בע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (פרסום נבו) 28.12.09:

"משאין המדובר בחזקת השיתוף, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980, אלא בשיתוף בנכס ספציפי, אין מקום לשיתוף בחובות".

ראה אף ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (פרסום נבו 11.8.11.

סוף דבר

40. לאור כל האמור לעיל, ומשבנסיבות המקרה דנן חל החריג להענקה הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, הנני דוחה את בקשת הנאמן לביטול הענקה.

41. בנסיבות העניין יישא הנאמן בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תקנות פשיטת הרגל

  2. הפטר מותנה

  3. השמטה מקרית

  4. הפטר מחובות

  5. ביטול העברת מרמה

  6. קיזוז בפשיטת רגל

  7. תניית שימור בעלות

  8. מתנת מרמה בפשיטת רגל

  9. פשיטת רגל של עורך דין

  10. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  11. שינוי צו הפטר סעיף 181

  12. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  13. בקשה שלישית לפשיטת רגל

  14. פשיטת רגל של חייב בחו"ל

  15. קיזוז משכורת של פושט רגל

  16. בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  17. חוק הגנת הדייר בפשיטת רגל

  18. התנגדות להתראה לפשיטת רגל

  19. הליך פשיטת רגל של בעל מסעדה

  20. ביטול הסכם מזונות בפשיטת רגל

  21. בקשה לקצוב מזונות בפשיטת רגל

  22. מכירת דירת מגורים של פושט רגל

  23. בקשה לפשיטת רגל בגלל חוב מזונות

  24. ביטול העברת נכסים לפני פשיטת רגל

  25. הוצאת שיקים ללא כיסוי בפשיטת רגל

  26. התנגדות חייב להמצאת התראת פשיטת רגל

  27. תוקף הסדר פשרה בפשיטת רגל כלפי ערבים

  28. בקשת פושט רגל לשחרור כספים לצורך דיור

  29. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל - ביטול הענקה

  30. פשיטת רגל של הקבלן לאחר סיום פרויקט בניה

  31. איסור חייב בפשיטת רגל לנהל הליכים משפטיים

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון