עונש מינימום על נהיגה בשכרות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש מינימום על נהיגה בשכרות:

1. במוקד ערעור זה ניצבת שאלה עקרונית, הנוגעת לזיקה בין סעיף 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – פקודת התעבורה) לבין סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה.

2. סעיף 39א לפקודת התעבורה, קובע עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים בשל נהיגה בשכרות, תוך שהוא מקנה לבית המשפט את האפשרות להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, בהתקיים "נסיבות מיוחדות". סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, קובע, כי כאשר מדובר בעבירה שהעונש עליה הוא פסילת רישיון נהיגה לתקופת מינימום, לא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי, "אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי".

השאלה העולה היא, מהי משמעות הסיפא של סעיף 36(ב)? האם היא מקנה לבית המשפט באופן גורף את הסמכות לקבוע שהפסילה על פי סעיף 39א, כולה או מקצתה, תהא על תנאי, זאת גם אם לא קבע בית המשפט שהפסילה תעמוד על פחות משנתיים, או שמא סמכות זו מוקנית לבית המשפט אך במקרים בהם מצא "נסיבות מיוחדות" בגינן הורה שהפסילה תהא קצרה משנתיים?

3. במקרה דנן, הרשיע בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופט א' טננבוים) את המשיב על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א) בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

בעקבות ההרשעה, נידון המשיב לעונשים הבאים: פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל ששה חודשים ואילו יתרת 18 החודשים תהא על תנאי לשלוש שנים, אם ינהג בזמן שכרות; ו- 250 שעות לתועלת הציבור.

בנימוקיו לעונש שגזר, ציין בית משפט קמא את העובדה, שהמשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי ואין לו עבר פלילי, הוא שירת שירות צבאי מלא, עובד לפרנסתו כקצין ביטחון במלון, משחק בנבחרת הכדורעף של קבוצת "הפועל ירושלים" ולומד בשנתו הראשונה ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית. כן ציין את דברי המשיב, כי מצבה הכלכלי של משפחתו אינו טוב. בנוסף, הביא בית משפט קמא בחשבון את העובדה, שהמשיב הודה בעבירה המיוחסת לו וחסך מזמנו של בית המשפט, ואת התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמשיב, כי הלה הפיק את הלקח מן האירוע והינו מתאים לביצוע שירות לתועלת הציבור. כן ייחס משקל לעובדה, שכמות האלכוהול שנמדדה בדמו של המשיב (57 מיליגרם במאה מיליליטר דם) היתה קרובה מאוד לכמות המינימום. לנוכח כל אלה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי "מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי".

4.        המדינה מערערת על קולתו של העונש. לטעמה, מדובר בעונש הסוטה סטייה ניכרת לקולא ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירה מסוג זה ואין בו כדי להוות ענישה הולמת לעבירה בה הורשע המשיב. לטענתה של המערערת, שגה בית משפט קמא בהפעלת החריג שבסעיף 39א סיפא, שכן לא התקיימו בעניינו של המשיב אותן נסיבות מיוחדות ונדירות אשר עשויות להצדיק סטייה מעונש הפסילה המינימאלי האמור. המערערת המשיכה וטענה, כי ההנמקה העיקרית שהציג בית משפט קמא להקלה בעניינו של המשיב, היא עובדת היותו בחור צעיר המנהל אורח חיים נורמטיבי, ועובדה זו, כך טענה, אינה מהווה "נסיבה חריגה". בתמיכה לכך, הפנתה המערערת לפסיקתו של בית המשפט העליון, שקבעה, כי היותו של נאשם אדם נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין, כמו גם רמת האלכוהול שנמצא בדמו, אינם מהווים "נסיבה מיוחדת" כדרישת סעיף 39א לפקודת התעבורה. מעבר לכך, העלתה המערערת את החשש שהותרת גזר הדין על כנו, באופן שהיותו של נהג שיכור אדם נורמטיבי תחשב לנסיבה מקלה, תהפוך "את החריג לכלל בכל הנוגע להפעלת פסילת מינימום ביחס לנהגים שיכורים" (סעיף ג' להודעת הערעור), ובכך יהא משום התעלמות מהתכלית העומדת בבסיס ענישת המינימום שקבע המחוקק.

לפיכך, מבקשת המערערת להחמיר בעונשו של המבקש ולהאריך את תקופת הפסילה בפועל שהוטלה עליו, לשנתיים.

5. מנגד, ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור ולהותיר את גזר הדין על כנו. בהפנותו לע"פ 70230/02 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' סולטן (ניתן ביום 16.1.03) (כבוד השופטת ש' ברוש), טען, כי בית המשפט קמא היה רשאי להטיל חלק מעונש הפסילה לריצוי על תנאי, ולא לריצוי בפועל.

דיון
6. כאמור, השאלה שלפנינו הינה האם על פי סעיף 36(ב) סיפא לפקודת התעבורה, הסמכות להמיר פסילת מינימום בפועל (כולה או חלקה) בפסילה על תנאי, מוגבלת רק למקרים בהם אכן מצא בית המשפט "נסיבות מיוחדות" לקצר את תקופת פסילת המינימום או שמא הסמכות קיימת לגבי כל עבירה שנקבעה בה עצם האפשרות להפחית מפסילת המינימום, כך שניתן להשתמש בה גם אם בית המשפט, כבענייננו, כלל לא מצא "נסיבות מיוחדות" לקצר את פסילת המינימום של שנתיים.

7. כפי שצוין בגזר דינו, כבוד השופט טננבוים מצדד בעמדה האחרונה מבין השתיים. הוא דוגל בגישה מרחיבה, לפיה: "בכל מקרה שבו בית משפט רשאי בחיקוק לקבוע תקופת פסילה קצרה יותר, הרי רשאי הוא להורות שהפסילה תהא על תנאי. וזאת בלי שום קשר לשאלה מדוע הורשה לקבוע תקופת פסילה קצרה יותר ... ברגע שאין חובה מוחלטת על אורך תקופת הפסילה, הרי אין חובה על כך כי הפסילה תהא בפועל". בהמשך חידד דבריו: "כל מקום שיש בו פסילת מינימום בחוק העונשין שבית המשפט מוסמך מסיבות שונות לרדת מאורך הפסילה, יכול הוא לפסוק כי כולה או חלקה תהיה על תנאי. לא בנקל כמובן יפסוק בית המשפט פסילה על תנאי במקום פסילת מינימום, אך הנימוקים אינם חייבים להיות אלה שבעטיים ירד מאורך פסילת המינימום" (ההדגשה במקור – א' כ') (בפסקאות 4 ו-12 לגזר דינו בת"ת 10214/09, אליו הפנה בגזר הדין דנן, ובו עסק בשאלה מתי עונש פסילה על תנאי ממלא את דרישת פסילת המינימום שבחוק).

ביסוד מסקנתו זו עומדים ארבעה נימוקים: הראשון, מתבסס על פרשנות לשונית של סעיף 36(ב). לדעת כבוד השופט טננבוים "החוק דורש דרישה אחת בלבד. קרי, אם הורשה בחוק מכל סיבה שהיא לקצר את אורך הפסילה (ואין התייחסות לסיבה), מורשה הוא לקבוע כי כולה או חלקה תהיינה על תנאי. לו הפרשנות המצמצמת היתה נכונה, היה הנוסח צריך להיות 'אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות מאותן סיבות שהורשה בחיקוק כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'. (המילים המודגשות אינן קיימות בחקיקה, והן אלו שהיו צריכות להיות לו הפרשנות המצמצמת היתה הנכונה)". הנימוק השני, נעוץ לדברי כבוד השופט טננבוים בתכלית החוק: "במקרים בהם יש פסילת מינימום חובה, כוונת החוק היתה כי זו תהיה בפועל. אולם אם ממילא יש שיקול דעת לשופט, הרי אין מדובר במקרים שבהם ביקש המחוקק פסילת מינימום חובה. והתוצאה ההגיונית היא שניתן להטיל גם פסילה על תנאי". הנימוק השלישי קשור לדברי ההסבר להצעת החוק לסעיף 36(ב), מהם עולה, לשיטתו של כבוד השופט טננבוים, "כי אם לבית המשפט אין סמכות להטיל פסילה לתקופה קצרה יותר, יטיל בית המשפט את פסילת המינימום בפועל; ברם, אם נתונה לבית המשפט הסמכות להשית פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום, נתונה לו גם הסמכות לקבוע כי הפסילה כולה או מקצתה תהא על תנאי". הנימוק הרביעי והאחרון, טמון בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיה, אם יש מספר פירושים סבירים, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם הנאשם.

8. אכן, טרם יצאה מפיו של בית המשפט העליון פסיקה מפורשת באשר ליחס שבין סעיף 39א לסיפא של סעיף 36(ב) – האם שילובם של הסעיפים הללו מאפשר לבית המשפט, כהשקפתו של כבוד השופט טננבוים, לקבוע בכל מקרה נתון של נהיגה בשכרות, כי פסילת המינימום (כולה או חלקה) תהיה פסילה על תנאי. ואולם, למרות שאין פסיקה לגבי הזיקה בין שני הסעיפים הספציפיים הללו, הרי שעיון בפסיקה מלמד, כי ישנם פסקי דין שעסקו בסוגיות דומות, אף חופפות, ובמסגרת זו, דנו בשאלת היקף הפעלת הסיפא של סעיף 36(ב):

בע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שקולניק (ניתן ביום 28.5.85) (להלן – פרשת שקולניק), דן בית המשפט העליון בעונש הפסילה המינימאלי שנקבע בגין נהיגת רכב ללא ביטוח תקף, כאמור בסעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. בדומה לסעיף 39א, סעיף 2(ב) לפקודת הביטוח קובע עונש פסילה מינימאלי (של 12 חודשים), אלא אם ראה בית המשפט להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, מ"נסיבות מיוחדות". בפסק הדין, קבע כבוד השופט ג' בך באשר לסיפא של הוראת סעיף 36(ב): "אם אין בית המשפט מוצא, כי קיימות 'נסיבות מיוחדות' להפחתת תקופת הפסילה, אזי אין הוא מוסמך להחליט, כי תקופת הפסילה המינימאלית של 12 חודש תהיה כולה, או חלקה, על-תנאי. מסקנה זו עולה מהוראות סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בו נאמר, ש'...אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה... ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי...'. אמנם נקבע בהמשך לאותו סעיף: '...אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'. אך סיפא זה מתייחס רק למקרה, בו אמנם משתמש בית המשפט בסמכותו זו וקובע, בשל 'נסיבות מיוחדות', תקופת פסילה מקוצרת" (ההדגשות שלי – א' כ').

כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) צידד גם הוא בעמדה זו: "משהחליט בית המשפט לפסול אדם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, הפסילה היא – כאמור בסיפא לסעיף 2(ב) לפקודת הביטוח – לתקופה שלא תפחת מ-12 חודש, אלא אם קיימות 'נסיבות מיוחדות'. פסילה זו, בהיעדר נסיבות מיוחדות, צריך שתהא 'בפועל', וכל עוד לא הפחית בית המשפט מעונש המינימום, אין הוא רשאי לפסול 'בתנאי' (סעיף 36 לפקודת התעבורה). נמצא, כי בית המשפט רשאי שלא לפסול אדם כלל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה, אך משהחליט על פסילה, תהא זו ל-12 חודש (בפועל), אלא אם סבור הוא, כי בשל 'נסיבות מיוחדות' יש מקום להפחית את תקופת הפסילה ולקבוע, כי תהא בפועל או על תנאי" (הדגשה שלי – א' כ').

בפסק דין מאוחר יותר, רע"פ 2350/05 שיינפלד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.6.05) (להלן- עניין שיינפלד), נדונה שאלת הפעלת סעיף 36(ב) סיפא בהקשר של סעיף 38 לפקודת התעבורה, שגם הוא קובע פסילת מינימום (של 3 חודשים) למי שהורשע בעבירות מסוימות, אשר ניתן להפחית ממנה בנסיבות מיוחדות. כבוד השופטת א' חיות קבעה בהחלטתה: "מהוראת סעיף 36(ב) רישא לפקודת התעבורה עולה כי תקופת המינימום הקבועה בסעיף 38 עניינה פסילה בפועל. יחד עם זאת, צירוף הוראת סעיף 36(ב) סיפא עם הוראת סעיף 38 סיפא, מאפשר לבית-המשפט - בנסיבות מיוחדות שאותן עליו לפרט בפסק-הדין - להורות כי התקופה שקבע תהיה על תנאי, כולה או מקצתה. פירוש זה, אותו אימץ בית-המשפט המחוזי, מתיישב היטב עם תכלית החוק לשמור על ביטחונם של המשתמשים בדרך ציבורית ועם הצורך להרחיק ממנה גורמי סיכון לתקופת מינימום הקבועה בחוק (השוו: רע"פ 11438/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 519/66 קדרי נ' מדינת ישראל פ"ד כא(1) 157)". מכך עולה גם כן, כי הכלל הוא פסילה בפועל, אשר רק אם התקיימו "נסיבות מיוחדות" ובית המשפט מצא להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר (סעיף 38 סיפא), ניתן להטיל את תקופת הפסילה על תנאי, כולה או מקצתה (סעיף 36(ב) סיפא).

9. הנה כי כן, ההלכה באשר לפרשנות הראויה של הסמכות המוענקת בסעיף 36(ב) סיפא, הינה, כי זו תהא ברת הפעלה רק אם אכן מצא בית המשפט להטיל תקופת פסילה קצרה יותר: רק אם השתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 39א סיפא, ומצא, כי ישנן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את קיצור הפסילה, או אז יהא רשאי להורות, לפי סעיף 36(ב) סיפא, שהפסילה תהיה על תנאי. כאמור, בענייננו, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי "מן הראוי להטיל על הנאשם את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי". בכך למעשה, קבע, כי אין "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מפסילת המינימום, אך ישנן נסיבות המצדיקות את המרת פסילת המינימום מפסילה שהיא בפועל, לפסילה על תנאי. ברם, בקביעתו זו נפל פגם, שכן, כפי שראינו, האפשרות לעשות שימוש בסעיף 36(ב) סיפא באה לעולם רק לאחר שעברנו את משוכת "הנסיבות המיוחדות" שבסעיף 39א סיפא, וקבענו, כי יש מקום לסטות מעונש החובה הקבוע בפקודת התעבורה. משלא מצא בית משפט קמא להפעיל את סעיף 39א סיפא ולהפחית מעונש המינימום, ואף קבע במפורש, כי "ראוי להטיל על המשיב את עונש המינימום", הרי שאין הוא רשאי להפעיל את סעיף 36(ב) סיפא ולהטיל את הפסילה "בתנאי", ועל הפסילה להיות פסילה בפועל.

בהקשר זה אפנה גם לע"פ (י-ם) 2699/08 מדינת ישראל נ' לוי (ניתן ביום 20.5.09), שם דן חברי, כבוד השופט ע' חבש, ביחס שבין סעיף 39א לסיפא של סעיף 36(ב), וקבע דברים דומים: "היה ופרש בית המשפט בפסק דינו נימוקים איתנים, המצדיקים סטייה לקולא מפסילת המינימום, יוכל להורות, מכוחו של סעיף 39א לפקודת התעבורה, על פסילה לתקופה קצרה יותר ויהא רשאי גם להורות, לאור סעיף 36(ב) לפקודה, 'כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי'. ברי, כי באין טעמים מיוחדים, המצדיקים הקלה בעונש הפסילה המינימאלי, ישיתו בית המשפט על הנאשם בפועל ובמלואו" (ההדגשה שלי – א' כ') (שם, בפסקה 31).

יוזכרו כאן גם הדברים שכתבה חברתי, כבוד השופטת ח' בן עמי, בעפ"ג 4832/09 (מחוזי י-ם) מדינת ישראל נ' שויש (ניתן ביום 16.5.10). שם, החזיקה בדעה, כי "ככלל יש להטיל בפועל את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק, וממילא לצמצם את 'וקטור' האינטרס האישי למינימום האפשרי". במסגרת פסק דינה, התייחסה גם לסיפא של סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה: "אשר להיקפו של התנאי לפי סעיף 36(ב) לפקודה, אין זה מן ההיגיון כי מקום בו ניתנה לבית המשפט רשות להפחית באופן כללי מעונש המינימום, לא יוכל בית המשפט להטיל את עונש המינימום תוך המרת חלקו בעונש על תנאי. עם זאת, גם הקלה בעונש על ידי המרת חלקו לעונש מותנה מחייבת את ציונן המפורש בפסק הדין של הנסיבות המיוחדות שתרמו להקלה בעונש" (ההדגשה שלי – א' כ') (שם, בפסקאות 10 ו- 11).

10. ער אני לעמדה שהביעה כבוד השופטת ש' ברוש בע"פ 70230/02 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' סולטן (ניתן ביום 16.1.03) (להלן – ע"פ סולטן), עליה נסמך כבוד השופט טננבוים בגזר דינו. באותו מקרה, הורשע הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, אך בית משפט קמא מצא שלא להטיל על המשיב את עונש פסילת המינימום (שלושה חודשים בפועל) מהטעם שנתקיימו "נסיבות מיוחדות", וגזר עליו עונש של שלושה חודשי פסילה על תנאי. כבוד השופטת ברוש דחתה את הערעור שהגישה המדינה על קולת העונש, וקבעה: "על פי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, יש להטיל עונש פסילה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים, אולם רשאי בית המשפט מסיבות מיוחדות, שיפרט בפסק הדין להורות על תקופת פסילה קצרה ממנה. מכאן שעל פי הסיפא לסעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, רשאי בית המשפט להורות, כי תקופת הפסילה, שקבע, או מקצתה, תהא על תנאי. הפועל היוצא הוא, כי אין העבירות בהן הורשע המשיב, גוררות עונש פסילה בפועל בלבד, אלא רשאי בית המשפט לקבוע כי הפסילה תהא על תנאי. להשקפתי, אין כל צורך בנסיבות מיוחדות כדי להטיל עונש של פסילה על תנאי: על פי הוראת סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, ניתן לקצר את תקופת המינימום רק לאור קיומן של נסיבות מיוחדות, דרישה שאינה קיימת כלל בסיפא לסעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, המאפשרת פסילה על תנאי במקום פסילה בפועל, מתוך עמדה, כי אין בסיס עיוני להבחנה ביניהם כפי שהבהרתי לעיל. בין כה ובין כה, פירט בית משפט קמא את הנסיבות אשר בגינן הטיל עונש של פסילה על תנאי, ולדעתי אין להתערב בשיקול דעתו" (ההדגשה שלי – א' כ') (שם, בפסקאות 7 - 8).

ואולם, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון שפורטה לעיל. בהינתן שהשופטת א' חיות למעשה חזרה בעניין שיינפלד על ההלכה שנקבעה בפרשת שקולניק, מבלי שהשיגו עליה (למיטב ידיעתי) בפסיקה במשך השנים הרבות שחלפו מאז נתינתה, רואה אני להתייחס אליה כאל הלכה מחייבת, וכידוע, הלכה שיצאה מפי בית המשפט העליון מחייבת גם את בתי המשפט המחוזיים.

11. מכאן, שכללו של דבר: כל עוד לא מצא בית המשפט "נסיבות מיוחדות" להפחית מעונש המינימום, אין הוא רשאי להטיל את עונש פסילת המינימום "בתנאי", והפסילה חייבת להיות בפועל.

פועל יוצא של כלל זה הוא, כי גם אין לקבל את עמדתו של בית משפט קמא, לפיה הנימוקים שלאורם יפסוק בית המשפט פסילה על תנאי במקום פסילה בפועל, "אינם חייבים להיות אלה שבעטיים ירד מאורך פסילת המינימום" (בפסקה 12 לת"ת 10214/09). שכן, כפי שראינו, קיומן של "נסיבות מיוחדות" הינו תנאי שאין בלתו כדי שבכלל יהא אפשר להטיל את הפסילה, כולה או חלקה, על תנאי.

12. הדברים עולים גם מהתכלית שביסוד עונש הפסילה המינימאלי שנקבע בסעיף 39א לפקודת התעבורה. קביעת עונש פסילה זה לפרק זמן לא מבוטל של שנתיים, נוסף ליתר רכיבי הענישה המושתים על הנוהג בשכרות, מהווה חלק ממגמת ההחמרה שנועדה להילחם בתופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. ניתן לראות, כי במקור, אף הוצע, שבגין נהיגה בשכרות יוטל עונש מאסר מינימאלי של ששה חודשים ותקופת הפסילה המינימאלית תעמוד על שלוש שנים בצירוף פסילה על תנאי לשנתיים, זאת מבלי שתהא לבית המשפט כל סמכות לסטות מעונש זה. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "תאונות דרכים שבהן היו מעורבים נהגים שתויים כבר תבעו קורבנות בנפש והמספר הולך וגדל. עד לפני שנתיים נגרמו 1.5% מכלל תאונות הדרכים בארץ עקב נהיגה במצב של שכרות. מומחים מעריבים כי שיעור זה עלה מאז והגיע לכדי 5% מכלל תאונות הדרכים. המלחמה בנגע זה מחייבת את הכנסת לקבוע כללים מחמירים ביותר לביעורו לפני שיתפשט ויתרחב" (ר' הצעת חוק התעבורה (נהיגה בשכרות) (הוראת שעה), התשנ"ד-1994, הצעות חוק 2284, י"ח בתמוז התשנ"ד, 27.6.94).

כאמור, בסופו של דבר, הועמדה הפסילה על שנתיים מינימום, ללא רכיב מאסר מינימאלי. בטרם אישור הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית, פירט ח"כ גדעון פת באשר לרציונאל שבפסילת המינימום של שנתיים: "אין צורך להכביר מלים על התוצאות הקשות של נהיגה בשכרות, שכן ידוע לכול, שבמצב זה אין לנהג יכולת לשלוט בתגובותיו, כפי שגם המציאות, דהיינו פני הדרך וכל אדם או עצם הנמצאים בדרך אינם נראים לו כפי שהם באמת, אם הוא בכלל מבחין בהם. ואכן, בשנים האחרונות אחוז התאונות שבהן היו מעורבים נהגים במצב של שכרות, לרבות תאונות קטלניות, הפך כזה שחייב התמודדות שונה עם התופעה ... אשר להצעתו של חבר הכנסת הירשזון לקבוע מאסר מינימום חובה, החליטה הוועדה שלא לאמץ הצעה זו ... עם זאת, הוועדה מצאה שאכן יש מקום להגדיל משמעותית את עונש פסילת המינימום שיוטל על מי שנוהג במצב של שכרות. על כן קבעה, כי במקרה של הרשעה לפי הסעיף האמור, ייפסל רשיונו של הנידון לתקופה שלא תפחת משנתיים. ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים. נוסף על כך נקבע, שבית-המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק-הדין, רשאי להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר, וזאת בהתאם למגמה הכללית בדיני העונשין, כפי שהזכרתי קודם, ובהתאמה ליתר הסעיפים בפקודת התעבורה שעניינם פסילות מינימום. אני יכול רק לקוות, שהחמרה ניכרת זו בעונש המוטל על מי שהורשע בנהיגה בשכרות אכן תניב תוצאות חיוביות, ותופעה זו, גם אם לא תיעלם לחלוטין, תצומצם באופן דרסטי. אני קורא למשרדי התחבורה והמשטרה למצוא דרך לפרסם תיקון זה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים, בעיקר צעירים הנוהגים לצאת בלילות שבת ולשתות לשוכרה ולהיכנס אחר כך לרכב, כדי שיהיו מודעים לענישה החמורה שיקבלו אם ייתפסו" (הדגשה שלי – א' כ') (דברי הכנסת, כרך 139, ע' 9053, מיום 4.4.95).

13. עולה, כי מטרת המחוקק בקובעו עונש פסילה מינימאלי היתה לצמצם את שיקול הדעת המוקנה לשופט ולבכר באופן מוגבר ומובהק את האינטרס הציבורי של יצירת הרתעה בקרב ציבור הנהגים, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. נקודת המוצא שהמחוקק ביקש לקבוע הינה, כי עונש החובה בגין נהיגה בשכרות הוא שנתיים פסילה בפועל, ורק במקרים מיוחדים ונדירים ניתן לסטות מן הכלל ולהפחית את תקופת הפסילה או לקבוע את הפסילה כפסילה על תנאי. מכאן, נראה, כי הפרשנות הדווקנית שבית המשפט קמא מבקש לייחס למילות סעיף 36(ב) סיפא, כך שכל אימת שבית המשפט מוסמך מסיבות שונות להפחית מאורך פסילת המינימום, יהא בכוחו של השופט לפסוק כי פסילת המינימום כולה או חלקה תהיה על תנאי, עומדת בניגוד למטרה שבתיקון סעיף 39א, להחריף את המאבק בתופעת הנהיגה בשכרות באמצעות קביעת רף עונשי תחתון, אשר ממנו ניתן רק להחמיר. למעשה, קבלת פרשנותו של בית משפט קמא תקנה לשופט שיקול דעת נרחב, בו יוכל בכל מקרה נתון להטיל את עונש המינימום "על תנאי" ולא בפועל. בכך יהא משום סטייה של ממש מכוונת המחוקק להחמיר בכל הנוגע לתופעת הנהיגה בשכרות ולהרחיק מן הכביש לפרק זמן של לפחות שנתיים את מי שנהג בגילופין. בנוסף, פסילה על תנאי, להבדיל מפסילה בפועל, תרוקן מתוכן את האפקט ההרתעתי שפסילת המינימום של שנתיים בפועל נועדה להשיג. ברי, שלא ניתן להשוות בין שלילה בפועל של רישיון הנהיגה מאדם למשך שנתיים ימים, שפוגעת קשות בתפקודו היומיומי ובשגרת חייו, לבין שלילה על תנאי, שבצידה יכול האדם להמשיך את חייו "כרגיל". אין ספק, כי אדם שיודע שאם ינהג בשכרות, צפוי רישיון הנהיגה שלו להישלל לשנתיים בפועל, יחשוב פעמיים בטרם יעשה כן. אם יידע שהוא עשוי אך להיפסל על תנאי, הסיכוי שייקל ראש וינהג כשהוא שיכור, הינו גבוה יותר.

14. לפיכך, לנוכח המצב ששרר לפני חקיקת פסילת המינימום של שנתיים, כפי שעולה מהצעת החוק, ובהינתן, שלמרבה הצער, עם חלוף השנים תופעת הנהיגה בשכרות לא רק שלא פחתה, אלא אף דומה שהחריפה, הרי שנראה, כי יש לפרש את היחס שבין סעיף 39א לסעיף 36(ב) סיפא תוך הדגשת והעדפת האינטרס הציבורי. העדפה זו תבוא לידי ביטוי בהגבלת גמישותו של בית המשפט בקביעת מידת העונש על נהיגה בשכרות, כך שכל עוד לא מצא בית המשפט "נסיבות מיוחדות" להפעיל את סמכותו על פי סעיף 39א סיפא ולהפחית מעונש המינימום שנקבע בסעיף 39א רישא, פסילת המינימום חייבת להיות בפועל ואין הוא רשאי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 36(ב) סיפא ולהטיל את עונש פסילת המינימום "בתנאי". סבורני, כי פרשנות זו, עולה בקנה אחד הן עם תכלית החוק והן עם פסיקתו של בית המשפט העליון.

כאן גם המקום לומר, כי בקבלת פרשנותו של בית משפט קמא והפחתת עונש המינימום כדבר שבשיגרה, יש כדי להטיל עומס רב על שירות המבחן, העמוס גם כך לעייפה. הפניית כל תיק שכרות שני לשרות המבחן, תגזול מזמנו היקר של שירות המבחן ותביא בהכרח לפגיעה בעבודתו בעניינים חשובים יותר כמו תסקירי מעצר.

15. אוסיף, כי במסגרת נימוקיו, הפנה בית המשפט קמא לדברי ההסבר לתיקון סעיף 36 לפקודה, בהם נאמר: "מוצע אפוא – (1) לקבוע בסעיף קטן (ב) רק זאת, כי אם נקבע בחיקוק פסילה לתקופת מינימום ואין לבית המשפט סמכות להטיל פסילה לתקופה קצרה ממנה – על בית המשפט להטיל לפחות פסילת מינימום זו בפועל, ורק אם הוא פוסל לתקופה ארוכה ממנה תוכל התקופה הנותרת להיות על תנאי". כבוד השופט טננבוים סבר, כי מדברים אלה משתמע, ש"אם נתונה לבית המשפט הסמכות להשית פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום, נתונה לו גם הסמכות לקבוע כי הפסילה כולה או מקצתה תהא על תנאי". ברם, כלל לא ברור לי ההיקש האמור, ולדעתי, לא ניתן לבסס את פרשנותו המרחיבה על דברי ההסבר הללו.

16. מכל מקום, אין בידי לקבל את קביעתו של בית משפט קמא, כי הנסיבות שפירט מצדיקות סטייה מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל, והטלת חלקו על תנאי. הלכה חוזרת ונשנית היא, כי גמישותו של השופט לעשות שימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי, הינה מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר. כך, למשל, קבע כבוד השופט ס' ג'ובראן, ברע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.9.08): "בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים. כל סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק" (ההדגשה שלי – א' כ'). דברים דומים נאמרו מפיו של כבוד השופט א' א' לוי, ברע"פ 5613/09 אסרף נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.7.09): "לא ניתן להפריז בחומרה שבנהיגה בגילופין, בה טמון סיכון משמעותי לשלומו של ציבור המשתמשים בדרך. לכך ניתן ביטוי בתקופת הפסילה המנדטורית בת השנתיים, אותה קבע המחוקק כעונש לנהגים שתויים, וממנה רשאי בית-המשפט לסטות אך בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית-משפט זה עמד לא אחת על הצורך בביעור התופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. בהתאם לכך, נפסק כי השימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי שמור למקרים חריגים ביותר" (ההדגשה שלי – א' כ').

בהתאם לכך, שלל בית המשפט העליון באופן עקבי טענות שונות בדבר היותן של נסיבות מסוג הנסיבות אותן ציין בית משפט קמא, בגדר "נסיבות מיוחדות" המצדיקות הפחתה מעונש המינימום שנקבע בחוק. כך, למשל, נקבע, כי העובדה ש"אין מדובר באירוע בו השפעת האלכוהול היתה כזו אשר גרמה לתאונת דרכים וכן כי מדובר בנהג ותיק, ומקרה זה הינו חד פעמי עבורו", כמו גם העובדה ש"הוא מובטל וזקוק לרישיון הנהיגה על מנת למצוא עבודה" אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. זאת, בשים לב לכך ש"תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה ומכיוון שנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה אחד הגורמים המרכזיים לתאונות אלו, מדיניות הענישה מחייבת בחירה באמת מידה מחמירה" (רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 16.5.04).

בפסק דין אחר, נקבע, כי העובדה שרמת האלכוהול שנמצאה בדמו של נאשם היתה נמוכה יחסית (315 מיקרוגרם) ועלתה על המותר במידה מועטה, לא תהווה גם היא נסיבה מיוחדת לחרוג לקולא מעונש המינימום של שנתיים. כך גם לא עובדת היותו של הנאשם עולה חדש שתומך במשפחתו וזקוק לרישיון הנהיגה לשם עבודתו, ולא העובדה שזוהי הפעם הראשונה בה עבר עבירה מסוג זה: "מצבו של המבקש בהחלט לא פשוט ומהווה שיקול לקולא. הדברים אמורים הן ביחס לעברו התעבורתי והן ביחס למצבו הכלכלי והמשפחתי. דא עקא, מעברם השני של המאזניים מונח אינטרס הציבור, אשר לו משקל מכריע, בעיקר בענייני נפשות כגון אלו בהם אנו עוסקים. בשורה ארוכה של החלטות קבע בית-משפט זה, כי למען חיזוק ההרתעה ושינוי תרבות הנהיגה בחברה, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, אשר מרכיב חשוב בה הינו העמידה הדווקנית על עונשי המינימום שנקבעו ... משקלם של שיקולים אלו, כאמור, כבד הוא, גם נוכח נסיבות אישיות לא פשוטות ... החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג. עם כל הצער שבעניין, מקרה זה איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא" (רע"פ 8386/06 איילא נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.11.06).

וראו גם דבריו של חברי, כבוד השופט מ' רביד, בע"פ 2886/08 מדינת ישראל נ' נאור (ניתן ביום 1.4.09): "לא התעלמתי מהעובדה כי המשיב סיים לרצות את עונש הפסילה בפועל שהטיל בית משפט קמא וכן מהעובדה כי המשיב אדם נורמטיבי. דא עקא שרוב התיקים של עבירות של נהיגה בשכרות המובאים לפניי מדובר באנשים אשר אורח חייהם נורמטיבי בדרך כלל, אלא שהם נותנים עינם בטיפה המרה. בית המשפט העליון ובית משפט זה התריע וחזר והתריע כי מדובר בעבירות שיש בהן סכנה לציבור וכי יש להחמיר בענישה, כאשר עונש המינימום הנקוב בסעיף 39א' לפקודת התעבורה צריך לשמש נקודת מוצא ... לא העלמתי עין מכך כי מתקיימים דיונים בבית המשפט לתעבורה בשאלת הרף אשר ממנו ניתן להסיק כי נעברה עבירה של נהיגה בשכרות, אך כל זמן שהמחוקק לא אמר את דברו הרף הוא 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף (תקנה 169א' לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961)".

17. עולה, כי הלכה פסוקה היא, שהנסיבות אותן ציין בית המשפט קמא – קיום אורח חיים נורמטיבי והיעדר עבר פלילי; מצב כלכלי קשה; הודאה בביצוע העבירה; וריכוז אלכוהול נמוך במידה קרובה לכמות המינימום (57 מיליגרם במאה מיליליטר דם) – אינן מהוות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מעונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק של שנתיים בפועל. המדובר בנסיבות אישיות "רגילות", הנלקחות בחשבון בעניינו של כל נאשם בפלילים, ואין בהן כדי לגבור על שיקולי ההרתעה הגלומים בענישה של העבירה החמורה של הנהיגה בשכרות. בקובעו, כי נסיבות אלה מהוות נסיבות המצדיקות המרת עונש הפסילה בפועל בפסילה על תנאי, סטה בית המשפט קמא מההנחייה המחייבת של בית המשפט העליון (וראו בעניין זה את דבריו הישירים והחריפים של כבוד השופט מ' רביד בדבר כיבוד הערכאות, בע"פ (י-ם) 2792/08 מדינת ישראל נ' אזברגה (ניתן ביום 8.1.09)). למעשה, באימוץ עמדתו של בית משפט קמא בדבר הנסיבות בהן יכול בית המשפט לסטות מעונש המינימום, ישנו חשש להיפוך היוצרות – היוצא מן הכלל ייהפך לכלל ואילו הכלל – עונש הפסילה בפועל של שנתיים ימים – ליוצא מן הכלל. ומתאימים הם לכאן דבריו של כבוד השופט א' ברק, בפרשת שקולניק: "העונש האינדיווידואלי הוא תמיד שקול במקבילית של כוחות, שהווקטור האחד שבה הוא האינטרס הציבורי והווקטור האחר שבה הוא נסיבותיו האישיות של הנאשם. במקום שהאינטרס הציבורי הוא חריף, עשוי בית המשפט ליתן משקל יתר לשיקול זה, ונמצא השיקול העונשי מתחשב פחות בנסיבות האישיות ... המחוקק ראה לנכון לקבוע עונש מינימום. קיומו של נתון זה מחייב, מעצם מהותו, ריסון בשימוש בשיקול הדעת השיפוטי".

סוף דבר
18. כלל ידוע הוא, כי "אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.3.11, בפסקה 55). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי יש בעונש הפסילה שהטיל בית משפט קמא – ששה חודשי פסילה בפועל ו-18 חודשי פסילה על תנאי – משום סטייה קיצונית לקולא מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל שנקבע לעבירה מסוג זה, המצדיקה התערבות בגזר הדין.

19. אשר על כן, דין הערעור – להתקבל. לאחר שביצוע עונש השל"צ שהוטל על המשיב עוכב, אני קובע, כי עונש הפסילה שהושת על המשיב יעמוד על תקופה של שנתיים ימים בפועל, ובד בבד, יבוטל השל"צ.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נוהל בדיקת שכרות

  2. סירוב לבדיקת שתן

  3. בדיקת כיול לינשוף

  4. כיול מכשיר הינשוף

  5. הכשלת בדיקת ינשוף

  6. הוכחת נהיגה בשכרות

  7. סירוב לבדיקת ינשוף

  8. אי הסכמה לבדיקת שכרות

  9. כישלון בבדיקת מאפיינים

  10. בדיקת שכרות על ידי מתנדב

  11. הרשעה על סמך בדיקת ינשוף

  12. זיכוי מעבירת נהיגה בשכרות

  13. חזרה מהודיה בנהיגה בשכרות

  14. הקלה בעונש על נהיגה בשכרות

  15. דוגמא לזיכוי מנהיגה בשכרות

  16. בדיקת מאפיינים על ידי מתנדב

  17. נהיגה בשכרות בדיקת ינשוף 335

  18. נהיגה בשכרות תאונת פגע וברח

  19. זיכוי על סירוב לבדיקת שכרות

  20. נהיגה בשכרות בדיקת מאפיינים

  21. זיכוי בגלל כיול מכשיר הינשוף

  22. עונש מינימום על נהיגה בשכרות

  23. נהיגה תחת השפעת מריחואנה רפואית

  24. בדיקת מאפיינים לאחר בדיקת ינשוף

  25. ערעור על גזר דין נהיגה בשכרות שהתקבל

  26. ערעור על עונש קל מדי על נהיגה בשכרות

  27. הרשעה בנהיגה בשכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד

  28. עבירת נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה

  29. הודה כי שתה אלכוהול לפני נסיעתו, אך הכחיש נהיגה ברכב

  30. כתב אישום על נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה

  31. ערעור על פסק דין בית משפט תעבורה בעבירות "נהיגה בשכרות"

  32. האם תאונת דרכים בשכרות היא ''תאונה במתכוון'' לפי החוק ?

  33. נהיגה בשכרות - דגימת אוויר נשוף בריכוז אלכוהול של 515 מק"ג

  34. בדיקת הינשוף שנערכה הראתה ריכוז של 750 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון