עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע:

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ג' ארנברג), מיום 16.11.10, בתא"מ 7001-03-10, בו נדחתה תביעתו של המערער, עו"ד רזיאל גסלר, לפיצוי כספי בסך של 50,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע כלפיו, שנגרם לו, להשקפתו, בעקבות עיקול שהטילה עיריית ירושלים (להלן – המשיבה) על חשבונות הבנק שלו בשל דו"ח חניה שלא שילם.

2. המדובר בדו"ח חניה מיום 8.5.97 על סכום של 70 ₪. במשך 12 שנים נשלחו התראות לתשלומו לכתובת שקיבלה המשיבה ממשרד הרישוי, ככתובתו של המערער (שדרות חן 45 בתל אביב). ברם, מסתבר, כי אף שהמערער עדכן ברישומי משרד הרישוי כתובת חדשה, אותה כתובת לא עודכנה ודרישות התשלום המשיכו להישלח לכתובת הישנה. הסיבה לתקלה נעוצה, כנראה, בכך שבשגגה נכתב בשמו של המערער הסימן שטרודל ("עו@ד גסלר רזיאל"), דבר שמנע את עדכון הכתובת. כתוצאה, הדרישות שנשלחו במהלך השנים חזרו תוך ציון "לא נדרש", עד שלבסוף הוטל עיקול על חשבונותיו של המערער (בשני בנקים שונים), בסכום של 441 ₪ (לאחר תוספות הפיגורים שהצטברו). משנודע למערער על העיקול וסיבתו, הוא שילם מיד את החוב.

3. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי היה ניתן לאתר אותו בקלות, שכן הוא עורך דין יחיד עם שם כזה, ובירור זריז (ב-144 או באינטרנט או במשרד הפנים) היה מאתר את כתובתו הנוכחית. הוא טען, כי הטלת עיקול על כלל חשבונותיו מהווה פרסום לשון הרע נגדו. מנגד, טענה המשיבה, כי היא פעלה כדין, ולא ניתן לצפות ממנה, שתבדוק את פרטיו של כל חייב באופן אישי, כפי שטען המערער שהיה עליה לעשות. לשיטתה, הטלת העיקול אינה מהווה פרסום לשון הרע, ומכל מקום, מאחר שפעלה לפי סמכותה שבדין ובתום לב, לפי הכתובת שקיבלה ממשרד הרישוי, עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 13(9) ו-15(2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). כן, טענה, כי עצם תשלום החוב על ידי המערער מהווה הסכמה מצידו לחוקיות החוב והעיקול.

4. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא, כי באופן עקרוני הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע, אך לא כך במקרה של המערער, בו צוין שהעיקול הוטל בגין חוב קטן של דו"ח חניה בודד בסכום של 441 ₪ (זאת להבדיל מעיקול בסכום משמעותי או להטלת עיקול בסכום קטן ללא ציון סיבת העיקול). בנקאי סביר, כך קבע, לא יפרש עיקול מסוג זה כמשהו שיש בו משום לשון הרע. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי על כל פנים, אף שאולי נהגה המשיבה ברשלנות בכך שלא בדקה את כתובתו המדויקת של המערער – למרות שכל דברי הדואר שנשלחו אליו חזרו בציון "לא נדרש" – עדיין, עומדת לה הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, שכן על פי הוראות הדין, חזרה של דבר דואר משום שהוא "לא נדרש", דינה כדין קבלתו. בנוסף, קבע, כי עומדת למשיבה גם הגנת סעיף 13(9) לחוק (פרסום מותר), משהטילה את העיקול מתוקף סמכותה על פי פקודת המסים, לגבות חוב ממי שלא משלם דו"ח. כן מצא בית משפט קמא ליתן משקל לעובדה, שהמערער שילם את הדו"ח, לאחר הטלת העיקול, מבלי שציין, כי הוא עושה זאת תחת מחאה. בית המשפט הביע דעתו, כי ראוי היה שהמערער היה עושה כן, על מנת שיוכל לטעון בהמשך בעניין חוקיות הדו"ח ואמצעי הגבייה שננקטו לגבייתו, שכן תשלום דו"ח מהווה הודאה בחובת התשלום. לבסוף, אף שדחה את התביעה, לא הטיל בית משפט קמא הוצאות על המערער, שכן "נראה כי לאחר 12 שנים כשההתראות כולן חזרו 'לא נדרש', ניתן היה לבצע בדיקה נוספת של כתובת התובע לפני הטלת העיקול".

5. מכאן הערעור שלפנינו. לדידו של המערער, קביעותיו אלה של בית משפט קמא הינן "שגויות, אינן רלבנטיות, אינן מעוגנות בתקדימים ומזלזלות בזכויות התובע". בפרט, טען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה עומדת למשיבה הגנת תום הלב, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו לפיה המשיבה "ייתכן שנהגה ברשלנות". הנכון הוא, לטענת המערער, כי המשיבה לא פעלה בתום לב משלא עשתה כל מאמץ לאתר את המערער בטרם הוטל העיקול, למרות שיכלה לעשות כן בנקל. כן, טען המערער, כי בית משפט קמא התעלם מטענתו לפיה הוא אינו תובע בגין התיישנות העבירה עצמה, אלא בגין התיישנות הקנס ובגין העוולות שנגרמו עקב ביצוע פעולות הגבייה שלא כדין. בתמיכה לאמור, הציג המערער פסיקה של בתי משפט שלום המצדדת (לשיטתו) בטענותיו אלה.

6. המשיבה, מצידה, שבה וטענה, כי העיקול הוטל באופן אוטומטי על ידי מחשב, וכי המשיבה מטפלת בו זמנית בעשרות אלפי חייבים, ומכאן שאינה יכולה לתור אחר כל אדם על מנת למצוא את כתובתו המעודכנת. היא מחויבת להסתמך על מרשמי אוכלוסין רשמיים ואל לה לקבל נתונים ממקורות לא רשמיים כגון האינטרנט. מעבר לכך, טענה המשיבה, כי "בחירתו החריגה והלא מקובלת של המערער להירשם במאגרי רישום האוכלוסין כ- 'עו@ד גסלר רזיאל' היא שיצרה את אותו באג שמנע את עדכון מאגרי הרישום" (ס' 36-37 לעיקרי הטיעון). אשר לפסקי הדין שהציג המערער, טענה, כי כולם עסקו במצב של טעות בעיקול או במצב בו האדם לא היה חייב, ואילו בעניינו של המערער העיקול ניתן כדין. כן, טענה, כי אין חובת התראה על עיקול.

דיון
7. עולה, כי השאלה הראשונה העומדת במוקד ערעור זה, הינה, האם בעצם הטלת העיקול נגד המערער יש משום פרסום לשון הרע. לגביה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע. ואולם, שלא כמותו, אני סבור, כי אף שהעיקול שהוטל על חשבונות הבנק של המערער עמד על סכום נמוך של 441 ₪, ואף שצוין כי הסיבה לו נעוצה באי תשלום דו"ח חניה בודד, עדיין, יש בו כדי להוות לשון הרע כלפי המערער, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק:

"(1) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל המעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטיינו המינית או מוגבלותו."

לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.

8. כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לשני בנקים בהם היה למערער חשבון. בעניין זה, טענה המשיבה, כי "פרסום יהווה לשון הרע, כאשר הוכח כי המעשה הנטען פורסם לאדם אחר זולת המערער" וכי "המערער לא הוכיח ואף לא טען כי אדם אחר מלבדו נחשף לעיקול ... כל שנטען בכתבי הטענות, שהמערער קיבל הודעה על העיקול ואלה הן ההודעות האוטומאטיות שנשלחו למערער" (בסעיף 9 לעיקרי הטיעון מטעמה). ברם, אין בטענה זו ממש, משידוע, כי המערער קיבל מהבנקים הודעות בדבר העיקולים, ואף נציגת בנק לאומי התקשרה אליו ליידע אותו על קיום העיקול, וביקשה ממנו לדאוג להסרתו בהקדם (ר' תצהירו התומך בסעיף 7 לכתב התביעה, תצהיר שלא נסתר על ידי המשיבה). מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, הרי שסעיף 2(ב)(2) לחוק קובע, כי לא מן ההכרח שהפרסום יגיע בפועל לידיעתו של אדם זולת הנפגע, ודי בקיומו של פוטנציאל כזה. כך, נקבע בסעיף 2(ב), כי רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

"(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

(הדגשות שלי – א' כ').

9. כאמור, בית משפט קמא קבע, כי גם אם יש בהטלת העיקול נגד המערער פרסום לשון הרע, עדיין, עומדת למשיבה הגנת סעיף 13(9) לחוק שעניינה בפרסום מותר: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בית משפט קמא קבע, כי מאחר שהדרישות לתשלום הקנס נשלחו מעת לעת לכתובתו הישנה של המערער, וחזרו תוך ציון "לא נדרש", יש לראותן כדרישות שהומצאו כדין, שכן חזרה של דבר דואר משום שהוא "לא נדרש", דינה כדין קבלתו. קביעתו זו, מסתמכת למעשה על חזקת המסירה שמעוגנת ברישא של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן – תקנות סדר הדין הפלילי): "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום". מטעם זה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיבה הטילה את העיקול מתוקף סמכותה על פי פקודת המסים לגבות חוב ממי שלא משלם קנס, ומשכך, קבע, כי העיקול שהוטל מהווה "פרסום מותר" שאין בו משום פרסום לשון הרע.

ואולם, בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, נקבע גם מתי לא תקום חזקת המסירה האמורה, זאת בסיפא של התקנה: "אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (הדגשה שלי – א' כ'). בעניינו של המערער, עולה, כי המשיבה עצמה כתבה בכתב הגנתה, כי "באופן בלתי מקובל וחריג, רשום התובע ברישומי משרד הרישוי (משם הועתק הנתון למחשבי הנתבעת) כ'עו@ד גסלר רזיאל' ... הנתבעת עורכת מדי תקופה רענון פרטים עם מאגרי מידע מהם נשאבים פרטי החייבים, דהיינו מרשם האוכלוסין במשרד הפנים והמאגר של רשות הרישוי ... הנתבעת תטען כי מאז מועד ביצוע העבירה נערכו מספר רענונים שכאלה, ומסיבה כלשהי, שאינה ידועה לה, נותרה כתובתו הרשומה של התובע 'שד' חן 45 תל אביב'. הנתבעת משערת שהשיבוש שחל ברישום שמו של התובע יכול שגרם לבעיה, 'באג' במערכת שמנע את עדכון כתובתו של התובע" (הדגשה שלי – א' כ') (סעיפים 8 ו- 10 לכתב ההגנה). למעשה, אין ספק, כי דרישות התשלום נשלחו לכתובת הישנה של המערער למרות שהוא עדכן את כתובתו החדשה, כפי הנדרש, ולמרבה הצער, תקלה טכנית בהקלדת שמו היא שמנעה את עדכון הכתובת.

אוסיף בהקשר זה, כי לא נעלמה מעיני טענת המשיבה, לפיה המערער כלל לא הצהיר מתי שינה את כתובתו במשרד הפנים ובמשרד הרישוי (טענה אליה לא התייחס בית משפט קמא). ואולם, מוצא אני להסתפק בדבריו של המערער בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.3.11: "אני כבר משנת 97 לא גר שם ואני מעדכן את כתובתי", כמו גם בצילום תעודת הזהות שלו המעיד על עדכון כתובתו לעיר גבעתיים ביום 18.11.02 (נספח א' לסיכומיו), לאחר שלדבריו התגורר ברחוב גורדון בתל אביב כ-4 שנים. אלה מהימנים עלי ושוכנעתי כי אינו מתגורר ברחוב שדרות חן בתל אביב כבר 12 שנים וכי אכן עדכן את כתובתו עת עבר משם.

10. במצב דברים זה, סבורני, כי לפנינו סיטואציה בה לא קיבל המערער את דרישות התשלום הרבות שנשלחו מ"סיבות שאינן תלויות בו". שכן, המערער פעל כשורה ועדכן את כתובתו במאגרי הרשויות הרלוונטיות, אך בשל תקלה בהקלדה, נכתב שמו בשגגה, דבר שהוביל לתקלה בעדכון כתובתו. לא ברור לי, הכיצד יכול היה המערער לדעת על התקלה האמורה. וזאת במיוחד משום שהתקלה התעוררה אך ברישום משרד הרישוי, ואילו שינוי כתובתו במשרד הפנים עבר ללא תקלות. בהקשר זה, אין מקום לקבל את הטענה שהעלתה המשיבה בעיקרי הטיעון שהגישה, כאילו המערער הוא שבחר לכתוב את שמו בשגגה ("בחירתו החריגה והלא מקובלת של המערער להירשם במאגרי רישום האוכלוסין כ- 'עו@ד גסלר רזיאל' היא שיצרה את אותו באג"), ומוטב היה לטענה זו אם לא היתה נטענת. ודאי, שמדובר בתקלה שלא נגרמה על ידי המערער אלא על ידי אחד מעובדי משרד הרישוי, כאשר במקום גרשיים כתב את הסימן שטרודל. תקלה זו, לא היתה תלויה במערער ואין לצפות ממנו לעמוד עליה בעצמו.

המסקנה היא, כי אין לראות את דרישות התשלום שנשלחו במהלך השנים לכתובת הישנה, כאילו הומצאו כדין, כפי שקבע בית משפט קמא. מכאן יוצא גם, שהמשיבה גבתה קנס שהתיישן זה מכבר, והליך הגבייה שהופעל, הופעל שלא כדין.

11. כאמור, בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי העובדה שהמערער שילם את הקנס מיד לאחר הטלת העיקול, מבלי שציין כי הוא עושה זאת תחת מחאה, מהווה הודאה בחובת התשלום. ברם, לדעתי, אין לפרש את התנהלותו זו של המערער כהודאה בחוקיות הקנס ובאמצעי הגביה שננקט לגבייתו. אף שאולי עדיף היה אילו ציין המערער שהוא משלם את החוב תוך מחאה, עדיין, בכך שלא עשה כאמור, לא משתמע כלל כי הוא הודה בחוקיות החוב והעיקול. אך טבעי בעיני, כי לנוכח הפתעתו הרבה למראה הודעות העיקול מבנק הפועלים ומבנק לאומי, שילם המערער את הקנס באופן מיידי, בשל המבוכה שאחזה בו (שוודאי שהתחזקה לנוכח כך שהחשבונות עליהם הוטל עיקול בבנק לאומי לא היו חשבונות אישיים שלו, אלא חשבונות נאמנות של אחד מלקוחותיו). לא מקובלת עלי הקביעה, כי בעשותו כן, ויתר המערער על טענת ההתיישנות והודה בחוקיות החוב, ונחה דעתי, כי כל שעמד לנגד עיניו באותה עת הוא הסרת העיקולים לאלתר, על מנת להחזיר את החשבון לפעילות תקינה. הא ותו לא. בנוסף, אני סבור, כי העובדה שהמערער הינו עורך דין במקצועו, אינה מחייבת כלל את הסברה שהיה מצופה ממנו לדעת, שעל מנת לשמור על טענותיו בעתיד, עליו לשלם את החוב "תחת מחאה".

12. נפקות דברים אלה לעניין הגנת סעיף 13(9) לחוק, הינה, כי זו אינה עומדת לזכות המשיבה. שכן, אין המדובר בפרסום שהיתה המשיבה "חייבת לעשות על פי דין" או "על פי היתר". אמנם, בידי המשיבה סמכות כללית להוציא עיקולים מכוח פקודת המסים, אך זו עומדת לה כאשר קיים חוב. במקרה הספציפי של המערער, מאחר שהחוב בגינו הוצא העיקול התיישן זה מכבר, הרי שלא היתה למשיבה סמכות לגבות אותו. העיקול שהטילה, היה שלא כדין. המשמעות היא, שלא ניתן לומר, כי המשיבה היתה "חייבת" להטיל את העיקול "על פי דין". וראו בהקשר זה את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997): "ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך" (שם, בעמוד 204).

13. אין גם בידי לקבל את מסקנת בית משפט קמא, כי עומדת למשיבה הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק. כאמור, זו עשויה לעמוד לה, אם עשתה את הפרסום בתום לב, בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בהתאמה, סעיף 16(א) לחוק קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". ואולם, יש לשים לב, כי חזקה הפוכה נקבעה בסעיף 16(ב) לחוק, לפיו "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: ... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". אני סבור, כי חזקה זו מתקיימת בענייננו. ניתן לראות בהטלת העיקול על חשבונו של המערער משום "פרסום שאינו אמת", שכן העיקול הוטל בגין חוב שהמערער כבר לא חב בתשלומו, הואיל והקנס התיישן. בנוסף, בעניינו של המערער, לא נקטה המשיבה באמצעים סבירים לברר האם העיקול בדין יסודו, משלא וידאה, כי אכן יש בידיה את כתובתו המעודכנת של המערער. כך, קבע בית משפט קמא, כי "יתכן שהמשיבה נהגה ברשלנות בכך שלא בדקה את כתובתו המדויקת של התובע כאשר כל דברי הדואר שנשלחו אליו חזרו בציון 'לא נדרש'", ובהמשך קבע: "נראה כי לאחר 12 שנים כשההתראות כולן חזרו 'לא נדרש' ניתן היה לבצע בדיקה נוספת של כתובת התובע לפני הטלת העיקול". בית משפט קמא אמנם קבע, כי אין בהתרשלות האמורה כדי לשלול את תום הלב בהטלת העיקול, אך סבורני, כי בהתרשלותה זו של המשיבה, והעובדה שלא הצליבה מידע עם מאגרי מידע רשמיים אחרים (כגון משרד הפנים) או ספר טלפונים, יש ללא ספק משום אי נקיטת "אמצעים סבירים" לפני הפרסום (בענייננו, העיקול), כאמור בסעיף 16(ב)(2) לחוק. זאת במיוחד לנוכח היותו של אמצעי העיקול "כלי רב עוצמה" שעשוי לפגוע לא רק בשמו הטוב של אדם אלא גם עלול "לשתק את פעילותו העסקית כלכלית" (ראו דבריה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, בהקשרו של העיקול הזמני, ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין, ניתן ביום 19.12.00, בפסקאות 1 ו-3). סכנה זו מקבלת משנה תוקף בעניינו של המערער, בו העיקולים שהוטלו בבנק לאומי, היו על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו.

14. כידוע, "רשות מנהלית – ורשות מקומית בכלל זה – היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב" (בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, ניתן ביום 12.11.02, בפסקה 9). ברי, כי בהפעילה את כוח הגבייה שהוענק לה, חייבת המשיבה לנהוג בהקפדה ובזהירות סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך. בעניינו של המערער, התנהלותה של המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם אמת מידה זו. היא לא ביצעה בדיקה ראויה לוודא האם אכן יש בידיה את כתובתו הנכונה של המערער, פעולה שהיא סבירה למדי ומידתית, ונראה, כי יכלה לבצעה בנקל, באמצעות פנייה למאגרי משרד הפנים. מסקנה זו, עולה אף ביתר שאת לנוכח הראיות החדשות שהציג בפניי המערער, שמפאת חשיבותן הרבה, אני מקבלן מכוח סמכותי לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, למרות שהמערער מסכים שהיה ביכולתו להגישן בפני בית משפט קמא ובשל טעותו בלבד הוא לא עשה כן. מרישיון הרכב שהציג, עולה, כי כבר ביום 17.11.00 היו שמו וכתובתו מעודכנים כהלכה במשרד הרישוי. משמעות הדבר היא, שהמשיבה כלל לא ביצעה בירור נוסף במשרד הרישוי בטרם הטילה את העיקול, ולמעשה, לא ביצעה כל רענון כתובות לפחות 9 שנים לפני הטלת העיקול.

ניתן לסכם ולומר, כי דרך פעילותה של המשיבה לא היתה מידתית ולא היתה זהירה דייה. היא בחרה לנקוט באמצעי דרסטי, ללא הפעלת שיקול דעת מינימאלי.

כל אלה מובילים למסקנה, לפיה המשיבה לא נקטה באמצעים סבירים להיווכח באמיתות הפרסום בטרם הטילה את העיקול על חשבונותיו של המערער, ולפיכך, לא עומדת לה הגנת הפרסום בתום לב. ודומני, כי מתאימים הם לכאן דבריו של כבוד הנשיא שמגר בר"ע 669/85 מדינת ישראל נ' שומרי, ניתן ביום 12.12.85: "כפי שהרשות יודעת לתבוע מן האזרח דיווח על פי חובותיו ואינה סולחת לו על איחור בקיומן, כך גם היפוכו של הדבר נכון, ואם הרשות התרשלה בקיום חובותיה כלפי האזרח, עליה לשאת באחריות ולנקוט, בנוסף לכך, צעדים ראויים לתיקון הליקויים שנתגלו".

15. אשר על כן, דין הערעור להתקבל.


16. בשים לב לגובה העיקול, לעובדה שצוינה סיבת העיקול ולהיקף הפרסום המצומצם של העיקול, הרי שהתרשמתי כי שמו הטוב של המערער נפגע פגיעה מינורית למדי. לפיכך, אני מוצא לפסוק למערער פיצוי מכוח סעיף 7א לחוק (פיצוי ללא הוכחת נזק) בסך של 5,000 ₪, ואת השבת הסכום של 441 ₪ שנגבה ממנו שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום הסכום האמור. בנוסף, אני מחייב את המשיבה בהוצאות ההליך וביציאות המערער בסכום כולל של 2,500 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה לשון הרע ?

  2. מה נחשב לשון הרע ?

  3. לשון הרע בפקס

  4. לשון הרע - אמירה

  5. הגנת אמת דיברתי

  6. מאמר על לשון הרע

  7. לשון הרע במקומון

  8. לשון הרע נגד מורה

  9. הוצאת דיבה במקומון

  10. פיצול הדיון לשון הרע

  11. שליחת מכתב לשון הרע

  12. פרסום מותר לשון הרע

  13. לשון הרע בשיחת טלפון

  14. לשון הרע נגד ספורטאי

  15. סעיפי פקודת העיתונות

  16. לשון הרע בשפה הערבית

  17. הבעת דעה או לשון הרע ?

  18. כתיבת השמצות באתר זאפ

  19. הוצאת דיבה כתבה בעיתון

  20. לשון הרע נגד ראש מועצה

  21. תביעת לשון הרע נגד שופטת

  22. לשון הרע נגד קרוב משפחה

  23. לשון הרע בדואר אלקטרוני

  24. לשון הרע במכתב מעורך דין

  25. הוצאת דיבה בתקופת בחירות

  26. לשון הרע נגד בעלים של עסק

  27. לשון הרע בפרומו בטלוויזיה

  28. פרסום לשון הרע באופן עקיף

  29. לשון הרע בחדשות בטלוויזיה

  30. לשון הרע בגין פרסום ברוסית

  31. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  32. לשון הרע במסדרון בית המשפט

  33. טשטוש פנים בחדשות טלוויזיה

  34. האשמת עובד בגניבה - לשון הרע

  35. פרסום צילום תמונה - לשון הרע

  36. תביעה על פרסום תמונה בעיתון

  37. תביעת לשון הרע נגד ארץ נהדרת

  38. טעות בהודעת עיקול - לשון הרע

  39. פרסום תצלום של אדם - לשון הרע

  40. תביעה נגד מעריב בגין לשון הרע

  41. אגרת נזקי גוף בתביעת לשון הרע

  42. קיומו של "ענין ציבורי" בפרסום

  43. הוצאת דיבה פרסום כתבה במקומון

  44. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע

  45. תביעה של דוגמנית בגין לשון הרע

  46. תביעת לשון הרע בגין פרסום כתבה

  47. לשון הרע במכתב שהוביל לפיטורים

  48. תביעת לשון הרע בגין כתבה במקומון

  49. תביעת לשון הרע נגד פרקליט המדינה

  50. תביעת לשון הרע של עובד נגד מעביד

  51. ערעור על גובה הפיצוי על לשון הרע

  52. אחריות פלילית של תאגיד - לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע עקב טענות על הפליה

  54. האם השוואת מחירים מהווה לשון הרע ?

  55. לשון הרע כתבה בעיתון ידיעות אחרונות

  56. משלוח תמונות עירום במייל - לשון הרע

  57. האם הכינוי "עבריין" מהווה לשון הרע ?

  58. תביעת לשון הרע - מבקר של רשות מקומית

  59. פרסום תצלום של אדם במסגרת כתבה על השמנה

  60. האם פניה למבקר המדינה מהווה לשון הרע ?

  61. דחיית תביעה לשון הרע בעניינים פוליטיים

  62. האם הביטוי "הון שלטון" מהווה לשון הרע ?

  63. תביעה בגין הוצאת לשון הרע ועוולת התקיפה

  64. האם ייחוס הומוסקסואליות מהווה לשון הרע ?

  65. האם עיקול חשבון עורך דין מהווה לשון הרע ?

  66. טענת קיזוז בגין לשון הרע בבית הדין לעבודה

  67. תביעת לשון הרע בטענת פרסום "עובדות שיקריות"

  68. תביעת לשון הרע בגין התבטאויות בכלי התקשורת

  69. זכות האדם לפרטיות מול הזכות לשמירה על השם הטוב

  70. טענה להפרה של חוקי עבודה כעילה לתביעת לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהשתרבבה "בטעות" לכתבה

  72. האם הפצת מכתב "לא לעבוד עם חברה" מהווה לשון הרע ?

  73. תביעה לחייב בתשלום הסך של 10,000 ₪, בגין העלבה והוצאת דיבה

  74. קבלת תביעת לשון הרע באופן חלקי / פרסום לשון הרע נגד עורך דין

  75. פיצוי בגין לשון הרע למרות שבפרסום שנעשה לא הוזכר שמו של התובע

  76. לשון הרע או ביקורת לגיטימית על פעילות ופועלו הציבורי של אדם ?

  77. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בגין פרסומים בנוגע לפעולות כעו"ד

  78. ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו בגין תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע

  79. תביעת דיבה בגין האשמת איש ציבור בשימוש ברכוש ציבורי לצרכים פרטיים

  80. תביעה בעילה של לשון הרע בגין דברים שנאמרו על כוונה לסכל ביצוע הסכם

  81. הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות

  82. פרסום מכתבים שקריים על גבי לוח המודעות של הבניין בדבר חוב לקופת ועד הבית

  83. תביעת לשון הרע בטענה שהמכתבים שהופצו לדיירי הבניין נועדו לבזות לפגוע בשם הטוב ולהשפיל

  84. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון