ערבות בע''פ לתשלום שכר עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערבות בע''פ לתשלום שכר עבודה:

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים 1 עד 4 תובענה כספית, בין היתר, בעוולה של הרמת מסך, לתשלום שכר עבודה בסך של 803,482 ₪, לפי הסכם מיום 01.12.2006, אשר נחתם בינה לבין הנתבעת מס' 1, במסגרתו ביצעה התובעת עבודות תכנון והקמת גדרות עבור פרויקט "אינטל – בקרית גת".

2. הנתבעת, חברת דיאמנט (תכונה להלן: "הנתבעת" או "חב' דיאמנט"), לא יכלה לשלם לתובעת את השכר המגיע לה, וכתוצאה ביום 30.08.07 נחתם בין הצדדים הסכם המחאת זכות (נספח ו' 5 לתיק המוצגים מטעם התובעת), בעקבותיו קיבלה התובעת מצד ג' תשלום חלקי בסך של כ – 300,000 ₪. לאחר קבלת התשלום החלקי, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, לתשלום יתרת החוב בסך של 503,482 ₪. בהערת אגב יש לציין, כי המחאת הזכות מומשה רק בחלקה, מאחר והמחאת הזכות ניתנה ביחס לכל החוב הנובע מהעבודות שבוצעו, עד לחודש מאי 2007, היינו עד לחוב בסך של 612,398.32 ₪.

3. חב' דיאמנט היא למעשה זו שהזמינה את ביצוע העבודה מהתובעת. הנתבע מס' 2 היה בזמנים הרלבנטיים לתובענה, דירקטור ובעל מחצית המניות בחב' דיאמנט.

כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ביחס למלוא סכום החוב.
התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 – נדחתה, בהסכמת התובעת.
הליך ההוכחות התנהל אך ורק כנגד הנתבע מס' 3 מר פיוטר קריפיצר (יכונה להלן: "הנתבע").

4. החוב הנטען בסך של 503,482 ₪ (ייקרא להלן: "החוב") - איננו שנוי במחלוקת, וזאת לאחר שלא נשמעה כל הסתייגות בעניין סכום החוב מטעם מי מהנתבעים.

5. בעלי הדין הגישו את התצהירים ותיקי המוצגים מטעמם.

מטעם התובעת הוגש תצהיר אחד, אשר נחתם ע"י מר קובי דיין - הוא מנהל התובעת.
הנתבע הגיש תצהיר אחד מטעמו.

6. לנוכח מחלתו של הנתבע, במועד שנקבע לשמיעת הראיות, הגיעו בעלי הדין להסכמה, שתצהירו של הנתבע יתקבל כראיה, מבלי שייחקר חקירה נגדית, וכי העדר חקירה נגדית של הנתבע, לא תשמש לחובת התובעת.

סופו של דבר, העד היחיד שנחקר בחקירה נגדית הינו מנהל התובעת.

מטעם התובעת הוגשה גם חוות דעת מומחית לכתב יד, אשר הגיעה למסקנה, בסבירות גבוהה מאוד שאותו אדם (הכוונה לנתבע) חתם על ששת המסמכים שהוצגו בפניה.

7. המחלוקת שנותרה לבירור היא האם יש מקום, בנסיבות העניין, לחייב את הנתבע באופן אישי, בגין ערבותו והתחייבותו או בגין חוסר תום ליבו או בגין אחריותו כמנהל הנתבעת בפועל או בגין הרמת מסך ההתאגדות כנגדו.

8. התחייבות אישית וערבות אישית

א. במהלך הסיכומים טענה התובעת כי הנתבע התחייב לערוב לתשלום החוב, כאשר הערבות מקורה בשיחות בעל פה, אשר התקיימו בין מנהל התובעת לבין הנתבע. השיחות הוקלטו והתמלול הוגש לתיק ביהמ"ש.

ב. אין מחלוקת שהטענה בדבר התחייבות אישית או ערבות אישית לתשלום החוב לא נטענה בכתב התביעה. טענה זו נטענה לראשונה, ביום 09.07.2009 במסגרת תצהיר העדות הראשית שהגיש מנהל התובעת.

ג. בקדם המשפט שהתקיים כשלושה חודשים לאחר הגשת התצהיר [ביום 14.10.2009], נתן ביהמ"ש תוקף של החלטה להצהרת בעלי הדין בנוסח הבא:-
"התיק בשל להוכחות....אנחנו מסכימים כי עדויות שמיעה ועדויות סברה של מי שאינו מומחה, אינן קבילות, וכי לא תותר שינוי או הרחבת חזית".

ד. התובעת טוענת כי היא רשאית להרחיב את החזית מעבר לזו שהוגדרה בכתבי הטענות, וזאת לאור התנהגות הצדדים במהלך המשפט, ובשל כך שבמהלך חקירתו הנגדית של מנהל התובעת, לא נשמעה מחאה מצד הנתבע, בנוגע להרחבת החזית.

ה. לאחר ששמעתי טענות בעלי הדין, החלטתי לקבל את טענת הנתבע ולא לאפשר את הרחבת החזית. משהסכימו בעלי הדין כי לא תותר הרחבת חזית, ומשהסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה, הרי שדבר זה גודר את רשימת הסוגיות שיש לדון בהן – בהתאם לכתבי הטענות בלבד, ואין להרחיב את הדיון לשאלות נוספות, כאשר הכלל הוא שבדרך כלל אין לחרוג, במהלך המשפט, מהפלוגתאות שגובשו.

האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצגה בכתבי הטענות, אלא אם כן – נענה ביהמ"ש לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או שהצד השני נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא.

בענייננו, משבעלי הדין הסכימו במפורש שלא תיעשה הרחבת חזית, הרי שלא ניתן לקבוע שהנתבע הסכים להרחבת החזית [אפילו לא בהסכמה מכללא].

ו. בנסיבות העניין משלא שוכנעתי כי בעלי הדין הסכימו במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות – הרי שבמקרה כזה, לא תותר הרחבת חזית, ומכאן שטענת התובעת בגין התחייבותו או ערבותו האישית של הנתבע– נדחית בזאת.

ז. גם לגופו של עניין קיים ספק אם נוצרה גמירות דעת בעניין התחייבות או ערבות אישית של הנתבע. מנהל התובעת טען שהוא חשש לקבל את ערבותו של הנתבע, מכאן נראה, שלא הייתה לכך הסכמה מפורשת של שני הצדדים. ראו בעניין זה חקירתו של מנהל התובעת בעמ' 7 לפרוטוקול, שורה 25, במהלכה אישר מנהל התובעת שלא הסכים לקבל את הצעותיו של הנתבע.

9. מעמדו של הנתבע בחב' דיאמנט

א. בסעיפים 23 ו- 24 לכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הנתבע היה בעל מניות ומנהל בחב' דיאמנט. טענה זו לא הוכחה במשפט, והתובעת לא הציגה כל ראיה לתמוך בטענה זו. מתוך הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש, נראה שהנתבע לא היה, מנהל או בעל מניות בחב' דיאמנט.

בעניין זה יש לקבל את עמדת הנתבע לפיה הוא מעולם לא היה דירקטור בחב' דיאמנט או בעלים של מניותיה.

ב. למרות האמור, הנתבע היה בתקופה מסוימת, מנהל ובעלים של מניות של חברת ק.פ.ס.ס חברה לבנייה והשקעות בע"מ (להלן: "חב' קפסס"). חב' קפסס היתה, בתקופה הרלוונטית, בעלת מחצית מהמניות של חב' דיאמנט ובהתאם לכך, ניתן להסיק כי לנתבע הייתה שליטה בחברת דיאמנט באמצעות החזקותיו במניות חברת קפסס.

ג. לנוכח הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש, יש לקבוע שלנתבע היה קשר הדוק עם חב' דיאמנט, הן מעצם החזקותיו במניות חב' קפסס, והן מעצם ניהול חב' דיאמנט בפועל, על אף שלא היה רשום כדירקטור בחברה. מעמדו של הנתבע בחב' דיאמנט נלמד מעצם התנהלותו מול התובעת על ידי כך שהיה מורשה חתימה בחשבון התובעת, בעובדה שהוא ניהל את המו"מ עמה, נפגש עם מנהלה, חתם על שיקים והוציא הזמנות בשמה, היה מורשה חתימה בחשבון הבנק שלה, חתם על המחאות הזכות מטעמה וכיוצ"ב.

ד. טענתו של הנתבע, כי בסוף שנת 2006 הוא העביר את מניותיו בחב' קפסס למאן דהוא אחר – לא הוכחה כלל וכלל. הנתבע לא הציג כל ראיה לעניין מועד העברת מניותיו בחב' קפסס, ומתוך התמונה הכוללת שהצטיירה בפני ביהמ"ש עולה כי הנתבע המשיך להיות "המוציא והמביא" בחב' דיאמנט, גם לאחר סוף שנת 2006, ובמהלך כל זמן ביצוע העבודות ע"י התובעת. גם אם הנתבע השיל מעליו את "הגלימה הפורמלית" של חברת דיאמנט (דבר שלא הוכח בפועל), הרי כלפי התובעת, הנתבע המשיך בניהול חברת דיאמנט כמקודם, דיבר בשמה, עסק בענייניה כבתחילה ולא נודע כי יצא מקרבה החוצה, לא טרח לעדכן את התובעת בדבר העברת מניותיו והמשיך לשמש בפועל כאורגן של הנתבעת תוך ניצול האמון האישי שנרקם בינו לבין התובעת ובינו לבין מנהל התובעת.


ה. לעניין פועלו ומעמדו של הנתבע בחברת דיאמנט, מצאתי להסתמך על דברי מנהל התובעת, אשר מהימנים בעיני, ולהפנות בעניין זה, בין היתר, לעמ' 5 לפרוטוקול הישיבה מיום 05.01.2011:

"אני אומר שכל ההסכמים, השיקים, הפגישות, שהיו בינינו, הנתבע מס' 3 חתם באופן אישי על השיקים, הוא חתם על הסכמים אישית... היו לנו כמה פגישות".

וכן בהמשך, בעמ' 6 לפרוטוקול

"לשאלה עם מי נוהל המו"מ, אני אומר שכל המו"מ נוהל מול הנתבע מס' 3. היה פעם או פעמיים שבוריס הצטרף... בוריס היה איש השטח והטכני. הוא היה מאשר את החשבונות פטר (הכוונה לנתבע – ע.ר.) היה חותם על השיקים... אני בעיניים ראיתי את פטר חותם על השיק. זה היה בעקבות כך שהוא לא שילם בזמן, הוא שילם בשיק דחוי... שום דבר לא היה זז בלי האישור של פטר".

ו. מתוך האמור לעיל, התרשמתי שעל אף שהנתבע לא היה דירקטור רשום ברשם החברות, הרי שהוא זה שניהל את הנתבעת בפועל, קיבל החלטות בשמה, היה בעל זכות חתימה בחשבון הנתבעת, ניהל מו"מ בשמה וייתכן וסמכויותיו בפועל היו רבות, ואף למעלה מהסמכויות שהוקנו לדירקטור הרשום ברשם החברות (הנתבע מס' 2).

יוצא מכך כי אומנם הנתבע לא החזיק, באופן ישיר, במניות חברת דיאמנט ואולם מכוח שליטתו בחברה, באמצעות החזקת מניות בחברת קפסס, ניתן לראותו כ"בעל מניות בה" לצורך פרשנות התיבה שבסעיף 6 (א) (1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") ולעניין שאלת הרמת המסך כנגדו וייחוס חובות החברה אליו.

10. הרמת מסך

ההכרה באישיות הנפרדת של התאגיד נחשבת כאחד הרעיונות החשובים ביותר בתחום המשק והחברה. אישיותה המשפטית של החברה מבוססת על קיומו של חיץ בינה לבין בעלי מניותיה. מסך מפריד בין זכויותיה וחובותיה של החברה לבין זכויותיהם וחובותיהם של בעלי מניותיה. הרמת מסך היא דוקטרינה חשובה, אשר מאפשרת למנוע ניצול לרעה של אישיותה העצמאית של החברה.

המשמעות של הרמת מסך הינה הרחבת מעגל היריבויות בין הפרטים הפועלים בחברה המסחרית למתקשרים עמה.

בהרמת מסך בית המשפט מחליט כי בשל נסיבות המקרה, הוא מתעלם מעיקרון האחריות המוגבלת ומטיל על מנהל בחברה או על בעלי המניות בה - חבות אישית ישירה (ראה סעיף 6 לחוק החברות).

המחוקק בחר שלא לקבוע הוראה סגורה באשר למקרים בהם יהיה ניתן להרים מסך, אלא העניק לבית המשפט את סמכות ההכרעה באשר למועד החלת הדוקטרינה וקבע לבית המשפט את הגבולות בהם יהיה עליו לפעול, וזאת לאור אופיה המיוחד של דוקטרינת הרמת המסך, משמעויותיה וחוסר היכולת לצפות את המצבים בהם יהיה צורך להפעילה.

עד לחקיקת חוק החברות פיתחו בתי המשפט עילות שונות להרמת מסך, חלקן גמישות וחלקן בלתי ברורות, וזאת כדי לאפשר לבית המשפט במקרים קונקרטיים להכריע על פי שיקולי צדק. יחד עם זאת, הושם דגש בהלכה הפסוקה על כך שעל בית המשפט לנקוט בזהירות כאשר הוא דן בהרמת מסך המסכנת את עיקרון האישיות המשפטית העצמאית.

סעיף 6 (א)(1) לחוק החברות קובע, כי - בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור.

מההלכה הפסוקה אנו למדים, כי בעקבות הרמת המסך מעל לחברה ניתן לגולל חבות לא רק על מנהל רשום (ברשם החברות), אלא גם על מנהל בפועל, שלפי הוראותיו והנחיותיו נוהגים בחברה. ראה בעניין זה פסק הדין שניתן בע"א 10582/02 - ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ תק-על 2005(4), 270, אשר מביא ציטוט מתוך דבריו של המחבר א' פלמן, "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", מהדורה ד', כרך א', תשנ"ד:

"אפשר להרים מסך גם מעל דירקטור ... המנהל למעשה את החברה ... למרות העדר כל קשר משפטי בין השולט לבין החברה".

ועוד:

"ניתן לגולל בעקבות הרמת המסך מעל לחברה חבות לא על מנהל בלבד, אלא גם על מי שלפי הוראותיו והנחיותיו נוהגים היו מנהלים לפעול".

אחריות אישית

סעיף 54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מתייחס לאחריות של "יחידי האורגן", שם נקבע:

"(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".

לעניין הטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד ראה ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו, פד"י לז(4) 673 (1983) (להלן: "פס"ד קסטרו"), שלפיו אין בהיותו של אדם אורגן של תאגיד כדי לחסנו מפני הטלת חבות אישית בשל עוולה נזיקית או בשל הפרת חובה חוקית אחרת, שבוצעה על-ידיו במסגרת תפקידו בתאגיד.

העיקרון בתורת האורגנים הוא, כי הפועל בשם החברה רואים את פעולתו כפעולת החברה, ומכוח זה ניתן לחייבו באחריות ישירה.

לאור האמור בסעיף 54 לעיל, ניתן לבסס אחריות אישית על דוקטרינות מדיני החברות עצמם, גם ללא שימוש בהרמת מסך. ראה לעניין זה פס"ד קסטרו – שם נפסק כי חובותיהם האישיים של האורגנים ובעלי מניות השליטה בחברה כלפי צדדים שלישיים מוסדרות במסגרת חובת תום הלב. האורגן חב בשם החברה חובת תום לב אישית כלפי צד ג'. עקב כך, ניתן לקשור אותו למהות הכלכלית המסוימת של העסקה.

מן הכלל אל הפרט – אתייחס כעת לשאלת עצם חבותו של הנתבע, כאשר מצאתי שיש מקום לערוך הפרדה בין החבות שנוצרה עקב אי פירעון השיק, לבין החבות שנוצרה ביחס ליתרת החוב. לפיכך אתייחס תחילה לחוב הנובע מהשיק שלא נפרע.

11. התייחסות לשיק - נספח ט' 3 לתיק המוצגים מטעם התובעת

א. התובעת ביצעה את כל העבודות נשוא ההסכם, במהלך של כ- 8 חודשים, מתחילת שנת 2007 ועד לחודש אוגוסט בשנת 2007.

התשלום הראשון שולם לתובעת כסדרו - ביום 20.02.2007 (בסך של 38,000 ₪).
התשלום השני שולם לתובעת כסדרו - ביום 04.05.2007 (בסך של 106,000 ₪).
התשלום השלישי שולם לתובעת כסדרו - ביום 30.05.2007 (בסך של 274,191 ₪).

התשלום הבא, אמור היה להיות משולם בחודש יוני 2007 ואולם תשלום זה לא שולם במועד הקבוע. זו למעשה היתה "נורת האזהרה" הראשונה שנתקלה בה התובעת לגבי אי סדירות בביצוע התשלומים.

ב. במהלך חודש יוני 2007 או בסמוך לכך, מסר הנתבע למנהל התובעת, שיק בחתימת ידו. החתימה של הנתבע מתנוססת ליד חותמת הגומי של חברת דיאמנט. סכום השיק עמד על סך של 229,147 ₪ (להלן: "השיק"), ומוועד פירעונו חל ביום 31.08.2007.

ג. ביחס לשיק מעלה התובעת ארבע טענות מרכזיות:-

  1. הנתבע היה הרוח החיה בהתקשרות החוזית מול הנתבעת וכן בשלבי ביצוע העבודה בפועל.
  2. הנתבע היה זה שחתם על השיק (באופן אישי) וזה שמסר את השיק לתובעת.
  3. החל מחודש אפריל 2007 ובעת שהנתבע חתם על השיק ומסר אותו לתובעת, חשבונה של הנתבעת היה ביתרת חובה והנתבע ידע שהבנק יחזיר את השיק ולא יכבד אותו וכן ידע שהנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת.
  4. הנתבע הסתיר מהתובעת את המצב האמיתי בדבר הקשיים הכלכליים בהם הייתה נתונה הנתבעת, מתוך מטרה שהתובעת תמשיך בביצוע העבודות, התמורה בגין אותן עבודות תשולם לנתבעת ע"י מזמין העבודה (חברת אינטל) וההתחייבות כלפי התובעת לא תקוים.


ד. עיון בתצהירו של הנתבע מעלה שאין כל התייחסות או תשובה רצינית לאף אחת מהטענות המועלות על ידי התובעת. הנתבע כלל לא התייחס בתצהירו לשלב שבו הנתבעת נכנסה לקשיים כלכליים, אין כל התייחסות בתצהיר למצב הכספי של הנתבעת בעת מסירת השיק (בחודש יוני 2007), הנתבע לא צירף אסמכתאות מחשבון הבנק של הנתבעת על מנת לסתור ולו באופן חלקי, את הטענות שהועלו על ידי התובעת.

ה. בסיפא לסעיף 6 לתצהיר הנתבע, הועלתה גרסתו לפיה הוא חתם על פנקס שיקים מבעוד מועד ומסר אותו לנתבע מס' 2 וכי הנתבע מס' 2 הוציא את השיקים ללא ידיעתו. לנוכח הראיות שהובאו בפני מצאתי שאין מקום לקבל גרסה זו וסבורני שיש להעדיף את עדותו של מנהל התובעת, אשר טען: ש"כל החתימות בוצעו מול העיניים שלי. מה שפטר חתם ונמצא אצלי הוא חתם מולי..." (ראה עמ' 8 לפרוטוקול משורה 29).

גרסה זו, של מנהל התובעת, משתלבת טוב יותר עם יתר הראיות, בשים לב למעורבותו הפעילה של הנתבע בניהול החברה ולראיה גם כל אותן שיחות שהוקלטו, תומללו והוצגו כראייה מטעם התובעת.
ו. גם מסעיף 4 לטופס המחאת הזכות (נספח ו- 5 ) שנחתם ע"י הנתבע בסוף חודש אוגוסט 2007 ניתן ללמוד על יצירת מצג השווא כלפי התובעת, תוך הבטחת שווא של הנתבעת לשלם את שכר התובעת, בעוד שבאותו שלב, היה ידוע לנתבע שהנתבעת לא הייתה ברת פירעון.

ז. אם לא די בכל מה שנטען עד עתה הרי שהתובעת הוסיפה וטענה, כי לאחר שהנתבעת נכנסה לחדלות פירעון הקים הנתבע חברה חדשה, היא הנתבעת מס' 4, אשר המשיכה לעבוד באותם פרויקטים בהם עבדה הנתבעת. אומנם טענה זו של התובעת הוכחה באופן חלקי בלבד ואולם יש לציין שלא נשמעה כל גרסה מטעם הנתבע כדי לסתור או להדוף טענה זו והנתבע לא מצא לנכון להתייחס לכך בתצהירו.

ח. אומנם סעיף 6 לחוק החברות פותח פתח צר לעבור את המחסום של "מסך ההתאגדות" ולהטיל על בעל מניות באופן אישי את חבויותיה של החברה, בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית העצמאית של החברה. על-פי הפסיקה מצווה בית המשפט, בבואו לעשות שימוש בסמכות אשר ניתנה לו בסעיף זה, לנהוג בזהירות יתרה ובצמצום. מקום בו מתברר כי בעל המניות של החברה הפר את הוראות החוק אשר נועדו להגן על הנושים ופגע באופן ברור באינטרסים שלהם- אין הוא זכאי ליהנות מן ההגנה אשר החוק מעניק לו מפני הנושים.

ט. ביחס לחוב שנותר בגין השיק, שוכנעתי כי הנתבע, ניהל את הנתבעת תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים והטלתם על נושיה. הנתבעת נקלעה לקשיים מסיבות שאינן ברורות. לא קיבלתי מן הנתבע הסבר מניח את הדעת, מדוע החל המשבר האמור, מה הסיבה לכך שהנתבעת נקלעה למצב זה ולצורך מה נוצל הכסף ששולם ע"י מזמין העבודה (חברת אינטל) ומדוע הנתבעת מס' 4 נכנסה לנעליה של הנתבעת 1.

בנוסף וחמור מכך, לא קיבלתי מן הנתבע הסבר מניח את הדעת, מה הוא עשה כדי למנוע את קריסתה של הנתבעת, כאשר אותות האזהרה היו שם כבר מחודשים אפריל-מאי 2007, אם לא לפני כן. כך או אחרת, הנתבע נתן לתובעת את השיק נשוא הליך זה, בחודש יוני 2007 כאשר הוא יכול היה לדעת ואף ידע על מצבה הכלכלי המדרדר של הנתבעת. יש להניח שהנתבע גם ידע וצפה שהשיק שנתן לתובעת – לא יכובד על ידי הבנק. הנתבע שימש כמנהל הנתבעת בפועל, פעל שלא מתוך האינטרסים של כל חברה הנתבעת, אלא תוך עירוב בין חברות, תוך עירוב עם האינטרסים של בעלי המניות ותוך הפרת חובות הנאמנות של בעלי תפקידים בחברה, כל זאת בניגוד לסעיף 254 לחוק החברות.
כדי שבעל מניות או נושא משרה של החברה יוכל ליהנות מן ההגנה אשר מקנה לו החוק בצורת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, עליו להראות כי החברה פעלה על-פי החוק והקפידה על ההוראות הבאות להגן על נושי החברה ועל הציבור בכללותו.

במקרה דנן, הנתבע אינו זכאי להגנה שמעניק החוק מכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. דרך ניהול הנתבעת מביא אותי לתוצאה כי יש להחיל את סעיף 6 לחוק החברות, על החוב שנוצר ביחס לשיק, וכתוצאה מכך - להרים את המסך כנגדו.

הנתבע אשר החזיק במניות הנתבעת, באמצעות חברת קפסס, נחשב לצורך העניין כ"בעל מניות" בנתבעת. בנוסף על הנתבע מוטלת אחריות אישית גם בהיותו המנהל היחיד בפועל של החברה הנתבעת וזאת בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (סעיף 35 ו-36) וכן מכוח סעיף 252 לחוק החברות המטיל על נושא משרה אחריות אישית אם ביצע עוולה זו.

י. בנוסף לאמור לעיל קמה עילה לחיובו של הנתבע גם מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. סעיף זה מתבסס על חובת עקרון תום הלב והפרתו - נוכח מערכת יחסי האמון המיוחדים. בהתאם לסעיף זה, חלה חובת גילוי מוגברת על הנתבע, אשר הופרה על ידו. על רקע מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין הנתבע לבין מנהל התובעת, החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב הטילה על הנתבע חובת גילוי רחבה ומוגברת, כלפי התובעת. במערכת היחסים שבין הצדדים, היה מקום לצפות לכך שהנתבע יגלה לתובעת את דבר מצבה הכלכלי הקשה, של הנתבעת. גילוי זה התחייב ממהות היחסים בין הצדדים וממידת האמון האישי שבין הנתבע לבין מנהל התובעת. חובת הגילוי הופרה על ידי הנתבע, אשר לא סיפר לתובעת על ההדרדרות הכלכלית של העסק. הוא לא גילה דבר אודות החוב ההולך ותופח של הנתבעת לבנק וכל אותה עת המשיך הנתבע לבקש מהתובעת לבצע את העבודות נשוא ההסכם ולשדר "עסקים כרגיל", בעוד החברה מצוייה במשבר כלכלי חריף. גם הטענה של הנתבע בדבר העברת המניות בחברת קפסס לא גולתה לתובעת. הסתלקותו של הנתבע, אשר לא הוכחה על ידו בפועל, הוסוותה, תוך שהוא ממשיך בעבודה שגרתית בחברה ובפגישות עם אנשי התובעת. התובעת מצידה המשיכה לבצע את העבודות. היא היתה מודעת אמנם לבעיות בתזרים המזומנים של הנתבעת, בגינן קיבלה שיק דחוי, אך הסתמכה על הבטחות הנתבע שכל החובות ייפרעו.

בסופו של דבר, בעקבות קריסת הנתבעת ובניגוד למובטח על ידי הנתבע, לא נפרע החוב בגין העבודות שבוצעו על ידי התובעת מחודש מאי 2007 ואילך.

בנסיבות העניין, הסתרת המפולת הכלכלית מעיני התובעת, תוך המשך הזמנת ביצוע עבודות, מסירת השיק ושידור "עסקים כרגיל" על ידי הנתבע, אינה מתיישבת עם מערכת היחסים שהייתה בין הצדדים והייתה בה הפרה של החובה לנהוג בתום לב.

לאור זאת, הפרתה של החובה להודיע לתובעת על המצב הכלכלי הקשה של הנתבעת, מטילה על הנתבע אחריות אישית לחובות שנוצרו ביחס לשיק שניתן לתובעת.

מחדל אי הגילוי והסתרת האמת הוביל את התובעת להאמין כי הנתבעת מסוגלת ועתידה לשלם עבור העבודות באמצעות השיק שמועד פרעונו היה למס' חודשים קדימה.

במצב דברים זה הנתבע חב חבות אישית כלפי נזקי התובעת, עקב אי פירעון השיק (ראו לעניין זה פסק דיונו של הנשיא בדימוס א' ברק בע"א 10582/02 - ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ תק-על 2005(4), 270).

12. התייחסות ליתרת החוב הנתבע

א. בניגוד לתוצאה אליה הגעתי בעניין השיק, לא שוכנעתי ואינני רואה לנכון, כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לחייב את הנתבע, באופן אישי, ביתרת החוב הנטענת.

ב. כאמור, המדובר ביתרת חוב נוספת, מעבר לסכום השיק, של נתבעת 1 כלפי התובעת בגובה של כ- 250,000 ₪ נוספים (להלן: "יתרת החוב").

ג. לגבי יתרת החוב - התובעת לא הציגה די ראיות, ברמה הדרושה להוכחת טענת "הרמת מסך".

ד. לגבי החוב הנובע מהשיק, אשר נחתם על ידי הנתבע, למעשה מתהפך נטל הראיה והוא מוטל על כתפו של הנתבע להוכיח את מצבה הכלכלי של הנתבעת בזמן מסירת השיק. כמו כן על הנתבע היה להוכיח על מה הסתמך, במועד החתימה על השיק, כשהאמין שהנתבעת הייתה מסוגלת לפרוע את השיק או להוכיח שהקריסה הכלכלית של הנתבעת התרחשה לאחר מועד מסירת השיק. ביחס לשיק כאמור, הנתבע לא עמד בנטל שהוטל עליו ולכן נמצא חייב בדין.
מנגד, לא כך הדבר לגבי יתרת החוב הנטענת. בנוגע ליתרת החוב חל הכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה". בנוגע ליתרת החוב על התובעת מוטל הנטל להוכיח בראיות מספקות את הנסיבות הדרושות להרמת המסך. התובעת לא הציגה מסמכים כלשהם לגבי מצבה הכלכלי של הנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתובענה, לא ברור במדויק מתי נכנסה הנתבעת לקשיים כלכליים, מהן הנסיבות שהובילו אותם לקשיים אלו, האם הקשיים נבעו מהסתבכות כלכלית לגיטימית או שמא כתוצאה מהתנהלות לא תקינה, של מי מהאורגנים של הנתבעת.

כאמור, בעוד שלגבי השיק עובר הנטל המשני לכתפו של הנתבע, להוכיח שבזמן מתן השיק החברה הייתה ברת פירעון, הרי שלגבי יתרת החוב - הנטל הבסיסי ממשיך להיות מוטל על כתפי התובעת.



לעניין יתרת החוב לא הציגה התובעת ראיות מספקות ולא הצליחה להרים את נטל המוטל עליה במידה הדרושה במשפט אזרחי.


דו"ח החקירה שהגישה התובעת אין די בו כדי להרים את הנטל הנדרש, בין היתר, בשים לב לכך שהחוקר הפרטי, שערך את הדו"ח, לא העיד במשפט ולא טרח להגיש תצהיר בתמיכה לעובדות הנטענות בתובענה.

התובעת לא טרחה להציג מסמך כלשהו בדבר מצבה הכספי של הנתבעת, בזמנים הרלבנטיים לתובענה. מדובר במסמך מהותי מאוד, אשר על בסיסו ניתן היה לבדוק אם מדובר בחברה שנכנסה לקשיים אמיתיים, במהלך קיום העסקים הרגיל, או שמא מדובר בקשיים "שנולדו" בשל התנהלות בלתי תקינה של מנהלי התובעת ומתוך ניצול של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

כך גם הצגת תדפיסי עו"ש בנוגע למצב חשבון הבנק של הנתבעת היה דבר מתבקש בנסיבות הענין. די בכך שהתובעת היתה פונה בעניין זה לביהמ"ש, יש להניח שביהמ"ש היה נותן צו המורה לבנק הרלוונטי להמציא את המסמכים המתבקשים.

ו. באם התובעת הייתה מעלה בפני בית המשפט הטענה בדבר התחייבותו האישית ו/או ערבותו האישית של הנתבע – ייתכן והדבר היה מחזק את טענות התובעת ביחס ליתרת החוב. מאחר ונדחתה ובקשתה של התובעת, להרחבת חזית, הרי שלא ניתן לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצגה בכתבי הטענות מטעם הצדדים.

ז. סעיף 6 לחוק מאפשר לבית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה רק אם מצא כי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" ורק "במקרים החריגים" המנויים בו. דוקטרינת "הרמת מסך" הינה חריג לעיקרון החשוב המפריד בין אישיותה המשפטית של החברה ואישיותו המשפטית של בעל מניותיה ולפיכך אין לפרוץ את הסכר ואין ליתן להוראה זו פירוש רחב.

כאמור, בנוגע ליתרת החוב, לא מצאתי שהמקרה נופל בגדר אותם מקרים חריגים שיש בהם הצדקה להרמת המסך. כמו כן, לא השתכנעתי שבנסיבות העניין יהיה זה צודק ונכון לחייב את הנתבע מס' 3 – באופן אישי.

13. לפיכך ומכל המקובץ לעיל, אני קובע כדלקמן:

א. אני מחייב את הנתבע מס' 3 לשלם לתובעת סך של 229,147 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פירעון השיק (31.08.2007) ועד לתשלום המלא בפועל.

ב. אני מחייב את הנתבע מס' 3 לשלם לתובעת את הוצאות האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בקופת בית המשפט ועד לתשלום המלא בפועל.

ג. אני מחייב את הנתבע מס' 3 לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך של 18,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי ערבות ?

  2. ערבות צולבת

  3. פטור ממתן ערבות

  4. ערבות אוואל לצ'ק

  5. ערבות אישית לצ'ק

  6. ערב מוגן ערב יחיד

  7. לווה נוסף - ערבות

  8. זכות החזרה של הערב

  9. סעיף 8 לחוק הערבות

  10. תביעה נגד ערב מוגן

  11. ערבות לחוזה שהוארך

  12. סעיף 6 לחוק הערבות

  13. חיוב לכבד כתב ערבות

  14. מה זה ערבות אוואל ?

  15. הוכחת חתימה על ערבות

  16. ערבות אישי חסרת תוקף

  17. תאונת אופנוע בכביש הערבה

  18. ערבות אדם עם ליקוי שכלי

  19. גובה ערבות לשחרור ממעצר

  20. ערבות במקרה של ביטול הסכם

  21. כתב ערבות שאינו מוגבל בזמן

  22. רשלנות בנק בניסוח כתב ערבות

  23. ערבות בע"פ לתשלום שכר עבודה

  24. אי ידיעה על שינוי תנאי ערבות

  25. חתימה על ערבות בבנק בלי להבין

  26. תנאים להגשת תביעה נגד ערב מוגן

  27. אחריות הבנק על טעות בכתב ערבות

  28. הבטחת תשלום סחורה - ערבות אישית

  29. דרישה מאדם לחתום על ערבות אישית

  30. העדר גילוי נאות בחתימה על ערבות

  31. ערבות אישית כתנאי לאספקת הסחורה

  32. טען כי הוטעה בעת שחתם על כתבי ערבות

  33. כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה לחובות חברה

  34. סעיף 15 לחוק הערבות - ביטול ערבות בהודעה בלבד

  35. החזר ערבות שהופקדה בקופת בית המשפט עקב דחיית ערעור

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון