פיצוי 25% בתאונת דרכים בדרך לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי 25% בתאונת דרכים בדרך לעבודה:

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כאמלה ג'דעון) מיום 9.1.2011 בת.א. 22843/06 לפיו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער והוא חוייב לשלם למשיב הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 6,000 ₪.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:
המערער, יליד 6.11.1956, אדריכל ומתכנן ערים במקצועו, נפגע ביום 13.9.05 בתאונת דרכים עת נהג על אופנועו בדרכו לעבודה.

המשיב הוא המבטח של האופנוע. לא היתה מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות. המחלוקת היתה בשאלת הנזק בלבד. כתוצאה מן התאונה סבל המערער משבר תוך פרקי בעצם כתף שמאל וקרע ברצועה המדיאלית של אגודל יד ימין.

המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 8% החל מיום 25.10.05, וזאת בגין קרע הרצועה באגודל ימין. לעומת זאת קבעה הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי שהשבר בעצם הבריח בכתף שמאל לא הותיר נכות.

ג. במועד התאונה היה המערער כבן 49, ובמועד פסק הדין היה כבן 55, והוא הועסק במועד התאונה כשכיר בחברה שבשליטתו.

בית משפט קמא הגיע למסקנה שנכותו התפקודית של המערער זהה לזו הרפואית הואיל וטענת המערער בדבר שימוש ביד ימין לצורך ביצוע עבודתו לא נסתרה ולא ניתן להתעלם מן העובדה שהפגיעה באגודל יד ימין עלולה להשליך על כושר השתכרותו של המערער בעתיד.

ד. את הפיצוי המגיע בגין נזק שאיננו ממוני קבע בית משפט קמא בהתאם לתקנות ובניכוי גיל, וסכום זה הסתכם ב 12,718 ₪.
את התביעה בגין הפסד השתכרות לעבר דחה בית משפט קמא משהגיע למסקנה שטענות המערער בדבר הפסדי הכנסה לעבר מחמת ירידה בשכרו ופגיעה ברווחי החברה שבבעלותו, לא הוכחו ולא נמצא בסיס לטענות אלה.

את הפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות לעתיד פסק בית משפט קמא לפי הפגיעה הפוטנציאלית בכושר ההשתכרות לעתיד תוך חישוב פיצוי זה בהתאם למחצית הפיצוי המגיע בחישוב אריתמטי, והתוצאה היתה: 110,901 ₪.

בנוסף פסק בית משפט קמא לזכות המערער פיצוי של 5,000 ₪ בגין עזרת צד ג', וכן פיצוי של 1,000 ₪ בגין הוצאות לעבר ולעתיד בגין נסיעות וטיפולים רפואיים.

סה"כ הפיצוי: 129,619 ₪. מסכום זה יש להפחית את גימלאות הביטוח הלאומי בסכום משוערך של 158,110 ₪. מכאן שתביעתו של המערער "נבלעת" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

ה. נוכח תוצאה זו העלה בית משפט קמא את השאלה האם יש תחולה להוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, והגיע למסקנה שלילית וזאת מן הטעם שלצורך הפעלת סעיף 330 (ג) של חוק הביטוח הלאומי, היה על המערער להודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו, דא עקא, המערער לא טען כי נשלחה הודעה כאמור, ולא הוגשה כל הוכחה לענין משלוח ההודעה בדואר רשום כנדרש בהוראת סעיף 330(ד) של חוק הביטוח הלאומי. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה אין להחיל בענייננו את הוראת סעיף 330 (ג) של חוק הביטוח הלאומי.

על יסוד האמור לעיל נדחתה התביעה.

ו. בערעורו המונח בפנינו טוען המערער שהוא סובל וממשיך לסבול מאז התאונה מכאבים וחולשה בכתף שמאל, כאבים וחולשה בכף יד ימין, הגבלה ניכרת בתנועות האגודל ובתנועות כף יד ימין. נוכח העובדה שהמערער הוא אדריכל ומתכנן ערים במקצועו ההגבלות שנותרו לו עקב התאונה גורמות לכך שנכותו התפקודית גבוהה במידה ניכרת מנכותו הרפואית.
עיקר עבודתו של המערער כרוכה בהפעלת מחשב ושימוש בתוכנות שרטוט, פעולות המבוצעות בעיקר באמצעות כף יד ימין, ועקב המגבלות והכאבים נאלץ המערער להשתמש בקיבוע חיצוני באגודל ולבצע הפסקות רבות תוך כדי עבודתו.
הנכות בכף ידו של המערער, כך נטען, היא בעלת משמעות תפקודית גבוהה באופן ניכר לעומת נכותו הרפואית והשפעתה של הנכות ניכרת בחיי היום יום של המערער (עבודות הבית, תיקונים להחזקת הבית, עבודות גינון, קניות, נשיאת משאות כבדים).

לכן טוען המערער ששגה בית משפט קמא משקבע שנכותו התפקודית היא בשיעור של 8% בלבד. זאת, מכיוון שאין להתעלם מן העובדה שהנכות באגודל יד ימין עלולה להשליך על כושר השתכרותו של המערער בעתיד, וכן התעלם בית משפט קמא מן הפגיעה בכתף ימין של המערער.

ז. המערער סבור שיש להעמיד את נכותו התפקודית על 20% לפחות . כמו כן יש לזקוף לזכותו את מלוא הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל.

לפי חישובו של המערער הפיצוי המגיע לו בגין הפסד השתכרות לעבר הינו 226,437 ₪.

עוד נטען על ידי המערער שיש לראות בהפסדי החברה "דונסקי אדריכלים" גם את הפסדיו האישיים הבאים לידי ביטוי במשכורות המהוות את משיכות הבעלים מן החברה ומדובר בסכומים העולים על שילוש השכר הממוצע במשק.

את אובדן כושר השתכרותו לעתיד מחשב המערער עד גיל 75 הואיל והוא עוסק במקצוע חופשי ולפי נכותו הרפואית (8%) ועל בסיס שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי 25% מס הכנסה (18,562 ₪ נטו לחודש), מגיע המערער לחישוב פיצוי של 277,384 ₪, לעתיד.

ח. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שהוא לא נתן הודעה למוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 330 (ג) של חוק הביטוח הלאומי, הואיל ובמסגרת התביעה שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי נמסרה הודעה בדבר התביעה שהגיש המערער לבית משפט השלום.

ט. לעומת זאת טוען המשיב כי הוכח שלא היו למערער הפסדי שכר בעבר. אדרבא, הכנסותיו של המערער עלו והינן גבוהות. לטעמו של המשיב אין כל חשש שהנכות הרפואית תשפיע על תפקודו של המערער ועל הכנסותיו בעתיד, ותביעתו נדחתה משום שהוא קיבל מן המוסד לביטוח לאומי, נכון למועד פסק הדין, סכום של 158,110 ₪ ואין המדובר בסכום של מה בכך למי שנכותו היא בשיעור של 8%, וסכום זה "בולע" כל נזק אשר נטען ומוכחש.

עוד טוען המשיב שהתאונה שארעה למערער היא בשירות המעביד, ומעבר לכך המערער אף לא דאג לשלוח הודעה כנדרש למוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 330 (ג) של חוק הביטוח הלאומי.

י. המשיב מציין שעובר לתאונה עבד המערער כאדריכל שכיר וכמנכ"ל משרד אדריכלים, והוכח, לטענתו, שלא היו למערער הפסדי שכר כלשהם ולא היתה לתאונה הנדונה (מיום 13.9.05) כל השפעה על משכורתו של המערער, ששולמה לאחר התאונה באופן מלא ולא נגרם למערער כל הפסד.

כמו כן הוכח, לטענת המשיב, שלא נגרמו לחברת האדריכלים הפסדים כלשהם ובשנת 2005 אף חלה עלייה בהכנסות. ירידה בהכנסות חלה רק בשנת 2006 ובכל מקרה מדובר בעליה ביחס לשנת 2004, מה גם שלא ניתן לייחס ירידה זו לתאונה הנדונה.

מוסיף וטוען המשיב, כי נוכח העובדה שחלפו כ-6 שנים מאז התאונה ואין למערער כל הפסד שכר, גם אין בסיס לטענה כי יהיו למערער הפסדי שכר בעתיד ולכן שגה בית משפט קמא משפסק לזכות המערער סכום גלובלי של 110,901 ₪ בראש נזק זה. לדעת המשיב נכון היה לקבוע כי לא סביר שלמערער יהיו הפסדי שכר בעתיד ואולם, כך או כך, התביעה נבלעת.

י"א. עוד טוען המשיב שמתיקיו הרפואיים של המערער עולה כי יש לו עבר רפואי הכולל, בין היתר, מספר תאונות דרכים, וכן ליקויים בכף הרגל וסטיה קלה בעמוד השדרה. המשיב מדגיש שגם בתקופת אי-הכושר הקצרה של המערער (41 יום), שולם למערער שכר מלא בתקופת אי הכושר שהרי הוא יכול היה לעבוד בעבודות ניהול במשרדו, להיפגש עם לקוחות וכו'.

לטעמו של המשיב אין למערער נכות תפקודית, ולחלופין, הנכות התפקודית נמוכה מזו הרפואית. המערער חזר לעבודתו עובר לתאונה מיד בתום תקופת אי הכושר, בחודש התאונה קיבל המערער שכר רגיל ואף מעבר לכך, ובמסגרת עבודתו של המערער כמנכ"ל ואדריכל הוא לא נדרש לבצע פעולות הדורשות מאמץ.
המשיב מדגיש שמתלונותיו של המערער בביטוח הלאומי עולה כי ידו הדומיננטית של המערער היא דווקא יד שמאל ומשום כך לנכות באגודל ימין אין השפעה על עבודתו.

לדעת המשיב המערער גם לא נזקק לעזרת צד ג' בזמן הסמוך לתאונה וככל שנזקק לעזרה כזו, הרי שזו ניתנה על ידי בני משפחתו באופן שאיננו עולה על המקובל. נוכח הנכות הרפואית הנמוכה גם לא נראה שהמערער יזדקק לעזרת צד ג' בעתיד. המשיב חוזר ומדגיש שהתאונה בה עסקינן אירעה בשירות המעביד.

י"ב. באי כוחם של שני הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון וכן תיקי מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו בתאריך 22.11.11 שמענו גם את טיעוניהם בעל-פה של באי כוחם של שני הצדדים.

י"ג. ב"כ המערער חזר על האמור בהודעת הערעור, וכן טען שהיה מקום להחיל את הוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי, דהיינו, לפסוק לזכות המערער 25% מן הנזק שנקבע.

י"ד. ב"כ המשיב סבר שאין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, המבוסס על קביעות עובדתיות, והוסיף שעסקינן בתאונה שאירעה בשירות המעביד ולכן אין להחיל את סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי, מה גם, שלא נשלחה הודעה למוסד לביטוח לאומי כנדרש בחוק.

ט"ו. בתום ישיבת 22.11.11 הודענו שפסק הדין יומצא לצדדים, אך למחרת, 23.11.11, שיגרנו החלטה לצדדים בה נאמר:

"נראה, לכאורה, כי המערער היה שכיר של החברה שבבעלותו ולא עצמאי. לפיכך, ובהמשך לישיבה שהתקיימה בפנינו אתמול, אנו רואים לנכון לאפשר לשני הצדדים להגיש לעיוננו טיעון תמציתי בשאלות העובדתיות כדלקמן:

1. האם המערער היה שכיר או עצמאי בעת קרות התאונה.

2. על שם מי רשום האופנוע נשוא התאונה ועל מי היתה מוטלת החובה לשאת בביטוח, וכן על מי היתה רשומה פוליסת ביטוח החובה של האופנוע".

הוספנו באותה החלטה, שבהתייחס לשאלות העובדתיות דלעיל, יתנו הצדדים את דעתם ויתייחסו לסוגיה המשפטית המתעוררת נוכח נסיבות עובדתיות אלה, והשלכתן על זכאותו של המערער מכוח סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

שני הצדדים הניחו בפנינו את טיעוניהם הסדורים ועתה הגיעה העת להכריע בערעור זה.

ט"ז. נקדים ונציין, שאין כל הצדקה להתערב בקביעותיו והערכותיו של בית משפט קמא בנוגע לאומדן נזקו של המערער.

כידוע: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסויימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראש הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן-חיון לידור (קטין) מיום 4.8.05).

י"ז. בית משפט קמא שמע את עדות המערער ורעייתו, וכן עיין במסמכים רלוונטיים שהוגשו לעיונו. קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מבוססות כראוי על התשתית הראייתית, כפי שהונחה בפניו, נימוקיו מקובלים עלינו ואין כל הצדקה להתערבותנו בהערכת הנזק הנראית כסבירה והולמת את נסיבות המקרה.

י"ח. נעיר, שבגין הנזק שאיננו ממוני, היה מקום, בשים לב למהות פציעתו של המערער ונכותו, לעשות שימוש בהוראת סעיף 2(ב) של תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976, ולפסוק לזכות המערער פיצוי בשיעור של 10% מן הסכום המקסימלי המגיע בגין נזק שאיננו ממוני.

במקרה שבפנינו פסק בית משפט קמא את הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה לפי 8% נכות בניכוי גיל (12,718 ₪), אך ההפרש בין מה שנפסק לבין הסכום המגיע בגין 10% נכות איננו משמעותי.

י"ט. למעשה, השאלה הממשית הנתונה במחלוקת היא האם זכאי המערער ל – 25% מן הנזק שקבע בית משפט קמא, וזאת בשים לב להוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי?

אמנם, בסיכומיו של המערער בפני בית משפט קמא לא עתר המערער לפסוק לזכותו 25% מן הנזק, שהרי טענתו שם היתה שהנזק מסתכם ב – 548,821 ₪, בשעה שתקבולי הביטוח הלאומי הינם בשיעור של 141,480 ₪, ואולם, בית משפט קמא היה מטבע הדברים ער בפסק דינו לשאלת תחולתו של סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי, אך דחה אפשרות זו מן הטעם שהמערער לא טען ולא הוכיח ששיגר למוסד לביטוח לאומי הודעה בדואר רשום על הגשת תביעתו, כדרישת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי, ולכך עוד נתייחס להלן.

כ. כאמור, בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא, הטעם היחיד לכך שלא נפסקו לזכות המערער 25% מן הנזק הינו אי-קיום הוראת החוק בדבר משלוח הודעה בדואר רשום למוסד לביטוח לאומי, אך בשעת הדיון בפנינו ביום 22.11.11, כמו גם בטיעוניהם של הצדדים בכתב בעקבות החלטתנו מיום 23.11.11, הרחיבו באי-כוחם של הצדדים את יריעת המחלוקת.

כ"א. ב"כ המשיב עומד על טענתו לפיה האופנוע נשוא התאונה היה אמנם רשום על שמו של המערער, אך פרמיית הביטוח שולמה על-ידי חברת האדריכלות, ומכיוון שהמערער היה מנהלה של החברה ובחזקתו 99% ממניותיה, סבור ב"כ המשיב שיש לראות באופנוע רכב בשירות המעביד, ולכן, אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור לא למעביד ולא למבטח של המעביד (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי פ"ד מד(2), 8).

זאת, בנוסף לקביעתו של בית משפט קמא לפיה לא נשלחה הודעה בדואר רשום למוסד לביטוח לאומי בדבר הגשת התביעה כנדרש בסעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי.

כ"ב. בטיעוניו שבכתב מציין ב"כ המשיב שהאופנוע היה אמנם רשום על שמו של המערער, אך הביטוח שולם על-ידי המעביד (החברה). המערער היה הבעלים של 99% ממניות החברה והיה רשום כשכיר בחברה זו (מניה בודדת היתה בידי רעייתו של המערער).

טוען ב"כ המשיב שלפי רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון תמר ז"ל, פ"ד נג(5), 145 ניתן לראות ב"עובד עצמאי" "מעביד" של עצמו ואין המוסד לביטוח לאומי יכול לחזור אליו, ולכן, אין הביטוח הלאומי יכול לחזור אל המבטח העומד בנעלי העובד העצמאי, וכך גם נשללת זכות העובד העצמאי לזכות ב – 25% מן הנזק. לדעת המשיב אלה פני הדברים בענייננו הואיל והחברה היתה בשליטתו הבלעדית והמוחלטת של המערער (99%).

כ"ג. לטענת המשיב, הגדרתו של המערער בחברה הנדונה כשכיר ו/או עצמאי היתה משיקולי מס.

לטעמו של המשיב, אף אם נראה במערער עובד שכיר, הרי מכיוון שכל הוצאות הרכב והביטוח שולמו על-ידי המעביד, התאונה היא תאונה שאירעה בשירות המעביד, גם אם הרכב היה רשום "טכנית" על שם העובד, ושימש במועד התאונה לצורכי העובד.

כ"ד. כמו כן, חוזר וטוען המשיב שכל הוצאות האופנוע והביטוח שלו כוסו על-ידי המעביד ולכן יש לראות באופנוע רכב של המעביד, אפילו נרשם האופנוע פורמלית על שם המערער, שהרי המערער השתמש באופנוע לצורכי עבודתו והמעביד (החברה) היה בגדר מתיר השימוש, ומשכך, גם חובת תשלום הביטוח חלה עליו, ואכן המעביד (החברה) שילם את פרמיית הביטוח.

כ"ה. ב"כ המשיב מפנה גם לע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט, פ"ד נח(4) 677, שם נפסק שאין הבדל בין מקרה בו המעביד הוא בעל הרכב, לבין מקרה בו המעביד שוכר את הרכב. בשני המקרים המעביד הוא מי שהתיר לעובד את השימוש ברכב לצורכי העבודה, ולכן המעביד הוא שחייב לבטח את הרכב, ומכאן שאין לעובד זכאות ל – 25% מן הנזק הואיל ולביטוח הלאומי אין זכות שיבוב.

כ"ו. בנוסף, מפנה ב"כ המשיב ל-רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח', שם נקבע שיש לשים דגש לא רק על הבעלות הרשומה, אלא גם על הבעלות הקניינית, וגישה זו נועדה להרחיב את קשת המקרים שייחשבו כתאונה בשירות המעביד.

כ"ז. בענייננו, כך טוען המשיב, היה האופנוע רשום פורמלית על שם המערער, אך מעדותו בבית המשפט עולה שהמעביד (החברה שבשליטתו המלאה) הוא ששילם את פרמיית הביטוח, הוצאות הרכב וכו', ובנסיבות אלה, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לראות את הרכב כרכב של המעביד, כך שאין למערער זכות ל – 25% מן הנזק, ולחלופין, עסקינן ברכב בשירות המעביד הואיל והרכב שימש את המעביד, הוצאותיו שולמו על-ידי המעביד, פרמיית הביטוח שולמה על-ידי המעביד, והתאונה היא בשירות המעביד.

עד כאן תמצית טיעוני המשיב.

כ"ח. המערער מציין שבמועד אירוע התאונה הוא היה שכיר בחברת "דונסקי אדריכלים ומעצבים בע"מ", האופנוע היה רשום על שמו ובבעלותו, והיחיד שרשאי היה לנהוג באופנוע לפי תעודת ביטוח החובה הוא המערער.

כ"ט. בענייננו, טוען המערער שהוא שימש בעת הרלוונטית כשכיר, והוא נהג ברכבו (באופנוע) שהיה מבוטח על-ידו בפוליסת ביטוח חובה. בין אם שולמה הפוליסה על-ידי המעביד ובין אם לאו, הרי על המעביד (החברה) לא חלה במקרה זה חובת ביטוח, הואיל והרכב (האופנוע) היה רכבו הפרטי של המערער והוא לא היה שייך למעביד, לא היה בחזקתו, ולא נשכר על-ידי המעביד.

מכאן, שהמבטח אינו נכנס בנעלי המעביד, ולכן יש למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה למעביד של האופנוע, ומכאן שהמערער זכאי ל – 25% מן הנזק.

ל. ב"כ המערער מפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (מפי כב' השופט י. שנלר) ב-ע"א 3463/07 שלמה אילוז נ' הפול מיום 4.3.10, שם נקבע שגם אם המעביד נושא בעקיפין בדמי הביטוח, הרי אם היה הרכב בו נהג הניזוק הוא רכבו הפרטי, יש לראות בו רכב של העובד, ואין המעביד חב בביטוחו, ומכאן שמבטח הרכב הוא צד שלישי שהביטוח הלאומי רשאי לחזור אליו.

ל"א. בהתייחס ל-ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677, טוען ב"כ המערער שבית המשפט העליון ביקש באותו עניין להגיע למבחן שיקל את האבחנה מתי מבטח הרכב הוא בגדר צד שלישי, ומתי בא המבטח בנעלי המעביד, ואזי לא תהא זכות חזרה אליו.

האבחנה נעשתה לפי השאלה: על מי חלה חובת הביטוח, ולא מי שילם את פרמיית הביטוח בפועל.

אין הבדל בין רכב המצוי בבעלות המעביד לרכב שהמעביד שכר. השאלה היא, מי חב בחובת הביטוח של הרכב. חובה זו חלה על מי שהתיר את השימוש ברכב.

מציין ב"כ המערער בסעיף 33 של טיעוניו:

"... כאשר מעביד התיר לעובד לעשות שימוש ברכב אותו קנה המעביד, או שכר אותו, או שהובא להחזקתו, אזי המעביד הוא שחב בחובת הביטוח, כאמור לעיל, מכוח פקודת הביטוח".

במקרה כזה נשללת זכאות הפיצוי לפי סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי.

ל"ב. ואילו בענייננו, כך טוען המערער, חובת הביטוח לא חלה על המעביד ולכן זכאי המערער לפיצוי לפי סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי.

עד כאן תמצית טענות ב"כ המערער.

ל"ג. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים, הן בעל פה בשעת הדיון בפנינו, והן בהשלמת הטיעונים בכתב, ולאחר שעיינו בפסיקה הרלוונטית, מסקנתנו היא שהמערער זכאי לפיצוי בשיעור של 25% מגובה הנזק, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, וזאת בהתאם להוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי.

ל"ד. יש לדחות את טענת המשיב לפיה יש מקום לראות את המערער כ"מעביד" של עצמו. אכן, המערער הועסק בחברת "דונסקי אדריכלים ומעצבים בע"מ" והיה הבעלים של 99% ממניותיה כשבבעלות רעייתו מניה בודדת, אך אין בכך ולא כלום.

עניין שביום-יום הוא שאדם מקים חברה בע"מ שהוא בעל השליטה המלאה בה ומועסק כשכיר בחברה זו, על בסיס שיקולים כלכליים לגיטימיים. כל עוד לא נתקיימו עילות שיש בהן כדי להצדיק "הרמת מסך" קיימת אבחנה כדין בין אותו אדם לבין הישות המשפטית הנפרדת של החברה, והדברים ברורים.

ל"ה. בהתאם לרישיון הרכב היה האופנוע בבעלותו של המערער. תעודת ביטוח החובה היתה על שם המערער וצויין בה: "רשאי לנהוג דונסקי צבי בלבד".
לפי חותמת הדואר, בוצע תשלום פרמיית ביטוח החובה במזומן.

ל"ו. נוסיף, שהמשיב עצמו סבר שיש להבחין באופן ברור בין המערער מחד גיסא, לבין החברה בע"מ מאידך גיסא, שהרי בסיכומיו בבית משפט קמא, עמ' 3, סעיף 3, טען ב"כ המשיב:

"גם הטענה כי יש לראות הפסדי החברה הפסדיו האישיים תמוהה וחסרת יסוד. אין זהות בין התובע לחברה, לא הוצגו שומות ומאזנים של החברה, היא אישיות משפטית נפרדת...".

ל"ז. עצם העובדה שהמערער אישר בעדותו בפני בית משפט קמא (עמ' 12 לפרוט') שהוצאות הרכב (דלק, ביטוח וכיו"ב) כוסו על-ידי החברה-המעסיק, ושהמערער השתמש ברכב (האופנוע) לצורך העבודה, אין בה ולא כלום, ואין בה כדי להפוך את הרכב ל"רכב בשירות המעביד".

אנו מפנים לפסק דינו של כב' השופט י. שנלר ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07 שלמה אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") מיום 4.3.10, שעובדותיו דומות להפליא לנסיבות המקרה שבפנינו, שם נקבע, בסעיף 24:

"העולה במקובץ עד כה, שלכאורה, גם אם המעביד נשא בדמי הביטוח בעקיפין, עדיין בעת שמדובר ברכב העובד, הרי מבטחת רכב זה תיחשב צד שלישי, ובהתאם יהיה זכאי הניזוק לפיצוי הנוסף של 25%".

ל"ח. מוסיף ומסביר, כב' השופט י. שנלר, שם, שב-ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"ח, פ"ד נח(4) 677, דן בית המשפט העליון באבחנה בין חובת המעביד בפיצוי העובד מכוח פקודת הנזיקין, לבין אחריות המעביד מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

הדגש הושם על כך שהאחריות לפי חוק הפיצויים חלה על המשתמש ברכב, או בעל הרכב או מתיר השימוש.

לכן, בנסיבות המקרה שנדון ב-ע"א 5584/01 (מנשה) נקבע שבין אם המעביד הוא הבעלים של הרכב ובין אם הוא מחזיק את הרכב כמי ששכר את הרכב, הרי הוא זה שהתיר לעובדו את השימוש ברכב לצרכי עבודה.

בהיותו מתיר השימוש ברכב (כבעלים או כמי שמחזיק בו) חלה על המעביד החובה לדאוג לכיסוי הביטוחי של הנהיגה על-ידי המשתמש ברכב (ע"א 5584/01, פ"ד נח(4) 677, בעמ' 688).

ל"ט. משמע, המבחן הקובע הוא: מי חב בביטוח הרכב? עצם החובה לשאת בדמי ביטוח היא הקובעת.
אם התיר המעביד את השימוש ברכב, בין אם כבעלים, ובין אם כמחזיק בו כשוכר הרכב, חב המעביד בחובת הביטוח, ולכן נשללת זכות השיבוב של הביטוח הלאומי, וממילא נשמטת זכות העובד ל – 25% "המשוריינים" של הנזק.

מ. סעיף 2(ב) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המטיל חבות על מתיר השימוש ברכב, קובע: "היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש". משמע, החבות בכל הקשור לנהיגת העובד ברכב נובעת לא מעצם המעמד כמעביד אלא מכך שהמעביד התיר לעובד לנהוג ברכב בעת שהמעביד היה הבעלים של הרכב או המחזיק בו.

מ"א. תמימי דעים אנו עם דבריו של כב' השופט י. שנלר בסעיף 26 של פסק דינו ב-ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07 :

"מכאן המסקנה המתחייבת שאם למעביד לא היתה זיקה לרכב, קרי לא התמלאו התנאים של סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים, לא קמה אחריות המעביד כלפי העובד הנוהג ברכב. מכאן, שאם נחזור לסוגיה דנן, נמצא למדים כי מעת שהרכב בו נסע העובד היה בבעלותו או בחזקתו של העובד – שוב לא יהיה אחראי המעביד כלפי העובד...".



ובהמשך, בסעיף 28, שם:

"כאמור, לאור המבחן האמור, אין גם כל משמעות למי שנשא בדמי הביטוח בפועל, אלא אך ורק לשאלה על מי היתה מוטלת חובה שכזאת".
(ההדגשה שלי – י.ג.)

ובסעיף 30:

"המסקנה העולה מכל האמור עד כה, כי ככלל, מעת שעובד נסע ברכבו הוא במסגרת עבודתו, ואף לפי בקשת המעביד, מעת שלא חלה חובת הביטוח על המעביד, גם אם בפועל נשא המעביד בהוצאה זאת בין במישרין ובין בעקיפין – יהיה זכאי העובד לפיצוי של ה – 25%".

מ"ב. לכן, במקרה שנדון שם, ב- ע"א (מחוזי תל-אביב) 3463/07, כותב כב' השופט י. שנלר (שעמו הסכימו שאר חברי ההרכב) בסעיף 36:

"הבעלות בקטנוע הינה ע"ש המערער ולא נטען ולא הוכח כאילו בפועל הבעלות שונה מהרישום, להוציא מימון הוצאות החזקת הקטנוע. כך גם הקטנוע נמצא בחזקת המערער. משכך, החברה אינה הבעלים ואינה המחזיקה בקטנוע. התוצאה כי אינה חבה לבטח את הקטנוע וחבות הביטוח (להבדיל מהשאלה מי נשא בה בפועל) לא מוטלת עליה".

לפיכך, נקבע שם, שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לחזור למבטח האופנוע בתביעת שיבוב ובהתאם, זכאי המערער ל – 25% מן הנזק.

מ"ג. אלה הם בדיוק נמרץ עובדות המקרה שבפנינו ואין בידינו אלא לאמץ את קביעותיו ומסקנותיו הנ"ל של כב' השופט י. שנלר כפי שפורטו לעיל.

מ"ד. נותר עוד לדון בהוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי הקובעת כי הודעת הזכאי לגימלה למוסד לביטוח לאומי בנוגע להגשת תביעתו תישלח בדואר רשום תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעת המוסד והזכאי לגימלה.

מ"ה. כב' השופטת כאמלה ג'דעון קבעה כי המערער לא טען שנשלחה הודעה כאמור, ולא הוגשה כל הוכחה לעניין משלוח ההודעה בדואר רשום. כב' השופטת ג'דעון סברה שמשום כך אין להחיל את הוראת סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי בענייננו.

מ"ו. המערער טוען שמתיק המוצגים שהגיש המשיב בפני בית משפט קמא עולה כי במסגרת התביעה שהגיש המערער למוסד לביטוח לאומי, נמסרה גם הודעה בנוגע לתביעה בבית משפט השלום.

ואכן, מעיון בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה (שהינו חלק מתיק המוצגים שהגיש המשיב לבית משפט קמא) עולה שבטופס הנ"ל, שהוגש למוסד לביטוח לאומי, נרשם (בתאריך 31.8.06) כי בתשובה לשאלה: "האם הגשת או האם עומד להגיש תביעה לפיצויי נזיקין בגין המקרה", השיב המערער בחיוב, וציין כי המבטח הוא המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), וכי עורך-דינו הוא עו"ד ניצן בר-אילן, שהוא ב"כ המערער.

מכאן, שדבר הגשת התביעה הובא מבעוד מועד לידיעת המוסד לביטוח לאומי (בפועל התביעה לבית משפט השלום הוגשה מספר חודשים לאחר מכן: 4.12.06).

מ"ז. עולה מן האמור לעיל, שעצם דבר הגשת התביעה הובא בפועל לידיעת המוסד לביטוח לאומי בתוך זמן סביר שהיה בו כדי לאפשר דיון מאוחד בתביעת הביטוח הלאומי ובתביעתו של הזכאי לגימלה, כדרישת סעיף 330(ד) של חוק הביטוח הלאומי, גם אם ההודעה לא נשלחה בדואר רשום.

מ"ח. אנו מפנים ל-ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542, שם נדון מקרה בו לא הודיע הנפגע לביטוח הלאומי על הגשת תביעתו, אם כי הביטוח הלאומי היה מודע להגשת התביעה ועובדיו העידו בפני בית המשפט בקשר לסכומי הגימלה המשולמים לנפגע.

דעת הרוב מפי כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק היתה:

"האם נסיבות אלה יש בהן כדי לקיים את דרישת החוק?". לדעתי, התשובה היא בחיוב. מטרתה של ההוראה היא לגרום לכך, שהמוסד לביטוח לאומי יהא מודע לכך שהתביעה הוגשה, כדי שיוכל למצות את זכויותיו על פי החוק... נראה לי כי מטרה זו מושגת, אם לאחר הגשת התביעה מודע המוסד לביטוח לאומי, הלכה למעשה, לעובדה, כי הוגשה תביעה. לדעתי, אין לראות בדרך הקבועה בסעיף 152(ד) לחוק הביטוח דרך יחידה לביצוע הנטל המוטל על הנפגע בסעיף 152(ג) לחוק הביטוח, אם כי זו בוודאי הדרך הטובה ביותר. מטרתה של הוראת סעיף 152(ד) לחוק הביטוח היא להבטיח את המידע הדרוש לביטוח הלאומי, ואם מידע זה מגיע, הלכה למעשה, בדרך אחרת, התמלאה דרישת החוק"(שם, בעמ' 546-547).

מ"ט. עוד אנו מפנים ל-ת"א (שלום תל-אביב) 171595/02 אייל פרידמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פסק דינה של ס. הנשיא, השופטת זהבה אגי, מיום 11.4.07, סעיף 16:

"16. סבורתני, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו לפי הוראות סעיף 330(ד) לחוק הביטוח הלאומי, ועל כן יש לראותו כמי שזכאי לקבל 25% מסכום הפיצויים שנפסקו.

בעידן הטכנולוגי, הדרישה למשלוח בדואר רשום מצטיירת כדרישה ארכאית במידה לא מעטה. כבר היום, ניתן להגיש תביעות לבית המשפט באמצעים אלקטרוניים. מוסדות ציבוריים רבים מתכתבים עם האזרחים באמצעות הדואר האלקטרוני. לעמוד על דרישה של משלוח בדואר רשום, כדרך היחידה המחייבת לצורך קיום כוונת המחוקק שבאה לידי ביטוי בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, אינה מתאימה לעידן הנוכחי. כאמור, ההלכה שהתפתחה עוד טרם העידן הטכנולוגי ראתה לנכון להדגיש את עצם העברת המידע הנחוץ למוסד לביטוח לאומי מאשר את דרך מתן ההודעה. אין ספק, כי המוסד לביטוח לאומי היה מודע, או היה צריך להיות מודע לזכותו לתבוע החזר הגמלאות מצד שלישי, שכן דברים ברורים הופיעו בטופס התביעה שהגיש התובע, אשר טופל על ידי המוסד. על מידע זה מתווסף מכתבה של עו"ד סילבי בן בסט בו היא מודיעה למל"ל כי היא מייצגת את התובע בתביעת הנזיקין לכשתוגש – אף שהתביעה טרם הוגשה. באם חפץ המל"ל להצטרף לתביעת התובע כאן, יכול היה לברר מספר התביעה וזהות בית המשפט – בהרמת טלפון פשוטה לעו"ד בן בסט או במשלוח מכתב".

נ. כך גם במקרה נשוא הדיון בפנינו. כבר באוגוסט-ספטמבר 2006 (מספר חודשים טרם הגשת התביעה) הביא המערער בטופס התביעה לגמלת נכות לידיעת הביטוח הלאומי שבדעתו להגיש תביעת נזיקין נגד "הפול" באמצעות עו"ד ניצן בר-אילן. דבר לא מנע מן הביטוח הלאומי לברר ישירות עם עוה"ד בר-אילן האם כבר הוגשה התביעה, לאיזה בית משפט, מה מספר ההליך, ובאיזה שלב מצוי הטיפול בהליך, ומכאן, שמטרתו ומהותו של סעיף 330(ד) של חוק הביטוח הלאומי נתקיימה.

נ"א. העולה במקובץ מכל האמור לעיל הוא, שהמערער זכאי ל – 25% מן הנזק שקבע בית משפט קמא, דהיינו, 25% מן הסכום של 129,619 ₪ = 32,405 ₪.

נ"ב. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומחייבים את המשיב לשלם למערער את הסכום של 32,405 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (9.1.2011) ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם המשיב למערער שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ בגין הליך הערעור, ובתוספת השווי הכספי של אגרת הערעור שהמערער נשא בה.

התשלום יתבצע במשרד ב"כ המערער בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין במשרד ב"כ המשיב.

נ"ג. הפיקדון, ככל שהופקד על-ידי המערער, יוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

למניעת כל ספק, נציין שצו ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובת המערער בפסק דינו של בית משפט קמא – מבוטלים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. המבחן הייעודי

  2. החזקה המרבה

  3. כאב וסבל מלא

  4. תאונות דרכים קלות

  5. תאונת דרכים עצמאי

  6. מהי תאונת דרכים ?

  7. מחפרון תאונת דרכים

  8. הסעת נוסעים בתשלום

  9. תאונת דרכים בכוונה

  10. תאונת דרכים ללא מגע

  11. תאונת דרכים מכוונת

  12. תאונת דרכים של מורה

  13. תאונת דרכים במתכוון

  14. 20% נכות תאונת דרכים

  15. תאונת דרכים 20% נכות

  16. סעיף 6 ב לחוק הפלת''ד

  17. תאונות דרכים פגע וברח

  18. תאונת דרכים עולה חדשה

  19. 23% נכות בתאונת דרכים

  20. צליעה עקב תאונת דרכים

  21. תאונת דרכים 37% נכות

  22. תאונת דרכים טרנספורטר

  23. תאונת דרכים ילד בן 13

  24. טריקת דלת תאונת דרכים

  25. פגיעה ברכב בפניית פרסה

  26. טיפול דרך תאונת דרכים

  27. פגיעת ראש בתאונת דרכים

  28. פגיעה ברכב לימוד נהיגה

  29. תאונת דרכים בגלל צפירה

  30. התאמת דיור תאונת דרכים

  31. תאונת דרכים פגיעה בטחול

  32. איבוד הכרה בתאונת דרכים

  33. החלפת גלגל תאונת דרכים

  34. פגיעה בירך בתאונת דרכים

  35. התחזות נפגע תאונת דרכים

  36. טעינה ופריקה תאונת דרכים

  37. התעלפות לאחר תאונת דרכים

  38. שוד דרכים - תאונת דרכים

  39. תאונת דרכים פגיעה בפנים

  40. תאונת דרכים קלה של ילדים

  41. הוכחת גרסה לתאונת דרכים

  42. פגיעה מוחית בתאונת דרכים

  43. פריקה וטעינה תאונת דרכים

  44. תאונת דרכים בכניסה לקיבוץ

  45. ביטוח סחר רכב תאונת דרכים

  46. תאונת דרכים לא תושב ישראל

  47. תאונת דרכים בשירות לאומי

  48. פציעה קשה ביד בתאונת דרכים

  49. תובע סדרתי על תאונות דרכים

  50. קומה (תרדמת) - תאונת דרכים

  51. תאונת דרכים נוסע מחוץ לרכב

  52. העמסת רכב על גרר תאונת דרכים

  53. חתכים בפנים עקב תאונת דרכים

  54. ביטוח תאונת דרכים גורר נגרר

  55. תאונת דרכים בגלל סטיה שמאלה

  56. פגיעה קלה מאוד בתאונת דרכים

  57. בעיות נפשיות עקב תאונת דרכים

  58. ירידה בהכנסה עקב תאונת דרכים

  59. תאונת דרכים עולה חדשה מרוסיה

  60. תאונת דרכים לאחר שחרור מהצבא

  61. תאונת דרכים קטין פחדים חרדות

  62. קרע בעורק הטחול בתאונת דרכים

  63. פגיעה נפשית עקב תאונת דרכים

  64. זיהוי הרכב הפוגע בתאונת דרכים

  65. פגיעה ברקמת המוח בתאונת דרכים

  66. תאונת דרכים דיסקופטיה ניוונית

  67. תאונת דרכים בגלל מחסום משטרתי

  68. חובת הקטנת הנזק בתאונות דרכים

  69. תאונת דרכים בזמן תיקון טרקטור

  70. תאונת דרכים צליפת שוט 3% נכות

  71. שימוש במשאבת בטון תאונת דרכים

  72. פגיעה בפרק הירך בתאונת דרכים

  73. שיתוק בגפיים בגין תאונת דרכים

  74. קשר בין כאבי ראש לתאונת דרכים

  75. קרעים בכבד ובטחול בתאונת דרכים

  76. תאונת דרכים בכניסה למעלה אדומים

  77. נכות אורטופדית 25% בתאונת דרכים

  78. חייל בשירות סדיר - תאונת דרכים

  79. אי הרגשת כאבים אחרי תאונת דרכים

  80. נכות תפקודית בעקבות תאונת דרכים

  81. קשיים בהליכה בעקבות תאונת דרכים

  82. תאונת דרכים בין שני רכבים פרטיים

  83. הכרעה בסוגיית החבות בתאונת דרכים

  84. פגיעה בפנים של ילדה בתאונת דרכים

  85. לקיחת רכב ללא רשות - תאונת דרכים

  86. הנשמה מלאכותית בעקבות תאונת דרכים

  87. סתירות בגרסה של התובע בתאונת דרכים

  88. תאונת דרכים לאחר פניית פרסה ברמזור

  89. פיצוי 25% בתאונת דרכים בדרך לעבודה

  90. תאונת דרכים בנתיב האמצעי מתוך שלושה

  91. תאונת דרכים בגלל התעטשות בזמן נהיגה

  92. תאונת דרכים של נהג שנהג ברכב של אביו

  93. אי קבלת טיפול רפואי לאחר תאונת דרכים

  94. זריקת חפץ על רכב - האם תאונת דרכים ?

  95. פחד מחושך אצל ילדים לאחר תאונת דרכים

  96. הפסד זכויות סוציאליות עקב תאונת דרכים

  97. הגבלה קשה בתנועות הגב עקב תאונת דרכים

  98. ערעור על דחיית תביעה בגין תאונת דרכים

  99. הפרעת דחק פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים

  100. תאונת דרכים: רכב נסע החליק והתנגש בקיר

  101. נטל השיכנוע בעניין התרחשות תאונת דרכים

  102. תאונת דרכים למי שאינו אזרח ותושב ישראל

  103. סטיה בדרך במקובלת לעבודה - תאונת דרכים

  104. ערעור על גובה הפיצוי לנפגעת תאונת דרכים

  105. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתאונת דרכים ?

  106. פגיעה בתאונת דרכים בעת נהיגה בדרך לעבודה

  107. האם חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק הפלת"ד ?

  108. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת RSD

  109. ערעור על פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים

  110. תאונת דרכים ללא נכות - טיפולי פיזיותרפיה

  111. פגיעה במהלך סיוע לנפגעים לאחר תאונת דרכים

  112. פיצויים לנפגע בתאונת דרכים עם מספר כלי רכב

  113. ערעור לעליון על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  114. פגיעה ביד ימין במהלך תאונת דרכים בעת חופשה

  115. תאונת דרכים 3% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות

  116. עובד שנפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד

  117. תאונת דרכים כדי ירידה מהרכב לצורך המשך נסיעה

  118. ערעור על דחיית תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים

  119. תאונת דרכים ביציאה מחניון על מנת להשתלב ימינה

  120. גרסה ראשונית להתרחשות תאונת דרכים במסמכים הרפואיים

  121. תאונת דרכים בת"א בתוך המתחם הכניסה לשדה התעופה דוב

  122. פסקי דין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת crps

  123. תחולה טריטוריאלית - חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  124. האם נפגע תאונת דרכים חייב למצות את הליכי קביעת נכותו ?

  125. תאונת דרכים בדרך איילון לכיוון צפון מתחת לגשר וולפסון

  126. נפגע בתאונת דרכים כאשר נפל מטנדר בזמן עבודתו (בחקלאות)

  127. מורה עתרה לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  128. תאונת דרכים בנסיעה לאחור באופן מפתיע - פגיעה קשה בגב תחתון

  129. תאונת דרכים: "contution" ("חבלה") במותן, בירך ימין ובגב תחתון

  130. צורת נזקים עקב תאונת דרכים המותירה סימני שאלה על הוכחת התביעה

  131. תאונת דרכים - החזר 80% מסך הגמלאות והתשלומים ששילם ביטוח לאומי

  132. ארבע תביעות בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב שונים אשר היו מעורבים בתאונת דרכים

  133. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון