פיצוי על מכירת נכס שנחשב בטעות לנכס נפקד

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על מכירת נכס שנחשב בטעות לנכס נפקד:

רקע


מושא התביעה שבכותרת הינם מקרקעין הידועים כחלקה היסטורית 2 בגוש שומה 30140 (שהיו רשומים בפנקס השטרות בלשכת רישום המקרקעין בירושלים בספר מלחה, כרך 3 עמ' 153 ובספר ירושלים, כרך 90 עמ' 10) בשטח של כ- 32,520 מ"ר, המצויים בשכונת תלפיות בירושלים (להלן: "המקרקעין"). התובעים הינם בעלי הזכויות (כיורשים) ב- 2,821 מ"ר מתוך המקרקעין, ויתרת הזכויות במקרקעין מוחזקת בידי יורשים נוספים, בני משפחתם של התובעים. עניינה של התביעה הוא תשלום פיצוי לתובעים בגין טעות שבעקבותיה הוקנו המקרקעין לנתבע 2, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האנ"נ") – בשל כך שנחשבו, בטעות, ל"נכס נפקד" על פי הוראות חוק נכסי נפקדים, התש"י – 1950 (להלן: "חנ"נ") – ובהמשך נמכרו על ידי האנ"נ לרשות הפיתוח.
למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן נפלה טעות בהקניית המקרקעין לאנ"נ ובמכירתם לרשות הפיתוח על ידי האנ"נ, שעה שכלל לא היה מדובר בנכס נפקד. המחלוקת היא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאים התובעים בשל טעות זו. לב המחלוקת נוגע לפרשנותו של נוהל פנימי אותו הוציא הנתבע 1 (להלן: "המינהל"), שמספרו 44.03 ופורסם ביום 1.3.00 (להלן: "הנוהל"), המסדיר את נושא הפיצויים על פי חנ"נ ועל פי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג – 1953 (להלן: "חר"מ"). באופן ממוקד יותר, המחלוקת נוגעת לאופן בו יש לפרש את ההוראות הקבועות בסעיף 5.1.1 לנוהל (להלן: "הסעיף"). בשל חשיבות העניין, יובא להלן נוסחו של הסעיף במלואו [ההדגשה הוספה]:

"חישוב שווי הזכויות עבור הקרקע יעשה עפ"י הערכה של השמאי הממשלתי ליום 1.7.73 ועפ"י יעודה לשנת 1954.

תשלום פיצוי לקרקע דומה באותו כפר ואותו איזור יתבסס על אותה הערכה בתנאי שהממונים המחוזיים למדידות ופיקוח יאשרו כי הקרקע דומה.

במקרים בהם אין באפשרות השמאי הממשלתי לקבוע שווי הזכויות עבור הקרקע שהיו עליה מטעים ויוכח ע"י בדיקה (מסמכים – אישורי מיסים תצ"א וכו') שהיה על הקרקע מטע ערב הרכישה (1954), ישולם לתובע פיצויי עפ"י שווי קרקע חקלאית מהאיכות הגבוהה ביותר באותו כפר כפי שנקבע ע"י השמאי הממשלתי כאמור לעיל בתוספת של 40%"



בעקבות ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 7.7.10 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית בדבר פיצול הדיון, לפיה תידון בשלב ראשון שאלת פרשנות הנוהל. הוסכם, כי יוגשו סיכומים בכתב, וכי ההחלטה תינתן על יסוד הראיות שהגישו הצדדים מבלי להיזקק לחקירת עדים. ביום 10.8.10 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
כעולה מסיכומי הצדדים, קיימות שתי דרכי פרשנות לַסעיף, ובשתיהן נעשה שימוש על ידי המינהל במועדים שונים (ההתייחסות היא לרישא של הסעיף – שהודגשה לעיל):

האחת, שומת הקרקע לפי ערכה בשנת 1973 ולפי מצבה הפיזי בשנת 1973 (כולל מצב הפיתוח הסביבתי), תוך לקיחה בחשבון של המצב התכנוני נכון לשנת 1954 (להלן: "פרשנות א'").
השנייה, שומת הקרקע לפי מצבה הפיזי והתכנוני נכון לשנת 1954, תוך הערכת שווי הקרקע בלבד על פי ערכי שנת 1973 (להלן: "פרשנות ב'").
על מנת להמחיש את ההבדל שבין שתי דרכי הפרשנות, ניטול את הדוגמא הבאה:
קרקע מסויימת הייתה בשנת 1954 אדמת טרשים בלתי מפותחת ובלתי מתוכננת ואילו נכון לשנת 1973 הוקמה על קרקע זו שכונת מגורים. על פי פרשנות א', חישוב הפיצוי ייעשה על פי ערכה של קרקע בלתי מפותחת ובלתי מתוכננת בלב אזור מפותח, נכון לשנת 1973. לעומת זאת, על פי פרשנות ב', חישוב הפיצוי ייעשה על פי ערכה של קרקע בלתי מפותחת ובלתי מתוכננת, בלב אזור בלתי מפותח ובלתי מתוכנן – כפי שהמצב היה בשנת 1954 – על פי השווי של קרקע כזו בשנת 1973. מובן מאליו, כי בדוגמא זו גובה הפיצוי על פי פרשנות א' יהיה גבוה בצורה משמעותית מזה שיחושב לפי פרשנות ב'.


אין חולק, כי במשך תקופה מסויימת עשה המינהל שימוש בפרשנות א' בבואו לפצות תובעים על פי הנוהל. לטענת המינהל, שימוש זה היה מוטעה, והוא הופסק. כיום המינהל עושה שימוש בפרשנות ב'.
להשלמת תיאור הרקע יש להעיר, כי תביעה זהה לזו שלפניי, אותה הגישו יורשים אחרים של הזכויות במקרקעין, באמצעות ב"כ התובעים דנן, עו"ד א' זילבר, התנהלה בבית משפט זה לפני כב' השופט יעקובי במסגרת ת.א. 8089/06 ג'דאללה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (להלן: "עניין ג'דאללה"). בהחלטה מיום 11.6.09, קיבל בית המשפט את עמדת המינהל לפיה הפרשנות הנכונה של הסעיף היא פרשנות ב', אך קבע, לגופה של התובענה, כי על המינהל לפצות את התובעים שלפניו על פי פרשנות א' לסעיף, בין היתר על יסוד קבלת טענת התובעים שם כי הסתמכו על כך שהסעיף יפורש על ידי המינהל על פי פרשנות א'. לטענת המינהל, הוגש על ידו ערעור לבית המשפט העליון על החלטה זו, שעודנו תלוי ועומד.

עיקרי טענות הצדדים


לטענת התובעים, הפרשנות הנכונה לסעיף היא פרשנות א', ואותה הם מבקשים לאמץ. לשיטתם, פרשנות א' עולה בבירור מלשון הסעיף, ובכל מקרה, לדידם, ככל שיש עמימות בניסוח הסעיף, הכלל הוא שיש לנקוט בפרשנות לרעת המנסח, הוא המינהל.

עוד טוענים התובעים, כי גם אם נפלה טעות בפרשנות הסעיף, כפי שטוען המינהל, היה עליו לפעול לשינוי לשון הסעיף ולהבהרתו, כפי שהמליץ מר גיל בלולו, שמאי מקרקעין בשמאי הממשלתי (להלן: "השמאי בלולו") (במכתב שהוצא מטעמו וצורף כנספח א' לתצהירו). ואולם, הדבר לא נעשה. עוד נטען בהקשר זה, כי טעות של רשות שלטונית, שנגרמה בעטיה של הרשות, ניתנת לתיקון רק בנסיבות מיוחדות או מקום שקיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות – תנאים אשר אינם מתקיימים במקרה דנן, לשיטת התובעים.
התובעים הוסיפו וטענו, כי בית המשפט בעניין ג'דאללה קבע שהוכח כי המינהל עשה שימוש בפרשנות א' במשך מספר שנים, ולא הוכחה עמדת הנתבעים לפיה יישום הפרשנות השגויה (פרשנות א') נעשה במחוז ירושלים בלבד. הנתבעים לא הציגו בפני בית המשפט שם (ואף לא בענייננו) שומות מקרקעין שנערכו מטעם המינהל במחוזות אחרים, שבהן נעשה שימוש בפרשנות החדשה – פרשנות ב'.
עוד טוענים התובעים, כי משעה שלשון הסעיף לא שוּנתה עד היום, נוצרה אצל התובעים ציפייה כי הם יפוצו לפחות באותו אופן בו פוצו יתר בני משפחתם בגין זכויותיהם במקרקעין, וחובה על המינהל להביא בחשבון את אינטרס ההסתמכות שלהם. בהקשר זה נטען, כי מרבית יורשי המקרקעין כבר קיבלו פיצוי בהתאם לפרשנות א'.


מנגד טענו הנתבעים, כי פרשנות ב' היא הפרשנות הראויה והנכונה, בדומה לעקרון המרכזי המשמש בקביעת הפיצוי על פי דיני ההפקעה – מתן פיצוי בהתאם למצב הפיזי והתכנוני של המקרקעין המופקעים במועד ההפקעה. בענייננו, בשנת 1954. זאת, תוך התעלמות משיפורים ומתוספות ביחס למקרקעין שנעשו לאחר מכן (כך על פי הוראות חנ"נ וחר"מ). לשיטתם, לא ניתן לפרש את הסעיף באופן הסוטה מעיקרון בסיסי זה, ללא עיגון ברור ומפורש בלשונו. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי למעשה התובעים מבקשים לקבל פיצוי בגין השבחה ובנייה שלא הם ביצעו במקרקעין אלא המדינה. הנתבעים הפנו אף הם ללשון הסעיף שתומכת, לשיטתם, בפרשנות ב'.

עוד טוענים הנתבעים, כי גם הרקע לכתיבת הנוהל, ובכלל זה מסקנות ועדה ציבורית שמונתה לצורך בחינת סוגיית הפיצוי בגין צורות ההפקעה השונות, תומך בפרשנות ב'.
לשיטת הנתבעים, בפרשנות א', בה אוחזים התובעים, נעשה בטעות שימוש במחוז ירושלים במינהל במשך תקופה שקשה לאמוד אותה. הטעות נתגלתה על ידי השמאי בלולו בשנת 2004, ומאז נעשה שימוש בפרשנות ב'. הנתבעים מפנים לראיות שהוגשו מטעמם, מהן עולה, לדידם, כי השימוש בפרשנות א' מקורו בטעות וכי הפרשנות הנכונה היא פרשנות ב'.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובעים כלל לא הביאו ראיות מטעמם, פרט להגשת חוות דעת שמאית, שאינה רלבנטית לשאלת פרשנות הנוהל. למעלה מכך, התובעים לא הביאו כל ראיה בדבר המועד בו נודע להם על האפשרות לקבל פיצוי בסכומים אותם העריכו (לפי הפרשנות המוטעית של הסעיף) ולא הוכיחו כי הסתמכו על אופן חישוב הפיצוי שקיבלו יורשים אחרים של המקרקעין. עוד נטען בהקשר זה, כי ראיות הנתבעים סותרות את טענת ההסתמכות של התובעים. לטענת הנתבעים, בעלי הזכויות במקרקעין התנהלו אל מול הנתבעים בקבוצות קטנות שיוצגו כולן על ידי עו"ד א' זילבר, ב"כ התובעים דנן. כל קבוצה פנתה במועד אחר ובנפרד לאנ"נ לשם הוצאת תעודת אי נפקדות, וגם הפנייה למינהל נעשתה באופן נפרד ולא בצורה מסודרת ומאוחדת על ידי כל היורשים. זאת, על אף שאין בין היורשים יריבות דיונית וכולם יוצגו על ידי אותו עו"ד. ההסבר לכך, לשיטת הנתבעים, הוא כי כל היורשים נמצאים בחו"ל ומנותקים מהמקרקעין ומבעליהם ההסטוריים, ולכן כל אימת שאותרה קבוצת יורשים פנה עו"ד זילבר למינהל בעניינה של אותה קבוצה. אשר לתובעים דנן, טוענים הנתבעים בהסתמך על הראיות שהגישו, כי פנייתם הראשונה לאנ"נ לצורך קבלת תעודת "אי נפקדות" הייתה רק בסוף שנת 2008, מועד בו כבר היה ידוע לב"כ התובעים כי המינהל עמד על טעותו בפרשנות הסעיף ותיקן אותה. בהקשר זה מפנים הנתבעים לתביעה בעניין ג'דאללה, אשר הוגשה על ידי ב"כ התובעים (בעניינם של יורשים אחרים) לשם החלתה של פרשנות א' עוד בשנת 2006 (היינו, לפני המועד בו נעשתה הפניה הראשונה מטעם התובעים לאנ"נ). בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת התובעים להסתמכות כלשהי על הפרשנות המוטעית שננקטה על ידי המינהל בעבר.
עוד נטען על ידי הנתבעים, כי חישוב הפיצוי, גם לפי פרשנות ב' של הנוהל (הפרשנות החדשה) מביא לפיצוי בשיעור גבוה משמעותית מהפיצוי לו זכאים התובעים על פי סעיף 18 לחנ"נ, כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון. היינו, מדובר בנוהל מיטיב מבחינת התובעים, אשר נועד לעודד פשרות באמצעות ניהול מו"מ ישירות מול המינהל מבלי לנהל הליך משפטי. עם זאת, הנתבעים הודו כי אינם עומדים על הטענה לפיה אין התובעים זכאים לפיצוי מעבר לזכאות על פי חנ"נ, ואף טענו כי שילמו לתובעים פיצוי בהתאם לפרשנות ב' לנוהל.
הנתבעים טוענים עוד, כי ביקורת שיפוטית על פרשנות נוהל, ככל ביקורת שיפוטית על הליך מינהלי, צריכה להיות מוגבלת ומתוחמת לבחינת סבירות ההחלטה. ככל שההחלטה סבירה, אין להתערב בה. בענייננו, מאחר שפרשנות ב' לסעיף היא סבירה, אין להתערב באופן בו מפעיל המינהל פרשנות זו.
לשיטת הנתבעים, גם בחינת אופן יישום הסעיף על ידי המינהל מביאה למסקנה כי פרשנות ב' היא הפרשנות הנכונה. לטענתם, פרט ליישום מוטעה במשך תקופה מסויימת שנעשה במחוז ירושלים, אשר תוקן בשנת 2004 על יסוד ביקורתו של השמאי בלולו, יישום הסעיף במינהל נעשה על פי פרשנות ב'.
הנתבעים טוענים גם, כי אין מדובר בשינוי מדיניות מצד המינהל או באפליה – לנוכח העובדה שחלק מבני משפחתם של התובעים קיבלו פיצוי בעבר על פי יישום שגוי של הנוהל – אלא מדובר בתיקון טעות. עוד נטען בהקשר זה על ידי הנתבעים, כי על פי עקרונות המשפט המינהלי אין לכבול את שיקול דעתה של הרשות והיא מחויבת לבחון מחדש את מדיניותה ואת דרכי פעולתה ולתקנם ככל שהדבר נדרש. עוד טענו, כי על פי הפסיקה אין הפרט יכול להסתמך על מדיניות מיטיבה שתמשיך להתקיים, על אחת כמה וכמה בענייננו, שעה שמדובר בתיקון טעות ולא בשינוי מדיניות.
לבסוף מבקשים הנתבעים לאמץ את קביעתו המשפטית של כב' השופט יעקובי בעניין ג'דאללה באשר לפרשנות הנכונה של הנוהל – פרשנות ב'.


בתשובה לסיכומי הנתבעים, דוחים התובעים את הטענה כי מדובר בתיקון טעות בפרשנות הנוהל וטוענים כי מראיות הנתבעים עולה שמדובר בשתי אפשרויות פרשניות ולא בטעות. עוד נטען, כי כל עוד לא שונה נוסח הסעיף, יש לפצות את התובעים בהתאם לפרשנות א'. התובעים הוסיפו וטענו בנושא ההסתמכות, כי פנייתם אל המינהל נעשתה בחודש מאי 2009, דהיינו לפני שניתנה ההחלטה בעניין ג'דאללה (ביום 11.6.09) במסגרתה נקבע כי הפרשנות הנכונה היא פרשנות ב'. לבסוף טוענים התובעים, כי היו מודעים לגובה הפיצוי שנפסק לטובת בעלי הזכויות האחרים במקרקעין, בני משפחתם, והסתמכו על כך שגם הפיצוי המגיע להם, בגין אותם מקרקעין, יחושב באותו אופן.

דיון והכרעה


לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות שהגישו ובהחלטה בעניין ג'דאללה, החלטתי לאמץ את עמדתו של השופט יעקובי שם באשר לפרשנות הראויה של הסעיף. גם ביחס לתוצאה הקונקרטית בעניינם של התובעים דנן, מקובלת עליי התוצאה אליה הגיע השופט יעקובי בעניין ג'דאללה.

אבהיר את הדברים להלן.
פרשנות הסעיף


הפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף היא הפרשנות החדשה בה החל המינהל לעשות שימוש, דהיינו - פרשנות ב'. בהקשר זה אפנה לדבריו הבהירים של השופט יעקובי בסעיפים 43-40 להחלטתו. בקיצור נמרץ אציין את הטעמים המרכזיים המוליכים למסקנה זו.
בחינת לשון הסעיף אינה מובילה למסקנה חד משמעית התומכת באחת משתי הפרשנויות שבמחלוקת (אם כי ניתן למצוא אינדיקציות מסויימות להעדפת פרשנות ב' - ראו בסעיף 40 להחלטה בעניין ג'דאללה). משכך, יש צורך לבחון את תכלית הסעיף, על רקע המטרות שעמדו בבסיס קביעתו ובבסיס יצירת הנוהל.
מראיות הנתבעים עולה, כי שנת 1973 נקבעה בנוהל כנקודת ייחוס מתוך מטרה להשוות את התנאים לפיצוי תובעים מכוח חר"מ לאלה של תובעים מכוח חנ"נ שפורסם באותה שנה (1973) (ראו: סעיף 11 לתצהיר השמאי בלולו; תצהיר מר משה גילאי, מנהל אגף רכישות, בעלות ורישום במינהל). כלומר, מדובר למעשה במועד שרירותי שנקבע אך לשם יצירת אחידות באופן הפיצוי על פי שני החוקים הנ"ל, ובעיקר לצורך כינון מנגנון שיערוך של שומת הפיצויים, כך שהפיצוי יהיה בערך ריאלי אשר יעודד הגעה לפשרה ללא צורך בניהול הליך משפטי. משמעות הדבר היא, כי אין לשנת 1973 כל משמעות כנקודת זמן לצורך בחינת המצב התכנוני או מצב הפיתוח הסביבתי של המקרקעין שלגביהם נעשה החישוב.
מעבר לכך. הצדק עם הנתבעים בטענה כי בקביעת גובה הפיצויים בגין מקרקעין שהופקעו, המועד הרלבנטי לבחינת ערכם של המקרקעין הוא מועד ההפקעה ואין לקחת בחשבון שינויים שחלו בהם לאחר מכן (ראו: ה"פ (י-ם) 8405/09 חפץ נ' מדינת ישראל, מיום 10.1.11, בפיסקה 5 והאסמכתאות המובאות שם). גם מדברי הוועדה הציבורית שהוקמה לשם בחינת סוגיית הפיצויים לפי חר"מ עולה בבירור, כי לא הייתה כוונה לקחת בחשבון פיתוח סביבתי שנעשה לאחר ההפקעה (ראו מסקנות הוועדה שצורפו כנספח ו' לתצהירו של מר גילאי).

המסקנה היא, אם כן, כי הפרשנות הנכונה הינה פרשנות ב'. דהיינו, יש לבחון את המצב הפיזי והתכנוני של המקרקעין, כולל מצב הפיתוח הסביבתי, על פי המצב בשנת 1954, ורק את שווי הקרקע יש לשום לפי ערכי שנת 1973.

מן הכלל אל הפרט


לאחר שהגענו למסקנה כי פרשנות ב' היא הפרשנות הנכונה של הסעיף, יש להוסיף ולבחון מהי הפרשנות על פיה יש לפצות את התובעים במקרה דנן.
לטענת התובעים, כאמור לעיל, מרבית יורשי המקרקעין, בני משפחתם, קיבלו פיצוי מהמינהל בהתאם לפרשנות א' לסעיף. משכך, ומאחר שלשון הסעיף לא שונתה עד היום, נוצרה אצל התובעים ציפייה כי גם הם יפוצו לפחות באותה אופן בו פוצו יתר בני משפחתם בגין זכויותיהם במקרקעין. בנסיבות אלה, לשיטתם, חובה על המינהל להביא בחשבון את אינטרס ההסתמכות של התובעים ולפצות אף אותם לפי פרשנות א'.
מנגד טוענים הנתבעים, כאמור לעיל, כי התובעים לא הוכיחו שהסתמכו על גובה הפיצוי שקיבלו יורשים אחרים של המקרקעין. עוד טענו, בהסתמך על הראיות שהגישו, כי פנייתם הראשונה של התובעים לאנ"נ לצורך קבלת תעודת "אי נפקדות" הייתה רק בסוף שנת 2008, מועד בו כבר היה ידוע לב"כ התובעים כי המינהל עמד על טעותו בפרשנות הסעיף ותיקן אותה, כעולה מטענות התובעים בעניין ג'דאללה. בנסיבות אלה, כך נטען, אין לקבל את טענת התובעים להסתמכות כלשהי על הפרשנות המוטעית שננקטה על ידי המינהל בעבר.
במחלוקת בעניין אופן חישוב הפיצויים במקרה דנן, הצדק עם התובעים הטוענים כי על המינהל לפצותם על פי פרשנות א' – הפרשנות הישנה. גם בהקשר זה מקובלים עליי דברי השופט יעקובי בעניין ג'דאללה והנימוקים שהביא שם. עיקר הנימוקים התומכים, לטעמי, בתוצאה זו הם אלה:
מדובר בענייננו במקרקעין אשר מצויים בבעלות משותפת של כמה וכמה יורשים של הבעלים ההסטוריים, אשר לא פנו בצוותא חדא למינהל לקבלת פיצוי. בַּסעיף עצמו ישנה התייחסות לאופן הפיצוי כאשר מדובר בקרקעות "דומות":

"תשלום פיצוי לקרקע דומה באותו כפר ואותו איזור יתבסס על אותה הערכה בתנאי שהממונים המחוזיים למדידות ופיקוח יאשרו כי הקרקע דומה".
במקרה דנן, שולמו לחלק מבעלי הזכויות במקרקעין פיצויים על פי פרשנות א'. על פניו, בהתאם להוראה הנ"ל שבסעיף, ועל דרך של קל וחומר, משמדובר באותם מקרקעין (ולא רק ב"קרקע דומה"), יש לפצות גם את התובעים – יורשי הבעלים של אותם מקרקעין – באותו אופן בו פוצו שותפיהם בזכויות באותם במקרקעין.


אין חולק כי המינהל שילם בעבר פיצויים ליורשים אחרים, בני משפחה של התובעים, לפי פרשנות א' (קיימת מחלוקת בין הצדדים מהו חלקם של הבעלים שקיבלו פיצוי לפי פרשנות א' מתוך כלל הבעלים במקרקעין). בנסיבות אלה, ומשמדובר באותם מקרקעין, קמה אצל התובעים ציפייה סבירה לזכות בפיצוי שיחושב באותו אופן. לטעמי, תוצאה לפיה בגין אותם מקרקעין ממש יזכו חלק מהבעלים המשותפים לקבל פיצוי נמוך, רק בשל העובדה שהמינהל עמד על טעותו באופן פרשנות הסעיף לאחר שכבר החל לשלם פיצויים בגין הקנייתה בטעות, איננה מוצדקת ופוגעת בעקרון השוויון.

אמנם נכון הוא שהתביעה דנן (כמו גם התביעה שהוגשה בעניין ג'דאללה) הוגשה לאחר שנת 2004, המועד בו הועמדו הנתבעים על הטעות בפרשנות הסעיף על ידי השמאי בלולו. ואולם, למרות שעמד על טעותו, לא טרח המינהל לשנות את נוסח הסעיף (כפי שהמליץ השמאי בלולו עצמו) או ליידע באופן פורמאלי את הציבור על השינוי שחל בפרשנותו - שינוי שיש בו כדי להפחית בצורה דרמטית את גובה הפיצויים. יוער, כי אמנם המינהל רשאי, כרשות מינהלית, לשנות את אופן יישום הסעיף ולפעול בהתאם לפרשנות ב', התואמת את תכליתו, ואולם היה עליו להביא את הדבר לידיעת הציבור, כאמור לעיל. זאת לא נעשה. קיים דימיון בין עניינם של התובעים בעניין ג'דאללה לבין ענייננו, בכך שבשניהם נעשתה הפנייה הראשונה למינהל לפני שניתנה לסעיף פרשנות מוסמכת על ידי בית המשפט, במסגרת פסק הדין בעניין ג'דאללה. אמנם, שלא כמו התובעים בעניין ג'דאללה, התובעים בענייננו (ובעיקר בא כוחם) ידעו על שינוי המדיניות של המינהל באשר לפרשנות הסעיף ועל ההליך המשפטי שננקט על ידי בני משפחתם לשם בחינת דרך הפרשנות הראויה. ואולם, כאמור, איני סבורה שיש בנתון זה, כשלעצמו, כדי לדחות את טענתם כי יש לשום את הפיצויים בגין חלקיהם במקרקעין, כפי שנעשה ביחס ליורשים אחרים של המקרקעין.


מקובל עליי גם נימוק נוסף שניתן בפסק הדין בעניין ג'דאללה. על רקע הטעות בהקניית המקרקעין לאנ"נ ובמכירתם לרשות הפיתוח ולנוכח אופן חישוב הפיצויים ששולמו ליורשים אחרים, הרי שגם חובת ההגינות המוטלת על המינהל כרשות ציבורית מחייבת את הפעלתה של פרשנות א' גם בעניינם של התובעים.

סוף דבר
לצורך קבלת החלטה בדבר המשך ההליכים באשר לקביעת גובה הפיצוי, נקבעת ישיבת קדם משפט ליום 12.9.11 בשעה 1200.


שאלת ההוצאות תישקל בתום ההליך.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון