רשלנות מקצועית של עורך דין בעריכת צוואה








רשלנות מקצועית של עורך דין בעריכת צוואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין בעריכת צוואה:


1. התביעה ובעלי הדין
1.1 לפני תביעה על סך 949,148 ₪, בגידרה עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה מחמת רשלנותו המקצועית של הנתבע, עורך דין, שפעל לעריכת צוואת אימה המנוחה, וכן ייצג את התובעת בהליך התנגדות לקיום צוואת אימה המנוחה.

1.2 בשנת 2001 פנתה אימה המנוחה של התובעת (להלן: "המנוחה") אל הנתבע בבקשה כי יערוך את צוואתה לפיה התכוונה להוריש את כל עיזבונה לתובעת, תוך הדרת שלושת ילדיה האחרים ממנה. הנתבע ערך את הצוואה כאמור וביום 31.5.01 החתים עליה את המנוחה וחתם עליה אף הוא כעד (להלן: "הצוואה").

1.3 ביום 21.7.03 הלכה המנוחה לעולמה; כחודש לאחר מכן, ולבקשת התובעת הגיש הנתבע בקשה לקיום הצוואה. לבקשה התנגדו שתי אחיותיה של התובעת (להלן: "ההתנגדות") הליך בירור ההתנגדות התנהל בבית המשפט לענייני משפחה בפני כבוד השופט שוחט. בפסק הדין מיום 12.2.06 התקבלה התנגדותן של האחיות (להלן: "פסק הדין בהתנגדות"). בפסק הדין האמור נקבע מפורשות כי הצוואה מבוטלת לנוכח מעורבותה הניכרת של התובעת בעריכתה. התובעת ערערה על פסק דין זה ובהסכמת הצדדים להליך שם, ניתן פסק דין בפשרה ללא נימוקים, שזיכה את התובעת בסכום של 22,000 דולר (להלן: "פסק הדין בערעור").

1.4 שני בעלי הדין הרבו להסתמך על הממצאים שנקבעו בפסק הדין בהתנגדות הן במסגרת תצהירי העדות והן במהלך הדיונים שבפני (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 23-25 ותחילת עמ' 6 וכן עמ' 7 שורות 10-11).

2. טענות בעלי הדין
2.1 התובעת טוענת כי הנתבע שידל אותה לשכור את שירותיו לשם ייצוגה בהליכי ההתנגדות ללא שפרש בפניה ו/או בפני המנוחה את הסיכונים הכרוכים בכך ואת ניגוד העניינים המובנה מהיותו פרקליט מייצג וכן עורך הצוואה ועד לה. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבע פעל ברשלנות בהגישו תצהיר עדות ראשית מטעמו בהליכי ההתנגדות לצורך הוכחת תקינות עריכת הצוואה, ללא שטרח להתפטר מייצוגו כמתחייב בדין. התובעת גורסת כי מטעם זה נמנע בית המשפט ליתן משקל ראוי לעדותו בהליך ההתנגדות וביטל בסופו של יום את הצוואה. בכך הכשיל הנתבע את הגנתה בפני ההתנגדות. לפיכך עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בגין נזקיה הישירים (שווי הנכסים המוקנים על פי הצוואה) ובגין נזקים עקיפים (הוצאות משפט ושכר טרחה וכן עוגמת נפש, הפסד ימי עבודה ונזק כללי).
בנפרד ובמובחן טענה התובעת כי הנתבע התרשל והפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיה בכך שנמנע מלהזהירה מבעוד מועד כי התערבותה במהלך עריכת הצוואה אסור על פי דין ועלולה להביא לביטול הצוואה.

2.2 בכתב ההגנה שהגיש, טען הנתבע להתיישנות התביעה שלשיטתו מבוססת על טענות למעשים ומחדלים לכאורה שאירעו במאי 2001. לעיצומה של התביעה טוען הנתבע כי ביטול הצוואה הינה תולדה של חוסר האמינות בגרסת התובעת בהליכי ההתנגדות וכי בדיעבד התברר לו שהצוואה לא שיקפה אל נכון את דעת המנוחה ואת רצונה. לפיכך טוען הנתבע שאין לייחס לו את האחריות לנזקי התובעת שכן ממילא דין הצוואה היה להתבטל.
הנתבע טען כי טעות בשיקול דעת אינו עולה כדי רשלנות, כפר בקיום הקשר הסיבתי בין רשלנותו הנטענת ובין הנזק.
הנתבע טען כי ביטול הצוואה אינו נובע מרשלנותו אלא מחמת עדותה הבלתי אמינה של התובעת.

2.3 התובעת הגישה כתב תשובה במסגרתו טענה להתקיימות הסייגים שבסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או "החוק") לעניין מניין תקופת ההתיישנות, וכן טענה כי מדובר בעוולה מתמשכת, ומשכך ולאור סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") היום בו נולדה עילת התביעה יכול להיות גם היום בו חדל המחדל, דהיינו – מועד פיטוריו של הנתבע ביום 13.9.04.

3. הפלוגתאות שבמחלוקת
3.1 האם התיישנה עילת התביעה?
3.2 האם התרשל הנתבע בהימנעותו להתריע בפני התובעת על מעורבותה ו/או בהתנהלותו במסגרת הליכי ההתנגדות?
3.3 אם כן – האם הצוואה בוטלה עקב התרשלותו באופן שהוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק.
3.4 רכיבי הנזק וגובה הנזק.
3.5 האם יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם לאור ממצאי פסק הדין בהתנגדות.

4. דיון והכרעה
4.1 התיישנות בתובענה שעילתה נזק שנגרם במעשה או מחדל
4.1.1 בסעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), נקבע כי תביעה שאינה במקרקעין, מתיישנת תוך 7 שנים מן המועד בו נולדה עילתה. התובענה דנן הוגשה ביום 1.10.09, ולשיטת הנתבע דינה להדחות מחמת התיישנות שכן עילתה נשענת על מעשים ומחדלים המיוחסים לו ואשר אירעו במהלך מאי 2001.

4.1.2 בתשובתה לכתב ההגנה טענה התובעת להתקיימות הסייגים אשר בסעיפים 7 – 8 לחוק ההתיישנות, מכוחם נדחית תקופת ההתיישנות בהתאם לאמור בהם:
(א) סעיף 7 לחוק ההתיישנות מתייחס לדחיית תקופת ההתיישנות בשל תרמית או הונאה.
(ב) סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כותרתו – "התיישנות שלא מדעת", ועניינו במקרה בו נעלמו מעיניי התובע עובדות עילת תביעתו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, אזי תדחה תקופת ההתיישנות ומנינה יחל ביום בו נודעו לתובע עובדות אלו.
(ג) עיון בכתב תשובתה מלמד כי התובעת לא העלתה טענות המייחסות לנתבע תרמית או הונאה ואף לא נימקה כדבעי את התשתית העובדתית לצורך החלת סעיף 8 לחוק ומשכך לא ניתן להחיל לגבי תביעתה את הסייגים בסעיפים 8, 7 לחוק.
(ד) התובעת הוסיפה וטענה בכתב תשובתה כי עילת התביעה הינה עוולה שנמשכה מן המועד שבו נשכרו שירותיו המשפטיים של הנתבע לשם עריכת הצוואה ועד למועד פיטוריו מייצוג התובעת ביום 13.9.04, וכי בגדרו של סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") יש לראות ביום פיטוריו של הנתבע – הוא המועד בו חדל הנתבע ממחדלו – כיום שבו נודלה עילת תביעתה.

4.1.3 אציין כי במהלך ישיבת קדם משפט מיום 14.12.09 טען ב"כ הנתבע:
"אשר לטענת ההתיישנות איננו עומדים עליה כטענת סף אלא כטענה שיש לברר אותה במסגרת שמיעת הראיות" (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 1-2).
סבורני כי די בכך כדי להעלות על הנתבע כמי שנמנע מלטעון את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה "לאחר הגשת התובענה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות) כי ויתר על הטענה.
ראו: רע"א 4049/97 אסורנס ג'נראל דה פרנס נ. הכונ"ר בתפקידו כמפרק זמני של בנק צפון אמריקה (פ"ד נ"א (4) 716.
חרף האמור ולנוכח משקלה של הטענה, מצאתי לנכון לדון בה לגופה.

4.1.4 סעיף 89 לפקנ"ז קובע:
"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

4.1.5 כזכור התובעת טוענת כי הנתבע אשר לא יידע אותה בדבר האיסור המוטל עליה שלא להיות מעורבת באופן כלשהו בעריכת הצוואה, לקח על עצמו את ייצוגה בהליך ההתנגדות מקום בו היה עליו לדעת כי יידרש להעיד, לא הדריך אותה לקראת עדותה ולא התפטר מייצוגה כנדרש חרף התצהיר שהגיש בשמו. בשל מחדלים אלו, לשיטתה, בוטלה הצוואה, ומשכך נגרם לה נזק כספי המתבטא באובדן הכספים שהיתה עתידה לזכות בהם על-פי הצוואה.
דומה כי הסעיף הרלבנטי לבחינת טענת ההתיישנות הוא סעיף 89(2) לפקנ"ז הקובע כלל מיוחד במקרים בהם רכיב הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור (השוו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535, 545) וכן השוו למסקנת בית המשפט ב-ע"א 2008/07 נירה לוטן נ. עיזבון דוד ירמייב ( – בפיסקאות 48-35 – להלן: "פרשת לוטן")

4.1.6 הנובע מן המקובץ הוא כי על פי סעיף 89(2) לפקנ"ז – מועד גילוי הנזק הוא המועד בו תחל להימנות תקופת ההתיישנות; ומן הכלל אל הפרט: נראה כי מועד קרות הנזק הוא למצער יום 12.2.06, הוא יום מתן פסק הדין בהתנגדות המבטל את צוואת המנוחה ושבעקבותיו חולקו כספי עיזבונה שווה בשווה בין ילדיה. מאחר וכאמור התובענה דנן הוגשה ביום 1.10.09, ברי כי היא לא נגועה בהתיישנות וטענת הנתבע לעניין זה דינה להדחות.

4.2 הימנעות הנתבע מלהזהיר את התובעת בדבר מעורבותה בעריכת הצוואה
4.2.1 במוקד פסק הדין בהתנגדות ניצבת הקביעה בדבר מעורבותה של התובעת בעריכת הצוואה. סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע את בטלותה של צוואה מחמת מעורבותו של נהנה על פיה, וזו לשונו:
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."

4.2.2 בעניינינו, בוטלה צוואת המנוחה בפסק הדין בהתנגדות, משנקבע שם כי התובעת היתה מעורבת בעריכתה אעמוד להלן על פעולות התובעת שהביאו לקביעה זו, כפי שנסקרו בפסק הדין בהתנגדות:
"התובעת במקרה דנן היתה פעילה במספר פעולות שונות אשר הפכו אותה לקשורה בטבורה של עריכת הצוואה... התובעת נכחה בבית המנוחה עת שוחחה זו עם עוה"ד ואף נטלה חלק פעיל באותה שיחה. עוה"ד שוחח אם התובעת והעביר לה את הפרטים הנחוצים לו לשם עשיית הצוואה. התובעת הדפיסה במחשב האישי שלה, את הפרטים שנתבקשו – פרטי הנכסים – בו ביום ושלחה אותם באמצעות הפקסימיליה למשרדו של עוה"ד. התובעת מצרפת מכתב לוואי מנוסח על ידה בחתימתה בו היא מציינת כי היא היורשת הבלעדית וכי היא מבקשת שהוא יוודא את פרטי הנכסים ואת פרטי היורשת עם המנוחה. התובעת קיבלה לידיה את טיוטת הצוואה שהוכנה על בסיס הפרטים שמסרה, עברה עליה ובחנה את תכנה. היא העירה הערות על גבי הטיוטא בכתב ידה ושלחה הערות אלה לעוה"ד... תואם מועד לחתימה. התובעת היא שהביאה את המנוחה על עוה"ד והיתה "בסביבה" עת נחתמה הצוואה. היא גם החזירה את המנוחה לביתה...ודוק; חלק מהן היו בשלב העריכה ממש אחרי שעורך הדין (הנתבע-מ.ב.ח) נכנס לפעולה...בנוסף לכל אלו התובעת היתה מעורבת בהדפסת פרטי הנכסים אשר הוכנסו לצוואה גופה והיו חלק אינטגרלי ממנה..." (תמ"ש 108880/03 , עמ' 16 – 17).

4.2.3 בעדותו אישר הנתבע למעשה את גילויי ההתערבות מצד התובעת כפי שנסקרו לעיל וראה לציין:
"כל פעולה כזאת בנפרד לא היה משמעותית מהותית כזאת שיכלה לפסול את הצוואה" (עמ' 32 שורות 26-30).
בחקירתו בפני, עומת הנתבע עם גירסתו בתצהיר עדותו לפיה הזהיר את התובעת לבל תהיה מעורבת בעריכת הצוואה. כשנשאל אם בנוסף הסביר לה את ההשלכות של מעשיה ושל מעורבותה זו, השיב:
"לא הוספתי. כיוון שבאותו שלב היא לא היתה מעורבת. היא לא עשתה שום פעולה. אחר כך היא הפתיעה אותי." (שם, שם, שו' 9 – 11).

4.2.4 הנתבע העיד כי השיחה היחידה שקיים עם התובעת התרחשה במהלך שיחה טלפונית עם המנוחה ובמהלכה ביקש פרטי רכוש.
אשר לחלקה של התובעת באותה שיחה טען הנתבע:
"הבת לקחה את הטלפון וביקשתי שהאמא שלה תשלח לי את הפרטים של נכסי המקרקעין...ובאילו בנקים היא מנהלת את החשבון. עד כמה שאני זוכר אמרתי לה אולי לא במילים מדוייקות שאמא שלך תשלח לי, את אל תתעסקי עם זה תעזבי את זה" (עמ' 26 שורות 1-7).
אטעים כי גירסתה של התובעת בעניין זה היתה שונה קמעא ולטענתה היא התקשרה באופן יזום ממשרדה למשרדו של הנתבע (עמ' 8 שורות 4-5 ועמ' 13 שורות 24-28).

4.2.5 הנתבע הודה כי קיבל את מכתב התובעת מיום 9.5.01 (נספח 9 לתצהיר הנתבע) אליו צורפו פרטים באשר לרכוש המנוחה וכן סיכום שכר טרחה בעריכת הצוואה.
יתר על כן באותו מכתב ציינה התובעת:
"אמי מבקשת להכין מסמך צוואה המעביר את כל הנכסים על שמי"
הנתבע הודה כי השיחה עם התובעת קדמה למשלוח המכתב (שם, שורות 22-24) ובתשובה לשאלה המתבקשת, האם לא טרח להזהיר את התובעת (מפני מעורבות בעריכת הצוואה-מ.ב.ח) הוא משיב:
"לא, אני בכתיבת המכתב ראיתי את המשך השיחה עם המנוחה; פשוט התובעת היתה ידה הארוכה של המנוחה. ביקשתי את פרטי הרכוש וקיבלתי את המכתב" (שם, שורות 25-27 ובעמ' 34 שורות 23-25).
אין מנוס מן המסקנה כי חרף עדותו בדבר המלצתו לתובעת שלא "להתעסק עם זה", הסכים הנתבע לקבל ממנה, בניגוד להמלצתו, מכתב המתייחס לתוכן הצוואה תוך שהיא רואה בתובעת שלוח (ידה הארוכה) של המנוחה.
יתר על כן מעדותו של הנתבע עולה כי התובעת העירה מספר הערות על טיוטת הצוואה (עמ' 32 שורות 27-28).

4.2.6 במהלך חקירתו החוזרת נשאל הנתבע:
"מתי ידעת על אותה מעורבות הנובעת ממסמכים"
והשיב;
"ברגע שקיבלת את המכתב, ראיתי שזה ממנה (התובעת), במהלך עריכת הצוואה ולפני חתימת הצוואה" (עמ' 40 שורות 4-7).
מתשובותיו של הנתבע לשאלון שהוצג לו, עולה בבירור כי בניגוד לגירסתו הנתבע לא הזהיר את התובעת ולא התריע בפניה על האיסור החל עליה להיות מעורבת בעריכת הצוואה (תשובה לשאלה 4 בשאלון ת/3)

4.2.7 בפתיח לסיכומיו ביקש הנתבע להימנע מבחינת העובדות מתוך "חוכמה שבדיעבד" אלא כפי שהן התפרשו בזמן אמת, ולשיטתו אם יוקפד להלך על פי המתווה הנ"ל – תהא הדרך סלולה להכרעה הנכונה קרי לדחיית התביעה (סע' 2 לסיכומי הנתבע).
אין בידי לקבל עמדה זו; חומר הראיות שבפני מפרנס ממצא לפיו הן על סיפו של "המדרון החלקלק" המבטא את התערבותה של התובעת בעריכת הצוואה ובכל נקודת זמן שהיא במהלך האמור נמנע הנתבע מלעשות את הדבר המצופה מעורך דין סביר בנסיבות אלו דהיינו להזהיר את התובעת בלשון מפורשת כי התערבותה אסורה היא וכי יש בה כדי פוטנציאל לביטול הצוואה.
הנתבע הודה בחקירתו כי היה מודע לנזק שעלול להיגרם לתובעת (עמ' 30 שורות 23-26) כמו גם שהיה מודע למעורבותה (עמ' 39 שורות 19-21).

4.2.8 אין חולק, כמי שייצג את המנוחה במסגרת הטיפול בעריכת צוואתה, חב לה הנתבע חובת זהירות (השוו: לפרשת לוטן באשר לחובת הזהירות בה נושא פרקליט כלפי לקוחו – פיסקאות 51-54 לפסק הדין שם) אך בניגוד לעמדתו הנתבע חב חובת זהירות גם לתובעת בהיותה צד ג' המוטב בצוואה (השוו: ע"א 751/89 ברכה מוסהפור נ' עו"ד אדוארד שוחט, פ"ד מו(4) 529). חובת הנאמנות של עורך הדין מעצימה את חובת הזהירות ומכאן שעסקינן בחובת זהירות מוגברת; רף הזהירות והמיומנות הנדרש לעניין זה הינו גבוה יותר מן המקובל לגבי "האדם הסביר", והוא נבחן בזיקה לעורך הדין הסביר.

4.2.9 לא נעלמה מעיני ההלכה לפיה, כי לא כל טעות שבשיקול דעת של עורך דין עולה כדי רשלנות מקצועית (ע"א 4707/90 מיורקס נ' ברנוביץ, פ"ד מז(1) 17, 25; ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 82; ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר פ"ד נה(4) 958, 960). אולם בנסיבות כפי שנסקרו לעיל דומה כי אין מנוס מן המסקנה בדבר רשלנותו של הנתבע, גם אם בוחנים את התנהלותו שלא על דרך "החוכמה שבדיעבד" אין ספק כי חובת הזהירות והמיומנות המצופה ממנו כפרקליט היתה להעמיד את התובעת בכל נקודת זמן באופן ברור וחד משמעי על הנפקות של מעורבותה, להזהירה בדבר הסיכון שבקיפוח זכויותיה ולא להסתפק באמירה סתמית מסוג "עזבי".

4.2.10 מן המקובץ לעיל נחה דעתי כי התעלמותו הטוטלית של הנתבע מגילויי התערבות זניחים מצד התובעת שהלכו והתעצמו לאורך ציר הזמן עולה כדי הנחת מכשול בפני עיוור.
כידוע חובת הזהירות והיקפה מושפעים גם ממיהות הלקוח (פיסקה 53 לפרשת לוטן) ובנסיבות אלו עסקינן בתובעת אשר לגירסתה עד למועד הדיון בהתנגדות כלל:
"לא הבינה את המשמעות המשפטית מה זה לא להיות מעורבת בעריכת הצוואה. אף אחד לא הסביר לי קודם" (עדות התובעת בעמ' 9 שורות 16-19 ובעמ' 10 שורות 23-25).

4.3. ייצוג התובעת בהליך ההתנגדות בניגוד לסעיף 36(א) לכללי לשכת עורכי הדין
4.3.1 בפסק הדין בהתנגדות התייחס כב' השופט שוחט לסוגיית עורכי דין המייצגים זוכים במסגרת צוואות אותם ערכו ואשר היו עדים לעשייתן: ומדבריו ניתן להבין כי מקום בו מוגשת התנגדות לקיום צוואה כאמור, סביר להניח שעורך הדין שערך אותה יידרש למתן עדות בעניינה, ובנסיבות אלו ראוי להימנע מן הייצוג בהליך ההתנגדות נוכח כלל 36(א) לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, האוסר על ייצוג אדם בהליכים משפטיים במסגרתם עתיד עורך הדין להעיד מטעם אותו אדם.
עמדה זו מקובלת עלי בכל הכבוד וככזו המשקפת נורמת התנהגות המצופה מן הנתבע.

4.3.2 בחקירתו בפני טען הנתבע כי לא היה משוכנע שיידרש להעיד והגיש תצהיר מטעמו "כביטחון", תוך שהתכוון להתפטר מן הייצוג במידה ויידרש להעיד עליו (פרוטוקול יום 14.2.11, עמ' 33, שו' 8 – 10 וכן בעמ' 3 שו' 20-25)). בעניין זה דן כבוד השופט שוחט בפסק הדין בהתנגדות:
"עו"ד המייצג זוכה על פי צוואה, אותה ערך ו/או שימש עד לעשייתה, ראוי שיבחן את כתב ההתנגדות על עילות ההתנגדות המפורטות בו. היתה בכתב ההתנגדות עילה שיש בה כדי להצביע כי יהא עליו להעיד מטעמו של שלוחו ראוי לו שימשוך ידו כבר בשלב זה מלהמשיך ולייצגו.
אחת מעילות ההתנגדות המחייבת, כמעט בוודאות, את עדותו של עוה"ד שערך את הצוואה ו/או שימש כעד לעשייתה, ומטעם שלוחו דווקא, היא עילת המעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. במקרה כזה אין לקבל את נסיונם של עוה"ד להמשיך ולהאחז ב'קרנות הייצוג' עד לרגע האחרון בו יצטרכו ליתן את עדותם. התנהלות שכזו אינה ראויה וביהמ"ש לא יתן את ידו לה..." (שם, עמ' 20, שו' 5 – 16).
מן המקובץ לעיל עולה כי גם בסוגיה זו התנהלותו של הנתבע רחוקה מלעמוד ברף ההתנהגות המקצועית הסבירה המצופה מעורך דין מיומן העוסק בסוגיה זו שכן היה עליו להפעיל שיקול דעת ולהימנע מייצוג התובעת ובה בעת להגיש תצהיר עדות מטעמה.

4.3.3 אוסיף כי חרף כל האמור לעיל, וגם לאחר שכבר החל לייצג את התובעת בהליך ההתנגדות, לא מצא הנתבע לנכון להתפטר מייצוגה, הגם שטען כי במהלך עדותה בהליך ההתנגדות הבין שהיא טמנה לו פח. לשאלת ב"כ התובעת כיצד בדיוק טמנה לו התובעת פח, השיב באופן לאקוני כי כל המידע שנתנה לו לא היה שלם (שם, שם, שו' 24 – 25). בחקירתו לא עלה בידיו להסביר מדוע לא התפטר וכשנשאל על כך השיב:
"לא יודע. ראיתי עצמי קשור להמשיך ולייצג אותה." (שם, עמ' 33, שו' 4)
בהמשך השיב לשאלת בית המשפט באותו עניין, וחזר ואמר:
"אני לא יכול להשיב על כך במדויק. הייתי מעורב עם עשיית הצוואה. הייתי בקשר עם המנוחה. הייתי בקשר עם התובעת לאחר עשיית הצוואה ולפני ההתנגדות היא היתה אצלי במשרד... הייתי שקוע רובי וכולי והייתי בדעה שאני הולך לממש את רצונה של המנוחה... במילא ידעתי שאני הולך להפסיק את הייצוג שלי כי אני הולך להעיד. זה מה שהיום אני מסוגל לשער שהיו לי השיקולים של אז. (שם, שם, שו' 22 – 27).

4.3.4 מן האמור עולה כי גם בבחינה שבדיעבד מתקשה הנתבע להסביר את התנהלותו בהמשכת הייצוג חרף הבעייתיות שראה בכך ולמעשה הפסקת הייצוג נכפתה עליו על ידי התובעת, וברי כי גם בהקשר זה שיקול דעתו היה מוטעה עד כדי התרשלות.

4.4 קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע לנזק הנטען
4.4.1 משקבעתי כי הנתבע התרשל כלפי התובעת הן בשלב עריכת הצוואה והן בייצוגה בהליך ההתנגדות – יש לבחון את הקשר הסיבתי שבין עצם הרשלנות ובין הנזק הנטען.

4.4.2 לעניין הקשר הסיבתי נפסק כי:
"על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך דין תוצאות פסק הדין היו משתנות לטובתו... זהו נטל כבד מבחינה ראייתית." (ראו: ע"א 989/03 א. חוטר ישי משרד עו"ד נ' יעקב חיננזון, ).

4.4.3 בפרשת לוטן דן בית המשפט בסוגיית הקשר הסיבתי וקבע:
"אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הציפיות שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם מהתרשלות" (שם, בפיסקה 56).
עוד הובהר שם כי גם התערבותו של הניזוק אין בה לכשעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

4.4.4 כעולה מפסק הדין בהתנגדות –צוואת המנוחה בוטלה מחמת מעורבות התובעת בעריכתה. ניתן לקבוע בהסתברות גבוהה כי לו היה פועל הנתבע כנדרש ומזהיר את התובעת מראש מפני השלכות התערבותה, התובעת היתה מושכת ידיה מכל מעורבות בעריכת הצוואה, בהיותה בעלת האינטרס הגדול ביותר בה. מסקנתי זו מבוססת על השכל הישר ומתחזקת נוכח תשובות התובעת בחקירתה מהן עולה האינטרס המובהק שהיה לה בקיום הצוואה כלשונה:
"... הייתי חייבת להראות לבית המשפט שנקלעתי לזה שלא ברצוני ולא היתה לי כוונה להשפיע על אמא שלי." (פרוטוקול יום 30.6.10, עמ' 9, שו' 18 – 19)
"... ביקשתי ממנו לדבר שוב אמה (צ"ל – עימה) כדי שידעו שזה היה מרצונה (רצון המנוחה – מ.ב.ח.)". (שם, עמ' 13, שו' 26 – 27)
"... היא (המנוחה – מ.ב.ח.) ביקשה שאני אירש אותה והיא נתנה לי את כל רכושה מתוך אהבה גדולה." (שם, עמ' 14, שו' 29 – 30)

4.4.5. לא זו אף זו – גם אם היה הנתבע מזהיר את התובעת למצער בכל נקודה מוקדמת על ציר הזמן של עריכת הצוואה, יכול ומסקנת בית המשפט בפסק הדין בהתנגדות הייתה שונה. זאת ניתן ללמוד מהתייחסות כבוד השופט שוחט להבחנה שגרס בפסק הדין בהתנגדות בין "תמימי דרך" – אלו שנקלעו בלא משים לתהליך עשיית הצוואה, לבין "סייענים" – שמבחינה נורמטיבית עלולים היו להשפיע על התוצאה הסופית. כבוד השופט שוחט קובע כי:
"אין לכלול את התובעת בגדר אותם 'תמימי דרך', לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית, לתהליך עשיית הצוואה. המעורבות של התובעת והסיוע שנתנה לתהליך עשיית הצוואה, לכל אורכו, מתחילתו ועד לסופו, עד לתוצאה הסופית, מחייבת, גם עניינית וגם מבחינת המדיניות המשפטית לפסול את הצוואה (הדגשות שלי – מ.ב.ח.)" (שם, עמ' 18, שו' 1 – 5).

4.4.6 בסיפאת פסק הדין בהתנגדות, מתייחס כבוד השופט שוחט לחלקו של הנתבע בתוצאת ההליך וקובע לעניין ייצוג התובעת בהליך ההתנגדות:
"כלל 36 לכללים הנ"ל (כללי לשכת עוה"ד – מ.ב.ח.) אינו מונע את הייצוג אלא אוסר על הייצוג... משנוצר אותו ערבוב תפקידים, ובענינו נוצר גם נוצר, אין לו לבית המשפט אלא ליתן לעדות עוה"ד את המשקל הראוי לה, ולא אוסיף. (ההדגשים במקור – מ.ב.ח.)"
רמז עבה זה מלמד באופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי התנהלות הנתבע השליכה על התוצאה הסופית בהליך ההתנגדות.

5. טענת הנתבע להעדר כל נזק ולחלופין אשם תורם
5.1 הנתבע טען כי גם אם נפל דופי של התרשלות בהתנהלותו, יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור של 100%.
הנתבע נימק טענתו זאת בכך שיש במעשים והמחדלים של התובעת שפורטו הן בפסק הדין בהתנגדות והן במסגרת הדיון בתובענה, כדי לאיין לחלוטין את חבותו של הנתבע. (סעיף 45 לכתב ההגנה ופיסקה 51 לסיכומי הנתבע).

5.2 בסעיף 14 לתצהירו – מתייחס הנתבע לטענת התובעת לפיה הוא לא התריע בפניה על כך שמעורבותה עלולה להביא לפסילת הצוואה, אך לשיטתו:
"אולם משברור שהצוואה לא שיקפה את רצון המנוחה, הרי שממילא התובעת לא היתה זכאית לרשת את הנכסים שנכללו בה ולכן לא נגרם לה כל נזק".

5.3 יגעתי ולא מצאתי בפסק הדין בהתנגדות, תימוכין לטענה לפי הצוואה לא שיקפה את רצון המנוחה, מה גם שההתנגדות התקבלה אך ורק בהתבסס על מעורבותה הגדושה של התובעת בעריכתה (עמ' 21 לפסק דין בהתנגדות).
מכאן שאני רואה לדחות את טענת הנתבע בהקשר לסעיף 14 לתצהירו.

5.4 כאמור לעיל פסקתי כי הנתבע, לא התריע בפני התובעת על כך שמעורבותה בעריכת הצוואה עלולה להביא לידי בטלותה.

רשלנותו של הנתבע כפי שפורטה לעיל מתבטאת איפוא הן במחדל המתמשך שעניינו באי מתן התרעה לתובעת וכן בעובדה, לפיה חרף היותו מודע לאפשרות כי יצטרך ליתן עדות במסגרת הליכי ההתנגדות - נמנע הנתבע מהפסקת ייצוגה של התובעת ותצהירו נמצא לוקה בחסר בפרטים מהותיים (עמ' 12,13 לפסק דין בהתנגדות) ובית המשפט רמז כי אין להעניק לעדותו של הנתבע משקל של ממש (עמ' 21 לפסק הדין בהתנגדות).

5.5 חרף כל האמור עד כאן לחובתו של הנתבע אין להתעלם מן העובדה כי פיה של התובעת ענה בה כי העידה עדות שקר במהלך הדיון בהתנגדות (עמ' 7 שורות 16-26 ועמ' 8 שורות 4-8) וכי עשתה זאת כניסיון שנועד לנטרל את מידת מעורבותה בעריכת הצוואה (עמ' 9 שורות 17-19).

5.6 ב-ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ ( – להלן : פרשת מעונה) עמדה על מדוכת הדיון סוגיית האשם העצמי שדבק במערערת שם בשל הגשתו לועדת התכנון בקשה להיתר בניה בלתי חוקי ביודעין (פיסקה 28 לפסק הדין ) ונפסק:
"שאלת האשם התורם בוחנת אם הניזוק תרם בהתנהגותו לנזק שנגרם לו מידי המזיק. שאלה זו מניחה כי מעשי המזיק והניזוק כאחד נחשבים גורמים שהביאו לנזק וכן כי התנהגות השניים יש אשם בעיני הדין... ההתנהגות הנדרשת לצורךהאשם התורם היא התרשלות הנבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני המעוגן בהתנהגות האדם הסביר... האשם העצמי בוחן את מידת הזהירות בה אדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו" (שם פיסקה 52 לפסק הדין).

5.7 מודעותה הברורה של התובעת לעובדה כי הפנימה בזמן אמת שעדותה היא בבחינת עדות שקר עולה בבירור מעדותה:
עורך דין שלי שאמור לתת לי את ההגנה המשפטית מטעה אותי ומבקש לומר דברים שלא היו ..." (עמ' 7 שורות 19-23).

5.8 אין צורך להכביר מילים על כך שאמירת האמת בבית המשפט היא חובה מוחלטת ואין בעל הדין רשאי להרהר אחריה או לסטות ממנה גם בנסיבות בהן אמירת האמת עלולה לפעול נגד עינינו. אין ספק בליבי שהתובעת, כאדם מן הישוב, היתה מודעת לחובה מוחלטת זו באופן שסטיה ממנה חורגת ממעטפת המעשה הרשלני ועולה לכדי ביצוע עבירה פלילית של ממש.
הגעתי לידי מסקנה כי יש לייחס לתובעת אשם תורם.

5.9 בפרשת מעונה הנ"ל נקבע כי מידת האשם התורם נקבעת על מבחן האשמה המוסרית בהתנהגותם של המזיק והניזוק ומידת התרומה של כל אחד מהם לנזק במישור העובדתי (שם בפיסקה 52).

5.10 גירסתה השקרית של התובעת, לבד מהיותה נוגעת בפגם מוסרי שלא ניתן להגזים בחומרתו, לא התקבלה על דעתו של כב' השופט שוחט בפסק הדין בהתנגדות, והוא דן אותה ברותחין בציינו כי ההתנהלות (על פי גרסתה השקרית של התובעת) היתה בלתי מתקבלת על הדעת (עמ' 9 לפסק הדין בהתנגדות).
נמצא כי הגירסה השקרית של התובעת שהוגדרה על ידה ככזו היוותה נדבך של ממש לצורך קביעת הממצא בדבר מעורבותה בעריכת הצוואה.

5.11 בתצהיר עדותו נמנע הנתבע להתייחס לפרטי הגירסה השקרית אולם במהלך חקירתו הנגדית הוא חוזר וטוען אותה בבחינת גירסת אמת (עמ' 26 שורות 1-5).

5.12 בנסיבות שנסקרו לעיל, יש לייחס לנתבע אשם במידה גבוהה יותר מזו המיוחסת לתובעת.
על יסוד ממצאי לגבי התנהלותו המקצועית והמרושלת של הנתבע אני רואה לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%.



6 הוכחת הנזק וגובה הנזק
6.1 אין חולק כי צוואת המנוחה זיכתה את התובעת במלוא נכסי העיזבון: דירה ברמת-גן וחנות המשמשת כדירה ביפו (להלן: "הדירה" ו"החנות" בהתאמה). אלא שנוכח ביטול הצוואה בפסק הדין בהתנגדות, נאלצה התובעת לחלוק את נכסי העיזבון עם אחיה. לתצהיריה צרפה התובעת חוות דעת שמאיות המעריכות את שווי הנכסים מושא הצוואה: את הדירה בסכום 640,000 ₪ ואת החנות בסכום של 768,000 ₪. לשיטתה ההפסד החומרי שנגרם לה מסתכם לסכום של 769,500 ₪ (סעיף 38 לכתב התביעה) וראש נזק נוסף בתביעה מתייחס לפיצוי בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 179,648 ₪ וסך הכל עותרת לפיצוי בסך 949,148 ₪.

6.2 מחקירת התובעת עולה כי לצורך הערכת נזקיה חישבה התובעת רק 50% מערך הנכסים בצירוף 1/8 מערכם, שכן אבי התובעת, הוא בעליה המקוריים של הנכסים, הוריש למנוחה רק מחצית מן הזכויות בהם ואת השאר הוריש לילדיו – 1/8 לכל אחד מהם (פרוטוקול יום 30.6.10, עמ' 19, שו' 9 – 12). כמו כן עולה מחקירתה כי היא לא ביצעה הפחתה בשיעור של 10% משווי הדירה חרף קביעת השמאי שערך את חוות הדעת מטעמה, שכן לשיטתו ההפחתה הינה בגין בעיה רישומית בנכס הניתנת לטיפול משפטי (שם, שם, שו' 14 – 15). בנוסף מודה התובעת בחקירתה כי לא קיזזה מסכום התביעה סך 22,000$ שנפסקו לזכותה במסגרת הערעור בהליך ההתנגדות (שם, שם, שו' 24 – 26).

6.3 הנתבע לעומת זאת לא טרח לחקור את השמאי ואף לא הציג חוות דעת נגדיות לתמיכה בטענתו לפיה שווי נכסי העיזבון הינם נמוכים בהרבה מהנטען; הנתבע הסתפק בהפנייה לחוות דעת ישנה שנערכה לבקשת התובעת כמה שנים קודם לכן וטוען כי הפער בשיעור של מאות אחוזים בין אותה חוות דעת ישנה לאלו שמציגה כיום התובעת – משמיט לחלוטין את אמינות חוות הדעת מטעם התובעת (תצהיר הנתבע, סע' 53). כמו כן, העלה הנתבע מספר טענות נוספות כנגד שווי העיזבון, ובין השאר טוען כי יש להפחית 50% מערך העיזבון השייכים לאחי התובעת – חיים. בחקירתה בעניין דחתה התובעת טענה זו (פרוטוקול יום 30.6.11, עמ' 19, שו' 29 – 32).

6.4 הלכה פסוקה היא כי בתביעות לתשלום סכום כסף, על התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם את גובה הנזק במידת וודאות סבירה (השוו: ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, ).

6.5 בנתון להלכה זו, דומה כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את גובה הנזק במידת וודאות סבירה באמצעות חוות הדעת מטעמה. בעוד שהנתבע ויתר על זכותו להגיש חוות דעת נגדית. חלף כך, העדיף להפנות לחוות דעת שמאית ישנה מטעם התובעת עצמה, תוך ניסיון לתקוף את אמינות חוות הדעת הנוכחיות של התובעת בשל פער הסכומים ביניהן. כל זאת ללא ניסיון להבהיר את פשר הפערים.

6.6 לשיטת התובעת בחקירתה, לצורך חישוב נזקיה לקחה בחשבון סכום השווה ל-50% בצירוף 12.5% העולים בזכותה כיורשת אביה, ומסתכמים לסך 80,000$ בגין הדירה ו- 190,000$ בגין החנות, וסך הכל – 270,000$ (שם, עמ' 19, שו' 10–13). עמדת התובעת בעניין זה, שכאמור מבוססת על חוות דעת שמאית עדיפה בעיני על עמדת הנתבע שאין בה אלא הכחשות לא מבוססות.

6.7 ביישום שיטת התובעת, מחצית משווי שני הנכסים בצירוף 12.5% (חלקה של התובעת בצוואת אביה) מסתכם כדי 880,000 ₪. אולם משהעמידה את סכום התביעה בראש נזק זה על סך 769,500 ₪, סכום הנופל מסך של 880,000 ₪, אני קובע כי עלה בידה לבסס רכיב נזק זה.

6.8 מסכום זה יש לנכות סך 22,000 דולר לפי הודאת התובעת לעניין זה (ראו פיסקה 6.2 לעיל) דהיינו; סך של 82,500 ₪ על פי חישוב השער היציג של הדולר כלפי השקל ביום מתן פסק הדין בערעור.

6.9 לעניין החזר הוצאות ושכר-טירחה בהליך ההתנגדות – הפיצוי שנקבע לתובעת במסגרת ההליך שלפני שעילתו נזיקית, מטרתם להחזיר את מצב התובעת לקדמותו לולא רשלנות הנתבע, שעתירת התובעת להשבת שכ"ט והוצאות ששילמה בהליך ההתנגדות עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט שכן היא מתעלמת מן העובדה שהנתבע ייצג אותה בבית המשפט ופעל על פי כישוריו לזכותה על פי הוראות הצוואה.
בנסיבות אלו, אני רואה לדחות את עתירה להשבת סכומי שכר הטרחה וההוצאות בהליכי ההתנגדות.

7. סוף דבר
7.1 אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 480,900 ₪ על פי החישוב כדלקמן:
סכום הנזק שהוכח כנובע מביטול הצוואה 769,500 ₪
בניכוי הסכום שקיבלה התובעת במסגרת פסק הדין בערעור (82,500 ₪)
בניכוי אשם תורם בשיעור 30% (206,100 ₪)
סה"כ 480,900 ₪

7.2 סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

7.3 לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום של 6000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

הודעה זכות הערעור.






רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון