שם של עסק - קניין רוחני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שם של עסק - קניין רוחני:

אימתי יכול בעל עסק לרכוש זכויות קנייניות - קניין רוחני, בשמו של העסק? מהם הסעדים העומדים לימינו? האם בהיעדר זכות קניינית קמה לעסק זכות לפיצוי מאת העושה שימוש בשמו? אלה עיקרי השאלות העומדות להכרעה בהליכים אלו.

רקע עובדתי
1. הנתבע הינו הבעלים של בניין ברחוב האומן 29 בירושלים (להלן: "הנכס"), והחל משנת 1986 ניהל הנתבע בנכס עסק לשטיפת רכבים, אשר נשא את השם "רכב נוצץ".

בשנת 1997 חתם הנתבע הסכם להשכרת הנכס לארז ואבי צ'ונה (להלן: "צ'ונה"). על פי הסכם זה, השכרת הנכס נועדה לצורך ניהול עסק לשטיפת רכבים.
כנספח להסכם זה הוסף בכתב יד, על העמוד האחרון, הסיכום הבא:

"בהמשך לחוזה זה שנחתם בין המשכיר לשוכר, ישאיל המשכיר לשוכר את הציוד הבא:

  1. קונטנר הנמצא ברח' האומן 29, תלפיות, ירושלים.
  2. שואב אבק 3 פזות.
  3. דלפק לשימוש משרדי.

השוכר מתחייב בתום תקופת החוזה להחזיר את הפריטים הנ"ל במצב תקין".

לאחר כשבעה חודשים, הושכר הנכס בשנית לעוז עזו (להלן: "עזו"), אשר חתם על חוזה זהה לזה שנחתם על ידי צ'ונה.
הסכם זה כבר כלל את הנספח להסכם המקורי, אולם בסעיף 2 הוסף פריט נוסף: קופה רושמת.
יצויין שעל הסכמו של עזו עם הנתבע חתום אבי צ'ונה, כערב בערבות אישית.

עזו החזיק בנכס 6 חודשים בלבד, ולאחריו הושכר הנכס לתובע, שהינו בן דודו של עזו (כפי שהתברר במהלך הדיון בצו המניעה), אשר חתם על חוזה זהה לזה שנחתם על ידי צ'ונה ועזו, למעט תוספת בדבר זכותו להשכיר את הנכס בשכירות משנה – זכות שלא מומשה. התובע ניהל בנכס עסק לשטיפת רכבים.
גם הסכם זה כלל את התנאים אשר צויינו בנספח להסכם.
בשנת 1999 דרש הנתבע מהתובע כי יפנה את הנכס, אולם הצדדים הסכימו כי התובע ימשיך להחזיק בנכס למשך שנה נוספת – עד סוף חודש פברואר 2010.

2. במשך כל השנים, תחת ניהולם של כל השוכרים, נשא העסק את השם "רכב נוצץ", ולפחות בתקופה בה נוהל העסק על ידי התובע, הנתבע ואחרים מטעמו היו רשומים במסמכי העסק כבעלים משותף.

3. במהלך השנה הנוספת בה הפעיל התובע את עסקו בנכס של הנתבע, חיפש התובע שטח חלופי אליו יוכל להעביר את עסקו, והנכס אותו אליו בחר להעביר את עסקו היה ברח' האומן 38 – מצידו השני של הכביש ממול נכסו של הנתבע.
ביום 10.2.2010, עוד טרם סיומו של החוזה בין התובע והנתבע, העביר התובע את עסקו לנכס החדש, והמשיך לעשות שימוש בשם העסק "רכב נוצץ".
לאחר תום חוזה השכירות (סוף חודש פברואר), ערך בנו של הנתבע שיפוצים נרחבים בנכס שבבעלות הנתבע, והקים מחדש את עסקו משכבר הימים – עסק לשטיפת רכבים, שהופעל על ידי נכדו של הנתבע, וגם הוא עשה שימוש בשם "רכב נוצץ".

לטענת התובע, הוא ואנשים מטעמו פנו לנתבע בבקשה שלא יעשה שימוש בשמו של העסק, אולם הוא סירב להיענות לדרישתם.

ביום 28.2.2010 שלח ב"כ הנתבע מכתב לתובע, ובו דרש כי התובע יפסיק לעשות שימוש בשמו של העסק, שאם לא כן ינקטו כנגדו צעדים משפטיים.

4. ביום 8.3.2010 הגיש התובע את תביעתו, בה עתר לסעדים מתחום דיני הקניין הרוחני ועוולות נוספות, וכן עתר להוצאת צו מניעה זמני כנגד הנתבע שלא יעשה שימוש בשם "רכב נוצץ".

בית המשפט (כב' השופט משה יועד הכהן) לא נעתר לבקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד, ולאחר קיום דיון במעמד הצדדים, קבע בהחלטתו מיום 17.6.2010, כי התובע הוכיח את טענותיו במידה מספקת לצורך עמידה בתנאים למתן סעד זמני, והורה כי על הנתבע לשנות את שם עסקו ולכנותו: "רכב נוצץ – רמזי".

ביום 17.11.2010 הגיש הנתבע את תביעתו, בעילות זהות, ונתייחס לכך בהרחבה להלן.

בהסכמת הצדדים אוחדו התיקים, וביום 7.7.2011 התקיים דיון הוכחות והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

השאלה שבמחלוקת
5. יריעת המחלוקת בין הצדדים מצומצמת היא, ובתחילה יש להכריע מבחינה עובדתית האם הוכיחו הצדדים את טענותיהם בדבר קיומו של מוניטין בשם העסק.

ככל שהנתבע (התובע שכנגד) הוכיח קיומו של מוניטין, יש לקבוע האם הותיר בידיו את השם של עסקו או שמא, כטענת התובע, מכר הוא את העסק יחד עם שמו והמוניטין.

מבחינה משפטית יש להכריע בדבר אופי הזכות בה מחזיק בעליו של שם העסק, ומהם הסעדים העומדים לרשותו.

לבסוף, במסגרת הדיון בשאלת הנזק, יש להכריע אף בטענת הנתבע כי התובע גרם לו לנזקים גדולים בעסק, עת עזבו.

גניבת עין
6. עוולת גניבת העין נקבעה בתחילה בפקודת הנזיקין אולם עם חקיקתו של חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), בוטל סעיף 59 לפקודת הנזיקין ותחתיו נקבעה עוולה זו בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, כך:

"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 941 (להלן: "פרשת משפחה טובה") הובהר כי עוולה זו דומה לקודמתה ויש והחיל לגביה את כל ההלכות שנקבעו ביחס לעוולה שהיתה חקוקה בפקודת הנזיקין.

7. לעוולה זו שני תנאים מצטברים: קיומו של מוניטין בנכס וחשש להטעיה (ראו: ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (אתר בנבו, 27.9.2006)).

בהתייחס לתנאים אלו ציין כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' בוריס גייל (אתר נבו, 29.12.2010), כך:

"בפסיקה נקבעו שני יסודות עיקריים לעוולת גניבת עין. ואלו הם:
א. הוכחת מוניטין – על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו.
ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, זוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר." (שם, פסקה 51).

וביחס למהותה של העוולה בכלולתה, כתב:

"עוולת גניבת עין נועדה להגן על המוניטין של מוכר טובין או נותן שירות מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין. ההגנה בעוולה הינה רחבה וחלה לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר (ראו בעניין זה פרופ' מ' דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב-2002) בעמ' 57-58 (להלן: דויטש). כמו-כן כבר נקבע, כי במסגרת עוולת גניבת עין נבחן החשש להטעיה באשר למקור המוצר ואין ההשוואה נעשית בין הסימנים בלבד (ראו: עניין פיקנטי, בעמ' 313; רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד מז(2) 438, 450 (2003))." (שם, פסקה 52).

8. כשם שציינה כב' השופטת מ' נאור בע"א 6316/03 אילן זגגות רכב בע"מ נ' ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ (אתר נבו, 1.8.2007) (להלן: "פרשת קארגלס"), הזכות במוניטין הינה זכות הניתנת להעברה, ככל זכות קניינית:

"מוניטין, כזכות קנין, ניתן להעברה רצונית (ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' לטד, פ"ד כט(1) 597, פס' 7 לפסק דינו של מ"מ הנשיא זוסמן (1974); רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 316 (1990)). " (פסקה 19 לפסק דינה של מ' נאור).

9. כמובן, שלצורך הוכחת קיומה של זכות להגן על שמו של עסק, מכוח דיני הקניין הרוחני, על הצדדים להוכיח כי שם זה נכנס לגדרי השמות הניתנים להגנה.
בדיני הקניין הרוחני נחלקים השמות לארבע קטגוריות: שמות גנריים, שמות תיאוריים, שמות מרמזים ושמות שרירותיים או דמיוניים, ועל האבחנה ביניהן עמד בית המשפט בפרשת משפחה טובה.
באשר ליחס שבין השמות התיאוריים והשמות המרמזים, קבע כך:

"קטגוריה שנייה כוללת שמות תיאוריים, דהיינו שם המתאר תכונות או רכיבים של נכסים או של שירותים. ראו, למשל, Stix Products, Inc. v. United Merchants & Mfrs., Inc., at p. 488. בדין סימני המסחר, כך אף בדין גניבת עין, לא יזכה שם מתאר לרישום ואף לא יזכה להגנה, שהרי אין זה ראוי כי יינתן לבעל עסק להשתלט על מילה השגורה בשפה. חריג לכלל יהיה במקום שבעל העסק רכש במהלך עסקו אופי מבחין לשם הטובין, אופי המייחד אותו שם מיתר הטובין בני-מינו. במקרה זה יכול בעל השם שיזכה בהגנה, ושימוש באותו שם בידי מתחרה יהא בבחינת הטעיה. השוו סעיפים 11(10), 8(ב) ו-9 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972. ראו עוד: ע' פרידמן סימני מסחר – דין, פסיקה ומשפט משווה, בעמ' 83; ד"ר פ' פרידמן 'גניבת עין: הגנתו (החלקית) של המתחרה המסחרי כנגד פרסומת כוזבת של יריבו', בעמ' 339-340.
קטגוריה שלישית כוללת שמות רומזים (מרמזים), והם שמות שכשמם כן-הם: מרמזים הם על הטובין בלי שמתארים הם אותם מפורשות. בסימנים אלה יש '...זיקה מחשבתית מסויימת בין הסימנים לבין הטובין נושאי הסימנים, אך הקשר בין הסימנים לבין הטובין מצריך מחשבה קצרה מטעם הצרכן, בטרם יוכל הצרכן לקשר בין הסימנים לבין מקור הטובין נושאי הסימנים' (פרידמן בספרו הנ"ל, בעמ' 69. ראו עוד פרשת Abercrombie, בעמ' 10-11). שמות אלה זוכים להגנה. נוסיף כי אפשר ששמות מסוימים יהיו תיאוריים לטובין מסוימים אך באשר לטובין אחרים יהיו אך מרמזים או דמיוניים." (שם, 944).

10. הצדדים לא טענו כי שם זה אינו זכאי להגנה על פי דיני הקניין הרוחני, ולפיכך אין צורך להכריע בסוגיה זו, אולם יאמר בקצרה כי אף אני סבור ששם זה אינו שם גנרי, אלא ששם זה עומד בתווך שבין השמות התיאוריים לבין השמות המרמזים, בדומה לשם "קארגלס", אשר ביחס אליו קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בפרשת קארגלס הנ"ל, כדלקמן:

"אין עוד מחלוקת, כי הסימן 'קארגלס' אינו מהווה שם גנרי, ונראה כי מצוי הוא 'בגבול העליון' של הקטגוריה התיאורית, בואכה הקטגוריה הרומזת. המונח 'קארגלס', ובתרגום לעברית: 'זכוכית לרכב', מתאר את השירות בו מדובר, אך ניתן לסבור כי הזיקה בין השם לשירות איננה כה ישירה, מיידית וברורה מאליה. הבדיקה בהקשר זה צריכה להיעשות מבעד לעיניו של צרכן רגיל, דובר עברית, וספק אם המונח 'קארגלס' מתייחד בהכרח, כמובן מאליו או בבחינת נוהג של השוק, לתיאור פועלו של מתקן שמשות הרכב. כך, למשל, יכול שם זה לשמש גם יצרן של חלונות לרכב. על כל פנים, אינני רואה חשיבות מכרעת להבחנה זו, השאובה מדיני הגנת סימן המסחר ואין היא אלא אינדיקציה לקיומו של מוניטין, ככל שמדובר בעוולת גניבת העין. נפסק, כי שני סוגי השמות – התיאורי והמרמז – עשויים, כעיקרון, לזכות בהגנה מכוח העוולה של גניבת עין, וכי 'הקלסיפיקציה לעולם אמורה היא לשמש אותנו ולא אנו שנשמש לפניה' (פרשת משפחה טובה הנ"ל, בעמ' 947)." (פסקה 6 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).

11. כאשר המחלוקת הינה ביחס למוניטין בשמו של עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך שם זה עם עסקו:

"אשר לשם של עסק – והוא לענייננו – על תובע להוכיח כי בתודעתו משייך הציבור שם זה לעסקו-שלו, וכמסקנה נדרשת מכך ששימוש באותו שם עשוי להביא להטעיה. וגם כאן, על דרך הכלל, יהיה על תובע להוכיח ייחודיות שיש בו בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לו ורק לו. כך, למשל, אם השם שבו מדובר שם שיגרתי הוא בשפה לתיאור הטובין – להבדילו, למשל, משם דמיוני – לא ייחלץ הדין במהרה לעזרתו של התובע." (פרשת משפחה טובה, 943).

על מהותה של המשמעות המשנית עמדה כב' השופטת ש' נתניהו כבר בע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, כדלקמן:

"למושג זה [משמעות משנית – י.ש] יש משמעות כשמדובר בשם או בסימן המכנים או המתארים את העסק או את הטובין. זו 'המשמעות הראשונה'. הם יכולים להיות ייחודיים או בלתי ייחודיים במובן העובדתי. הם יכולים לעתים לרכוש 'משמעות משנית' במובן זה שהקהל מתחיל להכיר בהם לא רק ככינוי או כתיאור אלא כסימן או שם המזהים את העסק או הטובין עם התובע. במלים אחרות, הם יכולים ליהפך לייחודיים במובן המשפטי. בלי שהתובע הוכיח זאת אין לו עילה בתביעת גניבת עין." (שם, 235).

על המשמעות המשנית ניתן ללמוד ממשך תקופת השימוש בסימן או בשם, אופי והיקף הפירסום של הסימן או השם והבאתו לידיעת הציבור, האמצעים שהושקעו ביצירת קשר מודע אצל קהל הצרכנים בין השם או הסימן לבין מוצר מסויים (פרשת פניציה). כן ניתן משקל לטעמים שבגינם חיקה המתחרה את המוצר.

ולמעשה, עיקר ההוכחה ביחס לתנאי הראשון הינו הוכחת הרכישה של המוניטין. התובע נדרש "להוכיח קיומו של עסק, אשר קיים בו מוניטין המתבסס, כולו או חלקו, על קשר בלעדי בין השם, הסימן או כל סימן מזהה אחר לבין העסק" [ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (חנה ויעקב קלדרון, חיקויים מסחריים בישראל, בעמ' 129).

במקרה דנן, לו יוכיחו שני הצדדים כי רכשו מוניטין בשם העסק, אדרש אף לבחון את הדין במצב בו קיימת בעיית מוניטין מקביל (ראו חוות דעתה של כב' השופטת נאור בפרשת קארגלס).

האם רכש הנתבע מוניטין בשם העסק, הטעיה והאם היתה מכירה של העסק
12. התובע אינו חולק על כך שכאשר להפעיל את עסקו שמו של העסק שפעל בנכס היה "רכב נוצץ", וכי שם זה היה בשימושה של משפחת הנתבע בעבר (פרו', 17, 18).

האם הוכיח הנתבע, בתביעתו הוא, כי רכש הוא בעבר מוניטין בשם רכב נוצץ? כאמור, על הנתבע להוכיח כי השם רכב נוצץ זוהה כשמו של העסק לשטיפת רכבים, וזוהה עימו.

בתצהירו, טען הנתבע לקיומו של מוניטין במשפט אחד בודד, כדלקמן:

"השקענו הרבה בעסק ובפיתוחו, והיה לעסק קהל לקוחות ומוניטין רב." (שם, סעיף 3).

על כך הוסיף בקצרה:

"מדובר בעסק שאני הקמתי ובמוניטין ועסק ששייכים לי ומעולם לא מכרתי אותם לאיש..." (שם, סעיף 5).

13. בתצהירו של בנו של הנתבע, מר מוטי מנשה (להלן: "מוטי"), הורחבה קמעה היריעה ונטען כי:

"עסקו של התובע [הנתבע – י.ש.] זכה, החל מהקמתו בשנת 1986, למוניטין גבוה ולקהל לקוחות קבוע, הולך וגדל. עסקו של התובע הצטיין במתן שירות ויחס מעולה ללקוח, תוך הקפדה על ניקוי הרכב ברמה הגבוהה והאיכותית ביותר. התובע השקיע כספים רבים בעסק ובקידומו, ובין היתר בפרסום העסק. עסקו של התובע נהנה ממוניטין רב, הכרה והערכה רבה לעסקו של התובע." (שם, סעיף 3).

ועל כך הוסיף:

"נחזור ונדגיש בשנת 1997 מדובר בעסק הפועל 11 שנים, עסק אשר מיום הקמתו צבר מוניטין והכרה בקרב קהל לקוחות הולך וגדל, אשר פקד את המקום בשל טיב ואיכות השירות שהעסק באמצעות התובע ובאמצעותי ובאמצעות העובדים סיפק ללקוחות." (שם, פסקה 3).

לשם חיזוק טענתו בדבר המוניטין שצבר העסק, הצהיר מוטי שאנשים רבים התעניינו "בנכס, ולא היה כל קושי למצוא אדם שיקבל רשות להשתמש בשטח העסק" (שם, סעיף 6). יש לשים לב כי בנו של הנתבע מדייק בלשונו ומציין כי האנשים הרבים התעניינו דווקא ב"נכס", ואינו נוקט במינוח "עסק", וכן כי הרשות שניתנה הינה לעשות שימוש בשטח של העסק, ולא להפעיל את העסק עצמו.

בהמשך תצהירו מציין מוטי כי ההסכם שנחתם עם השוכרים כלל אך ורק את רשות השימוש במבנה ובמגרש לצורך הפעלת עסק לשטיפת רכבים ומכירת אביזרי רכב (שם, סעיף 9), וכן מציין הוא:

"התובע מעולם לא מכר ולא התכוון למכור לנתבע ולא לאחרים את העסק ו/או שם העסק, את המבנה, את מתקן השטיפה, את הציוד ולא את השם המסחרי ו/או המוניטין שרכש החל משנת 1986 בעסק שהתובע הינו בעליו." (שם, סעיף 10).

לשם הוכחת המשך אחזקתו של הנתבע בזכויות בעסק, מפנה מוטי לרישיונות העסק, שם מופיע הנתבע כבעלים משותף וכן לחשבונות העסק.

לבסוף מגייס הנתבע לעזרתו את התובע עצמו, אשר טען בבית המשפט לעניינים מקומיים כי הנתבע הינו שותפו לעסק.

15. עדותו של הנתבע היתה חסרת עקביות, ובחלקים ממנה נסתרו טענותיו הכלליות.
תחילה העיד הנתבע שהעסק ושמו הושכרו יחד עם הנכס, אולם לאחר שעומת עם תוכנו של ההסכם התברר שההסכם קובע שיושאלו רק מספר פריטים שנדרשים לצורך קיומו של עסק לשטיפת רכבים, ולדברי הנתבע ה"חומר". כך העיד:

"ש. כלומר אם נתת לגילי להשתמש, נתת לו בהשאלה?
ת. זה שכירות.
ש. את השם נתת לו בהשאלה?
ת. השם שייך לשטח, לשטיפת מכוניות.
ש. השם, עצמו, השתמש בו גילי בעסק שלו. אתה אומר שהעסק שלך. עד שתחזור, נתת לו את השם בהשאלה?
ת. נתתי לו גם את השטח, הכל בשכירות.
ש. יש כאן את הסכם השכירות. תראה לי איפה נתת לו בהשאלה את השם?
 ב"כ הצדדים: מוסכם עלינו כי בהסכם השכירות אין אזכור של השם.
 ש. זה אחד מהסכמי השכירות, תקרא את השורה הראשונה.
ת. בהמשך לחוזה זה שנחתם בין המשכיר לשוכר, ישיב למשכיר השוכר את הציוד הבא.
ש. תראה לי איפה כתוב שאפילו בהשאלה אתה משאיל לו את השם? לא כתוב.
ת. אלו חומר שעובדים עליהם." (שם, 31).

עוד העיד הנתבע:

"השם והשטח שייכים למשפחה שלי. זו התשובה שלי." (שם, שם).

אשר לקיומו של מוניטין לעסק, העיד:

"ש. כשעזבת את המקום ב-97, לשם היה מוניטין?
ת. כן, היינו עובדים טוב." (שם, שם).

16. בהמשך העיד הנתבע דבר והיפוכו – בעוד שהוא טוען כי כל ההסכמים כללו את השטח, העסק לשטיפת הרכבים ושם העסק, העיד הוא כי העברת העסק בין עזו לבין התובע נעשתה בהסכם ביניהם. אלו דבריו:

"ש. למה בהסכמי השכירות שנערכו עם גילי, לא רשמת שאתה שומר לעצמך את השם כקניין שלך?
ת. חשבתי שזה מובן, עבדנו קודם, ברגע שגילי ילך, ישאר שטח ושם לפי החוזה.
ש. נכון שבין גילי לבין זה שעזבתם, היו עוד באמצע שני שוכרים אחרים? חוץ מעזו.
ת. היה עזו, עזו עשה עם גילי הסכם. לדעתי, לא היה שוכר אחר.
ש. כלומר יש לך, אחרי שעזבת ב-1997, העסק עבר לצ'ונה, לעזו ואז לבנימין. כל הרצף הזה לא כתבת בשום מקום, לא התייעצת כדי לשמור על השם שלך? אז לא באמת היה אכפת לך לשמור על השם, אם העסק עובר מיד ליד ואתה לאורך כל הדרך לא נהגת לשמור על השם אצלך.
ת. היה לי הסכם, שחשבתי שיכלול את העסק של השטיפה.
ש. מה עם צ'ונה?
ת. כל ההסכמים זה כולל השטח, שטיפת מכוניות, את השם.
ש. תראה לי באחד ההסכמים עם צ'ונה או עוז עזו או גילי בנימין, שאתה מזכיר שטח ומוניטין או מוניטין לעצמך? תראה לי את ההסכמים האלה. הראתי לך שאתה רוצה להשאיל משהו, אתה כותב משהו במפורש.
ת. אין לי הסכמים כאלה." (שם, שם).

לו הנתבע הותיר בידיו את כל הזכויות, הן בנכס והן בעסק, לשם מה נכרת הסכם בין עזו לבין התובע? כאמור, הסכם זה היה בידיעתו של הנתבע והוא לא מחה על קיומו ולא טען כי לעזו אין כל נכס למכור לתובע.

כמו כן, הנתבע טוען כעת כי יש לקרוא לתוך ההסכם הכתוב הסכמות נוספות ו/או הבנות נוספות אשר אין חולק כי כלל לא הוסדרו בהסכם. למעשה, מנסה הנתבע לאחוז במקל משתי קצותיו – מצד אחד לטעון כי העובדה שההסכם אינו מציין שהוא מכר את שם העסק והמוניטין שלו מעידה כי נכסים אלו לא נמכרו, ומצד שני טוען הוא שהיתה הסכמה חוץ הסכמית שהשם והמוניטין נותרים בבעלותו ולמעשה השכרת הנכס הינה מעין זיכיון להפעלת העסק שברשותו, וכשיחפוץ בכך ישוב הוא לנהל את העסק.

17. בסוגיית קיומו של מוניטין לעסק העיד התובע כך:

"ש. בין שנת 86-97 היו לך לקוחות קבועים?
ת. כן
ש. האם עכשיו בשנת 2010 היו לך אחד מהלקוחות הקבועים ?
ת. אני הולך שם, מה נשמע וזהו. ואני יוצא. לא מתערב.
ש. בעסק בין 86-97 עשית פרסומים כלשהם?
ת. היו מפרסמים מאחד לשני.
ש. האם היו לקוחות מוסדיים או גדולים?
ת. היו חברות. היו באים ארם סוכנות, אלה שמעבירים כסף, מוטורולה, פלאפונים." (שם, 32).

ודברים דומים העיד כאשר נשאל מדוע בחר לעשות שימוש בשם זה בשנית, כדלקמן:

"ש. כשחזרתם למה החלטת לבחור את אותו שם שהיה במקום 13 שנה. למה לא הלכת על שם אחר?
ת. בניתי את השטיפה הראשונה על שם כזה.
ש. הכירו אותך רמזי באופן אישי?
ת. הכירו רכב נוצץ והכירו גם רמזי.
ש. אז למה לא רשמת הנה רמזי חוזר תבואו?
ת. אני לא חזרתי לשטיפה. הנכד חזר לשטיפה.
ש. אין לך שום מעורבות לגבי העסק החדש, כמה לקוחות יש, כמה ממוצע?
ת. לא יודע.
ש. כי אתה כותב בכתב ההגנה 'יש פגיעה חמורה בנתבע'. אם אתה לא במקום איך אתה אומר את זה?
ת. הוא לקח את השם שלנו וזה מפריע. הוא גנב לנו את השם." (שם, 34).

18. מוטי, בנו של הנתבע, העיד ביחס לקשר שהם הותירו בינם לבין העסק, כך:

"ש. כשאתה אומר שתמיד השארת אופציה להשאר בעסקי השטיפה. תסביר איך הפכת את הרצון הזה למשהו ממשי, משהו שבאמת יבטיח את הזכויות שלך, האם רשמת בהסכם, האם התייעצת, האם כתבת שאתה משאיל את השם באופן זמני כמו שכתבת על ציוד?
ת. תמיד דאגנו שרישיון העסק יהיה על שמנו, וגם כשהבן שלי עוד היה חייל וידענו פחות או יותר ידענו שהוא הולך להפעיל את ה עסק בשנת 2005 רשמנו אותו ברישיון העסק. כל הזמן החזקנו את העסק, ביקרנו.
ש. בנך היה רשום ברישיון העסק?
ת. כן.
ש. תראה לי שרשום שם גם שם העסק 'רכב הנוצץ'.
ת. מפנה לנספח א' לתצהיר. עד אז היה רשום אבא שלי." (שם, 35)

גם מוטי נכשל באותה הסוגיה כמו אביו, כאשר נשאל על עמידתו על זכויותיו, וגם הוא ניסה לאחוז במקל משתי קצותיו, כך:

"ש. מפנה לסעיף 4 לתצהירך. 'תוך הקפדה על כ שהוא אינו מוכר או משכיר את המוניטין'. איך באה לידי ביטוי ההקפדה שלא להשכיר את המוניטין.
ת. אני לא משכיר אותו, זו ההקפדה. אם אני משכיר, אני גובה כסף ועושה הסכם ויש קבלה.
ש. אצלך זה הקפדה זה שאם אני לא עושה עם זה שום דבר אז זה מובטח לי.
ת. אתה אמרת.
ש. האם זה נכון שהעסק עבר כמה ידיים עד שהגיע לגילי?
ת. נכון.
ש. ומה אתה עשית כדי לשמור על העסק על השם?
ת. כל הזמן עשיתי חוזה, לא רשמתי בשום מקום שאני מוכר את העסק, לא משכיר מוניטין.
ש. גם לא רשמת שאתה לא משכיר?
ת. למה אני צריך לרשום שלא.
ש. תסכים שלפי שיטתכם, שהעסק בא ביחד עם המקום, שם העסק בא ביחד עם המקום?
ת. נכון.
ש. הוא בלתי נפרד ממנו?
ת. נכון.
ש. אם אתה משכיר את השם אתה משכיר גם את שם עסק?
ת. נותן רשות להשתמש בשם.
ש. אז למה אתה רושם בסעיף 4 לתצהירך 'שהקפדנו שלא להשכיר את המוניטין ואת שם העסק'. אתה סותר את מה שאתה אומר.
ת. לא סותר בכלל." (שם, 36).

בעדותו, ציין מוטי כי ישנו קושי אובייקטיבי בקבלת דוחות מרשות המסים בנוגע לשנת 1997, אולם מצופה היה כי היה מביא ראיות אחרות לתמיכה בטענה כי לעסק היה מוניטין רב ומצבו היה איתן. ראיות אלו לא הובאו בשום דרך שהיא.

19. מעדותו של מוטי עלה עוד שהגרסה לפיה השכירו הם את העסק לאור שינוי המתווה המקצועי של מוטי ומצבו של התובע, מוקשית היא. כך העיד מוטי:

"ש. וכשאתה עבדת בעסק מה היית?
ת. עבדתי לא רק בעסק, עבדתי בבניין כולו.
ש.ת. בין השנים 86 עד 97 בנינו את כל העסקים שהיו לנו ברח' האומן.
ש. בעצם כשאתה אומר שבשנת 97 עזבת את העסק לבניה, וכרגע אתה אומר שאת הבניה התחלת בין 86 ל-97, אז זה לא נכון שעזבת בגלל בניה, אולי עזבת כי הוא היה כושל?
ת. בניתי בצור הדסה בניינים שאתה יכול לראות." (שם, 37).

לאור הסתירה שהתגלעה בין הגרסה שבפי הנתבע לבין עדותו של מוטי, נותרה השאלה בדבר הסיבות לעזיבת הנכס ללא מענה משכנע.

20. הנתבע הביא עוד את מר ארז צ'ונה כעד מטעמו, והוא העיד ששכר את הנכס ורכש מכונה חדשה לשטיפת רכבים חלף המכונה הישנה שהיתה במקום (פרו', 38).

בתחילת עדותו העיד צ'ונה כי שכר את העסק מהנתבע, אולם בהמשך עדותו העיד כך:

"ת. היה שם רכב נוצץ. היו שלטים רכב נוצץ.
ש. איך ידעת שהשם של העסק הוא שלך או לא שלך?
ת. אני באתי לקנות שטיפת מכוניות, רשום רכב נוצץ, ישבתי עם בעל הבית של המקום מה אני אשאל אותו של מי השם.
ש. לא דיברתם על השם?
ת. לקחתי את כל העסק איך שהוא.
ש. וכשמכרת את זה לעזו, אמרת לו לקחת איך שזה?
ת. חבילה אחת. כמו שקניתי.
ש. עם השם?
ת. כן." [ההדגשות אינן במקור – י.ש.] (שם, 39).

יוצא אפוא, כי העד מטעם הנתבע עצמו סובר כי רכש את העסק במלואו, כולל שמו של העסק, ולפיכך גם היה רשאי הוא למוכרו כחבילה אחת לבא אחריו – לעזו.

21. כאשר בוחנים את ראשית עדותו של צ'ונה, ממנה עולה כי רכש את העסק במחיר נמוך ביותר, בראי המשך עדותו, בה העיד כי את העסק רכש ורק את הנכס שכר, הרי שעדותו אף שוללת את טענת הנתבע לפיה פעל העסק בצורה טובה ורכש מוניטין רב. אפרט.
כך העיד צ'ונה:

"ש. העסק עבד טוב?
ת. עבד בסדר.
ש. כשאתה נכנסת לעסק מה היה מתח הרווחים שרמזי הציג לך כשהשכיר לך את המקום?
ת. כשרמזי היה, לא יודע מספרים שלו. אני יודע שאני עבדתי טוב בזמנו." (שם, 38).

תשובתו של צ'ונה הינה תשובה מתחמקת, ונראה כי במכוון עשה הוא שימוש במילה שונה מזו שעליה נשאל – נשאל האם העסק עבד "טוב" והשיב כי עבד "בסדר". העובדה, שצ'ונה, כאיש עסקים, אינו משלם כמעט דבר עבור העסק, מעידה על המוניטין של העסק, או יותר נכון על היעדרו של מוניטין.

עוד העיד צ'ונה:

"ש. לא עניין אותך לדעת איך העסק עבד?
ת. אני בזמנו כשנכנסתי, באתי וראיתי את המיקום, אני איש עסקים אני לא מסתכל על המקום עצמו איך עובד ומה קורה, אני מסתכל מה אני עושה עם העסק. זו הכלה ואני לוקח. לא נכנסתי יותר מדי כי לא שילמתי כסף גם." (שם, 38).

הייתכן כי צ'ונה, כאיש עסקים, כפי שהוא מתאר את עצמו, אינו בוחן את כדאיות העסק? אין זה סביר ש"הכלה" היא רק המקום של העסק, וברי כי איש עסקים בוחן גם את הנדוניה ואת אמידותה של משפחת הכלה? כמו כן, עזיבתו של צ'ונה את העסק תוך זמן קצר ומכירתו לאחר, מעידה אף היא על היעדר כדאיות כלכלית להפעלתו של העסק באותו המועד, ועובדה זו תומכת בטענותיו של התובע, עליהן אעמוד להלן.

22. יוצא אפוא, כי די בעדויות שהובאו מטעם הנתבע עצמו, וכן באלו שלא הובאו, על מנת לקבוע כי הנתבע לא הוכיח שלעסק ולשמו היה מוניטין בתקופה בה הופעל העסק על ידו ועל ידי בנו. בהיעדר מוניטין מוכח, לא מתקיים אף היסוד הראשון מיסודות עוולת גניבת העין, ולפיכך אין הנתבע זכאי להגנה על שם העסק.

לפיכך, גם אין אני נזקק לבחון את טענתו של הנתבע כי במהלך השנים נותר רשום כבעלים של העסק במסמכים רשמיים, וזאת בהיעדר מוניטין בשמו של העסק עד למועד בו העביר את העסק לאחרים. מה עוד שהוכח שהנתבע לא עשה שימוש בחשבוניות הנושאות את שם העסק על מנת לגבות את התשלומים עבור שכירות הנכס. עוד יצויין כי לאור האמור לעיל בדבר מכירת העסק ולא מתן זכות שימוש בו, אני מקבל את טענת התובע שהשימוש בשמו של הנתבע כבעלים משותף בעסק נעשה לצורך קיצור תהליך קבלת רישיון העסק. טענה זו מקבל חיזוק גם מתוכנו של רישיון העסק, אשר על גביו נכתב: "הרישיון אישי ואינו בר תוקף עם העברת הבעלות או השליטה בעסק/ים". הצגת העסק כעסק משותף הקלה ללא ספק על קבלת הרישיון.

23. זאת ועוד, מעדותו של צ'ונה, אשר הובא כעד מטעם הנתבע, עולה בבירור שהנתבע מכר את העסק כמכלול ורק הותיר בידו את הנכס – אותו השכיר לבעל העסק. עדות זו עולה בקנה אחד עם הנטען על ידי התובע, ומחזקת את גרסתו של התובע.

יצויין כי על אף שהתובע טוען לזכויות בשם, הן מכוח רכישת המוניטין והן מכוח המוניטין שיצר לו, אני דוחה את טענת הנתבע כי מדובר בטענות עובדתיות חלופיות. מדובר בטענה עובדתית שהתובע רכש את העסק בכללותו – כולל המוניטין, אולם ככל שתידחה הטענה טוען הוא טענה משפטית נוספת והיא כי בנסיבות המקרה יש להכיר בו כבעל המוניטין (גם אם לא רכשו).

האם התובע הוכיח את טענתו כי רכש מוניטין בשמו של העסק?
24. לשם הוכחת טענתו כי רכש את המוניטין של העסק יחד עם רכישת העסק, ושכר מהנתבע רק את הנכס עצמו, וכן כי יצר מוניטין נפרד לעסק במהלך שנות עבודתו, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו, תצהיר עדות ראשית של אחיו – השותף בניהול העסק, תצהיר של עזו, וכן מספר תצהירים של לקוחות.

בתצהיריהם של התובע ואחיו, נכתב כי התובע רכש את העסק מעזו שרכש את העסק מצ'ונה. עוד צויין שהתובע שילם לעזו 120,000 ₪ עבור העסק ושכר מהנתבע את שטחו של העסק.
אשר למצבו של העסק הצהיר כך:

"בתחילת הדרך העסק היה קטן ולא רווחי ומס' הלקוחות היה מצומצם. ההכנסות גדלו, כפי שעולה מדוחות המס הרצ"ב." (שם, סעיף 28).

בהמשך מתאר התובע את הפעולות שעשה על מנת לקדם את העסק, ולבסוף טוען כי:

"יצרתי עסק עם תדמית טובה, כתוצאה מניהול מקצועי שלי והמזוהה עם תודעת שירות מעולה." (שם, סעיף 33).

וכן:

"במקרה שלי אני יודע מידיעה אישית, שמאות ואולי אלפי לקוחות חזרו דווקא אליי עקב שירות מקצועי, יחס ואיכות עבודה מעולים." (שם, סעיף 34).

ולקשר שבין העסק לשמו ציין:

"לקוחות החלו לקרוא במקום בשמי בשם 'רכב נוצץ'." (שם, 36)

וכן:

"פעילותיי והשקעותיי נשאו פרי והובילו לצבירת מוניטין רב בקרב קהל לקוחותיי וכן להכרת הציבור בשם ובצליל 'רכב הנוצץ' כמותג שלי." (שם, 55).

יש לציין כי שני הצדדים משתמשים בפועל בשם "רכב נוצץ" ולא "רכב הנוצץ", וזהו השם אשר גם מופיע ברישיון העסק (נספח א' לתצהיר הנתבע). ככל הנראה, מקורה של "ה" זאת בטעות מתגלגלת, ולא על שם זה מתבקשת ההגנה, כי אם על השם "רכב נוצץ".

דברים זהים נטענו בתצהירו של אילן בנימין, אחיו של התובע (להלן: "אילן").

25. תצהירו של עזו קצר, ובו נכתב כי העסק נרכש על ידו מצ'ונה ומאחר שהיה זה עסק כושל הוא מכרו לתובע. כן מציין עזו בתצהירו כי תמורת העסק שילם התובע סך של 50,000 ₪ + מע"מ וכן שילם את יתרת התשלומים על המכונה החדשה.

התובע צירף עוד מספר תצהירים קצרים, בהם הצהירו לקוחות שונים כי הגיעו לעסקו החדש של הנתבע והוטעו לחשוב כי מדובר בעסקו של התובע.

26. בעדותו, נשאל התובע ביחס לרכישת העסק וכך השיב:

"ש. כשנכנסת לעסק כמה כסף שילמת לעוז עזו ועבור מה?
ת. 120,000 ₪ עבור המכונה וכל הציוד שהיה שם והמוניטין.
ש. יש לך הסכם בכתב לגבי רכישת מוניטין?
ת. לא.
ש. יש לך חשבונית שמעידה על תשלום עבור מוניטין ו/או שם עסק?
ת. כן. יש. הוא מצורף.
ש. אתה מתכוון לכרטסת הנהלת חשבונות?
ת. כן, דרך הנהלת החשבונות. שקים ששילמנו לו.
ש. אתה רואה פה חשבונית?
ת. (לאחר עיון), זה שיק שנתנו לו. לא רואה חשבונית.
ש. את המסמך כרטסת הנהלת חשבונות שצירפת, כתוב שמדובר על 50 אלף ₪ מכונה לרחיצת רכב, זה נכון.
ת. כן." (שם, 16).

עוד נשאל התובע ביחס להיגיון בשימוש בשם של עסק כושל, והשיב:

"ש. אתה טוען שהתחלת באומן 29, זה היה עסק כושל?
ת. נכון.
ש. אז למה השתמשת באותו שם של עסק כושל ולא החלפת אותו?
ת. כי האמנתי ביכולות שלי להרים את העסק." (שם, שם).

התובע עומת עוד עם הצהרת עורך דינו בבית המשפט לעניינים מקומיים שטען כי רכב נוצץ הינו עסק משותף של התובע והנתבע, וטען כי הדברים הללו אינם אמת, כדלקמן:

"ש. הטענה היא שאתה רק שותף בניהול עסק, היא טענה לא נכונה?
ת. (משתהה), כן." (שם, 19).

יצויין שאין מחלוקת שאכן הנתבע רשום כבעלים משותף של העסק, אולם, כאמור, אני מקבל את טענת התובע שהסיבה לכך היתה על מנת להקל עליו בקבלת הרישיון, וכן אין כל מחלוקת כי הנתבע היה ונותר בעליו של הנכס בו התנהל העסק.
ביחס לסוגיה זו העיד אילן, כך:

"ש. צירפנו פרו' לתצהירים של ת.פ. 8352/02 שהתנהל גם מולך, אתה היית אחד הנאשמים. ונטען פה שהמעסיק שלו הוא רכב נוצץ שהוא שוטפות בין רמזי מנשה לבנימין.
ת. נכון. אני אמרתי שאני שכיר.
ש. אז המשפט הזה שרכב נוצץ זה שותפות של רמזי ובנימין, זה משפט אמת או לא?
ת. עשינו את זה כדי לקבל את הרישיון עסק. הבהירו לנו ברישוי עסקים שכדי לקבל רישיון עסק יהיה יותר קל אם רמזי יהיה רשום גם כן כי הוא בעל העסק... סליחה, בעל הקרקע. לכן עשינו זאת.
ש. הטענה שרכב נוצץ זה שותפות של רמזי וגלעד, זו טענה אמיתית או לא?
ת. היא היתה אמיתית ברישיון עסק. מי שהפעיל את העסק, זה רק גלעד בנימין." (שם, 24).

עדותו אמינה בעיני.

דבריו של אילן בהמשך עדותו דומים לדברים שנשמעו מפי התובע, ולפיכך אין צורך לחזור עליהם ולצטטם.

27. עזו נחקר אף הוא על תצהירו, ובסוגיית הרכישה והמוניטין העיד כך:

"ש. כשנכנסת לעסק העסק היה במצב טוב?
ת. היה עסק פעיל אך לא במצב טוב.
ש. וכשמכרת אותו?
ת. כמעט היה באותה קטיגוריה. הייתי חצי שנה ואז החלטתי למכור כי לא רציתי להמשיך זה לא היה כזה פעיל.
ש. כשיצאת מהעסק, כמה כסף קיבלת מבנימין ועבור מה?
ת. קיבלתי 50 אלף פלוס מע"מ את החוב של המכונה שנשאר הוא היה צריך להמשיך את התשלומים. החמישים אלף עבור המכונה, השם והמקום שהמקום פעיל, מוניטין.
ש. יש לך הסכם איתו על מכירת המוניטין ושם העסק?
ת. עבר הרבה זמן, לא זוכר. אבל אולי כן. לא זוכר.
ש. יש בחשבונית שהוצאת לו, הופיע שם מוניטין ושם עסק?
ת. הופיע בחשבונית תשלום עבור עסק פעיל כולל המכונה.
ש. מציג לך כרטסת הנהלת חשבונות שבנימין צירף. ופה רשום חמישים אלף עבור מכונה לרחיצת רכב. הכרטסת אמת?
ת. זה אמת. אבל חמישים אלף גלעד קיבל את המכונה, את השם ואת המקום עובד. ככה גם אני קניתי.
ש. האם כתוב במסמך הזה מוניטין, שם עסק?
ת. פה, לא." (שם, 25).

שניים מתוך יתר המצהירים מטעם התובע נחקרו, באופן דומה האחד לשני. מעדויותיהם עולה כי הם מזהים את שמו של העסק עם התובע ואחיו, עסקו של התובע מצוי במקום פחות בולט מאשר עסקו של הנתבע, הם לא שמו לב לשלט כלשהו המעיד על מעבר התובע למקום החדש וכן כי המידע השגוי שנמסר להם, נמסר על ידי "בחור צעיר אחד" שהיה בעסק. כן עלה מעדויותיהם ששגו רק פעם אחת, ולאחר מכן חזרו לשטוף את רכבם אצל התובע.

28. מן המקובץ עולה שהתובע הוכיח כדבעי, בראיות ובעדויות, שהוא רכש את העסק כמכלול – כולל שמו של העסק והמוניטין (שהוכח שלא היה קיים), שהוא רכש עסק כושל ובמהלך השנים הצליח להקימו ולהופכו לעסק מצליח בעל מוניטין, ששם העסק מזוהה עימו ועם אחיו, וכי השימוש אשר נעשה בשם זהה על ידי הנתבע גרם להטעיית ציבור הצרכנים הקבוע שלו, למצער באופן זמני.

כאמור, דברים אלו מקבלים חיזוק אף מעדותו של מר צ'ונה, העד מטעם הנתבע.

כמו כן, חיזוק לטענת התובע ניתן למצוא גם בעובדה שצ'ונה רכש מכונה חדשה. לו היה הנתבע משכיר את עסקו ולא רק את הנכס עליו עמד העסק, הרי שעליו היתה החובה לשאת בעלות המכונה החדשה.

סיכום ביניים
29. לאור כל האמור, אני סבור שהתובע הוכיח קיומו של מוניטין בשם העסק "רכב נוצץ", וכן הוכיח כי השימוש שעושה הנתבע בשם זה מטעה את ציבור הצרכנים. זאת ועוד, התובע הוכיח את טענתו כי רכש את העסק כמכלול – כולל שם העסק והמוניטין, וזאת בנוסף להוכחת הטענה שבמהלך השנים יצר לעסק מוניטין רב.
מנגד, אני סבור שהנתבע לא הוכיח את טענתו לקיום מוניטין כלשהו בשם העסק "רכב נוצץ" טרם מכירתו לאחר, וכן אני דוחה את טענתו לפיה נתן לשוכרי הנכס זכות שימוש בעסק ולא מכרו להם.
לאור הכרעותיי אלו, אין אני גם נדרש לדון בסוגיית המוניטין המקביל.

היקף ההגנה על שם העסק "רכב נוצץ"
30. היקף ההגנה על שמו של העסק נגזר מהגדרתו. על כך שב ועמד בית המשפט (כב' השופט א' גרוניס) ברע"א 7836/09 ג.ו.פ. שמש השקעות בע"מ נ' נעמה מנשה (אתר נבו, 13.12.09), כדלקמן:

"ככלל, שמות גנריים אינם בני הגנה. שמות תיאוריים אינם זוכים להגנה, אלא אם הוכח כי הם רכשו 'משמעות שנייה' או 'אופי מבחין' (ראו, עניין משפחה, עמ' 946-945; ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 891-890 (2004)). המבחנים לגבי רכישת אופי מבחין דומים לאלו הנוהגים להוכחת מוניטין (ע"א 3559/02 הנ"ל, עמ' 891). גם במקרים בהם זוכה שם תיאורי להגנה מכיוון שהוכח שהוא רכש משמעות נוספת, היקף ההגנה יהיה מצומצם יותר מזה העשוי להינתן לשמות מרמזים או שרירותיים. אחת המגבלות המשמעותיות היא שההגנה על שם תיאורי ניתנת ביחס למילה המדויקת המכילה את השם בלבד. אין ההגנה משתרעת על הטיות של המילה או על צירופים המכילים אותה (עניין משפחה, עמ' 946; עניין אווזי, פיסקאות 22-21)." (שם, פסקה 4).

ההכרעה בסוגיה דומה במקצת להכרעה בפרשת קארגלס, אשר שם הוכרע שעל אף שתרגומו של השם הלועזי לעברית הינו "זכוכית לרכב" הרי שאין מדובר בשם המתאר במדויק את מהותו של העסק – תיקון שמשות לרכב, ועל מנת לשם יוגדר כתיאורי באופן מלא, צריכה להיות התאמה "ישירה, מיידית וברורה מאליה".
גם במקרה דנן, השם רכב נוצץ אינו מתאר באופן ישיר מיידי וברור מאליו עסק של שטיפת רכבים. שונה היה המצב לו העסק היה נושא את השם "רכב נקי" או "רכב שטוף" וכד'. נקודת המפנה שבין השם התיאורי לבין השם המרמז הינה בשאלה האם על הצרכן הסביר לחשוב קמעה טרם יקבע הוא את מהותו של העסק על פי שמו.
אני סבור כי השם רכב נוצץ אינו שם תיאורי מובהק, אולם גם אינו מצריך חשיבה ממושכת על מנת להבין כי מדובר בעסק לשטיפת רכבים. כמו כן, התובע הוכיח קיומה של 'משמעות שנייה' או 'אופי מבחין', דהיינו הוכיח כי הציבור מזהה את עסקו דווקא בשם "רכב נוצץ". לפיכך, יש לקבוע כי שם זה זכאי להגנה, אולם הגנתו לא תהיה רחבה יתר על המידה.

אני סבור כי האיזון הנכון הינו החלת ההגנה על השם "רכב נוצץ", על כל הוספה של אותיות אהו"י בתוך שם זה, וכן על הטיית יחיד-רבים. הגנה זו רחבה דיה לאור היות שם זה בגבול שבין השמות התיאוריים לשמות המרמזים.

31. טרם אדון ביתר העילות אשר עליהן נסמכת תביעות הצדדים, אגש לסוגיית הנזק ביחס לשימוש המפר, כמובן רק ביחס לטענות התובע הואיל וטענת הנתבע לקיומו של מוניטין נדחתה, וזאת לאור העובדה כי סוגיה זו משליכה על יתר העילות.



הנזק
32. התובע טען כי יש לפסוק לטובתו פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת הנזק, על פי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, וזאת בנוסף לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מהשימוש המפר בשם העסק.

אני סבור כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת הנזקים הנוספים. אפרט.
33. לשם הוכחת נזקיו, צירף התובע דוחות של רואה החשבון, אולם כאשר נשאל בעדותו ביחס לדוחות אלו לא ידע להשיב דבר. כך העיד:

"ש. מפנה לסעיף 38 לתצהירך. אתה מתייחס כאן לממוצעי רכב יומי שאתה שוטף. אתה כותב רצוף בזה דוח רו"ח חשבון. תוכל להפנות אותי בנספחים לתצהיר איפה רו"ח אומר שהממוצע היה כזה או אחר?
ת. לא יודע איך לקרוא את הדוחות האלה של רו"ח. אני לא כל כך מבין במספרים פה.
ש. יכול להיות שהמספרים אחרים?
ת. אלה המספרים.
ש. איך אתה מוכיח לי את זה?
ת. לא יודע איך להראות לך בדף שאתה מציג לי." (שם, 18).

כמו כן, אישר שבמהלך השנים שקדמו להעברת העסק היתה ירידה קבועה בהכנסות, כדלקמן:

"ש. תעיין בדוחות המס שצירפת לתצהירך, על ההכנסות שלך, וממה שאנו רואים כאן, בשנת 2007 סך הכל עסקאות חייבות 543,593 ₪.
ת. נכון.
ש. אני עובר לשנת 2008. מה העסקאות החייבות?
ת. 511,156 ₪.
ש. אני עובר לשנת 2009, מה העסקאות החייבות?
ת. 490,297 ₪.
ש. תאשר ששלוש השנים האלה שפעלת עדיין באומן 29 העסק הישן יש ירידה מתמדת בהכנסותיך?
ת. כן." (שם, 17).

כמו כן, התובע ואחיו הסכימו עם ב"כ הנתבע שעצם העובדה כי ישנו עסק מתחרה אשר נפתח בסמוך למקום עסקו של התובע פוגע בהכנסתו של העסק הראשון וכן כי המיקום של עסקו של הנתבע הינו טוב יותר ממקום עסקו של התובע.
כך העיד התובע:

"ש. עסק מתחרה במרחק של 30 מטר ממך, לא משנה מה השם שלו, אתה צופה שיפגע בצורה כלשהי בהכנסותיך?
ת. אם הוא רושם שם את שמי, אז כן.
ש. אם הוא לא רושם את השם, אז לא תפגע?
ת. אני מאמין שאפגע פחות." (שם, שם).

דברים זהים נאמרו גם על ידי אחיו של התובע, אילן, שהעיד כך:

ש. האם זה נכון שעסק מתחרה במרחק של 30 מטר , בשם אחר לגמרי, עדיין יכול לפגוע בהכנסות שלכם?
ת. עלול.
ש. לתצהירים צירפתם דוחות מס של השנים השונות. מכיר את המסמכים האלה?
ת. מכיר. לא כל כך מבין בזה, אבל מכיר.
ש. מפנה לדוחות. תעיין במספרים, 2007, 2008, 2009 – תאשר שיש ירידה בהכנסות בשלוש השנים האלה?
ת. יש ירידה." (שם, 22).

גם עדויות הלקוחות אינן מסייעות בידי התובע, הואיל והם העידו כי היה מדובר בפעם אחת בה הם שגו, ולאחר מכן חזרו הם לשטוף את רכבם בעסקו של התובע.

34. יוצא אפוא כי על התובע היה להוכיח את הירידה בהכנסותיו, ובמידה ואינו בקיא בדוחות הכספיים היה עליו להעיד את מי שערכם, והוא לא עשה כן. כמו כן, גם לו היה מוכיח התובע כי נגרמה לו ירידה בהכנסות, היה עליו להוכיח כי הפחתה זו נגרמה כתוצאה מהשימוש המפר שעשה הנתבע בשם העסק "רכב נוצץ" ולא כתוצאה מקיומו של עסק מתחרה במיקום טוב יותר. נטל זה לא הורם.

לאור האמור, אני קובע שהתובע לא הוכיח את קיומם של הנזקים להם הוא טוען, אולם אין בכך כדי לאיין את זכותו לפיצוי ללא הוכחת נזק.

פיצויים ללא הוכחת נזק
35. סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כך:

"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת."

בע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (אתר נבו, 26.9.2004), עמד בית המשפט (כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש) על הרציונאלים העומדים בבסיס מתן פיצוי בלא הוכחת נזק, ועל השיקולים לקביעת גובה הפיצוי, כדלקמן:

"שני עיקרים עומדים בבסיס הסעיף המאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק: העדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין (השוו: עניין פרו-פרו ביסקוויט לעיל) והרצון להרתיע מעוולים בכוח (השוו: ע"א 592/88 שגיא ואח' נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254; וכן ביתר הרחבה מ' דויטש, בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר, מע' 90). רשימת השיקולים אותם ישקול בית המשפט בבואו להכריע בדבר גובה הפיצויים בהתחשב ברציונאלים אלה, איננה סגורה (ראו: ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337). בין היתר, יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה (עניין שגיא, לעיל)." (שם, פסקה 17).

בנסיבות המקרה דנן, בו היתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים בסוגיית הבעלות בשם העסק, וכן לאור העובדה כי מדובר בהפרה אחת, אשר התמשכה על זמן קצר, אני סבור כי פיצוי בסך 20,000 ₪ מגלם נכונה את מידת אשמו של הנתבע, וכך אני פוסק.

עשיית עושר ולא במשפט
36. התובע טוען כי יש לפצותו גם בגין התעשרותו של הנתבע שנבעה מהשימוש בשם העסק, וזאת על פי הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979.

בע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (אתר נבו, 14.3.2010), עמד בית המשפט (כב' השופט ס' ג'ובראן) על יסודות העוולה, כדלקמן:

"עילת ההתעשרות שלא כדין מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979(להלן: חוק עשיית עושר):

חובת ההשבה
1(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן: המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה לשלם לו את שוויה.

הסעיף מציב שלשה תנאים להתגבשותה של עילה זו: קיומה של התעשרות – הזוכה 'קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...'; ההתעשרות האמורה 'באה' לזוכה מן המזכה ו'על חשבונו'; וכן שההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה הינה 'שלא על פי זכות שבדין'. לתנאי השלישי נוספה בפסיקה דרישה של 'יסוד נוסף' לצורך הוכחת העילה:

'היסוד השלישי, על פיו נבדקת השאלה האם ההתעשרות היא 'שלא על פי זכות שבדין', מצביע על כך כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו. על-מנת שתצמח עילה בעשיית עושר יש צורך ביסוד נוסף. היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות' (רע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 322-321 (1990))." (שם, פסקאות 58-59).

עוד נקבע כי מגמת הפסיקה הינה לצמצם את השימוש שנעשה בעוולה זו, כדלקמן:

"הצעה זו עולה בקנה אחד עם הגישה – שחוזקה לאחרונה בפסיקה – לפיה שימוש יתר בעילות מתחום דיני עשיית העושר, בתחומים החופפים לדיני הקניין הרוחני, איננו רצוי:

'אכן, רק במקרים חריגים יסודות האמצאה בהם מאופיין המוצר, ייחודו, חדשנותו, משאבי הזמן, משאבי הכסף ומשאבי האנוש שהושקעו בפיתוחו הנם בשיעור המצדיק את הטיית הכף לטובת מתן סעד מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, ולא על-פי האכסניה הטבעית והמקובלת של דיני הקניין הרוחני ודיני הנזיקין' (ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (, 25.6.2007 וראו ההפניות שם)." (שם, פסקה 67).

במקרה דנן לא הוכיח התובע את היסוד הראשון והבסיסי של עילת עשיית העושר, דהיינו לא הוכיח כי הנתבע אכן התעשר מהשימוש שעשה בשם העסק. אחת הדרכים להוכחת ההתעשרות הינה באמצעות הוכחת חסרון הכיס שנגרם לתובע, וכאמור – חסרון כיס זה לא הוכח.

למעלה מכך, אף לו היה התובע מוכיח את יסודות עילת עשיית העושר, אזי במקרה דנן, לאור המחלוקת האמיתית בדבר מיהות הבעלים של שם העסק, בוודאי שיש לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר, ולקבוע כי אין זה צודק להורות על השבה במקרה דנן.

לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

הטעיה
37. התובע טוען כי יש לפצותו הואיל ומעשיו של הנתבע מהוים הפרה של הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן.

אני סבור כי אכן מעשיו של הנתבע מהוים הפרה של הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, אולם זכאות התובע לפיצוי נקבעת על פי סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן, הקובע:

"(א) דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', ד' או ד'1 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
(א1) הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה, וכן לעוסק שנפגע, במהלך עסקו, מהטעיה כאמור בסעיף 2."

הואיל והתובע לא הוכיח את נזקו, אין הוא זכאי לפיצוי.

גזל מוניטין
38. התובע טוען כי הפסיקה הכירה בזכאותו של בעל הקניין הרוחני לפיצוי בגין גזילת המוניטין, וזאת על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין, שזו לשונו:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת."

כאמור, התובע לא הוכיח נזק, כנדרש על פי פקודת הנזיקין, ולפיכך אין לפסוק לו פיצוי בגין כך.

התערבות בלתי הוגנת
39. גם בעילה זו אין לפסוק לתובע פיצוי, וזאת לאור קביעה מפורשת של המחוקק בסעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, כך:

"הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3."

40. זאת ועוד, אף לו היה התובע מוכיח את נזקו, אני סבור שהתנאי השני בעילה זו אינו יכול להתקיים בנסיבות המקרה דנן.
התנאי השני בעילת התערבות בלתי הוגנת הינו כי הנתבע מונע או מפריע לגישת הלקוחות לעסק של התובע. לגישת התובע, תנאי זה מתקיים כל אימת שנעשה שימוש מפר בשם העסק ויש לראות בהטעיית הלקוחות כמניעת גישה.

פרשנות זו הינה הרחבת גדרי העילה יתר על המידה, ויש לקבוע כי תנאי זה מתקיים רק במקום בו ישנה מניעה או הפרעה ממשית לגישה ולא מניעה או הפרעה ארטילאית, אולם כאמור אין זה המקום לדון בשאלה זו.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט (כב' השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק) בע"א (ת"א) 3004/07 ניסקו עיצובים 2001 בע"מ נ' א.ט.לסרי תעשיות 1992 בע"מ (אתר נבו, 10.8.2011), שקבע:


"ע"פ הפרשנות המקובלת, המונח 'הכבדה' בסעיף 3 יכול לכלול בגדרו הכבדות טכניות ולא רק הכבדות פיסיות, אלא שגם הכבדות שאינן פיסיות צריכות להיות בגבולות של מניעת הגישה לעסק. בכל מקרה לא די בשידול לקוחות הנסמך על כוח משיכה מסחרי, כמו הצעת מחיר מפתה יותר, על מנת שתקום זכות בהתבסס על העוולה. לעניין זה יפים דברי המלומד מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר 64 (2002):
'העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית ולא במקרים שבהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי הוגן) בכוח המשיכה המסחרי מול לקוחות הגורמת לכך שנוצרת "הכבדה" על גישת הלקוחות למתחרה בהיות הלה מצוי עתה בנחיתות מבחינת כוח המשיכה. היינו סוברים כי יש לפרש עוולה זו כך, שעל האמצעי המכביד או החוסם להיות אמצעי ישיר המופעל כלפי דרכי הגישה, וזאת בנוסף לכך שעליו להיות אמצעי בלתי הוגן, כמצוות ההוראה הנדונה. לא די בשידול כזה או אחר של לקוחות או סוכנים, המוביל אותם אל המשדל במקום אל המתחרה, על מנת לחסום את הגישה לעוסק התובע, לצורך הוראה זו. עוולה זו מטפלת אם כן ב'תעלות' הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלה'." (שם, פסקה 18).

הפרת חובה חקוקה
41. כקודמותיה, מתן פיצוי בעילת הפרת החובה החקוקה מחייבת הוכחת הנזק, והתובע לא הוכיח את נזקו.

תביעת הנתבע לפיצוי בגין נזקיו
42. על אף דחיית טענות הנתבע כי הוא זה אשר רכש מוניטין בשם העסק רכב נוצץ, יש לבחון את טענתו כי התובע הותיר הרס מוחלט בעסק, עת עזבו, הרס אשר תיקונו עלה לנתבע ממון רב, וכן כי לא השיב את הפריטים אשר היה עליו להשיבם על פי החוזה.

התובע טוען כי החזיר את המושכר בהתאם לחובתו על פי החוזה וכי כבר לפני מספר שנים פנה אל הנתבע ודיווח לו ששואב האבק אינו שמיש וזה הורה לו לזרוק אותו.

בעדותו, נשאל הנתבע ביחס לטענותיו אלו, וכך העיד:

"ש. האם נכון שכשנסתם למקום הרסתם את המקום עד היסוד, ועשיתם הכל חדש?
ת. גילי הרס, הוא הוציא הכל, הוציא את הצינורות את החשמל והכל.
ש. כשאתם נכנסתם עכשיו, קניתם מכונה חדשה?
ת. אני לא עשיתי. הנכד והבן עשו מה שהיה צריך לעשות.
ש. הם עשו מכונה חדשה?
ת. קנו מכונה חדשה.
ש. תסכים איתי שהם החליפו את הדוד שנמצא מתחת למכונה?
ת. הם עשו מה שצריך עם הסוכן שהביא את המכונה.
ש. אתה יודע שהגשת תביעה נגד גילי?
ת. אני לא תבעתי אני הלכתי אליו היה אומר לי 'אבא אתה כמו אבא שלי' אמרתי בוא נסדר את העניין בלי משפטים ובלי כלום. הוא הלך ותיכף עשה תביעה.
ש. אתה תובע 218 אלף ₪. האם תוכל להוכיח אחד מהנזקים שאתה תובע?
ת. אני ראיתי במו עיני כל הנזק שעשו גילי ואחיו.
ש. צילמת את הנזק, הבאת חוו"ד?
ת. (שותק)." (שם, 34).

אף בנו, מוטי, העיד בסוגיה זו, כדלקמן:

"ש. האם זה נכון שכשנכנסתם עכשיו לעסק קניתם מכונה חדשה?
ת. כן.
ש. האם לצורך התקנת המכונה היה צריך לבצע עבודות חפירה לצורך מיכל איסוף ?
ת. בגלל שהם שברו את תאי הביוב וסתמו בבטון לא היתה ברירה נאלצנו להביא טרקטור ולעשות מפריד שומנים חדש.
ש. האם זה נכון שאת המשרד שהיה שיפצת והרסת מהיסוד?
ת. לא. קיבלתי אותו הרוס ושיפצתי אותו.
ש. האם התכוונת בכל מקרה לשפץ לחדש?
ת. לא.
ש. אז למה שיפצת ובנית משהו אחר לגמרי?
ת. לא בניתי משהו אחר, בניתי מה שהיה, עשיתי תקרה חדשה כי הם הפילו את הקודמת. עשיתי מדפים ותאורה.
ש. הבאתם חוו"ד?
ת.
ש. המכונה שהיתה שם במקום, האם היא היתה שלך פעם?
ת. היתה של גילי.
ש. בהסכם כשכתוב להשיב את המצב לקדמותו מה הכוונה?
ת. כמו שקיבל את השטח. הוא קיבל את המשטח עם משטח בטון לא שבור שהיתה מורכבת מכונה. הוא קיבל עסק עובד. לא היה כלום שבור." (שם, 37).

עדותו של מוטי תמוהה היא, ואינני מקבל את גרסתו שלא התכוון לבצע שיפוץ במקום. הרי מוטי ידע כי מכונת השטיפה אינה שלהם, וברי כי היה עליהם להכין את המקום לפעלת העסק החדש. כמו כן, האם באמת מצפה הוא שהתובע ישיב לו את משטח הבטון יחד עם מכונת שטיפה, כאשר מכונה זו נרכשה על ידו במחיר מלא?

43. לזאת יש להוסיף, שהנתבע מבקש לעשות שימוש במצבו הנפשי של התובע, וטוען שהוא כילה זעמו ברכוש השייך לו לאחר שידע כי בכוונתו להקים עסק מתחרה. הנתבע לא הוכיח שהתובע ידע כי בכוונתו להקים עסק מתחרה לשטיפת רכבים, וזאת כאשר הוכח מנגד שהתובע עזב את הנכס והחל להפעיל את עסקו החדש כשלושה שבועות לפני סיום השכירות.

44. עדותו של התובע אמינה היא בעיני, וכך העיד הוא בסוגיה זו:

"ש. מפנה לסעיפים 10 ו-11 בחוזה השכירות שצורף לתצהירים של מנשה. נאמר שאתה אמור לשמור על המיבנה ועל האביזרים ואסור לך לעשות שינויים, נכון?
ת. נכון.
ש. יש כאן גם נספח שמדבר על פריטים שהושאלו לך והיית אמור להחזיר?
ת. מאשר. נכון.
ש. איך יכול להיות שלא החזרת את הפריטים האלה וכשיצאת אתה גרמת נזקים למקום, צירפנו תמונות והכל בניגוד למה שהחוזה אומר?
ת. איזה ציוד לא החזרתי. תגיד לי ציוד אחד שלא החזרתי. קונטיינר החזרתי? החזרתי. הוא מכר את זה. מה שרשום. שואב אבק החזרתי. וכמה שנים לפני אמרתי לו במפורש שיש שואב אבק לא שימושי מה לעשות איתו, הוא אמר לי לזרוק אז זרקתי.
ש. יש לך אישור בכתב?
ת. אין לי אישור כי הוא היה בשבילי כמו אבא וכל מילה שלו היתה כמו חוזה, לא הייתי צריך כלום בכתב ממנו. אני רוצה לדעת איזה עוד נזק עשיתי שם?" (שם, 21).

45. להוכחת טענותיו בדבר הנזק שנגרם צירף הנתבע גם מספר תמונות, אולם מעיון בהן עולה שהן צולמו במהלך ביצוע השיפוצים ולא טרם התחלתם. לפיכך, אין בהן כדי להוכיח קיומו של הרס, ובוודאי לא הרס מכוון שנגרם על ידי התובע.

כמו כן, הנתבע לא הביא חוות דעת לגבי היקף הנזק הנטען, ובחר להוכיח את טענתו זו באמצעות צירוף אסמכתאות לעלות השיפוץ הכללי. כמובן שדרך זו הינה אפשרית ומקובלת, ואין לקבל את הטענה כי בכל מקרה היה על הנתבע להוכיח את נזקו באמצעות חוות דעת, אולם, במקרה דנן, הן בעדותו והן בתצהירו לא הפריד הנתבע בין העלויות אשר יש לייחסן לנזק שלטענתו גרם התובע לבין העלויות הנוספות שנגרמו מהשיפוץ הכללי שערך בנכס, שיפוץ שהינו הכרחי לאור הצורך להתקין מכונה חדשה ורכישת ציוד חדש נוסף.

בסיכומיו, התייחס הנתבע לסוגיית הנזק, וטען שאין מחלוקת שהוא התכוון לבצע שיפוץ כללי בנכס ואף טען כי כל האסמכתאות עוסקות רק בתיקונים שהיו נדרשים לצורך הכנת הנכס לשיפוצו. כן טען בשנית שהפריטים לא הושבו וכי היה על התובע לקבל אישור כתוב על השבתם.
טענות אלו אינן תואמות את העדויות מטעם הנתבע, את תוכנן של האסמכתאות ואת כתב התביעה, אשר מהם עולה שאלו מכלול ההוצאות שהוציא הנתבע לצורך שיפוצו של הנכס והכשרתו להתחלת עבודה כעסק חדש לשטיפת רכבים.

46. על אף האמור, הן בתצהירו והן בעדותו לא הכחיש התובע שלא החזיר את דלפק הקבלה, אשר על פי החוזה היה מחוייב להחזירו: בתצהירו ציין שהקופה הרושמת ושואב האבק הוחזרו, ובעדותו התייחס גם לקונטיינר שהושב.
בעניין זה אינני מקבל את הטענה שהיה על התובע לקבל אישור כתוב להחזרת הציוד, הואיל וגם הנתבע עצמו העיד על אופי היחסים שהיו ביניהם – יחסי אמון והערכה, ושהדברים היו נסגרים ביניהם בעל פה.
לאור האמור, אני סבור כי יש לחייב את התובע בפיצוי הנתבע בגין רכישת דלפק קבלה חדש, אשר בשיערוך מיום רכישתו (9.5.2010 – נספח ט' לתצהיר הנתבע) ועד ליום מתן פסק הדין שווה לסך של 2,506 ₪.

47. לאור כל האמור, אני קובע שהנתבע לא הוכיח את טענתו שתובע גרם לנכס נזקים וכן לא הוכיח את שיעור תיקון הנזקים להם הוא טען.

טענת הנתבע כי התובע לא השיב לו את הפריטים אותם היה חייב להשיב על פי החוזה, נדחית ברובה, אולם מאחר שהתובע לא הכחיש כי לא השיב לנתבע את דלפק הקבלה, כפי שהיה מחוייב על פי החוזה (וזאת למרות שהקפיד לפרט הכחשתו בעניין טענת אי ההשבה ביחס ליתר הפריטים), אני מחייבו בפיצוי הנתבע בגין רכישת פריט זה.

סיכום
48. מכל המקובץ עולה שהתובע הוכיח שרכש מוניטין בשם העסק "רכב נוצץ" ולפיכך חל איסור על הנתבע לעשות שימוש בשם זה, בהתאם להגבלות המפורטות לעיל.
הנתבע לא הוכיח טענה מקבילה, לפיה גם הוא רכש מוניטין בשם עסק זה.

התובע לא הוכיח את הנזקים להם טען בכתב התביעה, ובנסיבות המקרה קבעתי כי יפוצה בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
הנתבע אף הוא לא הוכיח את טענותיו בדבר נזקים שנגרמו לו על ידי התובע בעת עזיבתו את הנכס, אולם על התובע לפצותו בסך של 2,506 ₪ בגין אי השבת דלפק הקבלה.

על הצדדים לשלם האחד לשני את הפיצויים הנ"ל תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין (תוך זכות קיזוז), שאם לא כן יישאו סכומים אלו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.

בנוסף, ומאחר שעיקרה של התביעה נסובה על הזכויות בשם העסק, ובכך הדין עם התובע, הנתבע יישא בהוצאות המשפט של התובע ובשכר טרחתו, בסך כולל של 17,400 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכויות יוצרים גופנים

  2. זכויות יוצרים על גופן

  3. מה זה זכויות יוצרים ?

  4. זכויות יוצרים בציורים

  5. זכויות יוצרים על רעיון

  6. חוק זכויות יוצרים הישן

  7. שם של עסק - קניין רוחני

  8. זכויות יוצרים על תכשיטים

  9. הפרת זכויות יוצרים בציור

  10. זכויות יוצרים על חוות דעת

  11. קניין רוחני בענף המרכולים

  12. שימוש בצילום ללא רשות

  13. העתקת מאמרים מעיתון בחו"ל

  14. הפרת זכויות יוצרים על עיצוב

  15. בעלות משותפת בזכויות יוצרים

  16. הפרת זכויות יוצרים על משחקים

  17. זכויות יוצרים על מודל פדגוגי

  18. הפרת זכויות יוצרים בצילומים

  19. שימוש בצילומים בלי לתת קרדיט

  20. הפרת זכויות יוצרים צלם מקצועי

  21. זכויות יוצרים על שידור המונדיאל

  22. זכויות יוצרים על מיטות ומזרונים

  23. זכויות יוצרים על תמונות מצולמות

  24. זכויות יוצרים לאחר פירוק שותפות

  25. השמעת יצירות מוקלטות במקום פומבי

  26. פיצוי על הפרת זכויות יוצרים על ספר

  27. הפרת זכויות יוצרים בתוכנה לאייפון

  28. הפרת זכויות יוצרים במוסיקה במסעדה

  29. זכויות יוצרים על הקלטת ביצוע של שיר

  30. הפרת זכויות יוצרים ע"י אולם אירועים

  31. הפרת זכויות קניין רוחני ע''י תיאור כוזב

  32. רווח גולמי נקי ממכירת תכשיטים - העתקת מוצרי אופנה

  33. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מאפשר פיצוי בלא צורך בהוכחת נזק

  34. תביעה לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי העתקה של 2 טקסטים ותמונה

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון