תאונת דרכים במתכוון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים במתכוון:

מבוא



לפניי תביעת התובעת ילידת 1973 בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה שארעה ביום 19.6.07 (להלן:"התאונה"). לטענת התובעת, התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן:"החוק").




הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") נהג במועד התאונה ברכב מספר רישוי 4648888 (להלן:"הרכב"). אין חולק כי הנתבע החזיק ברישיון בר תוקף לנהיגת הרכב וכן בתעודת ביטוח כדין אשר הונפקה ע"י הנתבעת 2 – כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת").




לטענת הנתבעת, התאונה הינה "תאונה במתכוון" כמשמעה בחוק ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות על הסף. נוכח טענתה זו של הנתבעת הוגשה התביעה כנגד הנתבע בעילה עפ"י החוק ולחלופין בעילה עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:"הפקודה"). כנגד הנתבעת הוגשה התביעה בעילה על פי החוק בלבד.




נוכח המחלוקת שבין הצדדים נקבע כי תידון תחילה שאלת סיווג התאונה וכי רק לאחר מכן תידון שאלת שיעור הנזק.




פסק הדין החלקי ניתן לאחר שהובאו לפניי הראיות כדלקמן:
כתב האישום והכרעת הדין בתיק הפלילי שהוגש כנגד הנתבע בכל הקשור לתאונה;
תיק המשטרה בנוגע לתאונה;
פרוטוקול הדיון בבקשה לתשלום תכוף שנדונה לפניי בת.א.(ת"א) 58007/07;
תצהירי עדויותיהם הראשיות של התובעת והנתבע וכן תצהירו של עד הראיה מר חדד;
חקירותיהם הנגדיות של התובעת והנתבע;
סיכומיהם של הצדדים, לרבות הנתבע שהגיש סיכומיו בנפרד.




אסקור תחילה את תמצית הראיות שהובאו, לאחריהן את תמצית טענות הצדדים. בסיום תובא הכרעתי.




כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.


הראיות שהובאו
כתב התביעה



"ביום 19.6.07 נפגעה התובעת בתאונת דרכים אשר ארעה בנתיבות. התאונה ארעה בעת שהתובעת התארחה בחגיגת בר מצווה באולמי שמחות באזור התעשייה של נתיבות. הנתבע הגיע למקום והשתתף בשמחה ולפתע נטל תיק של אחת האורחות בחגיגה, רוקן את תכולת התיק ונמלט אל הרכב שחנה מחוץ לאולמי השמחות, עם תכולת התיק.

התובעת הבחינה בהעלמות התיק וחשדה כי הנתבע הוא שנטל אותו, יצאה מאולם השמחות ונגשה אל הרכב, בו ישב אותה עת הנתבע ודרשה ממנו להחזיר את התיק על תכולתו. הנהג סירב, דרש מהנתבעת להסתלק וניסה להתניע את הרכב על מנת להימלט מהמקום. לאחר שהתניע את הרכב החל הנתבע בנסיעה על מנת להסתלק בעוד התובעת נתלית על הרכב על מנת שלא ליפול ארצה. תוך שהנתבע מנסה להימלט בנסיעה פגע הרכב ברגלה של התובעת. האירוע הנ"ל יכונה להלן:"התאונה".



"הכרעת הדין: המתלוננת (התובעת- ה.י) שחשדה כי הנאשם גנב את התיק ועזב בינתיים את אולם האירועים, רצה אל מחוץ לאולם האירועים, בעקבות הנאשם, שאותה עת נכנס כבר לרכבו הפרטי מסוג רינו.

על פי הנטען בכתב האישום, דרשה המתלוננת מהנאשם כי יחזיר לה את התיק, וזה סירב וניסה להניע את הרכב ולעזוב את המקום. המתלוננת אחזה בהגה הרכב; בה בעת שילב הנאשם רכבו להילוך אחורי, ונסע בפראות ובמהירות לאחור, כשהמתלוננת אוחזת בהגה, ולאחר שעלה על מדרכה, נאלצה להחזיק בקורת הדלת כדי לא ליפול. הנאשם נסע במהירות קדימה, למרחק של 200-300 מ', תוך שהמתלוננת אוחזת בקורת הרכב, ומנסה לרוץ במקביל לרכב, עד שלבסוף, בשל מהירות הנסיעה, הרפתה מאחיזתה, ונפלה על הקרקע. הנאשם נמלט מהמקום מבלי שבדק אם המתלוננת נפגעה ממעשיו, ומבלי להושיט לה סיוע. עקב נפילתה על הקרקע, נגרמו למתלוננת 4 שברים מרוסקים ברגלה הימנית, ורגלה גובסה. כמו כן נגרמו למתלוננת שפשופים בכפות הרגליים, בברכיים, בגב ובכתף.

על פי הנטען בכתב האישום, ניסה הנאשם "לפגוע במתלוננת באמצעות רכבו, ולגרום לה חבלה חמורה או מום, וכן למנוע מעצר או עיכוב, ועקב כך גם גרם למתלוננת פציעה וחבלה חמורה. עוד נטען כי חרף מעורבותו בתאונה בנסיבות שהיה עליו לדעת כי המתלוננת עלולה להיפגע עקב נהיגתו, לא עצר במקום התאונה, או סמוך לו, כדי לעמוד על תוצאות התאונה.
נוכח אלה, מיוחסות לנאשם גם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) ו- 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, וכן הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בתגובה לכתב האישום, נטען כי הנאשם לא נגע כלל בתיקה של המתלוננת, ולא נטלו ממקומו. הנאשם מכחיש כי המתלוננת פנתה אליו בעת שישב ברכב, הכניסה ידה לרכב, או אחזה ברכב. לדברי הנאשם הרכב חנה בין שני כלי רכב, ובעת שיצא מהחניה חש מכה ברכבו, עצרו כיוון שסבר שפגע ברכב אחר, וכאשר הביט הצידה וראה שלא פגע בדבר, נסע לדרכו. הנאשם כופר איפא, בכך שהמתלוננת נפגעה עקב מעשיו, ולא הייתה מוטלת עליו בנסיבות נהיגתו כל חובה לבחון את מצבה של המתלוננת" (ס' 1-4 להכרעת הדין).

ובהמשך:
"האחריות לפציעת המתלוננת.

טענת המתלוננת כי רצה לעבר תא הנהג של רכבו של הנאשם, שנסע תחילה לאחור, פתחה את דלת תא הנהג, ולאחר מכן נאחזה בדלת תא הנהג, ונגררה אחר הרכב, אינה עומדת לבדה. מעדות המתלוננת עולה כי חדד כיוון אותה לעבר רכבו של הנאשם, וחדד מאשר כי ראה את המתלוננת מגיעה לרכב. גם העדה מלכה כהן העידה כי זיהתה בבירור כי נהגו של הרכב היה הנאשם. עוד עולה מעדותו של חדד בצורה מפורשת כי ראה את המתלוננת פותחת את דלת הרכב. הנאשם עצמו אישר בחקירתו, לאחר שתחילה הכחיש זאת במפגיע, כי נסע לאחור, ועניין זה עולה גם מעדותו של וויצמן.

המתלוננת תיארה כיצד ניסתה לאחוז בקורה העליונה של דלת תא הנהג, ובדלת עצמה, בעת הנסיעה לאחור; היא תארה כיצד ניסתה להרים רגליה, לאחר תחילת הנסיעה לפנים, כדי להימנע מפגיעה, לאחר שהחלה לרוץ עם הרכב תוך כדי אחיזה בו, עד שאיבדה שליטה, נוכח הגברת המהירות, ונפלה על הקרקע. תמיכה חלקית אם כי משמעותית לגירסת המתלוננת, מצוייה בעדויות העדים חדד ומלכה כהן, המאשרים כי ראו את המתלוננת נאחזת ברכב, ונתלית עליו, כשהרכב במצב של נסיעה; חדד העיד, כאמור, כי "האוטו היה במצב נסיעה והיא היתה תלויה על דלת הנהג ולאחר מספר שניות ראיתי אותו שרועה על הכביש. הנסיעה שאני ראיתי היתה בצורה הזאת ...אולי משהו כמו 10 מטר". (ע' 6). ובע' 8 לפר': "אני אומר שראיתי את מאיה תלויה על האוטו. כלומר, היא רצה עם האוטו. היא בריצה יחד עם האוטו. האוטו נוסע והיא יחד איתו..." יצויין בהקשר זה, כי חדד נדרש באופן תמוה לרענון זיכרון בעניין חריג זה, לאחר שתחילה לא התייחס בעדותו לאירועי הנסיעה, ונראה כי ניסה ל"הלך בין הטיפות", כדי שלא לסבך את הנאשם יתר על המידה, ואולם לבסוף אישר את הדברים.
העדה מלכה כהן העידה כי: "ברגע שמאיה יצאה לעבר הרכב הוא היה במצב של כמעט נסיעה והיא נתפסה על הרכב ואז הוא נתן גז. היא צעקה תחזיר לי את הארנק תחזיר לי את הארנק... ראיתי אותה לאורך כל הריצה עד שהיא נתפסת ברכב, היא נתפסת בחלק של הנהג בחלון בחלק התחתון של החלון, החלון של הנהג היה פתוח. שמעתי אותה צועקת ואז החלה הנסיעה של הרכב".
עדויותיהם של חדד וכהן, משתלבות איפוא, בעדותה של המתלוננת, כי נגררה אחר הרכב, למרחק לא רב. חדד העריך כי המתלוננת נמצאה מוטלת על הקרקע במרחק של כ- 50 מ' ממקום החנייה של הרכב, אולם נוכח עדויותיהן של המתלוננת ומלכה כהן, נראה כי מדובר במרחק קצר הרבה יותר, והמתלוננת הרפתה מהרכב, נוכח האצת המהירות, כמתואר על ידי העדים. בנסיבות אלה לא הוכחה הטענה העולה מכתב האישום, כי המתלוננת נגררה אחר הרכב למרחק של 200-300 מ', והמתלוננת לא טענה זאת כאמור בעדותה...

לנאשם מיוחסת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על שתי חלופותיה הראשונות, בגין אירועי הנהיגה.

לא ניתן לקבוע כי יסוד הכוונה הנדרשת על פי הוראת הסעיף, התממש בהתנהגות הנאשם. נקבע אומנם כי הנאשם היה מודע להיצמדותה של המתלוננת לרכבו, ולניסיונה להיאחז ברכב במהלך הנסיעה, ואולם נוכח העדויות, כי מדובר היה בנסיעה – כאשר המתלוננת ספק רצה ספק תלויה על הרכב - למרחק של מטרים ספורים, הרי שלא ניתן לקבוע, כי הנאשם ביצע את נהיגתו, בשלב זה, מתוך כוונה להטיל במתלוננת מום, נכות או חבלה חמורה.
אם תחילת המעשה היתה יזומה על ידי המתלוננת שסברה לתומה כי תביא בכך לעצירת הרכב, הרי שהמשך האירועים, מלמד כאמור, כי הנאשם לא עצר את הרכב, ואף הגביר את מהירות הנסיעה, חרף הסיכון שנגרם למתלוננת שהייתה צמודה לגוף הרכב, והמשך הנסיעה לא נכפה עוד על הנאשם.

אין גם מקום לקבל את הטענה הנוספת לפיה הנאשם לא ידע ולא היה עליו לדעת, כי המתלוננת עשוייה הייתה להיפגע, נוכח הסיכון שנוצר, לפחות בשלב בו הגביר את מהירות הנסיעה. על פי העדויות איבדה המתלוננת אחיזתה ברכב בעת שהנאשם הגביר את המהירות, ואז נפלה על הקרקע. עובדה זו לא יכלה להיעלם מעיני הנאשם, שכן "התנתקותה" הפתאומית של המתלוננת מהרכב, בנסיבות אלה, הצביעה על אפשרות מסתברת כי המתלוננת איבדה שיווי משקל, ונפלה על הקרקע; די היה במבט לאחור, או במראות הרכב, כדי שהנאשם יעמוד על כך, כי המתלוננת אינה עומדת עוד על רגליה, והנאשם עצמו אישר כי שמע צעקות במרחק קצר מאחוריו. חרף כך, הנאשם מיהר לעזוב את המקום, בלא לבדוק מה אירע למתלוננת, שכן בראש מעייניו היה הרצון להרחיק עצמו מהמקום. לנוכח קו ההגנה שנקט הנאשם, בו נאחז בטענה כי המתלוננת לא הגיעה כלל לרכבו, לא סיפק הנאשם כל הסבר סביר להתנהגותו זאת, וכך לא ניתן אלא להגיע למסקנה המתבקשת, כי בנסיבות שהוכחו היה על הנאשם לדעת, כי המתלוננת עשוייה הייתה להיפגע בתאונה.

הכרעה

נוכח הקביעות לעיל, יזוכה הנאשם מעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שיוחסו לו בכתב האישום, והוא מורשע תחתיהן, בעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, וכן בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, כמיוחס לו בכתב האישום. " (ס' 35-42 להכרעת הדין).



בחנתי, בין היתר, את העדויות שהובאו בפרוטוקול התיק הפלילי; עדויות התובעת בבקשה לתשלום תכוף ובתיק זה לרבות תצהיר עדותה הראשית; תצהיר הנתבע ועדותו; ההודעות במשטרה ומצאתי לאמץ את הכרעתו של כבוד השופט צ'לקובניק ככל שנוגעת לקביעות העובדתיות וזאת בנוסף להכרעות לחובת הנתבע המהוות ראיה לכאורה כמשמעה בס' 42א לפקודת הראיות. איני סבור כי יש טעם של ממש לפרט את נימוקי מסקנותיי שכן סבורני, עם כל הצניעות, כי נימוקיו של כבוד השופט צ'לקובניק מדברים בעד עצמם.


תמצית טענות הצדדים
תמצית טענות התובעת



אביא להלן את תמצית טענות התובעת:
יכול והתובעת פעלה באופן פזיז ובחוסר שיקול דעת כאשר בקשה לעצור את הנתבע הנמלט, אולם לא העריכה ולא צפתה כי תפגע במהלך האירוע. באשר לכוונות הנתבע- כל רצונו היה לברוח מהמקום עם הכסף והחפצים שגנב, הוא לא הכיר את התובעת, לא היתה לו שום כוונה לפגוע בה והוא לא נקט בשום פעולה על מנת לפגוע בה בין באופן ישיר ובין בעקיפין. לפיכך, לכל היותר ניתן לייחס לו אדישות, פזיזות או חוסר אכפתיות לאפשרות כי התובעת תפגע, אך הוא בשום אופן לא התכוון לפגוע בה;
ההבדל בין מצב נפשי של פזיזות, אדישות וחוסר אכפתיות לבין מצב נפשי של כוונה, הוא מהותי מאוד ובו טמון ליבה של המחלוקת העומדת להכרעה כעת;
בהתאם להוראת ס' 42א' לפקודת הראיות [נ"ח], תשל"א-1971 הממצאים העובדתיים והמסקנות של פסק הדין המרשיע קבילים כראיה לכאורה בתביעה דנן מאחר שהנתבע הוא הנאשם במשפט הפלילי. ההלכה הפסוקה קבעה כי הוראת הסעיף חלה אך ורק על אותם חלקים בפסק הדין עליהם מבוססת ההרשעה ולא לחלקים המתיחסים לזיכוי מעבירת חבלה בכוונה מחמירה. משלא הוגשה בקשה למתן היתר להבאות לסתור- הרי שהחלקים המחייבים את הצדדים דנן מתוך פסק הדין המרשיע הם בעבירות הגניבה, החבלה החמורה והפקרה בלבד;
כל העדים לאירוע, למעט הנתבע, חזרו על תיאורם בכל ההזדמנויות לרבות בפני מותב זה במסגרת הדיון בבקשה לתשלום תכוף, בישיבת יום 29.5.11 ובמסגרת התיק הפלילי;
בית המשפט המחוזי קבע בס' 39 לפסה"ד, כי לא היתה לנתבע כל כוונה לפגוע בתובעת תוך שהוא קובע כי הנתבע ידע או היה צריך לדעת כי התובעת עלולה להיפגע אך גילה אדישות וחוסר אכפתיות לאפשרות זו;
הנתבע זוכה מעבירת חבלה בכוונה מחמירה, שהיא עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה של ממש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע שהיתה לנתבע כוונה לפגוע בתובעת או כוונה לכך שהיא תפגע;
לאור האמור לעיל אין בפסק הדין המרשיע כל יסוד לטענת הנתבעת לפיה פגיעתה של התובעת בתאונה נגרמה בכוונה תחילה ואין לטענה זו כל סימוכין בחומר הראיות שהובא ובוודאי שלא בפסק הדין המרשיע;
התובעת והנתבע העידו חד משמעית כי האחרון התעלם ממנה לחלוטין, לא דיבר עימה, לא צעק עליה, לא דחף אותה, לא ניסה לנער אותה מעליו או מעל רכבו ולא עשה שום פעולה פיזית אחרת לגבי התובעת, אלא פשוט המשיך בנסיעה;
עדויות אלו הובאו הן בפני בית משפט זה והן בתיק הפלילי;
יסוד הכוונה כפי שנקבע בס' 1 לחוק פורש באופן דווקני וצר מאוד ע"י המחבר כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, המהדורה המעודכנת, וכן ע"י המחבר פרופ' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית. שני המחברים המלומדים סבורים כי "כוונה" לגרימת תאונה משמעותה היא במובן הצר ביותר של המילה – רצון לגרום במכוון לתאונה ולא די בכך שנגרם סיכון לתאונה או כי היתה סבירות שתתרחש;
בתי המשפט אמצו דעה זו בפסיקה רבה של בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט השלום;
לאור כל האמור לעיל יש לקבוע כי לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד ולו באופן קלוש כי מדובר בתאונה מכוונת ועל כן יש לקבל את תביעת התובעת כנגד הנתבעים בעילה עפ"י החוק.


תמצית טענות הנתבעת



אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת:
אף כי הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין אינם מחייבים את התובעת והנתבעת- עדות התובעת בהליך הפלילי לגבי נסיבות אירוע התאונה מחייבות אותה מכוח ההסכמה הדיונית שבין הצדדים ובפרט כאשר התובעת אינה טוענת לעובדות שונות מאלו בהליך זה, אלא חוזרת על אותן עובדות בתביעתה ובעדותה ולא הובאו ראיות אחרות סותרות ושונות מאלו;
לא נסתרו בהליך דנן העובדות שנקבעו בהכרעת הדין אלא להיפך;
ברור לחלוטין כי בנסיבות האירוע וכפי שנקבע בהכרעת הדין ראה הנתבע את התובעת כשלפי עדותה היא צועקת לעברו לפני תחילת הנסיעה ובמהלך כל הנסיעה והוא מנסה למלט עצמו בנסיעה מהמקום תוך התעלמות מוחלטת מהתובעת התלויה על רכבו;
אמנם הנתבע לא הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה אלא בעבירה של חבלה חמורה, אולם בהכרעת הדין נקבע כי אין מקום לקבל את טענתו לפיה לא ידע ולא היה עליו לדעת כי המתלוננת עשויה היתה להיפגע, נוכח הסיכון שנוצר, לפחות בשלב בו הגביר את מהירות הנסיעה;
ס' 1 לחוק מחריג תאונה במתכוון ובנסיבות דנן יש ליישם את ההלכה כפי שנקבע ברע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן ובדיון נוסף 8144/09 יעקב בלבן ואח' נ' קרנית (להלן:"פרשת בלבן") ;
בהחלטה שנתנה ע"י בית משפט נכבד זה בבקשה לתשלום תכוף שהוגשה ע"י התובעת הגיע ביהמ"ש למסקנה אחרת מזו אולם נוכח פסק הדין שניתן בפרשת בלבן לאחר ההחלטה בבקשה לתשלום תכוף- נראה כי יש להרכין ראש ולכבד את הכרעת ופסיקת ביהמ"ש העליון ולקבוע כי פגיעתה של התובעת ארעה ממעשה מכוון של הנהג ומשכך חלה החזקה הממעטת של תאונה מכוונת המוציאה את האירוע מגדר "תאונת דרכים" שבחוק. משכך, דין תביעתה כנגד הנתבעת להידחות, תוך חיובה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד וחיובה להשיב לנתבעת את התשלום התכוף ששולם לה.


תמצית טענות הנתבע



אביא להלן את תמצית טענות הנתבע:
הנתבע לא ידע כי התובעת תלויה על רכבו ולו היה יודע זאת היה עוצר את הרכב ומגיש לה עזרה;
מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהנתבע אכן לא הבחין בתובעת;
ב"כ הנתבעת ויתר על חקירתו הנגדית של הנתבע;
התובעת אשרה בעדותה בישיבת יום 29.5.11 שאינה יודעת האם הנתבע הבחין בה אם לאו;
הנסיבות המתוארות ע"י התובעת אינן אפשריות;
עסקינן בהסתכנות מרצון וזאת היה ויקבע כי התאונה אינה "תאונת דרכים" ועל כן דין התביעה להידחות גם בעילה עפ"י הפקודה.


הכרעה



עד לפני כשנתיים ימים, לא נקבעה הלכה פסוקה ברורה בחלק מהנסיבות בעטיין יכול ויש מקום לקבוע כי תאונה שארעה מוחרגת מתחולת החוק. בהחלטתי בבקשה לתשלום תכוף שנתנה ביום 24.12.07 בת.א. (ת"א) 58007/07 נדונה בקשתה לתשלום תכוף של התובעת דנן. לאחר שסקרתי וניתחתי את הפסיקה נכון לאותו מועד, מצאתי כי התאונה אינה "תאונה במתכוון" ועל כן חייבתי את הנתבעת לשלם לתובעת תשלום תכוף.

הנתבעת הגישה ערעור על ההחלטה והצדדים הגיעו להסדר לפיו בוטלו כל הקביעות בהחלטתי מבלי שהתובעת נדרשה להשיב את התשלום התכוף ששולם לה ע"י הנתבעת.



כפי שיפורט להלן, בית המשפט העליון נדרש בשנתיים האחרונות לסוגיה שבנדון ומסקנתי, כפי שתפורט בהמשך, הינה כי התאונה הינה "תאונה במתכוון" וכי על כן דין התביעה בעילה עפ"י החוק.

ברע"א 1117/09 קרנית נ' בלבן (21.9.09) נקבע כדלקמן:
6". תיאור ההתרחשות במקרה שלפנינו, כפי שהוא עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ. עובדות אלה הוכחו לפני בית המשפט קמא באמצעות ראיות מתאימות ונראה כי אין לגביהן מחלוקת. המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות.

המשיבים טוענים כי מאחר שהגנב לא נתפס, וגרסתו לא נשמעה, אין כל אפשרות לדעת מה היו כוונותיו. אין בידינו לקבל טענה זו. התנהגותו של הגנב במקרה זה מלמדת באופן ברור על כוונותיו. אמנם, לא ניתן לשלול בוודאות גמורה תרחישים אחרים – כגון שהגנב אינו מודע לסיכון שבנפילה מרכב נוסע או שלא ראה את המשיב 1 נתלה על הרכב, אולם אלה תרחישים בלתי סבירים, ואף דחוקים. הנטל המוטל על המבקשת הוא להוכיח את כוונת הגנב לפי מאזן ההסתברויות, ובכך היא עמדה.

7.כעת יש לעבור לבחינת השאלה השנייה: האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"? "המעשה", בענייננו, הוא הנסיעה הפרועה בזיגזגים. צורת נסיעה זו היא שגרמה לנפילתו של המשיב 1 ולנזק שנגרם לו. אמנם גם גניבת הרכב היא מעשה מכוון, אולם הנהיגה הפרועה אינה "השפעה" של גניבת הרכב. צורת הנסיעה היא אקט רצוני של הגנב, אשר גרם במישרין לפגיעה במשיב 1. העובדה שמעשה הנסיעה הוא טפל למעשה הגניבה, כאמור, אינה מעלה ואינה מורידה.
אשר על כן, הערעור מתקבל..."(ס' 6-7 לפסה"ד).



להלן המסקנות נשוא פרשת בלבן:
הגנב נהג ברכב בעת שהמשיב תלוי על הרכב מבחוץ;
הגנב נהג ברכב תוך שהינו מטלטלו;
הגנב נהג בפראות;
המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם המלטות עם הרכב, אך הגנב רצה לפגוע במשיב, ולו כאמצעי לקידום ההמלטות;
לא נשמעה גרסת הגנב שכן לא נתפס;
למרות זאת, התנהגות הגנב מלמדת באופן ברור על כוונותיו;
תאונה הינה תאונה במתכוון "...רק כאשר ישנו רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי- מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים שבהם פגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור";
על קרנית להוכיח את כוונת הגנב לפי מאזן ההסתברויות ובכך היא עמדה;
הנסיעה הפרועה בזיגזגים היא זו שגרמה לנפילת המשיב;




ברע"א 10907/08 עזבון המנוח רשיד סאמי נ' קרנית (19.10.09) נקבע כדלקמן:

"קיומה של כוונה לפגוע במנוח עולה בבירור מתוך עובדות המקרה, כפי שהן נקבעו על-ידי בית המשפט קמא. המשיב 2 הבחין במנוח כשהוא תלוי על הרכב ובחר שלא לעצור את הרכב. המשיב 2 אף ציין בעדותו כי הוא ראה את המנוח תלוי על הרכב, והמשיך לנסוע כיוון שהתבייש להיראות במחיצת המנוח. מאוחר יותר ציין המשיב 2 בעדותו כי כאשר נתלה המנוח על רכבו, הוא חשב "על לברוח מן המקום". בכך יש כדי לבסס כוונה לפגוע במנוח. לא ניתן להפריד בין רצונו של המשיב 2 לברוח מן המקום תוך ניעורו של המנוח מן הרכב בו נתלה לבין רצונו להפיל את המנוח, ובוודאי שלא ניתן להפריד בין רצונו להפיל את המנוח לבין כוונתו לפגוע בו. אמנם, ייתכן כי המשיב 2 רצה להפיל את המנוח – ובכך לפגוע בו – רק כאמצעי לשם קידום בריחתו מן המקום. אולם בכך אין ולא כלום. לאחרונה התייחס בית משפט זה לחזקה הממעטת בנסיבות דומות וקבע כי "הכוונה הנדרשת יכולה להיות גם משנית למטרה עיקרית אחרת", שכן אין כל חשיבות לשאלה מהו המניע העומד מאחורי הרצון לפגוע באחר (רע"א 1117/09 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (טרם פורסם, , 21.9.2009)).

5. ומכאן – לטענת המבקשים כי נפלה טעות קשה בקביעת הממצאים העובדתיים בעניינם. הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא – כמו גם המסקנות שהסיק מהם – מבוססים היטב בחומר הראיות. עולה מהן כי האירוע נמשך "מספר שניות". משך זמן זה, קצר ככל שיהיה, יש בו כדי לאפשר לאדם להאט את מהירות נסיעתו, אף אם לא יצליח לבלום עד לעצירה מלאה. המשיב 2 לא עשה כל ניסיון כאמור, ויש בכך כדי להעיד על כוונתו.

גם בטענתם של המבקשים כי לא מתקיימים כל יסודות החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לא מצאתי ממש. כפי שטענה המשיבה 1, נסיעתו (תוך האצה) של המשיב 2, בעוד המנוח תלוי מחוץ לרכב, גרמה לפגיעה במנוח באופן ישיר, ולא בדרך של השפעתה על השימוש ברכב.
התוצאה היא שהבקשה נדחית."




להלן המסקנות נשוא פרשת רשיד:
גם אם נפלה שגגה בקביעת הממצאים העובדתיים ע"י בית משפט השלום אין מקום לסטות מהמסקנה כי התאונה הינה "תאונה במתכוון";
גם אם היה מקום לקבוע, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, כי המנוח נפל מהרכב כעבור "מספר שניות", משך זמן זה, קצר ככל שיהיה, יש בו כדי לאפשר לאדם להאט את מהירות נסיעתו, אף אם לא יצליח לבלום עד לעצירה מלאה, הנהג לא עשה כל ניסיון כאמור, ויש בכך כדי להעיד על כוונתו;
נסיעה תוך האצה גרמה באופן ישיר לפגיעה במנוח.




ברע"א 6284/10 קרנית נ' רבקה אליצור (27.12.10) נקבע כדלקמן:

"אין חולק כי המשיבה לא ניסתה לעצור את גנב הרכב וממילא היא לא נתלתה על חזית הרכב מרצונה ולשם מטרה זו. ואולם, לכוונתה של המשיבה אין כל נפקות לצורך בחינת תחולתה של החזקה. בסיטואציה שנוצרה, נסע גנב הרכב כמה עשרות מטרים, כשהמשיבה שרועה על מכסה המנוע, תוך שניתן להניח – וכך גם קבעו הערכאות הקודמות – כי הבחין במשיבה. אין להתעלם גם מכך שגנב הרכב הוא שכיוון את המשיבה אל עבר חזית הרכב, לבדוק תקלה שארעה שם כביכול. נוכח האמור, לא בכדי טענה המבקשת: "מה לי נסיעה פראית בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב ומה לי נסיעה... לאורך עשרות מטרים כשאדם שרוע ונאחז בציפורניו במכסה המנוע – זו גם זו כוונתן אחת היא 'להיפטר' מאותו אדם הנאחז ברכב, על מנת שלא יפריע להשלמת מעשה הגניבה". אכן, בדומה למקרים שנדונו בפרשות בלבן ורשיד, אף בפרשה זו,  קיומה של כוונה מצד הגנב לגרום נזק גופני למשיבה, היא מסקנה ברורה ומסתברת ממעשיו.
אשר על כן, הערעור מתקבל"..." (עמ' 4 לפסה"ד).



להלן המסקנות נשוא פרשת אליצור:
גנב הרכב הוא שכיוון את המשיבה אל עבר חזית הרכב, לבדוק תקלה שארעה שם כביכול;
אין מקום לאבחנה בין נהג הנוסע בזיגזג כשאדם תלוי על חלון הרכב לבין נסיעה של כמה עשרות מ' כשאדם נאחז בציפורניו במכסה המנוע;
הגנב לא נהג בזיגזג;
הנהג נהג ברכב כמה עשרות מטרים כשהמשיבה שרועה על מכסה המנוע עד לנפילתה מהרכב;




לאור ההלכה שנקבעה ע"י בית המשפט העליון אבחן להלן את העובדות נשוא התיק שבפנינו:
הנתבע נכנס לרכבו, בניסיון להימלט מהמקום ביחד עם הטובין שגנב. בטרם החל בנסיעה לאחרו פנתה אליו התובעת ובקשה שישיב לה את התיק. בו זמנית פתחה התובעת את דלתו השמאלית של הרכב. הנתבע החל לנסוע לאחור, תוך שהתובעת אוחזת בהגה בידה הימנית ובידה השמאלית נתלת על הדלת. כדברי התובעת, "אני מאמינה שאין מצב שהוא לא רואה אותי". (עמוד 15 לפרוטוקול ישיבת יום 29.5.11);
לאחר שהנתבע סיים את הנסיעה לאחור על מנת לרדת מהמדרכה, עצר את הרכב לצורך החלפת הילוך מרוורס לנסיעה קדימה, ומייד החל בנסיעה קדימה. בנקודת זמן זו התובעת החלה לצעוק;
במהלך הנסיעה קדימה, ידה השמאלית של התובעת נותרה שעונה על הדלת הפתוחה, כשבתחילה אחזה ידה הימנית בהגה. משהיד נשמטה מההגה, אחזה התובעת בקורה העליונה של הרכב, תוך ניסיון כושל להעלות את רגליה, שנגררו על הכביש, אל תוך מפתן הרכב;
במהלך הנסיעה קדימה, למרחק של עשרות בודדות של מטרים, צעקה התובעת לנתבע "הרגליים שלי", אולם "הוא המשיך לנסוע כאילו שאני לא נמצאת" (עמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 29.5.11).




המסקנות המתבקשות הינן כדלקמן:
הנתבע היה מודע לכל אורך הדרך כי התובעת תלויה על הרכב;
הנתבע ביקש להימלט מהמקום;
הנתבע לא נסע בזיגזג;
הנתבע נסע במהירות והאיץ מהירות הרכב;
הנתבע היה מודע לאפשרות הממשית כי התובעת תיפול מהרכב;
הנתבע היה מודע לאפשרות הממשית כי התובעת תפגע מעצם הנפילה וכי אף יכול ותפגע מהרכב;
הנתבע יכול היה לעצור את הרכב ולא להמשיך בנסיעה לאחר שסיים את נסיעתו לאחור, שעה שהתובעת אינה מרפה מאחיזתה ברכב;
בנקודת זמן זו היה על הנתבע להחליט האם להמשיך בנסיעה תוך סיכון התובעת "המתעקשת" שלא להרפות מהרכב- או "להיכנע" ולחדול מניסיונו להימלט מהמקום;
הנתבע בחר בחלופה הראשונה;




לאור האמור לעיל, אף כי הנתבע לא נהג ברכב בזיגזג, ויתכן אף שלא נהג בפראות- אין ספק כי היה מודע היטב הן לקיומה של התובעת והן לסיכון הממשי והבלתי נמנע כי תפגע כתוצאה מהמשך הנסיעה. משכך, אין מנוס מהקביעה כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.


סוף דבר



אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית בהעדר עילה. אין מקום לחיוב התובעת להשיב לנתבעת את התשלום התכוף ששולם, הן מהטעם כי עומדת לאחרונה זכות להשבת התשלום מקרנית והן בשל ההסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת הערעור.




איני עושה צו להוצאות לחובת התובעת, בין היתר, נוכח העובדה כי הנתבע לא הודה שהתאונה ארעה במתכוון ומשכך נאלצה התובעת לנהל תביעתה כנגד הנתבעת עד תום. בנסיבות אלו הנני מחייב את הנתבע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.









לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. המבחן הייעודי

  2. החזקה המרבה

  3. כאב וסבל מלא

  4. תאונות דרכים קלות

  5. תאונת דרכים עצמאי

  6. מהי תאונת דרכים ?

  7. מחפרון תאונת דרכים

  8. הסעת נוסעים בתשלום

  9. תאונת דרכים בכוונה

  10. תאונת דרכים ללא מגע

  11. תאונת דרכים מכוונת

  12. תאונת דרכים של מורה

  13. תאונת דרכים במתכוון

  14. 20% נכות תאונת דרכים

  15. תאונת דרכים 20% נכות

  16. סעיף 6 ב לחוק הפלת''ד

  17. תאונות דרכים פגע וברח

  18. תאונת דרכים עולה חדשה

  19. 23% נכות בתאונת דרכים

  20. צליעה עקב תאונת דרכים

  21. תאונת דרכים 37% נכות

  22. תאונת דרכים טרנספורטר

  23. תאונת דרכים ילד בן 13

  24. טריקת דלת תאונת דרכים

  25. פגיעה ברכב בפניית פרסה

  26. טיפול דרך תאונת דרכים

  27. פגיעת ראש בתאונת דרכים

  28. פגיעה ברכב לימוד נהיגה

  29. תאונת דרכים בגלל צפירה

  30. התאמת דיור תאונת דרכים

  31. תאונת דרכים פגיעה בטחול

  32. איבוד הכרה בתאונת דרכים

  33. החלפת גלגל תאונת דרכים

  34. פגיעה בירך בתאונת דרכים

  35. התחזות נפגע תאונת דרכים

  36. טעינה ופריקה תאונת דרכים

  37. התעלפות לאחר תאונת דרכים

  38. שוד דרכים - תאונת דרכים

  39. תאונת דרכים פגיעה בפנים

  40. תאונת דרכים קלה של ילדים

  41. הוכחת גרסה לתאונת דרכים

  42. פגיעה מוחית בתאונת דרכים

  43. פריקה וטעינה תאונת דרכים

  44. תאונת דרכים בכניסה לקיבוץ

  45. ביטוח סחר רכב תאונת דרכים

  46. תאונת דרכים לא תושב ישראל

  47. תאונת דרכים בשירות לאומי

  48. פציעה קשה ביד בתאונת דרכים

  49. תובע סדרתי על תאונות דרכים

  50. קומה (תרדמת) - תאונת דרכים

  51. תאונת דרכים נוסע מחוץ לרכב

  52. העמסת רכב על גרר תאונת דרכים

  53. חתכים בפנים עקב תאונת דרכים

  54. ביטוח תאונת דרכים גורר נגרר

  55. תאונת דרכים בגלל סטיה שמאלה

  56. פגיעה קלה מאוד בתאונת דרכים

  57. בעיות נפשיות עקב תאונת דרכים

  58. ירידה בהכנסה עקב תאונת דרכים

  59. תאונת דרכים עולה חדשה מרוסיה

  60. תאונת דרכים לאחר שחרור מהצבא

  61. תאונת דרכים קטין פחדים חרדות

  62. קרע בעורק הטחול בתאונת דרכים

  63. פגיעה נפשית עקב תאונת דרכים

  64. זיהוי הרכב הפוגע בתאונת דרכים

  65. פגיעה ברקמת המוח בתאונת דרכים

  66. תאונת דרכים דיסקופטיה ניוונית

  67. תאונת דרכים בגלל מחסום משטרתי

  68. חובת הקטנת הנזק בתאונות דרכים

  69. תאונת דרכים בזמן תיקון טרקטור

  70. תאונת דרכים צליפת שוט 3% נכות

  71. שימוש במשאבת בטון תאונת דרכים

  72. פגיעה בפרק הירך בתאונת דרכים

  73. שיתוק בגפיים בגין תאונת דרכים

  74. קשר בין כאבי ראש לתאונת דרכים

  75. קרעים בכבד ובטחול בתאונת דרכים

  76. תאונת דרכים בכניסה למעלה אדומים

  77. נכות אורטופדית 25% בתאונת דרכים

  78. חייל בשירות סדיר - תאונת דרכים

  79. אי הרגשת כאבים אחרי תאונת דרכים

  80. נכות תפקודית בעקבות תאונת דרכים

  81. קשיים בהליכה בעקבות תאונת דרכים

  82. תאונת דרכים בין שני רכבים פרטיים

  83. הכרעה בסוגיית החבות בתאונת דרכים

  84. פגיעה בפנים של ילדה בתאונת דרכים

  85. לקיחת רכב ללא רשות - תאונת דרכים

  86. הנשמה מלאכותית בעקבות תאונת דרכים

  87. סתירות בגרסה של התובע בתאונת דרכים

  88. תאונת דרכים לאחר פניית פרסה ברמזור

  89. פיצוי 25% בתאונת דרכים בדרך לעבודה

  90. תאונת דרכים בנתיב האמצעי מתוך שלושה

  91. תאונת דרכים בגלל התעטשות בזמן נהיגה

  92. תאונת דרכים של נהג שנהג ברכב של אביו

  93. אי קבלת טיפול רפואי לאחר תאונת דרכים

  94. זריקת חפץ על רכב - האם תאונת דרכים ?

  95. פחד מחושך אצל ילדים לאחר תאונת דרכים

  96. הפסד זכויות סוציאליות עקב תאונת דרכים

  97. הגבלה קשה בתנועות הגב עקב תאונת דרכים

  98. ערעור על דחיית תביעה בגין תאונת דרכים

  99. הפרעת דחק פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים

  100. תאונת דרכים: רכב נסע החליק והתנגש בקיר

  101. נטל השיכנוע בעניין התרחשות תאונת דרכים

  102. תאונת דרכים למי שאינו אזרח ותושב ישראל

  103. סטיה בדרך במקובלת לעבודה - תאונת דרכים

  104. ערעור על גובה הפיצוי לנפגעת תאונת דרכים

  105. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתאונת דרכים ?

  106. פגיעה בתאונת דרכים בעת נהיגה בדרך לעבודה

  107. האם חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק הפלת"ד ?

  108. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת RSD

  109. ערעור על פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים

  110. תאונת דרכים ללא נכות - טיפולי פיזיותרפיה

  111. פגיעה במהלך סיוע לנפגעים לאחר תאונת דרכים

  112. פיצויים לנפגע בתאונת דרכים עם מספר כלי רכב

  113. ערעור לעליון על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  114. פגיעה ביד ימין במהלך תאונת דרכים בעת חופשה

  115. תאונת דרכים 3% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות

  116. עובד שנפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד

  117. תאונת דרכים כדי ירידה מהרכב לצורך המשך נסיעה

  118. ערעור על דחיית תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים

  119. תאונת דרכים ביציאה מחניון על מנת להשתלב ימינה

  120. גרסה ראשונית להתרחשות תאונת דרכים במסמכים הרפואיים

  121. תאונת דרכים בת"א בתוך המתחם הכניסה לשדה התעופה דוב

  122. פסקי דין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת crps

  123. תחולה טריטוריאלית - חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  124. האם נפגע תאונת דרכים חייב למצות את הליכי קביעת נכותו ?

  125. תאונת דרכים בדרך איילון לכיוון צפון מתחת לגשר וולפסון

  126. נפגע בתאונת דרכים כאשר נפל מטנדר בזמן עבודתו (בחקלאות)

  127. מורה עתרה לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  128. תאונת דרכים בנסיעה לאחור באופן מפתיע - פגיעה קשה בגב תחתון

  129. תאונת דרכים: "contution" ("חבלה") במותן, בירך ימין ובגב תחתון

  130. צורת נזקים עקב תאונת דרכים המותירה סימני שאלה על הוכחת התביעה

  131. תאונת דרכים - החזר 80% מסך הגמלאות והתשלומים ששילם ביטוח לאומי

  132. ארבע תביעות בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב שונים אשר היו מעורבים בתאונת דרכים

  133. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון