תביעה של לקוח נגד בנק לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של לקוח נגד בנק לאומי:

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן על ידי כב' השופטת אושרי פרוסט פרנקל בת.א 959409/07 ביום 17.6.09, בו נדחתה תביעת המערער להשיב לו סך של 657,460 ₪, אשר לטענתו, נגבה ממנו שלא כדין מהמשיב.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. בשנת 1997 לערך, נטל המערער מן המשיב (להלן: "הבנק"), שתי הלוואות גישור המתחדשות מידי שנה בשנה, בסך כולל של 321,800 פרנקים שוויצריים (פר"ש) "בגרייס", קרי, הלוואות בהן בתקופת הגרייס פטור המערער מהחזר הקרן ונדרש לפרוע את הריבית בגינם בלבד.

2. בשנת 1999, בהתקרב מועד פירעון ההלוואות, ביקש המערער לחדשן תוך הצמדתן לפר"ש ופריסתן ל-10 שנים. הנהלת המרחב של הבנק התנתה את העמדת ההלוואות ל-10 שנים בעריכת ביטוח שער, כדי להגן על הבנק מפני פיחות.
התובע סירב לתנאי זה, שכן לטענתו, בהתאם לסיכום שהגיע אליו עם מנהל הסניף בעבר, קבלת האשראי לא הותנתה, בשום עת, בעריכת ביטוח שער, מה גם שלטעמו, הבטוחות שהעמיד לבנק היו מספיקות.
3. ביום 4.10.99 הלוואות הגריס נפדו מחשבונות המערער, מבלי שהומרו לשקלים, ונשאו ריבית חריגה.

4. ביום 20.10.99 התקיימה פגישה בין המערער ובין מר פינקלשטיין מהנהלת המחוז של הבנק, בסיומה הוחלט כי יתרת החובה של המערער תסולק באמצעות שתי הלוואות צמודות פר"ש לתקופה של 10 שנים, אשר תוחזרנה בתשלומים חודשיים שווים החל מיום 20.11.1999, לצורך כך המערער חתם על צמד מסמכים שכותרתם "בקשה לביצוע עסקה עתידית בשקלים" ו- "תנאי ניהול עסקאות עתידיות בשקלים".
בהמשך לחתימת המערער דלעיל, נרקמה בין הבנק ובין המערער, עסקה עתידית בשקלים המכונה "צילנדר", בה למעשה רכש המערער אופציות Callו- Put , ביחס לשער הפר"ש, אשר מועד פקיעתן נקבע ליום 19.10.00.
שער הפר"ש ביחס לאופציית ה-call נקבע ל- 3.25, ושער הפר"ש ביחס לאופציית
משמעות האמור, כי אם ביום הפקיעה שער הפר"ש היה עולה על 3.25 הבנק היה משלם למערער את שיעור העלייה הנובע מהפרשי השער ביחס לכל סכום ההלוואה, ולעומת זאת אם שער הפר"ש היה יורד מתחת ל- 3.1625, המערער היה משלם לבנק את שיעור הירידה הנובע מהפרשי השער כאמור.

5. ביום 24.7.00 פנה המערער לבנק במכתב, בו גולל את חששותיו בכל הקשור לעסקה העתידית. משלא נענתה פנייתו, שלח המערער ביום 2.10.00 מכתב נוסף ללשכת פניות הציבור אשר נענה ע"י הבנק ביום 12.10.00 בשלילה, כאשר כל טענותיו נדחו.

6. ביום 19.10.00 (יום הפקיעה), מומשה אופציית ה- Put בהתאם לתנאי "הצילנדר", וחשבון המערער חויב בסכום של 284,691 ₪.


7. על חיוב זה המערער השיג, והגיש בהתאם תובענה כספית על סך 657,460 ₪ לבית משפט קמא, בה טען, בין היתר, כי התנית מתן הלוואות ל-10 שנים בעריכתה של עסקה עתידית, מהווה התנית שירות בשירות שלא כדין, ועל כן מקנה לו זכות להטבת נזקיו מהמשיב.

8. בית משפט קמא, דחה את תביעת המערער, בקובעו, כי זו התיישנה, וכי גם לגופו של עניין, חיובו של המשיב בעריכת עסקה עתידית ביחס לשער הפר"ש היה סביר בנסיבות העניין, שימש למעשה "ביטוח שער", ועל כן אינו מהווה התנית שירות בשירות, כטענת המערער.

עוד נקבע, כי המערער עמד על כך שההלוואות תינתנה לו בפרנקים שוויצרים, ודחה אלטרנטיבות נוספות שהוצעו לו על ידי הבנק, בהן יכול היה לקבל את ההלוואות ללא עריכת ביטוח שער. בשל כך שוכנע בית המשפט כי: "אין מדובר בלחץ של הבנק, אלא בהלוואה תמורת בטחונות"

לבסוף ציין בית משפט קמא, כי המערער הוא איש עסקים ותיק, המעורה היטב בשוק העסקים והכספים, ועל כן, גם אם כטענתו, לא הבין את ההסברים שניתנו לו על ידי נציגי הבנק ביחס למהות העסקה העתידית, שומה היה עליו לפנות לייעוץ חיצוני.
זאת ועוד, מתוך עדותו של המערער, הסיק בית משפט קמא, כי הוא הבין על מה הוא חותם, בדק את הכתוב, קיבל הסברים מפקידי הבנק, ועל כן לא ניתן לטעון כי לא הבין את העסקה עליה חתם.
טענות הצדדים בערעור

9. לטענת המערער, הבנק התנה את מתן ההלוואה בעריכת "צילנדר" ובכך הפר את סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות").
לטענתו, מכח הסעיף בנק או תאגיד בנקאי אינו יכול להתנות מתן שירות בקנית שירות אחר, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירותים, אשר אינו מתקיים בענייננו.
לשיטת המערער, אין הגיון כלכלי בהתניית ההלוואה ב"צילנדר", שכן "הצילינדר" משפיע אך ורק במועד פקיעתו, להבדיל ממשך כל תקופת ההלוואה, ועל כן אין כל קשר, ובודאי לא קשר עסקי סביר בינו ובין ההלוואה.
לטעמו, "הצילנדר" הינו בחזקת הימור "ערום" על שער ההמרה של הפר"ש במועד פקיעתו ותו לא.

זאת ועוד, המערער טוען, כי התנית שירות בשירות אחר, גם אם נעוץ בה היגיון כלכלי, צריכה להיעשות רק אם יש הכרח לכך.
בנסיבות דנן, בהן המחה המערער הכנסה קבועה של דמי שכירות חודשיים, על סך של 50,000 ₪ בחודש, כאשר החזר ההלוואה עמד על כ- 7000 ₪ בחודש, התנאת ההלוואה בצילנדר, היוותה הכבדה מיותרת על המערער, ועל כן גם אינה חוקית.
עוד מציין המערער כי התנהלותו אל מול הבנק, אשר הגדיל את מסגרת האשראי שלו בסך 1.5 מליון ₪, טרם מתן ההלוואה, ועל בסיס הבטוחות שהיו קיימות באותו המועד בלבד, מוכיחה את טענתו, לפיה לבנק היו מספיק בטוחות בעת לקיחת ההלוואה, ולא היה למעשה צורך אמיתי ב"צילנדר".

המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן לו הסבר מתאים בקשר למהות העסקה העתידית, ולסיכון הכרוך בה, וכי נציגו של הבנק, מר פינקלשטין, ניצל את בורותו והסתיר ממנו פרטים מהותיים לגבי מהות העסקה, השלכותיה ועלותה.
בהקשר זה ציין המערער כי לא היה מודע לכך שהסיכון שלקח על עצמו, "בכתיבת אופצית ה- "Put שהיתה למעשה חלק מ"הצילנדר", היה סיכון ניכר לנוכח העובדה שלכותב האופציות הסיכוי לרווח מוגבל לפרמיה שקיבל מהרוכש, והסיכון מוגבל רק במחיר 0 של נכס הבסיס, ולראיה הוא גם לא הוחתם על טופס מתאים, המזהיר מפני סיכון כזה.

עוד טוען המערער, כי על אף שהבנק שימש למעשה צד לעסקה ("ברוקארג') ועל כן הוא בעל עניין בה, מידע זה לא נמסר לו, והוא גם לא הוחתם על מסמך מתאים בקשר לכך.

לבסוף טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי התביעה התיישנה.
לטענתו, כאשר עסקינן בהתניית שירות בשירות, ההלכה היא כי מרוץ ההתיישנות נדחה עד אשר בטל מעשה הנזיקין - הלחץ שמפעיל הבנק על הלקוח.
במקרה דנן, לטענת המערער, ההתניה הפסולה של הבנק, באה לידי סיום רק במועד פקיעתו של ה"צילנדר", ולכן מירוץ ההתיישנות נדחה בהתאם למועד זה, קרי, ליום 19.10.2000. על כן התביעה אשר הוגשה ביום 17.10.2007, טרם התיישנה במועד הגשתה.
עוד מציין המערער, בהקשר זה, כי שגה בית משפט קמא, בקובעו כי הנזק נשוא התביעה התגבש כבר ביום 24.7.2000, מועד משלוח המכתב מטעמו לבנק, בו הוא משיג על הנזק שנגרם לו, שכן עקב טיבו של "צילנדר", הנזק שהוא גורם מתגבש רק במועד פקיעתו, גם אם היה ידוע קודם לכן.

לאור האמור, עותר המערער לביטול פסק דינה של הערכאה קמא, ומבקש להעניק לו סעד של שיחזור חשבונות באופן שיבטל את השלכות ה"צילנדר", ויעמיד אותו במצב בו היה עומד אלמלא נעשה. לחילופין, עותר המערער לחייב את הבנק בסך של 284,691 ₪ צמוד ליום פקיעת ה"צילנדר" (19.10.2000).

10. לטענת המשיב, התביעה נשוא הערעור דנן, כפי שקבע גם בית משפט קמא, התיישנה.
לטענתו, כאשר עסקינן בעילה של התניית שירות בשירות, הפסיקה הבחינה בין מקרה בו הופעל לחץ חד פעמי על הלקוח בסמוך למועד ביצוע הפעולה הכפויה לכאורה שאז מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הפקדת הכספים בעסקה שנכפתה, ובין מקרה בו הופעל לחץ מתמשך על ידי הבנק, שאז מרוץ ההתיישנות נדחה עד למועד בו פוסק הלחץ.
במקרה דנן, לטענתו, גם אם הופעל לחץ על המערער, הרי שזה הסתיים במועד חתימתו על הטפסים הקשורים למתן ההלוואה ולעסקה העתידית הקשורה בה, קרי, 20.10.99. משכך החל ממועד זה התחיל מרוץ ההתיישנות, ועל כן בדין נקבע כי תביעת המערער התיישנה.
עוד לטענתו, ביום 24.7.11, פנה המערער במכתב לבנק והשיג על נזקיו, ועל כן כבר ממועד זה, לכל הפחות, החל להתגבש הנזק והחל מניין הימים להתיישנות תביעת המערער.

המשיב טוען, כי עסקת ההגנה ("הצילנדר"), הייתה נחוצה בנסיבות העניין נוכח השוני בין מטבע התקבול של המערער, ובין מטבע ההלוואה, ולנוכח הסיכון בחשיפתו של המערער לתנודות ולשינוים בשערי החליפין של המטבעות השונים.
בהקשר זה מפנה המשיב לחוות הדעת מטעמו, שנערכה על ידי פרופ' שמואל אוזנר, בה נקבע כי עסקת ההגנה שהוצעה ללקוח הייתה סבירה, ושימשה כעסקת ביטוח לכל דבר ועניין, כאשר למערער לא נגרם כל נזק בגינה.
לאור האמור,לטעתו, מתקיים קשר סביר בין מתן ההלוואה ובין עסקת ההגנה, ועל כן דין טענות המערער בכל הקשור להתניית שירות בשירות להידחות.

ביחס לנזק הנטען על ידי המערער, טוען המשיב כי סך העלויות ששילם המשיב בגין פקיעת הצילנדר, התקזזו אל מול הירידה בהיקף התחייבויותיו בהלוואות שלקח מהבנק, זולת סך של 81,607 ₪ המהווים פרמיית ביטוח.
המערער שילם למעשה, סך של 284,691 ₪ בעת פקיעתו של ה"צילנדר" (בגין מימוש אופצית ה- (put, אך במקביל ירד היקף התחייבויותיו בסך של 203,082 ₪ (בגין הירידה בשער הפר"ש), כאשר העלות הסופית של המערער בגין עסקת ההגנה הייתה 81,607 ₪, המהווה, כאמור, פרמיית ביטוח.
המשיב מוסיף ומציין כי עלות הפרמיה, בנסיבות העניין הינה עלות סבירה, כפי שגם קבע פרופ' האוזנר בחוות דעתו, שקביעותיה אומצו על ידי בית משפט קמא.

המשיב מוסיף וטוען כי למערער ניתן מלוא המידע טרם ביצוע עסקת ההגנה, עוד טוען הוא, כי בניגוד לטענת המערער כאילו יש לו עניין בעסקה עצמה, בסיכומו של יום הוא אדיש לתוצאותיה.

לאור האמור, ולנוכח העובדה כי למערער לא נגרם נזק, מבקש המשיב מבית המשפט לדחות את הערעור, ולהותיר את פסק דינה של הערכאה קמא על כנו.



דיון


11. לאחר שנדרשתי לטיעוני הצדדים בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון, ובמהלך הדיון, מצאתי כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו דלהלן:

התניית שרות בשירות
12. הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות קובעות איסור על בנק או על תאגיד בנקאי להתנות מתן שירות בשירות אחר, כדלקמן:
"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השרות המבוקש לבין קיום התנאי".

13. בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577 עומד בית המשפט העליון על תכלית הוראת סעיף 7(א) הנ"ל וקובע:
"הרקע להתניית שירות הוא הכוח הכלכלי העדיף המופעל על-ידי הבנק כלפי הלקוח. כוח עדיף זה ביקש המחוקק לנטרל על-ידי הטלת איסור על התניית שירות בשירות (א' וינרוט, ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי [14], בעמ' 12; ע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים [1]). הלחץ המופעל על-ידי הבנק אינו צריך לעלות כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אלא די בלחץ "עדין" בהרבה. כפי שקובע הנשיא ו' זילר בת"א (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ [6]: 'בנסיבות אלה אין מדובר בלחץ ברוטלי או באילוץ פיסי; די בהסבר שההנהלה תראה בעין יפה השקעה בתכניות חיסכון, והדבר יהווה רקע נוח למתן אשראים ולמילוי שאר מישאלות של הנתבע לטובה'".
........
".....מילים אחדות על ההסדר החוקי: ההוראה המבטלת התניית שירות בשירות, מטרתה להגן על הלקוח במסגרת הרעיון הכללי של הגנת הצרכן. להגנה זו מימד פטרנליסטי, בשל ההתערבות ביחסים החוזיים. יצוין, כי הצורך להגן על לקוח מפני כוח כלכלי עדיף הוא בסופו של דבר על תוצאה של כֶּשֶל בשוק החופשי. לו היה השוק משוכלל, הלקוח יכול היה להינצל מלחץ בלתי הוגן על-ידי פנייה לשירותיו של בנק מתחרה. דא עקא, השוק אינו משוכלל ולכן ראה המחוקק צורך להגן על הלקוח. כפי שצוין בכמה פסקי-דין, המעבר מבנק לבנק קשור גם הוא בעלויות עיסקה (Transaction costs). "

עוד נקבע שם כי חייבת להתקיים קורלציה (מתאם) בין השירותים לגביהם נטען כי הותנו זה בזה, וכך נקבע:
"... אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. "

כך גם נקבע כי נטל ההוכחה על הטוען להתניית שירות בשירות כדלקמן:
"מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), שהיא, בדרך-כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה....יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית-המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בעניין זה יצוין, כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר אינו אלא אריח אחד – אם כי מרכזי – מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה".

בע"א 7085/98 סרגיי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נו 493 עמד השופט לוי על הפן הראיתי של התנאי, כאשר הדבר נוגע לכדאיות הכלכלית של העסקה, כדלקמן:
"אלו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות להוכיח טענתו?.... במקרים רבים נוטה בית- המשפט לבחון את הכדאיות הכלכלית שבפתיחת תוכנית החיסכון. ככל שהכדאיות הכלכלית בתוכנית החיסכון גבוהה יותר, כך סביר יותר להניח שלצורך פתיחתה לא נדרשה כפיה או התניה."

המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי על הטוען להתניית שירות בשירות להראות כי לא מתקיים קשר עניני בין השירות שבו חפץ ובין השירות שלכאורה נכפה עליו. את טענתו זו עליו לבסס בממצאים חיצוניים כאשר הכדאיות הכלכלית של העסקה שלכאורה נכפתה משמשת, אחת מבין אלו.

14. במקרה דנן המערער לא הוכיח טענתו בדבר העדר קשר עסקי סביר בין מתן ההלוואות ובין העסקה העתידית ("הצילינדר").
ההלוואות שניתנו למערער ניתנו בפר"ש. הצילינדר שנעשה בא לעשות ביטוח שער במקרה של שינוים בשער הפר"ש מעבר לגידור עליו הוסכם. אין ספק שמדובר בקשר הדוק בין העסקאות.
הצילנדר בו עסקינן הורכב מאופציות Callומאופציות Put אשר מועד פקיעתן נקבע ליום מסוים, כאשר אם יעלה שער הפר"ש מעל לשער שנקבע באופציית ה- Call יקבל המערער את שווי שיעור עלית השער לגבי סכום ההלוואה. לעומת זאת, במידה ושער הפר"ש ירד מתחת לשער שנקבע באופציית ה- Put, יישא המערער בשיעור ירידת השער לגבי סכום ההלוואה.
מכאן שה"צילנדר" מהווה עסקת ביטוח מפני עליית שער הפר"ש שכן גם אם זה יעלה מעל לרף שנקבע באופצית ה-Call, הגידול בהחזר ההלוואות יקוזז כנגד הסכום שיתקבל בגין האופציות.
טענת המערער לפיה עסקת הצילנדר יוצרת, לצד האפשרות למניעת הפסד, גם אפשרות למניעת רווח, הנובעת מכך שהסיכון הנובע מכתיבת אופצית ה-Put אינו מוגבל, אינה גורעת מהמסקנה לפיה ה"צילנדר" מהווה בנסיבות העניין עסקת ביטוח.
אומנם, "הצילנדר" מגביל את אפשרות המערער להרוויח מירידת שער הפר"ש, אך מניעת הרווח מתאזנת אל מול ההגנה הניתנת לו, באמצעות הצילנדר, מעליית שער.
למעשה, הצילנדר מגביל הן את הרווח והן את ההפסד שעשויים להיגרם למערער מעליה או ירידה של שער הפר"ש החורגת מעבר לטווחים של השער שהוגדרו באופציות ה- Call וה-Put גם יחד.
מבחינה זו משמש הצילנדר כאמצעי לגידור סיכונים המבטיח כי שיעור הפר"ש עבור המערער לא יעלה ולא ירד מעל או מתחת לערך מסוים שנקבע באופציות.
עסקינן אם כן, בפוזיציה כלכלית הקשורה במישרין להלוואות שניתנו למערער ומקימת קשר עסקי סביר להן, מה גם שכפי שטען הבנק ההלוואות ניתנו למערער בפר"ש ומטבע התקבול של ההלוואה היה בשקלים.

עוד יש לציין בהקשר זה כי בית משפט קמא אימץ את חוות דעתו של המשיב על פני חוות הדעת מטעמו של המערער, באשר למהות עסקת "הצילנדר", וקבע כך:
"בהתאם להסברו של פרופ' האוזנר, הצילינדר היא עסקת ביטוח במהותה שמקזזת באופן משמעותי הפסדים, אך בד בבד גם מקזזת, רווחים אפשריים, כך שהיא מצמצמת את הסיכון – מונעת לא רק אפשרות להפסדים, אלא גם את הסיכוי לרווח.
פרופ' האוזנר גם קבע כי תנאי העסקה היו סבירים הן מבחינת מחיר האופציות, כיוון שלא רק שלא נגרמה לתובע עלות נוספת אלא שנחסכו ממנו 3,299 ₪, והן מבחינת המטרה שלשמה נעשתה העסקה וביטוח השער היה חיוני, בשל אי הוודאות לגבי גובה ההתחייבות המושפעת מהתנודתיות החדה בשער הפר"ש מאז 1995 ועד לביצוע העסקה.
עוד קבע האוזנר כי לא נגרם לתובע נזק וביטוח נגד סיכונים, אינו מהווה נזק, כל עוד עלות הביטוח סבירה מול השירות שניתן" ....

"בין שתי חוות הדעת יש לקבל את זו של פרופ' האוזנר..."

על בסיס המסקנות שנקבעו בחוות הדעת של פרופ' האוזנר, לפיהן עסקת הצילנדר הייתה מוצדקת בנסיבות העניין, קבע בית משפט קמא כי עסקת "הצילינדר" קיימה קשר עסקי סביר עם ההלוואות, ועל כן לא התקיימה התניית שירות בשירות.

יצויין כי כי הלכה פסוקה היא כי הקביעה איזו חוות הדעת מאמץ ביהמ"ש נתונה, ככלל, לערכאה הדיונית, ששומעת את המומחים ואת שאר העדים, ומתרשמת מהם באופן ישיר, וקובעת ממצאים על בסיס התרשמות זו, וככלל ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים המבוססים על העדפת חוות דעת מומחה אחת על-פני השניה (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, , 10.11.09)). גם מטעם זה אין לקבל את טענת המערער לפיה לא מתקיים קשר עסקי סביר בין ההלוואות לצילינדר.

15. זאת ועוד, גם טענת המערער, לפיה הצילנדר ניתן לשנה אחת בלבד , ולכן אינו משמש למעשה כאמצעי לגידור סיכונים ואינו מקיים קשר עסקי סביר עם ההלוואות, דינה להדחות. בית משפט קמא, קבע כממצא עובדתי כי המערער חויב על ידי הבנק, כתנאי למתן ההלוואות, בעריכת צילנדר כל שנה ושנה במשך חיי ההלוואות שנטל, וכך נקבע:
"אני מקבלת את טענת הבנק כי התובע ידע שעליו לחדש את עסקת ההגנה מידי שנה. העובדה שעסקת ההגנה לא חודשה בפועל, אין בה בכדי ללמד שלא היה בה צורך מלכתחילה.

יתר על כן, קביעתו זו של בית משפט קמא, לפיה היה על המערער לחדש את הצילנדר מידי שנה מהווה קביעה עובדתית אשר אין מקום להתערב בה.
הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים - בוודאי כאשר התרשמותו של בית המשפט מנומקת ומפורטת באופן משכנע, כפי שנעשה במקרה זה. התערבות מסוג זה תעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא
תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה. לא כך הם פני הדברים במקרה זה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט דנציגר ב-רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10):

"... ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת מכיוון שמלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה. יחד עם זאת, קיימים מקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. התערבות זו תעשה במשורה ובפרט במקרים חריגים בהם:

'קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות....'".

[ראה גם: ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס ( 14.05.08); רע"א 1206/09 קרן תורה ועבודה נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל ( 18.01.10)].

מעבר לצורך, אוסיף ואציין כי מקובלת עלי טענת המשיב, לפיה למערער בסיכומו של יום לא הוסב חסרון כיס. לאור מהותו של ה"צילנדר" מרבית התשלום שנדרש המערער לשלם עם פקיעתו, קוזז כנגד הירידה בחיובי ההלוואות שניטלו על ידו מהבנק, כאשר ההפרש שנותר שימש למעשה כפרמיה עבור עסקת הגידור.
ביחס למחיר הפרמיה שעמד על סך של 81,607 ₪, קבע פרופ' האוזנר, כאמור לעיל, כי עסקינן בעלות סבירה בנסיבות העניין, וקביעתו זו מקובלת עלי.
לאור האמור, המערער לא ניזוק הלכה למעשה מ"הצילנדר".
חוסר גמירות דעת לגבי הצילינדר
16. טענת המערער לפיה לא הוסברה לו מהות העסקה על ידי הבנק, וכי למעשה לא היה ער למשמעות חתימתו, דינה להידחות.
המערער, אשר נטל הלוואות צמודות לפר"ש מהבנק, מעשה שאינו טיפוסי להדיוט שאינו מעורה בשוק העסקים והכספים, הוא, כפי שקבע בית משפט קמא, איש עסקים אשר שומה עליו שלא היה חותם על הסכמה לביצוע עסקה עתידית מבלי להבין את השלכותיה. ועל כן בצדק קבע בית משפט קמא:
"אני מקבלת את גרסת הבנק, כי התובע חתם על כל המסמכים, כולל אלה של עסקת ההגנה לאחר שהוסברה לו מהות העסקה, משמעות ההלוואה צמודת הפר"ש, מהות המסמכים עליהם חתם הועמדו בפניו אופציות שונות לקבלת הלוואות והוא בחר בעסקה עליה חתם מתוך הבנה מלאה ומרצונו החופשי."

עוד יש לציין, כי גם במקרה זה עסקינן בקביעות ובממצאים עובדתיים של הערכאה קמא, אשר ככלל אין מקום להתערב בהם, וגם בשל כך דין טענות המערער בסוגיה זו להדחות.

התיישנות
17. לאור קביעתי כי לא התקיימה התנית שירות בשירות, וכי בכל מקרה לא נגרם נזק למערער, הרי שאין לכאורה עוד צורך לדון בטענות הצדדים באשר להתיישנות עילת התביעה.

18. למעלה מן הצורך אציין, כי כפי שקבע בית משפט קמא, התביעה שהגיש המערער התיישנה.

19. כאשר עסקינן בתובענה שעילתה נוגעת להתניית שירות בשירות, מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות הוא ביום שבו פוסק הלחץ הכלכלי, ולא ביום עשיית העסקה.
בפרשת בוני התיכון המוזכרת לעיל, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה, ונקבע כדלקמן:
"עם זאת, באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה: המתקשר, שעליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העיסקה. במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל."

ואולם, מעת שנקבע כי בנסיבות שלפנינו, לא התקיימה התנית שירות בשירות, הרי, שאין מקום לחריג לכלל הרגיל בקשר להתיישנות.
משכך, חל סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח–1958, הקובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
היום בו נולדה התביעה בענייננו הוא יום חתימת הטפסים בבנק, קרי, 20.10.99 ועל כן התובענה שהוגשה רק ביום 17.10.07 התיישנה במועד בו הוגשה.

יתר על כן, גם לו הייתה מתקיימת בעניינו עילה של התניית שירות בשירות, ואפילו אם היה נדחה מועד ההתיישנות, הרי שבנסיבות שלפנינו גם אם הופעל לחץ על המערער, הוא פסק בעת שנחתמו מסמכי ההלוואה, ובכל מקרה החל ממועד זה מתחיל מירוץ ההתיישנות.

סוף דבר

20. לסיכום, ולאור האמור, אני סבורה כי בנסיבות העניין מתקיים קשר עסקי סביר בין ההלוואות שנטל המערער בפר"ש ובין "הצילנדר" שנדרש לקחת על ידי הבנק. המערער שהוא איש עסקים הבין היטב את משמעות העיסקה, ומשכך, דין טענות המערער בכל הקשור להתניית שירות בשירות שלא כדין להידחות.

21. לו נשמעה דעתי, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 25,000 ₪.
22. הפיקדון שהפקיד המערער על פירותיו, יועבר למשיב באמצעות בא כוחו על חשבון ההוצאות הנ"ל.

     
רות לב הר שרון, שופטת      

השופט י' שנלר, אב"ד
אני מסכים, ומצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת לבהר שרון, בקובעה כי במקרה דנן לא פעל המשיב בניגוד לדין בהתנאת שירות בשירות. ממילא אין אנו נדרשים לנושא ההתיישנות ואין אני מוצא צורך להכריע בשאלה זאת, למקרה ומדובר היה בהתנאת שרות בשרות.

     
ישעיהו שנלר, שופטאב"ד      

השופט ד"ר ק' ורדי
אני מסכים ומצטרף לתוצאתה של חברתי כב' השופטת לבהר-שרון ולהערתו של חברי אב"ד השופט שנלר.

     
ד"ר קובי ורדי, שופט      



הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חיובי יתר בבנק

  2. אחזור מסמכים בנק

  3. חוסר כסף בכספת הבנק

  4. חובות הבנק כלפי ערב

  5. תביעה נגד בנק אדנים

  6. מטרותיו של בנק ישראל

  7. מכירת רכב משועבד לבנק

  8. החזר כספים שהבנק קיזז

  9. תביעת סוחר רכב נגד הבנק

  10. תביעה נגד בנק דקסיה ישראל

  11. חובת הבנק לכבד הוראת ביטול

  12. תביעה של לקוח נגד בנק לאומי

  13. חובת הבנק להוציא מכתב כוונות

  14. רשלנות בנק בניהול תיק השקעות

  15. מניעת מימוש קרקע משועבדת לבנק

  16. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחות

  17. קניית דירה משועבדת לבנק ללא ידיעה

  18. תביעה נגד בנק בגין השקעות מסוכנות

  19. דחיית תביעה נגד בנק מחמת התיישנות

  20. אי הבנת הסכם עם הבנק בגלל קשיי שפה

  21. אחריות הבנק על מחדל של ברוקר בחו"ל

  22. תאונת דרכים ביום התשלום על הביטוח לבנק

  23. טענת העדר גילוי מצד הבנק לגבי מצב כספי

  24. קבלת תשלום יתר מהבנק בגלל הפרשי שער הדולר

  25. העברת כספים מחשבון של חסוי - תביעה נגד בנק

  26. ביצוע פעולות ע''י מי שאינו מורשה חתימה בבנק

  27. תביעה כספית נגד הבנק בגין גבייה ביתר של עמלות

  28. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981

  29. אם חרג הבנק מהוראות ההסכם בעניין זכויות המשיכה בחשבון ?

  30. בתביעה כספית של בנק לאומי – סניף עפולה, נגד לקוח ושני ערבים

  31. סגירת חשבון עסקי עקב הרעה במצב הבריאותי על פי עצה מפקיד בנק

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון