תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין בגין העמדה לדין:

1. בפניי תובענה אשר הוגשה על ידי ס.ד. (להלן: "התובע 1" או "סרגיי") ועל ידי נ.ד. (להלן: "התובע 2" או "הקטין") כנגד מדינת ישראל.

העובדות הצריכות לענין

2. בתאריך 23.6.03 הוזעקה מד"א לדירת התובעים עקב פציעתה של א.נ. (להלן: "המנוחה") – רעיית התובע 1 ואמו של הקטין – כתוצאה מירי אקדח.
למרבה הצער, עם הגעת אנשי מד"א לדירה לא נותר להם, אלא לקבוע את מותה של המנוחה, והם אלו אשר הזעיקו את משטרת ישראל לזירת האירוע.
משטרת ישראל החלה בחקירת האירוע ועצרה את התובע 1 כחשוד ברצח המנוחה.

בתאריך 6.7.03 הוגש כנגד התובע 1 כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, על פי סע' 300(א)(2) לחוק העונשין, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק העונשין") וכן הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

בתאריך 3.8.03 קבע בית המשפט (כב' השופטת ד. קרת), כי בממצאים שהוצגו בפניו "יש כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית לעבירה בה מואשם המשיב. עם זאת, נחלשות ראיות אלו במידה משמעותית כתוצאה מחומר חקירה נוסף המוצג בפניי..." ועל כן הורתה על שחרורו של התובע 1 בתנאים שפורטו בהחלטתה.

התובע 1 לא עמד בתנאים האמורים, ומשכך נעצר, ובעקבות ערר שהגיש לבית המשפט העליון, הסכימה פרקליטות המדינה להתנות את שחרורו בערבויות כספיות בלבד, ולאחר שעמד בתנאים אלו, שוחרר ממעצרו, זאת לאחר 65 ימי מעצר.

לאחר ניהול הליכים אלו, שבה הפרקליטות ובחנה פעם נוספת את חומר הראיות בתיק, ובאה לכלל החלטה לשנות את סעיף האישום מרצח להריגה "זאת בהעדר ראייה ישירה לביצוע הירי על ידי הנאשם" (סע' 64 לסיכומי הנתבעת), או אז הועבר התיק ממותב תלתא לדן יחיד.

לאחר שמיעת הראיות בתיק (ע"י כב' השופט א. שֹהם), זוכה התובע 1 ביום 23.2.05 מהעבירות שיוחסו לו, לרבות עבירת ההריגה.

לאחר זיכויו של התובע 1, הוא הגיש בקשה לתשלום פיצויים בהתאם לסע' 80 לחוק העונשין ולאחר דיון בבקשתו הוא זכה בפיצוי בסך 18,106 ש"ח, לאחר, שבית המשפט (כב' השופט א. שֹהם) קבע "לאחר שהפכתי בדבר הגעתי למסקנה ברורה, כי חומר החקירה לא הצביע על אפשרות סבירה של הרשעה צפויה בעבירת הרצח" וכן "ניתן להסיק, כי לא היו בידי התביעה ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוכיח, כי הירי בוצע על ידי המבקש. המסקנה היא, כי לא הייתה אפשרות ממשית להוכיח את היסוד הפיזי שבעבירת הרצח. כמו כן לא היו בידי התביעה ראיות מספיקות להוכחת קיומה של המחשבה הפלילית (כוונת קטילה) הנדרשת להרשעה בעבירת רצח... לסיכום הנני קובע, כי הוכחו בעניינו של המבקש היסודות הדרושים לביסוס הטענה, כי 'לא היה יסוד לאשמה' בעבירת הרצח, וכי לא היה מקום להעמידו לדין באשמה זו".

3. נוכח מעצרו והעמדתו לדין של התובע 1, נולד צורך דחוף במציאת פתרון מגורים לקטין, שהיה כבן 5 שנים במועד פטירתה הטראגית של אמו, ובעצה אחת עם התובע 1 הועבר הקטין לבית סביו – הורי אמו המנוחה.

התובעים טוענים, כי בעת העברת הקטין למשמורת סביו, התעלמו רשויות הרווחה "מהעובדה שבביתה של הסבתא מתגורר בנה, מר רומן גונטמכר, עבריין מורשע ומשתמש כרוני בסמים" (סע' 10 לכתב התביעה המתוקן), וכי "בדיעבד נסתבר, כי מר גונטמכר נהג להתעלל בתובע מס' 2, קטין חסר ישע, באלימות קשה, ובין היתר נהג להכותו, לכבות עליו סיגריות ולצרוך לידו סמים באופן תדיר..." (סע' 11 לכתב התביעה המתוקן).
כתוצאה מההתעללות הנטענת נפגע התובע 2 – הקטין "קשה ביותר... וכי הוסבו לו נזקים נפשיים קשים ביותר, וכי הוא סובל מבעיות התנהגות קשות" (סע' 12 לכתב התביעה).

4. התובע 1 טוען, כי כתוצאה ממעצרו, ניהול המשפט כנגדו, והמסע התקשורתי שנוהל כנגדו ביוזמת המשטרה, הוא "איבד את מקור פרנסתו ואת יכולתו להתפרנס כלל. כמו כן שרוי התובע במצב נפשי קשה ביותר ורק חוסר יכולתו הכלכלית מונע ממנו לקבל טיפול נפשי והגשת חוות דעת רפואית כדין" (סע' 19 לכתב התביעה המתוקן).

5. בהמשך להגשת התובענה הגישו התובעים בקשה למתן פטור מהגשת חוות דעת רפואיות, וכן ביקשו מינוי מומחה מטעם בית המשפט.
בהחלטתי מיום 3.6.08 פטרתי את הקטין מהגשת חוות דעת רפואית, ומיניתי מומחה רפואי בתחום הנפשי לצורך קביעת מצבו הנפשי של הקטין.
באותה החלטה דחיתי את בקשתו של התובע 1 לפוטרו מהגשת חוות דעת רפואית, וממילא לא נעניתי לבקשתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו באשר למצבו הנפשי.

יובהר, כי התובע 1 לא המציא חוות דעת רפואית, וכבר עתה הנני קובעת, כי כל טענותיו המתייחסות לקיומו של נזק נפשי לכאורי כתוצאה מהאירועים נשוא כתב התביעה נדחות בזאת.

6. התובעים תוחמים את "גדר המחלוקת" בסע' 41 לסיכומיהם, כדלקמן:
"א. האם התנהלות המשטרה ובכלל זה ביצוע החקירה, איסוף הראיות, השמדת טביעת האצבע מהאקדח, לרבות "ריצתם" של אנשיה לאמצעי התקשורת הייתה רשלנית.
לצורך בירור שאלה זו יש לבחון אחד לאחד מה היו הראיות בידי רשויות התביעה.

ב. האם החלטת הפרקליטות להגיש כנגד התובע כתב אישום באשמת רצח בכוונה תחילה הייתה סבירה בהתחשב בראיות שהיו בידיהם.
לעניין זה יש לזכור שההלכה דורשת סיכוי סביר להרשעת הנאשם.

ג. האם התנהלות רשויות הרווחה בעניין הקטין... ובכלל זה העברתו למשמורת בבית סבו וסבתו, כאשר בבית שהה בכל אותה העת דודו, שהינו נרקומן מורשע בעבירות סמים ואלימות, לרבות עבירת אונס, הייתה סבירה, וזאת בהתחשב בכך שכלל לא נבדקה חלופה אחרת".

היות והתובעים הגדירו את השאלות שבמחלוקת, ייסוב פסק דין זה סביב שלושת השאלות שפורטו על ידי התובעים. ודוק: מן הראוי להבהיר, כי שתי השאלות הראשונות מתייחסות לרשלנות הלכאורית כלפי התובע 1, ואילו השאלה השלישית מתייחסת לרשלנות הלכאורית כלפי הקטין.

7. הנתבעת דוחה מכל וכל את טענותיהם של התובעים, כמו גם את הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין העובדות נשוא כתב התביעה לבין אותם נזקים לכאוריים.



המעטפת הנורמטיבית

8. סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") מונה שלושה יסודות המרכיבים את עוולת הרשלנות: התרשלות, קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק.

במהלך השנים נהגו בתי המשפט לבחון את יסוד ההתרשלות על פי סע' 35 לפקודת הנזיקין, על פי שני נדבכים: האחד – קיומה של חובת זהירות מושגית בין המזיק לניזוק, והשנייה – קיומה של חובת זהירות קונקרטית בהתייחס להתרשלות הספציפית הנטענת (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (להלן: "פרשת ועקנין")).

בשנים האחרונות מסתמן שינוי מגמה בפסיקתם של בתי המשפט בהתייחס לפרשנותו של סע' 35 לפקודת הנזיקין, באופן שהחלתם של המבחנים הקבועים בו נעשית בצורה שונה, לדעתי – מרחיבה יותר, וזאת בכדי להתמודד עם הקשיים שעלולים להתעורר בהחלתו של מבחן חובת הזהירות הקונקרטית, ובשאלת הפרתו.

בדרך זו מוצגת שאלת ההתרשלות בקווים מרוככים יותר, כאשר הדגש וההתמקדות הינם על נסיבות המקרה הספציפי, ועל שאלות של מדיניות שיפוטית העולים ממנו, כפי שנקבע למשל בע"א 9151/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 67 (להלן: "פרשת לוי"):

"חובת זהירות כללית קיימת תמיד. כך, למשל, כל אדם חייב שלא לסכן חייו של אחר. השאלה המובאת לפני בית המשפט עוסקת תמיד ביחס בין מזיק ספציפי לניזוק ספציפי, בגין פעולה ספציפית וכתוצאה מנזק ספציפי שנגרם לניזוק. בית המשפט אינו דן בחובת זהירות בעלמא, אלא בחובת זהירות בגין אותם אירועים ספציפיים שבהם מדובר. ניתן לומר איפוא, שבית המשפט אינו עוסק בקביעה אם קיימת חובת זהירות, אלא שהשאלה היא, בדרך כלל, מהו היקפה של חובת הזהירות באותו מקרה: האם היא כוללת פעולות מסויימות, האם היא כוללת נזקים מסויימים? האם היא מתייחסת לניזוקים הספציפיים? עמדתי על כך בשעתו בע"א 350/77 כיתן נ' וייס ואח' [4] בעמ' 802 מול אות השוליים ו)".

במקביל להגמשתו של מבחן חובת הזהירות, בחרו בתי המשפט לבחון את ההתנהגות שלגביה נטען, כי היא גרמה לנזק, וזאת בכדי לקבוע האם מדובר בהתנהגות שאיננה סבירה, ורק לאחר מכן לבחון האם קיימת חובת זהירות שההתנהגות האמורה היוותה הפרה של סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה (ראה ע"א 2625/02 עו"ד נחום נ' דורבנבאום, פ"ד נח(3) 385, 401; ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 לפסק הדין, ; ע"א 1617/04 כים ניר שרותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, פיסקה 18 לפסק הדין, ; ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, פיסקה 31 לפסק הדין, ).

9. בעניין אשר בפניי אינני מוצאת לנכון להכריע בין הגישות האמורות, שכן דומני, כי אין ספק באשר לחובת הזהירות העקרונית והמושגית של משטרת ישראל לשמור ולהגן על הציבור, לרבות ציבור העצורים והחשודים, כמו גם חובתה לחקור תלונות בגין מעשים פליליים, או אחרים, בתום לב, ביושר ובמקצועיות. בחינת חובותיה של המשטרה והפרקליטות במישור הפרטני בהתייחס למקרה אשר בפניי, חייב להיעשות על רקע שיקולי המדיניות המשפטית הראויה, כפי שעולים מהמקרה עצמו.

10. מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה הפרטני, מורה הוראתו של סע' 36 לפקודת הנזיקין, כי זו נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות, כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם, כאשר בחינה זו נעשית הן במישור היכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן במישור היכולת הנורמטיבית לצפותו, קרי: האם סביר וראוי לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסויים, כפי שהובהר בע"א 4241/06 לוי נ' מ"י-משטרת ישראל :
"ככלל אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי. כמו כן אם לא קיימים שיקולים מיוחדים הרי שמקום בו קיימת צפיות פיסית תהיה חובה לצפות במישור הנורמטיבי, אולם מסקנה זו אינה אוטומטית ונקבעת על פי טעמים שבמדיניות משפטית (ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (לא פורסם, 29.3.07)). כמו כן יש לציין כי סבירות הצפיות נקבעת בסופו של דבר על ידי בית המשפט וכי יכולת הצפייה של האדם מן הישוב משקפת את ערכי החברה ומטרותיה הרלוונטיות בהקשר הנדון (ענין יעקובוב, בעמ' 545)" (סע' 10 לפסק הדין).

ובאשר לשיקולי המדיניות המשפטית הנשקלים על ידי בית המשפט, לצורך קביעת הצפיות הנורמטיבית, נקבע בפרשת ועקנין (עמ' 123):

"בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו".

אומנם האמור מתייחס לשיקולים הנשקלים בעניין חובת הזהירות המושגית, אולם נכונים הם גם לעניין השיקולים הנשקלים לגבי חובת הזהירות הקונקרטית.

11. לשם בחינת השאלה האם התנהגותה של הנתבעת מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנה, יש לבחון האם עמדו פעולותיה בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה "כאדם סביר" בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה החורגת מסטנדרט ההתנהגות הרגיל והמצופה.
בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבעת באותה עת, ולאור המצב בו היה מצוי, ובוודאי שאין לבחון את הדברים "בתנאי מעבדה" או בחוכמה שלאחר מעשה (ראה ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507).

במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות, נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקטה הנתבעת לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותה, והאם נדרש היה, כי תנקוט במשנה זהירות, שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר שעניינם – משמעות דרישת סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבעת (ראה פרשת שתיל, בפיסקה 18).

ומן הכלל אל הפרט

12. כזכור, מייחס התובע 1 רשלנות לנתבעת הן באופן ביצוע החקירה ואיסוף הראיות, לרבות "השמדת" טביעות אצבע מהאקדח, והן בשל "ריצתם" של אנשיה לתקשורת.

13. ביצוע החקירה ואיסוף הראיות
אומר מיד, כי אינני סבורה, שחקירת המשטרה בוצעה באופן רשלני, ואפרט.
אין חולק, כי ביום 23.6.03 בשעה 11.35 התקבלה במד"א קריאה טלפונית, בה דווח על "ירייה בהתאבדות", ואין חולק, כי פניה טלפונית זו נעשתה על ידי התובע 1.
צוות נט"ן שהגיע לזירת האירוע מצא אישה ללא רוח חיים שרועה במיטה עם פצע ירייה בבית שחי שמאל, ועליו "סימני פיח עגול".
זמן קצר לאחר הגעת מד"א הגיעה למקום האירוע גם משטרת ישראל שהוזעקה ע"י מד"א.

בתשאול ראשוני מסר התובע 1 לשוטרים, כי באותו בוקר רב עם רעייתו, אשר התלוננה, כי אינו פועל להשגת סך של 1,800 ש"ח שמעבידיו חייבים לו (עובדה שהוכחשה על ידי המעביד) וציינה, כי היא זקוקה לסכום זה "כדי לשלם למטפלת". התובע 1 אף ציין באוזני השוטרים, כי הוא "רב איתה במקום עם המנהל שלו", וניתן היה להבין, שתלונתה של המנוחה הייתה מוצדקת בעיניו (ראה דו"ח פעולה שרון ליבוביץ – מוצג 7 לראיות ההגנה).

עוד סיפר התובע 1 לשוטרים, כי על מנת לשים קץ לריב הוא יצא מהחדר כדי לקחת את בנם – הקטין – למטפלת, ולאחר שיצא מהחדר שמע ירייה. למשמע הירייה הוא חזר לחדר וראה את רעייתו שוכבת על המיטה ולצידה האקדח.

התובע 1 אישר, כי מדובר באקדח המצוי ברשותו ואשר נמסר לו על ידי מעבידיו בחברת השמירה. לדבריו, הוא נהג להחזיק את האקדח בארון חדר השינה, וכן ציין, כי אשתו לא ידעה מהו מקום החזקת האקדח.

בהמשך תשאולו מסר התובע 1, כי "הזיז את האקדח", שהיה על המיטה, פרק אותו והשליך אותו על הרצפה בחדר, אולם השוטרים מצאו את האקדח על ספה בחדר, עם המחסנית בתוכו, וכדור טעון בקנה.
האקדח נתפס ונפרק על ידי השוטר דרור שני (דו"ח פעולה, מוצג 8 למוצגי ההגנה).

מתברר, שהשוטר דרור שני פירק את האקדח ביד חשופה, ובכך "זיהם" את הראייה, וזו – לטענת המשטרה – הסיבה בגינה לא נלקחו טביעות אצבע מהאקדח.

התובע 1 מייחס בסיכומיו חשיבות עצומה לפריקת האקדח בידיים חשופות, ולדבריו "כאשר אנשי המשטרה השמידו את טביעות האצבע שהיו על גבי האקדח הם שללו, הלכה למעשה, מהתובע 1 את האפשרות להוכיח את טענתו שהמנוחה היא זו שירתה בנשק את הירייה הקטלנית שהביאה למותה ולפציעתו שלו" (סע' 49 לסיכומים).

אין ספק שפריקת האקדח ביד חשופה הינה טעות חמורה בשיקול דעת, ואינני מקבלת את הסברי ההגנה בדבר רצונו של השוטר לאיין את הסכנה שנשקפה לנוכחים מפאת היות האקדח טעון. אין לשכוח כי מדובר בזירת עבירה, ובמותה של המנוחה כתוצאה מירי שבוצע באותו אקדח, קרי: מדובר בממצא חשוב ומרכזי בחקירת המקרה, ו"זיהומו" של הממצא מהווה פעולה בלתי מקצועית של איש המשטרה.

עם זאת, מסקנתו של התובע 1, לפיה "השמידה" המשטרה את טביעות האצבע הינה מסקנה מרחיקת לכת ומוגזמת. אין מדובר ב"השמדת" ראייה, כי אם בטיפול "שלומיאלי" בראייה מרכזית, בבחינת טעות בשיקול הדעת של השוטר, ובשום פנים ואופן אין מדובר בהשמדה מכוונת של ראייה.

כאמור, טוען התובע 1 בסיכומיו, כי "השמדת" טביעות האצבע, "שללה" ממנו את האפשרות להוכיח שהמנוחה ירתה בעצמה, וכי לא הוא ירה בה.

אמירה זו, בעת הזאת, תמורה משהו, שכן כזכור, התובע 1 זוכה מהריגת המנוחה. אם כך – כיצד נשללה אפשרותו להוכיח את חפותו?? לא זו אף זו. אף אם לא הייתה מתרחשת התקלה האמורה וניתן היה להפיק טביעות אצבע של המנוחה על האקדח, הרי שלכל היותר היה מדובר בראייה המחזקת את טענתו של התובע 1 לחפותו, ואין לי ספק, שלא היה בראייה זו, מרכזית ככל שתהיה, כדי להוות ראייה יחידה העשויה להביא לזיכויו של התובע 1, והלא, כאמור, הוא זוכה, מבלי שראייה זו עמדה לעיני בית המשפט.

14. עוד מלין התובע 1 על כי המשטרה נמנעה מגביית עדותם של ראשוני אנשי מד"א שהגיעו לזירה. על פי דו"חות מד"א טענה זו איננה נכונה. המשטרה חקרה גם חקרה את ראשוני הפרמדיקים, אשר הגיעו לזירה, אם כי לא את כולם. יתכן שבזירת ירי, כאשר העובדות אינן ברורות, יש לחקור את כל הנוכחים, אולם אינני רואה רשלנות בכך שהמשטרה הסתפקה בחקירת הפרמדיקים ולא גבתה הודעה מאנשי מד"א נוספים – מתנדבי מד"א - שהיו בזירת האירוע.

זה המקום לציין, כי הגרסה שמסר התובע 1 לאנשי מד"א שהגיעו לזירה, התבררה בהמשך כגרסה ראשונה בשורת גרסאות משתנות שסיפק התובע 1 לחוקרי המשטרה. במה דברים אמורים? ממוצגים 5 ו- 6 למוצגי ההגנה עולה, כי בתחילה סיפר התובע 1 למתנדבי מד"א – יעקב אסף ואשר שלומוביץ, כי שמע את הירייה כשהיה עם בנו הקטין בחדרו של הקטין. לדבריו, נראה שהמנוחה נטלה את נשקו וירתה בעצמה (מוצג 5) (כאשר קודם לכן טען כזכור, כי האקדח היה בארון וכי המנוחה לא ידעה שהתובע 1 מחזיק את האקדח בארון), אלא שמתברר, שקודם לכן סיפר התובע למתנדב מד"א אשר שלומוביץ, כי המנוחה "ירתה בעצמה עם האקדח שלה מהעבודה שלה" (מוצג 6).

עינינו הרואות, כי נוכח גרסותיו המשתנות של התובע 1, אין משמעות לעובדה, שלא נגבו הודעותיהם של כל אנשי מד"א וצודקת ב"כ הנתבעת באומרה, שקרוב לוודאי שאי גביית הודעות מאנשי מד"א נוספים, משמשת למעשה לטובת התובע 1, שכן יתכן שהיינו שומעים גרסאות נוספות מפי התובע 1 בעניין האקדח.

15. ב"כ התובע 1 כולל בפרק "החקירה הרשלנית" את ממצאי בדיקת הפרופרינט, בדיקת סימני הירי, קיומם של סימני דם על ידה השמאלית של המנוחה וכו', אלא שנראה שהוא נתפס לכלל טעות, שכן ממצאים אלו יש לציין במסגרת שיקולי הפרקליטות בהחלטתה להגיש כתב אישום בגין רצח, ולא כהוכחה לחקירה רשלנית של משטרת ישראל.

16. לגופם של דברים, וכפי שציינתי הנני דוחה מכל וכל את הטענה בדבר היות חקירת המשטרה רשלנית.

כפי שהובהר בחקירת התובע 1, דבריו בסע' 19 לתצהירו, על פיהם "... ואז התקשרתי למשטרה ואח"כ למד"א וסיפרתי להם מה קרה..." אינם מדויקים. מחקירת התובע 1 עלה, כי הוא התקשר למשטרת ישראל כדי לברר את מספר הטלפון של מד"א, ומטעמים השמורים עימו הוא לא מצא לנכון לומר להם באותה שיחה טלפונית מדוע הוא מבקש את מספר הטלפון של מד"א (עמ' 9 שורות 29 – 32). לדבריו, הוא לא סיפר למשטרה מה קרה "כי רציתי שיגיעו יותר מהר, היא הייתה עוד חיה..." (עמ' 10 שורות 1 – 3).

כאשר הגיעו אנשי מד"א לדירה, סיפר להם התובע 1, שהמנוחה ירתה בעצמה עם "אקדח שלה מהעבודה שלה" (מוצג 6 למוצגי ההגנה), ולאחר מכן שינה את גרסתו באומרו, ששמע את הירייה בהיותו עם הקטין בחדרו של הקטין, וכפי הנראה נטלה המנוחה את אקדחו הוא וירתה בעצמה (מוצג 5 למוצגי ההגנה).

התובע 1 סיפר לאנשי מד"א שהזיז את האקדח, ולשוטרים סיפר, כי זרק אותו לרצפה, אולם בפועל נמצא האקדח מונח על ספה בחדר, כשהוא טעון עם כדור בלועו.

השוטרים ביצעו בדיקת פרופרינט של כפות ידי התובע 1 והמנוחה. הבדיקה לא העלתה כל ממצא לגבי התובע 1 (מוצגים 10 ו- 11), כנראה משום שידי התובע 1 היו מגואלות בדם ונשטפו, ובאשר למנוחה, התקבלה תגובה חלשה בשתי אצבעות של כף ידה השמאלית.
אין ספק, שבדיקת פרופרינט הייתה נדרשת בנסיבות האירוע, ולא יכולות להיות לתובע טענות בגין ביצועה.

במאמר מוסגר אציין, כי ערכה הראיתי של בדיקת הפרופרינט שנערכה לתובע 1 הינה נמוכה ביותר, שכן מחד גיסא היו ידיו מגואלות בדם, ונשטפו, ומאידך גיסא – נוכח הודאתו המיידית על פיה הוא הזיז את האקדח, ברור שהוא נגע באקדח לאחר הירייה הקטלנית, ומשכך אין מנוס מהמסקנה, כי תוצאות בדיקת הפרופרינט שנערכו לתובע 1 לא עולות בקנה אחד עם גרסתו על פיה הזיז את האקדח, כלומר – נגע בו.

עוד עולה מחקירת המשטרה כי גם בגדי התובע 1 והמנוחה נדגמו לצורך בדיקת שרידי ירי (מוצגים 12 – 14), אולם בדיקה זו לא הניבה תוצאה כלשהי.

מהתיק המשטרתי עולה, כי בתשאול שנעשה לתובע 1 בדירה, הוא ניסה להסתיר ברגלו את קליע האקדח הקטלני שגרם למותה של המנוחה, וכאשר התגלה הקליע, ניסה התובע 1 לטעון שאנשי המשטרה "השתילו" את הקליע אצלו (מוצג 15).

למקום האסון הובאה ניידת לזיהוי פלילי ואנשיה תיארו את פצעי הירי שנמצאו על גופת המנוחה, וכן את מסלול הקליע.
עוד תיעדה המשטרה את שטרי הכסף שהיו פזורים בחדר, שחלקם היו מקומטים וקרועים – דבר שהעיד על הריב שהתרחש בין התובע 1 למנוחה, עובר למותה - וכן נאספו תרמיל נחושת, נרתיק האקדח ומוצגים נוספים (מוצגים 16, 18, 19).

התובע 1 נחקר מספר פעמים (כמספר החקירות כך מספר הגרסאות) ואף הקטין נחקר ע"י חוקרת ילדים.

בערבו של יום האירוע התברר שגם התובע 1 נפצע מהירי בו מצאה המנוחה את מותה. יצויין, כי התובע 1 הסתיר את פציעתו, ולאחר שהפציעה התגלתה, הוא נשלח לבדיקת חיים במכון לרפואה משפטית והחוקרים חזרו ובדקו את בגדיו.
בדיקת החיים העלתה, כי פציעתו של התובע 1 אירעה כתוצאה מפגיעתו מהקליע שגרם למותה של המנוחה.

עוד באותו ערב נערך שחזור בזירת האירוע, ובמסגרת פעולות החקירה נחקרו גם הורי המנוחה, וכן שכנה של בני הזוג.

ביום 24.6.03 בוצעה נתיחת גופתה של המנוחה (מוצג 39) במסגרתה פורטה סיבת המוות וכן תואר מנח האקדח ברגע הירי.
יצויין, כי קלטת השחזור שביצע התובע 1 הוצגה בפני אנשי המכון לרפואה משפטית, ולאחר הצגתה הם המציאו חוות דעת נוספת (מוצג 39) ממנה עולה, כי גרסת התובע 1 בשחזור איננה עולה בקנה אחד עם ממצאי הנתיחה.

לאחר שהוארך מעצרו של התובע 1 הופעל בתאו מדובב, אלא שפעולה זו לא הניבה ממצא כלשהו אשר ישפוך אור על שהתרחש עובר למותה של המנוחה.

הנה כי כן, מפירוט פעולות החקירה שערכה המשטרה עולה, כי נערכה חקירה מקיפה ורצינית, ולמעשה אינני מעלה על דעתי פעולות חקירה נוספות, שהיה צריך לבצען, ולא בוצעו, והתוצאה היא, שטענתו של התובע 1 בהתייחס לרשלנותה של המשטרה – נדחית.

17. התנהלות אנשי המשטרה באמצעי התקשורת
היות ובקרב עמי אני חיה, אני עדה חדשות לבקרים לתופעה פסולה, שעניינה מתן אינפורמציה לתקשורת מתוך תיקי חקירה משטרתיים.
התנהלות זו הינה כאמור פסולה ובלתי תקינה, באשר היא עלולה ליצור דעה קדומה כנגד חשוד, שחקירתו טרם הסתיימה, מה עוד שמדובר באינפורמציה מכוונת וחד צדדית, שהודלפה בהתאם לשיקול דעתה של המשטרה, ומטבע הדברים משרתת הדלפה זו את האינטרס המשטרתי דווקא. אלא מאי? דווקא במקרה שבפני לא היה כל מתום באופן פניית המשטרה לתקשורת, ואפרט.

יובהר, כי בדרך כלל זכות הציבור לדעת גוברת על זכותו של חשוד לפרטיות, ומשכך, אינני רואה כל פסול בעדכון התקשורת באשר לקיומו של אירוע פלילי, מה עוד שמדובר באירוע שבו קיפדה את חייה המנוחה – אשה צעירה ואֵם לילד קטן.

למקרא הכתבה שעוררה את קצפו של התובע 1 עולה, כי המשטרה העבירה את האינפורמציה הרלוונטית בהגינות, ואף ציינה – כפי שעולה מהכתבה – שהתובע 1 טוען שרעייתו ניסתה להתאבד (גרסה אחת מני רבות של התובע 1), אולם היא – המשטרה, סבורה שמדובר באירוע שעניינו רצח ולא התאבדות.

התובע 1 מפנה לכותרת של הכתבה, בה נכתב באותיות גדולות ושחורות "המאבטח רצח את אשתו לעיני בנם", ואומנם מדובר בכותרת פופוליסטית שאינה במקומה, אלא מאי? אינני מעלה על דעתי שאנשי המשטרה הכתיבו לתקשורת את כותרת הכתבה או את גודל האותיות המודפסות, ומכל מקום, טענה זו לא הועלתה וממילא לא הוכחה.
מהאמור עולה, כי תוכן הכתבה היה ענייני והדיווח על מציאת המנוחה היה הוגן, כמו גם פירוט חשדותיה של המשטרה וטענותיו של התובע.

לסיכום נקודה זו, איננה רואה כל פסול בהעברת המידע בדבר קיום החקירה לתקשורת, ובוודאי שאין מדובר ברשלנות המשטרה, שנזק בצידה.

18. לסיכום טענת ההתרשלות שהועלתה כלפי המשטרה – הנני דוחה את הטענות וקובעת, כי חקירת המשטרה נערכה ביעילות ובהגינות, למרות שבנושא "זיהום" טביעות האצבע שהיו על האקדח, מדובר ללא ספק בטעות נקודתית בשיקול הדעת.


19. התנהלות הפרקליטות
התובע 1 מפנה להחלטתו של בית המשפט (כב' השופט א. שֹהם) בב"ש 90873/05 במסגרת הבקשה לפיצוי על פי סע' 80 לחוק העונשין, בגדרה ביקר בית המשפט את ההחלטה להגיש כנגד התובע 1 כתב אישום המייחס לו רצח, ולא נותר לי אלא להצטרף למסקנתו של בית המשפט, בהסתייגות מסויימת, ואבאר.

אין ספק, כי במקרה זה לא הייתה כל ראייה ישירה שניתן היה להסתמך עליה לצורך הגשת כתב אישום כנגד התובע 1 בגין רצח. הראיות עליהן הסתמכה הפרקליטות בהחלטתה להגיש כנגד התובע 1 כתב אישום בגין רצח היו כולן נסיבתיות, ונשאלת השאלה האם נכון פעלה הפרקליטות, והאם לא היה מקום להגיש מלכתחילה כתב אישום בגין הריגה ולאו דוקא בגין רצח.

ראש וראשונה יצויין, כי הלכה פסוקה היא שבית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של הפרקליטות בשיקול דעתו הוא (ראה בג"צ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659; בג"צ 2534/97 חבר הכנסת יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1) וכל שעל בית המשפט לעשות, הוא לבחון את סבירות ההחלטה להגיש כתב אישום.

לאחר שקראתי באריכות את תיק המשטרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי ההחלטה להגיש כתב אישום כנגד התובע 1 הייתה סבירה. אלא מאי? דומני, כי הסבירות ההגיונית במקרה זה הייתה להגיש כתב אישום בגין הריגה, ולא בגין רצח, ואעז ואוסיף, כי הגשת כתב אישום בעבירת הריגה, לא רק שהייתה סבירה, אלא מחוייבת המציאות, ואבאר.

ראש וראשונה, יש לייחס חשיבות רבה להתנהגותו של חשוד, ובמקרה זה – לריבוי גרסאותיו ולנסיונו להסתיר מוצגים שעשויים להיות רלבנטיים (כגון קופסת קונדומים, שכפי הנראה עשתה בהם רעייתו שימוש במסגרת עבודתה כמעסה) בחדרו של בנו הקטין, בבחינת שיבוש הליכים של ממש.

בעניין אשר בפני מדובר באירוע שהתרחש בין ד' אמותיה של דירת מגורים, כאשר מטבע הדברים רק הנוכחים במקום יודעים מה באמת אירע. כפי שהתברר, התובע 1 שינה את גרסאותיו ללא הרף, דבר אשר גרם להחשדתו באופן טבעי, ומכל מקום הוא לא הקל על עבודת החוקרים בנסיונם להתחקות אחר האירועים שהסתיימו במותה הטראגי של המנוחה.
התנהלות זו של התובע 1 אילצה את הפרקליטות לחשוד בתובע 1, שהוא זה אשר גרם למותה של המנוחה.

להתנהלותו המוזרה של התובע 1 הצטרפו ראיות פורנזיות בדירה, אשר העידו לכאורה על קיומו של מאבק/סכסוך בין התובע 1 לבין המנוחה עובר למותה (כפי שאישר הקטין בחקירתו) וכן הצטרפו חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית, מהן עלה, כי השחזור שנערך על ידי התובע 1 אינו תואם את ממצאי הנתיחה, אשר מהם עלה כי המנוחה נורתה על ידי אחר, ולא ירתה בעצמה.

עוד התברר, כי סימני מגע בברזל נמצאו דווקא על ידה השמאלית של המנוחה, בעוד שידה הדומיננטית הייתה ידה הימנית, דבר המעמיד בסימן שאלה את יכולתה לאחוז באקדח ולירות בעצמה בידה הלא דומיננטית.

עם זאת, היו ממצאים נוספים המעמידים בסימן שאלה את מעורבותו של התובע במותה של המנוחה. כך למשל, התברר שהתובע 1 עצמו נפצע גם הוא מהקליע שקטל את המנוחה, מחדל זיהום האקדח, בדיקת פרופרינט על ידי התובע 1 שלא העלתה דבר, וכד'.

מכל האמור עולה, כי תובע סביר חייב היה להגיש כתב אישום בגין הריגה, ולאפשר לבית המשפט לבחון את הראיות כדי להגיע למסקנות שיבהירו את אופן מותה של המנוחה, וליתר דיוק – יבהירו האם מותה נגרם כתוצאה מביצוע עבירה כלפיה, אם לאו.

אין ספק, שהגשת כתב האישום בגין רצח לא הייתה נכונה, אולם לזכותה של הפרקליטות ייאמר, כי היא בחנה עצמה פעם אחר פעם ובתום הליכי המעצר המירה ביוזמתה את האישום מרצח להריגה, ובכך הפגינה הגינות ומקצועיות בדרך עבודתה.

האם הגשת כתב האישום הראשוני בגין רצח מהווה רשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין? אינני סבורה כן. לכל היותר מדובר בטעות בשיקול דעת אולם אין מדובר ברשלנות.
יש לזכור, כי הפרקליטות אמונה על האינטרס הציבורי, שעניינו העמדה לדין של מי שחשוד בפלילים, ונאמנה לעקרון זה הגישה הפרקליטות את כתב האישום כנגד התובע 1.

ב"כ התובעים מפנה להוראה החוקית על פיה יש להגיש כתב אישום רק אם קיים סיכוי סביר להרשעה, וכן מפנה להחלטתו של כב' השופט א. שֹהם, שקבע, כי מראש לא הייתה אפשרות סבירה להרשעה בעבירה של רצח.

הדברים נכונים, ואף ציינתי זאת. אלא מאי? כפי שהבהרתי, הנני בדעה, כי חובה היה על הפרקליטות להגיש כתב אישום בגין הריגה, וזאת נוכח הממצאים הראייתיים שפורטו. ודוק: החלטתו של כב' השופט א. שֹהם מתייחסת אך ורק להגשת כתב האישום בעבירה של רצח, ומעולם לא נקבע, כי לא היה מקום להגיש כתב אישום בעבירה של הריגה. וכפי שציינתי, אכן לא היה מקום להגיש כתב אישום בעבירה של רצח, ונוכח הגשת כתב האישום הראשוני בעבירה של רצח, פוצה התובע 1 במסגרת ההחלטה בבקשה לפיצוי לפי סע' 80 לחוק העונשין.

20. זאת ועוד. התובע 1 מבקש למעשה לבחון את השתלשלות העניינים ב"חוכמה שלאחר מעשה", דבר שלא ייעשה.
כפי שהבהרתי הבהר היטב, הייתה הצדקה מלאה וחובה על הפרקליטות להגיש כתב אישום בגין הריגה, ממש כפי שעשתה לאחר בדיקת העובדות פעם נוספת לאחר תום הליכי המעצר.

עוד יש לציין, כי מהלכי המשטרה והפרקליטות נבחנו בזמן אמת על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י. אמסטרדם וכב' השופטת ד. קרת), אשר העריכו נכונה את ערכן של הראיות שהיו בידי התביעה, וכאשר הגיע בית המשפט למסקנה, כי יתכן שאין די בראיות הקיימות להוכחת אשמתו של התובע 1, הוא הורה על שחרורו בתנאים.

הנני בדעה, כי התנהלותה של הפרקליטות במקרה זה הייתה סבירה, ואין בתוצאה הסופית של המהלך – זיכוי התובע 1 – כדי להעיד על קיומה של רשלנות המזכה את התובע 1 בפיצוי (ראה ע"פ 7826/96 רייש נ' מ"י, פ"ד נא(1) 481, 490; ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מ"י, ; ע"א 6096/94 מנצור ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(3) 732; ע"פ 334/02 צידי סיבוני נ' מ"י, פ"ד מז(2) 565; בג"צ 935/89 אורי גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50).

נוכח האמור, הנני דוחה את טענת ההתרשלות שיוחסה לפרקליטות.

21. לא אוכל לסיים פרק זה של פסק הדין מבלי להתייחס לטענת "התעמרות הפרקליטות בתובע" – טענה הנובעת מהוספת אישום נוסף לכתב האישום המתוקן, שעניינו היזק בזדון לרכוש, עבירה לפי סע' 452 לחוק העונשין.

גם בעניין זה הנני מצטרפת לאמירותיו של כב' השופט א. שֹהם. אין ספק שהוספת אישום זה הינה מגוחכת משהו, בהתחשב בעובדה שכתב האישום המתוקן כלל אישום בגין הריגה.
אינני רואה בהוספת אישום זה משום התעמרות בתובע 1, אולם הנני סבורה, כי בעתיד מן הראוי לשקול הוספת אישום סתמי כגון דא, לעבירות חמורות כגון הריגה.
הוספת אישום זה אינו מצביע על טעם טוב ו/או שיקול דעת סביר, ומן הראוי היה להימנע מהוספתו.
עם זאת, אינני רואה בהוספת האישום משום התעמרות, אלא לכל היותר, שיקול דעת שגוי ומוטעה, ו/או חוסר שיקול דעת.

התנהלות רשויות הרווחה בעניינו של הקטין

22. התובעים טוענים, כי הרשויות חטאו כלפי הקטין "בשני אופנים".
הראשון: כאשר לקחו את נ. מרשות אביו, וזאת ברגעיו הקשים ביותר לאחר מות אמו וכאשר היה זקוק לתמיכתו של אביו.
לדברי ב"כ התובעים, לקיחת נ. מאביו הינה פועל יוצא של הגשת כתב אישום רשלני, ולפיכך, ככל שייקבע שהגשת כתב האישום נעשתה ברשלנות, הרי שגם נטילת נ. מהאב הינה תוצאה של מעשה רשלני.
השני: כאשר לא פעלו כרשות סבירה, ובמקום להגן על הקטין, העבירו אותו "למשמורת אם (כך במקור – ד.ג.) נרקומן ואנס מורשע, אשר התעלל בקטין פיסית ונפשית".

23. אומר מיד, כי נוכח קביעתי, על פיה לא נעשתה הגשת האישום ברשלנות, הרי שפטורה אני מלדון בנכונות ההחלטה להוציא את הקטין מחזקת אביו ולהעבירו למשמורת הסבים, אלא שפטור בלא כלום לא ניתן, ומשכך אדון בשאלה זו.

בעניינו של הקטין מונה מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר רצוני גדעון – אשר סקר באריכות ובפירוט את תולדות חייהם של הורי הקטין ושל הקטין עצמו, והגיע למסקנות כדלקמן:

"בבואנו לדון במצבו הנפשי של קטין שנולד עם מאפיינים מולדים בעייתיים, שבמהלך חייו הקצרים צבר מספר רב של אירועים בעלי משמעות טראומתית (כולל בעיות אצל אמו וכנראה בעיות בין הוריו טרם האסון, מות אמו באשמת אביו ברצח, הועבר מבית הוריו לבית סבתו, הניתוק מאביו מחד והחשש ממנו מנגד, החשש שדודו התעלל בו, החזרה לבית אביו והחשש שנפגע גם על ידי אביו, המעבר למרכז חרום ובהמשך לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח נס ציונה, החזרה לבית, מעצר חוזר של אביו והיציאה לפנימייה טיפולית) – מקשים מאד על ההחלטה מה מכל הפרמטרים הנ"ל גרמו לנכותו הנפשית, שללא ספק קיימת והינה 40%... נכות זו היא זמנית ל- 12 שנים, מאז מות אמו ועד שיגיע לגיל 18. בגיל זה יהיה מקום להעריך מחדש את נכותו, שכן בטיפול אינטנסיבי והשמה נכונה, ניתן להגיע לשיפור במצבו, שכן מדובר בילד בפתחו של גיל ההתבגרות, שעדיין ניתן אולי לשפר את מצבו.
באשר לחלוקת נכות זו ניתן להעריך שגורמי נכותו הנפשית מתחלקות (כך במקור – ד.ג.) ל- 4 חלקים שווים:

  1. בעיותיו ובעיות המשפחה טרם האסון.
  2. מות אמו.
  3. ההרחקה מהאב והשהות בבית סבתו בנוכחות דודו.
  4. האירועים השונים בבית האב, חוסר היכולת להכילו, העברתו למסגרות חרום ולפנימיה".


24. באשר להוצאת הקטין מחזקת אביו והעברתו לבית סביו – זה המקום לציין, כי התובע 1 הותיר עלי רושם גרוע ביותר, ולעניות דעתי, מדובר באדם מניפולטיבי, שאינו דובר אמת, והנורא מכל הוא, שהוא אינו מהסס להשתמש בבנו כאמצעי להשגת פיצוי כספי מהמדינה, מקום שאינו זכאי לפיצוי.

הנני מודעת לחומרת האמירה, אולם נוכח דבריו של התובע 1 בחקירתו, ונוכח תיאורי התייחסותו לבנו הקטין, קיים סימן שאלה גדול ביותר בהתייחס למסוגלותו ההורית, הן כלפי הקטין והן כלפי בנה של בת זוגו הנוכחית – נטשה.

25. התובע 1 נחקר באשר לנוכחותו של הקטין בחדר בו אירע האסון. (בתצהירו (סע' 22) מבהיר התובע 1, כי הקטין "היה בבית כשקרה מה שקרה ואני חושב שהוא ראה מה שקרה". הדעת נותנת, שעל פי דברי התובע 1 נכח הקטין בתוך חדר השינה של הוריו עת נורתה אמו, והוא ראה את ההתרחשות שהסתיימה בטרגדיה. והנה, בחקירתו בבית המשפט ניסה התובע 1 להתחמק ממתן תשובות לגבי השאלה האם הקטין היה בחדר בעת ביצוע הירי, אם לאו. לדבריו "אני לא זוכר בדיוק זמנים ומתי, אני זוכר שהוצאתי אותו מהחדר, והיה חוזר, והייתי מחזיר אותו עוד פעם לחדר שלו, אני לא זוכר מה היה לפני תשע שנים, את התנועות שהילד עשה. שהכל התחיל, הילד היה בחדר, באיזה שלב הוצאתי אותו מהחדר, כשהוא שמע צעקות, הוא, אני זוכר, עזר לי לאסוף כסף מהרצפה, להרים כסף מהרצפה, ובדיוק מתי לא זוכר" (עמ' 11 שורות 25 – 28).

26. זה המקום לציין, כי התובע 1 הירבה "לא לזכור" כאשר השאלות לא נראו לו, וכך גם לגבי השאלה בדבר נוכחות הקטין בחדר. מכל מקום, גם מתשובותיו המתחמקות של התובע 1 עולה, כי הקטין היה בחדר עם הוריו לפחות לסירוגין, וכנראה נכח בזמן הריב ביניהם, ואף עזר לאביו – התובע 1 – לאסוף את שטרי הכסף מהרצפה, אותם שטרות שנזרקו במהלך הריב.

27. למרות שבתצהירו טען התובע 1, כי הקטין ראה את האירוע (סע' 22), בחקירתו טען, כי הקטין נכנס לחדר "אחרי שהוא שמע את הירי" (עמ' 12 שורה 18), ובאופן תמוה הוא לא ידע לומר, האם מרגע שנכנס לחדר לאחר הירי, נשאר הקטין בחדר, ולדבריו "יכול להיות שהוצאתי אותו מהחדר, יכול להיות שראה את האמא נשכבת עם דם על המיטה, יכול להיות שהוצאתי, לא זוכר..." (עמ' 12 שורות 26 – 27).

בסע' 36 לתצהירו טען התובע 1, כי לאחר מעצרו "לקחו ממני את בני... והעבירו אותו למשמורת של סבתו... העברת המשמורת נעשתה ללא כל בדיקה מוקדמת של רשויות הרווחה של התנאים שיהיו לו בבית של סבתו".
והנה, מעדותו של התובע 1 התברר, שעובדים סוציאליים מרשות הרווחה הגיעו אליו למקום מעצרו, והתייעצו עימו לאן להעביר את הקטין, כאשר ההתלבטות הייתה האם להעביר את הקטין לבית סבתו, או לפנימיה, והתובע 1 הוא זה שהנחה את העובדים הסוציאליים להעביר את הקטין לבית סבתו (עמ' 13).

28. עוד עלה מחקירת התובע 1, כי הוא לא מצא לנכון לעדכן את גורמי הרווחה באשר לעובדת מגוריו של בן נרקומן בבית הסבים, שכן "באותו הזמן הוא היה בכלא" (עמ' 13 שורה 31) והוא מבהיר שבכלל לא טרח ליידע את גורמי הרווחה לגבי הדוד הנרקומן, שכן "לא ידעתי שהוא נרקומן, ולא ידעתי שישחררו אותו כל כך מהר" (עמ' 14 שורה 3). עם זאת, נאלץ התובע 1 להודות, כי ידע שהדוד בכלא "על משהו שקשור לאונס" (שם, שורה 5), עובדה, שגם היא לא נראתה לו חשובה מספיק כדי להביאה לידיעת עובדי הרווחה שטיפלו בהעברת בנו לבית הסבים.

התובע 1 הודה שלאחר שהדוד שוחרר מהכלא (להלן: "רומן") הוא היה מודע לעובדה, שהוא נרקומן, ולדבריו התקשר לעובדת הסוציאלית כדי ליידע אותה, אולם באופן תמוה הוא לא הצליח לזכור את שמה, ועל פי התרשמותי, שיחת הטלפון האמורה לא הייתה ולא נבראה, וממילא קיומה לא הוכח.

29. מחקירת התובע 1 עלה, כי למרות שהיה מודע לעובדה שהדוד רומן הוא נרקומן, הוא לא דרש את השבתו של הקטין לביתו מיד עם שחרורו מהמעצר. לדבריו בחקירתו "לא נתנו לי" (עמ' 14 שורה 30), אלא שאמירה זו לא הוכחה. נהפוך הוא. ההיפך הוכח. מפרוטוקול הדיון שהתקיים בעניינו של התובע 1 ביום 31.10.03 עלה, כי התובע 1 התלונן כי הוא "חסר מגורים", ונראה כי זו הסיבה שהעדיף להשאיר את הקטין בבית הסבים.

30. זה המקום להבהיר, כי בית הסבים היה מקום מגורי משפחת התובע 1 במשך שנה לאחר לידת הקטין, וכי מדובר במקום שהיה מוכר הן לתובע 1 והן לקטין, ולמעשה העברת הקטין לבית הסבים הייתה הדבר המתבקש לצורך מזעור נזקים, ואכן, מתיק רשויות הרווחה עולה, כי לאחר שחרור התובע 1 ממעצרו, התכנסה ועדה בהשתתפות התובע 1, ובאותה ישיבה היו אלה גורמי הרווחה שדיווחו על שחרורו של רומן ממאסר (ראה סיכום דיון מיום 29.9.03), והתובע 1 – שהיה נוכח כאמור בישיבה – נתן את הסכמתו למגורי הקטין בבית סביו, באומרו "נראה לי שזה בסדר". באותה ישיבה נרשמה טענתו של התובע 1 שהסבים אומרים לבנו הקטין, שהוא הרג את אמו-בתם, וכאשר הוצגה לו התלבטות אנשי המקצוע באשר למקום מגוריו הראוי של הקטין, ענה התובע 1 "בשבילי יותר טוב שיהיה בפנימיה, ובשבילו אולי יותר טוב אצל הסבתא", קרי: התובע 1 לא סבר ולו לרגע, כי שהייתו של הקטין בבית סביו הינה בעייתית בשל נוכחותו של רומן. נהפוך הוא, הוא הודה שעדיף לקטין בבית סביו.

31. זאת ועוד. מתיק רשויות הרווחה שהובא בפניי עולה, כי רשויות הרווחה תפקדו ללא דופי. מהתיק עולה, כי גורמי הרווחה ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות, ביקרו בבית הסבים ובדקו את הקשר של הקטין עם סביו, וההחלטה להעבירו למשמורתם לא רק שהתקבלה על דעתו של התובע 1, אלא על סמך שיקולים מקצועיים, תוך השמת טובתו של הקטין בראש מעייניהם.

32. גם לאחר העברתו של הקטין לבית הסבים המשיכו רשויות הרווחה לעקוב ולפקח אחר התנאים בהם מוחזק הקטין.
בכל מהלך שהייתו של הקטין בבית הסבים ליוו גורמי הרווחה את המשפחה – כפי שאישרה הסבתא בחקירתה – ואף דאגו לליווי פסיכולוגי לקטין ולסבים, תוך השמת דגש על בעיותיו הספציפיות של הקטין (ראה סיכום דיון מיום 31.7.03), והם היו אלה אשר דאגו להסדרי ראיה בין הקטין לבין התובע 1 לאחר שחרורו.

33. בכל התקופה בה שהה הקטין בבית סביו, לא הושמעה תלונה כלשהי על גילוי של מצוקה כלשהי אצל הקטין, או על התעללות בו מצד רומן. ודוק: בתקופה זו היו גורמי הרווחה בקשר רציף וקבוע עם הסבים, עם התובע 1 ועם הגננת של הקטין, וכאמור, איש לא העלה טענה כלשהי בשל נוכחותו של רומן בבית הסבתא. נהפוך הוא, מחוות דעתו של ד"ר רצוני עולה, כי הגננת דיווחה ש"נראה היה כי הסבים מנהלים בבית חיים סבירים למרות הטרגדיה אשר פקדה אותם, וכי הם עושים מאמץ לספק את צרכיו של נ." (עמ' 6 לחוות הדעת).
עוד עולה מחוות הדעת של ד"ר רצוני, כי לאחר שחרורו "ביקר (התובע 1 – ד.ג.) את נ., בתחילה באופן מסודר, אך בהמשך היו תקופות בהן לא ביקר מנימוקי עבודה" ומהאמור עולה, כי הסבים סיפקו לקטין את הדבר הקרוב ביותר לנוכחות הורים בחייו.

34. עוד התברר, כי לאחר זיכויו בפברואר 2005 הסכים התובע 1 שבנו יישאר בבית הסבים עד תום שנת הלימודים, למרות שידע שרומן שוחרר ונמצא בסמיכות לקטין, קרי: הוא לא סבר שלקטין נשקפת סכנה כלשהי מידי רומן.

מתי נולד סיפור ההתעללות? בסוף יולי 2005, בתקופה שהקטין התגורר עם אביו הוא התארח בבית סביו למשך סוף השבוע, והוזמן לרב הישוב ורעייתו לסעודת ערב שבת. הרב ורעייתו הבחינו בסימני כוויות על ידו של הקטין, וכאשר נשאל לפשר הסימנים "סיפר לבנו של הרב כי אביו כיבה עליו סיגריה בזרוע ובבטנו, וכי גם לאחיו הקטן ממנו עשה כך" (מכתב המחלקה לשירותים חברתיים מ"מ בנימינה מיום 31.7.05).

הדיווח הועבר למשטרת אריאל, ובתאריך 6.9.05 נגבתה מהקטין ומאחיו עדות, ממנה עלה, כי מקורן של הכוויות "בתקלות" אגב משחק?? והקטין הוסיף וסיפר, כי אביו – התובע 1 – מכה אותו.
בעקבות עדות הקטין נחקר התובע 1 במשטרה, והכחיש את המיוחס לו, אולם הודה כי הכה את הקטין ואת אחיו "פעם או פעמיים" בטוסיק (הודעת חשוד מיום 19.9.05).

יומיים לאחר מכן, בתאריך 21.9.05 הגיש התובע 1 תלונה במשטרת אריאל כנגד רומן (הדוד) במסגרתה טען לראשונה, כי הדוד הכה את הקטין ואף כיבה עליו סיגריות, ולצורך שכנוע הגורמים המשטרתיים הוא הציג הקלטה בה הוא נשמע "חוקר" את הקטין, שטען שרומן גרם לו לכוויות הסיגריות, וכן הציג חולצה ובה סימני חורים.

בת זוגו של התובע 1 – נטשה – נחקרה במשטרה והודתה, כי הבחינה בסימני הכוויה ואף מצאה חולצה עם חורים התואמים את מיקום הכוויות "אך זרקה אותה" (מוצג 76), ונשאלת השאלה הכיצד הציג התובע 1 חולצה בקלטת, אם החולצה נזרקה ע"י נטשה??

35. נוכח חוסר אמינותו המוחלט של התובע 1, ובהתחשב בכך שניסה לשבש עדויות במועד האירוע, אינני נותנת כל ערך ראייתי להקלטה זו, וקרוב לוודאי שמדובר בהקלטה מבויימת ע"י התובע 1, שלא באה לעולם אלא לצורך הפללתו של רומן והסטת החשדות מהתובע 1 בדבר הכאתו/התעללותו בבנו הקטין.

36. מעבר לצורך אציין, כי במועד הופעת הכוויות על גוף הקטין, בדקה המשטרה ומצאה, שרומן כלל לא שהה בבית הסבתא, וכי התגורר במוסד הטיפולי אילנות.
מתיק המשטרה עולה, כי גם הסבים נחקרו בקשר לכוויות. הסבתא סיפרה שהבחינה בכוויות הטריות כשהקטין ביקר בביתה, ובמענה לשאלתה ענה הקטין שאביו עשה לו את הכוויות משום ששבר את הפלאפון של אביו, וגם הסב מסר דברים דומים.

37. מכל האמור עולה, כי טענות ההתעללות הלכאורית של רומן בקטין לא הוכחו, ואף לא הוצגה שמץ ראייה לאמיתותן, ומדובר בעדות יחידה של התובע 1, שהינו בעל דין ובעל אינטרס לומר אמירות שקריות כדי להיחלץ מאמירותיו של בנו המתארות את הכאתו בידי אביו – התובע 1. (ראו בענייןזה: א. הרנון "דיני ראיות", ירושלים, דפוס אקדמי 1970 שער שני עמ' 7-5; יעקב קדמי "על הראיות" הוצאת דיונון, תשס"ד-2003, שער שלישי, עמ' 1242; ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא, פ"ד כו (1) 679, 681-680; ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג (2) 90, 92; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ).

38. לעומת החוסר הטוטאלי בראיות בדבר התעללותו הלכאורית של רומן בקטין, קיימות ראיות בשפע המעידות על התעללותו של התובע 1 בקטין, וחוסר יכולתו לגדלו כבן.

בתאריך 11.9.05, כחודש לאחר שהוחזר הקטין לחזקת אביו – התובע 1, התקבל במשטרה דיווח מרשויות הרווחה ממנו עלתה תמונה של אלימות קשה וענישה בלתי מידתית שנקט התובע 1 כנגד הקטין וכנגד אחיו (בנה של נטשה)(מוצג 76).

בתאריך 25.8.07 הזעיקה שכנה את המשטרה משום ששמעה את התובע 1 מכה את הקטין ואחיו. המשטרה שהגיעה לבית המשפחה שמעה מהקטין שאין זו הפעם הראשונה שאביו מכה אותו ואת אחיו כעונש על כך ש"הוא עושה משהו, לא מנקה למשל" (מוצג 76 וכן הודעת חשוד נ/8). באותו אירוע הודה האב – התובע 1 – שצעק על ילדיו והכה אותם, וטען שהוא מצטער.

בתאריך 30.8.07 הוזמנה שוב ניידת, הפעם על ידי התובע 1, שביקש מהשוטרים שיגיעו לפני שיקרה משהו חמור.

בתאריך 6.9.07 דיווחה יועצת בית הספר בו למד הקטין, כי הקטין סיפר לה שאביו מכה אותו והוא חושש לחזור לביתו.

בשלב זה הבינו הרשויות, כי הקטין אינו יכול להמשיך ולהתגורר עם האב האלים והמסוכן, והוציאו אותו מהבית בצו חירום.
הקטין שהה חודשיים במרכז החירום, ובעקבות נסיונות אובדניים שביצע שם, הוא הועבר לאשפוז בבית חולים לחולי נפש למספר חודשים.
מאז שחרורו מבית החולים, שוהה הקטין בפנימיה טיפולית "רננים".

39. בחוות דעתו הדגיש המומחה ד"ר רצוני כי הקטין מפחד מאביו (עמ' 8), וכן התייחס לאירוע נוסף שהתרחש באוגוסט 2008, עת דיווח הקטין לצוות הפנימייה, כי במהלך חופשת סוכות היה עד לאירוע "בו האב (התובע 1 – ד.ג.) שבר מקל ביליארד על ראשו של אחיו החורג ופצע אותו, כך שהילד נזקק לתפרים" (עמ' 11 לחוות הדעת של ד"ר רצוני), וכן דווח כי הקטין התלונן בפני שוטרים שהוכה על ידי אביו, וניכר היה, כי הוא חושש מאביו (עמ' 13 לחוות הדעת).

40. בסיכומיו, פירט וחזר ופירט ב"כ התובעים, כי רומן הינו עבריין שריצה תקופות מאסר בגין סמים, אלימות ואף אונס ונראה היה כי לדעתו די בהיות רומן עבריין, כדי לאמת את הנטען לגביו על ידי התובע 1.


כפי שציינתי, למעט הקלטת – שהינה מבויימת כפי הנראה – לא הוצגה שום ראייה לאמיתות התלונות, אשר הוכחשו נמרצות על ידי הסבתא בחקירתה.

זה המקום לציין, כי הסבתא נשמעה מגוננת מאד על רומן, אולם על פי התרשמותי, היא העידה אמת, ועל פי התרשמותי מדובר באשה אמינה, אשר נתתי אימון בעדותה ובדבריה.

אין לי ספק, שאילו היה רומן מתעלל בקטין, הייתה הסבתא מביאה זאת לידיעת רשויות הרווחה, עימן הייתה בקשר הדוק, וזאת על אף נסיונה לגונן על רומן בנה, שכן, כפי שציינתי, היא ובעלה היו הדבר הקרוב ביותר להגדרת הורים לקטין, וניכר היה שהיא אוהבת אותו אהבת אמת, ודואגת לו.

41. כאמור, נסיונו של התובע 1 להציג את רומן כעבריין מורשע הינו נסיון פתטי, נוכח העדויות שהצטברו על בעיית האלימות הקשה המאפיינת אותו עצמו.

התובע 1 הודה בחקירתו, כפי הנראה בהיסח הדעת – כי הקטין פחד לחזור לבית בו התגורר עימו, ובתשובה לשאלה מדוע פחד, ענה התובע 1: "הוא קיבל מתנה יקרה, ואני לא יודע מה עשה איתה, ואחרי 12 שעות במקלט, העבירו אותו לבית חולים פסיכיאטרי, בלי לברר מה קרה ובלי בדיקות" (עמ' 18 לפרוטוקול).
כפי שציינתי, התובע 1 מתקשה בעליל באמירת האמת, ומנסה להצטיין בעיוותה לצרכיו.

התובע 1 אף הכחיש, כי המשטרה הגיעה לביתו בשל אלימותו כלפי הקטין ואחיו, ולדבריו "היא אף פעם לא באה בגלל הילד, באה רק בגלל נטשה", אלא שבשלב זה הוצגה בפניו הודעתו על פיה הרביץ לילדיו (נ/8), או אז נשאל מדוע לא אמר אמת, ותשובתו הייתה "התכוונתי למשהו אחר" (עמ' 19).

42. מתיק המשטרה המצוי בפניי עולה, כי אלימותו של התובע 1 לא הופנתה רק כלפי ילדיו וכלפי המנוחה (כפי שתיאר הקטין), אלא גם כלפי בת זוגו ואֵם בתו – נטשה.

עיון בתיק המשטרה מלמד, כי כ- 3 שנים לאחר זיכויו מהריגת המנוחה, הורשע התובע 1 בתקיפת נטשה ובהיזק בזדון. כאשר נחקר התובע 1 על האירוע נשוא הרשעה זו, חייך וטען כי אינו זוכר מה קרה, אולם עיון בתיק המשטרה מגלה תמונה מחרידה של אלימות קשה כלפי נטשה. מתיק המשטרה הנני למדה, כי על פי עדותה של נטשה, בהיות התובע 1 שתוי, הוא פשט את מכנסיו ונשכב על בנה הקטין של נטשה ששכב במיטתו. נטשה ניסתה למנוע מהתובע 1 לבצע זממו בילד, או אז הוכתה קשות בכל גופה, והמכות אף נמשכו כאשר נמלטה מהבית לרחוב. למזלה הבחינו במתרחש עוברי אורח, אשר הזעיקו את המשטרה.

למחרת חזרה בה נטשה מתלונתה וטענה, כי שיקרה וכי היא זו שתקפה את התובע 1 (??) והיא אשמה במריבה האלימה. על אף האמור, נשפט התובע 1 ונדון למאסר.

43. מכל האמור עולה, כי הוכח מעבר לכל ספק שהתובע 1 הינו אדם אלים מאד ואינו בוחל בבחירת קורבנות כמושא לאלימותו, לרבות ילדיו.
לא הוכח, כי רומן התעלל בקטין אי פעם, ו/או שכיבה סיגריות על גופו.

אומנם מחוות דעתו של המומחה ד"ר רצוני עולה, כי הקטין פחד הן מאביו והן מדודו רומן, אולם מקור פחדו מפני רומן – ככל שקיים – לא הובהר, וממילא לא הוכח כי רומן תקף את הקטין, ויתכן בהחלט שפחדו של הקטין – ככל שהיה קיים – נבע מהשפעותיו של התובע 1 על הקטין.

44. ובחזרה למסגרת המשפטית.
אין חולק, כי בין הקטין לבין גורמי הרווחה קיימת חובת זהירות מושגית.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – המעשים והמחדלים המיוחסים לרשויות הרווחה לא הוכחו, ונשארו בבחינת הבל פה של התובע 1, שהינו עבריין אלים, וביתר דיוק, וכעולה מתיקי רשויות הרווחה – גורמי הרווחה עשו מלאכתם נאמנה, ועשו ככל יכולתם כדי להגן על הקטין ולספק לו מסגרת חיים נורמטיבית, תוך הפעלת פיקוח ומתן שירותים פסיכולוגיים.

טענותיו של התובע 1 כנגד רשויות הרווחה, לא רק שלא הוכחו, אלא הוכח ההיפך הגמור, וממילא לא הוכחו דבריו של התובע 1 בהתייחס לדוד רומן.

45. מחוות דעתו של ד"ר רצוני עולה, כי הקטין חווה טראומות ובעיות במשפחה עוד טרם האסון, ומות אמו וכל שאירע לאחר מכן החמירו מאד את מצבו הנפשי.
נוכח קביעתי, כי לא הייתה כל רשלנות בחקירת המשטרה, או בהתנהלות הפרקליטות, לא היה מנוס מהעברת הקטין לבית סביו.
לא הוכח שהקטין סבל בבית סביו, וממילא לא הוכח שדודו התעלל בו.
הוכח כי האב, התובע 1, הינו חסר כל כשירות לגדל את בנו, וכן הוכח, שמאז חזרתו של הקטין לבית אביו חווה הקטין אלימות רבה שהופנתה כלפיו, כלפי אחיו החורג וכלפי נטשה, על ידי אביו – הוא התובע 1, התנהלות אשר סתמה את הגולל על מצבו הנפשי, ומכל מקום, אין בין מצב נפשי זה לבין התנהלות המשטרה, הפרקליטות וגורמי הרווחה דבר וחצי דבר.

46. נוכח האמור, נדחית בזאת התובענה.
שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ יושת על התובע 1 לטובת הנתבעת.


שכ"ט נמוך זה הינו מטעמים שבחסד בלבד ובשל מצבו הכלכלי הקשה של התובע 1.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות בנזיקין

  2. אחריות שולח בנזיקין

  3. הגנת הסתכנות מרצון

  4. פיצול הדיון בנזיקין

  5. חלוקת אחריות בנזיקין

  6. אחריות שילוחית בנזיקין

  7. אחריות המשטרה בנזיקין

  8. תביעת נזיקין נגד מצרים

  9. סעיף 7א לפקודת הנזיקין

  10. פיצויים עונשיים בנזיקין

  11. רשלנות לפי פקודת הנזיקין

  12. אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

  13. תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

  14. תביעת נזיקין בגין כליאת שווא

  15. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים

  16. אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו

  17. תביעת נזיקין בגין התנהגות מעקלים

  18. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם

  19. פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  20. אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  21. נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות

  22. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים

  23. דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

  24. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין

  25. דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

  26. נזיקין - סעיף 41 לפקודת הנזיקין – " הדבר מדבר בעד עצמו"

  27. על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין גם הורה זכאי לפיצוי כתלוי במקרים המתאימים

  28. השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכר ניזוק על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון