תקיפה בסכסוך משפחתי על ירושה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפה בסכסוך משפחתי על ירושה:

1. התובעת 1, ילידת 1948, הינה אמה של התובעת מס' 2 ילידת 1981, והנתבע הינו בן אחותה של התובעת מס' 1. כתב התביעה הוגש בהקשר עם אירוע שהתרחש בין הצדדים, זאת במסגרת ובהמשך לסכסוך משפחתי בקשר עם ירושה משפחתית. בכתב התביעה נטען כי ביום 25.1.99 בשעה 11:00, הגיע הנתבע לביתה של התובעת מס' 1, דחף את דלת הבית, נכנס בכוח לבית התובעת, תוך שהוא דוחף בדרכו את התובעת 2. בקשתיה של התובעת 2 מן הנתבע לעזוב את הבית לא הועילו, הנתבע נכנס לבית בכוח ובניגוד לרצונה של התובעת מס' 2, הוא דחף את התובעת מס' 2, סטר לה בפניה, בעט בה והפילה על הספה. בשעת אירוע זה היתה התובעת 2 לבדה בבית ולפיכך היא התקשרה והזעיקה את אמה. תובעת מס'1 (להלן: "התובעת") הגיעה אל הבית וביקשה מן הנתבע לעזוב את הבית, הנתבע סרב לעשות כן ואמר שהוא בא לבקר את סבתו שהינה אמה של התובעת 1 והמתגוררת בביתה של התובעת. נטען כי התובעת הציעה באותו מעמד לשאול את הסבתא האם היא מעוניינת להפגש עימו ואם תשובתה תהיה שלילית יהיה עליו לעזוב את הדירה. משנשאלה הסבתא בהתאם, נטען כי היא השיבה תשובה שלילית אולם הנתבע סירב לעזוב את הבית, ובהמשך נטען כי הוא תקף את התובעת 1 באופן שבעט בה, הפילה על רצפה, סטר לה בפניה וגרם לה ליפול ולראשה להחבל.
2. בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את אירוע התקיפה המתואר בכתב התביעה. הנתבע אישר כי אכן היה בדירה באותו העת, הוא טען כי הוא בא לבקר את סבתו והוא בחר לעשות כן בשעה שידע כי התובעת אינה נמצאת בדירה. נטען על ידו כי התובעת 2 לא ביקשה ממנו בכל שלב שהוא לעזוב את הדירה וממילא הוא לא פגע בה בכל דרך שהיא. עוד נטען על ידו בכתב הגנתו כי במהלך שהותו בדירה אכן הגיעה התובעת אלא שהיא לא ביקשה ממנו לעזוב את הדירה אלא ההפך הוא הנכון: הנתבע ראה את התובעת והחליט לעזוב את הבית אולם התובעת ביקשה למנוע זאת ממנו בכוח וחסמה את דלת היציאה ומנעה ממנו לצאת את הדירה. עוד נטען על ידו כי התובעת 2 התקשרה להזמין את המשטרה באותו שלב, בהוראתה של התובעת, וזאת לאחר שהתובעת שחסמה את דלת הכניסה על מנת למנוע ממנו לצאת את הדירה וביקשה להעליל עליו כי תקף אותה והסיג את גבולה.

3. כתב ההגנה הוגש על ידי הנתבע בחודש נובמבר 99' כאשר בחודש פברואר אותה שנה הוגש נגדו כתב אישום בגין אירוע המפורט לעיל. כתב האישום יחס לנתבע עבירה של תקיפה - עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין תשל"ז-1977, (להלן "החוק"), עבירה של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק, ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק. עובדות כתב האישום מייחסות לנתבע מעשים הדומים לאלה שתוארו בכתב התביעה.


4. בשלב ראשון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פרוטוקול עדותה של אנטליה אליקנלו, תושבת הפיליפינים, העובדת אצל אמה של התובעת שהיתה בדירה בשעת האירוע, ואשר העידה בהליך הפלילי, יתקבל כראיה בתיק זה. בין היתר אמרה הגברת אליקנלו: "מפני שגילי דחף את הדלת וליסה אמרה לו אתה חייב לצאת. אתה לא צריך להכנס לבית הזה, אבל הוא בעט ליסה ואמר אני חייב לראות את סבתא והוא הלך לסבתא ואמר אני רוצה לראות אותך, הסבתא אמרה אני לא רוצה לראות אותך, ואף אחד אחר. אז ליסה אמרה לו לצאת החוצה אבל הוא לא רצה, ליסה צילצלה לאמא שלה לטלפון ושלי באה אחרי כמה דקות. כשהיא באה היא ניגשה לגילי, ואמרה לו לצאת החוצה, זה בית שלי, גילי אמר לא זה הבית של סבתא ... גילי דחף את שולי ושלוש פעמים היא נפלה על הרצפה... הוא בעט גם בשולי בבטן ובכתפיים וגם בראש... היה לי סימן שחור של מכה". לאחר שהצדדים המציאו תצהירי עדות ראשית מטעמם לרבות חוות דעת מומחים, ניתנה הכרעת דין בקשר עם ההליך הפלילי, הכרעת דין שבאה לאחר שמיעת ראיות. בהתאם להכרעת הדין הורשע הנתבע בעבירה של תקיפה, ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והוא זוכה מעבירה של הסגת גבול. כאמור, הכרעת הדין באה לאחר שמיעת ראיות במהלכן נשמעו עדויות התובעות, עדויות המטפלת אליקנלו, עדות השוטר שהגיע למקום, עדותה של הרופאה שבדקה את התובעת למחרת האירוע ועדותו של הצלם מר שוורץ שצילם את החבלות בגוף התובעת. מטעם הנאשם העיד הנאשם, הגברת ראובני שהיא אחותה של התובעת 1, אמו של הנתבע שגם היא אחותה של התובעת 1 ואשתו של הנתבע. לאחר מתן פסק הדין בהליך הפלילי הוגש ערעור על ידי הנתבע על הרשעתו אולם ערעורו נדחה. ציינתי את העדים השונים בהליך הפלילי לאור העובדה שהנתבע, עד עתה, מבקש שלא לקבל את ההכרעה בהליך הפלילי.

5. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הסכימו הצדדים למתן פסק דין במסגרת סעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984. בהתאם הגישו הצדדים את סיכומיהם.

6. לענין שאלת האחריות:
הנתבע, עד לרגע האחרון בסיכומיו, ביקש לערער על הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי והוא ביקש לראות בפסק הדין הפלילי כראיה בין יתר הראיות. עוד נטען כי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות "מונע הגשת ראיות לסתור בלבד אך אינו פוסל ראיות לסתור שהתקבלו" (סעיף 4 עמ' 2 לסיכומים). בהמשך הפנה הנתבע לסדרה של טענות אשר, לשיטתו, יש בהן כדי להפוך את הקביעה בהליך הפלילי על פיה. אלא, שעיון באותן טענות (מסעיף 6 ואילך לסיכומי הנתבע) מעלה למעשה את המסקנה כי הנתבע מנסה לערער את הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי פעם נוספת. לענין זה יש לומר כי אין בטענותיו של הנתבע כפי שאלו פורטו בסיכומיו, ואשר איני רואה לנכון לחזור עליהן, משום בסיס כל שהוא לסטות מהכרעת פסק הדין הפלילי. יתירה מכך, לאחר ששמעתי את התובעת (התובעת 2 לא העידה מאחר שהיתה בחו"ל) ולאחר ששמעתי את הנתבע, נראית לי גרסת התובעת אמינה ומהימנה וגם מטעם זה לא ראיתי כל בסיס לסטות מהממצאים והמסקנות אשר נקבעו בפסק הדין הפלילי.

7. גובה הנזק:
התובעת צירפה לכתב תביעתה את חוות הדעת של הד"ר חיימסקי, הוא אורטופד מנתח. חוות הדעת ניתנה כ- 6 חודשים לאחר האירוע. מהאמור בחוות הדעת עולה כי הד"ר חיימסקי בדק את התובעת יומיים לאחר האירוע והוא פירט את הממצאים שמצא בגופה, שעיקרם היה שטפי דם במקומות רבים בגופה של התובעת וחבלות, והד"ר חיימסקי קבע לתובעת 10% נכות עקב צלקת תת עורית והיפר פיגמנטציה מכאיבה ומכערת בירך ובשוק ימין (באזור האחורי), וכן 5% נכות עקב כאבים בפרק ירך ופרק ימין עם הגבלת תפקודית קלה. אגב, את שיטפי הדם בגופה של התובעת ניתן לאמוד מהתמונות, נספח א, שצורפו לתצהירה. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת של ד"ר יעקוב גולן, מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר מסקנתו בחוות דעתו היא כי אין קשר בין התופעות בעור בגופה של התובעת לבין שטפי הדם המתוארים בתעודות הרפואיות. לדבריו, בחוות הדעת, מעולם הוא לא נתקל בתופעה הדומה לתופעה הקיימת בירך ובשוק של התובעת כאשר, לדבריו, באופן רגיל שטפי דם תת עוריים נספגים ולא נותר בדרך כלל כל נזק באותו אזור. בנוסף, הוגשה מטעם הנתבע חוות דעתו של האורטופד ד"ר וייס ולפי חוות דעתו של ד"ר וייס לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורטופדי ולדבריו יתכן שההגבלה התפקודית הקלה בפרק ובירך ימין אותה מצא ד"ר חיימסקי מקורה בפרק הזמן הקצר שחלפו בין האירוע לבין בדיקתו של ד"ר חיימנסקי את התובעת 1, ואילו הד"ר וייס בדק את התובעת כשנתיים לאחר האירוע.

8. התובעת בתצהירה פירטה כי אמה, היא סבתו של הנתבע התגוררה בדירתה במשך שנים רבות והתובעת דאגה לכל צרכיה. לאחר שפרטה התובעת את פרטי האירוע תוך שהיא ציינה גם שבתה, התובעת 2, הראתה לה את שטף הדם בירך אותו סבלה מהנתבע, צירפה התובעת את נספח ג', זו תעודה רפואית מיום 26.1.99, בה פורטו החבלות בגופה ולפי נספח ג 1 נקבע כי איננה מסוגלת לעבוד במשך שבוע ימים, כאשר מסמך נוסף של הרופאה, נספח ה, קובע כי התובעת איננה כשרה לעבוד עד יום 12.3.99. התובעת פירטה בתצהירה את המגבלות הרפואיות אותן סבלה. לדבריה בתצהירה, היא נזקקה לעזרה במשך שבועות שלאחר האירוע והיא שילמה בגין כך לעוזרת, שאת פרטיה לא מסרה, סך של 3,000 ₪. נטען על ידה כי היא נזקקה, עד למועד הגשת תצהירה, לעזרה וטיפול בהיקף של 5 שעות שבועיות. נטען על ידה כי היא נזקקת לנעליים מיוחדות, אורטופדיות, שעלותן 300 ₪ וכי יש צורך להחליפן לעיתים קרובות. לגרסתה, עד להגשת תצהירה היא כבר הוציאה סך של 2,500 ₪ עבור זוגות נעליים אלה, אולם לא צורפה כל ראיה בגין כך. עוד נטען על ידה כי היא נזקקת לחגורות אלסטיות מיוחדות כדי להגן על הירך הפגועה ולהקל על מכאובה כאשר עלות כל חגורה הינה בסך 350 ₪, והיא צירפה קבלה אחת בגין כך, נספח ט, אף שנטען על ידה כי רכשה על למועד תצהירה לפחות 4 חגורות. עוד נטען כי נגרם לה הפסד השתכרות שכן היא עבדה עובר לאירוע בתור מזכירה במשרד הרווחה במשרה חלקית, כקוסמטיקאית, וכמנהלת חשבונות, אך יחד עם זאת היא אומרת באותה נשימה כי במשך תקופה של מספר חודשים עקב מצבה הרפואי הקשה של אמה היא נאלצה להפסיק את עבודתה כקוסמטיקאית באופן זמני, (סעיף 17 לתצהירה), ובהמשך היא אומרת שבשל מצבה הגופני בגין אותה תקיפה היא אינה מסוגלת לשוב לעבודתה כקוסמטיקאית. לגבי עבודתה במשרד הרווחה - טענה התובעת כי שכרה שולם לה, אך זאת על חשבון פדיון ימי מחלה. התובעת צירפה את נספח י' לתצהירה, הוא כרטיס ביקור שלה כקוסמטיקאית. התובעת ביקשה, לפיכך, כי יפסקו לה הוצאות רפואיות בעתיד גם לענין צורך טיפולים רפואיים, תרופות, נסיעות וכדומה, לפסוק לה הפסד השתכרות בעתיד בשיעור של 25% שכן פגיעתה היא מעבר לנכותה הרפואית. לגרסתה, היא עבדה בנוסף לאמור לעיל, גם בתיווך נדל"ן בהנהלת חשבונות אלא שהתובעת לא צרפה כל ראיה בגין כך: לא לענין עצם עבודתה ולא לענין שעור רווחיה. עוד תבעה התובעת פיצוי גבוה בגין העזרה שתזדקק לה בעתיד, סכום אותו העמידה בסיכומיה על סך של 140,780 ₪. באשר לאובדן כושר העבודה עתרה התובעת, בסיכומיה לפיצוי בסך של למעלה מ- 188,000 ₪, זאת בטענה ששכרה החודשי לפני האירוע הגיע לסך של 15,000 ₪, אולם לא באו כל פירוט או ראיה להווצרותו של סכום זה. יש לציין כי התובעת העריכה בסיכומיה את הסך הכולל של נזקיה בלמעלה מ- 600,000 ₪ ולענין זה צודק הנתבע בסיכומיו כי התובעת הפריזה מאוד בתיאור נזקיה כאשר לעיקרם, אם לא למרביתם, לא באו ראיות כנדרש. לענין התובעת 2, נטען כי יש לפצותה בסך של 50,000 ₪ בגין הפריט של נזק לא ממוני ("כאב וסבל") לענין פריט אחרון זה עתרה התובעת לפיצוי בסך 150,000 ₪ כאשר סך נזקיה, נזקי העבר והעתיד של התובעת מפורטים בסעיפים 46 עד 58 לכתב התביעה.

9. לאחר עיון בחוות הדעת, וכן במסמכים הרפואיים ובתמונות שהוצגו על ידי התובעת, אכן נראה כי הקושי העיקרי העומד בדרכה לענין הרפואי הינו המועד המוקדם של הבדיקה על ידי המומחה מטעמה, הד"ר חיימסקי. יחד עם זאת, איני משוכנע כי תיאורם של המומחים מטעם הנתבע הד"ר גולן והד"ר וייס גם הוא משקף את מצבה לאשורו אולם, לזכות חוות הדעת מטעמם, אכן ניתן לזקוף את העובדה שהן ניתנו לאחר פרק זמן משמעותי יותר לענין התגבשות פגיעותיה של התובעת. לפיכך, ובהסתמך על הדרך בה הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק, דהיינו בהתאם ובמסגרת סעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, ולאחר שהובהר כאמור כי לא באו ראיות ממשיות למרבית טענותיה של התובעת: לא צורפו קבלות בקשר עם ההוצאות הנטענות לגבי נעליים מיוחדות וחגורות אלסטיות (למעט נספח י') לא באה ראיה לצורך באביזרים אלה, לא באו ראיות לענין מקומות עבודתה והכנסותיה של התובעת בעבודות נוספות כקוסמטיקאית וכמתווכת, הן לפני האירוע והן לאחר האירוע, לא פורט בפני שכרה של התובעת במקום עבודתה במשרד העבודה והרווחה, וכפי שפירט הנתבע בסיכומיו (סע' 55 ואילך) התמונה המדויקת לענין מקומות עבודתה והשתכרותה של התובעת הינה כלהלן: התובעת חדלה לעבוד כקוסמטיקאית עובר לתאונה, למרבה הצער עקב פטירתה של בתה איריס בחודש מאי 1998, עימה עבדה בשיתוף, (עמ' 15-14 לפרו'), התובעת אישרה בחקירתה כי את עבודתה כמנהלת חשבונות סיימה שנים רבות פני האירוע, כי לאחר האירוע יכולה הייתה לשוב לעבודתה בתחום הנדל"ן (עמ' 15 ש' 14 לפרו'), כי את עבודתה במשרד העבודה והרווחה סיימה בסוף שנת 1999 ללא קשר לאירוע (עמ' 15 ש' 27, 21), כי עבדה תמיד בהיקף של חצי משרה עקב נכותה ברגל שמאל (עמ' 8 ש' 15). כל זאת, ובהתחשב בגילה של התובעת שהיא כבת 55 כיום, כאשר למעשה התמונה היא שהתובעת הפריזה בתאור נזקיה כפי שהנתבע מתח את החוט בהכחשתו את האירוע, ובהתחשב בכך שהתובעת 2 לא העידה אך התובעת 1, העידה כפי שפורט לעיל על החבלה אותה ראתה בגוף התובעת 2 כאשר לכך יש אישור גם בפסק הדין הפלילי, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 סך של 70,000 ₪ ולתובעת 2 סך של 4,000 ₪. רכיבי הפיצוי לתובעת הינם, בעיקר, בגין "כאב וסבל" שכן גם אם לא נותרה לתובעת נכות צמיתה אין ספק שסבלה חבלות קשות מנחת זרועו של הנתבע עליהן ניתן לעמוד מהתעודות הרפואיות ומהתמונות, בגין עזרה מסוימת בעבר, בתקופה שלאחר האירוע, רכיב כספי גלובאלי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד ועזרה עתידית בשיעור שנסמך על נתון הקרוב יותר להערכת המומחים הרפואיים שמטעם הנתבע. לסכומים אלה יש לצרף את הסכומים ששלמה התובעת בגין חוות הדעת הרפואית כאשר יווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישא הנתבע בהוצאות ובשכר טרחה בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ.נ







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מי יורש כשאין צוואה ?

  2. סעיף 8 לחוק הירושה

  3. פינוי יורשים של דייר מוגן

  4. ירושה של זכות לדיור ציבורי

  5. הפקעת מקרקעין שהתקבלו בירושה

  6. תקיפה בסכסוך משפחתי על ירושה

  7. גביית חוב מס של העיזבון מיורש

  8. תביעה של אחד היורשים בשם עזבון

  9. ביטול זכויות בדירה לפי צו ירושה

  10. תביעת יורשים לפינוי חנות בשכירות

  11. רישום בעלות במקרקעין מכוח צו ירושה

  12. בעלות יורשים במקרקעין - פסק דין הצהרתי

  13. בעלות על מקרקעין לא מוסדרים בהתאם לצו ירושה

  14. עדיפות סעיף 147 לחוק הירושה על פני סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח

  15. סעיף ו' לחוק הירושה תשכ"ס 1965 - אחריות היורשים לחובות העיזבון

  16. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון