אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

12. אחריות של משתף ומשדל
לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם.



מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין:

1. הערעור והערעור שכנגד הם על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אילת דגן) שניתן ביום 30/10/11 בת"א 17848/07. בתביעה העיקרית תבע עו"ד מנחם מאת מר שפיגלר פיצוי בשל היותו מסייע לאחר שביצע עוולת לשון הרע לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בגין אירוע אחד; וכן בגין ביצוע ישיר של עוולת לשון הרע באירוע נוסף. בתביעה שכנגד תבע מר שפיגלר מאת עו"ד מנחם פיצוי בגין עוולת לשון הרע.
בפסק הדין דחה בית המשפט את תביעת עו"ד מנחם וקיבל את תביעת מר שפיגלר, וחייב את עו"ד מנחם לשלם למר שפיגלר פיצוי של 130,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד של 17,400 ₪ והשבת האגרה ששילם מר שפיגלר.

הרקע וההליכים:
כדי להביא את הפירוט העובדתי הנדרש בתיק זה מצאתי לנכון להפנות לכתבי הטענות שהוגשו בערכאה הדיונית.

תביעת המערער:
2. המערער בערעור העיקרי, עו"ד אייל מנחם (להלן: עו"ד מנחם או המערער) הוא בעלים של משרד עורך דין בבניין משרדים ברחוב שדרות המגינים 53 חיפה. המשיב בערעור העיקרי והמערער בערעור שכנגד, מר שפיגלר (להלן: מר שפיגלר או המשיב) הוא שומר וקצין בטחון בחברת ד.ג.ש חניונים הפועלת כחברת הניהול של אותו בניין. מר סלמה שהיה נתבע נוסף בתביעתו של מר שפיגלר, הוא חותנו של עו"ד מנחם. בדיון בבית משפט קמא, כמפורט בפסק הדין, נזנחה תביעתו של מר שפיגלר נגדו. בערעור, הסכימו שני הצדדים שיש לראותו כמשיב פורמאלי.

3. כאמור, הגיש עו"ד מנחם ביום 22/10/07 תביעה נגד המשיב בגין עוולת לשון הרע המתייחסת לשני אירועים: האחד, מיום 31/5/07 והאחר, בגין מכתב הנושא תאריך 8/6/07 ששלח מר שפיגלר.

האירוע מיום 31/5/07:
4. על פי המפורט בכתב התביעה, ביום 21/5/07 בסביבות השעה 07:00 התייצב אביו של עו"ד מנחם בפתח הבניין תחת תקרת רחבת העמודים המקורה, כשהוא מתיישב על כסא ועל כתפיו תלוי שלט גדול האומר:
"אני אבא של ע"ד איל מנחם מרחוב המגינים מס' 53 חיפה ק 9 ע"ד איל גנב את כל כספי ורכושו והשאיר אותי בחוסר כל אמת דיברתי"
(הכיתוב על פי המופיע בשלט - ש' ו'). ועוד הודבקה תמונה של המערער על השלט.

טענת המערער הייתה כי אביו התיישב בפתח בניין המשרדים עם שלט בגנותו. המשיב ישב מתוקף תפקידו בכניסה לבניין, היא הכניסה היחידה לבניין.
למרות האמור, לא פעל המשיב להרחקת האב מן המקום, ולא נקט אמצעים שהיה בהם כדי למנוע מן האב להמשיך ולדבר בגנותו של עו"ד מנחם. הבניין משמש כבניין משרדים בלבד ומאכלסים אותו עורכי דין רבים כמו גם רואי חשבון ושאר בעלי מקצועות חופשיים. ולכן, מהווה הוא מקום מעבר לאנשים רבים, הן דיירי הבית ועובדיו והן לקוחותיהם. לטענת המערער היה בהתנהלותו של המשיב כדי לסייע בהפצת לשון הרע נגדו.

בכתב התביעה הבהיר המערער, כי קיים סכסוך בין אביו לכל בני משפחתו הקרובה (שלושת ילדיו וגרושתו המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה), וכי אביו לצערו פועל בדרך שיש בה כדי לפגוע בו, בשמו, בכבודו, במשלח ידו ובפרנסתו, ולכן בין היתר, פרסם האב כי המערער גנב את כספו ורכושו והותיר אותו בחוסר כל. המערער ציין עוד "דברים אלו או בסגנון דומה הופצו על ידי אבי התובע בצורות שונות ובהזדמנויות שונות, בגינן הוצאו נגדו צווי הגנה ומניעת הטרדה מאיימת", ולכן היה על המשיב בנסיבות אלה למנוע המשך הפצת הדברים.

לטענת המערער, התוכן האמור מהווה לשון הרע. המשיב שהיה אחראי על הבניין לרבות השטח בו ישב אביו של המערער, לא עשה דבר ואיפשר בדרך זו להמשיך ולהפיץ דברי לשון הרע במשך שעות ארוכות בפני כל מי שעבר במקום.
המערער סמך את תביעתו על דברי עו"ד אסף כהן שהיה עד לאירוע. האחרון פנה אל המשיב והעמידו על חומרת המעשה, כאשר באותה עת היה המערער באילת בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין.

לפי המפורט בכתב התביעה שאל עו"ד אסף כהן את המשיב אם הודיע למערער על מה שקורה בבניין וכן ביקש ממנו לטפל בסילוק המפגע. המשיב ענה לו כי הודיע למערער שנמצא בדרכו למקום וכי העניין בטיפול - מה שלא היה נכון, הן מפני שלא נמסרה הודעה למערער, והן מפני שלא עשה כל פעולה לסילוקו של האב מן המקום ואיפשר לאב לשבת שם עם השלט במשך זמן רב ובכך לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם של האחרים ולפגוע במשרתו, בעיסוקו, במשלח ידו ובמקצועו.
לכן, תבע עו"ד מנחם כאמור פיצוי לפי סע' 12 לפקודת הנזיקין, וביקש לפצותו בפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ₪, על פי סע' 7א(א) לחוק לשון הרע; ובנסיבות העניין מאחר שלא ננקט על ידי המשיב מעשה אשר היה בו למנוע המשכו של מעשה לשון הרע, זכאי הוא לטענתו לכפל פיצוי על פי סע' 7א(ג), ובסה"כ 100,000 ₪ בגין המקרה הראשון.

האירוע מיום 8/6/07:
5. המקרה השני הוא כאמור הוצאת לשון הרע באופן עצמאי וישיר על ידי המשיב בכך שפנה לחברי ועד הבית במכתב שנושא תאריך 8/6/07 ובו נאמרו הדברים הבאים:
"לאחרונה הופיע על יד הבניין אדם שנשא שלט בו האשים את בנו עו"ד איל מנחם בגזילת כספיו ורכושו".

לטענת המערער, ציון דברים אלה, אפילו נאמרו בשם האב, הם בגדר של הוצאת לשון הרע. מה עוד שהמשיב לא הסתפק במכתבו הנ"ל אלא הוסיף את הדברים הבאים:
"אמש כשחזרתי עם אשתי הנכה המחוברת לחמצן לכיוון ביתי, התקשר אליי חיים השומר על מנת לעדכנני במצב הבניין, ועו"ד איל מנחם ביקש את הטלפון ממנו בברוטליות והתחיל לקלל ולהשמדני".

המערער טען עוד כי המכתב לא רק נשלח לוועד הבית אלא אף חולק בין באי אסיפת הדיירים שהתקיימה ביום 10/6/07, וכי הדברים כפי שנכתבו באותו מכתב נועדו להשפיל את המערער בעיני הבריות, לעשותו למטרה לשנאה, לבוז וללעג מצידם ולפגוע במשרתו כעורך דין. גם בגין עוולה זו תבע המערער פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, ומאחר שסבר שיש לייחס למשיב כוונה לפגוע באופן פרסומו של המכתב, ביקש לפסוק לו כפל הסכום.

6. כדי להצביע על אופן התנהלות בכלל של המשיב כלפיו, הוסיף המערער וטען בסע' 17 לכתב התביעה, כי המשיב הגיש נגדו 12 תלונות סרק במשטרת ישראל, ואף זאת כדי לפגוע בו.
לאור תלונות הסרק נערכה אף חקירה נגדו, והכול כדי לפגוע בשמו הטוב.

כתב ההגנה ותביעת המשיב:
7. בכתב ההגנה שהגיש המשיב (סע' 6) נטען כי מדובר במקרה חמור בו סבל וסובל המשיב ממסכת התנכלויות והתעמרות מצד המערער כדייר בבניין, וזאת ללא כל הצדקה וללא כל עוול בכפו. המשיב הבהיר שהוא אדם מבוגר בן למעלה מ-60 שנה, הסובל מבעיות לב, יתר לחץ דם וסכרת, שעובד כשכיר, המשמש כאב הבית בבניין וכקצין הביטחון מטעם חב' הניהול, וכי אין בהתנכלויות מצד המערער כדי להוסיף לבריאותו הרופפת. אירועים כגון אלה, לטענתו, גורמים לו כאבים בחזה, חולשה ועצבנות יתר. לכתב ההגנה צורפו תעודות רפואיות כאסמכתא לנ"ל.

עוד ציין המשיב (סע' 8 לכתב ההגנה) כי מעולם לא ביקש ליצור עימות עם המערער, הוא נקלע לסכסוך למגינת לבו ושלא מרצונו ונמצא במסכת הטרדות בלתי פוסקת אשר אילצה אותו לפנות לרשויות, קרי; למשטרת ישראל וללשכת עורכי הדין.
המשיב הדגיש עוד כי למרות שעומדת לו עילת תביעה בגין עוולת לשון הרע ופגיעה חמורה בפרטיותו, הוא נמנע עד לאותו מועד מהגשת תביעה משפטית ויש לראות את התלונות והמעשים בהם נקט כמעשי התגוננות אשר נבעו מאופן פעולתו של המערער, ולכן אין לו לאחרון אלא להלין על עצמו.

המשיב ציין עוד (סע' 10 לכתב ההגנה, כפי שציין גם בא-כוחו במהלך הדיון בערעור) כי הוא היה זה שסייע למערער בניסיון לבטל את התלונות במשטרה ולשם כך אף פנה למשטרת ישראל, וככל שלא בוטלו התלונות, הרי שזה פרי החלטתה של המשטרה. ולכן, לא היה מקום כי המערער יבקש להציג עצמו - קורבן, ולהציג את המשיב - כגורם.

8. לעניין כתב התביעה טען המשיב, כי רחבת העמודים הנטענת בכתב התביעה - המדרכה, איננה חלק ממתחם הבניין אלא שטח ציבורי פתוח אשר לגביו אין לו סמכות לאכוף כל מרות וממילא לא יכול היה להסיר את "המכשול" הנטען.
המשיב טען עוד שככל שמדובר בלשון הרע הנטען, הרי זה מכוון לאב, ובמקרה כגון זה היה על המערער להגיש תביעת לשון הרע נגד האב ולא נגדו.

המשיב פירט אירוע מקדים שארע כחצי שנה לפני האירוע מיום 31/5/07 במהלך סיור לילה שנערך על ידי שומר משמרת הערב לבניין, אז נמצא כי האב נכנס לבניין והדביק בו מנשרים אשר בהם ייחס מעשים שונים למערער, דוגמת הדברים שנוסחו בשלט.

המשיב כשומר הבניין הודיע אז מיידית למערער ועל פי בקשתו נאספו כל המנשרים. בעקבות אותו אירוע הוציא המערער צו מבית המשפט אשר אסר את כניסת האב לבניין המשרדים, ובהסתמך על הצו אכן נאסרה כניסתו.
בדברים אלה ביקש המשיב להבחין בין התנהגות האב במקרה הנוכחי לבין אופן פעילות האב בעבר.

9. לטענת המשיב ביום האירוע נכנסה לבניין פקידתו של עו"ד איתן לפידות, הסבה את תשומת לבו למעשיו של האב היושב על המדרכה בסמוך לכניסה עם השלט. הוא עצמו לא הבחין באב ממקום מושבו. לאחר שהדברים הובאו לידיעתו, פנה לאב וביקש ממנו בלשונו כמפורט בסע' 18ח: "מר מנחם בבקשה תעשה לי טובה, אל תעשה לי בעיות, תתפנה מפה בבקשה". בתגובה אמר לו אביו של המערער שהמקום הוא מקום ציבורי, זו מדרכה והוא רשאי לעשות שם מה שהוא רוצה והוא לא קם משם.

בעודו מדבר עם האב חלפה במקום מזכירתו של המערער יפעת. המשיב הסביר לה את המתרחש וביקש ממנה כי תעדכן את המערער על מנת שיחליט כיצד לטפל בעניין, והיא אכן אישרה כי תודיע על כך למערער. באותה עת חלף גם עו"ד אסף כהן אשר ראה את הדבר. המשיב עדכן את עו"ד אסף כהן, הבהיר לו שדאג ליידע את המערער (באמצעות מזכירתו) והזמין גם אותו להודיע על כך למערער.

למחרת היום חזר המערער מכנס לשכת עורכי הדין השנתי, התנכר לו, המשיב עלה למשרדו, שאל אם קרה ביניהם משהו, ואז הטיח המערער כלפיו "תסתלק מפה נבלה", "אל תדרוך יותר בקומה 9", כאשר ניסוחים אלה הם למיטב זיכרונו של המשיב.

לכן בנסיבות אלה טען כי יידע את המערער על האירוע, כי החלטה כיצד לטפל בנושא נותרה בידו, וכי לא יכול היה לנקוט בכל מעשה מעבר למה שעשה לאור מיקומו של האב.
לאור כך עתר לדחיית התביעה נגדו.

10. לעניין הפצת המכתב השני טען המשיב, כי המכתב הנ"ל חוסה תחת הגנת תום הלב ו/או אמת בפרסום ולכן גם בו אין משום הוצאת לשון הרע. למעשה מדובר במכתב תלונה על התנהגות המערער כלפיו, שמוען לוועד הבית בלבד, ושמטרתו להגן על שמו וכן למנוע הטרדות ופגיעה אפשרית במשרתו, לאחר שהמערער הצהיר על כוונתו לגרום לפיטוריו. משראה המשיב כי ההטרדות הן בלתי פוסקות, נאלץ להגיש תלונות במשטרה וכן לשלוח את המכתב לוועד הבית, וזאת כדי למנוע הידרדרות והסלמה במערכת היחסים שביניהם. בכל מקרה אין תוכן הדברים מהווה לשון הרע.

המשיב אף התייחס בכתב ההגנה לאירוע המעצר שהיה בעקבות ההטרדות (סע' 38-36 בכתב ההגנה).

תביעת המשיב:
11. התביעה שכנגד הוגשה על ידי המשיב ביום 4/12/07. בפתח התביעה חזר המשיב והדגיש, כי לא היה בכוונתו להגיש את התביעה אלא בשל מסכת התנכלויות מתמשכת, שלטענתו אינה מוצדקת ולאחר פירוט של מסכת התנהגויות לגרסתו של המערער ותלונות שהוגשו מטעמו בתגובה, תבע המשיב במסגרת כתב התביעה בגין התנכלויות מתמשכות וחוזרות, פיצוי ללא הוכחת נזק על סך של 100,000 ₪ (סע' 27 בכתב ההגנה), הן על בסיס חוק איסור לשון הרע, והן בהתאם לחוק הגנת הפרטיות בגין הפרתה.

במסגרת תביעת המשיב, ביסס אף הוא את תביעתו על שני אירועים, הגם שטען לנזק מצטבר מכלל התנהגותו של המערער:
האחד - מכתב מיום 20/7/07 שנכתב על ידי צד חותנו של המערער, מר יהודה סלמה, ונשלח לדיירי הבניין – לגביו טען המערער כי לא לקח חלק בפרסומו, מלבד הקלדתו במחשב.
מכתב שני מיום 19/10/07 ששלח המערער לבעלי הנכסים בבניין, והמהווה לטענתו דיווח אמיתי ונכון של האירועים כפי שתוארו בתביעה שהגיש נגד המשיב. מכתב זה לגרסתו הוא מכתב תשובה שעסק בחברת הניהול ונכתב כתגובה למכתב שפרסמה חב' הניהול ביום 24/9/07.

להלן נביא את פירוט האירועים תוך התייחסות לנטען בכתב ההגנה בתביעה שכנגד, שהגיש המערער.

אירוע מיום 19/10/07:
12. "לכבוד בעלי הנכסים - דיירי הבניין 19/10/07
המגינים 53, חיפה

הנדון: ראובן שפיגלר

בימים אלו מצאתי כמוכם בתיבת הדואר שלי הצהרתו של דובי גסר בעניין ראובן שפיגלר, ואני סבור כי זכותכם לדעת את העובדות לאשורן.

דובי גסר מציג עצמו כ- "מנהל" חברת הניהול המעסיקה את ראובן שפיגלר אך כולכם יודעים כי לא מדובר באדם ניטראלי זר לסכסוך.
אני מסרתי לדובי גסר כי מצב "ניהול הבניין" הוא בלתי נסבל, וכי אזום בדיקת חברת הניהול, ומאז אני מוצא את עצמי מתמודד עם מכתביו.
(דוגמא "לניהול" של החברה הנה פרוייקט השיפוץ הנמשך שמוכר לכם).

נשאלת השאלה מדוע נזעק דובי גסר להשיב לכם "מטעם" ראובן?
חברת ניהול רצינית לא הייתה מאפשרת לעובד שמעל בתפקידו ביום 31.5.07: חטא בלשון הרע נגד אחד מהדיירים, נמנע לדווח ולטפל בארוע בזמן אמת כדי להגדיל את הנזק, ואף שיקר בזדון ע"מ לחפות על מחדליו, להמשיך לבצע תפקידו ללא בירור ודיווח מהימן לבעלי הנכסים.

מעורבותו של דובי גסר נובעת מדאגה לשמירת אינטרסים אישיים שלו - רצונו "להנציח" המשך "ניהול" הבניין על ידו בלבד, זאת מבלי שקיים הסכם שעומד להצבעה באסיפה מדי שנה, וללא ביצוע סקר מחירי שוק.

בנוסף, ראוי לציין את העובדות המדוייקות הבאות ביחס לראובן שפיגלר להלן: תלונותיי נגדו -

א. בעת ששהיתי בכנס לשכת עוה"ד באילת חטא ראובן לשון הרע נגדי, ואף שיקר למי שפנה אליו, ע"מ להסב לי נזק מקסימאלי.
האם היה מישהו מכם משלים עם התנהגות פוגעת של אדם הנציג בשער הבניין, ומתעלם מחובתו לעבוד לטובתנו בלבד.
ב. ראובן שפיגלר חטא בלשון הרע פעם נוספת כאשר הפיץ והיפנה לבעלי הנכסים מכתב הכולל דברי דיבה נגדי, בכוונה להסב לי נזק.
ג. ראובן שפיגלר מקבל גיבוי למעשיו ממעבידו דובי גסר, ולכן אינו רואה קשר בין דמי ניהול (נכבדים) שאנו משלמים, מהם משולמת גם משכורתו, לבין מחויבותו לפעול בראש ובראשונה לטובתנו.

בעלי נכסים ודיירים בבניין שפנו אליי הביעו דווקא הסתייגותם מראובן, ציינו נטייתו להקשות ולהסתכסך על עניינים שאינם קשורים אליו ו/או אינם בתחום אחריותו, וכל זאת תוך ניצול היותו עובד של חברת הניהול, חברה אשר כלפיה יש למרבית בעלי הנכסים ביקורת שאינה עולה לדיון, חברה אשר כלפיה יש למרבית בעלי הנכסים ביקורת שאינה עולה לדיון, ואני סבור שהגיעה עת כי יתקיים דיון בו תשמיעו עמדתכם לכאן או לכאן.

בכבוד רב ובברכה איל מנחם - קומה 9".

13. בנוגע למכתב הנ"ל, טען המערער כי מדובר בדיווח אמת. לטענתו, המשיב אינו מבצע את תפקידו כנאות (סע' 25), ולא הייתה כוונה מצדו להעלות את נושא פיטוריו של המשיב אלא לדווח דיווח אמיתי ונכון אל חב' הניהול שהיא המעסיקה של המשיב, ומי שהפיץ את המכתב היה מר דובי גסר, הבעלים והמנהל של חב' הניהול (סע' 26).

האירוע מיום 20/7/07:
14. במכתב מיום 20/7/07, נכתב:
"לכבוד
בעלי הנכסים 20.7.07
המגינים 53
חיפה

הנדון: ראובן שפיגלר

אני חמו של עו"ד איל מנחם שמשרדו ממוקם בקומה התשיעית בבניין. מקצועי סוחר וגילי 72, ומצאתי לנכון לפנות אליכם בכתב בקשר לשוער. הייתי מופקד על עבודות השיפוצים שנערכו בשעתו בקומה התשיעית. ראובן שפיגלר היה מתכנל "מתוקף תפקידו" כביכול, ומפריע לעובדים. כאשר הייתי מביא איש מקצוע היה ראובן מתלונן על לכלוך במעלית. כאשר הייתי מזמין מכולה היה מונע הצבתה בתירוץ של חסימת הכניסה. הבנתי רצונו של ראובן שפיגלר לקבל כספים כדי להפסיק להציק לנו.
אני אישית בידיי נתתי לראובן שפיגלר כספים (במקרה אחד 1,000 ₪).
לאחר מכן הפסיק ראובן שפיגלר לבוא בטענות, והעבודות נמשכו כסדרן.
לפני כ- 3 חודשים פנה אליי ראובן שפיגלר ומסר לי כי עו"ד איל מנחם העביר למעסיקיו מידע על התשלומים שקיבל במזומן, ועל כן הוא צפוי להיות מפוטר ומקום עבודתו בסכנה. ראובן ביקש ממני לשקר למענו.

ראובן התחנן לעזרתי, וציין כי יש לו אשה חולנית, והוא מפרנס יחידי.

ריחמתי על ראובן שפיגלר, ובשיחה שיזם ראובן עם דובי גסר ומאיר בן שושן אמרתי לפי בקשתו של ראובן כי טענותיו הנכונות של איל מנחם, לא נכונות.
(לא מסרתי לאיל מנחם שום מידע על פנייתו שלראובן, ועל השיחות בעניין).

בדיעבד, התברר לי כי ראובן ניצל את טוב ליבי לרעה, ולאחר שפעלתי לבקשתו, התלונן כי איל מנחם מאשים אותו לשווא, למרות שמדובר באמת לאמיתה, וכי ראובן רצה וקיבל ממני כסף מזומן "כדמי שתיקה" בעבודתו.

אני מוכן לבדיקת פוליגרף בעניינים שפורטו לעיל, ודורש מראובן להיבדק.

בכבוד רב ובברכה,
יהודה סלמה
נייד: 0524476428"

למכתב הנ"ל צורף מכתב מיום 24/9/07, שהוא מכתב תגובה שכתב מר דובי גסר, מנהל חב' האחזקה האחראית על ניהול הבניין:

" 24.9.07
לכב'
בעלי הנכסים
המגינים 53
חיפה

הנדון: ראובן שפיגלר

הצטערתי לקרוא את מכתביו של יהודה סלמה לבעלי הנכסים וללשכת עורכי הדין אשר חולקו לדיירי הבניין.

כמנהל חברת הניהול בה מועסק ראובן הנני להזים את "העובדות" אשר נכתבו במכתבים הנ"ל ולהלן העובדות לאישורן:

בפעם הראשונה בה שמעתי על נושא תשלומים שקיבל ראובן כביכול היתה בעת שירדתי במעלית עם תום האסיפה הכללית.

יחד עימי נכח במעלית גם מר מאיר בן שושן.

נדהמנו מהאשמה אשר צצה לאחר העימות שפרץ בין ראובן לאייל מנחם ולאחר כ-3 שנים.
עם הגיענו לקומת הקרקע ניגשנו לראובן אשר נדהם לשמוע את האשמה ומיד התקשר בנוכחותנו למר סלמה יהודה החתום על המכתבים.
מר סלמה נדהם מהטענה כי שילם סכום כל שהוא לראובן והכחיש באוזני את הטענה לחלוטין!
מר סלמה הסכים גם לתת תצהיר בנדון (לצורך הגשת תביעת דיבה) אך לאחר מכן חזר בו.
הננו לקבוע חד משמעית כי לא היה סיפק בידי ראובן להתקשר ולהכין את יהודה סלמה כפי שנטען במכתב.
הנני להדגיש כי בדקתי עם בעלי נכסים אשר שיפצו נכסים בבניין ואף לא אחד טען כי ראובן ביקש שלמונים כל שהם.
כל בעלי הנכסים עימם שוחחתי מגבים את ראובן ומיצרים על העוול שנעשה לו.

בברכה

דובי גסר
ד.ג.ש. חניונים אחזקה"

15. בכתב ההגנה בתביעה שכנגד טען המערער כי המכתב מיום 20/7/07 נכתב על ידי מר סלמה, לאחר שפרי תלונותיו השקריות של המשיב הביא למעצרו של עו"ד מנחם, על לא עוול בכפו, ועוד טענו בדבר קבלת כספים בידי המשיב שכנגד, שזאת אמת לאמיתה (סע' 37 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

16. במקביל להליך האזרחי, ננקט נגד עו"ד מנחם הליך פלילי (ת"פ 39669-03-10) בקשר לאירועים עם מר שפיגלר. על פי כתב האישום המקורי, הוגשו נגד עו"ד מנחם 5 אישומים. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט השלום בחיפה בהליך הפלילי (כב' השופט זאיד פלאח) ביום 23/12/10, הורה בית המשפט על ביטול שני אישומים ושתי הוראות חיקוק מאישומים שנותרו, כך שבסופו של דבר נמחקו מכתב האישום העבירות שעניינן התנהגות פרועה במקום ציבורי וכן תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו.

בעקבות ההחלטה האמורה, הגישה המאשימה ביום 29/12/10 כתב אישום מתוקן בו ייחסה למערער שלושה אישומים המתארים חמישה אירועים שונים, כולם בעבירת איומים.

בפסק דין שניתן בתיק הפלילי ביום 27/2/12 (לאחר מתן פסק הדין בהליך האזרחי, שניתן ביום 30/10/11 ואף לאחר הגשת הערעור, שהוגש ביום 15/1/12), זוכה עו"ד מנחם מכל האישומים.

בקשת המערער לעכב את סיומו של ההליך האזרחי לרבות מועד מתן פסק הדין, עד למתן פסק הדין בהליך הפלילי, נדחתה על ידי בית משפט השלום.

פסק הדין של בית משפט השלום:
17. בית המשפט דן תחילה בתביעה העיקרית שהגיש עו"ד מנחם:
17.1 בהתייחס לאירוע מיום 31/5/07 עמד בית המשפט תחילה על ההסדר הנורמטיבי של הוראת סע' 12 לפקודת הנזיקין והבהיר כי מדובר בסעיף המטיל אחריות למעשה הזולת, וכדי לראות במסייע כמי שמבצע בעצמו עוולה, יש למלא מספר תנאים ולהצביע על תרומה או על השתתפות של פלוני בביצוע מעשה העוולה ולא רק "ביצוע בלתי נאות של מעשה מותר". כלומר, צריך אותו אחר שלו מייחסים עוולה לפי סע' 12 לדעת שאם הוא משתף עצמו במעשה אשר בסופו של דבר יביא נזק לאחר, יחוייב כשותף, וידיעה כזאת צריך שתהא בעת המעשה.
כלומר, קיומה של כוונה או לפחות מודעות לגבי מעשה זה.

מבחינה עובדתית קבע בית המשפט, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח שהמקום בו ישב אביו - מר אפרים מנחם - הוא בשטח הבניין ולא בשטח ציבורי, לא הוכח כי למשיב הייתה סמכות חוקית לעשות דבר כלשהו ולהביא לסילוקו של האב מן המקום, ועוד לא הוכח כי המשיב היה משדל ומסייע, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת הכוונה והלך הרוח. נהפוך הוא, המשיב גילה אכפתיות וניסה לסייע במסגרת יכולותיו וסמכויותיו ולמזער את הנזק שעלול היה להיגרם.

לעניין מיקום ישיבתו של האב, הסתמך בית המשפט גם על עדותו של עו"ד אסף כהן, עד מטעמו של המערער, ובנוסף על עדותה של הגב' סיגל פרץ מזכירתו של עו"ד לפידות, והבהיר כי המערער עצמו לא יכול היה להעיד על נתון זה, שהרי לא היה עד ראייה.
בית המשפט הדגיש עוד כי מזכירתו של המערער, הגב' יפעת גל, לא הובאה לעדות, ויש לתת משקל לעובדה זו, לחובת עו"ד מנחם.
עוד יש להדגיש כי עדותו של המשיב הייתה מהימנה על ידי בית המשפט ונתמכה בעדויות אחרות. על בסיס כלל ראיות אלה קבע בית משפט השלום, כי לא הייתה כל פעולה של הפצת לשון הרע מטעמו של המשיב ובוודאי שאין לייחס לו מעשה עוולה לפי סע' 12 לפקודת הנזיקין.
עוד קבע בית משפט השלום כי לא הוכחה כל כוונה מצדו של מר שפיגלר להתנכל לעו"ד מנחם או לסייע לאביו להוציא דיבתו. בית משפט השלום אף קיבל את גרסת האב ואת גרסת מר שפיגלר כי האחרון הוכיח פוזיטיבית שמר שפיגלר הפציר באביו של עו"ד מנחם להתרחק מהמקום, וכי האחרון סירב. ועוד, אין לקבל הטענה כי מר שפיגלר שימש ידו הארוכה של אביו של עו"ד מנחם, וכי לא היה מקום לפעול בדרך בה פעל עו"ד מנחם.
בלשון פסק הדין של בית משפט השלום:
"תחת לטפל במי ובמה שטעון טיפול, העדיף עו"ד מנחם לפרוק את זעמו ותסכולו על החוליה החלשה, אדם מבוגר וחולני, המבקש להוציא לחמו ביושר כשומר בבניין ואב בית, תוך שפתח נגדו במסע הקנטות, התעמרות והוצאת לשון הרע מרושעת, כפי שיורחב בהמשך".

17.2 בהתייחס למכתב ששלח מר שפיגלר אל ועד הבית בחן בית המשפט את מרכיבי עוולת לשון הרע, ומצא שהפרסום אכן בוצע. ואולם, בהתייחס לתוכנו של המכתב, בין היתר, על דרך ההפניה לע"א 723/74 (הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חב' החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293), ולמבחן האדם הסביר של הקורא הסביר על דרך ההשוואה לע"א 740/86 (יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, 337), תוך שימת דגש על הבנת הנקרא על ידי הקורא הסביר, הגיע בית המשפט השלום למסקנה שתוכן המכתב אינו בגדר לשון הרע, שהרי לא נועד להשפיל או לבזות את עו"ד מנחם אלא מהווה פניה כנה ותמת לב של מר שפיגלר לעזרה, בצר לו, כדי להגן על מקור פרנסתו, בהיותו מאוים לכאורה על ידי עו"ד מנחם. מסקנה זו ביסס בית משפט השלום על העדר כוונתו של מר שפיגלר. ואולם מאחר שבית משפט השלום קבע שיש לבחון את תוכנו של המכתב על פי הקורא הסביר, הוסיף בית המשפט וקבע שתוכנו של המכתב לרבות פרסומו בין דיירי הבניין, עלול לבזות את עו"ד מנחם או להשפילו, ואולי אף לפגוע בפרנסתו, הוסיף בית המשפט ובחן את טענת ההגנה: "אמת דברתי", והגיע למסקנה כי מר שפיגלר הוכיח את הנטל הנדרש בנוגע לטענה זו (סע' 14 לחוק איסור לשון הרע).
בית המשפט הוסיף עוד וקבע, כי עדותו של מר שפיגלר בעניין שיחת הטלפון, הגידופין והאיומים שנשמעו בה, היא עדות מהימנה. למעשה השיחה עצמה לרבות טון הדיבור בה לא הוכחשה על ידי עו"ד מנחם, וכי המכתב האמור מתאר את המקרה כפי שאירע.

בית משפט השלום הוסיף והבהיר, שהוא מקבל את הטענה בדבר התנכלויות חוזרות מצד עו"ד מנחם, ולעניין זה יש להפנות, בין היתר, לסע' 42 לפסה"ד.

בית המשפט התייחס גם לטענת ההגנה של תום לב (סע' 15 לחוק איסור לשון הרע), וקבע כי מר שפיגלר הוכיח תחולה במקרה דנן.

18. בית משפט השלום בחן את התביעה שכנגד שהגיש מר שפיגלר, והתבססה על שני המכתבים שלגביהם נטען כי הם לשון הרע.

18.1 בהתייחס למכתב מיום 20/7/07 עליו חתום מר סלמה, חותנו של עו"ד מנחם, הבהיר בית המשפט כי למעשה במכתב זה מיוחסים למר שפיגלר מעשי גניבה וחשד לקבלת "דמי שתיקה" ושלשולם לכיסו הפרטי. בנושא זה תוך הפנייה לע"א 788/79 (רייבר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141) קבע בית המשפט כי מכתב כגון זה המגולל האשמה חמורה כנגד המשיב, מהווה לשון הרע, ומעצם כתיבתו מיועד להשחיר פניו ועלול לפגוע בפרנסתו.
עוד קבע בית המשפט, כי טענת "אמת דיברתי" לא הוכחה כמו גם הגנת תום הלב, וכי עדותו של מר סלמה - בין בתצהיר ובין בעדותו בבית המשפט - אינם מהימנים.
בלשון בית משפט השלום:
"הגרסה מניפולטיבית ואינה ראויה לאמון בשל האינטרס הנגוע בה".
בית משפט השלום הבהיר כי יש לראות בעדותו של מר סלמה, עדות שאינה מהימנה, בין היתר, מאחר שהטענה מפיו כמי ששילם את "דמי השתיקה", שולמו למעשה שנתיים קודם לסיפור המעשה, לאחר מכן אמר אותו מר סלמה כי לא היו דברים מעולם בגרסה שמסר למנהלי הבניין, ובשלב מאוחר יותר מחליט למסור תצהיר ולומר שהדברים שמסר למנהלי הבניין, הם שקר, ולמסור תצהיר לפיו הגרסה הראשונה עומדת בעינה, כאשר יש למר סלמה כחותנו של עו"ד מנחם אינטרס לסייע בידי האחרון, בגין מעצרו של עו"ד מנחם עובר לאותו מועד (ראה סע' 60-54 לפסה"ד).

18.1.1 לצורך בדיקת מידת מעורבותו, אם בכלל, של עו"ד מנחם בנוגע להפצת לשון הרע כנוסחה במכתב הנ"ל מיום 20/7/07, יש עוד להפנות לקביעות בית המשפט הבאות:

בית משפט השלום הדגיש עוד כי לאחר פרסום המכתב, על פי עדותו של מר גסר ומר בן שושן, לאחר שהסתיימה אסיפת הדיירים ב-10/6/07, פנה אליהם עו"ד מנחם והעלה לראשונה את סיפור התשלומים למר שפיגלר - כלומר סיפור התשלומים הובא בפני הדיירים על ידי עו"ד מנחם, בשמו של מר סלמה. הם נדהמו לשמוע הטענה, ירדו במעלית כדי לבדוק ולברר את הנושא באופן מיידי עם מר שפיגלר, אשר נדהם אף הוא מן ההאשמה ומייד בנוכחות מר שפיגלר, צלצלו ביחד לסלמה מסרו לו את גרסת עו"ד מנחם, ועל פי עדותו של גסר "סלמה הנדהם הכחיש את ההאשמה והוסיף: "איך הוא מעז לומר דברים כאלה, למה הוא עושה את זה (הכוונה לעו"ד מנחם - א' ד'), שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן לתת תצהיר והוא אמר שכן. שמע את זה גם בן שושן" (סע' 61 לפסה"ד).

בית משפט השלום הוסיף והדגיש כי עדות זו אושרה גם על ידי מר מאיר בן שושן, הן את הירידה במעלית והן את השיחה עם מר סלמה אשר בוצעה באמצעות הרמקול, ובית המשפט הבהיר כי מדובר בעדות ניטראלית, שעה שמר בן שושן אינו שייך לחב' הניהול, לא שייך לשפיגלר, ואין לו כל סכסוך עם עו"ד מנחם.

על סמך הנתונים שפורטו לעיל, ולאחר שהוסיף וקבע בית המשפט, כי גם בהסתמך על עדותו של עו"ד מנחם אשר הודה בחקירתו הנגדית בפה מלא בסיוע למר סלמה בהכנת המכתב, כפי שגם העיד מר סלמה עצמו, ולאור הפירוט שהובא לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי אחריותו של עו"ד מנחם אינה נופלת מאחריותו של מר סלמה בגין המכתב הנ"ל. ועוד נקבע, שבניסוחו והפצתו הייתה משום כוונת זדון.

18.2. בהתייחס למכתב מיום 19/10/07 בתביעת המשיב, קבע בית המשפט, כי המכתב מכיל ביטויים פוגעניים המייחסים למר שפיגלר נטייה להסתכסך במה שלא מעניינו, מחדל מלבצע תפקידו במטרה להגדיל נזק, עוולת לשון הרע, חוסר מקצועיות ושקר בזדון כדי לחפות על מחדלים, כל אלה מהווים לשון הרע, ומטרתם נועדו להשפיל, לבזות את שפילגר ולפגוע במשרתו ובמשלח ידו.
עוד קבע בית המשפט כי יש לדחות את טענת ההגנה בדבר "אמת דיברתי" שהעלה עו"ד מנחם, ובאשר להגנת "תום הלב" קבע בית המשפט שבמקרה זה מתקיימת החזקה שבסע' 16(ב)(2)(3) לחוק איסור לשון הרע, לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, וזאת מאחר שהוכח שעו"ד מנחם לא האמין שהפרסום הוא אמת, ואף לא נקט בכל צעד כדי לבדוק אם אכן מדובר בפרסום אמת ואם לאו, והראיה, ניסיונו של עו"ד מנחם להפליל את מר שפיגלר בעבירה של קבלת שוחד.
עובדות אלה נתמכות על פי קביעת בית משפט השלום, גם בעדותה של אותה חוקרת אשר נשלחה מטעם עו"ד מנחם לצורך ביצוע חקירה, ואשר התחזתה כבאה מטעמו של אדם אשר מבקש לבצע חקירה אודות עו"ד מנחם ולא מטעמו, פעולה שהיא על פני הדברים נוגדת את תקנה 3(3) לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית, התש"ג-1972), וגם בתמליל שהוגש מאותו תחקיר עולים נתונים שיש בהם כדי לחזק ולתמוך בעדותו של שפיגלר.

19. על סמך הנתונים המפורטים לעיל, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי יש לדחות את התביעה שהגיש עו"ד מנחם ולקבל את התביעה שכנגד שהגיש מר שפיגלר. כאמור חייב בית המשפט את עו"ד מנחם לשאת בפיצוי של 100,000 ₪ בגין המכתב מיום 20/7/07 וב- 30,000 ₪ נוספים בגין המכתב מיום 19/10/07. כן חויב עו"ד מנחם לשאת בשכ"ט עו"ד ובהשבת האגרה ששילם מר שפיגלר.

הטענות בערעור:
20. מאחר שפסק הדין בהליך הפלילי ניתן לאחר הגשת הערעור, הוגשה בקשה עוד קודם לדיון, לצירופו של פסק הדין שניתן בהליך הפלילי. על פי החלטה שניתנה על ידי ביום 1/3/12 - מבלי שנתבקשה תגובת המשיב - התרתי הצגתו. בקשת המשיב לבטל ההחלטה האמורה ולא לאפשר הצגת פסק הדין הפלילי, במיוחד לאור הוראת סע' 42א לפקודת הראיות, נדחתה בהחלטה שניתנה ביום הדיון בערעור (ראה החלטה מיום 20/6/12 בעמ' 2 לפרוטוקול).
לעמדת המשיב, מעבר לעובדה שאין קבילות של פסק הדין הפלילי המזכה נאשם, בהליך אזרחי, הרי שהאישומים ברובם המכריע אינם מקבילים למכתבים שבגינם הועלתה הטענה בדבר לשון הרע, וככל שעולה גם מהעדויות שהובאו בהליך הפלילי, הרי שעולה מסכת של הטרדה ואיומים מצד המערער כלפי המשיב.

המערער לעומת זאת הדגיש כי גם אם אין התאמה חד ערכית בין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי, הרי שאין להתעלם מן העובדה שכל האישומים בהליך הפלילי, כמו גם האירועים בהליך האזרחי, קשורים זה בזה וכולם הם תולדה שמקורה באירוע שאירע ב-31/5/07.

21. המערער הוסיף וביקש לצרף לערעור פרוטוקולים נוספים של ההליך בתיק הפלילי והם: פרוטוקול מיום 10/10/11, 30/10/11 ו-20/12/11, וזאת מאחר שבפרוטוקולים אלה תועדו חקירותיהם של מר שפיגלר ועדיו וכן עדי הגנה מטעם המערער, פרוטוקולים שבית משפט השלום בהליך האזרחי לא התיר הגשתם, ולטענת המערער, יש להם רלוונטיות מכרעת בערעור, מאחר שיש בהם כדי לחזק את סיכויי הערעור.
הימנעות מהצגתם של פרוטוקולים אלה, תמנע מן המערער הצגת תיעוד מלא של חקר האמת. הצגת הראיות הנוספות אפשרית לאור תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובנסיבות העניין, יש להתיר הצגתם, במיוחד לאור הפגמים המהותיים שנפלו באופן ניהולו של ההליך האזרחי בבית משפט קמא ואשר היה בהם כדי לגרום עיוות דין.

לטענת המערער, עיוות הדין נגרם בכך שבעת שהיה תלוי ועומד ההליך הפלילי, ותוך התעלמות מן ההלכה הפסוקה של חשש של ממש לפגיעה בזכותו של המבקש להליך פלילי הוגן, דחה בית משפט השלום האזרחי את הבקשה לעיכוב ההליכים, מה שהביא בסופו של דבר לכך שלא יכול היה עו"ד מנחם לזמן עדים חיוניים עקב העדתם בהליך הפלילי, ובכך קמה כנגדו, בין היתר, החזקה של אי הבאת עדים חיוניים.
המערער טען עוד, שבית משפט קמא שגה, בכל הכבוד, שלא המתין עד למתן פסק הדין בהליך הפלילי וזאת גם משיקולי יעילות מערכתית, דבר שהיה מונע, בין היתר, פסקי דין סותרים, הן לקביעת העובדות והן לקביעת התוצאה המשפטית.

22. לגוף הערעור טען המערער, כי טעה בית משפט קמא משדחה את תביעתו ומנגד אישר את תביעת המשיב בכלל, ובנוגע למכתב שהודפס על ידי המערער - המכתב מיום 20/7/07, בפרט, מאחר שהמכתב האמור הוא למעשה מכתבו של מר סלמה, ומשלא נקבעה כל החלטה אופרטיבית לחובת האחרון, לא היה מקום לייחס כל אשמה בגין מכתב זה, למערער, אשר כאמור כל תפקידו בו היה הקלדתו.

המערער טען עוד נגד סכום הפיצוי שנפסק, ובמקביל, עתר לדחיית ערעור המשיב.

23. בערעור שכנגד מיקד מר שפיגלר טענותיו בנושא גובה הפיצוי. לעמדתו, לא הייתה כל סיבה להעמיד את סכום הפיצוי בגין המכתב מיום 19/10/07 על סכום של 30,000 ₪ בלבד, הן לאור תוכנו ומהותו של לשון הרע בקשר למכתב זה, והן בשל העובדה כי תביעתו של המשיב התייחסה גם להתנהלות מאיימת מתמשכת וחוזרת.

לעניין בקשת המערער להציג את הפרוטוקולים, התנגד המשיב, ולחלופין ביקש אף הוא לצרף ראיות נוספות בערעור. בדומה למערער אשר צירף את הפרוטוקולים לבקשה, צירף גם המשיב עצמו הקלטות שנעשו לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום והצגת התמלילים של "אירועי שיחה" שבהם השתתפו מר שפיגלר, עו"ד מנחם, דוברת ועו"ד אבריאל (תמליל שיחה 12250-1); עו"ד מנחם, ראובן ודוד (תמליל שיחה 12250-8);
אותם משתתפים בשיחה נוספת (תמליל שיחה 12250-9); בעלי הדין ועוד משתתפים נוספים (תמליל שיחה 12250-10); בשיחה נוספת של בעלי הדין עם משתתפים אחרים (תמליל שיחה 12250-16).

דיון ומסקנות:
24. השאלה הראשונה שיש לדון בה, אם אכן נפגעה זכות הטיעון של המערער בהליך האזרחי, לרבות הימנעות מהבאת עדים מטעמו, עקב העובדה שבית משפט השלום לא נעתר לבקשה לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. במסגרת בחינת שאלה זו, יש להתייחס לערעור של עו"ד מנחם אשר כלל ערעור על החלטות בית משפט השלום מיום 28/4/11 בעניין ההליך האזרחי בשל ההליך הפלילי התלוי ועומד, החלטה מיום 3/5/11 בנוגע לבקשת עיכוב ביצוע, החלטה מיום 24/10/11 אשר דחתה בקשת המערער להגשת הפרוטוקולים מהתיק הפלילי, והחלטה מיום 9/3/10 בעניין אי התרת חקירה נגדית.

25. עיון מפורט באופן התנהלותו של המערער בהליך האזרחי לצד ההליך הפלילי, מביא למסקנה כי יש לאשר את החלטת בית משפט השלום בהליך האזרחי, וכי לא היה מקום לעכב את ההליך האחרון עד למתן פסק הדין הפלילי.
יתר על כן, לא רק שהמערער לא ביקש ובמועד לעכב את ההליך האזרחי, אלא עמד על הפרדתו, ועוד ככל שלא הובאו עדים מטעמו בהליך האזרחי, לא נגרם הדבר עקב קיומו של ההליך הפלילי.
לעניין זה רצוי להפנות להליכים שהיו במסגרת התיק האזרחי.

26. כתב האישום הוגש נגד המערער ביום 23/3/10. ההליך האזרחי הוגש ב-22/10/07.
דיון ההוכחות הראשון בהליך האזרחי, התקיים ביום 9/3/10, בסמוך למועד הגשת כתב האישום, שיש להניח שהוגש לאחר שמוצתה זכות השימוע (סע' 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להלן: חסד"פ), וזאת במיוחד לאור העובדה כי כנגד המערער הוגש כתב האישום מלכתחילה גם בגין עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (סע' 274(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), שהעונש המקסימאלי בגין אותה עבירה עומד על 5 שנים (עונש מינימום 3 חודשים). מעבר לכך יש עוד להפנות לסע' 74 לחסד"פ המקנה זכות עיון בחומר החקירה לנאשם עם הגשת כתב האישום.

החלטה ראשונה בה נקבע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית לרבות מועד שמיעת הוכחות, ניתנה ביום 25/11/08, כאשר מועד ההוכחות נקבע ליום 9/3/10. באותה ישיבה מיום 25/11/08 בטרם ניתנה החלטה, מודיע עו"ד זוהר, ב"כ המשיב, בנוגע להליך הפלילי:
"... באשר להליכים הפליליים הבנתי שהוגש או עומד להיות מוגש כתב אישום נגד עו"ד איל מנחם בגין הפרשה הזאת. בנסיבות אלו, ברגע שמוגש כתב אישום, חומר החקירה בתיק עומד לעיון הנאשם ובשליטת הנאשם. אבקש לאשר עיון והעתקה".
ב"כ המערער עובר לאותו מועד, ומי שהיה לבא-כוחו של מר סלמה בערעור, עו"ד יחזקאל חרלף, טען שם כי יש לדחות בקשת עו"ד זוהר אשר על פי גרסתו:
"התבלבל והפך עצמו לאיש מריבה, צריך שהסכסוך הקיים לא יורחב לדברים אחרים במישור הפלילי. אין לנו כל קשר להליכים המתנהלים בו והדיון כאן אינו קשור למישור הפלילי ואין זה עניינו של ביהמ"ש זה מה שקורה בהליך הפלילי... אבקש מבית המשפט לעשות את ההפרדה. אין כתב אישום, לא הוגש, עברה שנה וחצי לי לא ידוע שהוגש כתב אישום" (ראה עמ' 1 לפרוטוקול מאותה ישיבה).

המסקנה המתבקשת מן האמור שמי שביקש להפריד בין השני ההליכים, היה דווקא המערער עצמו. מכל מקום, במהלך כל אותה תקופה יש להניח שהיה ברור למערער כי הוגשו תלונות נגדו על ידי המשיב, המערער אף חזר וטען כי המשיב מרבה בהגשת תלונות נגדו. במהלך אותה תקופה לא נמסרה הודעה מטעם המשטרה כי החקירה נסגרה, ועובר למועד 9/3/10 כבר ידע המערער כי עומד להיות מוגש כתב אישום נגדו, כפי שפורט לעיל. למרות האמור, לא ראה המערער לנכון להתלות את ההליך האזרחי, וככלל, ביקש להפריד ביניהם.

27. המערער הגיש בקשות להארכת מועד להגשת תצהירים מטעמו עוד בפברואר 2010, הודיע על הזמנת עדים מטעמו, שעדותם לא הוגשה בתצהיר. הגיש תצהירי עדות ראשית גם של המערער עצמו ומועד ההוכחות הראשון התקיים במועד שנקבע, ביום 9/3/10.

אחת הטענות של המערער היא כי לא מוצתה זכותה לחקור חקירה נגדית, ולעניין זה כלל המערער גם את ההחלטה מיום 9/3/10.
יש לדחות גם טענה זו. זכות החקירה הנגדית מוצתה במלואה.

בפתיחת הישיבה, כל שמבקש בא-כוחו של המערער הוא שינוי בסדר העדים, בהתאמה לתביעות שהוגשו והתייחס אליהן לצורך זה, כתביעות נפרדות, גם אם מדובר באותם עדים, קרי; פיצול בשמיעת עדים באופן שאותו עד יכול שיעיד פעמיים, ותישמר הזכות למערער להוסיף ולהעיד לאחר שיובאו העדים בתביעה שכנגד.

בית המשפט דחה הבקשה והבהיר כי אין מקום לפצל שמיעת עדותו של אותו עד, כך גם לגבי המערער עצמו. בנוגע לעדותו של מר סלמה, קבע בית המשפט שיש טעם שתישמע לאחר עדותו של מר שפיגלר. כך שכל עדי התביעה העיקרית נשמעו תחילה ואכן כאמור, עדותו של המערער נמסרה באותו מועד. עדותו של המערער נשמעה ביום 9/3/10 (עמ' 5 - 15 לפרוטוקול).

לאחר סיום ישיבת ההוכחות ביום 9/3/10 נקבע מועד נוסף להוכחות ליום 4/5/11, תוך שבית המשפט פירט את שמות העדים שאמורים ליתן עדותם במועד שנקבע, לרבות סיכומים בעל-פה.

28. ביום 9/5/11 הגיש ב"כ המשיב בקשה חוזרת לגילוי ועיון במסמכים, קרי; לעיין בכתב האישום ובחומר חקירה, לאור העובדה שכתב האישום עומד להיות מוגש ומאחר שיש זיקה הדוקה בין האישומים לבין הפרשה נשוא התובענה. באותה בקשה הזכיר ב"כ המשיב כי הגיש בקשה קודמת דומה ב-25/11/08, אשר נדחתה ואילו הפעם ביקש המשיב לאשר הבקשה לאור הזיקה ההדוקה בין התביעה האזרחית לבין ההליך הפלילי.
מאחר שהמשטרה נאותה להעביר למשיב העתק מכתב האישום שהוגש, לא עמד עוד המשיב על הבקשה, והיא נמחקה בהחלטה שניתנה ביום 17/8/10.

בקשת המערער באמצעות בא-כוחו לזמן עדים כפי שפורט בבקשה מיום 14/4/11, נענתה בהחלטה שניתנה באותו מועד.

רק 26/4/11, כאשר מועד ההוכחות כאמור נקבע עוד ביום 9/3/10, ליום 4/5/11 הגיש עו"ד מנחם בקשה להתלות את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי, כ-8 ימים לפני מועד ההוכחות שנקבע למעלה משנה קודם לכן.
בהחלטה שניתנה באותו מועד (החלטה 28/4/11) דחה בית משפט השלום את הבקשה על בסיס הנימוקים הבאים:
- שמיעת ההוכחות התקיימה כשנה לפני המועד בו הוגשה הבקשה לעכב את ההליך האזרחי. העדויות העיקריות כבר נשמעו (עו"ד מנחם ומר שפיגלר). מה שנותר הוא שמיעת מספר עדים קצרים, ולכן לא תהא תועלת רבה בהמתנה להליך הפלילי, מה עוד שפסק דין פלילי יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי רק אם הייתה הרשעה, ובמקרה דנן מבקש מר שפיגלר לחקור את אותם עדים, זכות שלא קיימת לו בהליך הפלילי שהוא לא צד לו, כך שבכל מקרה לא יוכל עו"ד מנחם להסתמך על תצהירי העדים מטעמו, שלא ייחקרו במסגרת ההליך האזרחי, כך שגם אין טעם להורות על עיכוב הליכים.
למרות שההחלטה של בית משפט השלום ניתנה ביום 28/4/11, וכאשר מועד ההוכחות נקבע ליום 4/5/11 כאמור, ב-3/5/11 הגיש המערער בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 28/4/11 - בר"ע שנמחקה ביוזמת המערער.

29. המערער לא הסתפק בהליכים שפורטו עד כאן, וחזר והגיש בקשה ב-3/5/11 לעיכוב הדיון. בהחלטה שניתנה באותו יום חזר בית משפט השלום ופירט כי הבקשה לדחיית מועד ההוכחות בהליך האזרחי הוגשה ב-26/4/11, 8 ימים לפני מועד ההוכחות, מועד שנקבע לפני למעלה משנה, כאשר עו"ד מנחם יכול היה להגיש הבקשה 3 חודשים קודם לכן.
בית המשפט ציין עוד כי עו"ד מנחם ביקש להמתין עד לסיום ההליכים הפליליים, שישיבה בהם נקבעה ל-10/10/11, ושאין לדעת מתי יסתיימו בפועל בפסק דין.

עוד ציין בית המשפט שעל ההחלטה מיום 28/4/11 הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מבלי לציין כי מדובר בבקשה דחופה. בקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לבית משפט השלום. מאחר שהבר"ע לא צוינה כבקשה דחופה, הרי שהסבירות נותנת שהיא לא תובא לעיון בפני שופט תורן, וממילא תידון הבקשה לאחר שיחלוף המועד הקבוע להוכחות. לכן, ראה בית משפט השלום בהתנהלות זו, מהלך שנועד להאריך את ההליך שלא לצורך, שהרי יכול היה לנקוט בהליך מתאים כמו לציין כי מדובר בבקשה דחופה ולא להמתין עד ליום 3/5/11 ולכן נדחתה הבקשה לעכב את ההליך האזרחי בפעם השנייה.

בנסיבות העניין, כאשר המערער בוחר להגיש הליכים במועדים הקרובים למועד שנקבע להוכחות, לא היה מקום לדחות את הדיון, ובמסגרת פסק דין זה יש לחזור ולאשר את החלטות בית משפט השלום כפי שניתנו ביום 28/4/11 וביום 3/5/11.

30. המערער חזר והגיש בקשות נוספות, גם לאחר סיום שמיעת ההוכחות, וביקש לעכב את הגשת הסיכומים כדי לאפשר לו הצגת הפרוטוקול הפלילי. בית המשפט ציין בהחלטה שניתנה כי היו עיכובים של 5 חודשים בשל בקשות ארכה שהגיש עו"ד מנחם ודחה את הבקשה, בין היתר, מאחר שאין הליך של הגשת פרוטוקולים מההליך הפלילי במסגרת ההליך האזרחי. על עו"ד מנחם היה להגיש סיכומיו עד ליום 25/10/11.

אין לי אלא לחזור ולאשר את החלטת בית משפט השלום גם בנושא זה.

הבקשות בערעור לעניין הגשת הפרוטוקולים מהתיק הפלילי:
31. בפני ערכאת הערעור הוגשה כאמור בקשה להציג ראיות נוספות - הפרוטוקולים מהתיק הפלילי. אין כל הצדקה להתיר הגשתם בכלל, ומבלי לאפשר מנגד הגשת תמלילי ההקלטות מטעם המשיב, בפרט.
הזכות שקיימת להגשת ראיות נוספת בערעור, ככל שקיימת זכות כזו, יכול שתתייחס לראיות רלוונטיות. פרוטוקול בקשר לניהול ההליך הפלילי, על כל האמור בו, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין של זיכוי, אינן בגדר של ראיה קבילה או רלוונטית, מעצם השוני המהותי בין ההליך הפלילי להליך האזרחי, וכפי שהבהיר בית משפט השלום, לא ניתן להציג פרוטוקולים של עדים בהליך הפלילי שלא נחקרו על ידי בעל הדין שכנגד בתיק האזרחי.

ואולם מעבר לאמור, וכדי להפיס את דעתו של המערער, עיינתי באותם פרוטוקולים שהוזכרו על ידי המערער, ואין בהם בהכרח לתמוך בטענות המערער לגופן.
כך למשל פרוטוקול עדותו של ישראל בוכהנדלר, קבלן לעבודות אלומיניום. אומנם בית המשפט הפלילי לא יכול היה לסמוך על עדותו מאחר שהעד לא ידע לייחס את הדברים לאירוע ספציפי, ואולם עדות זו יכולה לשמש אסמכתא נוספת לביסוס גרסת המשיב בהליך האזרחי דווקא.
אותו עד שהיה נוכח בעת פניית עו"ד מנחם אל מר שפיגלר, נדהם מאופן הפניה אל המשיב, בקול מאיים, לרבות תוכנה של העדות שממנה עלתה כוונה מצד עו"ד מנחם להעיף את מר שפיגלר ממקום העבודה (עמ' 22 ש' 18).

מצד שני, עיון בתמלילים שביקש המשיב להגיש מלמד שיכול היה באותם תמלילים, אילו הוגשו, לחזור ולבסס את המסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום.


אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה להצגת הפרוטוקולים כראיה נוספת בתיק, במסגרת הערעור, ובמקביל, גם דוחה בקשת המשיב להצגת הראיות הנוספות.

פסק הדין המזכה בהליך הפלילי:
32. ראשית יש להדגיש, כפי שפורט לעיל, כי עמדת המערער לפיה יש קשר בין ההליך הפלילי להליך האזרחי, היא עמדה חדשה שהועלתה מטעמו של המערער רק ב-26/4/11, כאשר קודם לכן עמדת המערער באמצעות בא-כוחו הייתה כי יש לעמוד על ניתוק מלא בין שני ההליכים.

מהשוואה בין כתב האישום להליך האזרחי עולה כי יש לדחות את טענת המערער לחפיפה בתוכנם של שני ההליכים, ויש לקבל את עמדת המשיב לפיה אין קשר ישיר לתביעה העיקרית שהגיש עו"ד מנחם נגד המשיב לרבות התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיב, לאירועים המפורטים בכתב האישום, פרט לאירוע הבסיסי מיום 31/5/07.

33. מבחינת השוואה בין שני פסקי הדין - ההליך הפלילי לצד ההליך האזרחי - אעיר בזהירות הראויה – תוך שאדגיש שאין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על ההליך הפלילי - שעל פני הדברים המסקנות אליהן הגיע בית משפט בהליך הפלילי אינן נובעות בהכרח מתוכן הראיות שהובאו בפניו, לרבות ההשוואה בין העדויות השונות שהובאו, אלא הן נסמכות על קביעות מהימנות על סמך התרשמותו של בית המשפט מכל אחד מן העדים.
לעומת זאת, בהליך האזרחי ישנה התייחסות לתוכן העדות, והשוואה בין עדותם של העדים השונים, גם ביחס לתוכן עדותם של העדים שהובאו מטעמו של המערער.

ככלל, ראוי להיזהר מקביעת מהימנות על סמך התרשמות בלבד מאופן מסירת העדות ויש מקום לבחון תוכן העדות ומידת התאמתה לעדויות האחרות.

בנסיבות אלה ראוי איפוא להבהיר מדוע פסק הדין הפלילי אינו יכול בשום מקרה לשמש מקור למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט בהליך האזרחי; ויותר מכך, תוכן העדויות בהליך הפלילי – שלא נפסל על ידי בית המשפט בהליך הפלילי, הגם שלא היה בו כדי לבסס הרשעה – יש בו דווקא כדי לבסס את פסק הדין האזרחי, הבהיר, המפורט והמבוסס היטב על סמך הראיות שהוצגו בפניו.

34. נתייחס למספר דוגמאות מבהירות:
34.1 עדותו של מר איברהים מטר:
בעמ' 19 (סעיף 72 לפסה"ד הפלילי), מביא בית המשפט דברים שנאמרו מפי "בעל הבורקס", שהוא עד מטעם המערער בהליך הפלילי, שלשם מגיעים הן הנאשם והן המשיב:
"כל בוקר באים אלי לעסק אנשים. עסק הבורקס הוא שלי. פתאום נכנס ראובן (מר שפיגלר - ש' ו') וקונה 2 ביגלה ולאחר כמה דקות אייל (עו"ד מנחם - ש' ו') בא ושותה קפה אצלי ורואה אותו. אני מכיר את שניהם, אני באותו בניין. ... אייל קונה קפה אצלי וראובן ביגלה. הם נפגשו ביחד באותו יום ואייל אומר לו אתה לא צריך להיות פה, זה לא המקום שלך, אתה צריך לשבת שם ושם זה המקום שלך ואתה צריך לעשות את העבודה שלך. זהו. יצא אייל. ראובן אומר לי "אתה רואה מה אני סובל כל יום? ".

בית המשפט הפלילי האמין לעד זה מאחר שכפי שציטט ביהמ"ש בפסק הדין יחסו של העד לשניים: הן לנאשם והן למשיב הוא יחס שווה. ואולם, התברר בהמשך העדות שאותו עד זכר למר שפיגלר את העובדה שכאשר ביקש רישיון עסק, הוא ביקש להסתמך על חדר שירותים נוסף שנמצאים בבניין ליד מר שפיגלר, וכי מר שפיגלר כעס על כך. התפתח ריב ביניהם והמשיב אף הזמין משטרה. אותו עוד הוסיף שמר שפיגלר הוא בעייתי והוא רע והוא הפריע לו בעסק שלו וציין כי מר שפיגלר לא נותן אפילו לזבוב לעמוד בדלת, והוא מזיז אותו, ואילו לגבי האבא של אייל מר שפיגלר "לא הזיז".
למרות שב"כ המאשימה טענה לגבי עד זה כי הוא "עד מעוניין", קבע בית המשפט שהדברים נאמרו ברצף, וכי הסתמך על תצהיר עליו חתם, לפיו הדברים שיוחסו למערער לא התרחשו כלל.

גם אם אין כול הסתייגות מהקביעה האמורה, יש בעדות זו לדעתי כדי לתמוך בגרסת המשיב דווקא, לפיה המערער רואה עצמו כ"מעביד" של המשיב, ולפיכך מתיר לעצמו להעיר למשיב על אופן עבודתו תוך חריגה ברורה מסמכותו, כדייר בבניין, עד כדי התנהגות מאיימת על המשיב, ומתוך כוונה להביא לפיטוריו.

34.2 נוסיף לכך את עדותה של העדה פוטפוב, עובדת ניקיון בבנין המשרדים שהעידה מטעם התביעה:
בפסק הדין הפלילי מתייחס בית המשפט לעדות זו בעמ' 7. ביהמ"ש לא פסל עדותה, וראוי להפנות דברים שנאמרו שם, שצוטטו מעדותה בהליך הפלילי:
"הנאשם התחיל מלחמה עם ראובן ואמר לו מילים לא יפות, כמו בן זונה, גנב, שהוא רוצה לפטר אותו, שהוא אפס וכל המילים האלה אנשים וקליינטים שנכנסים לבניין שומעים את המילים האלה וראובן נכנס ללחץ ויש לו לחץ דם גבוה וכל הזמן צעקות וחבל".
בהמשך עדותה ציינה כי אינה זוכרת את התאריך של האירוע עצמו אך ידעה להדגיש שהדברים ששמעה זה היה אחרי "שהיה בלאגן בתוך המשרד של הנאשם והוא היה בהיסטריה, בוכה וקרה משהו בין הנאשם...".

ב"כ המאשימה טענה כי הגם שעדה זו לא זכרה תאריכים ניתן ללמוד על התנהגותו של הנאשם כלפי המתלונן, כאשר מדובר במספר רב של פעמים ויש בכך כדי לחזק את עדותו של המתלונן לגבי ריבוי האירועים, ובנוגע למסכת ההתנכלויות והאיומים של הנאשם. מנגד, טען הנאשם באמצעות בא כוחו שלפי המועדים עליהם מעידה העדה, העדות איננה רלוונטיים לאישומים בשנת 2007.

מסקנתו של בית המשפט בהליך הפלילי הייתה, שהעדה לא ידעה למקם את האירועים, וכי עדותה איננה מתייחסת לאותם אירועים שמפורטים בכתב האישום - אירועים מאמצע שנת 2007. מן הטעם האמור, קבע בית המשפט בהליך הפלילי שאין לסמוך על דבריה של העדה כדי לבסס אירוע כלשהו מאלה המצוינים בכתב האישום "שמא היא מדברת על אירוע אחר שאינו נכלל בכתב האישום".

ככל שמדובר בהליך האזרחי, תוכנה של עדות זו רלוונטי ויש בו כדי להשלים ולבסס את העדויות האחרות שהובאו בפני בית משפט השלום.

34.3 אזכיר עוד את עדותה של יפעת גל, מזכירתו של עו"ד מנחם, אשר בהתבסס גם על עדות זו שבית המשפט הפלילי נתן בה אמון, נקבע למעשה שהמשיב לא הודיע באמצעותה למערער על נוכחותו של אביו של המערער בבניין המשרדים ב-31/5/07.
בעמ' 6 לפסה"ד הפלילי, קבע בית המשפט באותו הליך, כי העדה עשתה עליו רושם מהימן. ההתרשמות האמורה - עם כל הזהירות שאין בית משפט זה יושב בערעור על ההליך הפלילי - אינה עולה בקנה אחד עם תוכן העדות, שלמעשה לא נאמר בה מצד אחד דבר, ומצד שני, לא הכחישה העדה עדויות אחרות שהיו בפני בית המשפט, כמו למשל עדותו של עו"ד אסף כהן, אשר אישר את גרסת המשיב לפיה בעת שעו"ד אסף כהן דיבר עם יפעת גל, ידעה כבר האחרונה על הופעת אביו של עו"ד מנחם בבניין, לרבות השלט שנשא.

לעניין האמירה כי יפעת מזכירתו של המערער אכן מטפלת בנושא, אין אלא להפנות לעדותו של עו"ד אסף כהן שניתנה ביום 4/5/11, עמ' 44 ש' 11-9, במסגרת ההליך האזרחי כאשר נשאל אם נכנס למשרד של המערער ואמר למזכירתו לעשות משהו השיב: "אני לא יודע אם זה היה בסמוך, אך שוחחתי עם יפעת המזכירה, אולי חצי שעה או שעה אחרי האירוע. היא אמרה לי לא לדאוג ושהיא מטפלת בזה. כלומר היא כבר ידעה על זה כשאני נכנסתי אליה...".

אין זה משנה מה הוסיף העד ומה אמר לאחר מכן, מה הבין או לא הבין משיחתו של המשיב. בדברים הנ"ל יש די כדי לתמוך בעדותו של המשיב שמזכירתו של המערער ידעה על ישיבתו של מר אפרים מנחם במקום בו ישב, וכי היא התחייבה להעביר את המידע למערער.

34.5 יפעת גל העידה בהליך הפלילי בלבד החל מעמ' 110 (ביום 20/12/11). גרסתה הייתה שהיא נכנסה לבניין באותו יום בשעה 08:00 או 08:15, לא הסתכלה ימינה או שמאלה ופשוט נכנסה ועלתה למשרד (עמ' 110 ש' 10-9). לאחר מכן כעבור כמה שעות התקשר אליה המערער ושאל מדוע לא הודיעה כי אביו נמצא למטה ותשובתה הייתה:
"אני לא ראיתי ולא ידעתי ולא הסתכלתי ולא ראיתי מישהו, חשבתי שזה סתם בן אדם שיושב ולא העמקתי מחשבה ולא הסתכלתי זהו" (ההדגשה אינה במקור - ש' ו').

אדגיש כבר בשלב זה, כי התייחסות לתוכנה של אותה עדות מורה על סתירה פנימית בעדות שנמסרה, שאם אכן לא ראתה אדם היושב שם, כיצד סברה שמדובר ב"סתם אדם".
ואם נוסיף עוד ונפנה לתשובה הנוספת שמסרה באותו עמוד בשו' 32, כאשר נשאלה פעם נוספת אם לא ראתה בן אדם בעת שנכנסה לבניין, אדם עם שלט, חזרה והשיבה:
"ראיתי בן אדם, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות".
המסקנה מן האמור שהעדה ראתה אדם בעת שנכנסה לבניין, אלא שלא ידעה שמדובר באביו של המערער.

אותה הכחשה אליה הפנינו קודם לכן לא נותרה בעינה, לכשנשאלה הגב' גל לגבי עדותו של עו"ד אסף כהן, ובמקרה זה ראוי להביא את הציטוט כפי שהובא באותו פרוטוקול:
"ש': את עו"ד אסף כהן את מכירה?
ת: כן.
ש. אם אגיד לך שהוא העיד "עם יפעת המזכירה" אולי חצי שעה או שעה אחרי האירוע, היא אמרה לי לא לדאוג והיא מטפלת בזה, כלומר היא כבר ידעה על זה כשאני נכנסתי אליה. היא נכנסה אליי למשרד מספר פעמים מאוד מבוהלת ונסערת מהאירוע".
ת. לא זכור לי שהוא דיבר איתי או שהייתי מבוהלת.
ש. אסף משקר?
ת. מן הסתם אני לא זוכרת...".

המסקנה העולה מן הציטוט שהובא לעיל היא, כי משעומתה גב' גל אל מול עדותו של עו"ד אסף כהן הודתה למעשה שלכל היותר איננה זוכרת אם המשיב אכן דרש ממנה להודיע למערער על האירוע. וככל שבית המשפט הפלילי קיבל את עדותה כמהימנה, לא ניתן היה לסמוך על עדות זו ולהסיק ממנה, כי המשיב מסר גרסה שקרית בנושא זה.

יתר על כן, גם כאשר הובאה בפניה גרסת סיגל, מזכירתו של עו"ד לפידות, לפיה אמרה סיגל לגב' גל שתעלה ותתקשר למערער כדי שיעשה משהו, ועל אף שגב' גל נתנה תשובה "לא היה ולא נברא" הרי משהמשיכה עדותה, הוסיפה וציינה כי היא אינה זוכרת (עמ' 112 שו' 26). תשובה: "לא זוכר", אינה גרסה עובדתית שניתן לבסס עליה ממצא, אלא לכל היותר מאפשר הסתמכות על גרסת העד האחר. בענייננו עדותה של גב' סיגל ועדותו של עו"ד אסף כהן.
(אעיר עוד, שהפרוטוקול מאותו תאריך אינו רציף. יש פער בין המספרים, חסרים העמודים 119-113).

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הרי שגם אם פסק הדין הפלילי לרבות הפרוטוקולים היו בגדר של ראיה קבילה, הסתמכות על אלה אין בה אלא להוסיף ולבסס את פסק הדין האזרחי שניתן.

ויובהר, אין באמור בפסק דין זה כדי לשנות קביעה כלשהי בתיק הפלילי. הערותיי כפי שהובאו היו לצורך בדיקת השלכתם לתיק האזרחי.

פסק הדין בהליך האזרחי:
35. פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בהליך האזרחי שהוא נושא הערעור, ניתן לאשרו בדרך התאמה לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, יש לחזור ולאשרם, לרבות המסקנות המשפטיות אותן הסיק בית המשפט מן הממצאים שנקבעו.
בנוגע לאירוע מיום 31/5/0, בדין קבע בית המשפט כי המקום בו הפגין אביו של המערער היה מחוץ לבניין, בשטח ציבורי שאינו ברחבה המקורה הצמודה לבניין, ולכן, למשיב לא הייתה כל סמכות להורות לאב לעזוב את המקום, על אף שניסה לעשות כן.
כל פעולה נוספת שיכולה הייתה להיעשות, צריכה הייתה להתבצע על ידי המערער עצמו, אשר היה באותה עת באילת, ועל פי העדויות שהיו בפני בית המשפט בהליך האזרחי - כאשר אלה עולים גם מהעדויות במסגרת ההליך הפלילי - הודע למערער על דבר מיקומו של האב, וככל שביקש האחרון לפעול או להימנע מפעולה, ההחלטה הייתה בידיו.
בנסיבות אלה יש לחזור ולאשר את החלטתו של בית משפט השלום כי יש לדחות את תביעת המערערת, כמו גם את ערעורו בנוגע לאירוע האמור.

36. המכתב ששלח מר שפיגלר לוועד הבית מיום 8/6/07, כפי שקבע בית משפט השלום, אכן הוכח כי הוא מהווה פניה כנה ותמת לב לעזרה שביקש המשיב לקבל, מכל מי שיכול ליתן לו הגנה כזו, וכדי להשיג את התכלית של שמירה על מקוום פרנסתו, הפסקת השפלתו על ידי המערער, וניסיון חוזר ונשנה שלא להיות עוד מאויים על ידו.
יש גם לאשר קביעתו של בימ"ש השלום כי בכל מקרה עמדה למשיב הגנת "אמת בפרסום" בקשר לאותו מכתב, לרבות הגנת תום הלב.




התביעה שכנגד:
37. אותה מסקנה מתבקשת בהתאמה בנוגע לתביעה שכנגד. המשיב הוכיח במידה הנדרשת, ואף למעלה מזה, כי שני המכתבים מיום 20/7/07 - שהוא החמור מביניהם - וכן המכתב מיום 19/10/07, הם בגדר של פרסום לשון הרע.

בנוגע למכתב מיום 20/7/07 - בדין קבע בית משפט השלום כי מקורו של המכתב האמור לרבות תוכנו- במערער עצמו, וכי אין לראותו, כפי שטען המערער, כמי שהקליד בלבד את המכתב. היו בפני בית משפט השלום ראיות מספיקות כדי לדחות את עדותו של מר סלמה כעדות שאינה אמינה, ולהסיק את המסקנה האמורה, בהסתמך על עדותו של מר גסאר ועדותו של מר מאיר בן שושן.
עוד הוכח במידה הנדרשת בהליך האזרחי ואף למעלה מזה, כי הטענה בדבר "דמי שתיקה" ששולמו למשיב, אינה מבוססת, ואף ניתן להגדירה כשקרית.

38. כמו כן יש לאשר את קביעת בית משפט השלום בנוגע למכתב מיום 19/10/07, בו ייחס המערער למשיב מעילה בתפקידו, ואיום בהתנהגותו, במובן זה שהמשיב לא מעל בתפקידו, לא פעל להגדלת הנזק שנגרם, אם נגרם למערער בקשר לאירוע מיום 30/5/07, וכי תכלית ההתנהלות החוזרת מצד המערער, הוא ניסיון חוזר ונשנה להביא לפיטוריו של המערער מעבודתו בבניין, ללא כל הצדקה ותוך הטרדה חוזרת ונשנית.

מכאן שיש גם לחזור ולאשר את מסקנתו של בית משפט השלום לפיה לא הוכיח המערער את טענות ההגנה בדבר "אמת בפרסום" ו/או "הגנת תום הלב".

מכל הטעמים המפורטים לעיל, דינו של הערעור העיקרי, להידחות.

39. לעניין התביעה שכנגד, הרי זו מתמקדת בפיצוי בגין המכתב מיום 19/10/07, אשר הועמד על ידי בית משפט השלום על סכום של 30,000 ₪ בלבד, על אף שהפיצוי הקבוע בחוק "ללא כוונה לפגוע" עומד על 50,000 ₪.
לעמדת המשיב, לאור ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו, היה על הערכאה הדיונית להעמיד את הפיצוי לפחות על 50,000 ₪, מה גם שהיה מקום להעלותו ולהעמידו על 100,000 ₪, מאחר ש"כוונה לפגוע" עולה בבירור מצד המערער, בהתייחס למכתב מיום 19/10/07, וכמו כן הוסיף המשיב וטען כי יש לתת משקל בנוגע לשיעור הפיצוי שנקבע, גם לעובדה שמדובר בהטרדות ובאיומים חוזרים ונשנים לאורך תקופה לא מבוטלת, וכי בכתב התביעה יש התייחסות מפורטת בעניין זה. עוד טען המשיב כי אין להתעלם מהמגמה העולה בפסיקה להחמיר בקביעת שיעור הפיצוי בגין לשון הרע.

40. טענת המערער הייתה כי יש לדחות את התביעה שכנגד, וכי מלכתחילה נפסק פיצוי גבוה העולה על הביטוי הנדרש, גם אם הערעור לגופו נדחה.

41. אכן מעיון בכתב התביעה שכנגד עולה, כי המשיב טען להטרדות חוזרות ונשנות ולאורך זמן, כך למשל בסעיפים 2, 10, 14 ו-15 בכתב התביעה.
עוד יש לחזור ולאשר את טענת המשיב כי שיעור הפיצוי בגין עוולת לשון הרע מגמתו כפולה: האחת, להביא לידי סיפוק מסוים בידי הנפגע שיוכל לדעת כי מכירים בעוולה הנגרמת לו, ללא הצדקה ופגיעה בשמו הטוב, על דרך של קביעת פיצוי ראוי, אשר יהיה בו להביא לשיפור ולו במידה מסוימת, במצבו של הנפגע ולקרבו, למצב בו נתון היה קודם להתרחשות העוולה.
המגמה הנוספת היא להבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, ולהחדיר לתודעת הציבור - לרבות המעוול - כי שמו הטוב של האחר, גם אם מדובר באדם פרטי העובד כקב"ט ו/או כשומר בניין, אינו הפקר.
מגמה כזאת יכול שתוגשם אם אכן שיעור הפיצוי יהיה בו גם מרכיב עונשי (ראה ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510; רע"א 1700/10 דוביצקי נ' שפירא, ניתן ביום 20/5/10.

על בסיס האמור לעיל, היה אכן מקום לקבל את הערעור ולהוסיף סכום של 20,000 ₪ לפחות. ואולם, לאור פסק הדין השקול של הערכאה הדיונית, ומאחר שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם המעוול - ומטעם זה בלבד - אני מורה גם על דחיית הערעור שכנגד.

יחד עם זאת, אין בתוצאה האמורה כדי לשלול מן המשיב הוצאות בגין ההליכים בערכאה זו.

התוצאה:
42. אשר על כן, אני מורה כמפורט להלן:
מאחר שמר סלמה הוא משיב פורמאלי, אין כל פסיקה אופרטיבית כנגדו.
ביחסים שבין עו"ד איל מנחם וראובן שפיגלר, אני מורה על דחיית הערעור והערעור שכנגד.
אני מחייבת את עו"ד מנחם לשלם למר שפיגלר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום כולל של 15,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום.

העירבון שהופקד על ידי עו"ד איל מנחם, אם הופקד, יועבר לידי מר ראובן שפיגלר, באמצעות בא-כוחו על חשבון ההוצאות שנפסקו בערעור.

העירבון שהופקד על ידי מר ראובן שפיגלר, אם הופקד, יושב לו, באמצעות בא-כוחו







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התיישנות בנזיקין

  2. אחריות שולח בנזיקין

  3. הגנת הסתכנות מרצון

  4. פיצול הדיון בנזיקין

  5. חלוקת אחריות בנזיקין

  6. אחריות שילוחית בנזיקין

  7. אחריות המשטרה בנזיקין

  8. תביעת נזיקין נגד מצרים

  9. סעיף 7א לפקודת הנזיקין

  10. פיצויים עונשיים בנזיקין

  11. רשלנות לפי פקודת הנזיקין

  12. אחריות בעל מקרקעין בנזיקין

  13. תביעת נזיקין בגין העמדה לדין

  14. תביעת נזיקין בגין כליאת שווא

  15. סעיף 5א' לחוק הנזיקים האזרחיים

  16. אין לתת לתובע ליהנות מפרי חטאו

  17. תביעת נזיקין בגין התנהגות מעקלים

  18. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם

  19. פיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  20. אחריות משדל - סעיף 12 לפקודת הנזיקין

  21. נזיקין - שלט האוסר כניסה מתנער מאחריות

  22. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים

  23. דוגמא לתביעת נזיקין בתאונת דרכים ללא ביטוח

  24. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין

  25. דחיית תביעת נזיקין מחמת התיישנות ממועד גילוי הנזק

  26. נזיקין - סעיף 41 לפקודת הנזיקין – " הדבר מדבר בעד עצמו"

  27. על פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין גם הורה זכאי לפיצוי כתלוי במקרים המתאימים

  28. השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכר ניזוק על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון