הסכם שירות למוצרי אלקטרוניקה

המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים ועומדת להכרעה, נוגעת לפרשנות הסכם שירות ארצי למוצרי אלקטרוניקה קטנים.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם שירות למוצרי אלקטרוניקה:

מבוא

1. מונחת לפניי תובענה למתן חשבונות (דוחות יבוא) של הנתבעות, חברת אחים סקאל בע"מ, חברת סקאל דיוטי פרי בע"מ וחברת אחים סקאל סוכנויות ושיווק (1986) בע"מ (להלן: "הנתבעות"), העוסקות ביבוא ושיווק מוצרי חשמל ואלקטרוניקה ביתיים, בין היתר, בחנויות הדיוטי פרי וברשתות השיווק.
כמו כן, עותרת התובעת, חברת בית הטכנאים בע"מ (להלן: "התובעת"), העוסקת במתן שירות למוצרי חשמל ואלקטרוניים ביתיים, לחייב את הנתבעות בסך 4,000,000 ₪ (לצורכי אגרה).

2. המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים ועומדת להכרעה, נוגעת לפרשנות הסכם שירות ארצי למוצרי אלקטרוניקה קטנים, שנחתם בין הצדדים ביום 30.10.97 (להלן: "ההסכם"), וליתר דיוק, פרשנות סעיף 2.1 בהסכם, שכותרתו "מחירים ותנאי תשלום", ונקבע בו כי: "חברת אחים סקאל תשלם לבית הטכנאים 2.0% מערך עלות המוצרים FOB, כפוף למסמכי יבוא שבהם מפורטים כמויות ועלויות המכשירים. בהתאם לכמויות המכשירים ודגמיהם שיופיעו במסמך יוצאו תעודות אחריות בהתאם לכמות המדווחת" (ההדגשה במקור- א.ז.).

ביום 9.11.10 ניתנה החלטת כב' השופט ברנר, שלפיה, מאחר שמדובר בתביעה למתן חשבונות, היא תתברר בשני שלבים. בשלב הראשון, תתברר עצם הזכאות לקבלת חשבונות ובשלב השני, בהנחה שייקבע כי ישנה זכאות כאמור, תתברר השאלה החשבונית, קרי מהו הסכום המגיע לתובעת, אם בכלל. נדרשת כעת אפוא הכרעה בשלב הראשון.

תמצית גרסת התובעת

3. ביום 19.10.97 גובשו בין הצדדים הסכמות שונות, כמפורט במסמך סיכום פגישה הנושא תאריך זה, אשר נחתם על ידי הצדדים (נספח ג' לתיק המוצגים מטעם התובעת). בין היתר, סוכם כי תמורת שירות תיקונים למוצרי אלקטרוניקה ומוצרי חשמל "קטנים", הנמכרים בחנויות דיוטי פרי ובמקומות אחרים בישראל, ישלמו הנתבעות לתובעת 2% ממחיר ה - FOB של המוצרים ("Free On Board" דהיינו, מחיר הקנייה של המוצר, ללא עלויות מיסוי ושינוע).
התובעת טוענת, כי תחילה דובר בין הצדדים על תמורה בשיעור 2.5%, מתחת למחירי השוק הנהוגים באותה העת. לאחר דין ודברים, התובעת אף הסכימה להפחית את שיעור התמורה ל - 2%, בין היתר, הואיל ונציגי הנתבעות התחייבו בפניה כי התמורה תשולם לה, מדי סוף כל חודש, לפי כמויות היבוא בפועל לישראל (ולא לפי כמויות המוצרים המשווקים על ידן), וכי הנתבעות יספקו לתובעת חלקי חילוף בשיעור 1.5% מהיבוא ולחלופין את תמורתם, כך שהתמורה תעמוד, למעשה, על 3.5%.
בנוסף, נטען כי הנתבעות הציגו בפני התובעת מצגים, שלפיהם ההתקשרות תביא לתובעת חשיפה עצומה לקהל לקוחות גדול ביותר, היבוא יהיה בכמויות גדולות והמוצרים יימכרו במחירים אטרקטיביים ביותר.

ביום 30.10.97 נחתם בין הצדדים ההסכם, כהגדרתו לעיל (נספח ד' לתיק המוצגים), בו נקבע, בין היתר, כי התשלום יבוצע בכפוף למסמכי יבוא, בהם יפורטו כמויות ועלויות המכשירים (סעיף 2.1 בהסכם); וכי הנתבעות יעבירו לתובעת, ללא כל תמורה, חלקי חילוף בשיעור 1.5% מהיבוא, שאותם ידרשו מספקיהם השונים (סעיף 3.4 בהסכם).

לטענת התובעת, לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, והיא משקפת נכונה את אומד דעת הצדדים. לשיטתה, הואיל וקיימת הוראה מפורשת בהסכם, לפיה התשלום בשיעור 2% "מערך עלות המוצרים" ישולם "כפוף למסמכי יבוא", הרי שאין כל מקום לפנות לבחינת נסיבות חיצוניות.
כן נטען, כי גרסת הנתבעות, שלפיה נגזר כביכול התשלום לו זכאית התובעת כאחוז משווי המוצרים הנמכרים (להבדיל משווי המוצרים המיובאים), היא גרסה כבושה, שאינה מתיישבת עם לשון ההסכם, כך שעסקינן בטענות בעל-פה נגד מסמך בכתב. לטענת התובעת, גם לשיטת הנתבעות המחלוקת האמיתית אינה על עצם זכאות התובעת לקבלת התשלום מכלל המוצרים המיובאים, כי אם על עיתוי התשלום.
בנוסף, נטען כי הנתבעות נמנעו מלהביא לעדות את מר יוסי צרפתי (להלן: "צרפתי") שנכח מטעמן בפגישת המשא ומתן, וכי יש לפרש הימנעות זו לחובתן.

התובעת טוענת, כי במהלך תקופת ההתקשרות היא נערכה על מנת לתת את השירות הטוב ביותר ללקוחות הנתבעות, לרבות באמצעות הקמת שני מרכזי שירות גדולים באזור המרכז. אולם, לאחר שהתובעת הנפיקה כ - 700,000 תעודות אחריות, החליטו הנתבעות להתקשר עם חברת שירות אחרת.
ביום 15.12.99 הוצא על ידי הנתבעות מסמך "סיכום דיון", עליו חתומים הצדדים (נספח ו' לתיק המוצגים), ולפיו ביום 15.3.00 התובעת תפסיק את מתן השירות ללקוחות חדשים, אך תמשיך לתת שירות וביטוח ללקוחות במסגרת תעודות אחריות קיימות עד פקיעתן. כן סוכם, כי הנתבעות ימציאו לתובעת דיווחים חסרים בגין מכירות מוצרים עם תעודות אחריות של התובעת, במיוחד בגין מכירות טלפוניות, באינטרנט ומבצעי שיתוף פעולה מוסדיים, וכי תבוצע התחשבנות כספית בגין אי הדיווחים כאמור.
התובעת טוענת, כי למרות סיכום זה, ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בפועל רק ביום 31.12.00, וכי אילו היא הייתה יודעת, בזמן אמת, על ביצוע מעשה התרמית וההונאה מטעם הנתבעות, היא לא הייתה ממשיכה את ההתקשרות עמן.

לטענת התובעת, ביום 25.9.00, נפגשו הצדדים על מנת להסדיר את אופן סיום ההתקשרות ביניהם. בפגישה זו העלה מנהל התובעת, מר יצחק בר שדה (להלן: "בר שדה") בפני נציג הנתבעות, מר ארנון בא גד (להלן: "בא גד"), את חששו הכבד מכך שהנתבעות הפרו את ההסכם עימה ושילמו לה רק חלק מזערי מהתשלומים המגיעים לה, לאחר שהתשלומים כאמור התבססו על דוחות המכירה של המוצרים ולא על דוחות היבוא שלהם, שרק מהם ניתן ללמוד מהו ההיקף המלא והאמיתי של כמויות המוצרים שיובאו על ידי הנתבעות. בנוסף, נטען כי הנתבעות נותרו חייבות לה תמורה כספית בשיעור 1.5% מהיקף היבוא בפועל, וזאת בגין חלקי החילוף שלא סופקו לה, וכן תמורה בגין תעודות אחריות שטרם שולמה התמורה בגינן.
לטענת התובעת, בסיומה של פגישה זו, הודיע בא גד כי הוא ידאג להעברת מלוא המסמכים המתאימים וכי תיערך התחשבנות בין הצדדים בהקדם. אלא שחרף הסיכום המפורש כאמור, התובעת לא קיבלה לרשותה את דוחות היבוא או תשלום נוסף כלשהו.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי בחודש דצמבר 2000, עם סיום ההתקשרות בפועל, התפנתה לנסות ולבדוק בעצמה, ככל שיכלה, את החשבונות בין הצדדים. מבדיקה זו נודע לה, כי תוקנו על ידה מכשירים מסוגים שונים שלא היה להם תיעוד בדוחות המכירה, בין היתר מאחר שהנתבעות מכרו מכשירים רבים לוועדי עובדים, לרשתות שונות, וכן באמצעות האינטרנט ו"טלכלל". מכאן למדה התובעת, לטענתה בדיעבד, כי היא לא קיבלה מהנתבעות דיווחים מלאים, כמו גם את מלוא התשלומים המגיעים לה, וכי הנתבעות היו אמורות לשלם לה, על פי אומדנה המבוססת על נתונים חלקיים המצויים ברשותה, כ - 59,500,000 ₪, בעוד ששולם לה סך של 8,500,000 ₪ בלבד.
לטענת התובעת, המדובר בתרמית מכוונת וחסרת תום לב, שהביאה לקריסתה הכלכלית.

בנוסף, נטען לקיומו של מעשה בית דין, וזאת לאור פסק דינו של כב' השופט ישעיה בת.א. (ת"א) 3045/00 מגן שרותי חשמל ותיקונים בע"מ נ' אחים סקאל סוכנויות ושיווק (1986) בע"מ (2004), אשר אושר על ידי בית המשפט העליון ביום 29.1.07 (ע"א 11556/04 מגן שרותי חשמל ותיקונים בע"מ נ' חברת אחים סקאל סוכנויות ושיווק (1980) בע"מ (2007), להלן: "עניין מגן שרותי חשמל"), בו קבע בית המשפט, כי יש לפרש את ההסכם בין הנתבעות (הם הנתבעות 1 ו- 2 בהליך זה) לתובעת שם (חברה למתן שירותי תיקון, עימה התקשרו הנתבעות לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת בהליך זה) - אשר חלקים ממנו הועתקו מההסכם בהליך זה - כנסמך על דוחות יבוא ולא על דוחות מכירה.

תמצית גרסת הנתבעות

4. הנתבעות טוענות, כי כוונת הצדדים הייתה לזכות את התובעת בתשלום התמורה החוזית אך ורק ביחס למוצרים המיובאים ומשווקים בישראל, דהיינו רק למוצרים שנמכרו בפועל על ידי הנתבעות, בעוד שהנתונים בדבר מחירי ה- F.O.B וכמויות היבוא רלוונטיים לצורך חישוב התמורה, כנגזרת מאותם מחירים, כמו גם לצורך היערכות התובעת להיקף מתן השירות. ואכן, בהתאם לכוונת הצדדים, הנתבעות סיפקו לתובעת דוחות מכירה חודשיים, על בסיסם הייתה התובעת מכינה חשבוניות, וכך שולמה התמורה לתובעת, מדי חודש בחודשו, מבלי שהתובעת מלינה בפניהן על אופן התשלום כאמור.
לטענת הנתבעות, כוונת הצדדים עולה בבירור ממסמך סיכום פגישת המשא ומתן מיום 19.10.07 (נספח ג' לתיק המוצגים), שנערך על ידי התובעת, נחתם על ידי הצדדים ומהווה חלק בלתי נפרד מההסכם: "חברת בית הטכנאים תיתן שירות למוצרי אלקטרוניקה ומוצרי חשמל קטנים שנמכרים בחנויות ה Duty Free וביתר חלקי הארץ תמורת 2.0% ממחיר הFOB של המוצרים האלו לחברת אחים סקאל" (ההדגשות שלי - א.ז.).

לטענת הנתבעות, בעוד שמסמך זה מדבר בעד עצמו, אין ההסכם ברור דיו לעניין זכאות התובעת לקבלת התמורה החוזית, ולא ניתן להבין מלשון סעיף 2.1 בהסכם האם כוונת הצדדים הייתה לעמלה המשולמת לפי כמויות יבוא, כמפורט ברישא ("2.0% מערך עלות המוצרים FOB, כפוף למסמכי יבוא שבהם מפורטים כמויות ועלויות המכשירים"), או שמא לפי כמות תעודות אחריות, כמפורט בסיפא ("בהתאם לכמויות המכשירים ודגמיהם שיופיעו במסמך יוצאו תעודות אחריות בהתאם לכמות המדווחת").
לטענת הנתבעות, אין כל הגיון בפרשנות המוצעת על ידי התובעת ואין מקום לחייבן בתשלום על בסיס דוחות יבוא ללא קשר להיקפי השיווק בישראל, בין היתר, מאחר שפעילותן בזמנים הרלוונטיים כללה גם שיווק אל מחוץ לשטחי ישראל, לרבות בדרך של שיווק לשגרירויות ולתחומי עזה ושכם, כאשר אין כל חולק כי התובעת לא נדרשה ליתן שירות למוצרים אלה (הגם שהם יובאו על ידי הנתבעות).

הנתבעות טוענות, כי גם ממכתב התובעת מיום 30.8.99 (מוצג נ/3), עולה כי אין כל שחר לפרשנות התובעת את ההסכם. בנוסף, נטען כי הואיל וההסכם נוסח על ידי התובעת, הרי שכל ספק בפרשנותו צריך להתפרש לחובתה.

לטענת הנתבעות, גם בעניין מגן שירותי חשמל, בו דן בית המשפט בפרשנות הסכם הדומה עד מאוד לנוסח ההסכם בהליך זה, נפסק כי לשון ההסכם לוקה באי בהירות וערפול. על כן, לשיטתן, יש לבחון את נסיבות חתימת ההסכם, התומכות במקרה דנא דווקא בגרסתן, בעוד שבעניין מגן שירותי חשמל נסיבות חתימת ההסכם היו שונות בתכלית, כך שאין ליישם את תוצאת פסק הדין במקרה דנא. זאת ועוד; נטען כי ממילא אין פסק הדין יוצר השתק פלוגתא או מעשה בית דין ביחס אליהן, בין היתר הואיל ומדובר בהסכם אחר, שקדם לו משא ומתן אחר, ושנחתם בין צדדים אחרים.

זאת ועוד; נטען כי התמורה שנקבעה בהסכם הייתה בשיעור המקובל באותה העת (ראו הסכם שירות בין הנתבעות לחברת פל-טוב אלקטרוניקה; נספח ב' לתצהיר סקאל), והתבססה על אחוזי תקלות מקובלים במכשירי חשמל קטנים, כך שלא היה כל טעם ליתן לתובעת "תמריץ", בדמות החלת התמורה על כל המוצרים המיובאים. לשיטת הנתבעות, יש ליתן משקל ראייתי להימנעות התובעת מלגלות לבית המשפט הסכמים עם צדדים שלישיים מאותה העת, בטענה כי אין ברשותה הסכמים כאמור, וזאת בניגוד לעדותו בחקירה הנגדית של בר שדה. בנוסף, נטען כי לתובעת היה אינטרס ברור להתקשר עם הנתבעות, מתוך ציפייה להמשיך להעניק ללקוחותיהן שירותי תיקון ואחריות למוצרים לאחר תום שנת האחריות, תמורת תשלום משמעותי נוסף.
לטענת הנתבעות בסיכומיהן, העד היחיד מטעם התובעת, בר שדה, העיד בחקירתו הנגדית, כי התובעת הייתה זכאית לעמלה רק בגין מוצרים שנמכרו בפועל בישראל, ואשר התובעת הייתה צריכה לספק להם שירות. כך שלמעשה, המחלוקת בין הצדדים אינה קיימת עוד, ויש לסלק את התובענה. בנוסף, לטענת הנתבעות, היקפי היבוא של המוצרים שהיו באחריות התובעת היו דומים או זהים להיקפי המכירות, כך שתמורתה שולמה לה במלואה.
כן נטען, כי אין כל משמעות לכמות תעודות האחריות שהודפסו על ידי התובעת, שלא נבעה מדרישת הנתבעות, אלא משיקולים כלכליים של התובעת. בנוסף, נטען כי התובעת סיפקה, על דעת עצמה, שירותים ללקוחות שלא הייתה להם תעודת אחריות, וזאת בניגוד להוראות ההסכם, כך שבכל מקרה אין התובעת זכאית לקבלת תמורה בגינם.
הנתבעות טוענות, כי הן לא קיבלו על עצמן מעולם שום התחייבות לספק לתובעת חלקי חילוף בשיעור כלשהו, ומקל וחומר, הן לא התחייבו לשלם לתובעת את תמורתם. כל שנקבע בהקשר זה בהסכם, היה כי הנתבעות יבקשו מספקיהן חלקי חילוף בשיעור המקובל בשוק, אותם הן יעבירו, במלואם, לתובעת, ללא כל תמורה, כפי שאכן ארע בפועל.
כן נטען, כי התובעת מתעלמת מהעובדה שהצדדים מחקו, בהסכמה, בכתב יד, חלק בסעיף 3.4 בהסכם, שקבע כי "האחריות להספקת חלקי חילוף כאמור לעיל תחול על חברת אחים סקאל ועל חשבונה..." וכן ממכתב התובעת מיום 23.12.99, ממנו עולה שהתובעת מושתקת ומנועה מדרישת הפיצוי בגין חומרי החילוף: "אין אני רוצה להלין במכתבי זה ולבקש פיצוי כלשהו ((what's done is done..." (ראו נספח ד' לתצהיר סקאל).

הנתבעות טוענות, כי התובעת לא הייתה ערוכה למתן השירות ללקוחות הנתבעות, וכי לאורך ההתקשרות הן העלו בפניה טענות שונות, לרבות בדבר חוסר מקצועיות, איכות שירות ירודה וחוסר זמינות, בין היתר הואיל ועד חודש ספטמבר 1999 התובעת אפילו לא הפעילה מעבדה משלה. מאחר שגם התובעת לא הייתה שבעת רצון מההתקשרות עם הנתבעות, וטענה לחוסר כדאיות בביצועה, במהלך שנת 1999 החלו הצדדים לדון בגיבושו של הסכם התקשרות חדש. אלא שיחסיהם נקלעו למשבר, והוחלט על הפסקת ההתקשרות באופן מוסכם בסוף שנת 1999.
לאחר דין ודברים בין הצדדים, ביום 15.12.99 הגיעו הצדדים להסכמות, כמפורט בנספח ו' לתיק המוצגים, לפיהן התובעת תפסיק את מתן השירותים החל מיום 15.3.00, ותבוצע התחשבנות כספית בין הצדדים בגין מכירות שלא דווחו. הנתבעות טוענות, כי גם מסמך זה, שנחתם על ידי התובעת, תומך בגרסתן: "סקאל ימציא לבית הטכנאים דיווחים חסרים של מכירות מוצרים עם תעודות אחריות של בית הטכנאים..." (ההדגשות שלי – א.ז.). לטענת הנתבעות, בגין דיווחים חסרים, שולם לתובעת בחודש מאי 2000 סך של 79,142 ₪.
לטענת הנתבעות, ההתקשרות בין הצדדים לפי ההסכם אכן הסתיימה בחודש מרץ 2000. אמנם, מחודש זה התובעת סיפקה לנתבעות שירות תיקונים נקודתי למכשירי "סנסוי", אולם היה זאת לפי הסכמה פרטנית ובתמורה נפרדת בסך 5,000 דולר לחודש (ראו נספח ח' לתיק המוצגים). אלא שגם שירות זה הניב חילוקי דעות, והוחלט על סיומו ביום 31.9.00.

התיישנות

5. בנוסף לטענות הנתבעות כמפורט לעיל, הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה על הסף מפאת התיישנות ולחלופין, מפאת שיהוי כבד.
כידוע, תקופת ההתיישנות בנזיקין לגבי תביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים מכוח הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
סעיף 6 בחוק ההתיישנות מורה כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
פירוש המונח "עילת התובענה" בחוק ההתיישנות הינו מכלול העובדות אשר אם יוכיח אותן התובע יזכה בתביעתו. אם כן, תקופת ההתיישנות מתחילה במועד שבו היה לתובע את "כוח התביעה", במובן זה שאילו היה מגיש תביעה ומוכיח את העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון (2003); ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית (1997)).

מתוך עיקרון כללי זה נובעים שני חריגים קונקרטיים יותר, המעוגנים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, ורלוונטיים במקרים שבהם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".
ועל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

תחולתם של שני סעיפים אלה אינה סימולטנית, ולא ניתן להסתמך על שניהם במקביל (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ (1998); ע"א 9800/01 אוליאן נ' אפרמיאן (2003)).

אעיר, כי המגמה בעת האחרונה היא לדון בסוגיית ההתיישנות במסגרת הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה, שבמהלכו עשויים להתברר עניינים עובדתיים אשר יש בהם בכדי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות (רע"א 7372/09 Siberia Airlines נ' עיזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ז"ל (2010); רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (2008)).
ואכן, ביום 9.12.08, לאחר שמיעת עדויות וסיכומים בעל פה בסוגיית ההתיישנות (בקשת הנתבעות לסילוק על הסף, בש"א 20840/07), ניתנה החלטת כב' הרשם אורנשטיין (כתוארו אז), בהסכמת הצדדים, לפיה הבקשה תימחק ללא צו להוצאות תוך ששמורות לנתבעות כל טענותיהן.
כאמור לעיל, הנתבעות חזרו על טענת ההתיישנות גם במסגרת ההליך העיקרי.

6. עליי לבחון, אפוא, מתי נולדה לתובעת עילת התובענה.
לטענת הנתבעות, כבר בחודש דצמבר 1999, לאחר קבלת ההחלטה על סיום ההתקשרות בין הצדדים, התובעת פנתה אליהן בטענה כי לפי הוראות ההסכם, היה עליה לקבל דוחות יבוא ולא דוחות מכירה, וכן כי דוחות המכירה שקיבלה היו חלקיים, כך שהתשלום שבוצע על ידי הנתבעות היה חסר (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר סקאל): "באותה מידה של כיבוד הסכם, אנו מצפים לקבל דיווחים לגבי כל המכירות שנעשו ואשר אנו נותנים להם שירות. הדיווח שקיבלנו עד היום היה של מכירה בקופות הדיוטי פרי, סקאל ישיר וחנויות המשביר בעוד שבהסכם בינינו סוכם שהדיווח צריך להיות לגבי היבוא..." (מכתב מיום 19.12.99, נספח ג' לתצהיר סקאל; ההדגשות שלי – א.ז.);
וכן: "בהסכם שנחתם בתחילת העבודה ביננו סוכם שמדי חודש נקבל דו"ח יבוא והתשלום יבוצע לגבי היבוא (בהנחה שרוב הכמות נמכרת סמוך לזמן היבוא). בפועל שולם לנו לפי דו"ח קופות בחנויות, דבר שגרם לנו לקבלת דו"ח מכירות קטן יותר מהשרות שביצענו, מכיוון שכל העסקאות המוסדיות והטלפוניות לא הופיעו בדו"ח שקבלנו במשך כל התקופה. ניתן לתקן את המעוות בשני דרכים או להוציא דו"ח נוסף לגבי המכירות המוסדיות או לחילופין לבדוק את כמויות היבוא ביחס לדו"ח ששולם לנו בפועל" (מכתב מיום 20.12.99, נספח ד' לתצהיר סקאל; ההדגשות שלי – א.ז.).
לטענת הנתבעות, מכתבי התובעת כמפורט לעיל מעידים, כי כבר בחודש דצמבר 1999 התובעת טענה להפרת ההסכם על ידי הנתבעות.

הנתבעות מוסיפות, כי ביום 21.12.99 השיב סקאל על מכתבי התובעת בזו הלשון: "הינכם זכאים לקבל דיווח על כל המכירות של מוצרים עם תעודות אחריות של בית הטכנאים" (נספח ז' לתיק המוצגים; ההדגשות שלי - א.ז.), כך שלדידן, אין כל ספק כי לכל המאוחר במועד זה, עם דחיית טענות התובעת בדבר תשלום עמלה בגין כל המוצרים המיובאים על ידן, נולדה לתובעת עילת התובענה והחלה להימנות תקופת ההתיישנות.

דא עקא, במסמך סיכום פגישה מיום 25.9.00, שנערך על ידי התובעת ביום 22.11.00 (נספח ט' לתיק המוצגים), לא חזרה התובעת על טענותיה בקשר לתשלומים שבוצעו על פי ההסכם, זאת עד מועד הגשת התובענה, ביום 7.8.07, קרי במשך כמעט 8 שנים, כשמונה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות.

מנגד, התובעת טוענת, כי תביעה למתן חשבונות, שעילותיה מתמשכות ומתחדשות מדי יום, אינה מתיישנת כלל. בנוסף, נטען כי מכתב הנתבעות מיום 21.12.99 אינו מכחיש, בוודאי שלא בצורה ברורה וחד משמעית, את פרשנות התובעת להסכם, כך שלא ניתן לראות במועד זה את יום היוולדה של "עילת התובענה". עוד מסבירה התובעת כי אכן "לא מיהרה" לממש את זכויותיה המשפטיות נוכח מצבו הכלכלי הרעוע של מנהלה.

בכל מקרה, כך גורסת התובעת, הואיל וההתקשרות בין הצדדים נמשכה עד שלהי שנת 2000, הרי שהתביעה הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות.

לחלופין, טוענת התובעת, כי יש להחיל את החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו - 8 לחוק ההתיישנות וכן את החריג הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), זאת מאחר והנתבעות שללו מהתובעת, לאורך כל תקופת ההתקשרות, כל ידיעה על הפרת ההסכם, תוך שהן דוחות כל העת את גילוי מלוא העובדות הרלוונטיות לתובעת; וכן מאחר שהתובעת סברה, לתומה, עד חודש דצמבר 2000, כי מדובר בחוסרים "קטנים" בדיווחים השוטפים, שישולמו לה בהמשך, אולם, בדיעבד, התגלו לה מעשי המרמה של הנתבעות, במסגרתם נגזלו ממנה מיליוני שקלים.

בכל הנוגע לטענת השיהוי, נטען כי הנתבעות לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי עקב חלוף הזמן עד למועד הגשת התובענה, התובעת התייאשה או ויתרה על זכויותיה, או כי מצבן הורע עקב השיהוי.

7. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהונחו לפניי, שמעתי את העדויות ונתתי דעתי לכל טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה, כי התביעה הוגשה לפתחו של בית המשפט לאחר תום תקופת ההתיישנות, באופן המחייב את דחייתה. אבאר את הטעמים לכך.

אקדים ואציין, כי אין בידיי לקבל את טענת התובעת, שלפיה תביעה למתן חשבונות אינה מתיישנת כלל. הלכה פסוקה היא, כי גם תביעה למתן חשבונות על סמך עילת תביעה מתמשכת, יכול שתכלול רק את שבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה (ראו: ע"א 502/88 שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל (1990)).
בנוסף, לאור טענת התובעת כי יש להחיל את החריגים לכלל ההתיישנות, הרי שנטל ההוכחה להתקיימות הנסיבות להחלתם רובץ עליה (ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (2009)).

אלא שהתובעת לא עמדה בנטל זה.
כאמור לעיל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו. כדברי כב' השופט עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (2010): "על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (פיסקה 44 לפסק הדין).
היות שעסקינן בתביעה למתן חשבונות, אין חולק כי התובעת לא נדרשה לדעת במועד הגשת התובענה מהו היקף הנזק המדויק שנגרם לה (יובהר, כי גם במועד הגשת התובענה לא הייתה לתובעת ידיעה כזו, ותביעתה הכספית מבוססת על אומדנה). כל שהיה על התובעת לדעת במועד הגשת התובענה, הוא כי הנתבעות הפרו את הוראות ההסכם מיום 30.10.97, לאחר שההתחשבנות בין הצדדים נערכה על בסיס דוחות מכירה במקום על בסיס דוחות היבוא, כך שלא שולמה לתובעת מלוא התמורה לה היא זכאית, לשיטתה.

התובעת טוענת, כאמור, לקיומה של "התיישנות שלא מדעת", לאחר שהנתבעות שללו ממנה לאורך כל תקופת ההתקשרות ידיעה על הפרת ההסכם.
כפי שיבואר להלן, טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהונחו לפניי.
מחקירתו הנגדית של בר שדה עולה כי כבר בשנים 1998 ו- 1999 התובעת ידעה שההתחשבנות בין הצדדים נערכת על בסיס דוחות המכירה. אף על פי כן, התובעת לא הלינה על כך, מאחר שהיא סברה "שדוחות מכירה הם כמו דוחות יבוא" (עמ' 27 שורות 6-1).
אציין, כי עדות זו שוללת את טענת התובעת, כאילו הסכמתה להפחתת שיעור התמורה נבעה, בין היתר, מהתחייבות הנתבעות לקבלת התמורה על מלוא המוצרים המיובאים לישראל, ולא לפי כמות המוצרים הנמכרים. ואכן, משהעד נשאל על כך בחקירתו הנגדית, הוא השיב: "לא ביקשתי הנחה נוספת בגלל זה" (עמ' 25 – 26 לפרוטוקול).
זאת ועוד; לא ניתן ליישב עדות זו עם עדות בר שדה שלפיה: "היה חשוב מאוד שבהסכם יהיה כתוב דוחות יבוא כי דוחות יבוא אפשר לבקר דוחות מכירה אני לא יכול לבקר לא יכול לדעת" (עמ' 25 שורות 14-12); שכן, אם התובעת ייחסה חשיבות כה רבה לקבלת דוחות היבוא, לא ברור מדוע היא בחרה, סמוך לאחר תחילת ההתקשרות בין הצדדים, שלא לעמוד על זכותה לקבלם, כך שיעלה בידה לבקר את ההתחשבנות בין הצדדים.
בנוסף, ממכתבי התובעת מחודש דצמבר 1999 עולה כי בשלב זה התובעת כבר דרשה מהנתבעות לקבל את דוחות היבוא, לאחר שהיא השתכנעה כי דוחות המכירה אינם משקפים נכונה את המכירות, כדברי בר שדה "אני כמעט משוכנע לחלוטין שהם לא נכונים" (עמ' 26 שורות 32-31), ונוכח רצונה לקבלת יתרת התמורה לה היא זכאית: "ידענו אז שיש חוסר בדיווחים... וביקשנו השלמה" (עמ' 27 שורות 29-28).

אין חולק, כי למרות פניות אלו, הנתבעות לא העבירו לתובעת את דוחות היבוא. בנוסף, ביום 21.12.99 הנתבעות השיבו לפניות התובעת וציינו כי היא זכאית לקבל דיווח על מכירות של מוצרים עם תעודות אחריות של בית הטכנאים.

לטעמי, בניגוד לטענת התובעת, מכתב זה ברור דיו, וניתן להבין ממנו כי הנתבעות דוחות את דרישת התובעת לקבלת דוחות היבוא, הגם שאין הוא נוקט במילים אלו במפורש, עובדה שאינה תמוהה בעיניי, מאחר שמכתב זה לא נחתם על ידי עורך דין, כי אם על ידי סקאל.
יתרה מכך; יש לפרש מכתב זה על רקע נסיבות כתיבתו, במועד בו כבר נפלה ההחלטה על סיום ההתקשרות בין הצדדים, אולם הוחלט שהתובעת תמשיך לכבד את תעודות האחריות שהנפיקה ללקוחות הנתבעות. לפיכך, כפי שאף עולה מן המכתב, הייתה לנתבעות כוונה ברורה להמשיך ולקיים מערכת יחסים תקינה עם התובעת. הנתבעות אף מציינות כי ככל שהוחסרו מדוחות המכירה דיווחים על מכירות מוצרים כאמור, התשלום בגינם יועבר בהקדם.
אם לא די בכך, הרי שבר שדה העיד כי תשובת סקאל הייתה מקובלת עליו:
"ש: התשובה של סקאל לדרישות שלכם מ19, 20 בדצמבר היתה בנספח ז' לתצהירך. אומר סולי הנכם... מצטט. זה מקובל עליך זה משקף את מה שאתה חושב.
ת: אמת. זה מה שחשבתי מהתחלה וזה מה שאני ממשיך לחשוב וחושב עכשיו. אני צריך לקבל את מה שנמכר כשהדווח הוא בתעודות היבוא כל מה שנמכר היה עם תעודות אחריות שלי.
ש: הסיבה שלא עונים על מה אתה מדבר כי אתם חושבים שהוא צודק.
ת: כן. גם עכשיו אנחנו חושבים שהוא צודק רק אנחנו רוצים לעשות את החשבון" (עמ' 30 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – א.ז.).

על רקע דברים אלו, מתחדדת המסקנה אליה הגעתי, שכן ברור הוא, כי התובעת יכלה להגיש את התביעה, בנוסח שהוגש על ידה, במועד מוקדם יותר, ואין מדובר במקרה של "התיישנות שלא מדעת".

8. התובעת ממשיכה וטוענת כי מאחר שעילת התביעה היא "תרמית או אונאה" מצד הנתבעות, יחל מירוץ ההתיישנות רק משלהי שנת 2000, דהיינו - מהרגע שנודעה לתובעת התרמית או האונאה. אלא שגם טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהונחו לפניי.
התובעת טוענת בכתבי טענותיה, שהיא האמינה, כבר עם תחילת ההתקשרות בין הצדדים, כי היא זכאית לקבלת התמורה המוסכמת בגין כל המוצרים המיובאים, ולא רק בגין המוצרים המשווקים בישראל. לטענתה, ה"מרמה" הינה בעצם העברת התמורה רק על המוצרים המשווקים בישראל.
אלא שכאמור לעיל, התובעת לא עמדה מלכתחילה על קבלת דוחות היבוא, והיא סברה "שדוחות מכירה הם כמו דוחות יבוא" (עמ' 27 שורות 6-1). בהמשך, בר שדה העיד כי אין לו כל דרישה לקבלת תשלום בגין מכשיר שיובא אך שווק מחוץ לישראל או על מכשיר שנשרף כך שלא ניתן היה למכור אותו (עמ' 29 שורות 10-1), וכי למעשה דרישת התובעת היא לקבלת תמורה בגין מוצר שנמכר בישראל, ושהתובעת תידרש לתת לו שירות:
"ש: ההסכם התייחס למוצרים שמיובאים ונמכרים בישראל.
ת: אמת. כאלה שאני אצטרך לתת להם שירות.
ש: מוצר שלא צורך שרות מהתובעת התובעת לא רוצה עליו כסף.
ת: מה זה שלא צורך שירות? מוצר שיימכר בארץ ובית הטכנאי צריך לשלם עבורו כסף.
ש: אבל מוצר שלא יימכר, או שלא יימכר בארץ אין לבית הטכנאי דרישה לקבל עליו תמורה.
ת: אמת.
(...)
ש: אם התובעת הייתה משתכנעת שדוחות המכירה מתארות את כל הנמכר בארץ לא הייתה תביעה?
ת: אחרי שאבדוק את דוחות הייבוא אוכל לענות" (עמ' 26 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – א.ז.).

בנסיבות אלה, ברי כי אין כל מקום לטענת "מרמה", ולכל היותר עסקינן בטענות להפרת חוזה, נוכח אי קבלת דוחות היבוא, עליה ידעה התובעת כבר מתחילת ההתקשרות שבין הצדדים, ולכל המאוחר בחודש דצמבר 1999.
אוסיף ואציין, כי בחודש מאי 2000 שולם לתובעת סך של 79,142 ₪ בגין דיווחים חסרים. בר שדה העיד כי "חשבנו שאם ישלימו נקבל את כל הדיווחים בדיעבד הסתבר שאחרי שקבלנו את ההשלמות החוסרים הם עצומים" (עמ' 28 שורות 19-18). אני סבור, כי כבר בשלב זה הייתה אמורה להיות לתובעת ידיעה בדבר קיומם של חוסרים, כל שכן נוכח טענתה כי מדובר ב"חוסרים עצומים". אולם, לטענתה, מועד "הגילוי" היה רק בסוף שנת 2000, עת שהתובעת התפנתה לבדוק בעצמה את ההתחשבנות בין הצדדים.

אלא שהתנהלות התובעת בזמן אמת שוללת, מניה וביה, את גרסתה: התובעת לא שיגרה במועד זה מכתב אל הנתבעות ולא חזרה על דרישתה לקבלת דוחות היבוא; התובעת אף לא טענה כי לשיטתה התשלום שבוצע חודשים קודם לכן היה חסר, כל שכן "חוסר עצום"; למעשה, התובעת לא עשתה מאום, וזאת עד למועד הגשת התובענה ביום 7.8.07.
"ש: אתה חושב שמגיע לך מיליונים תסביר לנו מתי אתה פונה לסקאל ואומר לה תשלימו לי את המיליונים שלי איפה הפניה אחרי דצמבר 2000.
ת: אני לא פונה. עד הגשת התביעה... עושה הרבה לפני מכין דוחות לוקח עורך דין אבל לא מגיש תביעה. צריך להבין את מצבי הכלכלי לא יכולתי באותן שנים להתפנות לצורך העניין הזה.
ש: מכתב דרישה של עורך דין זה כל כך יקר שאי אפשר לפנות?
ת: לא ראיתי צורך לכתוב מכתב רציתי להגיש תביעה" (עמ' 34 לפרוטוקול; ההדגשות שלי – א.ז.).

לא רק שהתובעת לא הפנתה מכתבים מפורשים לנתבעות בעניין זה, אלא שהיא אף לא מצאה לנכון לפרט טענות אלו במכתבים שכן שוגרו על ידה לנתבעות, לרבות מכתבה מיום 22.11.00, שמסכם את פגישת הצדדים מיום 25.9.00. על אף טענות בר שדה בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 19-17), כביכול הוא העלה בפגישה את חששו מכך שהתובעת קיבלה רק חלק מזערי מהתשלומים, וכביכול סקאל הבטיח לבדוק את הטענות - הרי שאין לכך כל תיעוד במכתב התובעת. כאשר בר שדה נשאל על כך בחקירתו הנגדית, הוא לא הצליח לספק הסבר ראוי (עמ' 32 – 33 לפרוטוקול).
מיותר לציין, כי התנהלות התובעת כמפורט לעיל אינה תומכת בטענותיה, כביכול נודע לה כי היא רומתה על ידי הנתבעות ב"מיליוני שקלים".

9. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את טענת הנתבעות שלפיה עילת התובענה נולדה לכל המאוחר עם קבלת מכתב הנתבעות, קרי ביום 21.12.99, וכי במועד הגשת התביעה, היא התיישנה זה מכבר.

פרשנות ההסכם

10. אף אם שגיתי בקביעתי הנ"ל, והתביעה לא התיישנה, הרי שגם לגופם של דברים אין בידיי לקבל את התביעה.

כללי פרשנותו של כל הסכם ידועים וברורים. בית המשפט העליון חזר עליהם לאחרונה בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון (2011):
"ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו, והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. ואולם, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום. אכן, הפרשן איננו אך בלשן, ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש, שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה (ע"א 1194/09 נתיבי איילון בע"מ נ' עיריית חולון, 16.2.11); ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט(2) 268, 279-280 (2004))" (פיסקה 10 לפסק הדין).

בהמשך הדברים, נקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לברר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, נדרש הפרשן ליתן דעתו גם לתכלית האובייקטיבית של החוזה, כלומר, לכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים. התכלית האובייקטיבית נקבעת בהתחשב באופי החוזה, תוך התחשבות בערכי יסוד, וניתן להתחקות אחר תכלית זו, בין היתר, על ידי חזקות שונות, המשקפות ערכים ועקרונות של השיטה.

לאחר מכן צויין:
"במאמר מוסגר יצוין, כי לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (תיקון מס' 2, התשע"א - 2011). בגדר התיקון נקבע כי 'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'. היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, לא ראיתי לבחון את השלכתו על ענייננו, מה גם שכפי שיובהר להלן, אין לומר במקרה דנן שאומד דעת הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה" (שם).

ראו גם ע"א 2173/07 חזן נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ (2010) : "... נקודת המוצא לפרשנותו של ההסכם... היא לשונו. אשר תוחמת את גבולות פרשנות החוזה... יחד עם זאת, תהליך פרשנותו של חוזה אינו מתמצא בלשונו בלבד, שכן כידוע, על בית המשפט הנדרש לפרש הוראה מסוימת בחוזה, לעשות כל שביכולתו כדי להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים לאותו חוזה. על מנת לעשות כן עליו לנסות ולעמוד על התכלית הסובייקטיבית של ההתקשרות ביניהם, עליה ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות האופפות את כריתתו" (פיסקה 15 לפסה"ד).

אכן, תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו זוג או מאותו טיפוס נועד להגשים ((ראו, למשל, ע"א 9803/01 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' סוגת ישראל בע"מ (2004), פיסקה 7). ראו גם את דברי כב' השופט ריבלין בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל (2005), שלפיהם יש לאתר את אותה פרשנות שמגשימה את תכלית החוזה, שאף יוצקת לתוכו הגיון כלכלי (פיסקאות 11, 14). כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק הוסיף, כי כאשר טקסט חוזי "סובל" מספר פירושים אפשריים, יש להתחקות אחר תכלית החוזה; אם לא ניתן לחלץ תכלית סובייקטיבית משותפת, יש לעבור לבחינה אובייקטיבית, שתהא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית (פיסקאות 10, 14 לחוות דעתו) (ראו, באותה פרשה, דנ"א 2045/05 (2006)).
ראו בנוסף, באותה רוח: ע"א 3299/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ (2011).

וכן: "הלכה היא ועמד עליה בית משפט קמא, כי על בית המשפט להתחקות ככל הניתן אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים הנלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות האופפות אותו וכי רק מקום שאין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, כאמור, כי אז על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות שהן 'המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים'..." (ע"א 4296/08 פרידנברג נ' ליסטר (2012), בפיסקה 14).

לאחר תיקונו לאחרונה של סעיף 25(א) לחוק החוזים, נפסק, ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012), כי למעשה הדין נותר כשהיה:
"... ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו. כך, מחד, משכלל המחוקק בסיפא של סעיף 25(א) המתוקן את המילה "לשון" – מילה שנעדרה מן הנוסח הקודם של הסעיף – ברור כי ביקש להבליט את חשיבותה של הלשון החוזית; אולם, מנגד, משהתייחסות זו מצאה את ביטויה בסיפא של הסעיף בלבד, נדמה כי המחוקק לא ביקש להעניק לה בכורה..." (פיסקה 24).
וכן: "... גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית; ונבהיר: איזון זה, בין שני הערכים, נקבע בפועל כאיזון הראוי בפסק הדין בעניין אפרופים. בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, קבע בית משפט זה – בהרכב מורחב של תשעה שופטים – כי איזון זה הוא אכן האיזון הראוי. כך היה גם בעוד עשרות פסקי דין שניתנו בנושא זה על-ידי בית המשפט העליון בשנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין אפרופים; וכך הוא הדבר גם לאחר התיקון לחוק. המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כאמור, משקל מסוג זה – לא יותר, אך גם לא פחות – ניתן ללשון באמצעות פירוש הסעיף..." (פיסקה 28).

11. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות סעיף 2.1 להסכם, ולמען הנוחות אביא את נוסחו שוב:
"חברת אחים סקאל תשלם לבית הטכנאים 2.0% מערך עלות המוצרים FOB, כפוף למסמכי יבוא שבהם מפורטים כמויות ועלויות המכשירים. בהתאם לכמויות המכשירים ודגמיהם שיופיעו במסמך יוצאו תעודות אחריות בהתאם לכמות המדווחת".

התובעת טוענת כי לשון הסעיף ברורה וחד משמעית, בעוד שהנתבעות טוענות כי לא ניתן להבין מסעיף זה האם כוונת הצדדים הייתה לעמלה המשולמת לפי כמויות יבוא, כמפורט ברישת הסעיף, או שמא לפי כמות תעודות אחריות, כמפורט בסיפת הסעיף.

בעניין מגן שרותי חשמל, שאליו הפנתה התובעת, דן בית משפט זה (כב' השופט ישעיה), בפרשנות הסכם דומה, שחלקים ממנו הועתקו מן ההסכם שבו עסקינן, וכך נקבע באשר לפרשנות סעיף 2 להסכם:
"הנוסח הלשוני של סעיף 2 לוקה, על פניו, באי בהירות וערפול. עיון בשני חלקיו מצביע על סתירה פנימית ביניהם ובין הרישא לסיפא של סעיף 2.1 שבו. בעוד שמהרישא של סעיף 2.1 עולה כל (צ.ל. כי – א.ז.) התשלום לתובעת יעשה על בסיס הערך הכולל של עלות המוצרים FOB (העלות בנמל ארץ המוצא), לאמור, שהתשלום שישולם יהיה בשיעור 4% מעלות כל המוצרים שיובאו לארץ באותו חודש, הרי שמהסיפא לאותו סעיף ומסעיף 2.2 ניתן אולי להבין כי התשלום ייעשה עבור כמות תעודות האחריות שתונפקנה ע"י התובעת למוצרי הנתבעים...
סעיף הפתיחה של ההסכם (אשר אינו ממוספר) אינו תורם אף הוא להסרת אי הבהירות, שכן נאמר בו כי הצדדים מסכימים שהתובעת תספק שרותי החזקה ותקונים למכשירים אותם "מיבאת ו/או משווקת" חברת האחים סקאל.
מה היתה, איפוא, הכוונה האמיתית המשותפת של הצדדים, כפי שהיא עולה או באה לידי ביטוי מלשון החוזה, ובמיוחד מהוראת סעיף 2 שבו. על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד לא רק מלשון הכתוב אשר, כאמור, מעורפלת ובלתי בהירה לחלוטין במקרה זה, אלא אף מהנסיבות החצוניות שהוכחו" (פיסקאות 3 ו- 4 לפסק הדין).

קביעה זו מקובלת עליי, ואני סבור כי יש לפעול על פיה גם במקרה זה.

12. לאחר בחינת הנסיבות החיצוניות בעניין מגן שרותי חשמל, הגיע בית המשפט שם למסקנה כי הן תומכות בפרשנות שעליה ביססה התובעת את תביעתה. אלא שנסיבות כריתת ההסכם שם, כמפורט בהרחבה בפסק הדין (פיסקה 5 לפסק הדין), אינן זהות, בלשון המעטה, לנסיבות שהוכחו לפניי במקרה זה, כמפורט להלן:


במסמך סיכום פגישת המשא ומתן מיום 19.10.07 (נספח ג' לתיק המוצגים), נקבע כי התובעת תיתן ללקוחות הנתבעות שירות למוצרי אלקטרוניקה ומוצרי חשמל קטנים שנמכרים בחנויות ה"דיוטי פרי" וביתר חלקי הארץ תמורת 2.0% ממחיר הFOB של המוצרים האלו. צא ולמד, אין במסמך זה, שנערך על ידי התובעת, נחתם על ידי הצדדים ומהווה חלק בלתי נפרד מההסכם, כל אינדיקציה לתשלום בגין מוצרים מיובאים;
בר שדה העיד כי הסכמת התובעת להפחתת שיעור התמורה מ- 2.5% ל- 2% לא נבעה מהתחייבות הנתבעות לפיה התמורה תשולם בגין מלוא המוצרים המיובאים לישראל, במקום לפי כמות המוצרים הנמכרים, כדבריו: "לא ביקשתי הנחה נוספת בגלל זה" (עמ' 25 – 26 לפרוטוקול);
נהפוך הוא; בר שדה העיד בחקירתו הנגדית כי שיעור התמורה הועמד על 2% "בגלל כל הכתוב בהמשך שיהיו הרבה יבואים והכמויות יהיו גדולות ביבוא ויאדיר את שמנו... לכן הסכמנו לרדת ל2.5 אחוז ולרדת אפילו ל-2 אחוז... אם היה מדובר בגורם אחר שהוא לא סקאל היינו מבקשים יותר. לא 2.5% אחוז יותר" (עמ' 23 לפרוטוקול); ברור, אפוא, שהתובעת קיבלה החלטה עסקית מושכלת, שהתבססה על מצג הנתבעות לפיו הן יהיו גורם מאוד דומיננטי בשוק, כפי שאכן התממש;
התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה, שכביכול מדובר בתמורה זניחה, וזאת למרות עדות בר שדה, לפיה לתובעת היו התקשרויות אחרות עבור למעלה מ- 6% (עמ' 22 לפרוטוקול); אמנם, בעניין מגן שרותי חשמל דובר על תמורה בשיעור 4% בלבד, אולם בעוד ששם דובר על מוצרי אלקטרוניקה "לבנים" (מקררים, מכונות כביסה, תנורי אפייה וכדומה), שיבואם לא היה פטור ממכס ולכן כמות היבוא הייתה קטנה, הרי שאנו עוסקים במוצרי אלקטרוניקה "חומים" (מקלטי טלוויזיה, מצלמות וידאו, מיקרוגל וכדומה) אשר היבוא שלהם גדול בהרבה (ראו עדות סקאל, עמ' 58 לפרוטוקול);
ההסכם נוסח על ידי התובעת (עמ' 26 לפרוטוקול);
בר שדה העיד בחקירתו הנגדית, כי בשנת 1999 הוא הכיר שתי שיטות למתן שירות: הראשונה, לפי כמות מכשירים נמכרים. השנייה, לפי כמות תיקונים, וכי "באותו רגע עבדתי על פיהן כשנתתי שירות ליבואנים" (עמ' 24 לפרוטוקול); כך גם עולה מחקירתו הנגדית של בא גד: "...לא קיים דבר כזה. גם אני בתור שותף בסקאל התמורה שקיבלתי מדוח המכירות... אצל סולי השיטה מה שנמכר זה מה שמשולם"(עמ' 54 לפרוטוקול);
מחקירתו הנגדית של בר שדה עולה גם, כי הייתה חשיבות בקביעת התשלום לפי דוחות היבוא, לאור הצורך לבקר את דוחות המכירה (עמ' 25 לפרוטוקול); אף על פי כן, הוכח שהתובעת לא עמדה על הזכות לקבלת דוחות היבוא במסגרת ההתחשבנות החודשית בין הצדדים, למרות שהיא הייתה מודעת לכך שהיא נערכת על בסיס דוחות המכירה בלבד, ומאחר שהיא סברה שמדובר בהיינו הך (עמ' 27 לפרוטוקול);
גם מחקירתו הנגדית של בא גד עולה כי בר שדה התעניין במחיר הפוב של המוצרים, ומעולם לא בכמויות המיובאות: "... עניין אותו המחיר. לא את הכמויות לעולם גם לא שאל. עניין אותו רק מחיר המוצר בפועל" (עמ' 55 לפרוטוקול). כאשר מר שלומי אוחיון (להלן: "אוחיון") נשאל על כך בחקירתו הנגדית, הוא ציין: "אני הראיתי מספר פעמים על מנת לראות את מחיר הפוב. מחיר העלות שרכשנו את המוצר... בר שדה רצה לראות שאני מכניס את המחיר הנכון". בהמשך, כאשר אוחיון נשאל אם בר שדה רצה לראות במסמכי היבוא את כמויות המוצרים, השיב: "לא זוכר. אבל אף פעם לא הועלה" (עמ' 48 – 49 לפרוטוקול);
בר שדה העיד כי לשיטתו, גם בזמן אמת וגם כיום, התובעת אינה זכאית לקבלת תמורה בגין מוצר שהתובעת לא נדרשה לספק לו שירות, בין אן מאחר שנמכר מחוץ לשטחי ישראל ובין אם מסיבה אחרת.


הנה כי כן, בחינת הנסיבות החיצוניות להסכם תומכת דווקא בפרשנות הנתבעות, ומלמדת כי יש להחיל את התמורה החוזית רק על המוצרים המיובאים והמשווקים בישראל, להם נדרשה התובעת ליתן שירות.

מסקנה זו מתחזקת, כאמור, גם מהכלל הפרשני בדבר הפעלת פרשנות לרעת המנסח, לפיו בנסיבות שבהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים, יש להעדיף את הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח - היא התובעת (ע"א 8729/07 אירומנטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (2009); ע"א (ת"א) 2058/08 לוין ברזל בע"מ נ' גיצלטר (2011)).

אוסיף ואציין, כי התוצאה אליה הגעתי מתיישבת, לטעמי, עם ההיגיון העסקי הסביר. חיפשתי, אך לא מצאתי כל צידוק הגיוני לכך שהנתבעות יתחייבו לשלם לתובעת עמלה מהיקף גדול של מוצרים שיובאו על ידן, מבלי שהנתבעות הצליחו למכור את המוצרים (ובכך להחזיר לעצמן את עלות הייבוא), וממילא מבלי שהתובעת תידרש על ידן, במקביל, לספק שירות אחריות ותיקון בגינם. די לציין, כי ייתכן שהנתבעות היו מפסיקות את ההתקשרות עם התובעת טרם מכירת המוצרים, או שהן לא היו מצליחות למכור מוצרים מסוימים, בכדי להעיד על חוסר ההיגיון בהתחייבות שכזו (ראו: עדות סקאל בעמ' 58 לפרוטוקול).

התחייבות הנתבעות לתשלום תמורת חלקי חילוף - האומנם?

13. בסעיף 3.4 בהסכם נקבע:
"חברת אחים סקאל תדרוש מהספקים השונים מהם היא מייבאת את המכשירים טעוני השירות, חלקי חילוף בסדר גודל המקובל בשוק (כ 1.5%). חברת אחים סקאל מתחייבת להעביר את החלקים שתקבל, במלואם ל"בית הטכנאים" וזאת ללא כל תמורה...".

כאמור לעיל, התובעת טוענת בסיכומיה, בהסתמך על סעיף זה, כי הנתבעות לקחו על עצמן אחריות מלאה לאספקת חלקי חילוף לתובעת, בהיקף 1.5% מהייבוא, עובדה שתפחית את הוצאות התובעת, כך שהתובעת תקבל, למעשה, 3.5% מעלות הייבוא של המוצרים.
אלא ש"פרשנות" התובעת, כלל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה והחד משמעית של הסעיף. כאשר בר שדה נשאל בחקירתו הנגדית היכן מציין הסעיף, לשיטתו, את התחייבות הנתבעות לתשלום תמורת החלקים, הוא השיב "אין כזה בכתוב יש במשתמע" (עמ' 26 לפרוטוקול). והדברים ברורים.

גם בחינת הנסיבות החיצוניות לכריתת ההסכם מעידה שהנתבעות לא נטלו על עצמן כל התחייבות לשלם את תמורת חלקי החילוף. כך, במסמך סיכום פגישת המשא ומתן מיום 19.10.97 לא נמצא תיעוד להתחייבות שכזו. נהפוך הוא; בסעיף 5 צוין כי "לפני כל יבוא תועבר לבית הטכנאים רשימת חלקי חילוף וספר שירות ... וזאת לצורך הזמנת חלקי חילוף למכשירים שיגיעו במשלוח הקרוב" (ההדגשות שלי - א.ז.). יוצא אני מנקודת הנחה, כי אילו הנתבעות היו מתחייבות לספק את חלקי החילוף, על חשבונן ועל אחריותן, היה הסעיף מנוסח בהתאם.
זאת ועוד; בהסכם שנחתם על ידי הצדדים נמחקה, בהסכמה, סיפת הסעיף לפיה: "למען הסר ספק, האחריות להספקת חלקי חילוף כאמור לעיל תחול על חברת אחים סקאל ועל חשבונה. החלקים יוזמנו מהיצרן / ספק על ידי חברת האחים סקאל לפני היבוא, על פי רשימה מפורטת שתועבר מבית הטכנאים", כך שמונחת לפניי ראייה ברורה לאומד דעת הצדדים בעת חתימת ההסכם.

גם בעניין מגן שירותי חשמל נדרש בית המשפט לדון בפרשנות סעיף הזהה כמעט לחלוטין לסעיף זה (סעיף 3.3 בהסכם שם). בית המשפט קבע, כי הנתבעות התחייבו לדרוש חלקי חילוף מהיבואנים ולא התחייבו כלפי התובעת, מעבר לכך. על כן, נקבע כי, בניגוד לטענות התובעת, הנתבעות לא הפרו את ההסכם באשר לאספקת חלקי חילוף.
כאמור, אף אני סבור כך, ועל כן דין התביעה, גם בגין רכיב זה, להידחות לגופה.

סוף דבר

14. לקראת נעילה אעיר, כי לא נעלמה מעיניי טענת התובעת בדבר אי הבאת צרפתי לעדות על ידי הנתבעות, על אף נוכחותו בפגישת המשא ומתן מטעמן, וכן לא נעלמה מעיניי עדות סקאל בחקירתו הנגדית באשר לכך (עמ' 61 – 66 לפרוטוקול). יחד עם זאת, בנסיבות מקרה זה, ולאורן של הראיות והעדויות הקיימות, הגעתי למסקנה כי אי הבאת צרפתי לעדות אינה כה "דרמטית".

התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעות הוצאות בסך של 100,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת הסכם

  2. הסכם מוקדם

  3. הסכם פאושלי

  4. הסכם פרי פסו

  5. הסכם אספקת מלט

  6. הסכם לרוות דגים

  7. אכיפת הסכם קנייה

  8. שינוי הסכם העסקה

  9. אכיפת הסכם רוטציה

  10. הסכם הרשאה לתכנון

  11. הסכם לאספקת נעליים

  12. הסכם רכישת אקווריום

  13. אכיפת הסכם למכור נכס

  14. הסכם להזמנת מערכת מים

  15. תנאי מקפח בהסכם ניהול

  16. הסכם קונסיגנציה מסחרי

  17. הסכם פרסום עמודי תדמית

  18. הסכם הפצה לשנה אחת בלבד

  19. הסכם שימוש במבנים יבילים

  20. הסכם פרסום מודעות בעיתון

  21. סעיפים מקפחים בהסכם ניהול

  22. פיצוי בגין סיכול קיום הסכם

  23. תביעה בגין הסכם לפיתוח מוצר

  24. הסכם שירות למוצרי אלקטרוניקה

  25. הסכם למתן שירותי גביה ואכיפה

  26. דחיית טענת הסכם ניהול פיקטיבי

  27. הסכם למתן שירותי הסעות לישובים

  28. הסכם זיכיון לחיפוש נפט באפריקה

  29. הסכם העברת חובות וזכויות של חברה

  30. הסכם התחייבות למכור זכויות ב"עסק"

  31. הסכם רכישת דירה AS IS למעט בלאי סביר

  32. הסכם לספק לתובע ציוד מכאני להפעלת עסק

  33. הסכם אספקת מערכת לניהול בקרת נוכחות עובדים

  34. הסכם למתן שירותי תקשורת ויחסי ציבור לעירייה

  35. תביעות נגדיות שעניינן בנסיבות בהן הגיע לסיומו הסכם

  36. עיכוב בלתי סביר, בביצוע פעולות שונות במסגרת ביצוע ההסכם

  37. הסכם על פיצוי בגין אחוזי בקיעה הנמוכים מ-78% בהתאם לנוסחה

  38. נטען כי התמורה שסוכמה בין הצדדים עמדה על סכום שקלי ולא דולרי

  39. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון