חיובי יתר בבנק

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיובי יתר בבנק:

בפניי תביעה כספית על סך 2,490,000 ₪ שהגישו התובעות, יצחק סולומון חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ (להלן: "התובעת 1") וסולומון ישראל ושושנה חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ (להלן: "התובעת 2"), כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), בגין חיובי יתר ונזקים שנגרמו להן לטענתן כתוצאה מהתנהלות הבנק.

רקע

1. התובעות הן חברות בנייה ויזמות שניהלו בבנק, כל אחת מהן, חשבון עסקי מסוג חשבון חוזר דביטורי (להלן: "חח"ד"). ביום 5.6.1975 או בסמוך לכך פתח הבנק לתובעת 1 חח"ד שמספרו 793800/15 (להלן: "חשבון התובעת 1"), ולצורך כך חתמה התובעת 1 על תנאי ניהול חח"ד (נ/5, נספח א'), שהם הסכם המסגרת בין הבנק לבינה בכל הנוגע לניהול חשבונה. ביום 23.1.1983 או בסמוך לכך פתח הבנק לתובעת 2 חח"ד שמספרו 790800/50 (להלן: "חשבון התובעת 2"), ולצורך כך חתמה התובעת 2 על תנאי ניהול חח"ד (נ/5, נספח ב'), כאשר התובעת 1 ערבה בערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובותיה של התובעת 2 לבנק.

2. במהלך השנים נטלו התובעות מהבנק הלוואות ואשראים שונים למימון פעילותן העסקית. כבטוחות לפירעון החובות העמידה התובעת 1 לטובת הבנק חמישה נכסי מקרקעין שהיו בבעלותה (להלן: "הנכסים", פירוט הנכסים ב-ת/1, סעיף 9).

3. בין השנים 2005-2006 נותרו התובעות חייבות לבנק סכומים שונים בגין ההלוואות, האשראים והשירותים הבנקאיים האחרים שניתנו להן. כפי שאישר ב"כ התובעות בישיבת יום 15.1.12, נקודת המוצא היא היתרה המופיעה בספרי הבנק ליום 29.9.05, ואין לתובעות כל טענה לגבי נכונות הסכום הזה (עמ' 1 מיום 15.1.12). באותו מועד עמדה יתרת החובה של התובעת 2 על סך 1,396,845 ₪. אציין, כי לאחר סילוק חלק מהתביעה על הסף, נותרה בכתב התביעה טענה בדבר חישוב לא נכון של הריבית בחשבון התובעת 1, לגבי חלק מהתקופה, אך התובעות לא טוענות עוד בנושא זה, ולגבי חשבונות נותרו רק טענות לגבי חשבונה של התובעת 2. לאחר שהבנק דרש מהתובעות את כיסוי החובות, ואלה לא נפרעו, שלח הבנק ביום 11.6.2006 מכתבי התראה לתובעות טרם נקיטת הליכים משפטיים נגדן (נ/4, נספח א').

4. במכתב מיום 12.7.2006 ביקש מנהל התובעת 2 מהבנק שהות של כחודש ימים על מנת שהתובעות יממשו את הנכסים המשועבדים במחירי שוק חופשי ולא באמצעות הליכי כינוס (נ/4, נספח ב'). הבנק הסכים לעכב את נקיטת ההליכים המשפטיים כנגד התובעות, אך לאחר שבמשך תקופה ארוכה התובעות לא עמדו בהבטחותיהן ולא כיסו את החובות, נקט הבנק בחודש נובמבר 2007 בהליכים משפטיים לשם מימוש השעבודים שנעשו לטובתו על הנכסים. במסגרת הליכים אלו מונה עו"ד יעקב רבינוביץ על ידי רשם ההוצאה לפעול בחיפה לשמש ככונס נכסים על זכויות התובעת 1 בנכסים האמורים.

5. בסופו של דבר, בין השנים 2008-2009 מימש הבנק נכס אחד במסגרת הליכי הכינוס ושלושה נכסים נוספים ששועבדו לטובת הבנק מומשו על ידי התובעות, באישורו והסכמתו של הבנק. בחודש אוגוסט 2009 סולק חוב התובעות במלואו. נכס אחד מתוך חמשת הנכסים ששועבדו לטובת הבנק שוחרר, שכן החוב נפרע במלואו ולא היה צורך לממשו.

גדר המחלוקת

6. נכון ליום 29.9.2005, מועד הפירעון המיידי של ההלוואה שניתנה לתובעת 2, יתרת החוב בחשבונה עמדה כאמור על סך של 1,396,845 ₪. החל מתאריך זה הפסיק הבנק את העמדת האשראי בחשבון התובעת 2 ויתרת ההלוואה שנפרעה באותו היום הועברה לחשבון הלוואה בפיגור הנושא ריבית מרבית הנוהגת בחשבונות חוזרים דביטורים בבנק.

7. במשך תקופה של כארבע שנים, בין התאריכים 29.9.2005-31.12.2009, חייב הבנק את חשבון התובעת 2 בריבית פיגורים וחריגה. סה"כ הריבית שחויבה בתקופה זו מסתכמת בסך של 919,587 ₪, נכון ליום 1.11.11 (ת/2, עמ' 3).

8. עיקר המחלוקת בענייננו נעוץ בשאלת חיוב חשבון התובעת 2 בריבית מרבית. האם היה מקום לחייב את התובעת 2 בריבית מרבית, שעה שבידי הבנק היו נכסים, שהבטיחו את החובות במלואם, ובהינתן כי הבנק אפשר לתובעות לממש את הנכסים בעצמן, ולא באמצעות כינוס נכסים. כן יש לבחון אם, כפי שטוענות הנתבעות, הבנק נהג בחוסר תום לב וגרם לתובעות נזק בכך שהן נאלצו למכור את הנכסים במחירי חסר.

ראיות הצדדים

9. מטעם התובעות הוגשו תצהיר של מר עזרא סולומון (להלן: עזרא), מנכ"ל התובעת 1 (ת/1) וחוות הדעת של מר גיא אורן (להלן: אורן), כלכלן בחברת שגיא חישובי ריבית (ת/2), ומר אהרן ויסבלום (להלן: ויסבלום), שמאי מקרקעין (ת/3-ת/6). כן הגישו התובעות חוות דעת פרופ' יאיר זימון בתחום המימון. העדים מטעם התובעות נחקרו בחקירה נגדית. בהסכמה, לא נחקר פרופ' זימון על חוות דעתו, מבלי להודות בנכונותה.

10. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של מר ישראל שפריר (להלן: שפריר), עובד בבנק (נ/3); עו"ד יעקב רבינוביץ, מי שמשמש כבא כוחו של הבנק ומונה לשמש ככונס הנכסים (נ/4) ומר אלברט סבג (להלן: סבג), מי ששימש בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה כמנהל סניף עסקים המפרץ בבנק (נ/5). כן הוגשו חוות דעתם של השמאים מר אורן נס (להלן: נס), ומר דותן דרעי (להלן: דרעי), שערכו מטעם הבנק חוות דעת להערכת שווי הנכסים (נ/1 ו-נ/2 בהתאמה). עדים אלה נחקרו בחקירה נגדית. כן הגישה הנתבעת חוות דעת פרופ' צבי וינר, בתחום המימון, בהסכמה שלא יחקר על חוות דעתו, מבלי להודות בנכונותה.

ראיות ישירות לחיוב חשבון התובעת 2 בריבית מרבית בניגוד למוסכם

11. כאמור, התביעה הכספית בגין חיובי יתר הוגשה ביחס לריבית המרבית שנגבתה בחשבון התובעת 2 בלבד. תביעה כזו לא ניתן להוכיח על ידי הגשת חוות דעת, שהיא מטבעה עדות סברה שאינה מעידה את העובדות העומדות בבסיסה. יש להוכיח את העובדות שעליהן מתבססת חוות הדעת בדרך אחרת – אם על ידי עדות מידיעה אישית, ואם על ידי הגשת מסמכים שהנתבעת אינה חולקת, או ראוי שלא תחלוק עליהן. העד היחיד מטעם התובעות שיכל להעיד עדויות שאינן עדויות סברה היה עזרא סלומון. עד זה העיד, שניהול התובעת 1, שהוקמה על ידי אביו בשנת 1964, הועבר לידיו בשנת 2001, וכי התובעת 2 הוקמה על ידי אחיו, מר ישראל סולומון (להלן: ישראל), והוא זה שמנהל אותה (ת/1, סעיפים 2-3). ישראל סולומון לא הובא לעדות.

12. בכל הנוגע לחשבון התובעת 2 ואופן ניהולו, התאפיינה עדותו של עזרא סולומון בחוסר ידע נרחב ובטענות שנסתרו על ידי הבנק. עזרא נשאל בחקירתו הנגדית מה תפקידו אצל התובעת 2 ועל כך ענה "כלום" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 14-15). נוסף על כך העיד עזרא שהוא מעולם לא עסק בניהול החשבון של התובעת 2, "חוץ מאשר לשלם אותו" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-20) והוא לא היה פעיל בחשבונה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18-20). בהמשך אף הודה כי "אין לי שום זכות בחשבון" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 27). אציין, שכבר נקבע, כנגד דעתי החולקת, בע"א 3757/06 (מחוזי חיפה) פרץ רבקה נ' בנק לאומי (ניתן 25.3.08) שעל ערב לשלם את החוב הרשום בחשבון, גם אם נוצר בניגוד למוסכם.

13. מעדותו של עזרא עולה, שהוא לא קרא מעולם דפי חשבון בחשבון התובעת 2 (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 10-13) וכי לגבי חשבון התובעת 2 "שם אין לי מסמכים אך הייתה שם חגיגה שלמה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 2-3). האמירה שהיתה חגיגה שלמה, בלי שהעד קרא מסמכים על כך, היא אפילו פחות מעדות שמיעה וסברה. העד העיד, שלאורך כל השנים, רק ישראל קרא את מסמכי הבנק הקשורים לחשבון התובעת 2 (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-18). לגבי פעולות אחיו ישראל העיד גם כי "אין לי מושג מה שהוא כתב ומה שהוא עשה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-16). נוסף על כך שלא ידע מה מסגרת האשראי בחשבון התובעת 2, עזרא גם לא ידע על ההסכמים שערך אחיו עם הבנק "לא ידעתי שום דבר" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 22-24).

14. אומנם התובעת 1, שעזרא כאמור הוא מנהלה, ערבה לחובות התובעת 2, ולצורך כך שעבדה נכסים שהיו בבעלותה, אולם בפועל, מי שהסכים לריביות שחויבו בחשבון התובעת 2 וחתם על הסכם מול הבנק היה האח ישראל, ומי שיכול להעיד שהחיובים שנעשו היו מעבר למוסכם, היה האח ישראל. ישראל סולומון, מנהל התובעת 2 לא העיד מטעם התובעות, אף שהתובעת 2 יפתה את כוחו של בא כוחה לפעול בשמה, ולא הובאה מטעם התובעות עדות על סתירה בין המוסכם לבין החיובים בחשבון בפועל. לא ניתן כל טעם לכך שהתובעות לא זימנו את ישראל סולומון לעדות. הן בחרו שלא לעשות כן ומחדלן זה עומד להן לרועץ. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מלהביא ראיות או עדים שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה מחזקת את ההנחה שאילו היה בא להעיד, היה מעיד כנגד גירסת התובעות. (ראו: י' קדמי על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), 917; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)). המסקנה היא שלא הוכח שחשבון התובעת 2 חויב בריבית מירבית בלתי מוסכמת.

מרכיבי הריבית

15. טרם אדון בטענות הצדדים לגופן, אבהיר בקצרה מספר מושגים החשובים להמשך דיוננו.
א. סעיף 1 לחוק הריבית, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק הריבית") מגדיר "ריבית" כ"כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן [...]", ו"ריבית מופרזת" כ"ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954. "
ב. בסעיף 3 לחוק הריבית הוסמך שר האוצר, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו לגבי סוגים שונים של מילוות את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה. שר האוצר עשה שימוש בסמכות שהוקנתה לו, ובשנת 1970 התקין שר האוצר את צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), התש"ל-1970, אלא שצו זה הגביל את שיעור הריבית על מילוות צמודים בלבד ("מילווה צמוד ערך" מוגדר בצו כ"מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר, אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ"). במילוות לא צמודים, כגון חשבונות חח"ד, לא הוגבל גובה הריבית.

16. כאמור בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) תשנ"ב – 1992, מורכבת ריבית החובה הבנקאית בחשבונות מסוג עובר ושב וחח"ד המצויים ביתרות חובה משלושה רכיבים: 1. "ריבית בסיסית" אחידה וזהה לכל לקוחות הבנק, בדרך כלל "ריבית פריים" ((Prime Rate, הנגבית מכלל לקוחות הבנק בשיעור אחיד) ומשתנה מעת לעת; 2. "תוספת חריגה" שהיא תוספת לריבית הנגבית על יתרות החורגות ממסגרת האשראי; 3. "תוספת סיכון" (או "תוספת ריבית") שהיא מרכיב ריבית המתווסף למרכיב הקבוע. תוספת זו נקבעת באופן אינדיווידואלי לגבי כל לקוח ולקוח, לפי הסיכון הכלכלי שהבנק מעריך שהוא נוטל בעת מתן אשראי ללקוח ספציפי זה. גם ריבית זו עשויה להשתנות מעת לעת, ואולם שינוי זה טעון הסכמת הלקוח, ולכל הפחות ידיעתו, הכל בהתאם לתנאי ההסכם הספציפי שבין הלקוח לבין הבנק (אברהם וינרוט ריבית (הוצאת שואב, תשנ"ח, כרך א') עמ' 139; ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' שיף, פ"ד מג(2) 355, 387 (1989) (להלן: פרשת נאות מרינה)). הריבית המירבית היא איפוא הריבית הכוללת את כל מרכיבי הריבית – ריבית בסיסית זהה לכל הלקוחות, תוספת סיכון המיוחדת לכל לקוח, ותוספת חריגה שהיא זהה לכל הלקוחות הנמצאים בחריגה ממסגרת האשראי.

תנאי ניהול החח"ד

17. בעת פתיחת חשבונותיהן חתמו התובעות על תנאי ניהול חח"ד (נ/5- נספח א' משנת 1975 ונספח ב' משנת 1983). על פי סעיף 1(א) לכל אחד מתנאי הניהול, הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון ישאו ריבית בשיעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוחות, ומפעם לפעם רשאי הבנק להעלות את שיעורי הריבית תוך מתן הודעה מוקדמת. סעיפים 2 ו-3 לתנאי הניהול הגדירו מהן ריבית חריגית וריבית מרבית:

"2. אותו חלק מיתרת החשבון, אשר, מסיבה כלשהי, יעלה על סכום האשראי שהבנק הקצה ללקוחות, ישא- בנוסף לריבית כאמור בסעיף 1(א) דלעיל- תוספת ריבית, בשיעור שייקבע, מפעם לפעם, על ידי הבנק (שתיקרא להלן- "ריבית חריגית"); וזאת, מבלי שהדבר ייחשב כאישור או כהסכמה מצד הבנק להגדלת סכום האשראי המוקצה.

3(א). הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש האשראי ויהיה רשאי, בכל עת, בלי לתת ללקוחות הודעה מוקדמת על כך, להפסיק את מתן האשראי או להקטין את סכומו. כמו כן, יהיה רשאי הבנק, בכל עת, לדרוש את סילוק יתרת החשבון, כולה או מקצתה, והלקוחות ישלמו לבנק, תוך שבעה ימים מתאריך דרישתו הראשונה, את הסכום הנדרש כאמור, בצירוף ריבית, עמלות והוצאות; וכל סכום כנ"ל, שלא ישולם לבנק תוך שבעה ימים, כאמור, ישא- בנוסף לריבית כאמור בסעיף 1(א) דלעיל- ריבית חריגית, בגין התקופה שהחלה מתום שבעת הימים הנ"ל ועד לסילוקו בפועל; (הריבית האמורה בסעיף 1(א) בתוספת הריבית החריגית ייקראו להלן ביחד- "ריבית מירבית"); וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים- או, לפי בחירת הבנק, במשך כל תקופה פחותה משלושה חודשים שבגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית- תישא אף היא ריבית מירבית". (ההדגשה שלי- מ' ר').

"הריבית החריגית" היא איפוא "התוספת החריגה" כאמור בכללי הבנקאות.

18. מספר שנים מאוחר יותר חתמו התובעות על תנאי ניהול חח"ד מעודכנים (נ/5- נספח א' מיום 26.11.95 ונספח ב' מיום 14.7.03) שלהלן עיקרם:

"1. ריבית
סכומי האשראי שהבנק יסכים מפעם לפעם להקצות ללקוחות בחשבון על פי בקשתם ייקראו "מסגרת האשראי".
הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון, בתוך מסגרת האשראי, ישאו ריבית בשיעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוחותיו, מפעם לפעם. אותם סכומים מיתרת החשבון, אשר, מסיבה כלשהי, יעלו על מסגרת האשראי, וכן כל הסכומים שהלקוחות יהיו חייבים בחשבון, במקרה בו לא קיימת ללקוחות מסגרת אשראי כלשהי בחשבון, ישאו ריבית בשיעור הגבוה ביותר שיהיה נהוג בבנק מפעם לפעם בחשבונות חח"ד לגבי סכומים שלא שולמו לבנק במועדם או שיעור ריבית אחר, כפי שיצוין בבקשה להקצאת מסגרת אשראי לגבי חריגות ממסגרת האשראי (להלן- "ריבית מירבית"), וזאת מבלי שהדבר ייחשב כאישור או הסכמה מצד הבנק למתן מסגרת אשראי, או, לפי העניין, להגדלת מסגרת האשראי.

2. חישוב הריבית ושינויים
הריבית והריבית המירבית יחושבו על מספר הימים בהם היתה יתרת החשבון דביטורית. הבנק יהיה רשאי לשנות בכל עת את שיעור הריבית ו/או את שיעור הריבית המירבית, והודעה על כל שינוי כנ"ל תינתן בדרך הקבועה בדין. כל יתרת חובה בחשבון, הקיימת במועד השינוי, וכל יתרת חובה שתיווצר לאחר מכן ישאו ריבית או לפי העניין, ריבית מירבית בשיעור כפי ששונה על ידי הבנק, החל מהתאריך שנקבע בהודעת הבנק.

3. סילוק האשראי
א. הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את מסגרת האשראי. הבנק יהיה רשאי להפחית או לבטל את מסגרת האשראי בהודעה של עשרה ימים מראש (או תקופה קצרה יותר שיקבע הבנק בכפיפות להוראות כל דין), או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוחות, או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית או ביטול של מסגרת האשראי, או במקרים אחרים המותרים על פי כל דין, והכל לפי שיקול דעתו של הבנק. כל יתרת חובה שתיווצר בחשבון בתוך מסגרת האשראי תסולק לבנק במועד שנקבע לכך או לפי דרישתו של הבנק, כמפורט לעיל, וכל יתרת חובה אחרת תסולק לבנק מיד עם היווצרה; וכל סכום כנ"ל שלא ישולם לבנק במועדו כמפורט לעיל- ישא ריבית מירבית..." (ההדגשות שלי, מ' ר').

19. מן העדויות עולה, שחשבונות התובעת 2 חויבו בריביות בהתאם לשיעורים הנהוגים בבנק ובהתאם לשיעורים שהוסכם בין הצדדים, אלא שטענת התובעות היא שבמסגרת ההסכם בין התובעת 2 לבין הנתבעת, היה עליה לזקוף ריבית שאינה עולה על הריבית במסגרת האשראי, דהיינו למעשה, להעמיד לתובעת 2 אשראי גם לאחר שלא פרעה את האשראי לפי תנאיו. שפריר, שהיה אחראי על חשבונות התובעות משנת 2007, העיד שהקביעה אם בזמן הליכי מימוש החוב יחויב החשבון בריבית חריגה מירבית או בריבית נמוכה יותר אינה עניין של סמכות, אלא נקבעת בהתאם לתנאי ניהול החשבון (עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 17-22). עדותו זו לא נסתרה. עזרא העיד שכלל לא טרח לקרוא את תנאי הניהול (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 27-30) ואת הקבוע בשטרי המשכנתא ביחס לנכסים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-6). לא אחת נקבע כי חזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו (ראו למשל: ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז (לא פורסם, 21.3.04)), וכך יש לראות גם את התובעות.

20. התובעות קיבלו באופן שוטף וקבוע דפי חשבונות (נ/3, נספחים ג'-ד') והודעות רבעוניות (נ/3, נספחים ה'-ו') המפרטים את שיעורי הריבית השונים בהם חויבו חשבונות התובעות ואת הנעשה באותם החשבונות. נוסף על כך, על פי תצהירו של סבג, שלא נסתר, נציגי התובעות נהגו לבקר בבנק ולהתעדכן מפעם לפעם במצב החשבונות (נ/5, סעיף 7).

21. על פי סעיף 13(ב) לתנאי ניהול חח"ד, שעניינו רישומי הבנק והודעותיו, הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שישלחו או יימסרו להם באופן כלשהו על ידי הבנק, או באמצעות מכשיר אוטומטי, וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם, אם תהיינה כאלה, תוך שישים יום מתאריך המסירה או המשלוח על ידי הבנק, וייראו העתקי חשבון, הודעה או מכתב שנמסרו ללקוחות באמצעות מכשיר אוטומטי כאילו נמסרו ללקוחות על ידי הבנק. נכונותו של כל פרט, הרשום באיזה העתק חשבון, הודעה או מכתב כאמור ושלגביו לא הגיעו לידי הבנק הערותיהם בכתב של הלקוחות, תוך המועד הנזכר לעיל, תיחשב כמאושרת על ידי הלקוחות לבנק. בהקשר זה אפנה לדברי כב' השופט א' חלימה בפרשת נאות מרינה, עמ' 372:

"כאשר ראתה המערערת מתוך עותקי החשבונות שנשלחו אליה, שחשבונה חויב בסכומים אדירים, והדבר חזר ונשנה מדי פעם בפעם, הייתה עובדה זו חייבת להדליק אצלה נורה אדומה על מה שהבנק מעולל לה, לטענתה. היא לא עשתה דבר, הגם שידעה על קיומה של התניה בסעיף 28 של ההסכם הדביטורי (נספח א). ואכן, מקום שהיה על המערערת להגיב והיא שתקה, והדבר חזר ונשנה מדי משלוח חשבונות כאלה, נוצרה, על-ידי שתיקתה, מניעות מכוח התניה בסעיף 28 להסכם."

22. עינינו הרואות, ודומה שאין התובעות חולקות על כך, שהריבית המרבית בחשבון התובעת 2 חויבה כקבוע בתנאי ניהול החשבון בחתימת התובעת 2 ובהתאם למוסכם בינה לבין הבנק. עזרא לא ידע להשיב מדוע ישראל מעולם לא העלה כל טענה כנגד חיובי הריבית בחשבון החברה אותה הוא מנהל (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 19-32). התובעות לא העלו טענה כלשהי בעניין הריביות, שנזקפו עד סוף 2009, עד להגשת התביעה בנובמבר 2010, ויש בכך כדי לתמוך בטענת הבנק כי לא הייתה כל חריגה מההסכמים עם התובעות ולא נגבו בפועל ריביות בשיעור אחר מזה שעליו הוסכם.

האם הריבית המרבית מהווה פיצוי מוסכם שיש להפחיתו?

23. התובעות טוענות שיש לראות בגביית הריבית המרבית המוזכרת בתנאי ניהול החח"ד, פיצוי מוסכם אותו ניתן להפחית מכוח סמכותו של בית המשפט, בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), הקובע:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

24. לטענת התובעות, ההפרה במקרה דנן היא איחור בהחזר ההלוואה (סעיף 218 לסיכומי התובעות), והפיצוי שנזקף ניתן להפחתה. לצורך הפחתת הפיצוי, על התובעות הנטל להוכיח שהפיצויים, דהיינו שיעור הריבית הנגבה מעבר לשיעור במקרה של אי הפרה, נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן לראותו מראש. אציין, כי ספק בעיני אם מדובר בכלל בהפרה המזכה בפיצויים. הנתבעת נתנה אשראי לתקופה מסוימת, בריבית מסוימת. בתום התקופה, כאשר הועמד לפירעון, היה על התובעת 2 לפרוע את האשראי, אבל ספק אם אי פירעונו של האשראי היה "הפרה" דהיינו כמוגדר "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה", שכן לפי תנאי ההסכם, היתה התובעת 2 רשאית לעכב תשלומה, כנגד תשלום ריבית לגבי חריגה מאשראי. ספק איפוא, אם אי התשלום האשראי היה בניגוד לחוזה, או בהתאם לחוזה. אם היה בהתאם לחוזה, לא היתה זו הפרה, ואם אין הפרה אין פיצויים והתשלום אינו פיצוי מוסכם, שלבית המשפט סמכות להפחיתו, אלא מחיר, שאין לבית המשפט סמכות להפחיתו וליצור הסכם חדש בין הצדדים. איני רואה מקום לעסוק בשאלה זו, משום התוצאה שאליה הגעתי, אף אם אניח שמדובר בהפרה.

25. כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא שהפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק, בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. אופן הפעולה העולה מלשון סעיף 15(א) הוא דו שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לקבוע אם קיים יחס סביר בין הפיצוי הקבוע ובין הנזק אשר היה צפוי באופן סביר בעת כריתת החוזה; רק אם קבע בית המשפט כי יחס סביר כאמור לא נתקיים, נתונה לו הסמכות - בשלב השני - לקבוע, באיזה שיעור יש מקום להפחית את הפיצוי הקבוע בהסכם שלפניו (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 264 (1992)).

26. לצורך ביסוס טענתן כי החיוב בריבית מרבית הוא סוג של קנס או של פיצוי מוסכם שיש להפחיתו מכיוון שאין לו כל בסיס כלכלי לחיוב, אלא עשיית עושר צירפו התובעות את חוות דעתו של פרופ' זימון (ת/7). ואולם, לפני שאעסוק בחוות דעתו של פרופ' זימון, אפנה לחוות דעתו ולעדותו של מר גיא אורן, שהתיימר אף הוא לחוות דעתו בנושא זה.

מר אורן אינו מומחה למימון. הוא בוגר אוניברסיטה בכלכלה, שלמד במסגרת לימודיו את יסודות המימון (כעדותו בעמ' 46). מכיון שהתשובה לא היתה ברורה לגמרי, שאלתי את מר אורן במפורש, אם הוא טוען שהוא מומחה למימון משום שהוא כלכלן, ותשובתו היתה "טענתי שאני מכיר ויודע את יסודות המימון. אני מומחה לבדיקת חשבונות בנק וחישובי ריבית", ולאחר מכן אישר שהוא לא מומחה למימון (עמ' 47 שורה 9). כאשר נשאל אם חוות דעתו תיפול אם יקבע לאחר חקירת פרופ' זימון, שהתיזה שלפיה אין לחייב כלל בריבית חריגה נופלת, ענה שאין לחייב בריבית חריגה כשהבנק ממשיך לתת אשראי, והוא יכול להיחקר בנושא זה. מכך הבנתי, שכעת הוא טוען שהוא אכן מומחה למימון, ולשאלה בדבר הכשרתו, ענה שהוא בוגר אוניברסיטה בכלכלה ומינהל עסקים ועוסק 12 שנה בבדיקת חשבונות, חישובי ריבית, וחישובים פיננסיים כאלה ואחרים.

ב"כ התובעות טען, שיש הקבלה בין חוות דעתו של מר אורן לבין חוות דעת פרופ' זימון, ומכאן אני מבין שהוא מבקש להסתמך גם על חוות דעתו של מר אורן להוכחת הטענה בדבר חוסר הסבירות של גביית ריבית מרבית לאחר תום העמדת האשראי, עד לגביית החוב. אני קובע שתשובתו של מר אורן שאינו מומחה למימון היתה תשובה נכונה. מומחיות נרכשת בהכשרה ובנסיון ארוך. העובדה שאדם קיבל תואר בכלכלה, לאחר שלמד את הקורס "יסודות המימון" אינה עושה אותו מומחה. יתר על כן, גם העובדה שאדם קיבל תואר בוגר אוניברסיטה בכלכלה ומינהל עסקים אינה עושה אותו מומחה לכלכלה ומינהל עסקים. אין ספק, שמר אורן לא הוכשר בשום הכשרה רלבנטית מעבר לעצם לימודיו לתואר הראשון, ואשר לנסיון, עוד אעסוק במומחיותו הנותרת, כאשר למעשה חוות דעתו היא הדפסה של התוצאה החישובית לפי תוכנה שלא הוא בלבד יצר אותה, הכוללת הנחות שאינן הנחות שבמומחיות אלא הנחות משפטיות, אבל אין ספק שלגבי השאלה אם יש לחייב ריבית מירבית בתקופה שבין העמדת האשראי לפירעון לבין פירעונו, לא הצביע על כל נסיון רלבנטי. אין צורך איפוא שאעסוק בכשלים נוספים, כגון דבריו של מר אורן, שזו תקופה שבה הועמד אשראי, ועוד. בהקשר לשאלה זו שבפנינו, שהיא השאלה העיקרית בתביעה זו, אין מר אורן מומחה ואינו יכול לחוות דעתו כמומחה. אציין, שזו הסיבה שפעלתי להביא את הצדדים להסכמה ששתי חוות דעת מומחי המימון ישמשו בתיק ללא חקירה, מבלי להודות בנכונותן, למרות שהצדדים הסכימו לוותר על חוות הדעת באופן הדדי, כאשר נבצר מפרופ' זימון להיחקר על חוות דעתו, משום שסברתי שראוי שתהא בפני חוות דעת מומחה מטעם התובעות בנושא העיקרי העומד על סדר היום.

27. פרופ' זימון כותב בחוות דעתו כי במועד חתימת הסכם הלוואה נקבעת הריבית שבה יחייב המלווה את הלווה. ריבית זו נקבעת על בסיס תנאי השוק, על בסיס היקף הפעילות של הלווה עם המלווה ועל בסיס הסיכון שהמלווה נוטל על עצמו כאשר הוא מעניק את ההלוואה בכלל וללווה הספציפי בפרט (ת/7, עמ' 5). הריבית הנגבית בהלוואות, היא ריבית מתואמת סיכון הכוללת שני מרכיבים: מחיר הכסף ופיצוי על הסיכון שהמלווה נוטל על עצמו. לדבריו, כאשר בנק נותן הלוואה, הוא לוקח בחשבון, שקיים סיכוי שההלוואה לא תיפרע במלואה, וסיכון זה מבחינתו מגולם בריבית שהוא דורש על ההלוואה. כלומר, הריבית בהסכם ההלוואה כוללת גם את מרכיב הסיכון שהמלווה נוטל על עצמו (ת/7, עמ' 6).

28. לדעת פרופ' זימון, כאשר קבע הבנק את שיעור הריבית, העריך שעלול לקרות מצב בו הלווה יחדל מלשלם את התשלומים כסדרם. לכן, לא ייתכן, שלפתע ריבית תשקף תרחיש מסוכן יותר מזה שצפו הצדדים, והמלווה ישנה את שיעורה של הריבית באורח משמעותי. הדבר נוגד לדעתו את עקרונות הבסיס של יסודות המימון הפיננסי והתיאוריות הכלכליות המסבירות את הליכי המימון הפיננסי. לדבריו "הריבית במועד חתימת ההסכם מהווה אם כן את הפיצוי המלא והמקסימאלי גם על העיכוב שבפירעון ההלוואה או האשראי, אם יחולו, כאשר הסיכוי והסיכון הגלומים בכך מחושבים כאמור בתחילת מתן האשראי ולא בדיעבד" (ת/7, עמ' 6-7).

29. פרופ' זימון מסכם, כי לטעמו, משמעות ריבית הפיגורים, או הריבית החריגה, היא לזרז את הלווה להחזיר את ההלוואה ולהענישו על כך שהוא איננו מחזיר את ההלוואה אותה נטל. הוא גורס כי "אין להתיר גביית ריבית חריגה כלל", אולם גם אם ייקבע כי מטרות אלו ראויות, הרי שבמקרה שבפנינו גביית ריבית פיגורים/חריגה היתה פעולת ענישה שאיננה מוצדקת, במיוחד על רקע משך הזמן הארוך שבו התנהל תהליך כינוס הנכסים (ת/7, עמ' 8-10).

30. לגישת פרופ' וינר, המומחה מטעם הנתבעת, הריבית החריגה מטרתה לפצות את המלווה על גידול בסיכון הנובע מאי קיום הסכם שנחתם בין שני צדדים, ולא מן הנמנע כי בחלק מהמקרים משמשת הריבית החריגה כתמריץ ללווה להסדיר את פירעון חובו בהקדם האפשרי (נ/6, פסקה 13). פרופ' וינר מפרט כי להתקשרות בין שני צדדים קיימים שני רבדים. הרובד הראשון, "מהלך עסקים תקין", מתייחס לתנאי העסקה הרגילה, המשקפים את הערכת הצדדים לתועלת וסיכון הכרוכים בהתקשרות כפי שהם נראים ביום העסקה. הרובד השני מתייחס לצעדים הננקטים במקרה של הפרה, הנקבעים במסמכי ההתקשרות ומשקפים את הסכמת הצדדים לצעדים אלו. מטרת צעדים אלה אינה עונשית, אלא שיקוף של מצב חדש הקשור בביצוע התוכנית המקורית, מצב המחייב נקיטת פעולות שתכליתן השפעה על המפר לתקן את ההפרה ולשקף את המצב החדש שעלול להיווצר (נ/6, פסקה 17).

31. לדברי פרופ' וינר, לו החוק לא היה מאפשר שימוש ברובד השני במתן אשראי או הלוואה, היתה עולה עלות האשראי הממוצעת. שימוש ברובד השני מאפשר הוזלת עלות האשראי/הלוואה ללווים העומדים בתנאי האשראי/הלוואה כפי שנקבעו, והטלת העלות הגבוהה יותר על הלווים שאינם עומדים בתנאים (נ/6, פסקה 20).

32. על פי פרופ' וינר, הרובד השני מטפל במקרים בהם אכן הופר הסכם האשראי, ולכן סיכון הבנק גדל באופן משמעותי ביותר. בשל כך, הגדלת שיעור הריבית ברובד השני במספר אחוזים, נראית לו מידתית וסבירה. ההסכם שבין הצדדים הגדיר את הזכויות והחובות של כל צד, וכך נקבעה הריבית בשני הרבדים: א. הריבית לרובד הראשון, בו אשראי/הלוואה הנפרעים כסדרם ובמועדם אשר כוללת את ההסתברות הכללית לכשל בהתייחס לענף, גודל האשראי, טיב הלווה והביטחונות שמעמיד לאשראי; ב. הריבית לרובד השני, בו האשראי/הלוואה במסלול של כשל והפרת תנאי ההתקשרות. ריבית זו מטבע הדברים גבוהה יותר ומשקללת את רמת הסיכון החדשה שנוצרה לבנק מהלווה כאשר כשל העסקה הפך מכשל הסתברותי לכשל וודאי (נ/6, פסקאות 21-22).

33. בהמשך מוסיף פרופ' וינר, כי קביעת ריבית לאשראי/הלוואות בבנק מתחילה בקביעת "ריבית צל" - ריבית פנימית של הבנק שמשקפת אך ורק את עלות הכסף לבנק. ביום מתן ההלוואה הגורם המאשר מוסיף למחיר "ריבית הצל" את פרמיית הסיכון המבוססת על טיב הלווה וסוג ההלוואה והביטחונות בגינם. מדובר בפרמיה פרטנית הנקבעת לכל לווה בנפרד. ללווים עסקיים כדוגמת התובעות, נקבע רף אחיד של תנאי אשראי/הלוואות הכולל גם את הריבית החריגה, למקרה כשל בהחזר אשראי/ההלוואות, המבוסס על מיצוע ניסיון הבנק על פני שנים (נ/6, פסקה 26). פרופ' וינר מבהיר כי כשלון פירעון חובות התובעות העלה בצורה משמעותית את הסיכון לבנק, ועל כן פעל הבנק על פי סעיפי ההתקשרות שבינו לבין התובעות 2 עת חייב את חשבונה בריבית חריגה (נ/5, פסקה 32).

34. לעומת הטיעון של פרופ' זימון, שהריבית שנקבעה בעת ההתקשרות התקשרות כוללת את כל הסיכון של הבנק לכל מצב, הסביר פרופ' וינר מדוע אין הדבר כך:

"הריבית כוללת את הסיכון כפי שהוא נראה לבנק ביום העמדת האשראי/הלוואה, אך ברגע שנוצרה הפרת ההסכם והסיכון עלה באופן משמעותי אזי יפעל הבנק על פי תנאי ההתקשרות והמצב החדש ובין השאר יעלה את הריבית על ידי חיוב בריבית חריגה, כאמור בסעיפי הסכם ההתקשרות." (נ/6, פסקה 35).

35. פרופ' זימון אינו מביא בחשבון גם את הרובד השני במסלול ההתקשרות בין הבנק ללווה ואינו מתייחס לחלק ההתקשרות המסדיר את גובה הריבית במצב כשל. יתר על כן, פרופ' זימון מתייחס בחוות דעתו אך ורק לסיכון סטטי, שהוא הסיכון ביום מתן האשראי/ ההלוואה, אולם כפי שמוסבר בחוות הדעת של פרופ' וינר, הסיכון הוא דינמי ודורש התייחסות בהתאם. במועד מתן האשראי/ההלוואה הסיכון העומד מול הבנק המלווה ונלקח בחשבון הוא נמוך מאוד, אחרת האשראי/ההלוואה לא היו ניתנים מלכתחילה. מצב בו קיים כשל בהחזר האשראי/ההלוואה הוא מצב שונה בו הסיכון לבנק עולה באופן משמעותי ביותר, כך שההפסד שיגרם לבנק הוא כמעט וודאי.

36. איני מקבל את חוות דעתו של פרופ' זימון, ואני מעדיף עליה את חוות דעתו של פרופ' וינר, המומחה מטעם הנתבעת. את, בין היתר מן הסיבות הבאות:

א. פרופ' זימון גורס שבשום מקרה לא ראוי לקבוע ריבית חריגה, משום שהסיכון שאנשים לא ישלמו ולא יפרעו את חובם צריך להיות כלול בריבית הרגילה. אף אם נניח שאין הדבר ראוי, אין אנו עוסקים במצב ראוי, אלא במצב הקיים בין הצדדים בפני. תיאוריות על המצב הראוי אינן יכולות להחליף את המוסכם בין הצדדים, שלא נטענה כל טענה לכשל שוק ביחסים ביניהם.

ב. פרופ' זימון התעלם לחלוטין מהסכמת הצדדים במקרה דנן, הכוללת אפשרות לחיוב בריבית חריגה במקרה של אי פירעון האשראי, ומאישורים של בנק ישראל בדבר קיומה של ריבית חריגה. עובדה זו אינה מתיישבת עם דעתו של פרופ' זימון שאין מקום לריבית חריגה כלל. אם אין ריבית חריגה, לא היה בנק ישראל מאשר גביית ריבית חריגה. לענין זה אצטט מע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ פ"ד נה (1) 865, בעמ' 880:

כפי שעולה מתיאור המלחמה באינפלציה, לשיעורי הריבית במשק יש היבטים מקרו-כלכליים שהם מעניינו של הבנק המרכזי במדינה. גם בישראל בנק ישראל משפיע על שיעור הריבית במשק, בין היתר באמצעות קביעת שיעור הניכיון לבנקים. המחוקק מצא לנכון להוסיף אמצעי פיקוח נוספים מכוח צווים של שר האוצר, הטעונים את אישורה של ועדת הכספים של הכנסת לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל (סעיף 3 לחוק הריבית). כן הסמיך המחוקק, בסעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד-1954, את נגיד בנק ישראל, לאחר התייעצות עם ועדה מייעצת ועם הממשלה, לקבוע בצו את שער הריבית המקסימלי שתאגיד בנקאי רשאי לקבל בעיסקאות אשראי.
לכל פיקוח על מחירי השוק עשויות להיות השלכות כלכליות וחברתיות שליליות, כגון יצירת שוק שחור או אפור. על השלכות אלה עמד השופט ויתקון בע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' זורגר (להלן – פרשת זורגר [6]), בציינו:
"איסורים המעוותים את המציאות הכלכלית, סופם שהבריות עוברים לדפוסי כלכלה אחרים, הממלאים את רצונם ושאינם בגדר האיסור. נראה לי שלא רק סכנת ירידת ערכו האמיתי של הכסף מייקר את האשראי ומגדיל את שיעור הריבית, אלא העיקר הוא שהאשראי, ככל מצרך אחר, שכרו בצדו וגובה השכר תלוי בתנאי המשק ובממדי ההיצע והביקוש" (שם, בעמ' 672).
ראה גם א' פרוקצ'יה "זה חוזה? זה חפץ? זה חוק! תרומתה הקונסטרוקטיבית של הכלכלה לערפול מושגי-היסוד במשפט" [15], אשר כתב בעקבות פרשת זורגר [6] את הדברים הבאים:
"בצד שוק האשראי הממוסד קיים גם השוק האפור, ובשוליו – השוק השחור. בהינתן עודפי ביקוש לאשראי, קרי: נכונות של צרכנים לשלם בעד המוצר יותר מן המחיר המירבי המותר בחוק, סביר להניח כי האשראי יסופק – בסופו של דבר – לצרכנים המוכנים לשלם את מחירו. סביר גם, שמחיר האשראי בשוקי שוליים אלה יעלה באופן ניכר על מחירו בשוק הממוסד, חרף ה'התחכמות' הכרוכה בעסקת תיווך-השטרות. לכן חוק ריבית פחות מדי אטרקטיבי (לצרכניו – לא למחוקק!) יגרור הגירה של הצרכנים (המלווים) למוצרים חלופיים, שהשימוש בהם יפגע ברווחת הלווים יותר מהשימוש בחוק הריבית – ואפילו יפורש חוק זה באופן המכשיר את עסקת תיווך-השטרות" (שם [15], בעמ' 427).
חזקה כי המחוקק שקל בזהירות רבה את מידת הפיקוח על הריבית ואת אפשרויות אכיפתו היעילה. בנסיבות אלה על בית-המשפט להיזהר מאוד מלנקוט פרשנות מרחיבה, העשויה להפר את האיזון העדין שאותו ביקש להשיג המחוקק הראשי או המשני.

ג. תיאורו של פרופ' זימון באשר למרכיבי הריבית והקשר לסיכון אינו מביא בחשבון נדבך חשוב במערכת ההסכמית שבין הלווה לבנק, הוא תוספת הריבית שנקבעה במהלך ההתקשרות בין הבנק ללווה למקרה של כשל בהחזר החוב .

ד. לא שוכנעתי על ידי נימוקיו של פרופ' זימון, שלא ראוי להבחין בין לקוחות המשלמים את האשראי שניתן להם במועדו, לבין לקוחות שאינם משלמים. לפי גישתו של פרופ' זימון, יש למצע בין אלה, על ידי קביעת ריבית מראש שאינה מבחינה באירוע של אי תשלום בפועל, אלא מחשבת את הסיכון הפוטנציאלי לאי תשלום ומחלקת אותו על פני כל הלקוחות. בצורה זו, מי שבסופו של דבר משלם את האשראי במועדו, ישלם ריבית יותר גבוהה, המשקפת את הסיכון הפוטנציאלי שהיה לבנק בעת מתן האשראי לכך שחלק מהלווים לא ישלמו. לעומתו, מי שאינו משלם את האשראי במועדו, אלא לאחר הליכי גבייה, ישלם ריבית זהה למי שמשלם את האשראי במועדו, שהיא יותר נמוכה מזו שהוא נתבע לשלם היום. פרופ' זימון טוען שכך ראוי. אני סבור שכך לא ראוי. אם נמצאה שיטה המאפשרת להבחין בין שני טיפוסי הלקוחות, כך שלקוחות העומדים בהתחייבויותיהם ישלמו ריבית נמוכה יותר ולקוחות שבעת פירעון האשראי אינם עומדים בהתחייבויותיהם ישלמו יותר, זו שיטה ראויה יותר. יש בה מתן תמריץ לעמידה בהתחייבויות ותמריץ שלילי להפרת התחייבויות. כך ראוי.

37. בהסתמך על חוות דעת פרופ' זימון טוענות התובעות, כי סכום הריבית בה חויבו משך ארבע שנים אינו מקיים יחס סביר כלשהו לנזק אותו יכולים היו צדדים סבירים לצפות במועד כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, והנזק שנגרם לבנק מכוסה במלואו, כפי שקובע פרופ' זימון, על ידי הריבית ההסכמית הרגילה הקבועה בהסכם ההלוואה (סעיף 221 לסיכומי התובעות). תחילה יאמר, שאין שום ראיה לכך שהנזק שנגרם לבנק מאי התשלום במועד כוסה במלואו. הדבר היה יכול להיות נכון אילו הבנק לא היה מחשב תוספת חריגה ללקוחות שאינם משלמים, אלא כפי שאמרתי לעיל, ממצע בין הסיכונים הפוטנציאליים, כך שהלווים העומדים בהתחייבותם יכסו על הלווים שאינם עומדים בהתחייבותם. משלא נעשה הדבר מראש, נותר הבנק ניזוק מאי תשלום במועד, אם הריבית ההסכמית לא חישבה מראש את מלוא האפשרות שלקוחות לא ישלמו בפועל. יתר על כן. טענתו של פרופ' זימון אינה מתחשבת בכמות הזמן שעבר. לשיטתו, בין אם הזמן שעבר עד פירעון החוב היה חצי שנה, ובין אם הזמן שעבר הוא 4 שנים, חוות דעתו שאין לזקוף ריבית חריגה אינה משתנה. כאמור, איני מקבל את השקפתו של פרופ' זימון בדבר הראוי, ואיני מקבל את חוות דעתו כמשקפת את היחסים בין שני הצדדים העומדים בפני, שהסכימו במפורש על גביית ריבית חריגה, אך לענין משך הזמן, אני דוחה את הטענה שגביית שיעור הריבית החריגה המוסכם והראוי לאורך של 4 שנים (והאמת היא שלא היה זה לאורך 4 שנים, משום שעקב מימושים ירדה היתרה לאורך התקופה) אינה מקיימת יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק שנגרם. הנזק של מחיר הכסף אכן משתנה על בסיס של זמן. זהו היחס הסביר.

38. זאת ועוד. התובעות מבקשות שאעשה שימוש בסמכותי ואפחית את הריבית החריגה, כפיצוי מוסכם שאינו מקיים יחס סביר לנזק. אם הייתי מקבל את השקפתו של פרופ' זימון שאין ריבית חריגה בעולם כלל, הרי היה עלי להפחית את הפיצוי המוסכם לאפס. מאחר שאיני מקבל את השקפתו של פרופ' זימון שלא ראוי שתהיה בכלל ריבית חריגה, היה על התובעות להוכיח שיעור ריבית שלשיטתן מקיים יחס סביר בין הנזק שנגרם לפיצוי המוסכם. התובעות לא הניחו כל תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע מהו כביכול הפיצוי הראוי בנסיבות העניין בגין פיגור בפירעון החוב בחשבון התובעת 2. באשר לנזק הצפוי, עזרא הצהיר כי "אף אם הבנק החתים אותנו על מסמכים שם קיים סעיף של פיצוי מוסכם אותו הבנק יהיה רשאי לגבות, לא ציפיתי כי יגרם נזק כה כבד". (ת/1, סעיף 18. ההדגשה שלי- מ' ר'). כאשר נשאל בעדותו, לאיזה נזק אם כך הוא ציפה השיב "ריבית רגילה", כלומר ריבית של אשראי שנמצא במסגרת האשראי (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 15-23). כלומר, הוא ציפה לתוספת חריגה בשיעור אפס, כאילו המשיכה התובעת 2 לעמוד במסגרת האשראי, למרות שהוא יודע היטב שהיא לא פרעה את האשראי כאשר נדרשה לכך.

כשעומת עזרא סולומון עם העובדה, שחשבון התובעת 2 לא היה במסגרת אשראי ולכן הוא לא היה יכול לצפות לריבית זו, השיב עזרא כי לגבי חשבון התובעת 2 "אני לא ידעתי אפילו מה המסגרת שלו" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 28-29). אם עזרא לא ידע מהי מסגרת האשראי בחשבון התובעת 2 וכפי שהעיד קודם לכן, גם לא קרא את תנאי הניהול, הרי הוא לא היה יכול לצפות לשום שיעור של נזק, או ריבית, וודאי אינו יכול לדבר על "נזק כבד". מה גם, שלא ניתן לטעון שהריבית בה חויבה התובעת 2 חורגת מהריבית שצפתה בעת חתימת תנאי ניהול החח"ד כאשר האורגן שלה, שחתם בשמה על ההסכם, כלל לא הובא לעדות ולא העיד מה צפה.

39. טענות התובעות, כי הן לא יכלו לצפות שהליכי מימוש הבטוחות יארכו זמן, ובאותו הזמן יחויב החשבון בריבית חריגה, הוכחה כלא נכונה, כפי שעולה מעדותו של עזרא. עזרא העיד כי התובעות לקחו "הימור" כאשר ביקשו מהבנק לממש את הנכסים בעצמן, תוך ידיעה כי במצב כזה החשבון יחויב בריבית חריגה בהתאם למוסכם (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 31 עד עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 15):

"ש. עצם העובדה שהבנק הסכים לא לממש את הנכסים באופן מיידי בכינוס, האם בכך הבנק פעל נכון?
ת. אני חושב שכן. תשמע, זה הימור שלי קודם כל. כי אם הבנק היה מממש יכול להיות שהקונה הראשון לא ידוע באיזה מחיר, זה היה זול יותר ובגלל זה אמרתי שאנסה להשיג מחיר יותר ריאלי.
ש. כי ידעת בזמן אמת שאם הכונס ימכור את הנכסים, קיימת סבירות גבוהה שהמחירים נשוא המכירות יהיו נמוכים יותר?
ת. כן
ש. אמרת לדברי בית המשפט שלא פנית לבנק אחר לבדוק אפשרויות אשראי מבנק אחר, נכון?
ת. נכון?
ש. תסכים איתי שאם בנק לאומי וידעת גם בזמן אמת היה מממש את הנכסים באופן מיידי גם לא היית מחויב בריבית חריגה לאורך 4 השנים, נכון?
ת. נכון
ש. מכל תשובותיך עתה אני רוצה שתגיד לי, האם אתה טוען ברמה העובדתית שהבנק מימש את הנכסים או נתן לך למכור את הנכסים מוקדם מדי או מאוחר מדי?
ת. לא יודע. זה היה הימור. אני לא יודע אף פעם..."

מדבריו של עזרא עולה שהיה מודע לכך, שאם הנכסים ימומשו באופן מיידי, לא יחויב בתוספת החריגה, אך נטל הימור, שהתוספת שיוסיף לערך הנכסים בשל מימוש איטי תעלה על תוספת הריבית החריגה. אם לא סבר כך, אלא סבר שישלם ריבית רגילה על אשראי, כאילו התובעת 2 נמצאת בתוך מסגרת האשראי ולא דורשים פירעונה, אין כאן שום הימור, אלא התנהלות עסקית רגילה. מכאן סתירה לטענת התובעות כאילו לא ידעו, או לא ציפו, שהחשבון יחויב בריבית חריגה.

40. התובעות טוענות, כי בכל מקרה, בחינת הנסיבות בענייננו מחייבת את המסקנה כי יש להפחית את סכום הריבית החריגה, מהטעם שלבנק כלל לא נגרם נזק. כאמור, התובעות לא הוכיחו שלא נגרם נזק. אין די בטענה, ונטל ההוכחה על התובעות. על פני הדברים, כאשר הבנק מאמץ את המערכת ההסכמית המאושרת על ידי כללי הבנקאות ומחלק בין לקוחות במסגרת האשראי לבין לקוחות החורגים ממסגרת האשראי, נגרם לו נזק אם לא יוכל לגבות מהלקוחות החורגים את התוספת המשקפת את החריגה.

41. לטענת התובעות, לבנק לא היה כל בסיס להעמיד את ההלוואות מלכתחילה לפירעון מיידי ולחייב בריבית חריגה עת החוב מובטח במלואו וממילא הנכסים נמצאו בידי הבנק והשליטה על מימושם הייתה נתונה בידיו בלבד (סעיף 238 לסיכומי התובעת). בטענה זו אעסוק להלן.
האם יש מקום לחייב בריבית חריגה כאשר לבנק הועמדו בטוחות?

42. אין בידי לקבל את טענת התובעות, לפיה העובדה שבידי הבנק היו בטחונות מספיקים, יש בה כדי לפגוע בזכות הבנק להפסיק את מתן האשראי, וממילא לחייב את החשבונות בריבית המרבית. תחילה יש לומר, שהאשראי לא הופסק, אלא הגיע לתום תוקפו, ולא חודש. עוד יש לזכור, וזה עיקר, שהלוואה אינה ניתנת בשל כך שיש לחייב בטחונות. היא ניתנת כדי לאפשר ללקוח להשתמש בכסף, מן הסתם על מנת ליצור רווחים שישלמו את ההלוואה או האשראי, ולא לצורך מימוש הנכסים. מימוש הנכסים אינו מטרת ההלוואה. בטחונות אינם מטרת האשראי או ההלוואה, אלא זהו תנאי לקבלת אשראי או הלוואה. הביטחונות בחשבונות התובעות כללו חמישה נכסים ששועבדו לטובת הבנק, וזהו מצב הדברים הרגיל והשגרתי - כל לקוח עסקי המבקש אשראי לצורך ניהול עסקיו, נדרש להעמיד לבנק בטוחות לאשראי שהוא מקבל. כפי שהעיד העד שפריר מטעם הנתבע, אין קשר ישיר בין שווי הביטחונות לריבית החריגה (עמ' 112 לפרוטוקול, שורות 27-31):

"ש. אם היה מצב ולקוח מחזיק בנכס המשמש כבטוחה לבנק לצורך פירעון הלוואה והלקוח לא עומד בפירעון ההלוואה, האם הבנק רשאי לחייב אותו בריבית חריגה?
ת. אין קשר בין הבטוחה לריבית החריגה. אם הלקוח לא פורע את החוב ולא גייס כסף ממקורות כאלו או אחרים, אזי הוא ישלם ריבית חריגה מעצם זה שההלוואה לא נפרעת במועדה."

43. בנוסף על כך, אומנם עזרא הצהיר כי "לא היה בידי או בידי התובעות ספק שמא החוב ייפרע שכן בידי הבנק היו נכסים רבים ששימשו כבטוחה לפירעון החוב כאשר היה ברור שתיוותר יתרה לאחר כיסוי החוב וככל שנכסים אלה יממושו" (ת/1, סעיף 15, ההדגשה שלי- מ' ר'), אך מדפי החשבון ודפי אישורי היתרות שצורפו לתצהירי עובדי הבנק עולה כי לא תמיד הבטיחו הביטחונות את מלוא התחייבויות התובעות:

א. על פי מסמך אובליגו/בטחונות מתומצת מחודש מרץ 2004 (נ/5, נספח ט'), סך כל ההתחייבויות בחשבונות במועד זה עמד על סך של 4.13 מיליון ₪. עולה מהמסמך, כי באותו מועד שווי ההתחייבויות (4.13 מיליון ₪) היה גבוה משווי הביטחונות (4.002 מיליון ₪), דהיינו היה קיים חוסר בביטחונות.

ב. מדף אובליגו/בטחונות מתומצת נוסף מחודש פברואר 2005 עולה כי סך ההתחייבויות בחשבונות במועד זה עמד על סך 4.094 מיליון ₪ בעוד ששווי הביטחונות היה 4.002 מיליון ₪.

ג. כשנשאל עזרא בחקירתו הנגדית על מסמכים אלו, הסותרים את טענות התובעות כאילו היה ברור שתיוותר יתרה לאחר כיסוי ההתחייבויות, השיב שלא בדק זאת, ואין לו כל ידיעה אם יתרת הביטחונות הייתה גבוהה כל העת מיתרת ההתחייבויות, בניגוד לאמור בתצהירו (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 3-9).
מכאן, שלא ניתן כלל להסיק שהיה על הבנק להמשיך לתת לתובעות אשראי מאחר שהיה ברור שתיוותר יתרת זכות, אפילו אם היתה נכונה ההשקפה שדי ביתרת בטחונות כדי לקבל אשראי.

44. לטענת התובעות, הבנק ידע שמימוש הנכסים יפרע את החוב (סעיף 90 לסיכומי התובעות), אך כאמור בתצהירו של שפריר, בהעדר עדות מטעם התובעות על ידיעת הבנק בעת מתן האשראי, עולה כי במועד חיוב החשבון, הבנק לא היה יכול לדעת בוודאות שהנכסים מבטיחים את החובות במלואם, אם הם ימומשו ותוך איזו תקופה, בשים לב לכך, שבתקופה שבה עדיין לא הצליח הבנק או מי מטעמו לממש את הנכסים, החובות לבנק גדלים מדי יום, בין הריבית רגילה ובין בריבית מירבית (והרי אין ספק שהבטחונות צריכים להבטיח גם את עליית החוב בתקופה שלאחר שהאשראי אינו משולם, עד לפרעונו). זאת ועוד, שווי הבטחונות לפי הערכת הבנק בעת מתן האשראי אינו בהכרח השווי שבו הם ממומשים לבסוף, אם למעלה ואם למטה. קביעת שווי הביטחונות נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של הבנק, ותלויה בשורה של גורמים, וביניהם שווי נכסים בשוק בתקופה מסוימת, ירידת ערך, צפי אפשרויות מימוש, חיובי מסים, הוצאות בעקבות מימוש נכסים וכדומה (נ/3, סעיף 14). על כך חזר שפריר גם בעדותו (עמ' 105 לפרוטוקול, שורות 29-31):

"ש. יכול להיות ששווי הנכסים היה גבוה מעל 4 מיליון ₪?
ת. זו השערה שלך. אני לא יודע. זו השערה שלך. אני לא יודע כי הידיעה תתממש רק לאחר מימוש והמימוש יש הוצאות למיניהן ויש מיסים ויש מחירי שוק."

ובהמשך העיד (עמ' 108 לפרוטוקול, שורות 6-12):

"ש. כלומר כשנקטתם בהליך מימוש הנכסים ולא הגשתם עדיין תביעה, סברתם שהחוב ייפרע ממימוש הנכסים או לא ייפרע ממימוש הנכסים? מה הצוות שלך סבר?
ת. כפי שאמרתי מקודם שווי לביטחון, ההתחשבות לביטחון, היה כמעט זהה או קצת נמוכה מיתרת החוב לאותו מועד, אי לכך ברור שאין לנו שום ידיעה מדויקת לגבי סכומי המימוש, ולכן הצעדים הראשונים שנעשים הם לממש בטחונות. המחשבה היא בדרך כלל ולאו דווקא בתיק שבמידה ויישארו יתרות חוב שלא נפרעו, או שהערבים יפרעו אותם או שנאלץ להגיש תביעה שבמסגרתה או שנזכה לסלק את החוב או שלא."

סבג העיד גם הוא כי הבנק לא יכול היה לצפות שעם מימוש הנכסים ייפרע החוב והסביר כי "זה דבר שאי אפשר לדעת בשום פנים ואופן" (עמ' 129 לפרוטוקול, שורות 26-29).

45. כפי שמציין פרופ' וינר בחוות דעתו, איכותו הכלכלית של נכס דינאמית ביותר ומושפעת ממצב השוק והמשק, פעילות רגולטורית, גורמי סביבה וכדומה (נ/6, פסקה 24). טענתו של פרופ' זימון כאילו התמורה הגבוהה שנתקבלה בעת מימוש הנכסים מעידה על כך שמלכתחילה היה ברור כי אין בעיה בפירעון החוב- ועל כן לא היה מקום לחייב את התובעת 2 בריבית חריגה- היא ראיה לאחר מעשה ואין לקבלה. וכפי שמסביר פרופ' וינר: "טענה זו הינה חוכמה בדיעבד משום שלבנק לא היה מידע בעת תחילת תהליך המימוש איזה תמורה תתקבל ומתי, במיוחד נוכח התנודתיות בשווי נכסי מקרקעין ואי הידיעה מתי יימכרו הנכסים ובאיזה שווי" (נ/6, פסקה 38).

46. יש פגם לוגי, שמדגיש פרופ' וינר, בטענה זו של פרופ' זימון. אם נניח, כפי שהתובעות טוענות, שמצב הביטחונות מצוין (שווי גבוה, תנודתיות נמוכה וסחירות גבוהה) ולמרות זאת, הבנק חייב את החשבונות בריבית גבוהה במיוחד על החוב, הרי אם די בנתוני התובעות כדי לקבל מסגרת אשראי, לווה עסקי מנוסה כמו התובעות, היה פונה לבנק אחר ומשיג שם תנאים טובים יותר - מקבל שם אשראי, מחזיר את ההלוואה לבנק, משחרר את הנכסים ומעבירם לבנק נותן האשראי. בכך היה חוסך את כל עלות הריבית החריגה מושא התביעה. העובדה שמהלך זה לא נעשה, מפריכה את ההנחה ההתחלתית כי מצב הביטחונות הצדיק מתן אשראי וכי לא היה יחס סביר בין הריבית החריגה לרמת הסיכון וטיב הביטחונות (נ/6, פסקה 39). עזרא נשאל על כך בחקירתו הנגדית, אך הוא לא ידע להשיב מדוע, לאור טענותיו, לא פנה לבנק אחר, ולא בכדי (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 13-27).

47. התובעות תומכות טענותיהן בעניין זה בין היתר בחוות דעתו של הכלכלן גיא אורן שבמסגרתה הוא ערך "חישוב המבטא את פערי הריבית החריגה שנגבתה מהלקוח שעה שלבנק ביטחונות העולים על גובה החוב הנטען משך כארבע שנים" (ת/2, סעיף 5.4). וכך כותב מר אורן בחוות דעתו (ת/2, סעיף 5.5, ההדגשה במקור):

"אין כל הצדקה ואף אין זה סביר לחייב חשבון בריבית חריגה/פיגורים במשך תקופת פעולת המימוש והליכי הכינוס, הנמשכת במקרה דנא כארבע שנים, כאשר הבנק מחזיק בבטוחות ששוויון עולה על גובה החוב, או בבטוחות שסיפקו את הבנק למתן האשראי עד לאותה עת, כאשר השליטה במימוש הנכסים אינה בידי הלקוח אלא בידי כונס הנכסים ואין כל הגיון בהטלת "תמריץ" על הלקוח על ידי חיובו בריבית גבוהה כאמור. למיטב הבנתי ומניסיוני מבדיקת חשבונות של לקוחות בנקים, גם מדובר בריבית שאין בה גילום של סיכון או תמחור ולו מהטעם הפשוט כי היא קבועה מראש עבור כלל לקוחות הבנק, וגבוהה באופן בלתי מידתי לעומת הריבית ההסכמית. מניסיוני, חיוב בריבית מרבית לאורך תקופה ארוכה, שנים במקרה זה, עלולה להביא לעיוות של החוב וניפוחו בצורה מלאכותית שאין בה טעם כלכלי אמיתי"

כבר קבעתי שמר גיא אורן אינו מומחה למימון. בהמשך אוסיף דברים על מומחיותו של מר אורן.

48. מר אורן יוצא מנקודת הנחה שגויה, לפיה הבנק החזיק כל העת בבטוחות ששוויון עולה על גובה החוב, הנובעת כנראה מהעובדה שבסופו של דבר, בעת המימוש המאוחר, עלה שווי הנכסים על החוב. בעדותו הודה אורן, כי למרות שנתן דעתו בעניין זה, הוא לא בדק את מצב החשבון מבחינת בטחונות וציין כי "נמסר לי ששווי הביטחונות עולה על גובה החוב פי כמה" (עמ' 56 לפרוטוקול,שורות 18-19). לשאלתי הבהיר אורן כי בביטוי "שווי הביטחונות" כוונתו בכלל לסכום נטו שמתקבל מהמימוש (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 22). תשובה זו תמוהה ביותר, שכן כל מי שעיניו בראשו, ובודאי מי שמעמיד עצמו כמומחה, יודע שיש להבחין בין הערכת הביטחונות לפני המימוש, הלוקחת בחשבון גם שיקולים של התנגדות הבעלים ("מכירה כפויה", המפחיתה את התמורה) ומשך הזמן שידרש למימוש ותנודות השוק באותה עת, לבין תוצאת המימוש בסופו של דבר בהסכמה עם הבעלים. עוד תמוה, שבעוד המומחה מצפה שבקביעת הריבית ילקחו בחשבון כל הסיכונים ויתומחרו, הרי בקביעת שווי הבטחונות, ילקח בחשבון רק מה מחירו במכירה חופשית ממוכר מרצון לקונה מרצון. יתר על כן, אם לפי דעתו של מר אורן, שווי הביטחונות הוא מה שמתקבל בסוף המימוש, הרי הבנק לא יכול לדעת לפני מימוש הנכסים בפועל, כמה אשראי לתת, ומאיזה סכום ובאיזו תקופה עליו לחייב בריבית חריגה. בנסיבות בלתי ברורות אלה, הוא גם לא יכול להעריך ולתמחר זאת מראש. דבריו של מר אורן הם תוצאה אבסורדית שלא ניתן לקבלה.

50. מר אורן הגדיל לעשות, והעיד כי גם בהינתן שההנחה שלו שגויה, חוות דעתו לא משתנה "כי אם לבנק היה איזשהו ספק לגבי טיב הביטחונות זה רק מחזק את דעתי שהוא היה אמור לפעול למימוש הביטחונות במהירות האפשרית, ולא להמתין 4 שנים כשבשעה זו החוב הולך ותופח והחשבונות נשארים על כנם" (עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 12-26). תשובה זו של מר אורן אינה מתיישבת עם העובדה שמנהל התובעת 1, עזרא סלומון, הוא שביקש מהבנק להמתין עם מימוש הביטחונות. אני מסיק מתשובה זו שמר אורן קובע תחילה את התוצאה, שהיא פיצוי שיש לתת לתובעות, ואחר כך אינו משנה את דעתו גם אל מול עובדות וקביעות שונות מההנחה שהביאה אותו לדרישת פיצוי. מומחה מצופה לשנות את דעתו כאשר המציאות משתנה, או כאשר הנחות היסוד שלו מופרכות.

51. תהיות לגבי חוות דעתו של מר אורן עולות גם לאור סתירות נוספות בין עדותו לעדות עזרא. כך, בעוד שאורן העיד כי הוא נפגש עם עזרא לפני הכנת חוות הדעת (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 30-33), עזרא העיד כי מעולם לא נפגש עם אורן (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 5-6) וכי הוא ראה אותו במקרה במסעדה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 10-11). כמו כן, עזרא הודה כי תצהירו מתייחס לחשבון התובעת 1 (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 3-4) וכי אין לו כל ידיעה בדבר הריביות בחשבון התובעת 2, ועל כן לא מובן כיצד אורן העיד כי בעת פגישתו עם עזרא, האחרון טען בפניו כי הבנק חייב את החשבון של התובעת 2 בריבית פיגורים וריבית חריגה (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 20-22).

52. יתר על כן, מר אורן העיד כי תנאי ניהול החשבון, על אף המוסכם בהם, אינם באים לידי ביטוי בחוות דעתו (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 15-17, 20). לא ניתן להתחשב בחוות דעת שנערכה תוך התעלמות מההסכמה החוזית בין הצדדים באשר לשיעור הריבית. כב' השופטת (בדימוס) נתניהו כבר הדגישה בע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 139 (1992)) כי לחישובי מומחה אין קיום עצמאי והם חייבים להתבסס על גרסה מאומתת בדבר שיעורי הריבית המוסכמים.

53. אורן הסביר בעדותו כי הבנק כלל אינו רשאי לגבות מלקוח שאינו עומד בהתחייבויותיו ריבית שונה מזו שהוא גבה בתקופה שהלקוח כן עמד בהתחייבויות (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 3-18):

"ש. בעצם טענתך כמומחה היא שעל הבנק הייתה חובה לחייב את החשבון באותם תנאים בהם הלקוח עמד בהתחייבויותיו, גם בשנים מאוחרות בהן הלקוח לא עמד בהתחייבויותיו ולמשל לא שילם הלוואות וכיוב'?
ת. טענתי בחוות הדעת כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת היא שאין מקום לחייב בריבית חריגה או ריבית פיגורים, כשבידי הבנק יש בטחונות שסופקו לו בהתאם לדרישתו ולשביעות רצונו, וכאשר מבדיקת החשבון אני מוצא שבדיעבד מימוש הנכסים כיסה את החוב, ואף עלה עליו.
ש. אני מבקש שתענה בדיוק לשאלה שהייתה האם על הבנק הייתה חובה לחייב באותן ריביות שחייב את החשבון בשנים קודמות כשהלקוח עמד בהתחייבויותיו, כן או לא ותסביר בבקשה
ת. אני חושב שעניתי לשאלתך וחוזר לתשובתי הקודמת
ש. לבית המשפט: כדי להבין את תשובתך אני מבקש להבין, האם אתה עונה שכאשר יש לבנק בטחונות שמימושם יכול להיות שיכסה את גובה החוב, אין הוא זכאי לנהוג בלקוח מנהג שונה מהמנהג שבו נהג, כאשר הלקוח עמד בהתחייבויותיו ועכשיו הוא אינו עומד בהתחייבויותיו?
ת. כן..." (ההדגשות שלי- מ' ר').

ובהמשך (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 27-33):

"ש. אשאל בפעם החמישית: מדוע אתה חושב שעל הבנק היה לחייב בין 2005-2009 אותם שיעורים כמו שחייב בעבר, ולא תשובה כי זה ריבית לא מידתית, אלא מדוע על הבנק היה לחייב בדיוק באותם תנאים כפי שחייב ב-98 או ב-2001?
ת. מפני שאלו הם שיעורי הריבית שנקבעו ללקוח כשהבנק שקל את העסקה והעמיד ללקוח אשראי ושקלל את כל מרכיבי הסיכון שהיו בפניו, וקיבל לידיו את כל הביטחונות בהתאם לדרישתו ולשביעות רצונו, ולאחר שהבנק קבע את שיעורי הריבית בעיסקת האשראי הנ"ל, אזי זו הריבית שיש לחייב את הלקוח עד לאחר מימוש הנכסים."

54. מר אורן נתבקש לענות כיצד דבריו אלו מתיישבים עם הקבוע בתנאי ניהול החשבון (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 24-31). הוא השיב, כי הבנק אינו מצפה ואינו מקבל את הסכמת הלקוח לחייבו בריבית חריגה לאורך תקופה כה ארוכה וכי מדובר בתקופה של 7 ימים. הוא הפנה לסעיף 3 בתנאי הניהול שם כתוב "כמו כן יהיה רשאי הבנק בכל עת לדרוש את סילוק יתרת החשבון כולה או מקצתה והלקוחות ישלמו לבנק תוך 7 ימים מתאריך דרישתו הראשונה...". אלא שאורן מתעלם לחלוטין מהמשך אותו סעיף לפיו "כל סכום כנ"ל שלא ישולם לבנק תוך שבעה ימים כאמור, ישא- בנוסף לריבית כאמור בסעיף 1(א) דלעיל- ריבית חריגית, בגין התקופה שהחלה מתום שבעת הימים הנ"ל ועד לסילוקו בפועל". כאשר נשאל על כך הוא לא ענה לעניין אלא רק אמר "אני קורא" (עמ' 53 לפרוטוקול, שורה 7).

55. יש לזכור, כי איננו עוסקים במקרה שבו הבנק גבה ריבית גבוהה יותר מזו שהתחייב לה בהסכם, אלא במקרה בו גבה את הריבית המוסכמת, אלא שמר אורן סבור שהבנק היה צריך להמשיך ולחייב את חשבון התובעת 2 בריבית שבתוך המסגרת במשך כל התקופה החל ממועד נטילת ההלוואה, דרך מועד פירעונה, ועד להחזרתה בפועל. לגישה זו של מר אורן אין עיגון בעובדות המקרה שלפנינו. כפי שציינתי קודם לכן, העובדה שלבנק יש בטחונות, אין בה כדי לחייבו להעמיד ללקוח אשראי, ואין בה כדי למנוע ממנו לגבות מהלקוח ריבית גבוהה יותר לאחר שהלקוח לא פרע את חובו במועד. כפי שנקבע בפסיקה אין חובה על בנק להעמיד, להגדיל, או לחדש אשראי, אף אם הועמדו לטובתו בטוחות מספקות. גם כשללקוח ביטחונות מספקים, הבנק אינו מחויב להעמיד לו אשראי בגובה ביטחונותיו. בנוסף, יש לבנק אינטרס לגיטימי לשמור לעצמו את הזכות ואת שיקול הדעת להסכים או לסרב למשיכת יתר או להענקת אשראי מסוג אחר, כל עוד אין בהתנהגותו משום הפרת הסכמים עם הלקוח (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983) (להלן: פרשת אלתית)).

56. אין זה מתפקידו של בית המשפט לנהל את עסקיו של הבנק במקומו ולקבוע במקומו מהי הריבית שהבנק צריך להסתפק בה, לא כל שכן כאשר ריבית זו נקבעה בהסכם בין הצדדים. בית המשפט לא יכול ולא רשאי לכרות חוזה חדש בין הצדדים (ראו למשל: ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197, 212 (1982); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 745 (1996)). אם אכן היה בידי התובעות להשיג תנאים טובים יותר בבנק אחר, היה עליהם ליטול את עסקיהם לבנק אחר ולכסות את יתרת החוב בבנק הנתבע, בטרם תצבור את הריבית המירבית שאותה הם מבקשים כעת להחזיר להם.

57. התרשמותי מחוות דעתו ומעדותו של מר אורן היא שהוא כלל אינו מומחה – לא למימון ולא לנושאים אחרים בהם התיימר להעיד. העמודים הרבים שבהם הביא את הדפסת הפלט של התוכנה שחישבה את הריבית לפי ההנחה שאין לחייב בריבית מירבית אינם משקפים מומחיות שלו. ההנחות של חוות דעתו אינן עומדות במבחן הביקורת, וניכר בעדותו (גם במקרים נוספים שלא הובאו לעיל) שאין זה משנה מה הנחות היסוד ומה העובדות, התוצאה שהוא מגיע אליה שמורה ולא משתנה. גם האפיזודה של טעותו של המומחה בחלק מהנתונים עליהם הסתמך, והצורה שבה יצר קשר עם ב"כ התובעות בעת מתן עדותו מלמדות על חובבנות ולא על מומחיות. איני מקבל את האמור בחוות דעתו של מר אורן, הן משום שאינו מומחה והן משום שהוא טועה לגופו של ענין. איני רואה צורך להידרש לטענות הבנק לפיהן בתחשיב הנזק שערך אורן נפלו מספר פגמים (סעיפים 67-69 לסיכומי הבנק). העובדה שבידי הבנק היו נכסים ששועבדו לטובתו אשר נמכרו באופן שהותיר יתרת זכות, אינה מונעת חיוב חשבון התובעת 2 בריבית חריגה על הסכומים שלא נפרעו במועד.

58. שורה אחרונה בענין זה, אני דוחה את תביעת התובעות המבוססת על חיוב החשבון בריבית מירבית בתקופה שלאחר העמדת האשראי לפירעון ועד לפירעונו.

מכירת הנכסים במחירי חסר?

59. התובעות טוענות, כי בשל לחץ בלתי סביר והוגן, אשר בא לידי ביטוי בחיוב החשבונות בריבית מרבית ובנקיטת הליכי מימוש בהוצאה לפעול, הן נאלצו למכור את הנכסים במחירי חסר ובכך נגרם להן נזק בשיעור ההפרש מהשווי הריאלי. מנגד, טוען הבנק, כי התובעות מכרו שלושה מהנכסים מושא התביעה בעצמן כדי להקטין את חובותיהן לבנק, ולכן הן לא יכולות לטעון שהבנק לחץ עליהן. לטענת הבנק, התובעות יכלו, לו סברו שהתמורה המתקבלת ממכירת איזה מנכסים אלה אינה סבירה, שלא למכור אותם במחירים בהם נמכרו הנכסים, או לחילופין לפעול למימוש נכסים אחרים. כמו כן, הן יכלו לשלם את חובן ממקור כספי אחר במקום למכור נכס מסוים, לו סברו שמכירתו אינה במחיר סביר.

60. לאור קביעתי כי הריבית שנגבתה בחשבון התובעת 2 נגבתה כדין, כבר מטעם זה לא ניתן לקבל את טענת התובעות, כאילו מדובר ב"לחץ בלתי סביר" וכי התנהלות זו של הבנק היא שגרמה להן למכור את הנכסים במחירי חסר. כפי שעולה מן העובדות שהוכחו בפני, הבנק הנתבע לא לחץ על התובעות לחץ בלתי סביר למכירת הנכסים המשועבדים לטובתו.

61. בשנת 2006 שלח הבנק לתובעות מכתבי התראה, ובמענה לכך פנה ישראל ביום 12.7.06 לבנק בבקשה לקבלת שהות על מנת להסדיר את חוב התובעת 2 לבנק (נ/4, נספח ב'):

"1. בימים אלה עושה חברת ישראל סולומון בע"מ על מנת לגייס כספים, בין השאר על דרך של מכירת נכס של צד ג, כל זאת כדי להביא לתשלום יתרת החובה של החברה לבנק לאומי לישראל בע"מ.
2. ...
3. לצורך השלמת המו"מ עם הרוכש והגעה להסכם עימכם ביחס לסילוק החוב, נחוץ לנו פרק זמן של כחודש ימים.
4. בנסיבות, משכוונתה של החברה, כמתואר לעיל, לפעול להסגרת חובה לבנק וסילוקו, אבקש את הסכמתך לפני נקיטת הליכים מצידו של הבנק למשך חודש ימים מהיום.
5. גם במהלך פרק זמן זה, אדאג לעדכנך, באשר להתפתחויות הרלוונטיות."

62. כעולה מתצהיר עו"ד ריבנוביץ, בהתחשב בבקשת ישראל ובבקשות נוספות שהועלו על ידי נציגי התובעות, נכון היה הבנק, לפנים משורת הדין, להמתין בנקיטת הליכים משפטיים כנגד התובעות, תוך המשך ניהול מו"מ עם התובעות ובשים לב להבטחות חוזרות ונשנות של התובעות להסדיר, ולכל הפחות לצמצם באופן משמעותי, את יתרות החוב המגיעות לבנק (נ/4, סעיפים 8-9). עו"ד ריבנוביץ העיד, כי התובעות לא עמדו בהבטחותיהן ולא כיסו את חובותיהן לבנק משך תקופה ארוכה, ולכן הבנק נקט בחודש נובמבר 2007, שנה וחצי לאחר משלוח מכתב הדרישה, בהליכים משפטיים למימוש הבטוחות (עמ' 122 לפרוטוקול, שורות 1-7).

63. עזרא אישר בעדותו, כי לאחר שהבנק פנה להליכי מימוש באמצעות הוצאה לפועל, הוא ביקש מבאי כוח הבנק להמתין עם הליכי הכינוס ולהתיר לו לממש את הנכסים בעצמו (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 26-28; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-8; עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-16). לדבריו, לא היה מודע לכך שישראל היה בקשר עם הבנק עוד קודם לכן (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-16). עזרא הודה, כי כאשר ביקש מהבנק להמתין במימוש הנכסים, אמר לבנק שבדעתו למכור את הנכסים בעצמו ולהקטין את יתרת החובה בבנק באמצעות התמורה שתתקבל ממכירת הנכסים, ולא על ידי הבאת כספים ממקורות חיצוניים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-17).

64. לאחר מכן, ביקש עזרא מהבנק את הסכמתו למכור את הנכסים לרוכשים שהוא עצמו מצא (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 21-23). עזרא העיד, כי הבנק לא הסכים למחיר שהוצע באשר לאחד מהנכסים, מאחר שהמחיר היה נמוך מדי, ובשל כך הקונה שלו הסכים להעלות את המחיר. לדבריו, אם הבנק היה מסכים לסכום שהוא הציע "יכול להיות שהתביעה שלנו הייתה גדולה יותר" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 2-3). כלומר, לא משנה מה הבנק היה עושה, זה לא היה מספיק לשיטתן של התובעות. התובעות הן שהפרו התחייבותן לשלם את האשראי עם העמדתו לפירעון, אבל לשיטתן, הבנק הוא החייב לשלם אם המחיר שהן עצמן השיגו עבור הנכסים המשועבדים אינו גבוה מספיק.

65. העובדה שהבנק הסכים לבקשת ישראל, ועזרא אחריו, ואפשר לתובעות משך תקופה ארוכה ביותר למכור את הנכסים בעצמן, סותרת את טענת התובעות בדבר לחץ מצד הבנק. לפי תנאי ההסכם שבינו לבין התובעות, הבנק היה רשאי לפעול למימוש הנכסים באופן מיידי ולהגיש תביעה כספית כנגד התובעות, אך הוא בחר לנהוג בסבלנות ובאורך רוח עם התובעות, על מנת להקל עמן ולסייע להן להקטין את החובות לבנק. כפי שהצהיר שפריר, מכירת שלושה נכסים על ידי התובעות בהסכמת הבנק, שלא באמצעות בהליכי כינוס נכסים, הגם שהבנק לא היה חייב לעשות כן, חסכה לתובעות כספים רבים – אגרות הוצאה לפועל, הוצאות כינוס, שכ"ט כונס, מחירי "מימוש מהיר" בהליכי כינוס וכדומה (נ/3, סעיף 28). גם העובדה כפי שהעיד עזרא כי ניתן לו זמן לנהל מו"מ עם הרוכשים השונים להם נמכרו שלושת הנכסים וכי הוא היה מיוצג על ידי עורך דין (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 6-11) סותרת כל טענה בדבר לחץ. לכך יש להוסיף כי עזרא הודה בחקירתו הנגדית כי הוא כלל אינו יודע כיצד היה על הבנק לפעול כדי להמנע מתביעה מצד מי שחייב לשלם לו כספים (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 8-25):

"ש. לבית המשפט: אני מבקש לדעת בהנחה שהבנק רוצה שלא יתבעו אותו ורוצה לנהוג נכון, מה הוא היה צריך לעשות כדי לנהוג כך שלא תהיה נגדו תביעה? הוא היה צריך לממש או לא? הוא היה צריך להסכים למכירה במחיר נמוך או לא להסכים? מה הדבר שהוא היה צריך לעשות שהוא נכון?... אז מה הוא היה צריך לעשות כדי לנהוג נכון?
ת. אורך רוח
ז. לבית המשפט: זאת אומרת לא לגבות את החוב שחייבים לו, וגם להסכים למתן אשראי למי שלא פרע את האשראי הקודם, וכל זה עד אשר אתם תחליטו שהגיע הזמן לשלם את החוב? האם זה הדבר שהוא היה צריך לעשות, וזה המשמעות של אורך רוח?
ת. לא בדיוק
ש. לבית המשפט: אז מה כן בדיוק?
ת. הבנק ידע שיש לנו... התשובה היא... (משתהה ומתנשף)
ש. לבית המשפט: אתה אומר מה הוא לא היה צריך לעשות. מה הוא כן צריך לעשות?
ת. אני לא יודע" (ההדגשות שלי- מ' ר').

66. בהמשך הודה עזרא, לשאלותי, כי בסופו של דבר הבנק פעל נכון (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 1-15):

"ש. לבית המשפט: מה היה הדבר הנכון לעשות לדעתך בקשר לחשבון ישראל סולומון בע"מ?...מה היה הדבר הנכון לעשות? האם לחכות כמו שביקשת בתנאי הריבית האלה? או לפעול מיד לגביית החוב בחשבון ישראל סולומון בע"מ בניגוד לבקשתך, כדי שלא יהיו ריביות חריגות?
ת. לא יודע.
ש. לבית המשפט: אם נענו לבקשתך להמתין האם הם צריכים לשלם לך כסף בגלל זה?
ת. לא!! מה פתאום!!
ש. לבית המשפט: אז למה אתה תובע? למה חברת ישראל סולומון בע"מ תובעת?
ת. ישראל סולומון בע"מ תובעת על הריביות החריגות
ש. לבית המשפט: אבל הם נענו לבקשתך. למה ביקשת מהבנק להמתין ולא ביקשת מהם לפעול כי אי אפשר לשלם את הריביות האלה?
ת. יכול להיות שאתה צודק. יכול להיות שבדיעבד אתה צודק. באותו זמן לא חשבתי כך."

67. עזרא העיד כי "בהתנהלות של הבנק הם חנקו אותנו לגמרי וחיסלו את החברה". לשאלת ב"כ הבנק כיצד הוא טוען שהבנק "חנק" את התובעות, כאשר הוא אפשר להן למכור שלושה נכסים בשוק החופשי במשך כשנה וחצי ויותר, השיב עזרא כי כוונתו הייתה למכירת נכס ברחוב אוסישקין שנמכר לפני שנים רבות, לפני האירועים נשוא תביעה זו (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 23-32), כלומר אין כוונתו לנכסים מושא התביעה וגם מטעם זה יש לדחות את טענת התובעות.

68. גם עדותו של השמאי ויסבלום סותרת את טענת התובעות בדבר לחץ מצד הבנק. תחילה העיד מר ויסבלום, שהוא כלל לא זוכר אם מדובר בנכסים שנמכרו בכינוס נכסים או בשוק חופשי (עמ' 71 לפרוטוקול, שורות 6-7). הוא הוסיף, כי תקופת הזמן בה היה נתון עזרא כביכול בלחץ, לא נמסרה לו (עמ' 71 לפרוטוקול, שורות 18-19). כשנשאל מר ויסבלום, מהו לדעתו הזמן הסביר שלא ייחשב כ"לחץ" ביחס לנכסים, הודה למעשה, כי אף לשיטתו בענייננו לא הופעל כלל לחץ על ידי הבנק (עמ' 71 לפרוטוקול, שורה 27 עד עמ' 72 לפרוטוקול, שורה 3), כאשר פירט את המועדים למכירת הנכסים: "מכירת דירה הוא כ-3 חודשים, מדברים על הדירה בנהריה. זמן סביר למכירה של קרקע ברמת גולדה הוא כ-3 שנים, בין שנתיים לשלוש. החנויות בקריית חיים כשנה..." . כעולה מן הראיות, הזמן הסביר הזה ניתן לתובעות. המסקנה היא שלא הופעל על התובעות כל לחץ בלתי סביר אלא נהפוך הוא, הבנק בא לקראת התובעות ואיפשר להן למכור את הנכסים בעצמן.

69. בנוסף לכך, התובעות לא הוכיחו שהנכסים שנמכרו על ידן נמכרו במחירי חסר. כך, ביחס לנכס ברחוב שבטי ישראל 39 בקרית חיים- ביום 8.7.08 שלח עזרא מכתב לבנק (נ/4, נספח ח') לפיו נמצא לנכס זה קונה בתמורה לסכום של 850,000 ₪ כולל מע"מ. הצעה זו אושרה על ידי הבנק. לאחר משא ומתן התקבלה הצעה משופרת לפיה הנכס יימכר בסכום של 875,000 ₪ כולל מע"מ, ואכן הנכס נמכר בסכום זה.

70. השמאי דרעי מטעם הבנק, בסעיף 11 לשומה שנערך על ידו בחודש מרץ 2008 (נ/2, נספח א'), קבע כי שוויין המלא של הזכויות בנכס זה בשוק החופשי בעסקה של מוכר מרצון לקונה מרצון עומד על הסך של 850,000 ₪ לא כולל מע"מ שהם 981,750 ₪ כולל מע"מ. דרעי ציין כי לו היה הבנק פועל למימוש הנכס בהליך של כינוס נכסים, והבנק היה רשאי לעשות כן, הרי ששווי הנכס במכירה בדרך של כינוס היה נמוך משמעותית, עד כדי הפחתה מקסימלית של 15%, כלומר סך של 722,500 ₪, לא כולל מע"מ.

71. באשר לשומתו של השמאי ויסבלום מיום 16.10.09 (ת/5), ציין השמאי דרעי, כי שומה זו לא עומדת בהוראות התקינה השמאית שהוצאו על ידי משרד המשפטים, הואיל ומר ויסבלום לא ביקר בתוך כלל הנכס אלא רק בחלקו ולא פירט נתוני השוואה רלוונטיים. ויסבלום אכן העיד שלא ביקר בחלקו העורפי של נכס זה וכי הסתמך בחוות דעתו על שיחה עם המחזיק של הנכס ועל הצצה לאותו חלק עורפי (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 32-34). דבר זה, וכן העדר נתוני השוואה רלבנטיים, פוגם בחוות דעתו של מר ויסבלום.

72. השמאי ויסבלום שם נכס זה בסך 925,000 ₪ לא כולל מע"מ, דהיינו 1,068,375 ₪ כולל מע"מ. ויסבלום העיד, כי לשיטתו, סטייה מקובלת בין הערכות של שמאים שונים לגבי אותו נכס למועד מסוים יכולה להגיע ל-20%-25% (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 6-16). ויסבלום אף אישר כי שווי הנכסים, גם ביחס לאותם נכסים שהעריך, משתנה לאור מצב השוק, לאופי המקרקעין, לביקוש באזור, למגוון המציעים לאותה עת (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 28-30) והסכים כי בעת מכירת הנכסים ברצון לא ניתן היה לדעת האם שווים יתאים לשומה, במיוחד כאשר השמאות אינה מדע מדויק (עמ' 72 לפרוטוקול, שורה 30 עד עמ' 73 לפרוטוקול, שורה 5). הנכס נמכר ב- 193,375 ₪ פחות משומתו של השמאי ויסבלום, שהם 18% פחות מהשומה. לפי עדותו של השמאי ויסלום עצמו, זהו פער סביר, הן בין שני שמאים לבין עצמם לגבי אותו נכס, והן לגבי המחיר המושג בפועל, לעומת השומה התיאורטית של הנכס. על כן, אני קובע שנכס זה לא נמכר בחסר העולה על הסביר.

73. ביחס לנכס ברחוב חניתה 10 בנהריה, נכס זה נמכר על ידי התובעות לצד ג' תמורת סך של 550,000 ₪ כולל מע"מ (חוזה המכר נחתם ביום 26.6.08). בסעיף 11 לשומה שנערכה על ידי השמאי דרעי בחודש פברואר 2008, בסמוך למכירת הנכס (נ/2, נספח ב'), נקבע כי שוויין המלא של הזכויות בנכס זה בשוק החופשי בעסקה של מוכר מרצון לקונה מרצון עומד על הסך של 580,000 ₪ כולל מע"מ, כך שגם מכירת נכס זה בסכום של 550,000 ₪ כולל מע"מ יכולה להיחשב כתמורה ראויה וסבירה. לפי שומתו של מר דרעי, לו היה הבנק פועל למימוש הנכס בהליך של כינוס נכסים, שווי הנכס במכירה בדרך של כינוס היה עומד על סך של 493,000 ₪ כולל מע"מ.

74. על פי שומתו של השמאי ויסבלום מטעם התובעות מיום 18.10.09 (ת/4), מחיר הנכס היה צריך להיות 650,000 ₪ כולל מע"מ, כלומר הנכס נמכר בסטייה של 15% משומתו של השמאי ויסבלום. בלבד. כאמור, זהו יחס סביר בין שומות של שמאים שונים לגבי אותו נכס ובין השומה למימוש בפועל. מכל מקום, אין בידי לקבל את שומתו של מר ויסבלום לגבי נכס זה. מר ויסבלום הודה, שלא ביקר כלל בנכס בנהריה והסתמך בעניין זה על תיאורו של עזרא (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 1-7). ויסבלום העיד עוד, שלא ביצע בחוות דעתו ביחס לנכס זה כל תחשיב ולא פירט עסקאות השוואה (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 7-12), למרות שהסכים כי שיטת ההשוואה היא השיטה המדויקת ביותר (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 27-28). בנסיבות אלה, אין לשומתו לגבי נכס זה ערך שמאי שניתן להסתמך עליו. אני דוחה את הטענה שנכס זה נמכר בחסר.

75. ביחס לנכס ברחוב פנחס רוזן 1 ברמת גולדה בחיפה, נכס זה נמכר על ידי התובעות לצד ג' תמורת סך של 895,125 ₪ כולל מע"מ (חוזה המכר נחתם ביום 17.3.09). השמאי דרעי ציין בסעיף 12 לשומתו ממאי 2008 (נ/2, נספח ג'), כעשרה חודשים קודם למכירת הנכס, ששוויין המלא של הזכויות בנכס זה בשוק החופשי בעסקה של מוכר מרצון לקונה מרצון עומד על הסך של 1,120,000₪ כולל מע"מ, כך שמחיר המכירה סביר בשים לב לשומתו שנערכה בזמן אמת ותחשיב שבוצע בה ב"גישת ההשוואה". לפי השומה, לו היה הבנק פועל למימוש הנכס בהליך של כינוס נכסים, שווי הנכס במכירה בדרך של כינוס היה עומד על סך של 952,000 ש"ח כולל מע"מ.

76. השמאי ויסבלום העריך בשומתו מיום 15.10.09 (ת/3), את שווי הנכס ברמת גולדה בסך 2,000,000 ₪ כולל מע"מ. גם שומה זו של מר ויסבלום אינה עומדת בכללי השמאות המקובלים, שכן הוא לא נקט בגישה המובילה של השוואה ישירה לעסקאות מכר בסביבה. עזרא עצמו העיד, כי לנכס זה לא היו קונים בשל מצבו התכנוני, וכי ניסה למכרו במשך זמן רב, כאשר "הבנק הצליח יותר" ובזכותו הוא מכר את הנכס במחיר טוב באופן משמעותי מההצעה הראשונית (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 13 עד עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 13). על כן, אני דוחה את הטענה שנכס זה נמכר במחיר חסר בלתי סביר.

77. נכס משועבד נוסף שמומש על ידי הבנק בהליכי כינוס הוא מגרש שעליו מבנה ברח' משה שרת 41 בקרית חיים, שנמכר בספטמבר 2009 תמורת 2,080,000 ₪. לגבי נכס זה, כל טענת התובעות היתה שהכספים ממכירת הנכס לא נזקפו עדיין לזכות החשבון, אך לא היתה כל טענה על מכירה בחסר. התובעות לא טענו לסכום כלשהוא של נזק שנגרם להן, אם היה מוכח שאכן הכספים לא נזקפו בחשבון, שלאחר הגשת תביעות בגינו אינו דווקא דף חשבון החח"ד.

78. לסיכום פרק זה יאמר, ששלושה נכסים נמכרו על ידי התובעות עצמן, לקונים שהן מצאו, ללאחר שהבנק המתין בסבלנות לכך, ונכס אחד נמכר על ידי הבנק בהליכי כינוס. לגבי הנכס שנמכר על ידי הבנק, אין טענה למכירה בחסר. לגבי הנכסים שנמכרו על ידי התובעות, אני דוחה את הטענה שנמכרו עקב לחץ לא הוגן, וגם את הטענה שנמכרו במחיר חסר באופן בלתי סביר לעומת שווים האמיתי.

הוצאות בתיקי הוצאה לפועל

79. לפני סיום אציין כי אין בידי לקבל את טענת התובעות (סעיף 59 לסיכומי התובעות), לפיה יש לחייב את הבנק לשלם להן הוצאות בגין פתיחת תיקי מימוש וחיובן בתשלומי אגרה ושכ"ט כונס בסך של 287,593 ₪ (נכון ליום 1.11.11). התובעות מתבססות על סעיף 6 לחוות דעתו של מר אורן בו הוא ריכז את "הוצאות הכינוס שהועמסו על הלקוח". כעולה מהעדויות שבפני, אין רשימה זו מבטאת את הסכומים שחוייבו בהן התובעות בפועל. סכומי האגרה ששולמו בגין פתיחת ההליכים בהוצאה לפועל שולמו על פי דין, כמתחייב מפתיחת תיקי הוצאה לפועל למימוש השעבודים, גם אם הבנק הניח לתובעות למכור את הנכסים בעצמן. לגבי שכ"ט כינוס, כפי שעולה מתצהיר עו"ד ריבנוביץ, לפנים משורת הדין ותוך התחשבות בתובעות, הבנק לא גבה מהן שכ"ט בגין פתיחת התיקים בהוצל"פ לשם מכירת הנכסים, אף שהוא היה זכאי לגבות סכומים אלו מן התובעות. עו"ד ריבנוביץ בתפקידו ככונס קיבל שכ"ט רק בגין מימוש הנכס ברחוב משה שרת 41 בקריית חיים במסגרת הליכי כינוס, שאכן נמכר על ידו, וזאת בהתאם להחלטה של רשם ההוצאה לפועל, עליה לא הוגש ערעור, והיא מחייבת את התובעות.


סוף דבר

80. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, על כל חלקיה. התובעות ישלמו לבנק הנתבע הוצאות משפט שהם שכ"ט עו"ד על פי התעריף המומלץ, בסך 117,000 ₪, ועוד הוצאות המומחים, כפי שישומו לפי תקנה 513, לפי בקשה שתוגש על ידי הנתבע עד יום 29.4.13.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חיובי יתר בבנק

  2. אחזור מסמכים בנק

  3. חוסר כסף בכספת הבנק

  4. חובות הבנק כלפי ערב

  5. תביעה נגד בנק אדנים

  6. מטרותיו של בנק ישראל

  7. מכירת רכב משועבד לבנק

  8. החזר כספים שהבנק קיזז

  9. תביעת סוחר רכב נגד הבנק

  10. תביעה נגד בנק דקסיה ישראל

  11. חובת הבנק לכבד הוראת ביטול

  12. תביעה של לקוח נגד בנק לאומי

  13. חובת הבנק להוציא מכתב כוונות

  14. רשלנות בנק בניהול תיק השקעות

  15. מניעת מימוש קרקע משועבדת לבנק

  16. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחות

  17. קניית דירה משועבדת לבנק ללא ידיעה

  18. תביעה נגד בנק בגין השקעות מסוכנות

  19. דחיית תביעה נגד בנק מחמת התיישנות

  20. אי הבנת הסכם עם הבנק בגלל קשיי שפה

  21. אחריות הבנק על מחדל של ברוקר בחו"ל

  22. תאונת דרכים ביום התשלום על הביטוח לבנק

  23. טענת העדר גילוי מצד הבנק לגבי מצב כספי

  24. קבלת תשלום יתר מהבנק בגלל הפרשי שער הדולר

  25. העברת כספים מחשבון של חסוי - תביעה נגד בנק

  26. ביצוע פעולות ע''י מי שאינו מורשה חתימה בבנק

  27. תביעה כספית נגד הבנק בגין גבייה ביתר של עמלות

  28. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981

  29. אם חרג הבנק מהוראות ההסכם בעניין זכויות המשיכה בחשבון ?

  30. בתביעה כספית של בנק לאומי – סניף עפולה, נגד לקוח ושני ערבים

  31. סגירת חשבון עסקי עקב הרעה במצב הבריאותי על פי עצה מפקיד בנק

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון