קומה (תרדמת) - תאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קומה (תרדמת) - תאונת דרכים:

התובע 1 ("התובע"), יליד 24.1.1983, נפגע ביום 10.1.2007 (בגיל 24) בתאונת דרכים שהיתה גם תאונה בעבודה. התובע נהג באופנוע שהיה מבוטח כדין אצל הנתבעת, שחובתה לפצות את התובע לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אינה שנויה במחלוקת.
התובעים 2 ו-3, אמו ואביו של התובע, עותרים לפיצויים כמיטיבים.

רקע עובדתי


ממקום התאונה פונה התובע באמבולנס לבית החולים רמב"ם מחוסר הכרה ומונשם, כשהוא סובל מפגיעה קשה בראשו ובידיו. התובע נותר מחוסר הכרה למעלה מחודש ימים; כ-6 חודשים נוספים היה במצב וגטטיבי; ותקופה ארוכה נוספת במצב של תגובה מינימלית.

כעבור חודשיים מיום אשפוזו (ביום 5.3.2007) הועבר התובע להמשך אשפוז ושיקום בבית לוינשטיין, שם חזר להכרה בהדרגה, ונבנתה עבורו תוכנית שיקום רחבה שכללה טפולים רפואיים, פיזיותרפיה, תקשורת וריפוי בעיסוק.
התובע אושפז מיום התאונה ועד יום 4.6.2008 (סה"כ 511 ימים).



ביום 5.6.2008 שוחרר התובע לביתו והועבר להמשך שיקום במסגרת אשפוז יום בבית לוינשטיין בתוכנית של 4 ימי טיפול בשבוע, ובמקביל קיבל טיפולים במסגרת קופת החולים ובאופן פרטי. ביום 3.2.2009 שוחרר להמשך טיפול בקהילה. כיום שוהה התובע 3 פעמים בשבוע במסגרת שיקומית ב"בית אקשטיין" בפתח תקווה, ומקבל טיפולי שיקום במסגרות נוספות.
התובע נזקק לשני ניתוחים בגולגולת וקיבוע שברים בשתי ידיו, ונותר עם נזק מוחי המתבטא בפגיעות פיזיות וקוגניטיביות, בין היתר בראיה (התובע בעל תעודת עיוור), בדיבור, בזיכרון ובתקשורת.


נכות רפואית


התאונה אירעה במסגרת עבודתו של התובע כשליח ברכב של מעבידו, והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") כתאונת עבודה.




ועדה רפואית של המל"ל קבעה את נכותו של התובע בשיעור 100% לפי מצב דומה לסעיף 29(7)(ב)II בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ("תקנות המל"ל"), שמעניק 100% נכות בגין אפאזיה המלווה בחוסר תקשורת עם הזולת (כמפורט בתיק המל"ל - נ/8).




לבקשת התובע מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, לחוות דעה בדבר מצבו הרפואי של התובע שלא נדון ולא בא לידי ביטוי בקביעות הועדה הרפואית של המל"ל (משום שמשהעניק המל"ל לתובע את אחוזי הנכות המרביים, לא הוסיף לבדוק את יתר הנכויות והמגבלות של התובע). בהתאם, מונו מומחים רפואיים כדלקמן:




פרופ' מנחם שדה, מומחה בתחום הנוירולוגיה, קבע בחוות דעתו מיום 5.4.2009 את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 100% בהתאמה לפי סעיף 29(11) בתקנות המל"ל.

פרופ' שדה קבע כי לתובע נותרה הפרעה קשה בשפה ובתפקוד הקוגניטיבי, שפתו מוגבלת להוצאת מילים בודדות וקושי ניכר בהבנה. מצבו הקוגניטיבי מתאפיין באפתיה, חוסר יזימה, הפרעה קשה בזיכרון וליקוי קשה בכל שטחי התפקוד הקוגניטיבי העילאי. פרופ' שדה קבע כי כעבור שנתיים ממועד התאונה הטיפול השיקומי מוצה, ולא צפוי שיפור משמעותי במצבו.



ד"ר יצחק גוטמן, מומחה בתחום העיניים, קבע בחוות דעתו מיום 19.4.2009 את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור משוקלל של 100% בגין ירידה קשה בתפקוד הראיה, הן מבחינת חדות הראיה הן מבחינת שדה הראיה וכדלקמן:
100% נכות לפי סעיף 52(1)ט9 בתקנות המל"ל בגין ירידה בראיה.
15% נכות לפי סעיף 57 (2) בתקנות המל"ל (מותאם) בגין חולשת מבט עם ניסטגמוס.
40% נכות לפי סעיף 52(2)IV ב' (צ"ל 52(2) IV 4- א"ש) בתקנות המל"ל בגין הגבלת שדה הראיה.
5% נכות לפי סעיף 63(1) (צ"ל 63(ב) – א"ש).

ד"ר גוטמן קבע כי לתובע ראיה גרועה ביותר, שמאפשרת לו רק ספירת אצבעות ממרחק קצר של כמטר וחצי ללא שיפור עם עזרים אופטיים. בנוסף, חוסר ראייה מוחלט בשדה הראיה מצד ימין.



פרופ' ד' אופיר, מומחה בתחום אא"ג, אשר קבע בחוות דעתו מיום 28.6.2009 את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% לפי סעיף 75(2) ב' בתקנות המל"ל, בגין צלקת מכוערת בצוואר, אשר נגרמה מפתיחת פתח פיום קנה שלא נסגר עצמונית.

המומחה לא העניק לתובע נכות בגין בעיות ההיגוי והשפה אשר נובעות מהפגיעה המוחית ונכללו בנכות הנוירולוגית שנקבעה לתובע.



פרופ' יואל אנגל, מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית, קבע בחוות דעתו מיום 25.6.2009 את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% לפי סעיף 40 (11) בתקנות המל"ל, בשל שבר תוך מפרקי בגפה ימנית עליונה.

פרופ' אנגל מצא כי התובע סובל מתנועות בלתי רצוניות ומתקשה לעשות שימוש בידיו כתוצאה מבעיות במערכת העצבים המרכזית, ולא מסיבות אורטופדיות. הנכות שקבע ניתנה עבור שבר בלבד.

סה"כ נכותו הרפואית של התובע בשיעור משוקלל של 100%.



בנוסף מונתה ד"ר פרבר כמומחית בתחום השיקום. רק היא מבין המומחים נחקרה, ואתייחס לחוות דעתה בהרחבה בהמשך.


נכות תפקודית


בחוות דעת מיום 29.11.2009 תארה ד"ר פרבר את מצבו של התובע כך:

"נראה כפי גילו, במצב כללי טוב.
עונה על השאלות במילים בודדות או משפט קצר. דיבורו לא מובן לרוב. יודע למסור את שמו, תאריך לידה, כתובת, אך לא יותר מזה. לא מתמצא במקום או בזמן או בסיטואציה. זיכרון לקוי ביותר, שוכח דבר שנאמר לו מייד. לפעמים צוחק ללא סיבה. תנועה קבועה של נגיעה באף כל מספר דקות.
פרסברציה בתשובות לשאלות.
זקוק לדרבון מתמיד לכל תנועה או פעולה. לעיתים עונה "לא רוצה, לא רוצה", אך בכל זאת עושה כפי שהתבקש. עם הכוונה מתפשט כמעט לבד, אך זקוק לעזרה בלבוש חולצה, כפתור, כפתורים בשרוול, נעילת נעליים וסידור בגדים.
בבדיקה גופנית – צלקת לאחר פיום קנה בצוואר, צלקות בשתי האמות, סגורות היטב. הגבלה קלה בסופינציה בשורש כף יד ימין.
קשה לבדוק כח גס בגלל קושי בהבנת הפקודות, מסוגל להפעיל שתי הידיים, אך משתמש יותר ביד שמאל בתפקוד.
ברגליים חולשה עם טונוס מעט מוגבר עם צניחה קלה של כף רגל ימין, שבולטת בזמן ההליכה. ערות יתר של החזרים והחזרים פירמידליים יותר מימין.
בתוך החדר הולך ללא תמיכה, אך עם הכוונה. במרחב הולך עם תמיכה קלה (יד על כתף של אביו).
...
נותר עם עיוורון בשל פגיעה בעצבי ראייה, הפרעה בדיבור וליקוי קוגניטיבי ניכר עם חוסר התמצאות, שיפוט לקוי ובעיקר פסיביות וחוסר יזימה שדורשים דרבון מתמיד לכל פעולה."

ד"ר פרבר העריכה כי לאור מצבו זקוק התובע לליווי והשגחה קבועים.
בעדותה אישרה ד"ר פרבר כי מצבו של התובע מורכב משילוב מכביד של עיוורון, פגיעה מוחית קשה ונכות מוטורית, בעיקר ביציבות (עמ' 69 בפרוטוקול).



על מצבו של התובע כיום העידה ביום 26.1.2011 הגב' הדס יוסף, מנהלת בית אקשטיין, שם מקבל התובע טיפול שיקומי כיום:

"יש לו צורך בליווי ודרבון בכל דבר ועניין. אריאל זקוק לליווי אפילו באכילה, אנחנו לא מאכילים אף אחד במרכז, הוא זקוק לעזרה בהאכלה, בדרבון להגיע לשירותים, הוא לא יגיד מיוזמתו. בהכל אפילו במצב של עמידה לישיבה. יש לנו גם אנשים אחרים סיעודיים אבל הם יותר עצמאיים מבחינת הצרכים והרצונות שלהם. אצל אריאל כמעט לא בא לידי ביטוי היכולת להביע את רצונותיו וצרכיו." (עמ' 24 בפרוטוקול שורות 3-7).

ובהמשך התייחסה גם לבעיות השיפוט ולחוסר האוריינטציה של התובע כדלקמן:
"גם עם [צ"ל –אם] כל הקבוצה קמה לפעילות אריאל יכול להמשיך לשבת. אריאל לא קורה [צ"ל – קורא] את הסיטואציה החברתית שצריך לקום כמו כולם ובד"כ יש איש צוות שלוקח אותו ועובר איתו לפעילות אחרת. אם מגיעים בשעת ארוחה או לפני צריך לעזור לתובע לפתוח את הסנדוויץ ולהגיש לו אותו ביד. אם אריאל נשאר אחרי השעה 13 אז יושב איתו איש צוות שממש מאכיל אותו פיזית. יכול להיות סיטואציה שהוא קם מהמושב ושואלים אותו לאן הוא רוצה ללכת והוא לא יודע להגיד לאן הוא רוצה ללכת. מצאנו אותו לפעמים בשער המרכז ושאלנו אותו לאן הוא רוצה להגיע הוא אמר שהוא בדרך הביתה אבל לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. אריאל נמצא נצלו [צ"ל – אצלנו] כ-7 חודשים ועדיין לא יודע לשיים אנשי צוות. גם כאשר יש עבודות שיקומיות שחוזרות על עצמן, מיון ברגים או הכנסה של חפצים לתוך שקיות, משהו עם 2 שלבים מקסימום. יותר מזה יהיה לו מאוד קשה לזכור. לא יזכור את הפעולה ליום הבא אבל באותו היום הוא לומד מחדש. אין הפנמה ללמידה לגבי הרצף." (עמ' 25 שורות 17-27).



התובע אמנם אינו זקוק לסיעוד מלא כיוון שהוא מסוגל לבצע בעצמו את רוב הפעולות היומיומיות הפשוטות - כגון הליכה, אכילה (כריכים), רחצה ועשיית צרכים. אך הוא אינו מבצע אותן ללא השגחה, הכוונה ודירבון אינטנסיביים, בשל הבעיות הקוגניטיביות שמהן הוא סובל. כך למשל:
לתובע אין אמנם בעיה בסוגרים, אך אם לא מזכירים לו מדי כשעה להיכנס לשירותים עלולות להתרחש תאונות (עדות ד"ר פרבר עמ' 24 שורות 9-12);
התובע אמנם מסוגל לאכול בעצמו כריכים, אך יש להסיר את הניילון, להגיש לו את הכריך ולומר לו לאורך כל הארוחה כי עליו לאכול (ס' 15 בתצהיר האם). התובע אינו מסוגל להשתמש בכף, הן משום שאינו יודע מה לעשות איתה הן משום שאינו רואה אותה (עדות ד"ר פרבר – עמ' 73 שורות 12-17);
התובע יכול להתקלח בעצמו, אך זקוק להשגחה מלאה והכוונה;
התובע מסוגל להתלבש בעצמו, אך יש צורך להכין לו את הבגדים, לדרבן אותו להתלבש ולעזור לו ברכיסת כפתורים וקשירת נעליים (ס' 17 בתצהיר האם, עדות ד"ר פרבר עמ' 73 שורות 1-4);
התובע מסוגל להלך בעצמו בתוך הבית, אך מחוץ לבית זקוק לתמיכה.




הבעיות הקוגניטיביות של התובע באות לידי ביטוי בכל ההתנהלות היומיומית. התובע לא העיד בעצמו בתיק זה, אך נכח בדיונים, וניתן היה להתרשם כי אינו מתמצא במצב ובמקום. התובע הגיב לדברים שנשמעו באולם באופן שאינו מתאים למתרחש סביבו (התרשמות בית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 26.1.11 בעמ' 66, שורות 11-15).




לאור כל המפורט אני קובעת את נכותו התפקודית של התובע ל- 100%.



תוחלת חיים


הצדדים חלוקים באשר לתוחלת החיים הצפויה לתובע. בחוות דעתה קבעה ד"ר פרבר את קצור תוחלת החיים ל-7 שנים. בחקירה התייחסה לכל המאמרים שהוצגו לה, והגם שהסכימה לממצאים בהם עמדה על דעתה, והסבירה כי השיעור המחמיר ביותר של קצור תוחלת החיים נקבע במחקרה של הריסון פליקס משנת 2004 (בימ"ש/3) ועמד על 9 שנים, והשיעור המקל ביותר נקבע במחקרו של שטראוס (בימ"ש/5) ועמד על 3 שנים, והממוצע ביניהם הוא 6 שנים. המומחית בחרה בשיעור של 7 שנים, בהתיחס לנתונים המיוחדים לתובע, למשל שבשונה מן הקבוצה שנחקרה במחקר שטראוס, התובע מסוגל ללכת, אך הליכתו מופרעת בשל עיוורנו. עם זאת, המומחית הודתה כי אין בספרות תשובה ברורה, וכי קיצור תוחלת החיים יכול לעמוד גם על 4 שנים (עמ' 83).

בהתחשב באמור ובהתחשב בחוסר היזימה של התובע, אני מאמצת את קביעת המומחית ומעמידה את קיצור תוחלת החיים הצפויה לתובע על 7 שנים, ולא על הממוצע של 6 שנים.



קיצור תוחלת החיים יחושב מיום מתן פסק הדין, ולא מיום התאונה (ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה (28.5.2008)).

בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ירחון 2012), תוחלת החיים של גבר יהודי בן גילו של התובע הוא 80.9 שנים.
לפיכך תעמוד תוחלת החיים של התובע, לצורך חישוב רכיבי הנזק השונים, על 74 שנים.

הפסד כושר השתכרות:


ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה כי התובע "לא מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו". הצדדים אינם חולקים על קביעה זו, אך הנתבעת סבורה כי התובע מסוגל לעבוד באופן חלקי בעבודה מוגנת.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה מה היה כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה.



התובע גדל והתחנך במשפחה דתית חרדית, והתגורר בבית הוריו עד לתאונה, שאירעה, כאמור, בהיותו בן 24.

התובע לא שירת בצה"ל לאחר שהצהיר כי "תורתו אומנותו". בין השנים 2002 – 2005 למד התובע בישיבות וביקש דחיית שירות. משעבר את גיל 23 קיבל פטור משירות צבאי.
התובע התנדב במד"א כשלוש שנים. בשנת 2005 השתתף בקורס מגישי עזרה ראשונה בכירים במד"א וקיבל תעודת הסמכה (נספח ב' לתצהיר האם).
כ-5 חודשים לפני התאונה עבד התובע כשליח והשתכר שכר מינימום (תלושי שכר צורפו כנספח א' לתצהיר האם).



ב"כ התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק, ולחשב הפסדי פנסיה לפי 10% מאובדן כושר ההשתכרות, סכום שמייצג את הפרשות המעביד.

היציאה לשוק העבודה בגיל 24 ביטאה את רצונו לפרנס את עצמו ולא לעסוק בלימודי תורה בלבד. הוא עבד עבודה ארעית שמאפיינת צעירים ואין מדובר במקצוע, קריירה או דרך חיים. בעת התאונה היה התובע רווק שגר עם הוריו, ולכן לא היה לו "צורך קיומי" למצות את כושר השתכרותו. עם זאת, התובע ראה עצמו בעתיד כעובד מן המניין במד"א, והיה מועמד לצאת לקורס נהגי אמבולנסים. שכרם של עובדי מד"א עולה בהרבה על השכר הממוצע במשק.



הנתבעת מבקשת להעמיד את בסיס השכר של התובע על שיעור של 85% משכר המינימום (לפי חלקיות המשרה), ולהפחית מכך השתכרות במסגרת מוגנת. בחישוב אבדן הפנסיה יש להפחית גם את הפרשות העובד בשיעור 5%. אלה נמוקיה:
התובע הצהיר מאז גיל גיוס ועד גיל 23, כי "תורתו אומנותו" ולא התגייס לצה"ל. משהצהיר כך לאורך השנים (בין 5 ל-6 פעמים), הצהרתו מבטאת דרך חיים, ואין מקום לסברה כי היה משנה את דרכו לאורך השנים. כל לימודיו של התובע הוקדשו ללימודים תורניים, לא הייתה לתובע תעודת בגרות, או תעודת מקצוע או הכשרה לימודית שתאפשר לו השתלבות בשוק העבודה, אלא בעבודות פשוטות. התובע לא הוכיח כוונתו לעבוד במד"א.
מנתוני העבר התעסוקתי עולה כי מתוך כשנתיים וחצי שבהן יכול היה התובע לעבוד, הוא עבד בפועל רק כ- 1/5 מהתקופה: מגיל 18 ועד גיל 20, משך שנתיים שלמות, היה התובע מובטל מעבודה ומלימודים, ובשנים אלו, למרות שלא למד, הצהיר כי "תורתו אומנותו" ולא התגייס לשרות צבאי. התובע לא עבד גם בארבע השנים לאחר מכן, כאשר למד בישיבה בקרית מלאכי. התובע החל לעבוד חודשים ספורים לפני התאונה, במשרה חלקית בלבד, והשתכר שכר ממוצע חודשי של 3,208 ₪.




"העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על פי השכר הממוצע במשק" (ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' גיל צ'יבוטארו פסקה 9 (25.11.2009)). ניתן לחרוג מאמת המידה הכללית על סמך נתונים ספציפיים, אישיים לנפגע עצמו (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו, פסקה 3 (22.3.2009)), כגון פגימות רפואיות או קוגניטיביות (ע"א 4022/08, מרים אגבבה נ' מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, פסקה 9 (21.10.2010)) או בשל בחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי (רע"א 7490/11, חטיב פחרי נ' מוחמד חאג', פסקה 6 (28.12.2011) - אך לא בשל הנחות עובדתיות כלליות המבוססות על מין, מגזר, או קבוצה שאליה משתייך התובע (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3), 61,13 (2005)).




התובע היה במועד התאונה בחור צעיר בן 24, בריא בגופו ובנפשו.

התובע בן למשפחה חרדית, למד בישיבה, לא למד לימודים מקצועיים, ולא היתה בידו תעודת בגרות (עדות אביו בעמ' 65 שורות 21-22). הוא לא התגייס לצבא, גר בבית הוריו, ובמשך כשנתיים לא עבד ולא למד "כי לא ידע מה לעשות עם עצמו" (עדות האם בעמ' 46 שורות 1-8). אך במועד התאונה ובמשך חדשים ספורים קודם לכן, התובע עבד כשליח, עבודה זמנית, והשתכר שכר מינימום (סעיפים 7-9 בתצהיר אלון בן משה, מעבידו של התובע, ועדותו בעמ' 32 לפרוטוקול, שורות 1-2). במקביל התנדב התובע במד"א, לאחר שעבר הכשרה מתאימה ובשנת 2005 קיבל תעודת הסמכה.
האם היה ממשיך בדרך העבודה במד"א או עבודה אחרת, או שמא היה בוחר בחיים של לימוד תורה בלבד? ושמא היה משלב את שתי הדרכים גם יחד? לא ניתנה לי הנבואה, והיסודות שהוצבו עד התאונה בכתיבת סיפור חייו של התובע אינם חזקים דיים לתמוך בסיפור ודאי או קרוב לודאי. על כן אין סתירה להנחת העבודה המנחה, שלפיה נקבע בסיס השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק.



אכן, כטענת הנתבעת, אין לראות בהתנדבות של התובע במד"א משום בחירת מסלול מקצועי:

הוריו של התובע העידו כי הוא סיפר להם שהוא מתעתד להמשיך ולקחת קורסים דרך מד"א ולנסות להשתלב במד"א כעובד מן המנין (סעיף 4 לתצהיר האם וסעיף 5 לתצהיר האב). צחי דמבין, פראמדיק במד"א ואחראי מתנדבים העיד כי התובע ביקש לצאת לקורס נהגי אמבולנס (עמ' 35 שורות 7-9). ואולם מעדותו לא ניתן היה ללמוד בבטחון על עתידו המקצועי של התובע במד"א: מר דמבין אינו מחליט מי מתקבל לעבודה במד"א (עמ' 36 לפרוטוקול שורה 10). אף שהעיד כי מד"א מעדיפה לקבל לעבודה אדם מוכר, מתנדב מקצועי ומוערך על פני אחר (עמ' 36 שורות 11-15) - בעצמו לא שותף בשיקולים אלו (עמ' 37 לפרוטוקול שורות 16-17). מר דמבין ידע לומר את שהתובע אמר לו, אך לא נטען כי התובע נקט הליך כלשהו לשם קבלה לעבודה.
מכל מקום, מעדות מר דמבין עלה כי שכרו של נהג אמבולנס או פרמדיק בחישוב רב שנתי אינו עולה בהרבה על השכר הממוצע במשק. מר דמבין השיב כי משכורתו ברוטו כיום, לאחר 15 שנות עבודה במד"א, כולל משמרות כוננות הינה "בסביבות 11-12 אלף שקל" (עמ' 36 שורות 23-25).



אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר הפחתת ההכנסה מעבודה מוגנת.

ד"ר פרבר אמנם המליצה לתובע להשתתף במסגרות של תעסוקה מוגנת, אך הביעה ספק אם יוכל לבצע את העבודה ולהשתלב בה, בשל חוסר היזימה שלו. ועוד הביעה ספק רב אם ירוויח מכך כסף (עמ' 88 שורות 10-15). התובע זקוק ללווי, הכוונה ודרבון מתמיד. הגב' הדס יוסף העידה כי התובע נדרש ללימוד יומיומי מחדש של כל עבודה שהוא מבצע, פשוטה ככל שתהיה.



אם כן, בהעדר עיגון לטענות הסטיה מחזקת השכר הממוצע במשק, הוא יהווה את בסיס החישוב. עם זאת, בנסיבות האישיות של התובע, אשר בעת התאונה היה כבר בן 24 ועדיין עבד בעבודה זמנית והשתכר שכר מינימום, ולא היה לו שום בסיס מקצועי או תיאורטי לעבודה אחרת - יש להניח כי שכרו בעת הראשונה היה נמוך בהרבה מן השכר הממוצע במשק. לכן אחשב למשך השנתיים הראשונות (עד גיל 26) – שכר מינימום, ואח"כ לפי השכר הממוצע במשק.

השכר הממוצע במשק עומד על 8,953 ₪ ברוטו, ובניכוי מס ההכנסה - 8,401 ₪ נטו.



סה"כ הפסדי ההשתכרות של התובע ממועד התאונה ועד הגיעו לגיל 67:

לעבר –
א. 24 חודשים X 4,300 ₪ (נטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (10/1/08) = 131,623 ₪
ב. 51 חודשים X 8,401 ₪ (נטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (25/2/11) = 457,488 ₪



סה"כ לעבר: 589,111 ₪

לעתיד –
עד גיל 67. 8,401 ₪ X מקדם היוון - 267.0011 = 2,243,076 ₪.

אובדן זכויות פנסיה


חישוב הפנסיה יערך, כמקובל, לפי 70% משכר של 8,401 למשך 7 שנים (ממועד הפרישה ולתוחלת החיים) בהיוון כפול, ובהפחתת הפרשות העובד בשיעור 5%:

8,401 X 70% X 75.6813 X 0.3349 = 149,050 ש"ח
מסכום זה יש להפחית 2,243,076 X 5% = 112,154 ש"ח
יתרת הפסד פנסיה - 36,896 ₪.

התובע אמנם לא בקש פיצוי בגין השנים האבודות, כיוון שבקש לחשב את אבדן הפנסיה לפי 10% מתוך הפסד ההשתכרות, אך באופן החישוב שקבעתי זכאי הוא לפיצוי בגין אבדן פנסיה במהלך "השנים האבודות", כלומר גיל 74 עד גיל 81 (פס"ד צ'יבוטארו בפסקה 9):
8,401 X 70% X 30% X 75.68 X 0.2723= 36,356 ש"ח


סה"כ הפסדי פנסיה – 73,252 ₪.

עזרת הזולת


התובע זקוק לעזרת צד ג' מלאה וצמודה. המחלוקת נסבה על עלויות הסיעוד, ועל הצורך בסיעוד על ידי מטפל ישראלי וכן מלווה ישראלי, כדרישת התובע.




ב"כ התובע טוען כי הקושי בתקשורת הנובע הן מן הפגיעה המוחית הן מן העיוורון יקבל מענה ראוי ע"י העסקת מלווה או חונך ישראלי שיצוק תוכן לחיי התובע, מעבר לסיעוד פיזי ושמירת גחלת החיים עצמה. הפיצוי לעתיד בעבור מטפל סיעודי יחושב כפי שנקבע בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450 (2000) בסכום משוערך של 15,830 ₪, המתאים לנכה קשה הזקוק למטפל 24 שעות ביממה, בהיקף טיפול פעיל של 3-4 שעות ביום. לסכום זה מבקש התובע להוסיף סכום של 4,000 ₪ בחודש, בעבור העסקת מלווה או חונך ישראלי למשך 3-4 שעות ביום (בהתאם לקביעת מומחית השיקום). יש לנכות את העזרה שהתובע זכאי לה מקופת החולים, בהיקף של שעתיים. סה"כ מבקש התובע להעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת על סכום חודשי כולל של 18,000 ₪.

לתקופת העבר מבחין ב"כ התובע בין תקופת האשפוז לבין התקופה שלאחריה:
בתקופת האשפוז המלא – מיום התאונה ועד 5.6.2008 (17 חודשים), מבוקש לפצות את הורי התובע בגין הפסדי השתכרות ישירים: אביו שהפסיק את עבודתו ואמו שנעדרה מעבודתה רבות. בנוסף, מבוקש פיצוי חודשי בן 5,000 ₪ בגין "יתר טרחת המשפחה", כשסכום זה כולל את הוצאות המחיה העודפות ליד מיטת בנם, אשר נתמכו בקבלות.
התקופה השניה – ממועד חזרת התובע לביתו (יוני 2008) ועד היום, שיחושב בגובה הפיצוי לעתיד בראש נזק זה, 18,000 ₪: אבי התובע לא חזר לעבודה ומשמש מטפל, נהג וחונך לתובע. אמו ואחיו עוזרים באופן קבוע.



הנתבעת אינה מסכימה לפיצוי בגין עזרת הזולת בגין תקופת האשפוז המלאה. אבי התובע פוטר בשל צמצומים ולא בשל הצורך בטיפול בבן, ולאחר פיטוריו קיבל דמי אבטלה. גם קודם לתאונה עבד האב בהסעות יומיים בשבוע בלבד, שכרו היה נמוך בהתאם, ולא היתה מניעה שימשיך בעבודתו לאחר התאונה.

בתקופת העבר השנייה מציעה הנתבעת פיצוי חודשי בגובה 3,500 ₪ (ובסה"כ 189,000 ₪), בהתחשב בשכר מטפל זר ובעובדה שניתנה לתובע עזרה מקופת החולים, שאותה ניתן היה להמיר בכסף.
לעתיד, מציעה הנתבעת לחשב לשתי תקופות:
האחת, תקופה של 15 השנים הקרובות, בהן צפוי התובע לקבל עזרה במתכונת הנוכחית, כפי שחושב בתקופת העבר השניה, ובניכוי תשלומי קופת החולים (בשיעור 3/24 שעות, כפי שהתובע עשוי לקבל), ובסה"כ 506,819 ₪.
השניה, מגיל 45 ועד גיל 72 (תוחלת החיים), למשך 29 שנים, לפי פיצוי של 8,000 ₪ לחודש עבור 21/24 שעות ביממה (לאור תשלום יתרת השעות ע"י קופ"ח), ובסה"כ 1,034,512 ₪.
לטענת הנתבעת התובע אינו נזקק לעזרה בהיקף המתואר בפס"ד אקסלרד: אין צורך בעזרה במהלך הלילה, וד"ר פרבר המליצה על שימוש בחיתול חד פעמי כדי לאפשר לו שינה רצופה. בנסיבות העניין, התובע יכול להסתפק בעזרת עובד זר דובר עברית. התובע לא הביא עדויות מפי מטפלים שאינם בני משפחה. מאחר והאב אינו עובד ואינו מנסה להשתלב בעבודה, ולוקח את התובע לישיבה, העסקת בן תורה אינה נדרשת.



בהתאם לחוות דעתה של ד"ר פרבר התובע זקוק לעזרה, ליווי והשגחה במשך 24 שעות ביממה, וכן זקוק למי שיבצע את עבודות משק הבית. אביו ואימו של התובע הצהירו כי התובע אינו יכול לעשות דבר כמעט לבדו, ונדרשת נוכחות קבועה של אדם אחר שידרבן אותו ויעודד אותו לבצע פעולות שגרתיות של אכילה, לבוש, רחצה, הליכה וכיוצ"ב. כך למשל גם לאחר שמכינים לו את האוכל ומגישים לו אותו יש צורך לשבת לידו ולדרבן אותו שאחרת יימצא יושב מול האוכל אך אינו אוכל (סעיפים 13-17 לתצהיר האם וסעיפים 11-17 לתצהיר האב).




גם בזמן השהייה בבית אקשטיין זקוק התובע לליווי תמידי בשל חוסר היזימה, הצורך בדרבון לעשיית כל פעולה, והיעדר היכולת להביע את צרכיו ורצונותיו. בנוסף לדברים שצוטטו מפי הגב' הדס יוסף לעיל, היא התייחסה מפורשות לצורך בליווי:


"אני מצפה שיהיה אדם שיעזור לתובע בתיווך היום יומי השוטף. לשאול לגבי שירותים, לצאת משם, בן אדם שישאל את אריאל על רצף הזמן האם הוא רוצה לשתות, לאכול. כשהוא קם צריך ללכת אחריו. צריך לעזור לו בכך ממש ליזום את השיחה. שוב ליווי בכל דבר" (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 16-19).

ובהמשך:
"לאנשים עם רמת נזקקות כשלו יש מלווה ואז יוכל לשהות במרכז משעה 9 עד 14:30 ויכול להביא את עצמו יותר לביטוי... הבעיה שלו שהוא צריך ליווי להגיע מנקודה לנקודה" (עמ' 27 שורות 26-27, 30).

הגב' יוסף לא אפשרה ליווי של התובע על ידי הוריו, מאחר ו"יש בזה קושי גם מול אריאל וגם מול המשתקמים האחרים והצוות בגלל המעורבות הרגשית שלהם זה לא מתאים ולכן זקוק למלווה חיצוני אחר" (עמ' 24 בשורות 26-28). וכן הסבירה כי "כח האדם שלנו גדול כי פגיעת ראש היא נרחבת אבל אנו לא מממנים ליווי אישי אינטנסיבי" (עמ' 25 שורות 2-3).



מאז התאונה ועד היום נושאים הוריו של התובע בנטל הכבד של הטיפול בו, על כל רבדיו:

אביו של התובע מטפל בו ותומך אותו הן סיעודית הן חברתית, ומלווה אותו לכל מקום, למעט 3 פעמים בשבוע שבהן התובע מצוי בפעילות בבית אקשטיין בין השעות 09:00 - 13:00. האב מסיע ומחזיר לבית אקשטיין וממנו, ומלווה את התובע 3 פעמים בשבוע לשחיה טיפולית במכון וינגייט, ובכלל מצוי לצדו בכל עת, כשהוא נעזר ברעייתו ובבנו האחר.
הוריו של התובע מטפלים בו במסירות רבה ממועד התאונה ועד היום. אך הם לא יוכלו להתמיד בכך ויהיה צורך בעזרה חיצונית.



ד"ר פרבר העידה כי "במקרה של אריאל, שפתו מוגבלת מאוד, רצוי שיהיה מטפל דובר השפה, שיוכל גם להפעיל אותו. כל דבר צריך לדרבן, להפעיל, ללמד מחדש. הוא יכול ליהנות, לפחות בשעות היום מעזרה של מטפל דובר עברית מקומי, ישראלי". בהמשך הדברים הביעה דעתה כי רצוי להעסיק, כתוספת, מלווה ישראלי למשך 3-4 שעות ביום.

ד"ר פרבר הסכימה כי מטפל זר מספק את העזרה הנדרשת עבור צרכי היום יום וליווי לטיפולים, אך אין די בה לתקשר עם התובע, להקריא לו סיפורים, ולהתפלל איתו.
(עמ' 80 לפרוטוקול שורות 17-21 ועמ' 84 שורה 26 עד עמ' 85 שורה 19).



הכלל הוא שיש להעדיף העסקת עובדים זרים, שעלותה נמוכה יותר, על פני עובדים ישראלים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות סטייה מכך (פס"ד אקסלרד, בעמ' 458 - 460).

הסכום שנקבע בפס"ד אקסלרד לפיצוי בראש הנזק של עזרת הזולת, לאדם הסובל מקואדרופלגיה או נכות קשה אחרת הדורשת עזרה בכל פעילות היומיום במהלך היממה, מתוכן כארבע שעות טיפול פעיל, ע"י עובד זר, הוא 12,000 ₪, שעומד כיום על 15,521₪.
הערכת שכרו של מטפל זר עם החלפה של מטפל ישראלי בסופי שבוע נעשתה גם בחוות דעתם של עו"ס גב' גינה גולדשטיין מטעם התובע ושל עו"ס מר גדעון האס מטעם הנתבעת. הסכומים שנקבו בהם נמוכים בהרבה מאלו שנקבעו בפס"ד אקסלרד (בין 7,300 ₪ הערכת הנתבעת לבין 8,478 ₪ הערכת התובע). בהעדר חקירה מפורשת לענין זה, אני סבורה כי אמת המידה הרלוונטית לחישוב היא זו שהוצבה בפס"ד אקסלרד, אשר הביא בחשבון גם אפשרות של ייקור השירותים בעתיד, או אפשרות שלא ניתן יהיה להעסיק עובד זר בסיעוד (עמ' 458 – 459).
למרבה המזל אין מדובר כאן במי שאינו מסוגל לבצע את פעולות היומיום. התובע מסוגל לבצע פעולות רגילות בעצמו, אך לא יבצע אותן ללא הכוונה צמודה, והוא זקוק להשגחה צמודה. כלומר, הגם שאין צורך בביצוע הפעולות עבורו, או בהרמה והזזה והושבה וכן הלאה- נזקק התובע לנוכחות תמידית לצורך השגחה ודרבון לביצוע פעולות היומיום, שבלעדיה לא יפעל.
הגם שלא הובהר אם עלות העסקת מטפל שאינו נדרש לטפול פיסי מלא בצרכיו של המטופל נמוכה מזו של מטפל שנדרש לכך, נדמה שהסיכון בהפסקת עבודתו של מי שעבודתו קלה יותר פוחת, וגם האפשרות להעסיק מטפל מחליף קלה יותר.
משום כך החלטתי להעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת לצרכי סיעוד על 12,000 ₪.
חונך ישראלי


הוריו של התובע העידו כי האב מלמד את התובע תורה והלכה, לוקח אותו לבית הכנסת, ובנוסף מעסיק אברך ללמוד אתו. לא ברור כמה מצליח התובע להפנים ולספוג, אך מקובלת עלי טענת התובע, שנתמכה בעדותה של ד"ר פרבר, כי ראוי לאפשר לתובע עזרה נוספת אשר תשמור ותשמר את יתרת התקשורת שנותרה לו עם הסביבה, ברוח המקובלת על משפחתו ובחברה שבה גדל והתחנך.

עלות העסקת האברך היא 500 ₪ לטענת ההורים. האב הוסיף וטען, שאלמלא חסרון הכיס שהמשפחה סובלת ממנו, ניתן היה להעסיק בן תורה באיכות גבוהה יותר בעלות חודשית של 1,000 ₪ (עדות האב בעמ' 61 -62 לפרוטוקול). אך ההורים לא העידו ממתי הם מעסיקים את האברך, האברך לא הובא לעדות, ולא הובאה ראיה נוספת לתשלום הנטען. הואיל ומקובל עלי כי הועסק אברך כאמור מדי פעם, אעריך את התשלום לעבר באופן גלובאלי.
אשר לעתיד: יש חשיבות בתרומה הרוחנית שמעניק הלימוד, ולצער הכל ברי כי אביו של התובע לא יצליח להעניק לתובע תמיכה זו למשך כל חייו של התובע, ויש לאפשר לתובע ליהנות מכך גם בעתיד, גם אם לא במסירות שבה ניתנת אותה תמיכה על ידי האב.

אם כן, ניתן לספק את צרכיו הסיעודיים והחברתיים של התובע בעתיד על ידי שילוב של מטפלים: העסקת מטפל זר שיוכל לסעוד את התובע, ללוות אותו לטיפולים, להפעיל אותו ולדרבן אותו. וכן העסקת חונך לשעות אחדות ביום כמענה לצרכיו החברתיים של התובע ובהם לימוד תורה, תפילה וליווי לבית הכנסת. עזרה זו מחושבת למשך 5 ימים בשבוע בלבד, הן משום הקושי האובייקטיבי בליווי בימי שבת וחג הן משום שהפיצוי לצורך סיעוד מחושב ממילא לפי עובד ישראלי מחליף בסופי שבוע. התובע שוהה במהלך היום במסגרות טיפוליות וחברתיות, 3 פעמים בשבוע בבית אקשטיין למשך שעות אחדות, ו- 3 פעמים בשבוע לאימון גופני במכון וינגייט (ס' 22 לתצהיר האב), למשך שעה וחצי; ובחברת מטפלים ישראליים אשר יש בהם כדי לענות על חלק מצרכיו החברתיים. אכן, כדברי מנהלת בית אקשטיין יידרש לתובע ליווי שם, אך אין סיבה שהוא לא ינתן על ידי המטפל הזר. אני מעריכה את העלות הנוספת בסכום חודשי של 1,000 ₪.

ניכוי השתתפות קופת החולים


בהתאם לעדויותיהם של מר שלמה שטיינריך מגזברות שרותי בריאות כללית ("שב"כ"), הגב' ציפי רז אחראית סל השירותים בשב"כ, וד"ר מחמוד אבו ראס, רופא משפחה בשב"כ האמון על קביעת שעות סיעוד למטופלים ובהם לתובע, התובע מקבל מקופת החולים עזרה בת שעתיים ביום (גם מוצגים נ/10 עד נ/14). בהתאם לעדויות, העזרה המקסימלית שקופת החולים נושאת בה היא בת 8 שעות (עדות שטיינריך עמ' 136 בפרוטוקול שורות 18-20). העזרה הממומנת על ידי קופת החולים היא לצורך מתן טיפולים בעלי אופי רפואי בלבד ולא בעבור עזרה סיעודית או השגחה (עדות שטיינריך עמ' 138 שורה 31 עד עמ' 139 שורה 4, עדות ציפי רז עמ' 146 שורות 16-18, עדות ד"ר אבו ראס עמ' 168 שורות 8-13). הנפגע יכול להמיר את העזרה שאושרה בכסף (עדות שטיינריך עמ' 137 שורה 20 עד עמ' 138 שורה 2).

רופא קופ"ח הוא שקובע את שעות העזרה שלה נזקק המטופל. ניתן לערער על החלטה זו בפני ההנהלה הרפואית, אולם העדים לא ידעו לספר אודות ההליך וסיכוייו (עדות מר שטיינריך עמ' 140 שורות 1-2, עמ' 137 שורות 15 – 19, ועדות גב' רז בעמ' 143 שורות 1-7).



ד"ר אבו ראס בדק את התובע פעמיים (ביום 29.12.2009 וביום 6.10.2011) וקבע כי היקף העזרה שיקבל הוא שעתיים שבועיות (מוצגים נ/13-נ/14). ד"ר ראס הסכים כי ייתכן שבעתיד תאושרנה שלוש שעות ביום, אם התובע יעבור לגור לבד וצרכיו יגדלו (עמ' 167 שורות 10-11 ו- 23-24). אך לא תאושר שעה נוספת אם יהיה מטופל ע"י עובד זר באופן קבוע (עמ' 169 שורות 14-16).




התובע מקבל עזרה מקופ"ח לכל המוקדם מחודש ינואר 2010. אביו של התובע העיד כי הוא לא ידע שניתן להמיר עזרה זו בכסף (עמ' 63 שורה 30 עד עמ' 64 שורה 3). עפ"י עדות האב העובדת שנשלחה, למשך שעתיים ביום, מסייעת בשיחה עם התובע ובניקיון חדרו (ס' 33 לתצהיר התובע). האם העידה כי העוזרת יושבת עם התובע לשחק במחשב, מאכילה אותו, ויוצאת איתו לטיולים מחוץ לבית (עמ' 51 שורות 19-32).

הואיל והעזרה בעבר ניתנה בעין, ולא הומרה בכסף, לא אנכה מן הפיצוי לעבר את העלות הנ"ל.



אם כן, יש לנכות מעזרת צד ג', שהועמדה לעיל על 12,000 ₪ 2/24 שעות, קרי: 1,000 ₪, ולהעמיד את הפיצוי בגין העסקת עובד זר ע"ס של 11,000 ₪ לחודש.


תביעת המיטיבים


אבי התובע עבד לפני התאונה בליטוש יהלומים במשרה חלקית והשתכר בשבעת החודשים שלפני התאונה 3,722 ₪ ברוטו בממוצע (תלושי שכר צורפו כנספח א' לתצהיר האב). במקביל עבד האב בהסעות במשך יום-יומיים בשבוע, והשתכר 1,295 ₪ בחודש (נספח ב' לתצהיר האב ועדותו בעמ' 59-60). סה"כ השתכר האב לפני התאונה 5,017 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה מאמצע התקופה (25/2/10) - 5,375 ₪. האב הצהיר כי פוטר מעבודתו כמלטש יהלומים בתחילת חודש ינואר 2007, ללא קשר לתאונה, משום מחסור בחומרי גלם. כשהתחדש הצורך בעבודתו, לאחר התאונה, שוב לא חזר. בעדותו אישר כי קיבל דמי אבטלה מלאים במשך חצי שנה (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 7-13), אך לא צירף אישור לכך. משום כך אקבע כי במשך חצי השנה הראשונה, שבה קיבל האב דמי אבטלה, לא נגרמו לו הפסדי השתכרות.




גם לאחר שתמה תקופת הזכאות לדמי אבטלה לא שב האב לעבודה, והתמסר כל כולו לטיפול בתובע. אף שהעיד על רצונו לשוב למעגל העבודה, הוסיף והעיד כי לא ניסה לחפש עבודה (עדותו בעמ' 63).

העזרה שהעניק האב לתובע ועודנו מעניק לו, חורגת מטיפול רגיל בבן משפחה, וכוללת ליווי לאורך כל שעות היממה, למעט השעות שבהן נמצא התובע בבית אקשטיין, שעות אחדות ביום 3 ימים בשבוע. האם והאח משתתפים במטלות הרבות, אך האב הוא המטפל העיקרי בתובע.
האב זכאי לא רק לפיצוי בגין אובדן ההכנסה, אלא גם בגין הסיעוד והטיפול הממושכים על פני היממה כולה.
אני סבורה שיש להעמיד את שווי הפיצוי לאב, הן עבור הסיעוד והלווי הן עבור הפסד ההכנסה, על שווי העסקת עובד סיעודי, כלומר 12,000 ₪, ללא הפחתת שווי העזרה מקופ"ח (מאחר ולא ניתן להמיר את העזרה שניתנת ע"י קופ"ח לכסף, אלא כנגד חשבונית שמוכיחה העסקת מטפל, ועלות העסקתו). שווי עזרתו של האב יכלול גם את העזרה והסיעוד שמעניקים לתובע שאר בני המשפחה.
אך ראוי לדייק: בתקופה הראשונה, תקופת האשפוז בבי"ח רמב"ם לא נדרשה עזרה סיעודית של בני המשפחה ואולם, בשים לב למצבו החמור של התובע – קשה לחשוב שבני המשפחה היו נעדרים ממיטת חוליו. בתקופה זו לא נדרשו ההורים לטיפול נוסף, אך הפסיקו לעבוד והוצאותיהם גדלו בודאי בשל הצורך לנסוע לבית החולים ולשהות בו, לצד ההוצאות הקבועות בתחזוקת הבית. בהתחשב בהפסד ההשתכרות של האב לאחר תום תקופת דמי האבטלה (5,375 ₪ לחודש), אני שמה את ההפסד החדשי של האב, כולל ההוצאות העודפות ב-8,500 ₪.



אמו של התובע עבדה לפני התאונה כבלנית במקווה של המועצה הדתית נתניה, והשתכרה 4,173 ₪ (סעיף 23 ונספח יד' לתצהיר האם). בעקבות התאונה נעדרה האם מעבודתה תקופה ארוכה.

במכתב מנהלת החשבונות ומנגנון של הרבנות הראשית המועצה הדתית נתניה, הגב' לאה מילגרום, מיום 25/11/10 (נספח טז' לתצהיר האם), פורטו היעדרויות האם כדלקמן:
"לגב' אביבה ברכה במהלך חודשי ינואר 2007 עד אוקטובר 2007 ניצלה 191 יום.
בחודש אפריל 2007 זוכתה ב-87 ימי חופשה שהועברו לה מעובדות אחרות.
שווי יום חופשה הוא 161.20 ₪ ברוטו".

האם הצהירה בעדותה הראשית כי מתוך הפיצוי שתקבל תידרש להחזיר לחברותיה את הכספים בגין ימי החופשה שהעבירו לה (ס' 23 ד לתצהיר האם). שתיהן, הגב' מילגרום והאם, לא נחקרו נגדית בענין זה, ועל כן יש לקבל את העדות כפשוטה.

הגב' מילגרום נשאלה האם יכולה היתה האם לנצל ימי מחלת ילד (8 ימים בשנה) לצורך הטיפול בתובע חלף ניצול ימי חופשה. הגב' מילגרום העידה כי להערכתה ילד בגיר אינו נחשב לצורך זה, וכי לא בדקה ולא התעמקה בשאלה האם אפשר לכלול את התובע, חוסה שאינו מסוגל לטפל בעצמו, במסגרת ימי המחלה שניתן לנצל בגין ילד קטן (עמ' 21 לפרוטוקול).
על כן יש לפצות את התובעת פיצוי מלא בגין הפסדי השכר, לרבות ימי החופשה שנתרמו לה.
בהתאם לנתונים שנפרשו ע"י הגב' מילגרום, הפסדי האם, הכוללים גם את ימי החופשה שהועברו לה מחברותיה לעבודה, מסתכמים ב- 30,789 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1/6/07) מגיעים ל- 41,142 ₪.

בחודש אוקטובר 2007 שבה האם לעבודתה כפי שעבדה עובר לתאונה, ולא נגרמו לה הפסדי שכר בשל מצבו של התובע. בחיי היומיום שמעבר לשעות העבודה, מטפלת האם בתובע, ביחד עם אישהּ. אין ספק כי נטל כבד מוטל על המשפחה, שעומדת בו בכבוד ובמסירות. הפיצוי לכך יחול במסגרת פיצוי הסיעוד לעבר אצל האב.

שכר אפוטרופסות


אימו של התובע מונתה אפוטרופא קבועה לתובע על פי צו בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא מיום 17.12.07 (נספח י' לתצהיר האם – ת/8).

התובע טוען לפיצוי בסכום חודשי של 1,100 ₪ (במעוגל) על פי תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט-1998 ("תקנות כללי שכר"), הגם שהוא מלין על הסכום הנמוך שקבע המחוקק.
הנתבעת סבורה כי שכר האפוטרופסות נכלל בתוך הסכום הנקוב לעזרה, וכי מי שעוזר לתובע, ובכלל זה אביו ואימו, יכול לנהל גם את ענייניו של התובע. עוד טענה הנתבעת כי האם לא נדרשה לפעילות מיוחדת במסגרת האפוטרופסות, ולכן אין הצדקה לשכר הנטען. הנתבעת הוסיפה כי התובע יכול למצות את זכויותיו במחלקת השיקום של המל"ל, באמצעות עובדת שיקום.
דעתי שונה: תפקיד האפוטרופוס שונה מן העזרה הניתנת בטיפול הסיעודי והשיקומי לנפגע, והמחוקק קבע כללים מפורשים הנוגעים לשכרו. אלו משמשים אבן דרך לקביעת הפיצוי בתביעת הנזיקין (ע"א 1134/98 מוגרבי נ' מימון, פ"ד נה(1) 729, 738 (1999); ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5) 581, 592 (1999)). בהתאם לתקנה 5 לתקנות כללי שכר, השכר החודשי המקסימלי לאפוטרופוס עומד על 1,023 ₪ לחודש. בהתחשב בנסיבות, בהן השכר הראוי הנ"ל והתקופה הרלוונטית החלטתי לפסוק על דרך האומדן סכום של 180,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד.






סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד ג':

תקופת האשפוז המלא – מיום התאונה ועד 4.6.2008 (17 חודשים)
הפסדי האם - 41,142 ₪.
הפסדי האב, כולל פיצוי בגין הוצאות מחיה עודפות של בני המשפחה –
בעבור 11 חודשים – 93,500 ₪.
סה"כ 134,642 ₪

תקופת העבר השנייה – מיום 5.6.2008 ועד היום (58 חודשים)
הפסדי האב ופיצוי בגין הטפול 12,000 X 58 = 696,000 ₪
פיצוי גלובאלי בגין העסקת האברך 18,000 ₪

סה"כ עזרת צד ג' לעבר 848,642 ₪

לעתיד – מהיום ולתוחלת חייו של התובע (44 שנים)
12,000 ₪ (עלות מטפל בניכוי עזרת קופ"ח ובתוספת העסקת חונך) X מקדם היוון 292.1650 =
3,505,980 ₪

בעבור שכר אפוטרופוס (גלובאלי, כמפורט לעיל) – 180,000 ₪

דיור


בזמן התאונה התגורר התובע בבית הוריו, דירת 3 חדרים, שבה חלק חדר עם אחיו (סעיף 24 לתצהיר האם, ועמ' 52 בפרוטוקול). לקראת תום אשפוזו של התובע ערכו ההורים שיפוץ בדירה, להתאימה לצרכי התובע. ההורים טענו כי עקב חסרון כיס לא ערכו את כל השינויים שנציגת היחידה להמשך טיפול בקופת החולים המליצה עליהם (נספח יח' לתצהיר האם), אלא רק העבודות ההכרחיות ביותר, שהסתכמו לפי הקבלות (נספח יט' לתצהיר האם) ב- 29,858 ₪.




בחקירה הנגדית אישרה האם כי השיפוץ לא בוצע בהכרח לצורך התאמת הדירה לצרכיו של התובע:

"ש. אבל ראיתי שעשיתם שיפוצים שלא קשורים בפציעה של אריאל.
ת. אלא דברים שהיינו חייבים ולא היה ברירה. היה פיצוץ בצנרת, החלפנו ריצוף, נהרסו לנו דברים והיו דברים שהיינו חייבים." (עמ' 55 שורות 3-5).
אמנם התובעים לא השכילו לבצע הפרדה בין הסכומים ששילמו לטובת ההתאמות לבין השיפוצים שנדרשו לבצע בדירה ללא קשר לתובע, ואולם סבורני כי יש מקום לפצותם בעד נזקם זה על דרך האומדנה בסכום כולל של 20,000 ₪.


מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בדירה חדשה בת 5 חדרים. לטענת ההורים, לצורך ייחוד אחד החדרים לתובע לבדו. בהתאם להנחיית הפסיקה אין התובעים דורשים מן הנתבעת את הפרש העלות, כ- 250,000 ₪. אלא את הוצאות נטילת המשכנתא, שהיתה הכרחית ומנגד לא היו נושאים בה אלמלא התאונה. התובעים עותרים לפיצוי בעד נזקם זה בסכום של 20,000 ₪.

הנתבעת מתנגדת לפיצוי בגין ראש נזק זה, וטוענת כי אין קשר בין החלפת הדירה ונטילת המשכנתא לבין צרכי התובע. בהקשר זה מפנה הנתבעת לעדות האם:
"ש. אם אתם צריכים חדר שינה אחד, אריאל חדר שינה שני וצריך אולי חדר שלישי אז מדוע צריך חדר שלישי מלבד הסלון?
ת. יש בו את כל האביזרים בשביל אריאל, הליכון ומזרון.
ש. למה הכוונה מזרון.
ת. שמים אותו על הרצפה.
ש. אז משלמים בשביל חדר נוסף לשים אביזרים.
ת. לא קנינו את הדירה בשביל אריאל יש לי 8 ילדים. אני רציתי שיהיה חדר לאריאל גם כאשר באים אורחים שיהיה לו חדר שלא יפריעו לו." (עמ' 52 שורה 30 עד עמ' 53 שורה 5)
בהמשך עדותה אישרה האם כי הדירה החדשה נמצאת בסביבה טובה יותר ובמקום שקט יותר (עמ' 57 שורות 5-10). וכי הבן הצעיר ומשפחתו מתגוררים עמם (עדות האב בעמ' 63 שורות 9-11).



המעבר לדירה החדשה לא נבע במלואו מצרכי התובע. אולם בדירה החדשה קיבל התובע, שהוא בן 30 כיום, חדר נפרד בבית ההורים לכן יש ממש בטענת התובעים כי "המשפחה נאלצה לרכוש דירה מרווחת כדי לאפשר לאריאל חדר משלו" (סעיף 90 ו' בסיכומיהם), וזאת ללא קשר ליתר צרכיהם הנוגעים לאירוח ולמגורי יתר הילדים. הנתבעת אמנם אינה צריכה לממן את ההפרש בין הדירות, אולם דרישת התובעים בעניין זה להוסיף להוצאות הדיור לעבר סכום של 20,000 ₪ סבירה.




התובע טוען כי בעתיד יזדקק לדירה בת חדר נוסף (סעיף 86 א' לסיכומי התובע), ולהתאמתה למגורי נכה. השמאי והמהנדס רן ברקובסקי הגיש חוו"ד מטעמו (ת/3), שבה העריך כי התובע יזדקק לדירה בשטח של כ- 100 מ"ר (התואמת דירת 4 חדרים), וחישב את הפער בין מחיר דירה כזו לבין מחירה של דירת 3 חדרים (בשטח 75 מ"ר) בסכום של 300,000 ₪ בצירוף תוספת הוצאות נלוות (דמי תיווך ושכ"ט עו"ד) בשיעור 3.5%. עלויות התאמת הדירה לניוד בכיסא גלגלים (שינויים פנימיים בדירה סטנדרטית בבית משותף) בעלות כוללת של 64,000 ₪.

התובע ביקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל של 350,000 ₪.


הנתבעת דוחה טיעון זה וטוענת כי דירה בת 3 חדרים שהתובע היה רוכש או שוכר ממילא מספקת את כל צרכיו, גם לאחר התאונה, כולל חדר למטפל, כך שאין לו ולא תהיה לו הוצאה עודפת (סעיף 73 לסיכומי הנתבעים). הנתבעת ביקשה להסתמך על חוות דעתו של יואל ברגמן מחברת מיל"ב מכון ישראלי לביקורת בניה. מר ברגמן התייחס בחוות דעתו לדירת 3 חדרים סטנדרטית בשטח של 75 מ"ר. אם התובע לא יזדקק לכסא גלגלים לא יהיה צורך בהתאמות כלשהן.

היה ויזדקק, שינוי הבניה כהרחבת הפתחים והפרוזדור יעלו כ- 32,800 ₪ בתוספת מע"מ.



כיום התובע "מסוגל ללכת ללא אביזרים" (פרק סכום בעמ' 4 לחוו"ד ד"ר פרבר). צרכיו של התובע מבחינת דיור "רצוי דירה בקומת קרקע, ללא מדרגות כדי להקטין סכנת נפילה במדרגות. ייתכן, שעם התקדמות בגיל יהיה גם צורך להשתמש בכסא גלגלים, לכן רצוי שהדירה תהיה מותאמת לכניסה עם כסא גלגלים" (פרק דיור בעמ' 5 לחוו"ד ד"ר פרבר).

ד"ר פרבר נשאלה האם בשל העובדה שהתובע עיוור נדרשת דירה מרווחת יותר, והשיבה כי לעיוור נוח יותר אם יש רהיטים שאפשר להישען עליהם ודווקא מרחב גדול שצריך למשש את הקירות אינו לטובתו (עמ' 81 שורות 23-28). ד"ר פרבר סבורה כי חדר הרחצה צריך להתאים לנוכחות אדם נוסף שמשגיח על התובע (עמ' 81 שורות 29-30).



הגב' גינה גולדשטיין, עו"ס, שנתנה חוו"ד מטעם התובע בתחום צרכי השיקום, התייחסה לצרכי הדיור של התובע כדלקמן: "דירה מותאמת לאריאל, כלומר ללא מדרגות צריכה לכלול חדר שינה לאריאל וחדר שינה נוסף למטפל, דבר שאין לו מקום כיום בדירת ההורים. וכן התאמות לכסא גלגלים בעתיד לפי המלצת ד"ר פרבר" (עמ' 3 לחווה"ד).




לאור מצבו של התובע ובהתחשב בחוות דעתה ובעדותה של ד"ר פרבר ובחוות דעתה של הגב' גינה גולדשטיין מטעם התובע, אני קובעת כי התובע אינו זקוק בשל מגבלותיו לדירה מרווחת יותר מדירת 3 חדרים סטנדרטית, שתאפשר חדר לתובע, חדר למטפל וחדר מגורים משותף. במצבו הנוכחי של התובע, אין גם צורך בחדר אמבטיה מרווח באופן מיוחד. חדר אמבטיה סטנדרטי המשמש דרך קבע לנוכחות הורים בעת רחצת ילדיהם בשטח מספיק למילוי צרכים אלו.


בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי "אין להפוך אב נזק זה למנוף לשינוי בתנאי הדיור של הניזוק, שאינם נובעים ממעשה הנזק" וכי "הצורך בהחלפה או תוספת דיור צריך לנבוע מצורך פיזי של התובע והוא צריך לספק את הדרוש ולא להיטיב תנאי מגורים" (ראה: עא 357/80, יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762- 1982).
משטען התובע כי אלמלא התאונה היה רוכש דירה בת 3 חדרים, המסקנה היא שלא ייגרמו לתובע הוצאות נוספות כתוצאה מהתאונה הכרוכות בהגדלת שטח הדירה.
המומחים לא התייחסו לשאלת הפער בין דירת 3 חדרים הממוקמת בקומת קרקע וללא מדרגות לבין דירת 3 חדרים בכל קומה אחרת, ומשכך אין אלא להסיק כי אין פער משמעותי בין המחירים.



בתשובותיה לשאלות ההבהרה ששלחה הנתבעת, הסבירה ד"ר פרבר כי "קיימת סבירות מסוימת שבגיל מתקדם (55-65) יזדקק לכסא גלגלים לניידות. נכון שהסבירות אינה גבוהה, אך יש לקחת אותה בחשבון" (מוצג בימ"ש/2). ד"ר פרבר שבה וחזרה על כך שיש לקחת בחשבון את הצורך בהתאמת הדירה לכיסא גלגלים גם במהלך עדותה (עמ' 81 שורות 17-22), ואני מאמצת את קביעתה.


התובע טוען כי הפער בין חוות דעתו של מר ברקובסקי מטעמו, לחוות דעתו של מר ברגמן מטעם הנתבעת, הוסבר על ידי מר ברקובסקי בחקירתו הראשית, כנובע משיטת השיפוץ שמר ברגמן בחר בה, שלא לקחה בחשבון עלויות צביעה לאחר שיפוץ, עלויות תכנון ופיקוח וכן הציעה שימוש חוזר באביזרים שפורקו לצורך התאמת הדירה (עמ' 17 שורות 14-23; סעיף 87 ב' לסיכומי התובע). אך מר ברגמן לא נחקר בעניין זה, ואין ללמוד את המסקנה שבסיכומי התובע. בסיכומים שוב לא עמד ב"כ התובע על קבלת מלוא הסכומים בהם נקב המומחה מטעמו והציע להעמיד את הפיצוי בעד עלויות ההתאמה על סכום של 50,000 ₪.



התובע יוכל לקבל "מענק דיור" מהמל"ל, לשם מימון עבודות התאמה של הדירה שירכוש למגורי נכה. לפי חוות הדעת המעודכנת (מיום 13.2.2013) של האקטוארית ענת ספיר מטעם הנתבעת, עמד סכום המענק הרגיל המקסימלי להתאמת תנאי מגורים בחודש ינואר 2013 על סכום של 52,803 ₪ וסכום המענק המיוחד המקסימלי (הניתן לנכה המשותק בכל גפיו או המרותק לכיסא גלגלים) עמד על סכום של 88,011 ₪.

כזכור, ד"ר פרבר עמדה על כך שהתובע יזדקק לכיסא גלגלים (ובהתאם להתאמות בדיור) רק בגיל 55-65 אם בכלל. על כן אין לצפות התאמת דיור מעבר לפעם אחת. משההתאמות בדירה הוערכו על ידי התובע עצמו בסכום השקול למענק הדיור מהמל"ל, אין מקום לפצות בעד נזק זה.



על כן, התובע יפוצה בהוצאות דיור עודפות לעבר בלבד, בסכום של 40,000 ₪.




ניידות


התובע לא נפגע באופן ישיר ברגליו וכבר לאחר שחרורו מאשפוז היה מסוגל ללכת. ואולם, בשל מצבו הקוגניטיבי והעיוורון התקשה ללכת בכוחות עצמו, סבל מחולשה בגפיים תחתונות עם אלמנט ספסטי, ונאלץ להשתמש במשך תקופה ארוכה בכיסא גלגלים.




עפ"י החלטת הועדה הרפואית לעניין ניידות מיום 23.7.2008 (ת/19), נקבעו לתובע 60% ליקוי וכן צויין כי "בשלב זה של הליך שיקומו זקוק ומשתמש בכיסא גלגלים". משכך אישרה הועדה כי התובע "הנו מוגבל בניידות, הזקוק לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות".

החל מאפריל 2008 מקבל התובע קצבת ניידות מהמל"ל. ועדת המל"ל צפויה היתה להתכנס שוב אם וכאשר יבקש התובע להחליף את רכבו, ולכל המוקדם בחודש פברואר 2013 (ראה עדותה של הגב' מגנזי בעמ' 125 שורות 18-21). עד מועד מתן פסק הדין לא הגישו הצדדים עדכון כלשהו בעניין זה.



ביום 7.12.2008 נבדק התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ע"י וועדה לקביעת רכב מיוחד, שקבעה: "זקוק לרכב עם פתיחת דלת רחבה מושב ומשקוף כניסה גבוהים שיקלו על כניסה ויציאה עם תא מטען לאחסון כס"ג. הוועדה ממליצה על רכב מסוג מזדה 5 1999 סמ"ק" (ת/20).

עפ"י תעודת עובד ציבור (נ/7), ביום 18.2.2009 רכש התובע רכב מסוג פולקסווגן TDI VAN, באמצעות הלוואה עומדת מהמל"ל בסכום 32,491 ₪, הקצבה החדשית לניידות עמדה על 1,276 ₪ לשנת 2010 (נ/7), וכיום עומדת על 1,478 ₪ (חוו"ד האקטוארית המעודכנת).
במהלך שמיעת הראיות בתיק, והחל משנת 2011 השתפר מצבו של התובע וכיום שוב אינו זקוק לכיסא גלגלים. אך יתכן שיזקק לכיסא גלגלים בעתיד (כאמור לעיל, בגיל 55-65).



ב"כ התובע מבקש לקשור בין הפיצוי בראש נזק זה לניכויי קצבת המל"ל בגין ניידות:

כיוון שקביעת המל"ל לא הייתה לצמיתות, ומאחר והתובע אינו סובל מנכות בגפיים התחתונות, סבור התובע כי החל מפברואר 2013 לא יוכל עוד לקבל הטבות מכח הסכם הניידות. על כן מציע ב"כ התובע לקזז את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה אל מול ההטבות שלהן הוא זכאי מכח הסכם הניידות. ב"כ התובע הבהיר כי הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיבוב מהמל"ל, משום שהרכב שבו נהג התובע בעת התאונה הוא "רכב מעביד".
לחילופין מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין ניידות בסכום כולל של 892,000 ₪ לעבר ולעתיד כדלקמן:
במשך תקופת האשפוז מבוקש להשיב להורים את עלויות הנסיעה שלהם אל התובע בסכום חודשי של 2,000 ₪ (למשך 17 חודשים).
במהלך התקופה שבה שוחרר התובע מבית החולים לוינשטיין לסופי שבוע, הוסע התובע במונית לנכים להתארח בבית אחותו באורנית (שיכול היה להכיל את בני המשפחה ואת התובע במצבו) – והוא מבקש פיצוי עפ"י הקבלות שצורפו כנספח כד לתצהיר האם.
לאחר רכישת רכב הנכים, מבקש התובע פיצוי בעבור אחזקת רכב בהתאם לחוות דעתו ועדותו של מר משה קצין מטעמו (למשך 46 חודשים) בסכום חודשי של 2,400 ₪.
לעתיד, פיצוי בסכום חודשי של 2,500 ₪, שחושב לפי נסיעה של 500 ק"מ בחודש, מרחק שאינו כולל את היקף הנסיעות של התובע למסגרות השיקומיות ואת הוצאות הניידות הטבעיות (ת/1).



הנתבעת טוענת, בהסתמך על עדותה של ד"ר פרבר, כי התובע אינו נזקק לרכב נכים, ואינו מוגבל בהליכה. המל"ל אישר את קצבת הניידות משום שהופיע לועדה כשהוא יושב בכסא גלגלים, ומבלי שנבדק.

הנתבעת אינה מסכימה להצעת התובע "לא לפצות ולא לנכות". לטענתה, יש לחשב את ההוצאה העודפת של התובע בגין ניידות ולנכות את תגמולי המל"ל שקיבל ויקבל עד פברואר 2013. מאותו מועד יש להקפיא תשלומים לפי חשבון הנשען על תשלום חודשי שהתובע מקבל היום, ולראות אם יופסקו תשלומי המל"ל, כטענתו.
הנתבעת הוסיפה והדגישה כי עיקר נסיעותיו של התובע הן למטרות רפואיות כאשר כל הוצאות אלו מכוסות ע"י המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה.



בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת, פסקה 12 (13.5.2010) נקבע כי הפיצוי לתובע יחושב לפי שיעור ההוצאות העודפות תוך הפחתת החיסכון בהוצאות שהיו לתובע אלמלא התאונה, ולאחר מכן יש לנכות את תגמולי המל"ל, בין שהם עולים על שיעור הפיצוי שנקבע ובין שהם נמוכים ממנו. קיזוז גמלת הניידות מול הפיצויים בראש נזק של ניידות יעשה כאשר הסכומים דומים מאוד.




ד"ר פרבר העידה כי התובע אינו מוגבל כלל בהליכה, ומסוגל ללכת אפילו 1.5 ק"מ, אף אם הליכתו איטית יותר משל אדם בריא והוא זקוק לתמיכה בהליכה בשל עוורונו (עמ' 81 שורות 4-10). כן העידה ד"ר פרבר "אני לא המלצתי על רכב. הוא יכול להיכנס לכל מונית. הוא זקוק להסעה" (עמ' 79 שורה 25). בגיל מבוגר יותר, שבו צפוי התובע להיעזר בכיסא גלגלים, ממילא "בגילאים הללו היציאה מהבית פחותה. בוא לא נשכח את הפאסיביות והיכולת ליהנות מהפעילות בחוץ" (ד"ר פרבר בעמ' 80 שורות 3-6).







תקופת העבר (עד רכישת הרכב):

במהלך תקופת האשפוז (עד 4.6.2008), יש לפצות את הורי התובע בגין נסיעותיהם לבקר את בנם, נסיעות שאינן מכוסות ואינן מפוצות על ידי המל"ל (קבלות צורפו לתצהיר האם נ/8 – נספח כ').
לאחר השחרור לאשפוז יום בבית החולים לוינשטיין ועד לרכישת רכב ע"י התובע, עיקר נסיעות התובע והוריו היו למטרות רפואיות. התובעים הציגו קבלות בעד הוצאות נסיעה גם לתקופה זו, והאם העידה כי "כל הנסיעות היו לצרכים רפואיים: בית לוינשטיין, רמב"ם, בילינסון. לא נסענו לצרכים פרטיים" (עמ' 49 שורות 5-6).
על בסיס סכום ההוצאות המפורטות בקבלות בשערוך להיום, נקבע פיצוי בסכום של 40,000 ₪.



מרכישת הרכב ע"י התובע (2/09) ועד פברואר 2013:

במועד רכישת הרכב היה התובע מרותק לכיסא גלגלים, גם אם השימוש בכסא הגלגלים נבע מן הבעיה הקוגנטיבית שמנעה ממנו ללכת כדבעי, לא ניתן היה לצפות כי מצבו של התובע ישתפר עד כי לא יהיה מוגבל בהליכה.
התובע עותר לפיצוי בתקופה זו בעבור הוצאות אחזקת הרכב בלבד.
בהתאם לחוו"ד משה קצין מטעם התובע (ת/1), אחזקת רכב יציג לנכים (1,300 סמ"ק) עולה כדי 1,794 ₪ לחודש. בעדותו הבהיר מר קצין כי חוות דעתו ערוכה לפי הרכב הקטן ביותר המקובל לנכים, ואילו עלות רכב בנפח מנוע 2,000 סמ"ק כרוכה בתוספת בשיעור 30-35 אחוז (עמ' 14 שורות 24-27).
לפי חוות דעתו של מר בועז מוגילבקין מטעם הנתבעת (נ/5), עלות אחזקת רכב 1,300 סמ"ק היא 1,575 ₪ לחודש. מר מוגילבקין לא התייחס בחוות דעתו לעלות אחזקת רכב 2,000 סמ"ק ואף לא נשאל על כך בעדותו.

בקביעת הסכום לפיצוי התובע יש להתחשב גם בתועלת שצמחה מהרכב לבני משפחה אחרים שעושים בו שימוש, וכן להפחית את החיסכון בהוצאות רכב שהיו לתובע אלמלא התאונה (ע"א 3590/08 הנ"ל). האב אכן העיד כי הוא מסיע את אשתו לעבודה ובחזרה (עמ' 63 שורות 12-13). בהפחתות האמורות, אני סבורה שיש להעמיד את הוצאות הנסיעה על סכום דומה לזה ששלם המל"ל כקצבת ניידות, 1,478 ₪, ומשום כך לא לחייב את הנתבעת בראש נזק זה מרכישת הרכב ואילך, ואף לא לנכות את תגמולי המל"ל בגין קצבת הניידות.
מחודש מרץ 2013 – נראה שהתובע לא יהיה זכאי לקצבת ניידות:
הגב' ליסה מגנזי – וינוקור, פקידת ניידות במל"ל העידה, כי "על מנת לקבל ניידות צריכה להיות מגבלה בגפיים התחתונות" (עמ' 122 שורה 11), וכי "במקרה של אריאל, כאשר הוא יבוא ויבקש להחליף רכב, וזו זכותו הוא לא חייב לעשות כן, אנחנו נבקש ממנו להמציא מסמכים רפואיים לעניין הגפיים התחתונות ואז מעבירים לרופא של הביטוח הלאומי והוא בודק וקובע מחדש" (עמ' 122 שורות 28-29).
התובע אינו מוגבל בגפיו התחתונות, ועל אף הפגיעה הקוגניטיבית הוא מתהלך היום ללא כסא גלגלים, והלכה למעשה אינו נזקק לרכב נכים.

התובע נדרש לנסיעות מוגברות לצורך הטיפולים הרפואיים והשיקומיים שהוא מקבל, והוצאותיו מכוסות על ידי המל"ל. אך התובע אינו יכול להתנייד לבדו בתחבורה ציבורית, ונדרש לליווי למשך כל שעות היממה, ועל כן יש לפצות את התובע בעד הוצאות הנסיעה הדרושות למלווה, וכן בעד הוצאות נסיעה לצרכים חברתיים. אני מעריכה הוצאות אלו על דרך האומדנא בסכום של 150,000 ₪.
סכום זה יוקפא אצל הנתבעת, באופן שאם יפנה התובע ויקבל קצבת ניידות תוך שנתיים מהיום, יופחת כל סכום שיתקבל בגין קצבת ניידות מסכום של 150,000 ₪. ואם לא יזכה התובע בקצבת ניידות מן המל"ל עד תום שנתיים מיום מתן פסק הדין – תשלם לו הנתבעת את הסכום הנ"ל, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין.



לסיכום חישוב הניידות: בגין התקופה הראשונה – 40,000 ₪, ובגין העתיד – 150,000 ₪. בתקופת הביניים שבה היה התובע זכאי לקצבת ניידות – תקוזז הקצבה אל מול צרכי התובע.


הוצאות רפואיות


התובע סבור כי המל"ל אינו מכסה את כל ההוצאות הרפואיות והשיקומיות שלו. הוא מסתמך על עדות ד"ר פרבר, ומבקש להשלים את הפער באמצעות פסיקת פיצוי גלובאלי, בסכום של 150,000 ₪.

התובע טוען כי הוא חשוף למחלוקות בין קופת חולים והמל"ל עוד יותר משום שלא נקבעו לו נכויות ספציפיות בחלק מן התחומים שבהם נפגע כתוצאה מהתאונה (למשל בתחום הראיה) ולכן הוא חשוף לסיכון שתביעותיו בתחומים אלו לא תאושרנה.

הנתבעת טוענת כי כל צרכי הרפואה של נפגע בתאונת עבודה מכוסים על ידי המל"ל וקופת החולים, ולאחר חוק ההסדרים שנכנס לתוקף ביום 1.1.2010 הוא גם אינו נושא בעלות ההשתתפות העצמית.
התובע לא הוכיח כל הוצאה רפואית שאינה מכוסה בסל הבריאות לעבר או לעתיד.
התובעים לא דרשו החזר מקופת החולים או מהמל"ל בגין הוצאותיהם. משום כך אין לפסוק להם פיצוי בגינם.



התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל, ועל כן זכאי התובע לכיסוי מלוא הוצאותיו הרפואיות והשיקומיות בין באמצעות המל"ל, בין באמצעות קופת החולים בה הוא חבר (סעיפים 86-89 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995; והתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994).

כל הטיפולים הרפואיים המפורטים בחוו"ד מומחית השיקום מכוסים ע"י קופת החולים והמל"ל, וד"ר פרבר אף הוסיפה בעדותה, כי התובע לא נדרש לטיפולים אלטרנטיביים אשר ממילא לא תהא בהם תועלת להערכתה (עמ' 78 לפרוטוקול שורות 2-3). אמנם ד"ר פרבר העידה כי באופן עקרוני קיים פער בין מה שנכים מקבלים במסגרת קופת החולים לצרכים המומלצים על ידה, ואף הוסיפה כי לעיתים קיים פער גם בין המלצות רופאי השיקום והמטפלים לעומת מה שבפועל נותנת קופת החולים (עמ' 70 לפרוטוקול), אך זאת באופן רחב ועקרוני לכלל הנכים, ולא לתובע ולצרכיו, בעבר או בעתיד.
אכן, לא הובאו ראיות כי התובע פנה לקופת החולים או למל"ל לקבלת טיפול רפואי כלשהו, וסורב.
בהיעדר ראיה לצורך או אפשרות סבירה לקיומו - אין מקום לפסוק פיצוי בפרט זה.



גם טענת התובע כי הוא חשוף לסיכון שתביעותיו לא יאושרו על ידי המל"ל מאחר שהמל"ל לא קבע לו נכויות ספציפיות – דינה להידחות.

הגב' מזל יעקובי מטעם המל"ל מחלקת נפגעי עבודה העידה, כי ככל שהבעיה הרפואית של התובע עולה מהתיעוד הרפואי, המוסד לביטוח לאומי יכיר בבעיה הרפואית ככזו שנגרמה כתוצאה מהתאונה (חקירתה בעמ' 127 ו- 130-131 לפרוטוקול).
לבקשת התובע התייחסה הגב' יעקובי באופן מפורש לתחום העיניים וקבעה כי בעיית הראיה של התובע כמו גם הקשר הסיבתי לתאונה עולה מהמסמכים הרפואיים, אף על פי שלא דנו בה, ועל כן זכאי התובע לקבלת טיפולים רפואיים ועזרים בתחום זה ככל שיידרש (עמ' 130-131 בפרוטוקול).

ספורט נכים


התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בעבור ספורט נכים, לפי המלצת מומחית השיקום שהתובע ישתתף בפעילות גופנית. לטענתו, חשיבות יתרה להשתתפות בפעילות גופנית בשל היותו נכה פסיבי הממעט להפעיל ביוזמתו את שרירי גופו. בשנים האחרונות, התובע מקבל טיפולים אלו במכון וינגייט בעלות חודשית של 270 ₪ בהתאם לקבלות שצורפו למוצגיו. לתמיכה בהוצאות הנדרשות לטיפולים אלו הביא התובע את חוות דעתה של גב' גינה גולדשטיין המציגה עלויות דומות. בנוסף, עותר התובע להחזר הוצאות בעד מכשיר הליכה שנרכש לתובע ביום 3.9.2008 (בסמוך לשחרורו מבית החולים) בסכום של 3,190 ₪.

סה"כ עותר התובע לפיצוי כולל בסכום של 50,000 ₪ בראש נזק זה.



הנתבעת מתנגדת לקבלת טיפולים במכון וינגייט דווקא.

הנתבעת מפנה לעדותה של ד"ר פרבר לפיה התובע אינו זקוק למכון כושר דוקא, ולעדות האם שהסבירה כי אבי התובע מבצע עמו בבית את התרגילים שהוא לומד במכון הכושר. הנתבעת מציינת כי גם הוצאות אלו מכוסות על ידי קופת החולים ו/או המל"ל והתובע אף לא הוכיח כי פנה לקבלת החזרים בעד הוצאות נטענות אלו.



ד"ר פרבר הבהירה בעדותה:

"ש. למעשה מה שהוא עושה בוינגייט יכול לעשות במקומות אחרים.
ת. בהחלט יש גם מקומות אחרים. לא כל מקום מותאם להפעלה של נכה. אבל יש כמה מקומות ולא אמרתי שהוא צריך דווקא את וינגייט.
ש. יכול לעשות גם בבית אם ידריכו אותו.
ת. לא. אתה לא יכול לשחות בבית. במכון הכושר זה מותאם לו עם היכולת שלו. לא חושבת שהוא יכול לעבוד בבית.... בגלל בעיות שיווי משקל הוא לא יכול לעשות הרבה בבית מעבר להליכון ולא הייתי מעלה אותו על הליכון כזה. יש כאן מקצועיות של מכון שמטפל בנכים להתאמה של ההפעלה הנדרשת.
....
אני לא בקלות ממליצה על מכון כושר אבל במקרה הזה שיש לאריאל תנועה בגפיים אז חדר כושר מתאים לו. לטעמי שחייה טובה יותר למטרה הזו. לרוב האנשים פעילות שחייה טובה יותר ממכון כושר." (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 1-17).
די בדברים אלו לקבוע כי יש להוסיף לתובע פיצוי בפרט זה.
מסקנה זו מקבלת חיזוק בכך שהתובע מטופל הלכה למעשה עד היום במכון וינגייט ומתמיד בכך, תוך שהוריו נושאים בעלות הכספית.
גם בהתאם לחוות דעתו של מר האס מטעם הנתבעת, אין העלות בעד הפעילות הגופנית נופלת בהרבה מזו המשולמת על ידי התובע.
בשים לב לצרכיו של התובע ולגילו, הפיצוי שנדרש על ידי התובע בעד ראש נזק זה סביר, ועל כן נפסק סכום של 50,000 ₪ בעבור הוצאות ספורט נכים והחזר הוצאות בעד רכישת הליכון בסכום 3,827 ₪ (משוערך).

אביזרי עיוור


התובע בעל תעודת עיוור, אם כי אינו עיוור באופן מוחלט. עפ"י חוות דעתו של ד"ר יצחק גוטמן המומחה בתחום העיניים, ראייתו של התובע "גרועה ביותר, הנמדדת עתה כספירת אצבעות ממרחק קצר, מצב המגדיר אותו ככבד ראיה" ובנוסף קיים "חוסר ראיה מוחלט בשדה מצד ימין" (עמ' 4 לחווה"ד). עפ"י חוות דעתו של פרופ' מנחם שדה בתחום הנוירולוגיה "אינו רואה כלל מימין ומשמאל סופר אצבעות ממרחק 2 מטר" (פרק בדיקה בחווה"ד).

התובע עותר לקבלת פיצוי בסכום של 200,000 ₪ בגין אביזרים הדרושים לו כעיוור ובעד שעות הדרכה לעיוור. התובע מבקש פיצוי נוסף בסכום של 40,000 ₪ עבור מערכת מחשב. הוא מסתמך על מכתב והצעת מחיר של מר אפרים זלצר (ת/12) המתמחה בהתאמת טכנולוגיות לעיוורים, אשר בדק ומצא כי המערכת מתאימה לתובע. המל"ל הודיע כי אינו נושא בעלות מערכת זו אלא לשם שיקום מקצועי, שאינו רלבנטי במקרה זה.
עוד עותר התובע לפיצוי בגין שירותים שאמורים להינתן על ידי השירות לעיוור של משרד הרווחה, אך אינם ניתנים לתובע בשל מחסור בכח אדם ומשום שאינם ניתנים לנפגעי תאונות עבודה או תאונות דרכים.



הנתבעת סבורה כי התובע, שאינו עיוור לחלוטין, אינו זכאי לפיצוי כלשהו בראש נזק זה. לטענתה אין לתת משקל למכתבו של מר זלצר, שהצעותיו בלתי ניתנות ליישום אצל התובע, ולפי ד"ר פרבר אינן נחוצות ואינן יעילות. הדרכה ללימוד כתב ברייל, כפי שהמליצה ד"ר פרבר ניתנת ללא תמורה במסגרת השירות למען העיוור. וגם מר זלצר העיד שקיימים אביזרי קריאה זולים מאלו שהציע.




ד"ר פרבר אמנם קבעה כי התובע זקוק ל"לימוד כתב ברייל במסגרת שירות למען העיוור" (עמ' 5 בחוו"ד). היא הסבירה כי אינה מכירה את הטכנולוגיה לעוורים, ועל כן לא יכולה היתה לחוות דעתה בענין מערכת מחשב לעוור (עמ' 76 ו-88 לפרוטוקול), אך אמרה כי "בפגיעה קוגניטיבית קשה יתכן שיש לכך השלכה על הצורך בעזרי העיוורון. אך אינני יודעת" (עמ' 88 שורות 26-27).




מר זלצר ביקר בבית התובע, והציג לו את מערכת המחשב (מכתבו ת/12). לדבריו, התובע התנסה בהצלחה בקריאה במחשב נייד שהותקנה עליו תוכנת הגדלה והקראה, וכן במכשירי טלוויזיה במעגל סגור המאפשרים קריאה עצמית באמצעות תוכנת הגדלה והקראה. למכתבו של מר זלצר צורפה הצעת מחיר למערכת בסכום כולל של 38,943 ₪ וכן חשבונית עבור מפגש הנגשה והתאמה טכנולוגית בסכום של 680 ₪. מר זלצר אישר כי קיימים אמצעים זולים יותר לקריאת מסמך, וכן אמצעי טלוויזיה במעגל סגור במחיר זול יותר (עמ' 96 שורות 26-28 ועדותו בעמ' 97) אולם אלו לא הוצגו.

ייחודו של המכשיר שהציע מר זלצר בכך שהוא יכול להקריא מסמכים, מידותיו קטנות, הוא נייד ונוח לשימוש (עמ' 97 שורה 29 עד עמ' 98 שורה 1). הפעלת המכשיר פשוטה ואינטואיטיבית, והתובע הצליח להפעיל את התוכנה בעצמו (עמ' 96 שורות 9-11 ועמ' 98 שורות 4-10).
התובעים העידו כי המל"ל סירב לבקשתם למענק לרכישת המחשב (עדות האם בעמ' 42-43 לפרוטוקול). כאסמכתא הוצג מכתבה של גב' מרים בורשטיין ממחלקת שיקום במל"ל מיום 23/1/11 (ת/9), לפיו המל"ל מאשר מענק לצורך רכישת מחשב רק אם המחשב נדרש לצורך ביצוע תוכנית שיקום, ולגבי עיוורים מאושר המענק גם לצורך עבודה.
בעדותה בבית המשפט אישרה הגב' בורשטיין כי המל"ל "מאשרים מערכת מחשב לצורך שיקום שהיא לימודים. אריאל אינו עונה על הקריטריון הזה". (עמ' 117 שורות 30-32).
לאחר ששמעתי את עדותו של מר זלצר ומשהתוודעתי למצבו של התובע, אני סבורה כי יש לאפשר לתובע ליהנות מהתועלת שיכולה להעניק לו מערכת המחשוב.
הנתבעת ספקנית באשר ליכולתו של התובע לתפעל את המכשיר בשל הפגיעה הקוגניטיבית. אך מר זלצר העיד, כאמור, כי הפעלת המחשב פשוטה וכי התובע התנסה בה בהצלחה. יש לזכור כי התובע נדרש לליווי צמוד, כך שהמטפל יוכל להפעיל את המחשב. אם באמצעות מערכת מחשב זו יכול התובע לומר תפילה, לקרוא פסוקי תורה או לשמוע סיפור, המערכת תוכל לתרום לאיכות חייו של התובע. על כן אני נעתרת לבקשת התובע לפסיקת פיצוי בסכום של 40,000 ₪.



מר גדעון האס, עובד סוציאלי מטעם הנתבעת (נ/15) הבהיר כי התובע זכאי לקבל שרותים מן השירות לעיוור של משרד הרווחה, ללא תשלום. הגב' אפרת אודסר, עו"ס במשרד הרווחה הרפרנטית של התובע ומשפחתו במשרדי הרווחה ברשות המקומית, ומכירה את התובע אישית (עמ' 112 שורות 13-14), העידה כי זכויותיו של העיוור ממשרד הרווחה מוסדרות ע"י הוראות ביצוע (תע"ס) המפורסמות באתר משרד הרווחה. הפרק הרלבנטי לתובע בתע"ס הוא שירותי ההדרכה השיקומית, במסגרתו ניתנות, בין היתר, הדרכה להתמצאות במרחב והדרכה ללימוד כתב ברייל, כפי המלצתה של ד"ר פרבר. גב' אודסר העידה כי הפנתה את התובע לקבלת הדרכה, וכי במהלך חודש יוני קיבל התובע הדרכה בת שעה וחצי להתמצאות וניידות, אך המדריך לא המליץ על תוכנית המשך (נ/17). עם זאת אישרה הגב' אודסר כי קיימת בעיה תקציבית וכי כיום אין בנתניה מורים להדרכה שיקומית (עמ' 115 שורות 13-17).


בהתאם לחוות דעתה של הגב' גינה גולדשטיין, עובדת סוציאלית שיקומית ופסיכותרפיסטית, (ת/13), עלות מורה פרטי לכתב ברייל כ- 150 ₪ לשיעור, לא כולל נסיעות ומע"מ. הגב' גולדשטיין העידה כי איננה יודעת כמה זמן לוקח ללמוד כתב ברייל (עמ' 101 שורות 14-15), והתובע לא הביא ראיות אחרות לכך. הגב' גולדשטיין סבורה שיש לאפשר לתובע ליהנות מעצם לימוד כתב הברייל ומעצם ההנאה הרגעית שבקריאה, גם אם יסתבר שנוכח פגיעתו אין הוא מסוגל להפנים את שקרא (עמ' 100 שורות 16-23).

לאור המלצתה של ד"ר פרבר, אני סבורה שיש לאפשר לתובע להתנסות בלימוד כתב ברייל. משאינו מקבל הדרכה לכך בבית אקשטיין ומשעיריית נתניה אינה יכולה להעניק לתובע הדרכה זו בשל המחסור במורים על הנתבעת לפצות את התובע בסכום מוערך על דרך האומדנה, 5,000 ₪.
אין מקום לפסוק לתובע סכומים נוספים בעד שירותים לעיוור, כפי שביקש. התובע לא הוכיח צורך בשירותים ספציפיים בשל עיוורונו, וגם עלותם לא הוכחה.
לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בראש נזק זה של אביזרי עזר לעיוור בסכום כולל של 45,000 ₪.

חיתולים חד פעמיים ועלויות מוגברות של כביסה וייבוש


התובע עותר לפיצוי בסכום של 40,000 ₪ עבור חיתולים חד פעמיים לשעות הלילה והוצאות מוגברות עבור כביסה, ייבוש ובלאי של כלי מיטה. אין לתובע בעיה פיסיולוגית בשליטה בסוגרים, כי אם בעיה קוגניטיבית, בשלה סובל התובע לעיתים מבריחת שתן. עפ"י ד"ר פרבר, הפיתרון לבעיה זו הוא הפניית התובע למתן שתן בכל שעה – שעה וחצי במהלך היום (עמ' 87 שורה 20 עד עמ' 88 שורה 7) ושימוש בחיתולים במהלך הלילה (עמ' 79 שורה 10).




מר שלמה שטיינריך, מנהל מדור תאונות עבודה בגזברות שב"כ, העיד כי קופ"ח מממנת עד 5 חיתולים ביום לנפגע, בהתאם לקביעת הגורמים הרפואיים בקופה (עמ' 138 שורות 14-24). לא הובאו ראיות לאישור מימון חיתולים, וגם לא לכך שהתובע בכלל פנה לקופת החולים או לביטוח הלאומי בבקשה לממן לו חיתולים וסורב. גם לא הובאה ראיה להוצאה כזו בעבר.




משום כך, לא ראיתי מקום להורות על פיצוי בתחום זה. בדומה, אינני רואה לנכון להעניק לתובע פיצוי בעד הוצאות כביסה וייבוש מוגברים. שימוש בחיתולים בלילה וטיפול נכון בתובע במהלך היום ימנעו אחוז גבוה מהתקלות (גם אם לא את כולן), ואין סיבה לכך שתיווצר הוצאה מוגברת.


הוצאות נופש


התובע עותר לפיצוי בסכום של 75,000 ₪ בעד עלויות חופשה יתירות, שתיגרמנה לו עקב העלות העודפת הכרוכה ביציאה לנופש עם מלווה. לא הובאו ראיות בדבר הרגלי הנופש של משפחת התובע, אם בכלל קיימים כאלו. יחד עם זאת, קשה לחלוק כי התובע לא יוכל לצאת לחופשה ללא ליווי של מטפל צמוד, על העלויות העודפות הכרוכות בכך. עם זאת, יש להניח שמטבע הדברים תוספת העלות למטפל בחדרו של התובע אינה גבוהה מאוד.

אני שמה הוצאה נוספת זו, על דרך האומדנה - בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.



פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון


בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו -1976, זכאי התובע לקבלת הפיצוי המקסימלי עפ"י חוק המסתכם ליום מתן פסה"ד כדי 196,953 ₪.


ניכויים
תשלום תכוף


עפ"י כתבי קבלה על תשלום תכוף שהוגשו (נ/2), קיבל התובע מהנתבעת תשלומים תכופים בסכום שעומד כיום, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על 223,180 ₪. הואיל והסכום כולל שכ"ט ומע"מ, הוא יופחת מן הסכום לתשלום, כשהוא כולל שכ"ט ומע"מ גם כן.


תגמולי מל"ל


לפי חוות הדעת האקטוארית המעודכנת מיום 4.2.13 ינוכו הסכומים הבאים (המחושבים לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי העבר):

בגין קצבת נכות מעבודה – 1,398,421 ₪
בגין קצבה מיוחדת – 2,883,905 ₪
סה"כ תגמולי מל"ל לניכוי: 4,282,326 ₪.
קצבת ניידות לא תנוכה, כאמור לעיל בפרק הניידות.

סיכום
הפסד השתכרות לעבר 589,111 ₪
הפסד השתכרות לעתיד 2,243,076 ₪
הפסדי פנסיה 73,252 ₪
עזרת צד ג' לעבר 848,642 ₪
עזרת צד ג' לעתיד 3,505,980 ₪
שכר אפוטרופסות 180,000 ₪
ניידות 190,000 ₪
דיור 40,000 ₪
הוצאות רפואיות, שיקומיות ואחרות 118,827 ₪
כאב וסבל 196,953 ₪
מתוך הסך הנ"ל יוקפא הסך של 150,000 ₪ בעבור ניידות לעתיד למשך שנתיים (ס' 64 לעיל)


סה"כ 7,985,841 ₪


בניכוי תגמולי מל"ל 4,282,326 ₪


סה"כ לאחר ניכויים 3,703,515 ₪




על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 3,703,515 ₪ בצרוף שכ"ט בשיעור 15.21% וכן הוצאות משפט בסכום 30,000 ₪ (בהתאם לנספח ד' לסיכומי התובע). מן הסכום שיתקבל יופחתו התשלומים התכופים בערכם היום, 223,180 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. המבחן הייעודי

  2. החזקה המרבה

  3. כאב וסבל מלא

  4. תאונות דרכים קלות

  5. תאונת דרכים עצמאי

  6. מהי תאונת דרכים ?

  7. מחפרון תאונת דרכים

  8. הסעת נוסעים בתשלום

  9. תאונת דרכים בכוונה

  10. תאונת דרכים ללא מגע

  11. תאונת דרכים מכוונת

  12. תאונת דרכים של מורה

  13. תאונת דרכים במתכוון

  14. 20% נכות תאונת דרכים

  15. תאונת דרכים 20% נכות

  16. סעיף 6 ב לחוק הפלת''ד

  17. תאונות דרכים פגע וברח

  18. תאונת דרכים עולה חדשה

  19. 23% נכות בתאונת דרכים

  20. צליעה עקב תאונת דרכים

  21. תאונת דרכים 37% נכות

  22. תאונת דרכים טרנספורטר

  23. תאונת דרכים ילד בן 13

  24. טריקת דלת תאונת דרכים

  25. פגיעה ברכב בפניית פרסה

  26. טיפול דרך תאונת דרכים

  27. פגיעת ראש בתאונת דרכים

  28. פגיעה ברכב לימוד נהיגה

  29. תאונת דרכים בגלל צפירה

  30. התאמת דיור תאונת דרכים

  31. תאונת דרכים פגיעה בטחול

  32. איבוד הכרה בתאונת דרכים

  33. החלפת גלגל תאונת דרכים

  34. פגיעה בירך בתאונת דרכים

  35. התחזות נפגע תאונת דרכים

  36. טעינה ופריקה תאונת דרכים

  37. התעלפות לאחר תאונת דרכים

  38. שוד דרכים - תאונת דרכים

  39. תאונת דרכים פגיעה בפנים

  40. תאונת דרכים קלה של ילדים

  41. הוכחת גרסה לתאונת דרכים

  42. פגיעה מוחית בתאונת דרכים

  43. פריקה וטעינה תאונת דרכים

  44. תאונת דרכים בכניסה לקיבוץ

  45. ביטוח סחר רכב תאונת דרכים

  46. תאונת דרכים לא תושב ישראל

  47. תאונת דרכים בשירות לאומי

  48. פציעה קשה ביד בתאונת דרכים

  49. תובע סדרתי על תאונות דרכים

  50. קומה (תרדמת) - תאונת דרכים

  51. תאונת דרכים נוסע מחוץ לרכב

  52. העמסת רכב על גרר תאונת דרכים

  53. חתכים בפנים עקב תאונת דרכים

  54. ביטוח תאונת דרכים גורר נגרר

  55. תאונת דרכים בגלל סטיה שמאלה

  56. פגיעה קלה מאוד בתאונת דרכים

  57. בעיות נפשיות עקב תאונת דרכים

  58. ירידה בהכנסה עקב תאונת דרכים

  59. תאונת דרכים עולה חדשה מרוסיה

  60. תאונת דרכים לאחר שחרור מהצבא

  61. תאונת דרכים קטין פחדים חרדות

  62. קרע בעורק הטחול בתאונת דרכים

  63. פגיעה נפשית עקב תאונת דרכים

  64. זיהוי הרכב הפוגע בתאונת דרכים

  65. פגיעה ברקמת המוח בתאונת דרכים

  66. תאונת דרכים דיסקופטיה ניוונית

  67. תאונת דרכים בגלל מחסום משטרתי

  68. חובת הקטנת הנזק בתאונות דרכים

  69. תאונת דרכים בזמן תיקון טרקטור

  70. תאונת דרכים צליפת שוט 3% נכות

  71. שימוש במשאבת בטון תאונת דרכים

  72. פגיעה בפרק הירך בתאונת דרכים

  73. שיתוק בגפיים בגין תאונת דרכים

  74. קשר בין כאבי ראש לתאונת דרכים

  75. קרעים בכבד ובטחול בתאונת דרכים

  76. תאונת דרכים בכניסה למעלה אדומים

  77. נכות אורטופדית 25% בתאונת דרכים

  78. חייל בשירות סדיר - תאונת דרכים

  79. אי הרגשת כאבים אחרי תאונת דרכים

  80. נכות תפקודית בעקבות תאונת דרכים

  81. קשיים בהליכה בעקבות תאונת דרכים

  82. תאונת דרכים בין שני רכבים פרטיים

  83. הכרעה בסוגיית החבות בתאונת דרכים

  84. פגיעה בפנים של ילדה בתאונת דרכים

  85. לקיחת רכב ללא רשות - תאונת דרכים

  86. הנשמה מלאכותית בעקבות תאונת דרכים

  87. סתירות בגרסה של התובע בתאונת דרכים

  88. תאונת דרכים לאחר פניית פרסה ברמזור

  89. פיצוי 25% בתאונת דרכים בדרך לעבודה

  90. תאונת דרכים בנתיב האמצעי מתוך שלושה

  91. תאונת דרכים בגלל התעטשות בזמן נהיגה

  92. תאונת דרכים של נהג שנהג ברכב של אביו

  93. אי קבלת טיפול רפואי לאחר תאונת דרכים

  94. זריקת חפץ על רכב - האם תאונת דרכים ?

  95. פחד מחושך אצל ילדים לאחר תאונת דרכים

  96. הפסד זכויות סוציאליות עקב תאונת דרכים

  97. הגבלה קשה בתנועות הגב עקב תאונת דרכים

  98. ערעור על דחיית תביעה בגין תאונת דרכים

  99. הפרעת דחק פוסט-טראומטית לאחר תאונת דרכים

  100. תאונת דרכים: רכב נסע החליק והתנגש בקיר

  101. נטל השיכנוע בעניין התרחשות תאונת דרכים

  102. תאונת דרכים למי שאינו אזרח ותושב ישראל

  103. סטיה בדרך במקובלת לעבודה - תאונת דרכים

  104. ערעור על גובה הפיצוי לנפגעת תאונת דרכים

  105. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתאונת דרכים ?

  106. פגיעה בתאונת דרכים בעת נהיגה בדרך לעבודה

  107. האם חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק הפלת"ד ?

  108. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת RSD

  109. ערעור על פיצויים לקטין שנפגע בתאונת דרכים

  110. תאונת דרכים ללא נכות - טיפולי פיזיותרפיה

  111. פגיעה במהלך סיוע לנפגעים לאחר תאונת דרכים

  112. פיצויים לנפגע בתאונת דרכים עם מספר כלי רכב

  113. ערעור לעליון על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  114. פגיעה ביד ימין במהלך תאונת דרכים בעת חופשה

  115. תאונת דרכים 3% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות

  116. עובד שנפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד

  117. תאונת דרכים כדי ירידה מהרכב לצורך המשך נסיעה

  118. ערעור על דחיית תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים

  119. תאונת דרכים ביציאה מחניון על מנת להשתלב ימינה

  120. גרסה ראשונית להתרחשות תאונת דרכים במסמכים הרפואיים

  121. תאונת דרכים בת"א בתוך המתחם הכניסה לשדה התעופה דוב

  122. פסקי דין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים עם תסמונת crps

  123. תחולה טריטוריאלית - חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  124. האם נפגע תאונת דרכים חייב למצות את הליכי קביעת נכותו ?

  125. תאונת דרכים בדרך איילון לכיוון צפון מתחת לגשר וולפסון

  126. נפגע בתאונת דרכים כאשר נפל מטנדר בזמן עבודתו (בחקלאות)

  127. מורה עתרה לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  128. תאונת דרכים בנסיעה לאחור באופן מפתיע - פגיעה קשה בגב תחתון

  129. תאונת דרכים: "contution" ("חבלה") במותן, בירך ימין ובגב תחתון

  130. צורת נזקים עקב תאונת דרכים המותירה סימני שאלה על הוכחת התביעה

  131. תאונת דרכים - החזר 80% מסך הגמלאות והתשלומים ששילם ביטוח לאומי

  132. ארבע תביעות בגין נזקים שנגרמו לכלי רכב שונים אשר היו מעורבים בתאונת דרכים

  133. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון