אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי:

  1. עניינה של התביעה שבפנינו החלטת הנתבע (להלן: המוסד) לשלול את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש אוגוסט 2010, בשל אי שיתוף פעולה כמשמעו בסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה).
  2. הרקע לתביעה

[א] התובע, יליד 1953 נשוי ואב ל – 7, קיבל גמלת הבטחת הכנסה מחודש אפריל 2008 ועד לחודש אוגוסט 2010. מועד בו הופסק תשלום הגמלה בגין טענת המוסד לאי שיתוף פעולה מצד התובע, אשר התבטא באי הגשת מסמכים ובפרטים חסרים.
[ב] ביום 19.1.2011 הגיש התובע תביעה חוזרת לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. התביעה נדחתה בהחלטה מיום 6.3.2011, אף הפעם מפאת אי שיתוף פעולה ובתוך כך אי המצאת מסמכים שנדרשו ובהם: "אישור ממס רכוש על הנכס בו הנך מתגורר, אשור ממס רכוש על ביצוע העברה של דירת הבן אשרף...".
מכאן התביעה שבפנינו.
3. גדר המחלוקת בין הצדדים, כפי שנוסח בישיבתו המקדמית של בית הדין, הוא באלה:
[א] האם כדין נדחתה תביעת התובע החל מחודש אוגוסט 2010 בשל אי המצאת מסמכים.
[ב] האם לתובע זכויות בנכס כלשהו למעט דירת המגורים שלו.
להלן תדונה שאלות אלה, אף אם לא על פי סדרן, תוך שיסקרו טענות הצדדים ביחס אליהן, וככל הנדרש.
4. מטעם התובע העידו הוא עצמו ושני בניו, אשרף דלאל (להלן: אשרף) ואדם דלאל (להלן: אדם). הנתבע ביכר שלא להביא עדים מטעמו.
האם לתובע זכויות בנכס נוסף לדירת המגורים?
5. גרסת התובע: בתצהיר עדותו הראשית נמנע התובע מלתאר את הנכס המדובר, והסתפק באמירה כי הנו מתגורר בבית חנינא בבית שהניח אחריו אביו והוא חלקו בירושת האב (סעיף 4). כן הבהיר כי לא הוצא צו ירושה על עזבון האב אלא שבחודש יוני 1997, "ערכנו הסכם חלוקה של הירושה, לפי ההסכם הוענקו לי שתי יחידות מגורים, בנוסף הוסכם בסעיף 12 כי אפצה את אחיותי, באקזה ואמירה, כספית" (להלן: ההסכם או הסכם חלוקת העיזבון). בסמוך לעריכת ההסכם ויתר התובע בעל-פה וללא תמורה על אחת משתי הדירות לטובת אחיותיו, באקזה ואמירה. בשנת 2011 הועלה הויתור האמור בכתב בייפוי כוח נוטריוני. זאת לדרישת המוסד. בתמיכה לטענות אלה צירף התובע עותקים מהסכם חלוקת עיזבון האב משנת 1997, וייפוי הכוח הנוטריוני משנת 2011.
6. בהמשך טען, כי "מזה מספר שנים" מתגורר בנו אשרף, בדירה שהעביר לבאקזה ואמירה והשייכת להן, וכי הוא מתגורר שם בהרשאתן יחד עם דודתו, אחות התובע – נואל. משאלה הם פני הדברים הרי שאין לאשרף זכויות כלשהן בדירה בה הוא מתגורר, ועל כן לא יכול היה התובע לרשמה על שמו (סעיף 7).
7. כן טען התובע כי בשנת 2003 רכש בנו, אדם, חלקת קרקע הסמוכה לביתו, עליה בנה אדם דירה נפרדת. במימון הוצאות רכישת הקרקע ובניית הדירה נשא אדם בלבד. על הדירה קיים צו הריסה והיא אינה מתאימה למגורים. אדם מצדו חזר על גרסה זו בתצהירו ותמך אותה בעותק מחוזה הקניה של הקרקע מיום 15.10.2003 (נספח א' לתצהיר אדם), חוזה בינו לבין המוכר, מר אבו מרוואן אבו סעד.
8. לבסוף טען, כי לקראת נשואי בנו, איהאב, לפני כ – 7 שנים העניק לו חדר מביתו. אדם העניק לאחיו איהאב חלק מהקרקע שרכש, ועל זו הקים איהאב על חשבונו ובמימונו המלא מטבח ושירותים שהצטרפו לחדר שקיבל מאביו (סעיף 12).
9. להלן נבחן את גרסת התובע על נדבכיה בפרוטרוט, אולם קודם לכן נתאר את נכס המקרקעין נשוא הדיון.
10. תאור הנכס: כאמור לעיל, בתצהירו נמנע התובע מלתאר את הנכס המדובר בצורה מדויקת ואף הנתבע לא המציא תרשים של הנכס, תצלום או כל כיוצא באלה. ככל שהתברר בעדויות בפנינו, המדובר הוא בנכס הבנוי על צלע הר (עמ' 4, שורות 23 – 24). התובע אישר בחקירתו הנגדית כי על חלקת הקרקע בה מצוי הנכס בנויה דירתו, שהיא בבעלותו המלאה, וכיום הנה בת שלושה חדרי שינה, מטבח, שירותים וסלון (עמ' 13, שורות 30 – 31, עמ' 14 שורות 4 - 5). בעבר היתה הדירה בת ארבעה חדרי שינה אולם לרגל נשואי בנו איהאב ניתן לו על ידי התובע אחד מחדרי השינה (עמ' 18, שורות 24 – 29, עמ' 19 שורה 8). איהאב הוסיף לחדר זה מבנה נוסף הכולל מטבח ושירותים על קרקע צמודה (להלן: בית איהאב). על קרקע צמודה זו, שגודלה לא הוברר עד תום אולם נטען בסיכומי הנתבע כי חוקר מטעמו העריך את גודלה ב – 800 מטר רבוע, מצוי מבנה שהוצא לגביו צו הריסה. לבית איהאב כניסה נפרדת מהכניסה לדירת התובע (עמ' 18, שורות 30 – 31). בצמוד לדירת התובע ישנה דירה נוספת בת שני חדרים, מטבח ושרותים בה מתגורר למצער, הבן אשרף, אשתו וילדיו ואף לה כניסה נפרדת (עמ' 8, שורה 21) מהכניסה לבית התובע. מתחת למבנים אלה, ככל הנראה בהמשך צלע ההר, במרחק של 5 עד 6 מטרים לשיטת התובע (עמ' 18 שורה 1) ו – 10 עד 15 מטר לשיטת בנו אשרף (עמ'5 , שורה 16), מצוי מבנה נוסף בן 4 חדרים (עמ' 18, שורה 3) (להלן: הבית הנוסף).
11. דירת התובע: על פי האמור בתצהיר התובע ועל פי שהתברר בחקירתו הנגדית, כיום מתגורר הוא בדירה בת שלושה חדרי שינה, מטבח, שרותים וסלון. דירה זו היא בבעלותו המלאה. אף על פי כן, המציא התובע למוסד ביום 27.2.2011 אישור מאת לשכת מיסוי המקרקעין ולפיו לא נמצאו במרשם דירות מגורים, בעבר או בהווה, על שמו (נספח ד' לתצהיר התובע). לנפקות העניין נחזור בהמשך דברינו.
12. הדירה בה מתגורר הבן אשרף – האם בבעלות אחיות התובע אמירה ובאקזה? לגרסת התובע, המדובר בדירה השייכת לאחיותיו, שככל הנראה מתגוררות בירדן. האחיות מאפשרות לבנו אשרף ומשפחתו להתגורר בה יחד עם אחותו, נואל, וילדיה. בתמיכה לגרסתו צרף התובע, כאמור, את הסכם חלוקת העיזבון משנת 1997 ואת ייפוי הכוח הנוטריוני בינו לבין אחיותיו.
מאידך ולשיטת הנתבע, גם חלק זה של הנכס מצוי בבעלות התובע או שיש ליחסו אליו. התובע מאפשר לבנו אשרף ומשפחתו להשתמש בדירה ואילו נואל מתגוררת בנפרד, ככל הנראה, בבית הנוסף. לשיטת הנתבע, טענותיו עולות בקנה אחד עם הודעת התובע מיום 19.6.2011 במסגרתה מסר, בין היתר, כי ביתו מורכב מקומת קרקע אחת גדולה המחולקת לשני חלקים כאשר באחד מתגורר הוא עצמו, ובשני בנו אשרף ויש גם דירה לנואל וילדיה. נציין מיד כי ההודעה לא הוגשה לתיק בית הדין. הבן אשרף מסר גם הוא בתביעה שהגיש להבטחת הכנסה כי הוא מתגורר בנכס שבבעלות אביו. בשנת 2006 הצהיר כי דירת אביו חולקה לשניים כאשר אביו מתגורר בחלק אחד והוא בשני. כך גם בהסכם חלוקת העיזבון נקבע כי התובע מקבל באופן בלעדי שתי דירות שבבנייתן השקיע מכספו ואילו נואל ואחים נוספים יורשים חדר ושרותים הנמצאים גם הם על אותה חלקה. בהתאם לסעיף 7 לחוק המקרקעין רק רישום מקנה תוקף לעסקה ואילו בענייננו לא הוצג כל מסמך שיש בו כדי ללמד על העברת הבעלות בדירה לאחיות. מכל מקום, ההסכם מחייב את פיצוי האחיות באקזה ואמירה בלבד, ועל כן לא ברור מדוע שורבבה בהמשך גם נואל לעניין. מדגיש הנתבע כי ייפוי הכוח הנוטריוני נערך לאחר מועד הפסקת הגמלה.
התובע מצדו טוען עוד כי אם מדובר היה בוויתור למראית עין בלבד, לא היתה מניעה כי יוותר על הנכס לטובת בנו, אלא שהעובדה היא שלא כך נעשה ובחקירתו הנגדית הדגיש כי דרישות המוסד לא יגרמו לו ליתן לבנו נכס שאינו בבעלותו כי אם בבעלות אחיותיו. צרופה של נואל לעניין נעשה לבקשת האחיות ועל פי דרישתן, ללא מעורבות כלשהי מצד התובע.
13. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועל יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות שנפרש בפנינו, דעתנו היא כי גרסת התובע לא עמדה במבחן החקירה הנגדית וטעמנו לכך הרי הם מפורטים מטה.
14. הסכם חלוקת העיזבון: בראש יאמר כי גם לשיטת התובע הסכם זה נערך שנים רבות לאחר מות האב, אשר נפטר "בשנות ה- 80" (עמ' 14, שורה 27). לא מן הנמנע כי הדבר נעוץ לא רק ברצון להבטיח את העתיד בהנחה ש"אולי אני אחיה ואולי אמות" כמאמר התובע (עמ' 15, שורות 19 – 20), אלא בכך שלטענת התובע, שזכתה לאישוש גם בחקירת בנו, בתחילת שנות ה – 90 שבו הוא ובני משפחתו להתגורר בירושלים לאחר שהתגוררו משך שנים ארוכות במצרים (עדות אשרף, עמ' 6 שורה 18) וברבת עמון שבירדן (עמ' 15, שורה 8). או אז החל התובע לטענתו, להתגורר בנכס פיסית, וככל הנראה החל בבניית שתי יחידות הדיור מכספו האישי, כאמור בהסכם (עמ' 16, שורות 3 – 5). כך ולשיטת התובע, בהגיעו מרבת עמון 'פתח את הנכס' (עמ' 15, שורה 4). על כן התעורר הצורך להסדיר את הזכויות של בני משפחה אחרים וגם אלה שהתגוררו בחלקיו, ובפרט נואל.
15. לגרסת התובע בתצהירו, נוכח הדירות שקיבל נדרש לפצות את אחיותיו אמירה ובאקזה כספית. בהתאם, ובסמוך לעריכת ההסכם ועוד בשנת 1997 (סעיף 6 לתצהיר התובע) ויתר על אחת מהדירות לטובתן בעל-פה. גרסה זו מוקשית בעניינו. ראשית, אם התחייב התובע לפצות את אחיותיו באופן 'כספי' מדוע בחר לעשות כן בדרך אחרת של העברת הדירה, וזאת מיד בשנת 1997 ובסמוך לאחר עריכת ההסכם. ואם אלה הם פני הדברים, הרי שהדעת נותנת כי כבר במועד עריכת ההסכם ידע התובע כי לא יוכל לפצות את אחיותיו 'כספית', וכך גם העיד בפנינו (עמ' 18, שורה 17), ועל כן מדוע מלכתחילה לא נרשם באותו הסכם כי יקבלו את אחת מהדירות או מדוע לא תוקן ההסכם בהתאם, שכן אם מלכתחילה נדרש הסכם מדוע שלא ישקף את מצב הדברים הנכון לכאורה. זאת ועוד, בתצהיר שהגיש למוסד בתמיכה לתביעתו (נספח ה' לכתב התביעה) טען שהדירה שייכת לאחיותיו מכוח כך שאביו הוריש אותה להן (סעיף 3). בתצהיר עדותו הראשית טען כי הדירה הועברה על ידו לאחיותיו בעל פה וללא תמורה כבר בשנת 1997. בחקירתו הנגדית שינה גרסתו בשלישית וטען כי הדירה שייכת להם בערך מלפני "7 שנים. 3 שנים...". נטעים כי אף אם התובע אינו זוכר תאריכים במדויק כטענתו, הדעת נותנת כי ידע להעריך אם המדובר בתקופה ארוכה בת 15 שנה או קצרה בת 3 שנים. או אז נשאל חזור ושאל למי היה הנכס שייך בין פטירת האב להעברתו לאחיות. בתחילה התחמק ממתן תשובה ברורה, ולבסוף הודה ש"הכל שייך לי" (עמ' 15, שורה 17), ועל כן תמימי דעים אנו עם המוסד כי האמור בהסכם ככל הנראה משקף את מצב הדברים הנכון. קרי, שתי הדירות הם בבעלותו הבלעדית של התובע.
16. בדומה ולפתע, טען התובע בחקירתו הנגדית כי האמור בהסכם ולפיו בנה את שתי הדירות מכספו אינו משקף את המציאות כלל ועיקר אלא ש"הלוואי שאני בניתי אבל לא בניתי את זה. אחי רשם בחוזה..." (עמ' 16, שורה 12). כן טען, כי למעשה אמור להיות רשום בהסכם ששתי הדירות הן של אחיותיו, אלא שלא הצליח למצוא סעיף כזה בהסכם ועל כן סיכם בכך ש"לפי ההלכה האסלאמית לזכר מגיע זכות כפולה מהנקבה" (עמ' 16, שורות 15 – 16). אם זה הוא מצב הדברים, אזי לא ברור מדוע מלכתחילה נדרש לפצות את אחיותיו. זאת ועוד זאת. אם לשיטתו אין ההסכם משקף את פני המציאות, מדוע מבקש הוא שבית הדין יקבלו ככזה. לא למותר לציין, כי בעוד שבתחילת עדותו הודיע התובע חגיגית לפרוטוקול כי לא יוכל לקרוא מסמכים שכן אינו רואה טוב ומשקפיו לא עמו (עמ' 12, שורה 5), הרי שמשהתבקש לתרגם את האמור בהסכם שכח את הצהרתו ועשה כן ללא כל קושי.
כללו של דבר, שינוי הגרסאות החד בין התצהיר שהגיש לנתבע בתמיכה לתביעתו, תצהיר העדות הראשית ועדותו בפנינו, ביחס למועדי העברת הדירה לאחיות וביחס לתוכן ההסכם, כמו גם שלל השאלות הבלתי פתורות שעוררנו, כל אלה מובילים אותנו למסקנה שגרסת התובע, לפיה העביר את הדירה בה מתגורר בנו אשרף לאחיותיו אינה סבירה, אינה מוצאת ביטוי בהסכם ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית.
17. 'מנהג בעלים' בדירה ועדות הבן אשרף: על האמור נוסיף, כי התובע לא יכול היה לספק תשובה לשאלה מדוע הארנונה על כל הנכס רשומה על שמו בלבד (עמ' 19, שורה 1), ומדוע על אף שטען שיש לו חובות ארנונה גבוהים ביותר הוא לא מבקש מיתר הדיירים ומאחיותיו שיישאו לפחות בחלקן בחוב (עמ' 13, שורות 21 – 22). זאת על אף שלשיטתו ולמצער, הדירה שבה בנו אשרף מתגורר שייכת לאחיותיו, כשלטענתו אחת מהן מתגוררת שם בפועל. גם לבן אשרף לא היה כל הסבר מניח את הדעת לשאלה זו או לשאלה מדוע גם חשבונות המים והחשמל הם על שם אביו ולא על שם נואל (עמ' 7 שורות 31 – 31, עמ' 8 שורות 1 -3). קשיים אלה מתחדדים נוכח הצהרת הבן כי הוא שנוהג בדירה 'מנהג בעלים', במובן זה שסידר אותה לצרכיו ובתוך כך התקין בה עזרים שונים (עמ' 3, שורות 20 – 21) על חשבונו ואינו משלם דבר בעד השימוש בה. כך, לא השכיל אשרף לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע בשנת 2002 מסר לחוקר המוסד שהוא מתגורר בנכס של אביו (עמ' 7, שורה 9) ושלאחר נישואיו המשיך להתגורר בדירת אביו ושם נולדו שתי בנותיו ובנו (עמ' 7 שורות 19 – 21). מעניין הוא שגם במהלך עדותו בפנינו וכשלא שם לב שנשאל כך חזר לאותה גרסה לפיה הוא מתגורר בנכס של אביו (עמ' 4, שורה 27).
18. כאן המקום לציין, כי ככלל הותירה בנו עדותו של אשרף רושם 'מוזמן'. מיד בתחילתה התעקש לחזור בפרוטרוט על הגרסה שהוא מתגורר בדירת דודותיו אמירה ובאקזה שבירדן עם דודתו נואל (עמ' 3 שורות 12 – 23). אלא שכשהתבקש ליתן פרטים טובים יותר ביחס לבעלויות השונות בנכס טען ש"לא ישבתי בזמן שחילקו" (עמ' 4, שורה 20). כן הבהיר כי שנים בלתי מבוטלות לא חי כלל במחיצת משפחתו שכן היה כלוא בבית סוהר (עמ' 6, שורות 6 – 8). לבסוף הודה שכלל אינו מצוי בעניינים מושא הדיון וכי "לי יש בעיה עם המשפחה. אני היום באתי (ליתן עדות – ר.ב.ה) בגלל שכולם עלו עלי שאני אלך. אני לא יודע מי לקח ומי לא לקח" (עמ' 8, שורות 14 – 15). לשון אחרת, משהעד עצמו מבהיר כי אינו מצוי ברזי חלוקת הנכסים או הבעלות בהם, לא היה נוכח בעת החלוקה וכי יחסיו עם משפחתו הם כאלה שאין הם משתפים אותו בדברים, הרי שאין בעדותו כדי לתמוך בגרסת האב בדבר העברת הבעלות בדירה לאחיותיו ומגוריו שם בהרשאתן. אשר על כן נדמה שדווקא עדותה של נואל היא שנדרשה לעניין, ומשלא הובאה זוקפים אנו זאת לחובת התובע.
19. מגורים משותפים עם נואל – האמנם? אשר לטענתו של אשרף כי הוא מתגורר יחד עם נואל וילדיה בדירה כך שהיא ושני ילדיה מתגוררים בחדר אחד והוא, אשתו ושלושת ילדיו בחדר השני נאמר כי היא אינה סבירה בעינינו. לא מצאנו טעם הגיוני לכך ששתי משפחות גדולות יחסית יצטופפו בדירה בת שני חדרים כאשר הוברר כי הנכס כולל גם בית נוסף, (כפי שהגדרנו אותו לעיל) ושלשיטת אשרף עצמו שייך גם הוא לדודותיו (עמ' 4, שורה 17). לשיטת התובע ועל פי האמור בהסכם שייך היה הבית הנוסף מלכתחילה לנואל, ולמצער היתה לה מלכתחילה חלקה באותו הנכס ובסמוך לבית התובע, ששייכת לה ולאמה (עמ' 17, שורת 28-32). עצם היותה של נואל אלמנה, כטענת אשרף, אין בה לטעמינו כדי לשנות מן האמור (עמ' 7, שורות 15 – 16). נטעים, כי חקירתו של אשרף בעניין זה התאפיינה באי בהירות ובסתירות. כך שבעוד שבתחילת עדותו טען שדודותיו הורו לו "שאם הדודה שלי תבוא שלא אוציא אותה מהבית..." (עמ' 3, שורה 18), הרי שבהמשך טען כי הדודות אמרו לו לא להוציא את הדודה שכבר הייתה בדירה (עמ' 7 שורות 17 – 18). סתירות אלה הן ככל הנראה חלק מהקושי של אשרף להחליט האם התגורר בדירה של אביו זמן רב ושם נולדו ילדיו כגרסתו בפני המוסד או שמא הדודות נתנו לו אישור להתגורר בדירה עם נואל לאחר שיצא מהכלא והתקשה לכלכל את עצמו ואת בני משפחתו, כגרסתו בפנינו (עמ' 3, שורות 12 – 23).
20. ייפוי הכוח הנוטריוני: נותר, אפוא, לבחון האם בייפוי הכוח שנתן התובע לאחיותיו יש כדי לשנות את פני הדברים. בראש נציין, כי אין אנו מקבלים את טענת המוסד לפיה, אם לא הסתיימה ההעברה ברישום אין ליתן לה תוקף. בעניין עב"ל (ארצי) 33056-04-10 שנאיטה פאטמה – המוסד לביטוח לאומי (1.5.2011), קבע בית הדין הארצי, מפי כבוד השופטת רוזנפלד, דברים היפים לענייננו כך:
"בבוא בית הדין לבחון שאלות שמתחום הביטחון הסוציאלי, ובכלל זה שאלת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, בית הדין יעשה זאת בשים לב לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה, להבטיח רמת קיום מינימאלית לנזקקים, וכי על בית הדין לשים לנגד עיניו "בראש ובראשונה את המטרה העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה, להבטיח אמצעי מחייה מינימאליים למשפחה שנותרה ללא פרנסה וללא אמצעי קיום (עב"ל 1078/00 פואז – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז, 2, וההפניות שם, להלן-עניין פואז). בית הדין התייחס בפסיקתו לשאלת הזכאות לגמלה, וזקיפת הכנסה מנכס, מקום שנטען להעברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים, בדרך של יפוי כוח בלתי חוזר. כך למשל בפסק הדין בעניין ותד – המוסד לביטוח לאומי (דב"ע מז/0-96, פד"ע יט, 214) הגיע בית הדין למסקנה, כי אף שאין העברה ביפוי כוח בלתי חוזר תופסת לעניין חוק המקרקעין, היא תתפוס לעניין חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו. על-פי פסיקת בית הדין, יש לראות את הנכס כנכס שהועבר מידי מי שנתן את אותו יפוי-הכוח, ולא יהיה באותו הנכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר (ראו גם עב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי – מחמוד נימר (14.4.02), דב"ע נג/04-215 מנסור סובחי - המוסד לביטוח לאומי (19.10.1994), וכן בעניין פואז).
עם זאת, בעצם האפשרות כפי שהוכרה בפסיקת בית הדין, להכיר ביפוי כוח בלתי חוזר, כמשקף באופן אמיתי העברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים לעניין חוק הבטחת הכנסה, אין כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, ובשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין. יפה לעניין זה פסיקת בית המשפט העליון לפיה "יפוי הכוח איננו עומד בפני עצמו, ואין לו כל משמעות ותוקף כשהוא לעצמו, אלא - "יפוי-הכוח הוא טפל לעיסקה גופה. הוא בא כמכשיר בלבד לביצוע העסקה, ולשם הבטחת ביצוע ההסכם"...".
21. הנה כי כן, אף שלעניין הזכות לגמלת הבטחת הכנסה ושיעורה ניתן להוכיח העברת בעלות במקרקעין שאינם מוסדרים באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר, יש לבחון את ייפוי הכוח לגופו. בבואנו ליישם עקרונות אלה על נסיבות המקרה שבפנינו מסקנתנו היא שלא ניתן להסתמך על ייפוי הכוח כמשקף נאמנה את מצב הבעלות בנכס ונבאר.
22. טרם נפרט את הקשיים שמצאנו בקבלת ייפוי הכוח כמשקף את מצב הבעלות בנכס נציין כי יוצאים אנו, לטובת התובע, מתוך הנחה שאכן המדובר במקרקעין שאינם מוסדרים וזאת נוכח טענותיו ברוח דברים אלה במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 12, שורה 31), ונוכח המסמך שהמציא מלשכת מיסוי המקרקעין אליו התייחסנו לעיל. מכל מקום, הקשיים המרכזיים שאנו מוצאים בקבלת ייפוי הכוח כלשונו הם אלה: (1) כפי שהודה התובע בתצהיר עדותו הראשית כמו גם בחקירתו הנגדית המסמך נערך לאחר שהפסיק הנתבע את תשלום הקצבה (עמ' 16, שורה 27) ובנסיון למצוא מזור למצב דברים זה (עמ' 17, שורה 13). בכך יש כדי לעורר ספק באמיתות הדברים, מה גם שבחקירתו הנגדית התקשה התובע ליישב את העניין ועדותו בהקשר זה ידעה גם 'התפתחות'. בתצהיר עדותו הראשית טען שיפוי הכוח נערך לבקשת המוסד בלבד, אולם בחקירתו הנגדית טען גם שיפוי הכוח נעשה לאחר "שהאחיות שלי הודיעו לי וביקשו ממני לרשום זאת על שם אחותי" (עמ' 17, שורה 2). מתמיה מאד כי בקשת האחיות באה בדיוק באותו מועד בו הופסקה הגמלה. לא למותר לציין, כי בקשת המוסד לא הייתה לאישור בדבר העברת הבעלות בדירה השניה לאחיות שכלל לא ידע על קיומן.
(2) לכל האמור מצטרף העניין הלא מובן של הכללתה של נואל לייפוי הכוח. בתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען כי בייפוי הכוח "הוספתי ויתור...גם לטובת נואל" (סעיף 6). מדברים אלה משתמע שהדבר נעשה ביוזמת התובע. בחקירתו הנגדית וכאמור לעיל, טען התובע שהדבר נעשה לבקשתן המפורשת של אחיותיו ומטעמיהן (עמ' 18, שורה 13). אנו נותרנו בתמיהתנו. אם מלכתחילה הועבר הנכס לאחיות, קרי הוא בבעלותן מזה זמן, וייפוי הכוח נועד רק לאשרר זאת, אזי כיצד יכול התובע ל'וותר' על דבר מה שאינו בבעלותו, ומדוע נדרש כלל ויתור מסוג זה. לשאלות אלה לא השכיל התובע לספק הסבר בחקירתו הנגדית (עמ' 17, שורה 18). כך, אם האחיות ביקשו ליתן לנואל חלק מרכושן אזי הן שצריכות לעשות כן בדרך המתאימה או שהיו צריכות ליפות את כוחו של התובע לעשות כן בשמן. אלא שכזאת לא נעשה. הטעמים שביסוד בקשתן הלכאוריות של אמירה ובאקזה להעברת רכושן גם לבעלות נואל ובפרט העיתוי שלה לא ברור והתובע לא סיפק בחקירתו תשובה לעניין. מה גם שנטען כי נואל מתגוררות מזה זמן בדירה. במצב דברים זה מדוע נדרשות דיספוזיציות כלשהן בנכס וכאמור דווקא במועד הפסקת גמלתו של התובע.
23. נציין, כי בעדותו וגם בסיכומיו טען התובע כי העובדה שהדירה לא הועברה לבנו אלא לאחיות יכולה רק להעיד שמדובר בהעברה אמיתית. אין בידינו לקבל טענה זו. דעתנו היא כי פעולת ההעברה נעשתה שלא בתום לב אלא כפיקציה שמטרתה לעקוף את הוראות חוק הבטחת הכנסה. כפי שהוברר אשרף הסתבך לא אחת בפלילים, ישב בכלא, ויחסיו עם משפחתו וגם עם אביו אינם תקינים. במצב דברים זה נראה שהעדיף התובע, שאף האריך בחקירתו בפנינו בדברים לעניין כפיות הטובה של ילדיו בכך שאינם מסייעים לו כלכלית (עמ' 19 , שורות 3 – 4), למצוא פתרון לדרישת המוסד לפרטים בעניין הדירה הנוספת, כתנאי להמשך קבלת הגמלה, בדרך של ה'רחקתה' ממנו. זאת אל אחיותיו שבירדן וגם אל נואל שהיא בעלת תעודת זהות ישראלית ונותנת לעניין 'נופך ממשי'. אלא שכאמור הקפיד התובע שלא להביאה לעדות.
כללו של דבר, מכל הטעמים שמנינו עד כאן דעתנו היא כי את הבעלות בדירה בה מתגורר אשרף יש לייחס לתובע.
24. חלקת הקרקע של אדם והמבנה עליה – בבעלות מי? בראש יאמר כי עדותו של העד אדם הותירה בנו רושם עגום ובלתי מהימן של 'עדות מטעם', מבולבלת ועתירת סתירות, וזאת על אף שניתנה בעברית עכשווית ברמת שפת אם, ונבהיר.
25. מחקירתו הנגדית של אדם הוברר כי הוא יליד 1982. משמע, את הקרקע רכש, כביכול, בשנת 2003 בהיותו בחור צעיר כבן 20 (עמ' 9 שורה 6). משנשאל כיצד הצליח לממן את הרכישה, כאשר על פניו מתקבל הרושם שלמצער לאביו, כמי שמתקיים מהבטחת הכנסה, אין מקורות לסייע לו בעניין זה השיב: "בגיל 16 עזבתי את בית הספר ועבדתי בצבע. עבדתי בשיפוצים. בתוך שנתיים חסכתי 40,000 ₪" (עמ' 9, שורה 8). בהמשך הבהיר כי מי שמכר לו את הקרקע הסכים לתת לו את השטח בפועל תמורת מחצית משוויו "אז קניתי ושילמתי חצי מהמחיר וכתבנו שהוא קיבל הכל כי נתתי לו שיקים ובכל חודש השלמתי את הסכום עד 100,000 ₪" (עמ' 9, שורות 9 – 11). דא עקא, שגרסה זו אינה מתיישבת עם האמור בחוזה שהוצג (נספח א' לתצהיר אדם), ובפרט בסעיף 3 לו, ולפיו הוסכם בין הצדדים כי תמורת הקרקע ישלם אדם 100,000$ אמריקאי ולא 100,000 שקל ישראלי. המשמעות הכספית של הדברים הלא היא ברורה וגדולה, ויש להניח כי מי שנדרש לשלם סכומים ממין זה ער להבדלים ביניהם. זאת ועוד, נכתב בחוזה כי במעמד הקניה משתלמים 50,000$ אמריקאי בלבד ואילו היתרה תשולם בתשלומים חודשיים שווים של 1,000$ אמריקאי, שישתלמו החל מיום 15.10.2004. לא נכתב שהמוכר קיבל את מלוא שווי העסקה. חוסר ההתמצאות של העד בפרטי החוזה מתיישב עם העובדה שבעדותו כלל לא ידע שהחוזה הוגש לבית הדין (עמ' 9, שורה 29).
26. נותרה אפוא על כנה השאלה כיצד ממונה העסקה על ידי אדם, והיא מתחדדת נוכח ההבנה שלא השלים את חוק לימודיו וטענתו ש"עבד בבורגר ראנץ" (עמ' 10, שורה 23). הדעת נותנת כי במצב דברים זה, ספק רב אם יכול היה לממן עסקה ממין זה, שכללה לשיטתו לא רק את רכישת הקרקע אלא גם בניית מבנה מגורים על הקרקע, בלא עזרה חיצונית כלשהי, דוגמת עזרה מקרוב משפחה או הלוואה בנקאית כלשהי. אלא שכאמור גרסתו היא שממן את רכישת הקרקע והבניה עליה מכספו, הצהרה שאנו מתקשים מאד לקבל. בדומה, התעקש כי על אף שפנה לעורך דין ונוטריון לצורך עריכת חוזה הרכישה לא ידע שעליו גם לרשום את הקרקע על שמו באופן פורמאלי והיא לא רשומה על שמו עד לעצם היום הזה (עמ' 9 שורה 28 והלאה, עמ' 10 שורה 1 – 16).
27. על האמור נוסיף כי בחקירתו הנגדית התברר כי זה עתה שב להתגורר בירושלים, אחרי 15 שנה בהם התגורר בתל-אביב ובאילת, כאשר לטענתו בכל אותן שנים שב לבקר את משפחתו בירושלים פעם או פעמיים בשנה בלבד (עמ' 10, שורה 27). אם אלו הם פני הדברים והוא עצמו, כפי שהתברר בפנינו, אינו נשוי או בעל משפחה משל עצמו, אזי לצורך מה רכש הקרקע ואף בנה עליה בית, והאם את אותו הבית בנה ב'שלט רחוק'? לא למותר לציין כי מעדותו של אחיו של אדם, אשרף, התברר כי יחסיו של אדם עם משפחתו אינם מן המשובחים, ככל הנראה, בשל אורח חייו, ובפרט החלטתו לשנות את שמו ממוחמד ל'אדם', דבר שהוביל אף לאלימות פיסית בין האחים (עמ' 8 שורות 15 – 16). מתיחות משפחתית זו ניכרה גם באולם הדיונים כאשר ביכרו האחים להתיישב על ספסלי דיון נפרדים ומרוחקים. משמע, ספק בעינינו אם מי שיחסיו עם משפחתו קשים, יבחר לרכוש קרקע ואף להקים עליה את ביתו וזאת דווקא בצמוד למשפחתו.
28. בהקשר לבניית הבית על ידי אדם נוסיף כי בעוד שמתצהיר עדותו הראשית ניתן היה להבין כי רכש את הקרקע בשנת 2003 ובנה עליה את ביתו אז (סעיף 2), הרי שבחקירתו הנגדית שינה מגרסתו וטען כי בנה את ביתו רק אחרי שאחיו, איהאב, התחתן ובנה מבנה על חלק מהקרקע שהוא עצמו העניק לו במתנה. משמע הקרקע עמדה כביכול ריקה משך תקופה (עמ' 9, שורה 17). בעוד שאדם סבר שהעניק לאחיו במתנה כ- 10 מטרים מהקרקע שרכש (עמ' 9, שורה 17) הרי שאביו, הוא התובע, סבר שהמדובר ב – 6 מטרים בלבד (עמ' 18, שורה 24). כשנשאל אדם מדוע איהאב אינו משתתף עמו בתשלומים על הקרקע, הן אלה שהיו דרושים לעצם הרכישה והן אלה שלאחזקתה, טען שהדבר לא דרוש נוכח חוב שלו עצמו לאיהאב בגובה 4,000 ₪ (עמ' 10, שורות 16 – 20). אלא שנוכח האמור לעיל בדבר שווי הקרקע, המדובר בטענה בלתי משכנעת בעליל. כך, אם היחסים בינו לבין משפחתו מתוחים מדוע זה 'יתנדב' להעניק לאחיו מהקרקע שרכש בעמל רב?
29. לבסוף טען אדם שעל הבית שבנה הוצא צו הריסה ועמד על כך שהוא על שמו (עמ' 9, שורה 25). אלא שמשהוברר כי האדמה אינה רשומה על שמו ספק בעיניינו אם הצו מוען אליו. מכל מקום, עיון בעותק מן הצו שהוגש כנספח לתצהירו (נספח ב'), מלמד שהקפיד להגיש רק את תוכן הצו עצמו מבלי שהוברר למי הוא מוען ועל כן לא מן הנמנע שמוען דווקא אל אביו. הלכה מושרשת היא כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו..." (ראה למשל: ע"א שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760). בענייננו, בנקל יכול היה אדם לצרף עותק מלא מהצו המורה כי הוא על שמו, ומשנמנע מלעשות כן מתחזקת ההנחה שהוא אינו על שמו.
30. כללו של דבר, דעתנו היא כי חוסר ההתמצאות הבסיסי של העד אדם בפרטי 'הליבה' של העסקה הנטענת, ובאופן ההוצאה לפועל החוקי של רכישת מקרקעין; חוסר הסבירות בטענה שבחור צעיר, נעדר השכלה פורמאלית, נטול כל גב כלכלי ובעל הכנסה מעבודה ברשת למזון מהיר, יכול היה לעמוד כלכלית בעסקה ממין זה, לרבות בנית בית עליה; חוסר הסבירות שאדם צעיר ורווק, המסוכסך עם בני משפחתו וגר מזה 15 שנה בתל-אביב ובאילת ירכוש קרקע צמודה אליהם ויבנה עליה את ביתו; חוסר הסבירות שצו ההריסה אכן מוען אליו. כל אלה מובילים למסקנה כי הקרקע המדוברת, כמו גם הבית שנבנה עליה, אינם שייכים לו כלל ועיקר כי אם לאביו.
31. בית איהאב: התובע הודה בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי מסר לבנו, איהאב, חדר מדירתו (עמ' 19, שורות 5 – 8), וכי איהאב צירף לה חלקים נוספים (שרותים ומטבח), על קרקע שכפי שהתברר לעיל היא בבעלות התובע. התובע טען כי לא קיבל תמורה מאיהאב בעד החדר שמסר לו (עמ' 19, שורה 6), וכי את החלקים הנוספים שבנה ממן איהאב ממקורותיו הוא (סעיף 12 לתצהיר התובע). עם זאת לא נטען, ובוודאי לא הוכח, כי נעשתה פעולה מסודרת של העברת החדר או הקרקע עליה נבנו השרותים והמטבח לבעלותו של איהאב וזאת בין בדרך של רישום בטאבו, ובין בדרך של ייפוי כוח בלתי חוזר ואף לא בהסכם. אשר על כן ברור, כי החדר וגם הקרקע שעליה נבנו השרותים והמטבח נותרה בבעלות התובע. משכך צודק הנתבע ככלל בטענתו כי יש להביאם בחשבון לעניין הגמלה. אלא שכאן יש להוסיף שתיים אלה: אחת, לא נסתרה טענת התובע כי החדר הועבר לאיהאב לפני למעלה מחמש שנים ועל כן צודק התובע בטענתו כי לא ניתן לייחס לתובע עוד הכנסה רעיונית מן החדר. זאת בהתאם לתקנה 11(1) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב – 1982. שתיים, לא הוברר באיזה מועד מדויק נעשתה בניית חדר השרותים והמטבח על הקרקע הנוספת, ועל כן לא ברור כמה זמן עבר. מכל מקום לא נסתרה טענת התובע כי בניית השרותים והמטבח נעשתה במימונו של איהאב, ולפיכך על פי ההלכה הפסוקה ולמצער, אין להביא בחשבון את "מרכיב שווי עלות הבנייה" (ראו: עב"ל (ארצי) 1078/00 מוחמד פואז – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ז 23 (2001) 32).
אי שיתוף הפעולה
32. לגרסת התובע, הפסקת תשלום הגמלה בחודש אוגוסט 2010 בטענה לאי שיתוף פעולה מצדו נעשה שלא כדין שכן כלל לא קיבל התראה או דרישה מהמוסד להמצאת פרטים או מסמכים כלשהם. הדחייה החוזרת מיום 6.3.2011 נעשתה אף היא שלא כדין שכן התובע שיתף פעולה עם המוסד כמיטב יכולתו ותוך מאמץ בלתי מבוטל. בתוך כך, המציא את כל המסמכים שיכול היה לרבות מאת לשכת רישום המקרקעין, הסכם חלוקת העזבון, יפוי הכוח הנוטריוני וכן תצהיר מטעמו לאימות העובדות.
הנתבע מצדו סובר כי התובע הסתיר מידע רלוונטי ביחס לבעלותו בדירות נוספות לבית מגוריו, לא הקפיד על אמירת אמת, הטעה את המוסד והפר את חובת תום הלב ועל כן בדין הופסק תשלום הגמלה.
33. המסגרת הנורמטיבית: פסיקת בית הדין קובעת כי על התובע גמלה חלות חובות אמון וגילוי כלפי המוסד לביטוח לאומי ומסירת מידע מלא, לרבות חובת גילוי של מידע יזום (עניין אולחובוק, לעיל; עב"ל 280/05 אילנית ברנס – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.2.06). חובה זו באה למנוע תשלום גמלה למי שאינו זכאי לה, ומוצאת את ביטויה גם בסעיפים 19 ו-20 לחוק הבטחת הכנסה, הקובעים את חובת הגילוי הפסיבית והאקטיבית של המבוטח כלפי המוסד (עב"ל (ארצי) 1362/04 שלום אוחנה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.4.06).
34. סעיף 19 לחוק קובע את חובת הגילוי הפסיבית החלה על התובע וזו לשונו:
"(א) לצורך קביעת הזכאות לגימלה או המשך תשלומה, חייב התובע גימלה או המקבל גימלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי –
(1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים;
(2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי העניין;
(3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.
(ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גימלה או להחליט על אי – מתן הגימלה."
סעיף 20 לחוק קובע את "החובה האקטיבית" החלה על התובע, ולפיו:
"המקבל גמלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה או על שיעורה".
לפי סעיף 20א' לחוק, המחיל את סעיף 327 לחוק הביטוח הלאומי, אם "הוכח להנחת דעתו של המוסד כי תובע גמלה או מקבל גמלה מסר למוסד מידע מטעה ביודעין, או נמנע מלמסור מידע ביודעו שיש בכך כדי להשפיע על זכותו לגמלה", רשאי המוסד לדחות את התביעה לגמלה, כולה או מקצתה, או להחליט על הפסקת תשלום הגמלה, כולה או חלקה, והזכות להגשת תביעה חוזרת תיבחן לפי התנאים הקבועים בהוראותיו של סעיף 327.
בעניין ב"ל 7354/04 סלטון כדורי – המוסד לביטוח לאומי (20.9.2007) קבעה חברתי, השופטת דוידוב מוטולה, כי הוראות החוק האמורות נובעות מכך:
"שהמבקש גמלת הבטחת הכנסה – מעצם החלטתו לבקש את סיוע המדינה – חייב לנהוג בתום לב ובהגינות ולמסור למוסד לביטוח לאומי פרטים נכונים ומלאים, הנוגעים לשאלת זכאותו. לאור זאת, במקרים של חוסר שיתוף פעולה – בהתחשב בכך שהנתבע אינו יכול לגלות בעצמו כל פרט הנוגע לזכאות המבוטח וכן כדי ליצור תמריץ שלילי מאי שיתוף פעולה/מסירת פרטים שקריים – רשאי הנתבע להפסיק את תשלום הגמלה או להחליט על שלילתה (דב"ע מו/42-0 זבולון צאלקאקשוילי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 323 ; דב"ע נד/297-4 אמינה עסעס – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א' (2) 766), כל זאת כמובן בכפיפות לכללי המשפט המינהלי לרבות סבירות".
35. מן הכלל אל הפרט: ממכלול הראיות בתיק ונוכח קביעותינו לעיל בדבר זכויות התובע בנכסים נוספים פרט לדירת מגוריו, ובהן דירת הבן אשרף, הקרקע עליה בנוי הבית עליו הוצא צו הריסה ומלכתחילה גם בית איהאב, דעתנו היא כי אין לראות בהמצאת המסמכים שמנה התובע משום מילוי חובתו למסור את כל המידע הדרוש לבירור זכאותו לגמלה. ההיפך. דעתנו היא כי המסמכים, ובפרט האישור מאת לשכת רישום המקרקעין, היה בהם כדי להטעות את המוסד בפועל שכן נרשם בו כי אין בבעלות התובע נכס כלשהו. נטעים כי גם לשיטת התובע דירת מגוריו היא בבעלותו. ערים אנו לכך שאין בדירת מגורים כדי להשפיע על גובה הגמלה אולם יש בכך כדי ללמד על התנהלות התובע. נדגיש, כי לטעמנו עצם הפעולה הפיסית של המצאת מסמכים אינה מעידה על שיתוף פעולה מקום בו מתברר, כבענייננו, שהמדובר במסמכים שאינם תומכים בגרסת המבוטח לגבי בעלי הזכויות בהם ואף נמצאים כמטעים. דברים ברוח זו קבע גם חברי, השופט גולדברג, בעניין ב"ל (י-ם) 11851/08 אחלאם שאהין – המוסד לביטוח לאומי (22.3.2011).
36. בשולי הדברים נטעים כי איננו רואים להדרש לשאלה האם מלכתחילה קיבל התובע התראה בדבר הכוונה לשלול את גמלתו, שכן על פי האמור בכתב התביעה, על אף שלשיטת התובע לא נהג הנתבע בעניין זה כדין, ביכר הוא שלא לתקוף החלטת המוסד אלא להגיש תביעה חוזרת. כמבואר לעיל התביעה נדחתה בהחלטה מיום 6.3.2011 והחלטה זו היא מושא הדיון שבפנינו.
37. כללו של דבר, דעתנו היא כי החלטת הנתבע מיום 6.3.2011 לדחות את תביעת התובע לגמלה בשל חוסר שיתוף פעולה ואי מסירת כל העובדות הרלוונטיות – נתקבלה כדין ואין עילה להתערבותו של בית הדין בה. לא הוכח, כי ההחלטה התקבלה תוך פגם מינהלי כלשהו.
38. טרם חתימה מוצאים אנו להתייחס לשני עניינים נוספים בקצרה. הראשון, הוא טענת התובע לפיה היה על הנתבע לערוך שמאות לנכסי התובע, ומשלא עשה כן אין לייחס לתובע הכנסה רעיונית כלשהי. דין הטענה דחייה. כל עוד לא התבררה מצבת הנכסים לאשורה, ומקום בו התובע מכחיש כי יש לייחס לו חלק בעזבון אביו אין לדרוש מהנתבע לערוך שומה לנכסיו. כאן המקום להזכיר כי הערכת שמאי כרוכה בהוצאה כספית. חיוב המוסד להשתמש בכספי ציבור, כאשר התובע לא עמד בדרישות המינימאליות המוטלות עליו – להציג גרסה בהירה אמיתית וחד משמעית לגבי הנכסים הנכללים בירושת אביו ובמצבת נכסיו הוא - אינו מוצדק ועלול ליצור מצב שבו יוצא החוטא נשכר.
השני, עניינו בשלל המסמכים המוזכרים בסיכומי הנתבע דוגמת ממצאי חוקרים, הודעות התובע ותרשים שמסר התובע וכל כיוצא באלה. כאמור בפתח הדברים, המוסד ביכר שלא להעיד איש מטעמו ולא להגיש מסמכים כלשהם מטעמו, על אף שטוב היה אילו עשה כן ובכך היה מקל על ברור האמת. מכל מקום מצאנו להדגיש כי לא ייחסנו לאמירות אלה משקל כלשהו והסתפקנו בראיות שהובאו בפנינו בלבד, והכל כמפורט בגוף הדברים.
39. סוף דבר – על יסוד כל האמור התביעה נדחית. תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה כדין בגין אי שיתוף פעולה. לתובע זכויות בנכסים נוספים על דירת מגוריו.
המדובר בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי ולפיכך, אין צו להוצאות.
40. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גמלה חוסמת תקנה 11

  2. מענק לימודים לגרושה

  3. זכות הזקיפה - סעיף 329

  4. תסמונת PDD ביטוח לאומי

  5. תגמול נצרך ביטוח לאומי

  6. תסמונת rsd ביטוח לאומי

  7. בדיקת oae – ביטוח לאומי

  8. שינוי סיווג ביטוח לאומי

  9. פיברומיאלגיה ביטוח לאומי

  10. הסבה מקצועית ביטוח לאומי

  11. דמי שיקום מקצועי לסטודנט

  12. תביעה לקבלת שיקום מקצועי

  13. מענק לימודים לאם חד הורית

  14. התיישנות חוב לביטוח לאומי

  15. אי ספיקת כליות ביטוח לאומי

  16. גב תפוס בעבודה ביטוח לאומי

  17. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי

  18. סעיף 107 לחוק הביטוח הלאומי

  19. אישור תעודת מחלה ביטוח לאומי

  20. תקנה 17 לתקנות הביטוח הלאומי

  21. הגשת תביעת ביטוח לאומי באיחור

  22. אי שיתוף פעולה עם ביטוח לאומי

  23. רישום כעובד עצמאי בביטוח לאומי

  24. תקנה 27(ב) לתקנות הביטוח הלאומי

  25. זכויות מביטוח לאומי למשפחת מחבל

  26. סעיף 369 (א) לחוק הביטוח הלאומי

  27. דחיית תביעה לדמי תאונה מביטוח לאומי

  28. פיצול הדיון על 2 נכויות בביטוח לאומי

  29. תשלום ביטוח לאומי בזמן לימודים בחו''ל

  30. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי

  31. הרוג מלכות - חוק התגמולים לאסירי ציון

  32. דחיית בקשת הענקה מטעמי צדק בביטוח לאומי

  33. שיעור ניכוי ביטוח לאומי בתביעה נגד המזיק

  34. הארכת המועד להגשת ערעור בתביעת ביטוח לאומי

  35. תשלום דמי תאונה לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי

  36. תביעה כנגד החלטת וועדת הרשות להכיר כ"נכה נזקק"

  37. תביעה כנגד החלטת הועדה לביטול חובות לביטוח לאומי

  38. בקשת דיון בהחמרה לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי

  39. תביעה לתשלום שני מענקי נכות בגובה של 70 קצבאות חודשיות

  40. נפגע ונחבל בגב תחתון, ופגיעתו הוכרה על ידי ביטוח לאומי כפגיעה בעבודה

  41. ערעור על החלטת הוועדה לא לצרף נכויות על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי

  42. ביטוח לאומי טען כי בפסק הדין המוסכם לא הוכרה הפגיעה בעבודה על דרך הגרימה

  43. מכתב דחיה כי לא התקיימה בו הגדרת "תאונה" כמשמעותה בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי

  44. לטענת ביטוח לאומי התביעה הוגשה בחלוף כמעט 3 שנים ממכתב הדחיה, ולא בתוך 12 חודשים כאמור בתקנות

  45. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון