ביטול הסכם עקב ניצול מצוקה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול הסכם עקב ניצול מצוקה:

פסק דין זה ניתן בהמשך לתביעה שהוגשה תחילה לבית המשפט המחוזי בת"א, והועברה בשל חוסר סמכות עניינית לידון בבית משפט השלום במסגרת ההליך שבפנינו, וזאת למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 18.6.98, ואשר יפורט להלן, בטל חלקית מחמת נסיבות חתימתו לטענתם, בתנאי ניצול מצוקה ועושק, כן להורות על קיזוז הנזקים שנגרמו לתובעים כנגד יתרת הסכומים שהם נותרו חייבים לבנק הנתבע על פי ההסכם, ותביעה כספית לחייב את הבנק הנתבע לשלם לתובעים את יתרת הנזקים המסתכמים לאחר קיזוז לסך של 282,612.08 ₪ נכון למועד הגשת התביעה כמפורט להלן:

אי התאמה של לוח הסילוקין להוראות ההסכם בסך של 22,034.89 ₪.
חיובי ריבית בחשבון בשנת 1998 בסך של 29,079.09 ₪.
חיוב החשבון בפעולות גזברות בסך של 81,498.1 ₪.
התניית שירות בשירות בסך של 75,000 ₪.
נזק כלכלי בסך של 75,000 ₪.

רקע עובדתי:
התובעת 1 הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל, העוסקת ביבוא, שיווק ומכירה סיטונאית של מערכות גילוי וכיבוי אש ירוקות, אשר בשליטתו של התובע 2.

הנתבע הינו תאגיד בנקאי רשום בישראל.

ביום 19.9.91 פתחה התובעת 1 חשבון בנק אצל הנתבע שמספרו 516612, אשר נוהל בסניף ברמת גן ע"י התובע 2.

במעמד פתיחת החשבון חתם התובע 2 על כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של התובעת 1 ללא הגבלה בסכום כלפי הנתבע.

יצוין, כי קדמה להגשת התביעה דנן תביעתו של הבנק כנגד הנתבעים מיום 31.8.97 בסדר דין מקוצר, אשר התנהלה בביהמ"ש המחוזי בת"א במסגרת ת.א. 1164/97, וזאת בגין יתרת חובם של התובעים כלפי הנתבע בסך של 1,114,974 ₪. לאחר שלא הגישו התובעים בקשה לרשות להתגונן, ניתן פסק דין נגדם על מלוא סכום התביעה בתוספת ריבית שנתית ובצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, כך שבפועל פסק דין כנגד התובע 2 ניתן ביום 13.10.97 ופסק דין כנגד התובעת 1 ניתן ביום 16.12.97 (להלן: "פסק הדין").

ביום 18.6.98 נחתם בין הצדדים הסכם לפרעון החוב על פי פסק הדין, אשר בהסכמת הצדדים הועמד על סך כולל של 955,798 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית שנתית בשיעור של 6.5%, כשסכום זה מורכב מסך של 875,000 ₪ בגין סכום החוב בחשבון, סך של 10,043 ₪ בגין אגרת בית משפט וסך של 70,755 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (להלן: "החוב").

עוד נקבע בהסכם שבין הצדדים, כי החוב הנ"ל ישולם תוך פריסתו לתשלומים, ובאופן שהחל מחודש יוני 1998 ישלמו התובעים לנתבע תשלום חודשי בסך של 20,000 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע בתאריך 18.6.98 מידי ה- 1 לכל חודש קלנדרי עד לסילוק מלוא החוב, ולמעט התשלום הרביעי אשר יהיה בסך של 50,000 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום חתימת הסכם זה. נקבע בנוסף, כי יש להפחית מהחוב סכומים אשר שולמו ע"י התובעים: סך של 9,957 ₪ ששולם ביום 13.3.98 וסך של 12,560 ₪ ששולם ביום 29.5.98.

כמו כן, התובע 2 התחייב במסגרת ההסכם להעביר לידי הנתבע מסמכי שעבוד מדרגה ראשונה על הדירה שבבעלותו לצורך רישום משכון לטובת הנתבע.

מפעם לפעם נוצרו פיגורים בהחזרי ההלוואה, אלא שהנתבע לטענתו העניק לתובעים אורכות לשם השלמת ביצועם. אולם, החל מיום 4.8.02 חדלו התובעים לעמוד בהחזרים עת הגישו כנגד הנתבע תביעה למתן פסק דין הצהרתי ותביעה כספית, ומכאן התביעה שמונחת בפני.

טענות הצדדים בכתבי טענותיהם
במסגרתה כתב התביעה מודים התובעים, כי לא פרעו את מלוא החוב שנקבע בהסכם, באופן שנותרו חייבים לנתבע סך של 60,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, אך טוענים לביטול חלקי של ההסכם הן בנוגע לסכום החוב והן בנוגע להטלת המשכון על דירתו של התובע 2, וזאת בשל קיומם של פגמים ברצון התובעים בעת כריתתו, וכן טוענים לגרימת נזקים ע"י הנתבע בסכום העולה על יתרת החוב, ומשכך עותרים לקיזוז סכום הנזקים מיתרת סכום החוב ובחיוב הנתבע בגין יתרת הנזקים, העומדת לשיטתם לאחר הקיזוז על סך של 282,612.08 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

התובעים טוענים, כי הליך המשא ומתן שנוהל בינם לבין הנתבע לקראת כריתתו של ההסכם, היה נגוע בהפעלת לחץ, הפחדה ואיומים בדבר נקיטת הליכים משפטיים ומתוך כוונה לאלץ את התובע 2 לשעבד את דירתו הפרטית לטובת הנתבע. כן טוענים, כי חתימת התובעים על ההסכם נעשתה בנסיבות של ניצול בלתי הוגן את מצוקתם הכלכלית והדוחק הפיננסי של התובעים, באופן שפגמה בגמירות דעתם להתקשר בהסכם, אשר תנאיו גרועים מהמקובל ומהמתבקש עפ"י הנסיבות.

עוד נטען, כי אך בשל המשכון אשר רבץ על דירתו של התובע 2 ומחשש מפני מימושו, הוא שגרם לתובעים לעמוד בתנאי ההסכם עד למועד הגשת התביעה, הגם שסכום החוב הנקוב בו כמו גם המשכון שהוטל נעשו בנסיבות של עושק וניצול מצוקה כאמור לעיל.

בהמשך נטען, כי גובה החוב ותנאי ההסכם אינם תואמים ללוח הסילוקין שצורף להסכם, מה גם שלדבריהם, לא ניתן להם עותק הימנו במעמד החתימה אלא מספר שבועות לאחר מכן. כן נטען, כי בתחילת חודש יוני 2001 קבלו התובעים מאת הנתבע דו"ח מצב יתרות בחשבון, ממנו עלה, כי הם נמצאים ביתרת חובה בסך של 462,306 ₪, עובדה שלטענתם, "הדליקה אצלם אור אדום", ומשכך החליטו לערוך בדיקה אודות פעולות הנתבע בכל הנוגע לחשבון התובעת 1 המתנהל אצלו.

התובעים צירפו חוות דעת מומחה מטעמם, וכפי שעולה מחוות דעתו, נמצאו אי התאמות בין האמור בהסכם לבין ביצועו בפועל ע"י הנתבע, ואשר נכון ליום 31.12.01 עמדו על סך כולל של 132,612.08 ₪ כמפורט להלן:

  1. אי התאמה בין לוח הסילוקין להוראות ההסכם בסך של 22,034.89 ₪.
  2. חיובי ריבית בחשבון בשנת 1998 בסך של 29,079.09 ₪.
  3. חיוב החשבון בפעולות גזברות בסך של 81,498.1 ₪.


בנוסף לכך טוענים התובעים, כי מעשיו ומחדליו של הנתבע גרמו להם נזקים נוספים בסך כולל של 150,000 ₪, הנובע מהפירוט כדלהלן:

4) נזק ישיר בגין התניית שרות בשרות בסך של 75,000 ₪ הנובע מהעובדה, כי בתקופה שבה היה החשבון ביתרת חובה דביטורית הפעיל הנתבע לחץ על התובע 2 לפתוח את תוכניות החיסכון ולהעמיד פיקדונות שקליים כתנאי למתן אשראי ולהמשך האשראי הקיים, וזאת בניגוד לסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981.
5) נזק כלכלי בסך של 75,000 ₪, הנובע מחוסר יכולתם של התובעים לעשות שימוש בכספים שאמורים היו להיות בחשבון התובעת 1. כך למשל נטען, כי אילו היו בחשבון החברה הסכומים המפורטים לעיל, הייתה התובעת יכולה לשלם לספקיה במזומן, ובכך לחסוך 15% מהוצאותיה בגין הנחת מזומן.

אל מול זאת ניצבת גרסת הנתבע, ולפיה גובה החוב שנקבע בהסכם שבין הצדדים היה לפנים משורת הדין ולצורכי פשרה בלבד, שכן גובה הריבית שנקבעה בפסק הדין עולה על שיעור הריבית שנקבע בהסכם, ואשר לצורך פרעונו הועמדה הלוואה ע"י הנתבע.

לעניין הטענה בדבר הפעלת הלחץ הפחדה ואיומים טוען הנתבע, כי ההיפך הוא הנכון, שכן ניתנו לתובעים אורכות רבות לקראת כריתתו של ההסכם. עוד נטען בהקשר זה, כי התובעים היו מיוצגים במשך הליך המו"מ לקראת כריתתו של ההסכם ע"י עו"ד יגאל מזרחי אשר נשא ונתן בשמם, כך שאין מקום לטענה בדבר ניצול מצוקה ופגיעה בגמירות דעתם להתקשר בהסכם.

עוד נטען, כי התובעים הפרו את ההסכם והיו פיגורים בהחזרי התשלומים שנקבעו במסגרתו, וכי נעשו פניות חוזרות ונשנות הן לתובעים והן לבא כוחם בדבר תשלומים שלא שולמו במועדם כמתחייב בהסכם, יחד עם זאת הנתבע העניק לתובעים ארכה לפרעונם. כך למשל נטען, כי רק בחודש ספטמבר 1998 הפקיד התובע 2 את התשלומים שבפיגור, וכי התובעים חדלו לשלם את התשלומים החודשיים שנקבעו בהסכם החל מחודש יולי 2002.

באשר לטענת הקיזוז שהעלו התובעים נטען, כי אין לה כל בסיס באשר התובעים לא פירטו מהם הנזקים שנגרמו להם, הן בנוגע לנזקים ישירים והן לגבי נזקים כלכליים, ולא הראו כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין ההסכם שנחתם בין הצדדים.

בהתייחס לטענת התובעים, לפיה ההלוואה הועמדה לחשבון התובעת 1 רק בתאריך 4.11.98, טוען הנתבע כי לוח הסילוקין לפרעון ההלוואה שניתנה לתובעים במסגרת ההסכם ניתנה לתובעים כבר בחודש יוני 1998, מועד חתימת ההסכם. במסגרת תצהירי עדות ראשית נטען, כי ההלוואה הועמדה רק בחודש 11/98 בשל עיכוב מצדו של התובע 2 בהמצאת מסמכים ממנהל מקרקעי ישראל הדרושים לשם משכון הדירה.

הנתבע הכחיש את טענת התובעים, לפיה חשבון התובעת 1 היה מצוי ביתרת זכות בתקופה שבין 29.5.98 – 1.12.98 בטענה, כי ההיפך הוא הנכון, שכן מכרטסת התנועות בחשבון עולה כי החשבון היה מצוי ביתרת חובה.
יצוין, כי הנתבע הגיש בקשה לתיקון כתב הגנה, ובהעדר תגובה מטעם התובעים, התקבלה הבקשה ע"י בית המשפט. במסגרת הבקשה ביקש הנתבע להוסיף התייחסות למעשה בית דין, שלטענתו מרבית השגות התובעים לגבי הסכומים שפורטו בכתב התביעה מתייחסות לתקופה שקדמה למתן פסק הדין שניתן לטובת הנתבע כנגד התובעים במסגרת ת.א. 1164/97 אשר צוין לעיל, ומחמת מעשה בית דין יש לדחותם.

באשר לטענת התובעים, כי בניגוד להבטחות הנתבע כלפיהם, חשבון התובעת 1 חויב בריבית חריגה ותוספת סיכון, למרות שלא היה כל סיכון נוכח הבטחונות שהועמדו לטובת הנתבע, וששוויין עולה בהרבה על גובה האשראי שאושר לתובעת 1, טוען הנתבע כי חשבון התובעת 1 נוהל בהתאם להסכם ותנאי עסק כלליים (להלן: "הסכם פתיחת חשבון") עליהם חתמו בעת פתיחת החשבון. כך לגבי הצורך בהעמדת פקדונות כפי שעולה מסעיפים 11 ו- 12 להסכם פתיחת חשבון, רשאי הנתבע לדרוש מהתובעת 1 בכל עת להבטיח את הסכומים, כולם או מקצתם, ע"י פקדונות.

לעניין טענת התובעים בדבר חיובם בפעולות גזברות נטען, כי פעולות כגון אלה הינן דבר שבשגרה בניהול חשבון בנק, וכי סעיף 5 להסכם פתיחת חשבון קובע, כי הבנק יחייב את חשבון הלקוח בעמלה עבור ניהול החשבון ויתר השירותים הכרוכים באשראי וכל שירות בנקאי אחר הניתן ללקוח.

התובע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים.

במסגרת תצהירי עדות ראשית הגיש הנתבע תצהיר מטעם מר דוד גרוס, מי שעבד בתקופה הרלוונטית במחלקה ללקוחות מיוחדים וטיפל בחשבון התובעת 1.

ביום 16.3.09 הוגשה חוות דעת מומחה עדכנית מטעם התובעים (להלן: "חוות הדעת") ממנה עולה, כי קיימים פערים בין חישובי הנתבע לבין חישובי המומחה בנוגע לנושאים שנבדקו, בהתייחס לחשבון התובעת 1 וכן בהתייחס לחשבונו הפרטי של התובע 2, בתקופה שבין 1.1.92 – 31.12.01, וכמפורט להלן:

בגין סעיף ריבית בחשבון התובעת 1 סך של 37,542.63 ₪.
בגין סעיף חיובי גזברות סך של 116,274.81 ₪.
בגין סעיף חיובי יומן סך של 55,554.65 ₪.
בגין סעיף פקדונות בחשבון התובע 2 סך של 84,085.57 ₪.
בגין סעיף ההלוואה סך של 111,404.04 ₪.
בגין חישוב מאוחד (חישוב המבטא את ההשפעות המצטברות של כלל הנושאים על היתרה בחשבון התובעת 1) סך של 297,800.83 ₪.

עפ"י ממצאי בדיקתו, הגיע המומחה למסקנה, כי נכון ליום 31.12.01 חובה של התובעת 1 בהחזר ההלוואה עומד ע"ס של 11,509.79 ₪.

ביום 20.8.09 הוגשה בקשה מטעם הנתבע לפסילת חוות הדעת בשל שני פגמים מרכזיים שנפלו בה לטענתם: האחת- היות חוות הדעת מתייחסת לפעולות שנעשו ע"י הנתבע בתקופה שקדמה למתן פסק הדין בת.א. 1164/97, דהיינו עובר ליום 31.8.97 והשנייה -היות חוות הדעת עוסקת גם בחשבונו הפרטי של התובע 2, אשר אין לו כל אזכור בכתב התביעה ובתצהירי עדות ראשית.

התובעים מנגד טענו, כי אף אם קיימת טעות בחוות הדעת, טענה אשר הוכחשה על ידם, אין בכך כדי לפסול חלקים אחרים בה, ועל רקע האמור דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי יהיה מקום לשוב ולדון בה לאחר השלמת שמיעת חקירות העדים והגשת הסיכומים בתיק.

ביום 23.6.09 הגיש הנתבע אף הוא חוות דעת מומחה מטעמו, במסגרתו נתבקש לחשב את יתרת החוב של התובעת 1 נכון למועד הגשת התביעה דנא ביום 4.8.02 לאור הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 18.6.98. עפ"י ממצאי חוות הדעת, נכון למועד הגשת התביעה דנא יתרת החוב שטרם סולקה ע"י התובעת 1 עומדת ע"ס כולל של 69,690 ₪, כשסכום זה מורכב מיתרת חוב פיגורים בסך של 20,312 ₪ ומיתרת חוב שטרם הגיע מועד פרעונה בסך של 49,628 ₪.

לאחר קיום דיון הוכחות, במסגרתו נחקרו המצהירים על תצהיריהם, הוגשו סכומים בכתב.

דיון

במסגרת בירור התובענה שבנדון יש לבחון:

  1. קיומם של פגמים ברצון התובעים בעת ההתקשרות בהסכם.
  2. קיומו של מעשה בית דין בכל הנוגע לחיובי חשבון התובעת 1 בתקופה שקדמה למתן פסק הדין שניתן כנגד התובעים במסגרת ת.א. 1164/97.
  3. באם התשובה לשאלה הקודמת חיובית – האם יש בכך כדי לאיין את חוות דעת המומחה מטעם התובעים.


בפתח הדברים יצוין, כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי התובעים, אשר צירפו לביסוס טענותיהם חוות דעת מומחה מטעמם, ואשר יש לבחון את משקלה הראייתי נוכח טענות הנתבע בדבר פגמים שנפלו בה בשל הנחות עבודה מוטעות.

נסיבות כריתת ההסכם בין הצדדים
כפי העולה מחומר הראיות, ביום 31.8.97 הגיש הבנק הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר כנגד התובעים במסגרת ת.א. 1164/97 בסך של 1,114,974 ₪. ביום 13.10.97 ניתן פסק דין כנגד התובע 2 וביום 16.12.97 ניתן פסק דין כנגד התובעת 1 על מלוא סכום התביעה, לאחר שלא הוגשה בקשה רשות להתגונן מטעמם.

במסגרת פסק הדין חויבו התובעים לשלם את סכום הקרן בסך של 1,114,974 ₪ בתוספת ריבית שנתית בשיעור 23.2% מיום הגשת פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל, כאשר סכום הריבית שיצטבר יצטרף לקרן בסוף כל רבעון החל מיום 1.7.97 וישא אף הוא ריבית בשיעור האמור. עוד נקבע, כי שיעור הריבית ואופן צבירת הריבית ישתנו מעת לעת מיום הגשת התביעה ואילך בהתאם לשינויים בשיעור, במועד ובאופן צבירת הריבית כפי שיהיו נהוגים אצל הנתבע. בנוסף, חיובו התובעים בהוצאות משפט בסך של 14,043 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

כפי העולה מתצהיר הנתבע, בעקבות הליכי הוצל"פ שנקט הנתבע כנגד התובעת 1, פנה התובע 2 לנתבע באמצעות בא כוחו וביקש להגיע להסדר פרעון החוב נשוא פסק הדין. עוד עולה מחומר הראיות, כי בין הצדדים נוהל הליך של דין ודברים שקדם לחתימה על ההסכם, וכי התובעים היו מיוצגים ע"י עו"ד יגאל מזרחי כל אותה העת והנתבע אף צירף עותק תכתובות שנוהלו בין הצדדים. הנתבע הצהיר, כי לאורך הליך המשא ומתן שהתנהל לא עלתה כל טענה מצד התובעים או בא כוחם כנגד קיומו של החוב אלא נסב אך לאופן פרעונו והבטחונות שיועמדו במסגרתו. אל מול זאת, לא הציגו התובעים כל ראיה לסתור הצהרות אלה.

עוד הוצהר ע"י הנתבע, כי ביום 4.8.98 חתמו התובעים על ההסכם (הגם שההסכם נושא תאריך מיום 18.6.98), במסגרתו הועמד החוב של סך של 955,798 ₪ והועמדה הלוואה לפרעון החוב כנגד משכון דירתו של התובע 2.

בנוסף הוצהר, כי התובעת 1 פרעה את החזרי ההלוואה עד לחודש אוגוסט 2002, אז חדלה לשלם והגישה תביעה זו, וכי נותרה יתרת חוב בסך של 60,000 ₪, אף לשיטתם של התובעים.

התובעים טוענים, כי ההסכם נחתם עמם בנסיבות המקימות עילה לביטולו, כגון עושק, הפעלת לחץ ואיומים. טענה זו אין בידי לקבל, שכן לא זו בלבד שהתובעים היו מיוצגים ע"י עו"ד במהלך הליך המשא ומתן שהתלווה לגיבושו של ההסכם ועד לחתימה, אלא שההסכם אך נתן ביטוי לחוב שממילא נקבע בפסק הדין חלוט. עוד עולה, כי ההסכם שנחתם היטיב עם התובעים, שכן הופחת שיעור הריבית מזו שנקבעה בפסק הדין, וכן במסגרת סעיף ההצהרות המקדימות להסכם, קרי "סעיף ההואילים" מצוין, כי התובעים מעוניינים לשלם את החוב לבנק עפ"י פסקי הדין וכי הצדדים מעוניינים להסדיר בהסכם את תנאי תשלום החוב הנ"ל. בנסיבות אלה, אינני מוצא כל הגיון בטענת התובעים, לפיה ההסכם נחתם בנסיבות המטילות דופי בגמירות דעתם להתקשר בהסכם, שכן דווקא המסקנה לפיה התובעים הם שיזמו הגעה להסדר עם הבנק, כטענת הנתבע, משתלבת יותר עם השכל הישר והתשתית הראייתית הפרוסה בפני.

כמו כן, מדובר בהסכם שנחתם בשנת 1998 לתשלום סך של כמיליון ₪, בעוד שהתביעה הוגשה רק בשנת 2002 כשהחוב לנתבע מסתכם לכ- 70,000 ₪, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע. ככל שהייתה לתובעים טענה אמיתית כנגד ההסכם, הרי שהיה עליה להיטען מיד לאחר חתימתו אך העלאת טענה כגון דא לאחר כארבע שנים מיום שנחתם ולאחר ששולם מרבית החוב, מעלה ספקות רבות באשר לאמיתותה, מה גם שעריכת ההסכם וההלוואה שהועמדה לתובעים במסגרתו לא נועדו אלא לשם ביצועו של פסק דין חלוט אשר ממילא קבע את חבותם.

יתרה מכך, התובעים לא פירטו נסיבות המקימות עושק או הפעלת לחץ מלבד טענתם, כי הנתבע ניצל את מצוקתם הכלכלית והדוחק הפיננסי בו היו נתונים ואיים בנקיטת הליכים משפטיים. נסיבות אלה בהן התריע הנתבע בפני התובעים, כי בכוונתו לנקוט כנגדם הליכים משפטיים, לא זו בלבד שאינו מהווה הפעלת לחץ ו/או איומים, אלא הוא אף מתחייב עפ"י חוק, שכן תנאי מקדמי להגשת תובענה הינו מיצוי הליכים ומתן התראה לנתבע בדבר כוונתו לפנות להליכים משפטיים לשם גביית החוב. לאור כל האמור, הנני דוחה את טענת התובעים בדבר העדר גמירות דעת וכי ההסכם נחתם בתנאי עושק ולחץ פסול.

יצוין, כי במסגרת סיכומי התובעים הועלתה טענה נוספת כנגד ההסכם, ולפיה נעדר ההסכם שני מרכיבים חיוניים. האחד- לא מצוין כי הלקוח בדק את החשבון נשוא התביעה/פסק הדין וטיבם של החיובים והזיכויים הכלולים בו. השני - לא נכלל בו סעיף ויתור על תביעות, כי עם ביצועו לא היו ולא יהיו לתובעים כל טענה כלפי הנתבע, אין זאת אלא כי התובעים סירבו לכך. גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן לא הונח בפני כל מסמך ו/או ראיה ממנה ניתן ללמוד כי התובעים כפרו בשלב כלשהו כנגד גובה החוב, ובפרט שלתובעים הייתה אפשרות לבדוק את החיובים והסכומים אותם נדרשו לשלם לנתבע עת הומצא לעיונם עותק כתב התביעה בת.א. 1164/97, אך משיקוליהם בחרו שלא להגיש בקשת רשות להגן וגם לאחר מתן פסק הדין הייתה להם זכות מוקנית להגיש ערעור, אך כל זאת לא נעשה ומשכך הנני דוחה טענות אלה אשר מועלות במסגרת הליך זה בעניין שכבר נדון וכבר הוכרע, וכפי שיפורט להלן.

אין גם להתעלם מכך, שבהעדר אפשרות לערער ולשנות את פסק הדין שניתן, משמעות ביטול ההסכם הינה הלכה למעשה חזרה לקביעות ותחולת פסק הדין כפי שהוא עם כל המשתמע מכך.

מעשה בית דין
הנתבע העלה טענה במסגרת כתב ההגנה המתוקן, ולפיה מרכיב עיקרי בתביעה מתבסס על חיובים שבוצעו בתקופה שקדמה למועד הגשת התביעה ומתן פסק הדין, דהיינו עובר ליום 31.8.97, ומשכך התובעים מנועים מלהעלות טענה כנגד הנתבע ביחס לעובדות ועילות שהורתן קודמת למועדי מתן פסק הדין, ועל כן מרכיב זה דינו להידחות מחמת מעשה בית דין.

לעניין זה העלו התובעים מספר טענות:

האחת, כי טענה זו לא נטענה במסגרת כתב ההגנה המקורי שהוגש בחודש נובמבר 2002 והוספה ע"י הנתבע רק בחודש מרץ 2008, דהיינו בחלוף כ- 4.5 שנים, וזו כשלעצמה מעלה ספק ניכר בתום הלב ובשאלת משקלה של הטענה בעיני הנתבע הוא עצמו. טענה זו אין בה כל ממש, שהרי הטענה הוספה בצירוף תצהיר מטעם ב"כ הנתבע דאז, עו"ד חגי כהנא, אשר הצהיר כי עקב טעות שבתום לב נשמטה טענה זו מכתב ההגנה. כמו כן, בבקשה לתיקון כתב ההגנה פורטה השתלשלות האירועים שהובילה את ב"כ הנתבע לגילוי ההשמטה האמורה. מהבקשה עולה, כי לאחר הגשת כתב ההגנה ניהלו הצדדים הליך של גישור שנמשך מספר שנים אך לא צלח. בעקבות בקשת התובעים לקבל לידיהם מסמכים הנוגעים לתקופה שקדמה לפסק הדין הגיש ב"כ הנתבע תגובתו במסגרתה טען, כי המסמכים מתייחסים לתקופה בגינה קיים מעשה בית דין. בדיון בבקשה לקבלת מסמכים מיום 24.12.07 טען ב"כ התובעים, כי טענת מעשה בית דין כלל אינה מוזכרת בכתב ההגנה, או אז התגלתה השמטת הטענה, אשר מיד עם דבר היוודעה ולאחר בירור שנערך מול ב"כ הנתבע הקודם שייצג והכין את כתב ההגנה המקורי, הוגשה הבקשה כשהיא נתמכת בתצהיר. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, שעה שהבקשה לתיקון כתב ההגנה הועברה לתגובת התובעים אשר לא ניצלו את האפשרות שניתנה להם להגיש התנגדותם להוספת סעיף זה, וכעת משניתנה החלטת בית המשפט המתירה את תיקון כתב ההגנה והוספת הסעיף הנ"ל, ברי כי התובעים מנועים מלהעלות טענות בעניין זה.

טענה שנייה, ולפיה העובדה כי לא נכלל בהסכם בין הצדדים סעיף ויתור תביעות אין מקום לטענות הבנק בדבר מעשה בית דין וטענה כגון הסתמכות הנתבע על ההסכם, באופן שהתובעים מנועים מהגשת תביעה בגין עילות הנוגעות לתקופה שקדמה למתן פסקי הדין או למועד החתימה על הסדר החוב. ברי, כי אין כל ממש בטענה שהרי עסקינן בהסכם שנחתם בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין ואשר מטרתו הייתה הסדר פרעון חוב אשר התגבש בפסק דין חלוט, מה גם שמחומר הראיות עולה כי דווקא התובעים הם שיזמו את החתימה על ההסכם. מכל מקום, עצם אי הכללת סעיף ויתור תביעות אינו מעלה ואינו מוריד והתובעים אינם יכולים להבנות מכך כאמתלה לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע במסגרת הליך משפטי ואשר תלוי ועומד פסק דין חלוט כנגדם.

טענה שלישית, כי אין תחולה למעשה בית דין, שעה שמדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה". מוסיפים התובעים וטוענים, כי מעשה בית דין חל רק ביחס לטענות שהנתבע יכול היה להעלות בתביעה הראשונה אילו התגונן, ואשר היו יכולות להדוף את התביעה ולא ביחס לטענות אחרות שיכול היה להעלות, כדוגמת הודאה והדחה. דא עקא, כי הן בחוק והן בפסיקה לא מצאתי כל תימוכין לפרשנות זו המוצעת ע"י התובעים.

ודוק, תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת חריג לכלל, כי התובע הוא הפותח בהבאת הראיות וכי עליו מוטל נטל השכנוע. מקום בו הודה הנתבע בעובדות שנטענו ע"י התובע אך טוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש, כי אז הנתבע יפתח בהבאת הראיות, אך אין לטענה זו ולא כלום לעניין מתן אפשרות לתובעים לערער על פסק דין שניתן נגדם ואשר חלף המועד להגשת ערעור עליו זה מכבר. נדמה, כי זהו ניסיון מצד התובעים לשוב ולפתוח בדרך עקיפה את סוגיית חבותם. טענות התובעים לעניין זה מתמצות בעובדה כי הנתבע בצע פעולות שגרמו לחיוב החשבון שלא כדין ובסכומים עודפים לסכומים שהיו צריכים להשתלם בפועל. טענות אלה מטיבן ומטבען, מקומן היה להיטען כבר במסגרת התביעה שניהל הבנק נגדם, שכן לו היו מתקבלות, הרי שהיה בהם כדי להשליך באופן ישיר על שיעור חבותם כלפי הנתבע, ושעה שלא עשו כן במסגרת ת.א. 1164/97 אין לתובעים להלין אלא על עצמם.

כמו כן, מקובלת עלי פסיקת בית המשפט העליון במסגרת רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה ויינשטיין [פורסם במאגר משפטי] אשר צוטטה בסיכומי הנתבע בה נדונה סוגיה הדומה למקרה שבפנינו והתבררה השאלה, האם עומדת לנתבע בסדר דין מקוצר אשר לא התגונן, האפשרות לחזור ולהעלות ולמעשה לפתוח בהתדיינות מאוחרת את השאלה, האם הוא חייב לתובע את הסכום שנקבע בפסק הדין המוקדם? בפסק הדין קבעה כב' הש' נאור, כי:

"פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא העיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי הדין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים...נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים..., להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, ... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים..." (פסקה 20 לפסה"ד) (ההדגשות אינן במקור – מ.ת.).

לאור האמור, הנני דוחה את טענות התובעים, ככל שהן מתייחסות לחישובים שנערכו ולסכומים בהם חויבו ע"י הנתבע לגבי התקופה שעד למועד מתן פסק הדין, דהיינו עד ליום 16.12.97 מחמת מעשה בית דין.

משקלה הראייתי של חוות דעת המומחה מטעם התובעים (להלן: "חוות הדעת")

התובעים צירפו לביסוס תביעתם חוות דעת של מומחה מטעמם, ודי בקריסת חוות הדעת על מנת לערער את התביעה כולה.

בקשת הנתבע מיום 20.8.09 לפסילת חוות הדעת הושתתה על שני נימוקים עקריים: מעת שהתקבלה תביעת הנתבע בשנת 1997 וניתנו פסקי דין, קיים מעשה בית דין שאינו מאפשר לתובעים לשוב ולהעלות טענות בגין פרק הזמן שקדם לתקופה בגינה הוגשה התביעה וניתן פסק הדין. לפיכך, כל התחשיבים בחוות הדעת אשר מתייחסים לתקופה שקדמה ליום 31.8.97 אינם רלוונטיים ויש לפסלם. נימוק נוסף עניינו בעובדה, כי בחוות הדעת יש התייחסות הן לחשבונה של התובעת 1 והן לנזקים שנגרמו לטענתם בחשבונו הפרטי של התובע 2, אשר לא נזכרו בכתב התביעה ואף לא במסגרת תצהירי עדות ראשית, ועל כן אין מקום להתייחס אליהם כלל.

כפי שעולה מחוות הדעת, פרקים 7 ו- 8 שבה מתייחסים לתקופה שקדמה למועד הגשת התביעה של הבנק כנגד התובעים ואשר בגינה נוצר מעשה בית דין, ומשכך אינם רלונטיים לתביעה נשוא דיוננו.

ביחס לפרק 8 הועלתה טענה נוספת, ולפיה נכללו חישובים בגין נזקים שנתקיימו לכאורה גם בחשבונו הפרטי של התובע 2, שכאמור אינו נזכר בכתב התביעה ובתצהירי התובעים. לעניין זה טענו התובעים, כי בחודש נובמבר 1997 קרי, עובר למועד הגשת התביעה ע"י הנתבע, נמשכו פקדונות מחשבונו הפרטי של התובע 2 שנפרעו לחשבונה של התובעת 1 ואשר שועבדו לטובת האשראי שהקצה הבנק בחשבונה העסקי של התובעת 1, וזו גם הסיבה לצירופו של התובע 2 כתובע נוסף בתביעה דנן. יחד עם זאת, חשוב לציין כי התובע 2 חתם על כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של התובעת 1 ללא הגבלה בסכום, כך שאין מקום לטענה העולה מפיו כי לנתבע לא היתה סמכות להתנות המשך הקצאת אשראי בהפקדת כספים בפקדונות שהוחזקו ע"י הנתבע כבטוחונות להתחייבויות בחשבון התובעת 1.

נשאלת השאלה, האם ניתן להתייחס לשאר הפרקים שבחוות הדעת בנטרול שני הפרקים הללו? משנשאל המומחה שערך את חוות הדעת על כך השיב בשלילה, וכדלקמן:

"ת: אני אמרתי, לגבי סעיף 7 החיובים תחת הכותרת יומן יש לי ראש נזק, אני לא עשיתי חישוב מאוחד לגבי מה היה קורה אילו לא מקבלים את הטענה הזאת ומשאירים את שאר הטענות.
ש: במילים אחרות, תקן אותי אם אני טועה, אם סעיף 7 יימחק מחוות הדעת אתה לא יכול להגיד לי מה יתרת החוב בדצמבר 2001, נכון?
ת: לא ב-
ש: עכשיו אתה יכול להגיד לי?
ת: בחוות הדעת זה לא מופיע ולא עשיתי על זה חישוב." (פרוטוקול מיום 28.6.09, עמ' 18, שורות 15-22) (ההדגשות אינן במקור– מ.ת.).

ובהמשך, משנשאל לגבי סעיף 8 בחוות הדעת השיב תשובה דומה:

"ת: אתה מדבר על סעיף 8 הדן בנושא של פיקדונות שקליים-
ש: בחשבון 2.
ת:כן. הנזק בגין הנושא הזה הוא 84,085.
ש: הבנתי. גם פה אתה אומר לי שאם בית המשפט ימחק את זה אתה לא תדע להגיד מה היתרה הנכונה של החוב ב- 31 לדצמבר. כי לא עשית תחשיב של חישוב מאוחד, זה נכון?
ת:לא עשיתי תחשיב בנטרול אותו סעיף." (שם, עמ' 18, שורות 25-30, עמ' 19 שורה 1).

גם מחקירתו של רו"ח ולנר, שערך את חוות דעת מטעם הנתבע, בהתייחסו לחוות דעת התובעים משיב, כי בנטרול הנתונים שאינם רלוונטיים התוצאה בחוות הדעת תשתנה:

"יוסף ולנר: ...אבל בסופו של דבר השורה התחתונה שלו מראה על איזה שהוא סכום ואם תנטרל מתוך הנתונים שלו, מתוך החישוב הכולל נתונים שלא שייכים, אז כמובן שהתוצאה שלו גם תשתנה, מדוע לי לבדוק את זה?" (פרוטוקול מיום 2.11.09, עמ' 24, שורות 8-10).

ובהמשך:
"...לא ראיתי שאברון ערך חישוב מקביל לחישוב שאני ערכתי. אני ערכתי חישוב שהוא נקי מכל חיובים וכל מיני הוצאות, ממש התייחסות לנושא החוב כפי שהוא צריך להיות, הלוואת ההסדר. אברון הכניס חישובים, בין לפני ההסדר ובין לאחר ההסדר, אבל נכנסו, חישובים נכנסו אחד בתוך השני ובסך הכל אי אפשר," (שם, עמ' 24, שורות 21-23, עמ' 25, שורות 1-2).

מכל האמור עולה אם כן, כי חוות הדעת על פרקיה ערוכה כמקשה אחת, וכי לא ניתן לנתק את הפרקים 7 ו- 8 מחוות הדעת על מנת לבסס את סכומי הנזק הנטענים בכתב התביעה. לא זו בלבד, אלא שמעיון בתוצאת חוות הדעת בפרק 12 המכונה "סיכום" מגיע המומחה למסקנה, כי התובעים עודם חייבים לנתבע סך של 11,509.79 ₪ נכון ליום 31.12.01, ומשכך לא ברור כיצד זה הגיעו התובעים, כי בקיזוז חובותיהם לנתבע זה האחרון הוא שנותר חייב להם סך של 282,612.08 ₪.

לכל זאת מצטרפת פסיקת בית המשפט, אשר אוזכרה בסיכומי הנתבע במסגרת בש"א 155299/07 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אבנר בן נר ניהול בע"מ, ולפיה די שמומחה חשבונאי טעה טעות אחת בחוות דעתו, וככל הנראה הכוונה לטעות קונספטואלית, כדי להביא לפסילת חוות הדעת כולה.

לעניין זה טענו התובעים, כי העד המומחה מטעמם לא ביצע טעות קונספטואלית בחוות דעתו, משום שהעובדות שהועלו בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעים, לא נסתרו, ומשעובדות אלה היוו את הנחות הבסיס שבחוות הדעת, הרי שחוות הדעת נשענת על אדנים איתנים ואין מקום לפסלה, קל וחומר שאין מקום לאיינה על כל פרקיה.

לטענה זו אין בידי להסכים. משהוכח, כי שני פרקים מתוך חמשת פרקי חוות הדעת שגויים ומתבססים על נתונים מספריים שמקורם בתקופה עובר למועד הגשת התביעה ע"י הנתבע, וכי תוצאת חוות הדעת מסתמכת על חישוב מאוחד, אשר בחן את ההשפעות המצטברות של כלל הנושאים שנבחנו על היתרה בחשבון התובעת 1, ואף לדבריו של המומחה אין הוא יכול לדעת, כיצד תשתנה התוצאה בחוות הדעת בנטרול שני הפרקים הללו, אך ברי כי התוצאה הנוכחית לא תעמוד בעינה ותהיה לכך השלכה לגבי התוצאה, כלום לא ניתן לסווג טעות זו אלא כטעות קונספטואלית.
לאור כל האמור, הנני קובע כי חוות הדעת נטולת משקל ראייתי ואין בה כדי לבסס ולתמוך בתביעה, ודי היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה, אך למעלה מן הצורך אמשיך לדון ביתר מרכיבי התביעה, וכפי שיוכח גם בהם אין כל ממש.

התייחסות למרכיבי התביעה

במסגרת כתב התביעה העמידו התובעים ראש נזק בגין פקדונות שקליים והתניית שירות בשירות בסך של 75,000 ₪. בתצהיר התובעים הוצהר, כי בתקופה בה היה החשבון ביתרת דביטורית הועמדו פיקדונות שקליים כתנאי למתן אשראי וכתנאי להמשך האשראי הקיים, וכי מנהלי הבנק הפעילו כהגדרתם לחץ עדין לפתוח פיקדונות אלה כתנאי לקבלת אשראי, כל זאת מקום בו לטענתם, לא היה כל הגיון כלכלי לכך, תוך שהתובעים מפנים אל חוות דעת המומחה אשר קבע, כי קיים הפרש בסך של 84,085.57 ₪. יחד עם זאת, מעיון בחוות הדעת עולה, כי הבדיקה אודות ראש נזק זה נערכה בחשבונו הפרטי של התובע 2, מקום בו חשבון זה אינו עומד כלל להכרעה במסגרת דיוננו ושנית, מדובר בתקופה שמתאריך 23/11/94 - 11/11/97, ולאור קביעתי דלעיל, יש לנטרל את התקופה שעד למתן פסק הדין כנגד התובעים, ומשכך מלוא התקופה אינה רלוונטית. גם לגופו לש עניין, בהסכם לפתיחת חשבון עליו חתומים התובעים מופיעה ברחל בתך הקטנה במסגרת הוראות סעיפים 11 ו- 12 זכאותו של הנתבע להבטיח את הסכומים כולם או מקצתם, ובין היתר באמצעות פיקדונות, כמו גם מכוח כתב הערבות הבלתי מוגבלת בסכום עליו חתום התובע 2. לאור כל האמור, הנני דוחה תביעה בגין ראש נזק זה.

באשר לטענת התובעים בדבר נזק כלכלי בסך של 75,000 ₪, כפי העולה מתצהיר עדות ראשית, המדובר בנזקים עקיפים שעניינם בשאלה, איזה שימוש ניתן היה לעשות בכספים אשר "נחסכו" מהתובעים. לטענתם, אילו היו בחשבון התובעת 1 הסכומים אותם גבה הנתבע ביתר, הרי שהיא הייתה יכולה לשלם לספקיה במזומן ובכך לחסוך 15% מהוצאותיה בגין הנחת מזומן. הטענה נטענה באופן סתמי ללא הצגת נותנים מספריים ואופן חישוב המוביל לסכום הנקוב בגין ראש נזק זה, ומשכך דינה להידחות.

באשר לטענה בדבר חיובי גזברות ופעולות יומן העמידו התובעים ראש נזק זה בסך של 81,498.1 ₪. עיון בחוות הדעת מעלה, כי החישוב נערך בגין התקופה שבין 4/9/97 – 23/7/01, כאשר פסק הדין כנגד התובעת 1 ניתן ביום 16.12.97. מעבר לעובדה, כי חוות הדעת מתייחסת גם לתקופה שקדמה למתן פסק הדין כאמור ומשכך חוות הדעת אינה משקפת נאמנה את החיובים העודפים, ככל שהיו, בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין. גם לגופה של טענה, סבורני כי אין בה כל ממש, שכן מתצהירו של מר דוד גרוס מטעם הנתבע עולה, כי הנתבע לא דרש מהתובעים בשום שלב את פרעון יתרת החוב בחשבון, וכן במהלך חקירתו חזר והדגיש ועדותו נמצאה אמינה בעיני בית המשפט, כי כל עוד היו התובעים עומדים בתנאי החזר ההלוואה ממילא לא היה לנתבע כל דרישה נוספת מהתובעים, כך שאם וככל שנעשו חישובים שגויים ביחס לפעולות גזברות, הרי שלא באה כל דרישה מצד הנתבע לתשלומם אלא כדי פרעון ההלוואה והסכום שנקבע בהסכם.

כך למשל העיד בחקירתו:
"מה שקובע, אני רוצה רק להבהיר דבר אחד, מה שקובע לגבי כל הנושא של "סוילקו"זה ההסכם שחתמנו אז ביוני 98', זה הסכם, זה מה שהבנק ביקש, לא ביקש גרוש אחד יותר, לא הסכים לקבל גרוש אחד פחות... זה המסמך היחיד ואין בלתו." (פרוטוקול מיום 2.11.09, עמ' 4, שורות 9-13).

ובהמשך החקירה,
"ברגע שהועמדה ההלוואה רק זה הסכום שעמד על הפרק ורק זה מה שביקש הבנק מ"סוילקו" ומטוביה קורמן לשלם ותו לא, גרוש אחד מעבר לזה לא נאמר." (שם, עמ' 5, שורות 23-24).

וכן יותר מאוחר בחקירתו חזר והדגיש:

"...מנובמבר 98' בנק "המזרחי" מבקש מ"סוילקו" סלש טוביה קורמן, לא משנה ממי, אך ורק את תשלומי ההלוואה כסדרם וכפרעונם, שום דבר אחר מעבר לזה "סוילקו" לא מחויבת לבנק, בדיוק מה שכתוב בהסכם ...,אנחנו לא מבקשים מ"סוילקו" אגורה אחת נוספת ... מעבר לזה אין לנו שום דרישה ממר קורמן...מעולם לא ביקשנו ממר קורמן אגורה אחת מעבר למה שסוכם בהסכם." (שם, עמ' 7, שורות 12-18, וכן בעמ' 11, שורות 17-19).

(ההדגשות של הח"מ – מ.ת.)

גם רו"ח ולנר, המומחה מטעם הנתבע, משנשאל בחקירתו אודות חיובים בגין פעולות מזכירות בהם חויבו לכאורה התובעים, הוא מעיד, כי התובעים חייבים רק את ההלוואה, ואם היו פורעם אותה במלואה, לא היה נותר כל חוב (שם, עמ' 33, שורה 12-13).

לפיכך, הנני דוחה טענה זו.

בקשר עם הטענה בדבר חיובי ריבית בחשבון התובעת 1 העמידו התובעים ראש נזק זה בסך של 29,079.09 ₪. לטענתם, בגין ההלוואה שהעמיד הנתבע לרשותם לכיסוי החוב שנקבע בהסכם בסך של 955,793 ₪ חוייבה התובעת 1 בהפרשי הצמדה למדד וריבית שנתית בשיעור של 6.5%, וזאת החל מיום 29.5.98, בעוד שבפועל ההלוואה הועמדה לרשותם רק ביום 4.11.98, וכי במהלך תקופה זו חוייב חשבון התובעת 1 בריבית חריגה. לאחר עיון בחומר הראיות אין בידי אלא לדחות טענה זו, שכן כפי העולה מתכתובות שהוחלפו בין ב"כ הצדדים, התובעים הם שהשהו את חתימת ההסכם ועותק חתום על ידם הועבר לידי הנתבע רק ביום 4.8.98. עוד עולה הן מתצהירו של דוד גרוס והן מחקירתו, כי הסיבה בעטיה נוצר עיכוב בהעברת כספי ההלוואה לידי התובעים מקורה בתובע 2 אשר המציא מסמכים מהמנהל שיאפשרו את הטלת המשכון על דירתו לטובת הנתבע רק במהלך חודש נובמבר 98'. אך מעבר לכך, גם לגופה של טענה אין בה ולא כלום.
ודוק, באשר לטענה כי קיימת אי התאמה בין לוח הסילוקין להוראות ההסכם, מלוח הסילוקין שצורף להסכם ההלוואה עולה, כי הוא נושא תאריך מיום 4.11.98, אך ערך מתן ההלוואה הינו ה- 29.5.98 וכל תחשיבי תשלומי ההלוואה נעשו על בסיס מועד זה.

כמו כן, המומחה מטעם הנתבע חזר והדגיש לאורך חקירתו, כי כל הסכומים התייחסו לפי ערכם ביום העמדת ההלוואה בחודש יוני ולא במועד הזרמתה בפועל בחודש נובמבר.

כך למשל,
"משום שגם אם היא (ההלוואה- מ.ת.) הועברה עם חודש אחר כל הסכומים התייחסו לפי ערכם, לפי ערך העמדת ההלוואה, כך גם התשלומים ...(שם, עמ' 28, שורות 12-13)
.
.
.
"של הזרמת ההלוואה, 955, אבל כל זה לא משנה משום שאני מחשב את ההלוואה לפי מועד העמדתה ביוני, או 18 ביוני, גם המדד נזקף, המדד הידוע ביום העמדת ההלוואה, לפי החישוב שלי, אני גם מציין את זה."(שם, עמ' 28, שורות 18-20).

ובהמשך,
"אבל היא נזקפה עם ערך אחורה, כן, וכל החישובים נעשו עם ערך כאילו ההלוואה בעצם הועמדה בזמנה במאי או באמצע יוני, משהו כזה, לפי ההסכם, נדמה לי שההסכם נושא תאריך." (שם, עמ' 30, שורות 9-11).

לא זו אף זו, כפי העולה מחוות דעתו של רו"ח ולנר וכן מחקירתו, כי תחשיבי ההלוואה נעשו לפי ערך חודש יוני ולא לפי חודש נובמבר, עוד עולה מחקירתו, כי הסכומים המופיעים בחוות דעתו לעניין חיובי ההלוואה ורשימת התשלומים תואמים לסכומים המוצגים בחוות הדעת מטעם התובעים (שם, עמ' 29, שורות 8-13, עמ' 30, שורות 13-14, עמ' 32, שורות 8-9). לאור כל האמור, לא נותר לי אלא לדחות טענה זו.

סיכום
כפי שהוכח ביתר פירוט לעיל, עסקינן בתביעה לחייב את הבנק הנתבע בסך של 282,612.08 ₪ וזאת בקיזוז יתרת חובם של התובעים לנתבע, אשר אף לשיטתם עומד ע"ס של כ- 60,000 ₪.

עוד עולה, כי קדמה לתביעה דנא תביעתו של הבנק כנגד התובעים, תביעה אשר בה זכה הבנק במלוא סכום התביעה ובגינו ניתן פסק דין חלוט. בעקבות פסק הדין נחתם בין הצדדים הסכם לפרעון החוב, אלא שהתובעים לא פרעו את מלוא הסכומים על פיו, בעוד שהבנק טוען להפרת ההסכם מצד התובעים. תביעתם זו התבססה בעיקרה על חוות דעת חשבונאית, אשר נתנה ביטוי לחיובים אשר נעשו עובר למועד הגשת התביעה מצד הנתבע, אשר לגביהם קבעתי כי נוצר מעשה בי דין ותוך התייחסות לחשבונו הפרטי של התובע 2 אשר לא הוזכר כלל בכתב התביעה ובתצהירי התובעים.
לאור האמור, הוריתי על פסילת חוות הדעת, וכל זאת לאחר שאף המומחה העיד, כי לא ערך חישובים בנטרול מרכיבים אלה וכי הוא אינו יכול לדעת, כיצד השמטת נתונים אלה תשפיע על תוצאות חוות דעתו, וכי לא ניתן מחוות דעתו הנוכחית להשמיט את הפרקים הלא רלוונטיים. אם בכל האמור לא די, הרי שמחוות הדעת לא עולה כלל סכום הנזקים הנטענים בכתב התביעה, אדרבא, משתקף ממנה כי התובעים נותרו חייבים לנתבע סך של 11,509.79 ₪. גם בהתייחס ליתר מרכיבי התביעה, ממסכת הראיות שהוצגה בפני לא מצאתי כי יש בהם ממש.



לאור כל האמור, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חוזה

  2. השבה הדדית

  3. ביטול הסכם חליפין

  4. תוצאות ביטול חוזה

  5. ביטול הסכם ללא נימוק

  6. הודעה על ביטול חוזה מכר

  7. פיצוי בגין ביטול חוזה מכר

  8. ביטול הסכם עקב ניצול מצוקה

  9. ביטול הסכם בשל הפרה יסודית

  10. ביטול הסכם בהעדר צלילות דעת

  11. בקשה לביטול הסכם סיום עבודה

  12. ביטול הסכם מייסדים בהתנהגות

  13. תביעה "חוזית כספית" לביטול הסכם

  14. לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה

  15. תביעה לביטול הסכם למכירת רכב (ב.מ.וו. דגם 540 שנת ייצור 2000)

  16. זכאות לסיים את ההתקשרות עקב פרסומים נרחבים בכלי התקשורת אודות חשדות פליליים

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון